ברכה (הודאה לה', ברכות התפילה)

ברכות פרק ו׳ פסקה כ׳

מצד היותו אדם גדול ישמיענו בזה טעמא, הטעם הפנימי שראוי להתעורר לבא מהתבוננות הפעולה אל ההערה של ההסתכלות הפנימית בכבוד הפועל, שמצדו העבר והעתיד עומדים במשקל אחד. ואע"פ שאין זה מדת כל אדם, מ"מ אשמועינן הלכתא כרבנן, שראוי לאחוז בזה כדי שהשרידים יתעוררו כראוי להם, וכל העם יבינו ג"כ ענין התבוננות הפעולה דג"כ היא נכללת ב"המוציא" דאפיק משמע ג"כ. אלא דאמר "מוציא" מאי קמ"ל, איזו הכרה דגדולה יש כאן, ואיזו בקיאות בברכות של צמצום הרעיון בתוך תיבה שתכלול כונות שונות המתפרשות לכ"א לפי ערכו יש כאן.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ה

הציר שעליו סובבים כל עניני [ה]ברכות, הוא השלימות הנקנית על ידם בדיעות אמתיות כדברי הרמב"ם בה' ברכות (וע' מו"נ ג' מ"ד), והדיעות מביאות לידי מעשים ישרים, שהוא עשות הטוב והישר בעיני ד'. ראש כל הדיעות הטהורות היא הדעת את ד', וע"ז מורה שם השם ית'. אמנם הידיעה שגורמת לישר המעשים כולם היא ידיעת מלכות ד' ית', כי תתחייב מידיעת שמו ית' ההליכה בדרכים הטובים בעז משפט מלך. ופליגי איזה דבר הוא יותר עקרי. רב אמר שהעיקר היא הידיעה האמתית, וידיעת השם ית' פועלת להישיר ממילא המעשים כולם, והידיעה בעצמה היא תכלית הברכות. וריו"ח אמר שאי אפשר שתהי' באדם הידיעה בשם ד' ויעזוב ארחות יושר. ובכלל היא דבר מחלוקת אם התפתחות השכל די היא להכיר האמת להביא ג"כ את שלימות המוסר לגמרי שעוד לא הוכרע כלל בניסיון, [אולי צ"ל או ש] ע"כ צריך דוקא הזכרת הידיעה הפרטית שיש לה יחש ישר לארחות המוסר והצדק, שהיא ידיעת המלכות. כי העוזב ארחות משפט יענש בעז מלך, ויש קפידא גדולה בההנהגה שתהי' בדרך ישרה. (ומזה) [ובזה] יש מקום לומר שיש הבדל בין ברכת המצות לברכת הנהנים, ש(ברכת) המצות הן עצמן הן מעשים הישרים (שמורה) [שמורים] מלכותו ית', ע'כ צריך להזכיר רק שמו הגדול, שהקפידא של המעשים היא למען שמו. אבל בברכת הנהנים יש קפידא עצמית לשם וגם למלכות. אמנם שלא לחלק בברכות שהיא מדה, כדכתבו הפוסקים לענין נטילת ידים ועוד כמה דוגמאות, וכה"ג בברכה על הטבילה לפי דרכינו, שלאו דוקא טבילת גר היא אחר עשייתן כ"א כל הטבילות, כדי שלא לחלק ראוי לתקן שם וגם מלכות בכולן גם בברכת המצות. ע"כ אמר אביי רק כותי' דרב מסתברא, דאין ראי' גמורה מברכות המצות דמשנתינו שבה העיקר היא הזכרת השם ית', אבל המלכות מוזכרת היא בעצמה, מכיון שמשתדל האדם במצות הרי הוא מורה הודאתו על הקפדת המעשים שהוא יסוד המלכות, ע"כ אינה כ"א סיוע של מסתברא.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ח

משמעות המחלוקת בנוסח ברכות הנהנין באופן כולל, או פירוט לכל מין בפני עצמו

יש הבדל בין השגת החכמה הכללית לההשגה הפרטית בחכמת השם ית' ודרכי טובו, כדאי' בזוהר דעבד נקרא מאן דידע למרי' באורח כלל, ובן נקרא מאן דידע לי' בדרך פרט. וכ"ה בחוה"ל שהחכמה שהיא אחת בעקרה מתחלקת לכמה חלקים. והמשכיל מחולף בזה מן הסכל שידע לעיין בכל חלק מחלקי החכמה להביא ראי' על בוראו מברואיו. והנה השגת הלילה היא רק השגה כללית בכלל המציאות, "כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ירח וכוכבים אשר כוננתה". אבל ביום יראה האדם כל פרט ופרט מפרטי היצירה ויולל להתבונן על החכמה הנמצאת בפרטיהם הרבים, ע"כ כשאמר ברוך ד' יום יום, דייק ליחס הברכה אל היום להורות על מעלת הידיעה הפרטית שהיא נעלית מהידיעה הכללית ועושה רושם יותר גדול. ע"כ אמר וכי ביום מברכין אותו ולא בלילה, אלא שבלילה היא ההשגה הכללית וביום הפרטית. ומזה למדנו לפרט ג"כ ההשגה לפרטי פרטי' בחילופי הזמנים והוראותיהם שבכולם מעשי ד' רבו. ע"כ בכל יום ויום תן לו מעין ברכותיו בהשקפה פרטית, וה"נ בכל מין ומין תן לו מעין ברכותיו בהשקפה פרטית על החכמה המתיחדת בכל מין ביחוד. וי"ל דר"י ס"ל שהדרישה במעשה ד' ע"פ ארחות הטבע לפרטי היצירות היא חובה, ע"כ נרמזה במטבע הברכות לשינוי המין ע"פ טבעו. ורבנן אולי ס"ל שאין זאת מדת כל אדם, ודי לכל איש להכיר בכלל מעשה ד' ולעבדו באמונה, והאמונה אינה צריכה לפרטי פרטים, כ"א בכלל שהשי"ת הוא עושה עשה ויעשה את כל המעשים, ע"כ אין מקום של חובה לדיוק הפרטי.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ט

מפני שיש פנים לומר שיסוד חיוב ברכת הנהנים הוא מפני שבהשתמש האדם בהנאות הבהמיות הוא משתקע בפחיתות הבהמית, ומזה יוכל לבא לשפלות נפש במעשים בהמיים פחותים, ע"כ כדי להנצל מזה תזכירהו הברכה, שיצרף אל ההנאה החומרית הנאה רוחנית מהכרת השם ית' שנמצאת מכל הנאה שהוא בראה בחסדו ית'. א"כ י"ל שחובת האמירה וההתעוררות לדרך ההצלה לא תתחייב כ"א בההנאות הפחותות של מאכל ומשתה, אבל בהנאות העדינות שהן בטבען לרומם את הנפש וכוחותי', ומהן הריח שהוא דבר שהנשמה נהנית ממנו ולא יתבהם על ידה, הי' עולה על הדעת שאין הברכה בזו חובה, ישמיענו כל הנשמה תהלל יה, דאפי' דבר שהנשמה נהנית ממנו, מ"מ צריך לברך. כי תכלית הברכה איננה (כ"א) [רק] הצלה משחיתות בהמית לבד, כ"א לרומם ג"כ את האדם להכרת קונו, וזה יחזק אצלו ג"כ ביתר שאת בהתבוננו על ההנאות הרוחניות וערכן, שאע"פ שאין הגוף נהנה ממנו ואין חשש שיתבהם האדם עי"ז, מ"מ יברך מצד הטוב העצור בהברכה.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ׳

