גבולות

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ג

שמחת האדם צריכה להיות עם גבולות. שמחה ללא גבולות סופה תוגה

נועם השמחה שראוי שיבקש כל איש למצא בחייו, ראוי שתהי' מוגבלת, כי בעבור השמחה את גבולה תביא לידי מצב הוללות שסופה תוגה. וההדרכה הנכונה לקנין השמחה הממוצעת, שהיא אור חיי האדם שתועילהו לקנות המדות הטובות והשלמת החכמה ויראת ד' טהורה, היא במה שימאס האדם הדברים המותריים. ע"כ ממשיכין יין המורה על השמחה בצינורות שהם מוגבלים, וכן הורה הוראת הצינור גם בפי חכמי הקבלה על הגבלת הענינים בסידורם. וזורקין לפניהם קליות ואגוזים, זריקת האוכלים תורה על העדר חשיבותם, ע"כ ראוי שהקליות והאגוזים שהם אינם מצרכי האדם המוכרחים, שיהיו בלתי נחשבים בעיני האדם הרוצה לקנות בחייו השמחה המוגבלת השלמה. אמנם בריחת הוקרת המותרות לא תביא להפחית את ערך החיים בכללו, כי הצרכים המוכרחים ראוי שיתפשו מקומם הראוי להם. ע"כ גלוסקאות שהם עיקר חיי האדם המוכרחים ראוי להרחיק מהם כל זילזול, וחשיבותם והוקרתם תביא טובה וכשרון מוסרי לאדם. וההערות על הדרכת השמחה ותנאיה ראוי האדם להיות מתעורר בהן בהתחלת בנין חייו בחיי המשפחה, שאז יאחז דרכו בצדק ומשרים לבנות בית לתהלה ולתפארת בישראל, וזרעו יהי' דור ישר וצדיק, המכלכל דבריו במשפט.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ה

ההשקפה החיצונה של הדרך הנאותה לאדם החפץ בחיים לפי מובנם האמיתי, הוא להיות מסתפק רק במוכרח לו וירחיק מאתו אהבת המותרות. אמנם אהבת הרחבת החיים היא נטועה בנפש האדם, ובודאי לא לחנם נחקקה מיוצר רוח האדם בקרבו תכונה כזאת ברוח האדם. אלא שכשם שבקשת הרחבת החיים היא מדה שאינה הוגנת כשיבקש האדם את תעודתה רק למען השביע נפשו וחושיו, כי אז ודאי המדה היפה לאדם שישים גבול לתשוקותיו ויאמר להן: עד פה תבאו, אבל כשישתמש האדם בכוחותיו שאינם מוגבלים, ובחפץ החיים שבו שהוא בהרחבה גדולה, להיות מוכן על ידם לעשות הטוב והישר בעיני ד', אז א"צ כלל להדריכו לצמצם כוחותיו, כ"א ראוי ללמדו לבקש בקשות גדולות כי אין קץ למעשים טובים שיוכל האיש הישר והטוב לעשות כשתשיג ידו די הרחבת החיים. הכוס המלא יורה אמנם על השביעה של המותרות וההרחבה היתירה, אבל בהיותו משתמש בו לברכת ד' לצד המעשה, לעשות הטוב והישר, שע"ז תעיר הברכה על כוס מלא, ללמד שאמנם ראוי לאהוב את החיים עם הרחבתם אמנם לתכלית המעלה והטוב שהוא ברכת ד'. לאיש כזה נותנים לו נחלה בלא מצרים, כי תחת שהמבקש את החיים עם הרחבתם לטובת עצמו ע"כ הוא מוגבל, כי כמה יוכל האדם להיות נהנה בעצמו מכל טוב. אבל המבקש את כל המותרות של עושר וכבוד והצלחה גדולה כדי להיות פועל רב טוב להשכיל ולהיטיב, אין קצה לתכונה, ע"כ נותנים לו נחלה בלא מצרים...ומשני המאמרים יחד למדנו כי הנטיה של הרחבת החיים כיון שאין לה קצבה בטבע הנפש ראויה היא למצא תעודתה בדבר שאין לתן לה קצבה, שאי אפשר לדון שיש כח בנפש שאין לו מקום שימוש לפי הצדק והמעלה. ע"כ יש מקום גם להרחבת החיים בכל מילואיהם ע"פ דרכה של תמימות דרך ביראת ד', והיא מכשרת את הנפש לקבל את כל חמדת החיים החומריים והרוחניים גם יחד. ע"כ זוכה ונוחל ב' עולמות, העוה"ז והעוה"ב.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ׳

...לו היו עינינו רואות מחזה המות ע"פ רוב באורח טבעי, הי' הרושם ג"כ הרבה נח וטבעי עלינו ג"כ. אבל יצר לב האדם מטעהו לאחוז בדרכים נלוזים שעל ידם הוא מקצר את ימיו ומביא עליו מות בלתי טבעי, והבלתי טבעיות הזאת היא המרגיזה באמת את כל לב. והנה ראש להסדר הבלתי טבעי היא הגאוה והשררות שאינן ראויות לאדם בהפרזה כלל, ואוי לה לרבנות שמקברת את בעלי'. ערבוב הציורים הטבעיים שמביאה התרגשות של רדיפת הכבוד ואהבת הגאון, היא נותנת באדם תשוקה בלתי טבעית להתרומם יותר מחוקו, שמביאתו בזה לידי שפלות נפש. וכיון שהוא מאבד את יושרו הטבעי, נוטל הוא מחייו את כל הסדר הטבעי, ומביא עליו מות בלתי טבעי. ע"כ, מצד החזיון שהוא מסעיפי הידיעה הברורה בשיחתו של מלאך המות אנו למדים, הריחוק הראוי להאדם שלא תתעצם בו אהבת הרבנות.

