גלות

ברכות פרק ב׳ פסקה מ״ט

החלב הוא מותר בגוף שאפשר לגוף לעמוד מבלעדו. והנה החטאים הם על שני פנים: שיטוף במותר לעולם מביא חטא, אמנם כפי צורך הקיום ראוי שיוקח על דרך המותר, ע"כ יש כפרה בחלב נגד המותרות. ובדם, נגד הנטי' לאיסור שנכנס גם בכדי צורך הקיום. אמנם ההבדל בין כפרת הקרבנות בזמן שביהמ"ק הי' קיים לכפרת התענית בזה"ז הוא, כי בזמן השלמות, כשהיו צריכים למעט איזה כח רע שנשרש, הי' הדבר מכוון רק אל הכח הרע. הקרבן לא פעל לרעה כלל על כוחות הגוף והנפש הטובים, כ"א הכניע את הכוחות הרעים. אבל עכשיו כשם שהאומה בכללה, בעונינו, הגלות היא כור ברזל לצרף סיגים, ויחד עם הכוחות הרעים שמחליש הוא עושה שמות ג"כ בהכוחות הטובים, כן הפרטי, בהיותו צריך לתקן הכוחות הרעים ע"י תענית, מתמעטים ג"כ הכוחות הטובים ע"י חלישות הגוף והנפש. וע"ז תחול התפילה, שיהי' כאילו הוקרב ע"ג המזבח. ותרצינו לבער רק הרעים ולחזק הכוחות הטובים.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ו

מפני שת"ח מרבין שלו' בעולם וע"י כבוד ת"ח מתרבה כבוד התורה, וגורם אחדות הכלל ושלומו ע"י מה שמקבלים ביראת הכבוד דברי תורה והוראת החכמים, ע"כ הבועט בכבוד ת"ח הוא הגורם להפריד הקשר הכללי. ע"כ מדתו היא [מדה] כנגד מדה, להיות מנודה מרוחק ונבדל מהכלל, עד ישא עונו למען ישוב מדרכיו. ובאשר המשנה, שהיא ההלכה הפסוקה, גורמת ליסוד ההתאחדות של כלל ישראל להיות גוי אחד בארץ, כראוי לגוי אחד המעיד ביחודו על אחדות השם ית', ע"כ אין הגלויות מתכנסות כ"א בזכות המשנה כדחז"ל ע"פ "גם כי יתנו בגויים עתה אקבצם". ע"כ ראוי להיות שנוי במשנתינו ורמוז בה כל אופני צדדי השמירה, באופנים ידועים הכוללים את פרטי דרכי הזהירות בכבוד הרב.

ברכות פרק ג׳ פסקה נ״א

היחס לארץ ישראל בתקופת הגלות

יסוד תמימ[ו]ת העבודה והחסידות האמיתית הוא, שהשלימות הפרטית ותשוקתו אלי' לא תתפש מקום כלל לעומת חשקו בשלימות הכלל. ואיש כזה שקנה לו השלימות הזו ביושר שכלו וטבעו, הוא החסיד האמיתי ההולך בעצת השכל ולא ע"פ הרגש של אהבת עצמו. והנה רוממות המעלה הזאת היא נפלאה. מצאנוה באדון הנביאים, שאמר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". אמנם כל הצדיקים יעלו במעלה זו לפי ערכם, עד שיש שאם שלימות הכלל עקרית וחשובה לו מ"מ א"א שתהי' בטל לגמרי אצלו חשק השלמתו הפרטית לערכה. והנה א"י ודאי מוסיפה שלימות, ו"העם היושב בה נשוא עון", ואוירה מחכים. אמנם ר"י שעליו אמר שמואל אין זה ילוד אשה, לא היתה שלימותו הפרטית נחשבת בעיניו כלל נגד שלימות הכלל. ע"כ ראה בא"י רק מעיין ישועה להשלמת הכלל. ע"כ אמר שראוי שכל יחיד לא ירשה לעצמו להנות לאור שלימותה, כ"ז שלא הגיע הזמן שיוכל הכלל ליהנות ממנה. וע"ז צריך ודאי פקידה שמימית, ע"פ נס או ע"פ טבע. אבל איך שיהי' צריכות הסבות שיזדמנו באופן שיוכל הכלל להתנחל בא"י וליהנות מטובה הגשמי והרוחני, שקשורים זה בזה. והי' נראה לו, כי בכבוש כל יחיד את תשוקתו הפרטית, למען מצא השעה שתבא ישועה כללית, מזה תצמח ישועת הכלל מצד ההשגחה. כי התפילה וההשתפכות של כל הנפשות לפני ד' להשיבנו לארץ קדשינו, תהי' עי"ז קבועה רק לתכלית הכללית, ותתקבל יותר, כי הוא הדבר התכליתי. גם אם יהי' רצון ד' שתהי' הפקידה טבעית, ודאי צריך לזה רצון הכלל החזק והשתדלותם ברחמי שמים, אחרי הזדמנות הסיבות הראויות, ואחרי תמכם אשורם בדרך ד', באופן שתהי' זכות התשובה מסייעתם. הנה כ"ז שלא יוכל כל יחיד להשביע חשקו הרוחני וגעגועיו העזים לארץ אשר עינינו ולבינו שם, יתאגד יותר הכח הכללי, ותהי' סבה מוכנת לרבות תכנית כללית בזה. וכל דבר שיוכל לגרום איזה גרעון רחוק בחק הכלל, לפי מעלת חסידותו של ר"י לא היו עניני היחיד אפילו היותר שלמים ונעלים שוקלים אצלו מאומה. אמנם הדרכה כזאת אינה נאותה כ"א לשלם שכמותו, אבל כל צדיקי הדורות, שעם כל צדקתם מ"מ השלימות הפרטית תופסת מקום אף שהוא רק במעלה עליונה, להיות דבק בד' וללכת בדרכיו ולהשכיל באמתו, אי אפשר כלל לעצור חשקם האמיץ להאור באור ד' ע"י נחלת ד', שתשיב נפשם הנהלאה בשביל חשבון רחוק. והם כיון שמעשיהם ג"כ למטרה רוממה ורצויה, כי היחיד הנעלה ממנו יבנה הכלל השלם, גם זאת היא דרך ד' והיא מדה ראויה לכל אדם שלם בדורותיו.

ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ח

המצב הטוב המסכים אל כלל המציאות, הוא הבריאות. אמנם כשיצא פרט אחד מהסכמתו אל הכלל בגוף, נפרע הסדר ונעשה חולי. שלימות ההנהגה העליונה היא לשכלל את המציאות, ואם ישחת עם עד שלא תהי' ממנו תקוה נשקפת לטובה, יהי' עובר ובטל, ותחתיו יקום עם מתוקן ומשוכלל, הקרוב אל השלימות האנושית. והנה ישראל אבדו ההכנה למעלתם, ומצד ההנהגה העליונה הרוצה בטוב, הי' ראוי שיבאו ישראל לתכליתם, ועל ידם כל המציאות, לא באמצעות הסיבות הרעות והגליות והצרות, שכתומם באו עלינו לצרף סיגינו. וכאשר ההנהגה העליונה רוצה בטובת היצורים, הי' ראוי לכלות אז המושחתים, ולהוציא עם שיבא לתכליתו בלא רוגז ומצרי שאול נוראים, זאת היתה לפי שלימות ובריאות ההנהגה. אבל משרע"ה נתאמץ בתפילה שלא ימח שם ישראל מגוי, ואף שנפלו הרבה ממעלתם, עד שכדי להגיע לטהרתם הנועדת להם צריכים הם כעת לדרך ארוכה וחשיכה, מלאה צרה ויגון של גליות וצרות רעות ומרות, וכל אלה הן כערך חלאים בגוף לעומת שלימות ההנהגה שהיא מתנהלת להוציא לאור החיים עמים הנהנים מחייהם ויושבים במנוחה על אדמתם, ואם אינם ראויים לכך, לאבדם ולהושיב אחרים תחתיהם. אבל להטפל בעם שהשחית תעודתו, שהי' יכול לבא אלי' בנקל, ועכשיו הוא צריך מירוק עצום ויסורין נוראים המעוררים השתוממוח נפלאה, במשן דורות רבים, זהו נקרא ביחש ההנהגה המתיחסת להקב"ה בשם "חלי". ואמר "חלותי, היא שנות ימין עליון", ובזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרעי.

ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ט

אע"פ שמקיומם של ישראל אחר חטא העגל נמשכו תוצאות מרות, מהכרח צירוף הגלויות והצרות הרבות שעברו על נפשינו, ס"ל דאין לומר במושלם שיחשב דבר זה חלי בההנהגה האלהית, מפני שגם ע"י צרותיהם של ישראל באה טובה רבה לעולם, וע"י פיזורם נתפרסם אור ד' בקצוי ארץ עד שההשלמה האנושית תבא גם ע"י צרותיהם, כאשר תבא ע"י שלותם, והצרות עצמן יביאו להשלוה והגדולה העתידה להם. והנה התרת הנדר באה ע"י רצון יותר נעלה מעצם הנדר, שהרי יש בו יכולת להתירו. כמו כן ההסכמה הראויה להיות לולא החטא שיהי' מצבם של ישראל איתן בארצם, אמנם הי' טוב ונאה להם. אבל להתפשט אורן של ישראל בכל העולם כולו לא הי' בא עי"ז והיו עמים רבים נמצאים שלא ידעו את ד', והי' צריך גלגולי דברים רבים במשך דורות רבים, עד שיהיו באים להכרת האמת ולשלימות האנושית. א"כ נמצא שע"י קיומם של ישראל אחר החטא, שהיתה סבה חזקה להשתלשלות כל המקרים הרעים הבאים כתומם אח"כ עליהם, תצא מהם תכלית יותר נשגבה, והוא דומה ממש להתרת הנדר שהוא דבר יותר שלם מקיומו.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ו