משמעות סדר הקדימה בברכה על פירות משבעת המינים

כשם שהברכות עצמן מעירות את הלבבות לדיעות ישרות, שהן אבות למעשים ישרים ומדות טובות, כן גם פרטיהן להלכותיהן בנויים ע"פ דרכים מפולשים למדות טובות ויקרות, ועקרי תורה באמונות ודעות. ובאשר חבת אה"ק היא יסודה של תורה, שהיא מביאה את כלל עם ד' וכלל העולם כולו להשלמתם, ע"כ מחוברים הם עניני הברכות בהקדמתם בסמיכתם לארץ שבתורה, להורות כי כל הקרוב קרוב יותר לארץ, [ו]מי שיש לו יותר אהבה לארץ ויותר השתדלות בענין ישוב ארה"ק הוא מוקדם לברכה והוא קרוב יותר אל השלימות [שזוכים בה]. ובאשר חבת הארץ מחולקת היא לפי מעלת האנשים והכרתם, כי יש שמחבב ארה"ק בשביל סגולותיה היקרות, וצמא מאד לרצות אבני' ולחונן עפרה כדי לקיים המצות התלויות בארץ, ובשביל התכלית העליונה הנמצאת בה לכלל ישראל ולכלל העולם במעלתם הרוחנית. ויש מי שמחבב ארה"ק וישתדל בישובה ובדירתה, בשביל שמכיר בה התכלית של המנוחה החומרית לכלל ישראל, שהוא ג"כ דבר טוב ונשגב, ובכ"ז לא בא עד המעלה הראשונה למי שמכיר יסוד התכלית העליונה שבחבת הארץ. ע"כ רמוז בפסוק קירוב הברכות לארץ בשתי מערכות: חמשה מינים, נגד ההשתוקקות לארץ באופן העליון המעולה, מכוונים נגד חמשה חומשי תורה, שהם יסוד ההשלמה הישראלית וממנה נמשכת ההשלמה האנושית, וכל המוקדם בה[ם] וקרוב יותר לארץ מוקדם לברכה. והחלק השני, [זית שמן ודבש], נגד המכירים ההשלמה הטבעית של כלל ישראל בארץ, בהשלמתם הרוחנית הטבעית, כראוי לכל עם גדול וחכם ברוח ובחומר. ולמדנו מכאן, כמה גדולה היא המעלה של מי שמשתוקק לישב ארה"ק אפי' לשם התכלית החומרית של הכלל, כי אצל הכלל יהפך תמיד כל ענין גשמי לרוחני, והתכלית העליונה בא תבוא ע"י חבור עם ד' בארץ ד'. ע"כ מי שיש לו קורבה יתירה לארה"ק, אפי' במדרגה הנמוכה, יש לנו לחזקו ולאמצו ולהקדימו לברכה, ממי שמתאחר ומתרחק, אע"פ שבתוך הלב יהי' המתרחק בעל מדרגה יותר עליונה, מ"מ ישוב הארץ וחבתה בפועל הוא דבר נשגב, וכמו שאמרו חז"ל על עמרי שזכה למלכות בשביל שהוסיף עיר אחת בא"י, אע"פ שהיתה כונתו ודאי חומרית. ויש לנו לימוד, שצריך לחזק את הכוחות החומריים של כלל האומה, ומזה יבא ג"כ חיזוק להכוחות הרוחניים. ע"כ אמר להם זה שני לארץ, אע"פ שהוא שני לארץ במדרגה השני', מ"מ הוא קדום לחמישי לארץ [ש]במדרגה הראשונה, לענין הרושם שאנו צריכים לעשות עלינו בחבת הארץ, אע"פ שהוא בעל נפש שפלה נגד הראשון, מ"מ פעולותיו הגשמיות מתקרבות למטרה רמה, ע"כ מתוך החוזק החומרי יבא חוזק נפשי רוחני.

ברכות פרק ז׳ פסקה ב׳

והנה זאת היא המדרגה הנאמרת ע"פ השגת רוה"ק, שלפעמים מתנשאת הנפש מעל להמושגים הפרטיים ומכרת את קונה ודרכיו העליונים. ע"כ בהיותה משערת שהיא רוממה אז ממצבה הרגיל, תקרא לעומת זה ע"פ הכרתה רוממות שם ד' ההשערה של הוד התכלית העליונה. אבל למעלה מזה היא השגת אדון הנביאים, והיא התעודה של התורה שאלי' נבא כולנו יחד עם ד', כבקשת וברכת האדון, "ומי יתן כל עם ד' נביאים כי יתן ד' את רוחו עליהם", וברכת חכם ודאי תבא לעתה הראויה.

ברכות פרק ז׳ פסקה ג׳

משמעות עניית אמן, ותפקידו של המברך

הברכות, שנאמרות בלשון וכלי הדיבור, צריך האדם להכיר צד הדיבור שבהן כעין הכשר וכלי לההערה הפנימית וההכרה האמיתית שתבא ע"י הדיבור, בהרגשות הנעלות של דעת ויראת ד' שכלולות בעמקי הברכות, שגדולה פעולתן על פרטי האישים המברכים ועל כלל עם ד' הנלוים בעסקי הברכות איש לאחיו. ע"כ ההוראה על התכלית הפנימית של ההסכמה וההכרה הפנימית, תבא בעניית אמן שהוא אות הסכמה, וההסכמה תורה לעולם על ההכרה הפנימית אל המאמר הנשמע. ע"כ להבליט יסוד האמן, שהוא בנוי להתעורר על יסוד ההכרה הפנימית, שההתרגשות הבאה מהפעולות החיצונות אינה בה עיקר, ע"כ ראוי שלא יגביה קולו יותר מהמברך, שאם יגביה קולו יותר מהמברך יראה שמה שבא העונה להוסיף על שבח הברכה תהי' תוספת התרגשות, ואם היא לפעמים ג"כ טובה אבל איננה יסוד ההצלחה האמיתית, כ"א אמצעי להתעורר אל ההכרה האמיתית. ע"כ גם אם אין ראוי למנוע את ההתרגשות החיצונית ממי שלבבו מרגיש בהכרה פנימית הוד האמת, כי האדם באשר הוא אדם חומרי נוטה הוא להתפעל ג"כ בהתרגשות הבאה מפעולות ודיבורים, אבל להורות שאין זה יסוד חתימת ההצלחה הראויה להעטיר בה את הערך הנעלה של עניית אמן, כ"א התוספת הרוחנית של המדע הפנימי שראוי לבא ע"י שהתעורר לרגלי השמיעה של הברכה מפי חבירו המברך ביושר לב ורגש טהור, וזה לא יוכל בתוספת הרמת קול כ"א בתוספת הגיון לב טהור ורגש פנימי, שהוא נעלה מכל לשון ואינו צריך לשפה. כי יסוד השפה ותעודתה הוא להודיע למי שלא ידע, אבל כשרון הפנימי שבאדם הוא לכוון לזכות להאשר של הזמן המוצלח, שההכרה הפנימית של הוד האמת תמלא כל הארץ עד שלא ילמדו עוד איש את רעהו, וההכרה הפנימית תמצא חקוקה על כל לוח לב, וזהו הרצון באמרו "גדלו לד' ", בגדולה ניכרת למראה עין, "אתי", ע"י התחלתי בהתעוררות חיצונה המביאה אל הפנימית, ובתור מעורר לפעול על זולתו יש מקום עדיין להרמת קול. אבל "נרוממה שמו", רוממות שם ד' היא ההכרה הפנימית של הוד כבוד עליון וקדושת ההנהגה העליונה ויקרת חסד עליון שאין ערוך לו בכל שפה ולשון, וחקר כבודו אשר לו דומי' תהילה, זאת ההכרה ראוי' שתופיע בכל לבבות הישר מהכרה פנימית, מכח ידיעה עצמית, אחרי ההתעוררות הבאה מהחכמים השלמים המעוררים אל האמת ואל הטוב. ע"כ "נרוממה שמו יחדו". א"כ אין קול כאן עיקרי כ"א יסודה של ההכרה היא הידיעה הפנימית, שהאמן הוא מגלה ענינו. ע"כ קצרו המובן הרחב ג"כ בר"ת, כאמרם ז"ל: מאי אמן, אל מלך נאמן. להורות כי כאן הוא מקום קיצור הדיבור ואריכות המחשבה, ע"כ אין ראוי להרים הקול ביותר מהמברך.