ברכות פרק ח׳ פסקה ט׳

ההחזרה אל הציור של הגברת הגופניות כשכבר נתרחק ממנה ע"י עסקים אנושיים אחרים, תביא את העוסק בזה לשם שמים כדי להוציא את הטוב הנמצא בעומק חוזק כוחות הגוף, שבאמת גם הגוף עם כל נטיותיו וחזקתו הוא בריאה טובה הוכנה להשלמה והצלחת אמת, אלא שהטוב הפנימי הוא צבור ומכוסה ברוב נטיות בהמיות עד שלא יראה לעין בנוגה זהרו...ע"כ אם שלא יתכן לאדם שיאמר אחטא ואשוב חלילה, אבל כאן ישוב המקרה של שגיאה קטנה לטובה, לחזק הכח הטוב, שבשובו לצייר את ההרגשה הגופנית כדי לרומם אותה ע"י קדושת ברכת המזון, ישתמש בה באופן יותר בהיר מאלו לקחה במקומה בעת התגבורת הגופנית הטבעית. כי עם זה יתלמד ג"כ כל ארחות הדרושות לו להגביר חזקתו המוסרית נגד השליטה הגופנית כשתבא לפרוץ גדריה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ט״ו

ההודאה הפנימית הבאה מעומק הכרת הטובה לאל עליון הטוב והמטיב האמיתי, תצא אל הפועל בטבע האנושי ע"י ידיעת ההפכים. כבר האריך החסיד בחוה"ל שער הבחינה, על סיבות המביאות את האדם שלא להרגיש כמה הוא חייב להכיר את טובת יוצרו ב"ה. ומיעוט ההכרה מעכב את הגדלת הצדק והחסד וממעט את הוד דעת האלהים מלהתגלות בנפשות בני אדם לעודדם ולהשלימם. אמנם בידיעת החסרון יוכר ערך הטובה ותושפע ההשפעה המדעית מהיחידים שטעמו טעם העדר הסידור התמידי ורעתו, על כל הכלל כולו, לעורר רוחו בהכרת אשרו וטובתו. ההתאוננות האנושית שממעטת את פרי הכשרון ומאפלת בעד זוהר אהבת ד' הטהורה מהניק מטובה לבני אדם, תחלק לארבעה ראשים : א' מצד הטבעיות הכללית, האדם שעיניו לא תשבענה לא יאמר די למצבו הטבעי, לפעמים לא ימצא חן בעיניו מצבו ואסוריו הטבעיים שמכירם כעין חוקים מעיקים, ודמיונו יטעהו שהחופש האמיתי שהוא שואף אליו, ראוי לו לציירו חפשי ג"כ מהחוקים הטבעיים של מצבו. האיש הנתעה הזה יקח מוסר, בהזדמנו לצאת ממצבו הטבעי ויראה מה רע ומר הוא, אז יבין כי האסור להחקים הטבעיים, שהוא טוב ד' וחסדו המלא עולם, הוא טובה גמורה, והוא החופש הגמור הראוי להיות חביב לכל אדם שלם בדיעותיו ותכונותיו. ב', אחרי ההתאוננות הטבעית תבא ההתאוננות המדינית, חוקי המדינה שהם בכללם לטובה ולאושר הכללי, יעיקו לב רבים החפצים בחופש קצוני. מובן הדבר שהדברים מוסבים כלפי החקים הנוסדים בצדק וביושר, כדי לשכלל את הקיבוץ המדיני על אשיות חזקות וישרות. אמנם הרודף חופש בלא מצרים, בלא דעת עמוקה והכרה נכונה, יתקצף מהם ולא יכיר כי יד ד' עשתה זאת, המתנשא לכל לראש. השלטון המדיני הוכן מראש מקדם ברוח האדם ותכונתו, מד' אשר עשה לנו את הנפש הזאת, שתוציא פעולותיה בעתן בזמנן ומקומן ע"פ התנאים המתילדים מהחוקים הכוללים. האיש הזה ישוב לכלל דעת מיושבת, כשיטעם טעם מרירות העדר המדיניות כמה קשה הוא לאדם, אז לא יתקצף על איזה חוקים מדיניים שחשבם למותר בדמיונו, רק יכיר טובתם ויודה לד' חסדו על הסבות המזדמנות מיד החכמה העליונה לכונן את יסודי החברה האנושית בצדק ובמשפט. הג', ההתאוננות הגופנית. חוץ להתאוננות המצב הטבעי בכללו במה שהוא חוץ לגופו של אדם, ימצאו ג"כ מתאוננים שחושבים שמעטה היא להם טובת גופם, וטבעיו הקיימים חזקתו ויכולתו קצרים הם נגד מאוייהם, "בטן רשעים תחסר". אמנם כשיבא איש כזה לידי חולי ומדוה, אז יכיר טובת הבריאות ועד כמה ראוי להיות ממנה מלא רצון ולהודות לד' חסדו, מבלי לבקש גדולות חוץ לתכונה הגופנית המשוערה ע"פ החכמה העליונה. ד', אחר זה תבא התכונה המוסרית, שהיא מלאה חוקים מעיקים למבקשי חופש גמור בלא חשבון ודעת היורד לסוף כל ענין, בין מצד חוקי תורת ד' הקשים לבעלי תכונות רעות ונפשות בלתי מיושבות, בין גם מצד חוקי השכל והיושר והדרך ארץ. אמנם בחפצם לפרע גדרות עולם, תתקומם כנגדם החברה האנושית המיושבת בהחלט, ויכנעו תחת עול של מאסר, עד שיכירו כי ראוי לחשוק את החופש הבינוני, שהוא החופש הגמור והטובה האנושית השלמה. והחופש הקצוני מביא בהכרח לשיעבוד הגמור ואסור מוחלט, כי הפרצה המוסרית המתלבשת בשם החופש, תדיח את מחזיקיה