מאי עש, אר"י, יותא. מאי יותא. א"ל, זנב טלה, וא"ל רישא דעגלא, ומסתברא כמ"ד זנב טלה, דכתיב "ועיש על בניה תנחם", אלמא חסרא ומתחזיא כטרפא דטריף.

מוסדות העולם של המציאות הכללית הם החיוב והשלילה, המתרכבים ע"י כח המרכיב המפתח והמצייר. ביחש הגופים החמרים הוא הקור והחום, החום המפשט ומרקע ומפזר כל חומר, מוציא תולדות, מחולל ומוליד, והקור המכנס ומקמץ ומרכז, כימה בצינה שלה וכסיל בחמתו. ה"עש" נגזר מ"מעשה" הפועל בכחו בהרכבה, בהצטיירות, בהגבלה של כל כח לערכו, החום והקור, החיוב והשלילה. הכח המחולל והפועל צריך שיהיה בו כח הפרטיות, לשלוט בפעלו על כל נקודה פרטית מנקודות המציאות, לחבר ולהפריד, לחמם ולקרר, להעמיד ולשנות. באותיות יתואר ערך הנקודה הפרטית ביו"ד, האות הנקודית. אמנם עם כח הנקודה צריך שילוה גם כח הכללי של היחש והחיבור. התכלית הסובבת מראש המעשים עד סופם כחוט לקו, מאריך בהמשך שסימנו הסימבולי הוא אות הוי"ו. בהתחבר והתאחד כח הפרטי עם הכח הכללי, יגלה בפעולתו על היסודות והחומרים, או על הכחות וציורים המופשטים, בתור מערב ומהפך את סדרם הבודד הטבעי הנעזב, לכוננם בסדר מלאכותי לתוצאות החיים. הסימן באותיות על הכח הפועל, המשנה ומחליף הסדרים כדי לכונן את המציאות מכחות ונמצאים ומושגים בודדים, הוא קיבוץ ת"א, תי"ו ואחריו אל"ף, כלומר השליטה של היפוך הסדרים ועירובם, כערך תשר"ק לא"ב, ומזה תצא ההוראה המסומנת ל"עש", "יות"א". ההשקפות השכליות האמתיות לעצמן, מוצאות הן מקומן בכל ציורי המציאות, בין הנמצאים בין המוסכמים, כי גם עולם הרעיונות והציורים הולך במסיבותיו לכונן עולם מלא ע"פ עצת ד' שלעד תקום. הכח המוציא אל הפועל את ההויות הטבעיות, המורגשות והשכליות, בכח החיבור והציבור, ההכללה והעירוב של הכחות והפזורות, הרבים שבמציאות, בהשתתפו אל הכחות האדירים, שכ"א לעצמו הוא במדה רבה וגבורה וגדושה, יותר ממשא החיים במקום שהם מתרכזים, כצינה של כימה וכחמתו של כסיל, שבפני כ"א בפ"ע אין העולם יכול להתקיים. ע"כ יבוא אופן ההוצאה אל הפועל יצורים וחיים במדה ובמשקל, ע"י כח כזה שיש בו את תכונת ההשבחה וההשבתה, להגביל את הכחות הסוערים העוברים גבול, ועי"ז יתגלמו בצורתן הראויה והרצויה לבנין העולם והחיים. הכח של אמירת "די", הגבלת סערת הפעולה, יהי' נכון להסתמן בשפלות ידים ונמיכות ערך. אמנם, מצירוף של נמיכות הערך ושפלות הידים והעדר הסתערות הכחות הפועלים, רק בזה ייבנו ויתכוננו החיים. ההוראה להמושג המופשט הזה מעצמים המצויירים בציור הסכמתי בצבאות השמים, הוא זנב טלה, באשר הטלה הוא המסמן שפלות הכח, "כרחל לפני גוזזיה נאלמה", חוסר ההסתערות והמיית החיים שבין בע"ח. והקצה האחרון של כח השביתה והעדר הפעולה, הפסק כח הפועל כדי שעל ידו יבאו הכחות הסוערים להיות מצומצמים בערכם, הוא זנב של טלה. אמנם במקום שיש שביתה והפסק פעולה, עתים חשות, "בעמדם תרפינה כנפיהן", יש ג"כ צורך להאדיר פעלים בכחות הסוערים, שהשביתה ואמירת ה"די" היא הכנה אל התגברות הכח ברב עז, הוא רישא דעגלא, "בכור שורו", "ורב תבואות בכח שור", והעגל, שכח השור מתלוה עם טל ילדות ומניעת דעת כל עול והגבלה. אמנם איזה מושג ראוי להתגבר בהכרה, לענין הכח המוציא אל הפועל כל מעשה ד' הגדול אשר עשה עושה ויעשה? הוי אומר: כח ההפסק הצמצום וההגבלה, שהיש והמילוי והמון החיים הם מלאים לעולם מאוצר חיים, באור פני מלך חיים, ואל שדי, אומר לעולמו "די". "ועיש על בניה". הכוחות הגדולים הממלאים את כל חללו של עולם, שמדתם הוא שאין להם סוף, "תנחם", בנחיה הנאמרת על ההנהגה של נחת, מנוחה והשקטת ההתרגשות שאפשר להמצא בצבא גדול. "לך נחה את העם", מן נחת ונח. אלמא חסרא, הפעולה ניכרת ע"י חסרון והעדר וחלישות של הכחות, ובזה היא מסדרת ומערבת את העצמים הגדולים בכח, המפוזרים איש לעברו, להיות במערכה, ע"י החסרון מתחזיא כטרפא דטריף, ממזג ומערב. כי ההסתכלות האמתית תביננו בינה כי מה שנשכיל מכחות היצירה ועצת ד' בעולמו, נשכיל אל כח השביתה וההפסק, שבזה יבא על מכונו כל הסדר הנעלה, ואשר יאמר בלשון חכמים, יאמר, כי הצמצומים, החסרונות הם יגלו לעינינו הכהות כח אלוה נורא הוד.