ברכות פרק ז׳ פסקה ט״ו

כבר ביארנו במק"א שורש עניית אמן, שהוא הוראת ההכרה הפנימית הבאה ע"י ההתעוררות שהתעוררה נפשו ע"י הערת המברך. שע"י הברכה באה ההערה הטבעית הישרה ע"י האמונה, וההתחלה שע"י האמונה גורמת לו להשכיל ולהרים קרן ביראת ד' בחכמת לב. וביאור ההערה של ההכרה הפנימית יוצאת בעניית אמן ברמז קצר, כי ההכרה הפנימית אין לה צורך להרבות דברים כ"א להוציא אל הפועל הכמוס במעמקי הלב...וההסתכלות הכללית שלימותה בציור הלב, היא תלויה בודאי באיכות ההתעוררות הטבעית הטהורה שבאה ע"י הברכה, שהתעורר על ידה באמונת הלב. ע"כ לא יענה לא אמן חטופה, שבלא מילוי התנאי של קיבוץ המון ידיעות והסתכלות רחבה המלאה מהמון פרטים מדעיים שאי אפשר כ"א בסבלנות ושקידה, לא יבא אל ההכרה הפנימית השלימה, כי בחטיפתו שלא לדייק עם הפרטים לא יושלם לו הכלל. ולא אמן קטופה, כשמשלים הפרטים צריך שיסדרם לכלל כמדע מבורר שצריך לעמוד בתור שיטה משוכללת מבונה בכל חלקיה המתאימים, ע"כ צריכה שתהי' שלמה ולא קטופה. ובשלימות הכלל יתבאר תואר "נאמן", כמו שבריבוי המעשים והעלילות הנוראות יתברר תואר "אל". ולא אמן יתומה, שה"אמן" מצד כוללות ההכרה של המלוכה וההתאמה של רגשי הלב אל המדע, שזהו יסוד קבלת עול מלכות שמים, צריך שיהי' נשמר תמיד מחק ההרגשה הטבעית הישרה שתמצא בלב כל איש ישר שמישרים יחפץ, ויתענג בהשגות ישרות שמביאות למעשים ישרים והשקפות מרוממות את הנפש אל רוממות מעלתה. ע"כ צריכה ההשקפה הפנימית [להיות] מחוברת לעולם עם ההשקפה הטבעית הבאה מאמונה טהורה, וזהו חיבור ה"אמן" עם הברכה שלא תהי' אמן יתומה. אמנם המברך מצדו ראוי לו לכוין לבבו בההכרה הטבעית שבאה מאמונה טהורה וישרה, שתהי' הערתו ראויה לעורר את ההכרה הפנימית, כי בהשלמת העבודה ונועם המעשים של איש עובד ד' באמונה ותם לב, כשמתנהגים הבריות בדרך טובה וישרה הוא מאהיב שם שמים, ופועל לעורר את ההכרות הפנימיות לבקש את ד' ועוזו, וגם הוא יזכה עי"ז במעלת ההכרה הפנימית. ואמרו בירושלמי שהמברך צריך ג"כ לצאת יד"ח עניית אמן, כי בחיבור האמונה השלמה עם הידיעה יתמלא הבית אורה, ע"כ לא יזרוק ברכה מפיו.

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״ב

הקשר בין ברכת המוציא לברכת המזון

ובאמת זאת היא מעלת האדם שיכיר ג"כ את ההנאה של מילוי הצרכים הנדרשים לו מצד טבעו, ג"כ כערך הנאת הקנין. ובזה יהי' מנהיג אותם ע"פ מסורת השכל, כי אם יהי' אדון לנפשו אז תהיינה ג"כ ההנאות הטבעיות ג"כ כערך קנינים לו. אמנם בהיותו מסור ברשות לבו, אזי אין צד ליחס ערך הקנין להמלוי של ההנאות הנדרשות. ע"כ הברכה שלאחריה שתבא על השביעה כדכתיב "ואכלת ושבעת" היא מובנת בכל ענינה רק ע"י הברכה הראשונה שהיא על הקנין והנתינה משנתן לך.

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״ג

שלוש רמות בהודאה על האכילה

למעלה מאלה ב' ההודאות שאפשר לצייר בברכה שלאחריה, מצד התמלאות הדברים הנדרשים לאדם באשר הוא אדם לצרכי חיותו, וגם למה שהוא למעלה מזה הרגש, הוא הודאת הקנין, יש עוד מעלה יותר רמה שהשלחן הישראלי אשר לפני ד' ראוי שיבא גם אליו, והוא שבב' המעלות האמורות הנה האכילה יש לה מקום מצד המשכתה הטבעית, ולא מבעי מצד הברכה האחרונה שמורה רק להכין את הכחות שכבר נמצאים ויצאו אל הפועל, ע"י פעולת האכילה שהם יהיו מוכנים לתכליתם הנשגבה, אבל האכילה תוכל להיות נמשכת מצד רגשה הטבעי, אלא שגם הציור של הנאת הקנין שמצויר בברכה ראשונה מצד הערת הנתינה, אינה כ"א לצרף ג"כ רגש ותכלית נעלה עם רגש ההמשכה הטבעית של האכילה. אמנם למעלה מזה מצינו בהדרכה של נביאים הראשונים, וסגולי עם ד' ראויים לה, שהרבתה ההכנה להיות לפני האכילה, להורות שהיא כולה מכוונת רק אל תכליתה הנשגבה. וכ"כ מרושמת היא בלב התכלית הנשגבה של הפעולות הטובות שיצאו ע"י כח האכילה, עד שההמשכה הטבעית אינה פועלת כלל כשתבחן לעצמה. ולזאת המעלה שהיא הקדושה השלימה, והעולים אליה הם האוכלים חולין על טהרת הקודש, ודאי צריכה הכנה של ברכה ראשונה דוקא. ע"כ א"צ עמה ההוכחה של מעלה נמוכה ממנה, כי לגדולה מזו נועדה הברכה שלפניה דוקא, להכין את השולחן כולו לקדושה, ושהכח המעורר גם את הכחות הטבעיים, יהי' עקרו ההמשכה העליונה השכלית. ע"כ אמר "בטרם יעלה הבמתה לאכול", שאכלו במקום קדוש, בבמה שהיתה במקום המזבח, ולמדה זו ודאי "הוא יברך על הזבח", להורות בפועל מטרת האכילה כולה רק לצד תכליתה הנשגבה "ואח"כ יאכלו הקרואים". ודבר רם ונעלה כזה א"א להשיג כ"א ע"י ברכה שלפני' שמקדשת את האכילה קודם פעולתה לשם תכליתה.

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״ה

טעם שחיוב ברכת התורה נלמד מברכת המזון

ראוי להיות חיוב הברכה על טובת התורה נלקחת מההכרה של ברכת המזון, מפני שאין האדם מכיר עוצם טובה אמתית, רוחנית ונצחית מצד עצמה, כי היא למעלה מערכו, מצד שחיי האדם ורגשותיו הם זמניים, ויש להם יחש ישר עם חיי שעה שאותן הוא מכיר בטבעו הקרוב וגם הם לפניו בהוה. מה שאין כן טובת התורה, שמצד גודל מעלתה ונצחיותה אינה מגדרו וגם מפני שעיקר מעלתה תוכר רק לעתיד. ע"כ אם לא ע"י שיקח האדם משל, שאם הוא מתמלא רגש הכרת טובה על טובה עוברת בלתי חשובה, שהיא חיי שעה, ק"ו שאין קץ ראוי' להיות הודאתו על חיי עולם הבא, ואם לא יקח לו תחלה המשל אע"פ שיכיר בשכלו גודל טובת התורה, מ"מ ברגשותיו וטבעו לא יתעורר כ"כ להודאה. ע"כ ראוי שיהי' מקור הידיעה של הברכה על טובת התורה לקוחה מק"ו דחיי שעה כדי שמדין הק"ו יתמלא גם הרגש אורה, וחדות ד' תהי' מעוזו גם בלב בשר שבגוף האדם, כשיעלה מהשקפת הערך של רגש הפחות אל המושכל הנעלה עד יבא אל מקדשי אל ויבין לאחריתם. ומצינו בזה היחש שבין חיי עולם לחיי שעה שוה בכל צדדיו, כי יחש הכוחות המתוספים ע"י פעולות של חיי שעה עיקר מטרתם היא להשתמש בהם הדרכים שמביאים לחיי עולם. ונוסף ע"ז עד שגם הרגש הרוחני שמרומם את נפש האדם להכיר טובת יוצרה, שמוטבעת בההכרה ההרגשית של חיי שעה, היא ג"כ מפולשת לשער הכרת הטובה היותר עליונה של חיי עולם. ומכוונים הדברים, שהנשמה ניזונת מפנימיות המאכל, האמור בדברי האר"י ז"ל ע"פ "כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם, כי על כל מוצא פי ד' יחי' האדם".