מדחי אל דחי, עד שיכבד עליהם כל חק מוסרי, ולא תהיה כל תקנה להם ולחברה האנושית מצדם כ"א להכביד עליהם מאסרם שיהי' עוצר בעד פעולתם הרעה, עד שיכירו מתוך חסרון המאסר את יקרת החופש הממוצע, הבא לכללות האדם רק ע"י מסורת מוסרית הוגנת, הבנויה ע"פ התורה השכל והדרך ארץ. ע"כ כלל בזה ארבעה הסוגים הללו הצריכים להודות: יורדי הים, שנתקו רגליהם מהמעמד הטבעי הכללי האנושי, הם יכירו מההפך כמה טובה היא ההשתעבדות לטבע הכללי, הבא מצד המקום הטבעי המיועד לאדם, היבשה המיוחדת ונועדת לאדם למקומו הטבעי, ועד כמה ראוי להוקיר ההגבלה הטבעית הזאת, להכיר טובתה ולהודות עליה. הולכי מדבריות, הם טעמו המצב הרע של חסרון המדיניות, והם יעריכו בצדק כמה ראוי לאדם לישא בשמחה את עול המדיניות, ולהודות לד' המקים מלכין עבור זה על חסדו. מי שהי' חולה ונתרפא, יודיע חסד ד' על טובת הבריאות הטבעית לאדם הפרטי, והחקים הצריכים לשעבד את האדם לשמירת בריאותו לא יחשבו עוד לעול ולמשא, כ"א לחסד הראוי להודות עליו בלב טהור. ומי שהיה חבוש בבית האסורין ויצא, המה האנשים פורצי חקי המוסריות לפי שרירות לבם הפרטי, יועילו להודיע לבני האדם את רעת השיעבוד והמאסר הגמור, למען ידעו כי כדאי ונכון לקבל בשמחה וטוב לב את עול החקים המוסריים הנימוסיים שהם גורמים לאדם להנצל משיעבוד קיצוני, ויודו לד' חסדו, על מסורת התורה והתקבלות הנימוסים, שהם גורמים לסידור עניני החברה האנושית על דרך המיצוע הראוי להיות נאהב מכל איש ישר ותמים דרך. וההודאה היוצאת מהיחידים תפעול על הרבים עד שבכלל האנושיות יתקיימו המעמדים הנצרכים ותתרחב המוסריות, ויתרוממו הכחות הנפשיים לבקש את הצדק והטוב האמיתי. וכאשר העיר בזה ג"כ החסיד בחוה"ל שער הנ"ל ביחש הנימוסים המונחים ע"פ ההשגחה האלהית לטובת האדם, באופן מתאים אל הטובה העליונה והכוללת, שתוציא את פירותיה בכל ערכם באחרית הימים, טובת תוה"ק והופעתה. והנה הסדר האמור בזה הוא לפי המערכה הטבעית, המקדמת את הכללים והסוגים העליונים לפרטים. ע"כ יורדי הים [שמכוונים] נגד המערכה הטבעית בכללה הם קודמים, ואחריהם הולכי מדבריות, נגד המערכה הקולטורית . ואחריהם מי שהי' חולה, נגד הגופניות הפרטית, הכוללת המון בלתי מסתפקים בחקם מגסי השכל ג"כ שלא ידעו כלל משפט וערך [של] הנימוסיות וחקים התוריים, ואחריהם מי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא, נגד המוסריות. אמנם במקרא נסדרו תחילה הולכי מדבריות "תעו במדבר בישימון דרך", ואחריהם חבושים בביה"א "יושבי חשך וצלמות", אחריהם מי שהיה חולה ונתרפא "אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו", ואחריהם "יורדי הים באניות". מפני שהתיקון המדיני הוא חובה להקדימו, שהוא הכולל את האפשרות לבא ליתר התיקונים, והוא קודם במעשה, ואחריו התיקון המוסרי הכללי, ואז תגיע היכולת להגיע להטבה הגופנית, שכשעניני בנ"א מתוקנים הם בכלל המדיניות והמוסריות, ימצאו אז הגופות את תכונתם הראויה להם באמץ ובריאות, ואז ממילא יחדלו התואנות מהמצב הטבעי הכללי, כי ימצאו הכל יפה ומתוקן. "ושמתי פקודתך שלום ונוגשיך צדקה, לא ישמע עוד חמס בארצך, שד ושבר בגבוליך, וקראת ישועה חומתיך ושעריך תהלה". והנה יורדי הים והולכי מדבריות, הידיעות הנוספות להם ע"י המסע מעשרות את דעתם ומרוממות רוחם, שבבאם לכלל ישוב יחושו טובה מעצם הנדידה. אמנם חולים וחבושים בבית האסורים, הטובה העיקרית היא מעמדם שיחושו בטובתם כשיתרפאו ויצאו לחפשי. ע"כ אמר רק באחרונים "ונתרפא", "ויצא". ובירידת הים והליכת המדבר, שעכ"פ תבא עי"ז טובה כללית לבני אדם, מסחר הימים והארצות הרחוקות, הדבר מיוחס לכתות שלימות של אנשים תופשי מקום בהתרבות האנושית, לשון רבים "יורדי הים" ו"הולכי מדבריות". לא כן החולים והחבושים, שהמה נגועים פרטיים בחלישות הגוף או הנפש, שהטובה אל הכלל תבא על ידם רק בדרך מסובבת מהרחקת שאר בני אדם ללכת בדרכיהם. ע"כ אין להם המשכת כתה ומפלגה, כ"א שם יחידים: "מי שהי' חולה" ו"מי שהיה חבוש בביה"א ויצא".