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״ו

טעם שמברכים על הרעה. טעם שברכה זו נלמדה מברכת המזון

ההכרה השלימה בהנהגת השם יתברך את עולמו היא לדעת שהיכולת הגמורה הבב"ת בידו היא, וע"כ הי' בידו למנע כל חסרון וכל רע מהמציאות. וכל הרעות שלנו הן מתדמות לרעות, אינן נראות כ"א לפי קוצר הקפתנו את הידיעה האמתית לרעות, אבל באמת הכל הן טובות גמורות יתגלו לעתיד בכל הדרן. אמנם לפי דיעות הפילוסופים הטוענים בהכרח הכח החומרי, שאינו יכול לקבל טובות מבלי רעות, אם שניקו מהרעות את כבוד הבורא יתעלה לפי דעתם, אבל הלא אין שייך לברך על הרעות. אבל לפי הדעה הנכונה התוריית, ש"כל אשר חפץ ד' עשה", אנו יודעים שכל הרעות הן מיועדות ממש לטוב ואין כאן דבר של הכרח כ"א משפט צדק כפי החכמה האלהית, וכיון שנתן לך ד' אלהיך, דיינך, תואר הדיינות אינו בא מצד דבר שבא בהכרח והעדר יחש יכולת, כ"א מצד ההנהגה הבאה מצד משפט היושר והחכמה, שהיא עצמה היא הטובה השלמה, וכיון שהיא טובה עליונה ודאי ראוי לברך עלי' כשם שהוא מברך על הטובה הגלוי'. והערה זו נסמכת יפה לברכת המזון, שהרי אם באנו לדקדק עצם הכרח המזון הוא רעה, שבאה לאדם מחבור החומר וצרכו למזון, מ"מ כיון שידענו ברור שכה גזר השם יתברך הטוב והמטיב, א"כ ודאי יסוד הדבר בכלליו ופרטיו הוא הכל לטובה. ומזה אנו למדין לכל הרעות המתדמות לנו בצביון ותואר רעות, שהן טובות גמורות, שהן עצות מרחוק מפלא יועץ לתכלית הטובה, שראוי לברך עליהן בנפש חפצה.

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״ח

תפקיד השכל והרגש בברכה

יסוד הברכות בנוי על הרגש הלב[י], ולפי הרגיל בעולם אין להרגש צורך בשלימות השכל, עד שרצו לתאר שירים מלאי רגש בהתנשאות הדמיון הכוזב ואמרו "מיטב השיר כ(ו)זבו", א"כ הי' מקום לחשוב שאין לבקש דרכי חכמה בברכות כ"א מה שיורה הרגש הטבעי. הורונו שאין הדבר כן, כי הרגש צריך שיהי' בנוי ע"פ מוסדי החכמה והשכל השלם, ויש יתרון רב לדברי רגש היוצאים מלב מלא חכמה לדברים שהם אמנם מלאים רגש אבל יוצאים מלב ריק מחכמה ושלימות השכל. ע"כ התורה ממלאת ג"כ המקום להנהלת הכוחות ההרגשיים, ע"כ מברכותיו של אדם ניכר אם ת"ח הוא אם לאו.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ה

טעם שהמברך על כוס מלא זוכה לשפע רוחני וגשמי

...הכוס המלא יורה אמנם על השביעה של המותרות וההרחבה היתירה, אבל בהיותו משתמש בו לברכת ד' לצד המעשה, לעשות הטוב והישר, שע"ז תעיר הברכה על כוס מלא, ללמד שאמנם ראוי לאהוב את החיים עם הרחבתם אמנם לתכלית המעלה והטוב שהוא ברכת ד'. לאיש כזה נותנים לו נחלה בלא מצרים, כי תחת שהמבקש את החיים עם הרחבתם לטובת עצמו ע"כ הוא מוגבל, כי כמה יוכל האדם להיות נהנה בעצמו מכל טוב. אבל המבקש את כל המותרות של עושר וכבוד והצלחה גדולה כדי להיות פועל רב טוב להשכיל ולהיטיב, אין קצה לתכונה, ע"כ נותנים לו נחלה בלא מצרים. ויסוד ההנהגה הטובה היא המדה הטובה של הכרת טובה, שבהיות האדם מחזיק בה בשכלו הטהור נגד כל הטוב שיקבל מהמטיב האמיתי יתברך, תתפתח נפשו בכל המדות היקרות ויחרץ לעבודת ד' ועשות הטוב והחסד. וכל מה שיוסיף לקבל טוב וחסד כה יוסיף להיות ציר אמונים להפיץ רב חסד בעולם, שזה אמנם הוא היתרון שתתעלה אלי' נפש האדם המכיר את טובת יוצרו, ובזה יבא לידי מעלה יקרה, מה שאינו נוהג ברוב בנ"א שהם מחלקים את ההנאות הגשמיות והרוחניות לשתי מערכות, ואין עוה"ז ועוה"ב יכולים להיות אצלם באהבה בנפשם, כמאמר המוסרי המפורסם: כשם שאין המים והאש יכולים להכנס בכלי אחד, כן לא תחול יחד אהבת עוה"ז עם אהבת עוה"ב, זאת היא המדה באהבת עוה"ז הבנוי' ע"פ תקות ההנעמה החושית לעצמו. אבל אהבת עוה"ז הבנויה מצד הטוב שיוכל להשפיע על ידה, הלא האהבה הגשמית גם היא רוחנית, ובעודו בחיי עוה"ז חייו הם חיים רוחניים מלאים ממושגים טהורים של אהבת חסד וצדקה שהם חיים וקיימים גם בעוה"ב. ע"כ זה המברך על כוס מלא הוא זוכה ונוחל ב' עולמות, עוה"ז ועוה"ב, ואין הם סותרים זא"ז בהתכנסם בלב. ומשני המאמרים יחד למדנו כי הנטיה של הרחבת החיים כיון שאין לה קצבה בטבע הנפש ראויה היא למצא תעודתה בדבר שאין לתן לה קצבה, שאי אפשר לדון שיש כח בנפש שאין לו מקום שימוש לפי הצדק והמעלה. ע"כ יש מקום גם להרחבת החיים בכל מילואיהם ע"פ דרכה של תמימות דרך ביראת ד', והיא מכשרת את הנפש לקבל את כל חמדת החיים החומריים והרוחניים גם יחד. ע"כ זוכה ונוחל ב' עולמות, העוה"ז והעוה"ב.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ז

בהיות הוראת כוס הברכה היא על יסוד הרחבת החיים והנהגתם ע"פ השלימות השכלית, ראוי לחוק בזה רושם קיים שתהי' הנהגת כל בית בישראל מתנהגת ע"פ דעתו המקורית של האיש, והאשה תמלא ברגשותיה הטהורים (אל) [את] המטרה שיציב הבעל החכם המקורי, ואיזוהי אשה כשרה? שעושה רצון בעלה.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ה

טעם שאין לדבר על כוס של ברכה

כבר ביארנו בהוראת כוס של ברכה, שהיא על ענין הרחבת החיים בכל מילואיהם, שראוי לאדם השלם שישתוקק להם לעצמו וביותר לעמו ולכלל האנושיות, למען השתמש בהם לתכלית המעלה והשלימות, ליראת ד' ולאהבתו, ולעשות החסד והטוב. והנה הכח הדברי שבאדם לפי תכונתו ראוי שיהי' משמש רק לדברים שכליים, כי יסודו איננו כ"א מצד יתרון השכל של האדם על כל החי, ומה שהאדם משתמש בו להנאותיו וצרכיו החומרים, ראוי שיכיר בזה צד חסרון וחוסר סדר שההכרח יאכף עליו להשתמש בכלי חמדה של הדיבור לדברים שאינם מערכו. ע"כ ראוי להרשם כי זה החסרון לא יתמיד כ"א כל זמן שעוד לא נשלם העולם בכל אורחות החיים. אבל כשתתמלא ברכת ד' בכוס החיים בעולם לעת המאושרה, אז לא יהי' כל חסרון סדר ושימוש בלתי טבעי בכל כח שבעולם, אז לא יהי' האדם מוכרח להשתמש בכח הדיברי כ"א לענינים שכליים נשגבים, אבל לצרכי החיים החומריים בהמלאם בכל תנאיהם, כמראה כוס של ברכה ותקותו בחסדי הטוב לכל יתברך, לא תהי' שיחה נוהגת עבור אלה הענינים. וכבר אמר רשב"י בירו': אלו הואי בטורא דסיני הוינא בעי תרין פומין, כי הכיר עלבון הכח הדברי להשתמש על ידו בהשגת דברים חומריים. וכך היא המדה שכלי שמשתמש בו קודש לא ישתמש בו חול כ"א לצד ההכרח, והכרח המותר על מה שהי' ראוי אינו בא כ"א מצד חסרון, אשר לעת השלמת כל חסרון ראוי לקוות שיסור, ביחוד בעם ד' אלה המובטחים שיעמדו "זרים ורעו צאנכם ובני נכר אכריכם וכורמיכם, ואתם כהני ד' תקראו משרתי אלהינו", שיכירו כל העמים כולם, שראוי לכונן שלום העולמים ע"י חלוקת העבודה לכל עם ולשון לפי מה שהוא ראוי להצטיין בו. וחלק העבודה של עיונים ולימודים המוסריים, של דעת אלהים ודרכיו, יפול בגורלו של ישראל, "עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו". א"כ בחפץ לב ושמחה יסירו מהעם הזה הנועד לנשגבות וחקר אלה ודרכי טובו לאור עולם, את עמל החיים וטרדתם. ע"כ לא תבא שיחתם ושיגם כ"א בדברים עליונים שכליים, ולא לדברי מחיה וכלכלה וצרכי החיים החומריים שהם יבאו להם בלא עמל וטורח, ומכל שכן שלא יצטרכו להפך את הסדר, להתעמר בכח הנשגב של הדיבור לצרכי החומר. ע"כ אין מסיחין על כוס של ברכה.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ו

יסוד התורה הוא להכיר שכל הנמצא כולו הוא מתקשר אחד. תכלית חפץ נשגב ותעודה עליונה הכוללת ע"פ חכמתו של יוצר בראשית ב"ה. ע"כ גם כל הדברים הפרטיים שבהנהגת האדם כולם הם עולים בקשר אחד להיות פרטים של הכלל הגדול של שלימות המציאות כולה. ע"כ ראוי לתת עז לדעה העקרית הזאת השומרת מכל שיבוש דמיוני ושכלי, ולהיפוך, הדעה הכוזבת שיש להשים עדרים עדרים לכל מעשה וכשרון, ולבקש שלימות חלקי מבלעדי קישור אל השלימות העליונה הכללית, הוא מקור לכל חטאת ודמיונות כוזבים, שמהם תוצאות לכל ההיזיקות הדמיוניים והמעשיים. ע"כ הזוגות המורים על אפשרות החלוקה וההתפלגות של מערכות כל אחת לעצמה מבלי קישור יסודי, הם מורים היזק ומגרים הפסדים דמיוניים. וביותר ראוי להזהר בזה בכוס הברכה, המורה על הרחבת החיים לכל תנאיהם, שיש בזה טוב נמרץ רק בהקשר הפרטים כולם לאגודת הכלל העליון, לכונן מכל טוב החיים התכלית הכללית של דעת ד' ודרכיו, הנהגה טובה וישרה המלאה צדקה ומשפט ומשרים, שהם דרכי ד', "כל מעשיך יהיו לשם שמים". אמנם בהתפרד החבילה, וחפץ הרחבת החיים יהי' לתשוקה עומדת לעצמה, אז נכון מידה שבר שלפני גאון. ע"כ הוא נקרא כוס של פורענות, ואין מברכין על כוס של פורענות שהוא כוס שני.

ברכות פרק ח׳ פסקה א׳

ברכת מאורי האש

יסוד ברכ(ו)ת מאורי האש הוא להורות שלא לבד הבריאה האורגנית וכל יצורי בראשית הטבעיים מעשי ידי ד' המה, והם ממלאים את תפקידם כפי שגזרה חכמתו הנעלה, כ"א גם כל הדברים המלאכותיים שהם ממעשי אנוש ותחבולותיו, שכל דור ודור מחדש בסתרי הטבע להוליד דברים חדשים ותולדות חדשות, כולם מעשי ד' המה, שיצר את הטבע באופן הראוי להתחבר עם שכל האדם, שגם הוא הנהו חלק אחד מחלקי המציאות, שבכוחו להשלים ולהוציא אל הפועל את השלמת המציאות הטבעית, כל דבר בזמנו הראוי. ע"כ אנו מברכים על הדבר הראשון שהוציא האדם בחכמתו, והוא אב גדול לכל ההתחדשות של כל הדברים המלאכותיים שהאדם ממציא בחכמתו, הוא יצירת האור והאש. שכבר הורו חז"ל בפרק מקום שנהגו שנתן הקב"ה באדם מעין (בינה) [דוגמא] של מעלה והקיש שני (רעפים) [אבנים] והוציא אש מביניהם. א"כ האור הוא יצירה מלאכותית מבינת האדם, ואנו מודים ומכירים שהיא מעשה ד' שיצר שכל האדם על זאת התכונה. וכל הדברים הפרטיים שבכל דור ודור הם יוצאים אל הפועל אנו צריכים להכירם למעשה ד', כצמחי השדה היוצאים כל אחד בזמנו כן צמח השכל האנושי המלאכותי יש לו זמנו הקבוע, ובמלאת ימיו שכבר ראויה היא המציאות להיות משתלמת על ידו בכללה, אז מזדמנות הסיבות שיתעורר האדם בשכלו וברצונו, להוציא כל דבר בעתו, וזאת היא מעין קדושת השבת שאנו מכירין בששת ימי המעשה. ע"כ כאשר ביום השבת אנו מעידים על היצירה הכללית שלא נמצא עמה שיתוף שכל פרטי, אנו מעידין אח"כ בהתחלת ימי המעשה, ש"גם כל מעשינו פעלת לנו" ד', עד שגם הדברים המלאכותיים, כמאורי האש, מעשי ידיו הם, "אתה הכינות מאור ושמש".

ברכות פרק ח׳ פסקה ג׳

מתוך שהעבר וההוה הם ראויים להרשם יחד בציור אחד על ערך הבריאה ביחש הבורא יתברך אליה, מצד הכנתנו אל הציור המוסרי המשלימנו, בהביננו יחוסינו אל בוראנו יתברך שמו בכל רגע לקבל חיים ואור מרצונו הטוב, עלינו להשכיל כי ההוה הוא מתהוה ע"י התמדת שפע טובו. ולענין ההכשר המדעי שעלינו להשכיל, שאין בערכו יתעלה שום שינוי, א"כ כבר הוא הכל בחכמתו הקדומה בתור עבר. ע"כ ראוי שתהיינה המלות המורות על סיפור הבריאה, מורות בתוארן כדמות הוה ויהיו בהבנתן ג"כ עבר. ההוה יהי' לפי המובן הגלוי, לפי שהידיעה הזאת צריכה לתועלת המוסרית שצריך להשתמש בה בכל עת, והכל שוים לקבל ההכשר המועיל הזה, בעל לב רחב ובעל לב קצר. ע"כ תואר המלה "יוצר" ו"בורא" הוא הוה, וההבנה הפנימית מחכמת הלשון מורה ג"כ עבר. כי להשלמת השכל ראוי להשכיל כח העבר שביצירה, מצד חכמתו העליונה יתברך שאין בה לא שינוי ולא חידוש. ואע"פ שהידיעה של יחש ההוה היא יסוד מוסרי לגבר הרגש של אהבת ד' ויראתו, מ"מ יסוד הידיעה של יחש העבר הוא עיקר גדול לשרשי האמונות הישרות של עקרי התורה. ע"כ הקפידא גדולה שיהי' במובן בורא, ד"ברא" משמע, להבליט החכמה הקדומה שמצדה הכל הוא בתור עבר, ואפילו כל הדברים המתחדשים מחריצות האדם ותבונת כפיו, ע"כ לא יפעל כל חידוש לסור מרצונו המונח ע"פ חכמתו הקדומה ב"ה.