ברכות פרק ט׳ פסקה ט״ז

הכרת הטוב לקב"ה על היסורים, וכן על חוקי המלכות והגבלותיה

ההודאה הבאה אחרי שטעם האדם טעם המרירות של סילוק הסדר הטבעי האלהי הישר, ויחוש איך שאין ראוי לאדם לבקש יותר מחקו, רק ראוי לו לשמח בחיים ומתת חלקו כברכת ד' עליו, תתחלק לשתי מערכות: האחת, הודאה מלשון "וידוי", שיכיר עצמו לחייב על העדר קורת רוחו ושמחתו בגורלו, שהי' לו עד שבאו ימי הרעה, שבהם לא ידעה נפשו שבעה. א"כ השם יתברך הוא גומל לחייבים, המתאוננים על חכמתו וחסדו. "ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרעותיו ולא ידעו כי רפאתים", "ואני יסרתי חזקתי זרועתם ואלי יחשבו רע", הוא יתברך גומל טובות בעצם התוכחה והמרדות, שמעתה תכון רוחם וישתלמו שלמות מוסרית. ועוד תהיה טובתם כפולה כי עתה ידעו איך לשמח בגורלם, עתה יכיר כי הוא ית' גמלו מעודו כל טוב. והוא המכוון במקרא "יודו לד' חסדו", על הטוב המוסרי שעשה עמהם, שהוא חסד ד' ושאין מכיר אלא ד' הרואה ללבם. "ונפלאותיו", התמידיות בערך הראוי להכיר את פלאי האל הטוב בההגבלה של ההנהגה האנושית, זה יודיעו ויודו "לבני אדם". ונכלל עוד בזה שגם ההנהגות המטילות עול מצד סידורם, שבאו ע"י בנ"א מקיבוצם וסידורם המדיני והמוסרי, גם ע"ז יודו, שבכלל כולם יחד מעשה ד' המה, הנותן תשועה למלכים וסועד כסא מחוקקי צדק, לטובת החברה האנושית בכללה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ד

וכשהדרישה וההזדמנות לעזר לזולתו באה במדתה הראויה לה, היא גורמת קישור נפשי וחוזק לאגודת הקיבוץ האנושי, כי גם הקורת רוח שיקבל כל אדם ישר בהיותו מוצא מקום לעשות חסד ולהשתתף בצערו של חבירו, היא אחת מהדברים שמגדילים את קשר האהבה והיחש בחיי החברה, ממש באותה מדה, שההעמסה היתירה שיחפוץ האיש אשר אין לו רגשי כבוד אנושיים, רוצה להעמיס משאו על זולתו בלא אונס גדול מצדו, מביאה ליחש שאינו הגון ולמשטמה. ע"כ ראוי להתנהג בכל מצב ממצבי האדם במדה של הגבלה מדעית ויושר לב.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ל