ברכות פרק ח׳ פסקה ד׳

ביאור ההבדל בין "מאור האש" ל"מאורי האש"

ההכרה של טובת האור ובריאת האש היא בשתים, טובת אורה להאיר את החושך, וטובת חומה, לחמם ולעשות כל מלאכה, וערך שניהם רב מאד בחיי האדם החומריים והמוסריים. ואם נקח לנו לעיקר בברכה את החום, אז אין לציין את טיב ההתחלקות של צבעי האש שמתיחסים רק למראות העין בחוש הראות. ע"כ ב"ש ס"ל שראוי לציין את הטובה של כח החום, שהוא היסודי והתמידי בטובת האש, הנוהג בין ביום בין בלילה, ע"כ רק חדא נהורא איכא בנורא, אחד הוא כח החום היוצא מכל חילופי צבעי האור. וב"ה ס"ל דראוי לסמן ביותר הטובה היותר רוחנית של האור, שהאירה את חשכת הלילה והשיבה לאדם ששון לבבו, ורוחו הסוער הרגיעה, ועשתהו מוכשר להשתמש בראות עיניו להרחיב דעתו ע"פ השקפת הבריאה שחוץ להרגשת עצמו, גם בחשכת הלילה. וזאת הטובה, טובת האור, ודאי מקבלת תכונה מיוחדת ע"פ חילוקי צבעי האור שהם מטביעים חותם מיוחד כ"א לפי ענינו, וע"פ הרכבתם תצא הכרת המוחשים כפי ענינם. ובודאי יש בכל צבע של האור יחש מיוחד לחוש הראות, שלא היתה הטובה שלמה כ"א בהמצא כולם, וראוי לברך על כולם לפרט את טובת הראות של האור הנוסף על הכח הכללי של החום. ויש בזה עוד מושג יותר פנימי, כי הסקירה הכללית של מעשה ד' הגדול, המביא את כל חכם לב לעמוד מתוכה על גדולתו של יוצר בראשית כ"א לפי כחו, יש בה שני ערכים כלליים. ההשקפה האחת היא הראשונה, שיסתכל האדם במעשי ד' הרבים, וכל אשר תתוסף לו ידיעה בפרטים רבים ושונים יגדל ציורו בהכרת אלוה נורא הוד שכל אלה ידו עשתה. וההשקפה הזאת תפעל הרבה על כח המוסרי המעשי של האדם, להשתעבד לרצון קונו וללכת בדרכיו הטובים ולשמור מצותיו באהבה ויראה, וכל שיהיו המושכלות שלו מידיעת המציאות מרובים יותר, תגדל שלמותו בערך זה. אמנם אחרי שכבר קנה לו האדם דעה שלמה וחשובה, כללית ופרטית, ביסודי המציאות והמון פרטיה, אז יעלה אל השלימות המדעית להכיר איך כל הפרטים הרבים ההם מתכנסים כולם הלך והתכנס לכלל אחד, וריבוי הכחות המה מתאחדים כולם לכח אחד, עד שמעומק הדעה הגדולה הזאת יבא להכיר באמת כחו וגבורתו של יוצר כל, מכין תבל בחכמתו. הידיעה הראשונה תביע דבריה באמרו "מה רבו מעשיך ד' ", והידיעה העליונה השני' תאמר אמרתה "מה גדלו מעשיך ד' ". והנה כ"ז שהאדם עודנו צריך להתעוררות בהדרכה מוסרית מעשית הוא מוכשר יותר לקבל תועלת מההתבוננות של היצירות הפרטיות וריבוי מעשי ד'. אמנם כשמתעלה לתכונה מדעית עליונה, עד שנפשו הזכה תמשכהו להתענג על ד', אז יקבל רב טוב מההשקפות הכלליות של אחדות הכחות. ע"כ ב"ש ס"ל שראוי להרשים את התכונה העליונה של הברכה, ב"מאור האש", האחדות של הכחות הפרטיים, עד שלמשל החום והאור, שהם נפרדים לפי ההשקפה ופרטיים בפעולותיהם, אחדים הם בעקרם, והוא הדין לכל הפרטים הרבים עד אין חקר. ע"כ גדולה היא ההכרה שחדא נהורא איכא בנורא, להכיר כח אחדותו ית' ושלימות הדעת בעומק הרעיון, וממילא יפעלו הכוחות המוסריים, שהם נערכים לפי הדעת, את פעולותיהם לטובה. וב"ה ס"ל דצריך לכוין תכונת הברכה, ע"פ הערך המועיל לרוב האנשים שצריכים השלמה מוסרית בפועל, וצעדם הראשי הוא ההכרה הפרטית של "מה רבו מעשיך ד' ", ומזה יבאו אל מעלתם הרוממה של הכרת אחדות הכוחות. ע"כ ראוי לברך "מאורי האש", על ריבוי הכחות והתועליות השונות היוצאות מהאור. ומהם לההשקפה על כל המון מעשי האדם ותחבולותיו בשדי היצירה, שכולם הם ענפים יוצאים ע"פ חפץ העליון מחכמתו שנתן לבשר ודם, להכיר מעשי רבון העולמים "אשר ברא אלהים לעשות", ומכוונים ממילא הדברים ג"כ ל"ברא" ו"בורא". אע"פ שבזה לא פליגי, אבל הענין מחייב, כי לבעלי המדע העמוק הנגשים אל ד' להכיר כבודו ואחדותו הנשגבה ע"י אחדות כחות הבריאה בשרשם ויסודם, הם ראויים יותר להכיר כח העבר הניכר מצד חכמת אלהים הקדומה. ע"כ יאמר: "שברא מאור האש", כי כך היא המדה להשלמת החכמה והשכל הנאצל. אמנם להשלמת השכל המוסרי המעשי, שיאמר: "מאורי", בהתחלת דרישתו להתעורר על ריבוי מעשי ד' הוא צריך להערה המוסרית המגברת את הרגש הטוב מצד תמידיות הבריאה, "בורא מאורי האש". ושניהם אמת לאמתה, אמנם מקבל הרושם יפעלו עליו כ"א לפי מדתו ומצבו במוסר ובשכל.

ברכות פרק ח׳ פסקה ה׳

אמרו "יש באור" ולא יש באש כנוסח הברכה "מאורי האש", להורות שראוי לסמן הברכה על צד המאיר שבאור, ולא על צד החום לבדו, ומצדו יש הרבה מאורות. והכונה הפרטית בזה בהגיון הלב היא ג"כ להורות יסוד ההכרה של המציאות מצדנו, שבזה נמצא הרבה פרטים וחילוקי מעלות של התבוננות פרטית. ומזה נבוא להתבוננות הבריאה מצד הבורא ית' שמצדו הוא הכל אחדות פשוטה, ואין לתאר חילוקי ערכים ומדריגות, ונקרא "מאור" על שם הפעולה היוצאת אל המשיגים החשים [את] האור, יש באור מצד עצמו. וסברת ב"ה בזה היא ג"כ, באשר השגת החושים את מוחשי הראות באמצעות אור האש היא בהשגה כהה נגד השגתם לאור היום, היא מקבלת בערך אור השכל לההשגה השני' שהיא השגת המציאות מצדנו, א"כ ראוי לבא בתחלת השער בחקר פרטי. ויליף מברייתו של עולם דכתיב "ויהי ערב ויהי בוקר" ברישא חשוכא והדר נהורא, ומתוך החושך מאיר לנו אור האש, א"כ ראויה היא הברכה להתרבות כערך הבריאה בכללה שנבראת בבי"ת בראשית, ובזה יש ברכה, ומתוך הברכה אנו מכירים מעלת היחוד הנמצא בבריאה, ואנו באים למדת הקדושה, שזהו יחוד ברכה קדושה שרמזו החכמים במעבר יבק דיעקב, והדברים נאותים ברמז ודרישת רשומות.

ברכות פרק ט׳ פסקה א׳

פירוש ברכת "שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה"

ראוי להכיר את הנס עם הטבע בערך של אחדות, שהרי מעשה ד' כולם אחד הם, ומה שמחסר הטבע בההנהגה הכללית הנס ממלא אותו. ע"כ אין ערך הנס בלתי שייך אל הטבע, כ"א הוא מצומד ומחובר לו. וזה ג"כ מכלל הכוונה של דחז"ל "תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית", דהיינו שהנס יש לו יחש בהנהגה עם הטבע. ובזה מובן ענין הנסים בלא שאלה של שינוי רצון, מאחר שהמה חלקים מהשלשלת הגדולה של ההנהגה הכללית כמו הטבע. ע"כ באשר יסוד הטבע הוא המקום, כי הוא מקיף את הנמצא המוגבל, שהוא מוגבל ג"כ באיכות בחוקיו הטבעיים כמו בכמות במקום, והדברים שהיו צריכים להורות שהם נעלים מן הטבע בכללו, הורו לנו חז"ל שהם למעלה מן המקום: "מקום ארון וכרובים אינו מן המדה", א"כ אין להם יחש נערך למקום בדרך פרטית, אמנם כדי להראות יחש הנס אל הטבע, כדי להכיר שהכל הוא מעשה ד' אחד, ואין הטבע עזוב מההשגחה הפרטית, כמו הנס, ע"כ חיברו בברכת ההודאה של הנסים יחש המקום, שהוא הנושא של הטבע: ברוך שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה, להורות שהניסים הם מחוברים ומשלימים את הטבע המתקומם במקום. [הזה] ונכללת בזה ג"כ ההערה שאנו למדים ממציאות הניסים, שאין לנו דברים של מקרה במציאות, כ"א כל הדברים המזדמנים הם נערכים בהשגחה של החכמה העליונה. שאם הי' נוהג רק הטבע, היינו דנים, שאע"פ שכללות הטבע נערכת בחכמה והשגחה, מ"מ אפשר שישנם דברים שהמציאות הכללית מחייבת את מקריהם בלא שום תכלית נמצאת, אלא שהם מתחייבים מהתכונות הכלליות. אבל כיון שנמצאים הניסים בהנהגה, שהם אינם קשורים אל תכונת הסיבות הכלליות, א"כ ראינו שאין זה דבר מוכרח כלל שיהיו הדברים נמשכים מצד חיוביהם, שהרי אין חיוב נמצא כלל, שאם הי' חיוב נמצא, לא הי' מקום לדבר יוצא מסדר הסבות הקבועות. א"כ ראוי לנו להשכיל, שכל דבר יש לו תכלית מכוונת מוסרית, ואפילו אותם הפרטים שאין אנו משכילים להם תכלית, עלינו לדעת שיש להם ערך שיבא הזמן ויגלה תכליתם. ע"כ אפי' דיוק המקום שבו נעשה הנס, אע"פ שאפשר לתלות הדבר במקרה, שאם לא הי' במקום זה הי' במקום אחר, אבל הניסים מלמדים אותנו שאין לנו דבר קטן נעזב מהשגחה ודיוק, ע"כ גם הדבר שאפשר לדון עליו דין מקרה, ראוי להשכיל שיש בו תכלית של טובה. ע"כ כוללים אנו גם הזדמנות המקום עם מציאות הנס, להורות שכשם שיש תכלית נשגבה לעצם הנס, כן תצא ג"כ תכלית טובה מהתיחדו בזה המקום דוקא, ולא התיחד במקרה כ"א בכונה תכליתית טובה. והברכה אמנם ראויה לניסים, אע"פ שגם מעשי הטבע כמעשי הניסים מלאים הוד ד' וחסדו הגדול, אבל יש הפרש בין כח הדיבור לכח המחשבה. כח המחשבה משוטט לחשוב ג"כ אל מה שיהי' באחרית הימים, ואין ההוה פועל עליו כ"כ כמו העתיד היותר נשגב. אמנם כח הדיבור פועל באדם לפי טבע התרגשו למראה עיניו בהוה. ע"כ באשר מעשי הטבע הם ערוכים במערכה כזאת שתכלית יושר שלהם תתראה לקץ הימים, אבל לשעה הלא "דרך רשעים צלחה" לפעמים, ואין ניכר טוב ד' ויושרו בהשקפה הראשונה, ע"כ ראוי לברך רק על היצירות הכלליות בפועל, שבכלל אנו מרגישים שהטוב מרובה ו"חסד ד' מלאה הארץ", ו"עולם חסד יבנה". אבל בתהלוכות הפרטיות אנו מכירים את הצדק שבארחות הטבע רק ע"י השקפה מאד עמוקה המקפת עולמי עד, שהיא נעלה מן הדיבור. אמנם הנס יעשה לעולם לתכלית שיש בה צדק גלוי ויושר מפורסם, ע"כ ראוי לברך על פרטו בפועל בדיבור פה. אמנם החפץ לראות גמר כל תכלית גם במעשי הטבע, הוא פוגם את הוד החכמה העליונה, כי אי אפשר כלל להנהגה מסודרת במערכה של חכמה נפלאה, המתרוממת על שמי הנצח, שתתראה בכל פרט ממנה בכל עוזה וצדקה. ע"כ "הקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף". כאילו היתה ההנהגה ערוכה בחוליות קטנות שבכל חלק קטן נראות תוצאותיהן הטובות, ודבר זה היא הקטנה לאין ערוך אל מעשי ד' הגדולים. "מה גדלו מעשיך ד', מאד עמקו מחשבותיך".

ברכות פרק ט׳ פסקה ב׳

הברכה וההודאה נאותה לפועל בכונה ולא בהכרח. ע"כ הברכה מיוחדת ביותר על הניסים, שבהם מתגלה היסוד שאין שום צד הכרח בההנהגה הכוללת והפרטית, כ"א הכל בכונה לטובה. וכיון שמתגלה שאין קץ ליכולת העליונה, מאחר שאין שום צד הכרח של סיבות שיכריחו הפעולות להיות נעשות, שהרי הוא פועל ניסים שאין הסבות מחייבות, א"כ הוא ית' הוא סבת כל הסבות. וכיון שאין צד הכרח, מבואר שאין שום צד מקרה בעולם שלא יהי' מכוון לתכלית הטוב. שהרי שלימות כל הנהגה טובה הי' ראוי שלא יעזב בה אפילו דבר קטן במקרה, אלא שלפעמים קוצר היכולת מונע שאי אפשר להתכוין על כל הפרטים שיהיו מכוונים אל תכלית נעלה. אבל כשהיכולת אין לה גבול, המדה כך נותנת, שאין שום דבר קטן נופל במקרה כלל. א"כ ראוי לברך על כללות הנס וגם על פרטיות המקום, שבודאי גם למקרה המקום יש סבה של טובה בהוה או בעתיד. ע"כ אמר יתרו: "ברוך ד' אשר הציל אתכם מיד מצרים ומיד פרעה, אשר הציל את העם מתחת יד מצרים". הודה על הפרטים, שניצולו מצרותיהם שסבלו מיד מצרים ומיד פרעה. שהפרטים סובלים צרות פרטיות מהעם הרע אפי' יהי' המלך טוב, ואם המלך רע, אע"פ שהעם טוב ג"כ סובלים דברים מזיקים, והם סבלו מרעת העם ורעת המלך יחד. אמנם הטובה הנמשכת מההצלה מן הצרות היא, שהעם נעשה חפשי מתחת יד מצרים. והנה בזה ישנם הודאות פרטיות שנעשו ע"י פעולה אחת, שע"י שהצילם ד' מתחת ידם והוציאם לחירות, ממילא פסק הסבל שהיו הפרטים סובלים מיד מצרים ומיד פרעה. והנה לולא הי' המקום נותן לייחש איזה דבר במקרה, היינו אומרים שעיקר ההודאה ראויה לפול על הדבר הכללי, דהיינו חירות העם, והטובה הפרטית נמשכה רק במקרה ולא בכוונה מכוונת. אבל כיון שאין שום צד הכרח ומקרה והגבלת יכולת לפניו יתברך כלל, עלינו להשכיל שאין שום דבר קטן שלא נעשה בכוונה, ע"כ צריך לברך על הטובה הקטנה הפרטית במקום הטובה הגדולה הכללית. ואמר "עתה ידעתי כי גדול ד' מכל האלהים, כי בדבר אשר זדו עליהם", מכיון שהקב"ה מעניש מדה כנגד מדה, אנו מכירים שכל ההנהגה הולכת בתכלית מוסרית, ע"כ אין דבר קטן בלא כונה ותכלית מוסרית ואין לנו לתלות שום דבר שהכריחו איזה סיבות כלליות שיעשה כך, כי הוא גדול מכל האלהים וכולל כל הכוחות ושולט עליהם, ואין שום כח שיכריח הנהגתו בחלק היותר קטן ממנה. והעד שאפי' יצר מחשבות לבב האדם ורשעתם, שהם דברים רחוקים מהמעשים הנעשים בפעולות הכלליות הטבעיות, מ"מ חברם בזרוע כחו הבלתי תכליתי. והוברר שהדייקנות של העונשים של המצרים וההתיחדות שהי' באופן זה ולא באופן אחר, גם היא לא נפלה במקרה ובהכרח של איזה סבה כ"א בכונה, א"כ ראוי לברך על כל חלק וחלק. ומזה ידענו שהברכה ראויה בהגיע אל המקום, כי לא נעשתה במקרה התיחדות זה המקום כ"א להועיל. ועכ"פ יש לנו להמשיך ממנו את התועלת המוסרית הגלויה להודות לד' על חסדו בפגעינו בו, ולהזכיר ג"כ דייקנות המקום, להורות על היכולת הבלתי תכליתית והחכמה שאין לה חקר, עד שאנו מובטחים שאין במעשיו יתברך שום דבר קטן שלא יהיו ממנו תוצאות נכבדות. "כל אשר יעשה האלהים הוא יהי' לעולם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, והאלהים עשה שיראו מלפניו", והוא התכלית העליונה הכללית שמתחלקת להמון סעיפים לאין קץ.