יסוד קיומו של עולם ושכלולו תלוי תמיד בכוחות מנגדים הפועלים אלה על אלה בדרך חיוב ושלילה. וזהו המורה ביותר על עצה עמוקה של יוצר כל בחכמה, המאחד כל ההפכים באחדות שליטתו העליונה. החמה והצינה הם כחיוב ושלילה, החום מוציא אל הפועל הדברים הנעלמים במציאות, והצינה משקעתם ומצמצמתם בגבולם וחוגם המוגבל, הצינה קושרת ומגבילה את הנמצאים ומעכבת התפתחותם "התקשר מעדנות כימה". החמה מפתחת ומרחבת ומרקעת את המציאות ומוציאה בכחה תולדות רבות בצמח ובחי ובכל היקום, "מושכות כסיל תפתח". ע"כ החזיון הפרטי בענין החמה והצינה יאלפנו דעת על כל הרכבות הכחות הפועלים בחללו של עולם בדרך מחייב ושולל. שיסוד הקיום צריך דוקא לחיבורם והתמזגם בדרך של ערך נאה ומסודר, שזה יורנו דעת על הדר האחדות שבמציאות כולה, המעידה על יוצרה האחד. ונדע בזה שסוד החיים מתהוה ע"י הרכבה של קיבוץ כחות שהם בפני עצמם יותר ממדתם הראויה להם במקום שהם נפגשים, וע"י התחברות באותו המרכז ששם מופיעים החיים, הם פועלים את הגבלתם, ומהם לחיים תוצאות.

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ג

מוסדות העולם של המציאות הכללית הם החיוב והשלילה, המתרכבים ע"י כח המרכיב המפתח והמצייר. ביחש הגופים החמרים הוא הקור והחום, החום המפשט ומרקע ומפזר כל חומר, מוציא תולדות, מחולל ומוליד, והקור המכנס ומקמץ ומרכז, כימה בצינה שלה וכסיל בחמתו. ה"עש" נגזר מ"מעשה" הפועל בכחו בהרכבה, בהצטיירות, בהגבלה של כל כח לערכו, החום והקור, החיוב והשלילה. הכח המחולל והפועל צריך שיהיה בו כח הפרטיות, לשלוט בפעלו על כל נקודה פרטית מנקודות המציאות, לחבר ולהפריד, לחמם ולקרר, להעמיד ולשנות. באותיות יתואר ערך הנקודה הפרטית ביו"ד, האות הנקודית. אמנם עם כח הנקודה צריך שילוה גם כח הכללי של היחש והחיבור. התכלית הסובבת מראש המעשים עד סופם כחוט לקו, מאריך בהמשך שסימנו הסימבולי הוא אות הוי"ו. בהתחבר והתאחד כח הפרטי עם הכח הכללי, יגלה בפעולתו על היסודות והחומרים, או על הכחות וציורים המופשטים, בתור מערב ומהפך את סדרם הבודד הטבעי הנעזב, לכוננם בסדר מלאכותי לתוצאות החיים. הסימן באותיות על הכח הפועל, המשנה ומחליף הסדרים כדי לכונן את המציאות מכחות ונמצאים ומושגים בודדים, הוא קיבוץ ת"א, תי"ו ואחריו אל"ף, כלומר השליטה של היפוך הסדרים ועירובם, כערך תשר"ק לא"ב, ומזה תצא ההוראה המסומנת ל"עש", "יות"א". ההשקפות השכליות האמתיות לעצמן, מוצאות הן מקומן בכל ציורי המציאות, בין הנמצאים בין המוסכמים, כי גם עולם הרעיונות והציורים הולך במסיבותיו לכונן עולם מלא ע"פ עצת ד' שלעד תקום. הכח המוציא אל הפועל את ההויות הטבעיות, המורגשות והשכליות, בכח החיבור והציבור, ההכללה והעירוב של הכחות והפזורות, הרבים שבמציאות, בהשתתפו אל הכחות האדירים, שכ"א לעצמו הוא במדה רבה וגבורה וגדושה, יותר ממשא החיים במקום שהם מתרכזים, כצינה של כימה וכחמתו של כסיל, שבפני כ"א בפ"ע אין העולם יכול להתקיים. ע"כ יבוא אופן ההוצאה אל הפועל יצורים וחיים במדה ובמשקל, ע"י כח כזה שיש בו את תכונת ההשבחה וההשבתה, להגביל את הכחות הסוערים העוברים גבול, ועי"ז יתגלמו בצורתן הראויה והרצויה לבנין העולם והחיים. הכח של אמירת "די", הגבלת סערת הפעולה, יהי' נכון להסתמן בשפלות ידים ונמיכות ערך. אמנם, מצירוף של נמיכות הערך ושפלות הידים והעדר הסתערות הכחות הפועלים, רק בזה ייבנו ויתכוננו החיים. ההוראה להמושג המופשט הזה מעצמים המצויירים בציור הסכמתי בצבאות השמים, הוא זנב טלה, באשר הטלה הוא המסמן שפלות הכח, "כרחל לפני גוזזיה נאלמה", חוסר ההסתערות והמיית החיים שבין בע"ח. והקצה האחרון של כח השביתה והעדר הפעולה, הפסק כח הפועל כדי שעל ידו יבאו הכחות הסוערים להיות מצומצמים בערכם, הוא זנב של טלה. אמנם במקום שיש שביתה והפסק פעולה, עתים חשות, "בעמדם תרפינה כנפיהן", יש ג"כ צורך להאדיר פעלים בכחות הסוערים, שהשביתה ואמירת ה"די" היא הכנה אל התגברות הכח ברב עז, הוא רישא דעגלא, "בכור שורו", "ורב תבואות בכח שור", והעגל, שכח השור מתלוה עם טל ילדות ומניעת דעת כל עול והגבלה. אמנם איזה מושג ראוי להתגבר בהכרה, לענין הכח המוציא אל הפועל כל מעשה ד' הגדול אשר עשה עושה ויעשה? הוי אומר: כח ההפסק הצמצום וההגבלה, שהיש והמילוי והמון החיים הם מלאים לעולם מאוצר חיים, באור פני מלך חיים, ואל שדי, אומר לעולמו "די". "ועיש על בניה". הכוחות הגדולים הממלאים את כל חללו של עולם, שמדתם הוא שאין להם סוף, "תנחם", בנחיה הנאמרת על ההנהגה של נחת, מנוחה והשקטת ההתרגשות שאפשר להמצא בצבא גדול. "לך נחה את העם", מן נחת ונח. אלמא חסרא, הפעולה ניכרת ע"י חסרון והעדר וחלישות של הכחות, ובזה היא מסדרת ומערבת את העצמים הגדולים בכח, המפוזרים איש לעברו, להיות במערכה, ע"י החסרון מתחזיא כטרפא דטריף, ממזג ומערב. כי ההסתכלות האמתית תביננו בינה כי מה שנשכיל מכחות היצירה ועצת ד' בעולמו, נשכיל אל כח השביתה וההפסק, שבזה יבא על מכונו כל הסדר הנעלה, ואשר יאמר בלשון חכמים, יאמר, כי הצמצומים, החסרונות הם יגלו לעינינו הכהות כח אלוה נורא הוד.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ס