ברכות פרק ט׳ פסקה ג׳

ההבדל בברכה על נס של הכלל ושל הפרט, והזכרת פרטי הנס

החילוק הפשוט שבהשקפה הראשונה בין רבים ליחיד, מפני שכך היא המדה שאין לרבים לברך על ניסו של יחיד, והרבים כולם בכלל הנס שאירע לרבים, עוד לא הי' מספיק אם נבא אל תכלית של ברכת הניסים, שיש עמה ג"כ התעודה להודיע שמו הגדול של פועל הניסים יתברך בעולם, וזה התועלת מגיע ג"כ מנס היחיד לכל היודעים בניסו. אמנם הניסים בהיותם מכוונים, לבד תכלית ההצלה שהם באים להוציא את הנתון בצרה מצרתו, גם לתכלית התשועה הנצחית של הגדלת הכח המוסרי אצל הכלל או אצל הפרט, שצריכים התבוננות על איזה מקצע של המוסריות הם מכוונים ביחוד, למען נדע איך לקבל מהם את התועלת הרצויה. כי הנה הטבע כמו שהוא, הוא ג"כ אמצעי ישר לכל מסתכל לבא על ידו לדעת השם יתברך ויראתו. וע"פ המדה שלמדונו חז"ל תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, עלינו להכיר כי המדה של השלימות שנקנית מהטבע היא עוד נעלה מהקנויה מהניסים, שהרי הטבע מתמיד ותדיר ואין הניסים תדירים. אמנם להשלמת השכל הישר הטבעי, מועיל הטבע מאד לכל מעיין בו בדרך טובה וישרה, "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", "כי שמחתני ד' בפעליך במעשי ידיך ארנן". אמנם האדם צריך להתרוממות הרגש הנרדם בו, כדי לעורר כוחותיו השכליים, וזה הוא כעין אמצעי אל התכלית הנשגבה של מעמד השכל בדרך אמת. לזאת יבאו שימושי הניסים, בעיתם ובזמנם, כפי אשר יודע רבון כל המעשים שיהיו לברכה ולתכליתם הרצויה. והנה דבר הבא להשלמת הרגש של התעוררות השכל ישלים פעולתו דוקא בחסרון התמדתו, כי ריבוי התמדת הרגש יבטלהו. ע"כ זכרון הניסים ראוי שיבא רק מזמן לזמן כמו שהם נפעלים רק לזמנים מופלגים ע"פ העצה העליונה, "עצת ד' היא תקום". ע"כ אם שהניסים שנעשו לרבים, ודאי כשם שהמשקל של פעולתם הרוחנית היה לפעולה של התעלות הרגש השכלי לשעתם, כן הנחתם לזכרון באומה ובכלל הי' ג"כ כדי להשלים את המשקל של הרגש הנעלה ההוא החסר, כפי הראוי בכל דור ודור גם להפרטים שהם אברי הכלל, וההזדמנות של היחידים לבא במקום ההוא שאין דבר זה ג"כ במקרה, ע"כ החובה להשתמש בהמקרה ההוא המכוון לההשלמה הרוחני' המכוונת מראש. אמנם אם הניסים הפרטיים של היחידים, ישתמשו בהם ג"כ הרבים זולתם לברך עליהם בבאם במקום ההוא, יצא הדבר המכוון בעקרו להתעוררות הרגש, ושתהי' פעולתו בלתי תכופה לתכופה ומתמדת, וזהו נגד הכונה השלמה, שראוי שהשאיבה הקבועה של הרוח הטהור לדעת את ד' ואהבתו ויראתו, תהי' מהידיעה האמתית של ההנהגה הקבועה הטבעית, וכאשר הורו בזה חז"ל באמרם: הקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף. כי מזה שמטביע המקום של המשכת התועלת הרוחנית הקבועה שהיא ידיעה השלמה של השכל השוקט, שזה צריך להיות באדם השלם בכל עת ובכל שעה, ושתהי' נובעת מהשקפה מובהקת תמידית ממעשה ד' הנפלאים בההנהגה הקבועה. וזה שמפנה את ההשקפה התמידית למדרגה של התעוררות הרגשית, נוטל הוא מן טבע השכל הקבוע את זיוו והדרו, ותמעט הבנתו לדעת מפלאות תמים דעים מההנהגה הקבועה. אמנם היחיד ודאי כל מקריו מכוונים ע"פ אותה המדה של ההשלמה שהוא צריך אלי', וכיון שהזדמן לאותו המקום ששם הותקן לו לחדש את ערך הרגשתו הנעלה, להיות לבו ובשרו מרננים לאל חי, חייב הוא לשלם חובתו שמשלמת אותו באמת. אמנם גם ההשקפות הפרטיות לא תוכלנה להיות דומות לכל אדם, כי איש כפי תכונתו ומעלת נפשו יקח לו שכל ושאר רוח מהמקרים הבאים לידו בימי חייו במה שיראהו ד' חסדו בניסים ונפלאות. השכל ההמוני יקיף רק שהמקום שבו נעשה הנס, הרי הוא עומד לעולם לזכרון לפניו בעת פגעו בו להודות לד' חסדו. אמנם המשכיל החודר יותר יתבונן ויכיר שבודאי יש ערך מיוחד לאותו המקום, שבו בחרה ההשגחה העליונה להטות אליו חסד מופלא יוצא מסדרי הטבע. ואם כמה ניסים יזדמנו לו, לא יסתפק בכולם בהערה אחת, כ"א יכיר בכל אחת מהנה הבנה פרטית, ויתבונן על המקום ועל הנושא של הנס, ומכל אחד מהפרטים יכיר איזו הבנה שכלית מוסרית שתהי' לו להועיל. ע"כ ההוא גברא, שאינו מאנשי השם, די לו בזכר ניסו במקום הזה, בלא קריאת שם המקום, בלא השכלה מיוחדת על ערך המקום ויחשו אל ניסו. אמנם מר ברי' דרבינא הוא הזכיר את המקום בשם, ברוך שעשה לי נס בערבות, כי על יחידי הסגולה להתבונן מכל דבר באורח פרטי יותר, לקחת תוצאות טובות מכל אשר יזדמן לידם, ובאורח כזה יוציא את כונת ההשגחה העליונה אל הפועל כפי המדה שהם ראויים לכך. ולא עוד, שבהזדמן לו עוד נס אחר, הכיר שעליו לעבור מהשקפת המקום אל השקפת הנושא של הנס הפרטי, שהוא מוגבל יותר מהמקום הכללי, וממנו ישאב ידיעות מוסריות שכליות ראויות לו. ע"כ בנס השני השכיל לומר בגמל, נושא הנס היותר פרטי מהמקום. וכ"ז היא המדה הפרטית הראויה לאותם שהנס אירע להם כ"א לפי מעלתו. אמנם אניסא דרבים כו"ע מחייבי לברוכי בההשגה הכוללת, שהיא הכונה של ההשגחה העליונה "זכר עשה לנפלאותיו חנון ורחום ד'".