...אמנם ההסתכלות במרחבי אין קץ, תביא את האדם למצב נפשי גבוה ונשא, אבל רק בתנאי אם השלים את חק מוסרו במדות בדיעות ובמעשים ע"פ המובן הפשוט של מרכזו הפרטי, ובערך העולם הכללי הוא דוקא כי אתא מטרא כולי ליליא. ובעת הראויה לההתיחדות בהתבודדות פנימית ופרטית [שהיא] הלילה, קבל את התועלת הרצויה. ובצפרא, העת הרצויה לההתחברות אל העולם החיצוני הגדול והרחב, אתי אסתנא, רוח צפונית שאינה מגופפת, הרוח הבא ממקום שאין שם מצר וגבול, מחיצה וקצב. ומגלי אפי שמיא, לחזות בנועם ד'. בדעה רחבה המתנשאת על מעשה ד' הגדול לשא דע. אבל כל זמן שלא קבל האדם חלקו הפרטי במוסריות הפשוטות, הבאות ע"י ההתרכזות בתכונתו, בגבולו, במקומו, וכחותיו החומריים והרוחניים, אותה ההרחבה של הסקירה הרחבה למרחבי מרומים לא תוסיף בו כח דעת ואורה של תורה ויראת ד', כ"א תועיל להותו, לבלבל רעיוניו מגבוליהם המצומצמים.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ח׳

העושר שהאדם מגיע אליו דווקא מתוך המגבלות

האות על התגברות הכח הכללי באדם דוקא ע"י חיפושו הפנימי שבעומק נפשו הוא ציור צאת הכוכבים. הנה היום הביא לנו את כל הרכוש של ידיעת העולם אשר סביבותינו לבל נגשש באפילה, והלילה הלא סגר בעדנו את דרך החיפוש החיצוני, ויאסרנו במאסר החיפוש הפנימי, "אזכרה נגינתי בלילה עם [לבבי] אשיחה ויחפש רוחי". מי גרם אמנם להעושר הגדול של הציורים הרחבים מהעולם הגדול הכללי, הרחב מאד מרחב אין קץ, להתבוננות מעשה ד' ברבי רבבות כוכבי אור והמון בריות לאין תכלית, אשר כולם יחד יספרו כבוד ד' אדון כל המעשים שאין חקר לתבונתו וחסדו, מי רשם בנו כל אלה, הלא רק חשכת הלילה, ולולא האפלת אור השמש, המסתיר ממנו את הרשמים המקיפים והקרובים, לא באנו להשכיל ברושם החיצון היותר רחוק ויותר אדיר. ע"כ הננו רואים סימן לדבר, כי מקור הגבורה, אפילו החיצונית, נובע תמיד מהתיחדות כח הפנימי באדם, וזהו סימן שכח הטהרה יותר יפיק חפצו בבאו ע"י העברת הרושם החיצון הקרוב, וההתיחדות בעולם הפנימי ע"י ביאת שמשו, ודוקא אז יורחב השכל עד מרומי עד, ויעלה במעלות הקודש, להתרומם לכח הטהרה הכללית, המקשרת את העבר עם ההוה והעתיד, וטהר יומא. וסימן לדבר צאת הכוכבים, המעשירים את ציורי הנפש האנושית בעושרם הכביר דוקא מתוך ההחשכה הקרובה, ש"מ ביאת שמשו הוא, ומאי וטהר טהר יומא. וזהו לימוד נשגב על גורל האדם בכלל וגורל האומה הישראלית בפרט, שרק אז תוכל להתרומם אל תעודתה הכללית הנשגבה, בהיותה מתחזקת כראוי בעשרה הפנימי, שמתוכה יגלה לה באספקלריא מאירה יחושה היותר כללי והיותר נהדר, ורק אז תוכל לפעול פעולתה לעצמה ולעולם. וההתיחדות הפנימית, הנראית כהפרדה מהעולם הכללי, היא היא הגורמת את ההתחברות האמיתית באופן נשגב ונעלה, המביא את הטהרה הראויה להסמך לקבלת עול מלכות שמים באמת.

סדר זרעים פסקה י״ג

האדם הוא מושפע מהחיים הפנימיים, שהם רגשותיו הפנימיים, שמהם תוצאות לכל הליכותיו וגורלו, וגם מהחיים החיצוניים, מה שמשפעת עליו הסביבה והחברה. והנה אין ראוי לאדם לאבד אחת מאלה ההשפעות על חייו. והנה הכבוד, במדה הראויה לאדם, היא אחת מההרגשות המושפעות ע"י החיים החיצוניים, שראוי להוקירו במדתו, ואין האדם רשאי לאבד כבודו, וגדול כבוד הבריות שדוחה דבר מה"ת בשוא"ת או במידי דרבנן. ע"כ אפילו מי שנכשל בחטא גדול ועצום, לא נכון לו לאבד ממנו את כל השפע של החיים החיצוניים, כ"א ראוי הוא שיגביר רגשותיו הפנימיים עליהם, עד שימצא את עצמו עומד ברובו בתוך חייו הפנימיים. שזה המעמד יביאהו לחשוב חשבון נפשו לישר דרכיו ולתקן מעשיו, וחלילה לחוטא שכבר דרכו נתעותה, להשליך עצמו בתוך שאון החיים החיצוניים, שאז עלול הוא להיות עדי אובד וינהום באחריתו.

סדר זרעים פסקה י״ז

..."לא עברתי ממצותיך", להשמר בהן כצביון הראוי למצותיך, שהנני ראוי להיות ממלאן באופן מלא ומצומצם בדיוק מכוון, בלא התערבות של העברת הגבולים המכוונים, ע"פ השקפה שכלית בתכלית המצוה שמושגת לשכלי הרפה, כ"א לא די שנתתי ללוי לגר ליתום ולאלמנה וקיימתי התכלית המושקפה גלוי, כ"א הכנסתי בה את המאור האלהי, להורות שבעבודת ד' אני עסוק, ובחוקים עליונים שאין מגבוליהם לסור אל עבר אחר כל דהו, לא הפרשתי ממין על שא"מ, ולא מן התלוש על המחובר כו' .

שבת פרק א׳ פסקה ה׳

תופעות הלוואי של היראה

...תוצאות היראה היא לפי מושגיה המתפשטים נמיכת רוח וכניסות הכחות למען לא יתפרצו מגבולם לחבל את דרך הטוב.

שבת פרק א׳ פסקה י״ב

עונש טבעי לעובר יותר מהגבול ומתאחר מלשלם לחומר את חוקו הראוי לו. יש קלקולים שקשה לתקן. לפעמים לאחר מעבר הגבול הקלקול כבר נעשה ולא יחמיר יותר

הכחות הטבעיים מכוונים המה הרבה לעומת תכליתם המוסרית, ע"כ באשר להמעיט את תכונת החומר מפני הרוח יותר מגבולו לא נכון הוא, ע"כ הושם מהחכמה האלהית עונש טבעי, כי העובר יותר מהגבול ומתאחר משלם לחומר את חקו הראוי לו, אחרי שכבר עברו הזמנים שקבעו את האיחור הטבעי מצד התרבות, המוסר, ההכרח, העמל, והרוחניות, כשיאחר האדם יותר מזה את סעודתו כבר נכנס הוא בגבול שנאת החיים שהוא דרך רע ומעוות, ע"כ לא על נקלה יתקן את אשר עות בכלכלה הגופנית. כי ישנם כחות טבעיים כאלה שהם קבועים עד גבול ידוע, וכיון שעוברים עליהם את גבולם בעקיפין, עושים בהם שמות ופרעות מה שלא יוכל אח"כ להתקן. ויתכן שהפרעות הגופיות הבאות מאיחור האכילה יותר הרבה ועל סדרה הקבוע, כיון שעברה את גבולה כבר עשתה את קלקוליה, ואולי לא תוסיף עוד קלקול באותו יום, אע"פ שירגיש האדם חלישות נוספת באיחור השעות, זה יתוקן אח"כ באכלו בערב, זולת בהתחבר חולי מיוחד לגוף, אבל הדברים אמורים ע"פ הסדרים הנאותים לגוף בריא מתנהג בסדריו הטבעיים.

שבת פרק א׳ פסקה ט״ו

...א"כ השבת בקדושתה תזכיר לאדם שעומד הוא לעלות אל מעלה רוממה...אבל בבלי דעת, אם לא יכיר האיש הישראלי שיש יתרון לאדם, שעוד יבא זמן ויקום במעלה עליונה ורוממה הרבה ממה שהוא עתה, עד שהקדושה האלהית, ההליכה בדרכי ד' ועשות הטוב האמיתי יהיה כל ענוגו וחשק לבבו, גם זאת שסאת היכולת והחכמה תתגדל ותתרחב ויכיר את הוד ערך הטוב והצדק ואת גבוליהם הרחבים, מה יוכל להוציא מן השבת ואיזה קדושה עליונה יוכל להכיר ביום מנוחה.

שבת פרק א׳ פסקה י״ז

המעשים הם עמודו ויסודו של עולם, ויסוד החיים

...אמנם כאשר באו פריצים ויחללו את כבוד המושגים הרוחניים, ועל חשבון הרעיונות הרוחניים התחילו לזלזל במעשים שהם עמודו ויסודו של עולם, ושרק על ידם ובזהירותם יבאו לתעודת השבת העליונה ותעודת ההצלחה של התורה כולה בכללה, אלה הם המכשפים המכחישים כח פמליא של מעלה, שנטלו הדרה של תורה במעשיה וחללו את קדושתה. א"כ בהרחבת הרעיונות והגיוני הלב שהם במקום משחא וכוחלא יהפכו את הכונה לרעה, לזלזל במעשים שהם יסוד החיים, וחיישינן לכשפים, שאיף ליה מאותו המין, מהמין של ההגבלה התורית שהם המעשים של האבות מלאכות ותולדותיהם שמן התורה, לחזק את ההכרה בעם כולו מרוממות קדושת ערך השבת היו צריכים לבא הוספת השבותים, גזירות חכמים בטלטול ורשויות דרבנן, להגדיל את הכרת השבת וקדושתה, שעל המעשים לא יוכלו טופלי שקר להוציאם לתרבות רעה כאשר עשו בכשופיהם על הרעיונות והמושגים הרוחניים.

שבת פרק א׳ פסקה ל״ח

העונג האמיתי ישוב לאדם במלאו את נפשו בדבר אשר היא מרגשת בו חסרונה, בחיים שקטים ועידון פנימי, בהישירו משקל דרכי חייו ושומו גבול לכוחות נפשו

...והנה השבת באה לרומם את הקדושה הכללית והפרטית, "קודש היא לכם". עונג השבת באכילה ושתיה נכבד הוא מאד, כל זמן שיוכל האדם לרומם את כחותיו הטובים הרוחניים לרגלי התחזקות הכוחות הגופניים. אמנם החלום המבעית בא לאות כי אין שלום פנימי באדם, כי נטייתו החומרית הבהמית התגברה עליו עד שקרוב הדבר שתמשכהו ברשתה ויפול גם במעשים רעים, ע"כ אין העידון החיצוני מוסיף לו אז ברכה, כי מה בצע שיתענג בשעה הקטנה של האוכל והמשתה, אם בקרבו תסתער סערת לב מאבדן השמחה הרוחנית הטהורה הממלאת תמיד לבותיהם של צדיקים וישרי דרך. ע"כ העונג האמיתי ישוב לו במלאו [את] נפשו בדבר אשר היא מרגשת בו חסרונה, בחיים שקטים ועידון פנימי, בהישירו משקל דרכי חייו ושומו גבול לכוחות נפשו, שיצעדו בטח דרכם בדרך החיים והטוב ולא יניח להנטיות החומריות, שכבר בא האות שהרחיבו את צעדיהן יותר מהראוי, להתחזק עוד יותר ע"י הגסות שיעיב עליהם התענוג החומרי של מאכלים ערבים ומעדנים, שעלולים להמשיך ביותר את האדם אל נטיה לחיים גסים בהמיים, בעת שמצב נפשו עומד בהתרגשות, ואין שמחת לבבו עמו מפני ביעתותי לילה. ע"כ טוב לו שימשך ידו מזה, ויתעדן בעונג פנימי הבנוי ע"פ הנטיה היותר פנימית שבנפש, שהוא עונג אמיתי, שרוחו יתחזק על ידו ונפשו תחגור עז ובטחון, ושמחה בד' הטוב וישר המורה חטאים בדרך, ע"כ א"ר יוסף ואפילו בשבת.

שבת פרק א׳ פסקה ע׳

המוכנות של האומה לקבל באהבה רבה מגבלות שיעזרו לה לשמור על צביונה בגלות

...ודאי הטומאה של ארץ העמים תחייב שינויים רבים בחייה, והגנות רבות, שלא תתפשט אותה הטומאה בגוף האומה ונפשה. אבל היא תהי' מוכנת לקבל באהבה רבה את כל הדברים שע"פ אותו המצב תהי' צריכה להיות נזהרת בהם ביותר, כדי לשמור קדושתה וצביונה. דוגמת הטומאה שהיא כתובה בתורה על הכלים שלפי סדר החיים העתיק ונגזרה ג"כ על כלי זכוכית, כדי להמשיך כח התורה ג"כ ע"פ סדרי החיים החדשים.