חומה מורגלת של אבנים היא עומדת להתפרק ולפול בטבעה מיד הזמן, אבל חומת ברזל אינה ראויה לפול ע"פ טבע כ"א מיד כח כביר ואדיר. כן נפילתם של ישראל ופזורם הנורא ע"י חורבן ביהמ"ק גדול כ"כ, עד שע"פ דרכי הזמן אין שום אפשרות לשוב לאיתנינו, כ"א אנו בנ"י מובטחים מיד ד' כי צורינו מכרנו והוא יפדינו. ויש עוד ציור בחומת ברזל, שכפי המצויר לנו מחומת אבנים שנעשית בהדרגה אבן על אבן עד השלמת החומה, אבל חומת ברזל אם תקום תקום באיזה כח נפלא בב"א. כן נפילתם של ישראל ע"י חורבן ביהמ"ק היתה נפילה שאינה מודרגת כ"א בבת אחת, מאגרא רמא לבירא עמיקתא. ויש עוד הערה בזה, כי ביהמ"ק הוא היפך הברזל, ע"כ "לא תניף עליהם ברזל", מפני שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם, והמזבח להאריך ימיו של אדם. תכלית ישראל ע"י ביהמ"ק, בית תפילה לכל העמים, לאחד כל באי עולם ע"י כח השלום ואור ד'. ומשחרב ביהמ"ק נפסק קולן של ישראל מהשמע בעולם, ותחת קולו של יעקב נשמע קול הברזל המקצר ימיו של אדם וכל העולם נתון רק תחת שבט ברזל של הכח והאגרוף, שכל התקיף מחבירו בולעו בלא צדק ומשפט ובלא תכלית אהבה וטובה כללית. ומפני תגבורת כח הברזל אין ישראל יכולין להתקרב לאביהם שבשמים לרומם קרנם בעולם. כי רק בתגבורת הצדק והיושר בעולם, ושיהיו בנ"א מוכנים להכיר את כח המוסר והצדקה ועבודת אל אמת, אז ירום קרן ישראל. ואולי יכוון שסבת ריב בנ"א במלחמת הקיום, שמזה באות המלחמות וההריסות הגדולות עד הגברת כח האגרוף והברזל, הוא מפני הנטי' למותרות. כי אם היו בנ"א מלמדים עצמם בסיפוק הי' מספיק לכל תוצאות הארץ, כד' חוה"ל בשער הפרישות. ע"כ רמז במחבת שפעולתה על הכנת דברים יתירים שאין בהם הכרח כלביבות וכיו"ב, ולא פת ובשר מבושל טבעי.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ג

תכלית הגלות

כנסת ישראל יודעת כי בחר בה ד' לאור עולם ופי שנים בכחה, אחת, סגולתה לעצמה בתור עם קדוש מתהלך בדרכי ד' שומר אמונים ועושה צדקה וחסד ומלא בדעת אלהים, כאשר מוכנים המה לזה בני האומה הקדושה כשיסורו הסיבות הרעות המעכבות, שאור שבעיסה ושיעבוד מלכויות, ועוד בה יתרון שנוצרה ג"כ לאור גויים, להודיע בעמים שם כבוד ד' ודרכיו למען על ידה תמלא הארץ דעה את ד' ללכת בדרכיו. אמנם עלתה מחשבה לפני' כי אלה שתי התעודות הנה מתנגדות אשה לרעותה. כי שלימות ישראל מצד עצמם בכל מיני שלימות וחסן לאומי הגשמי והרוחני, א"א כ"א כשנשב בארצינו אשר נתן ד' לנו וחטר מלכות מקרבינו יוצא והיה אדירנו ממנו. אבל להיות מאירים בעולם באור ד' אי אפשר כ"א ע"י הפיזור הלאומי והגלות אשר נופצו עצמינו לפי שאול. ובכל מקום שהלכו שרידינו, על ידם נודע שם ד' ועמים רבים התרוממו לאור באור דעת וצדקה, לעומת ימיהם הראשונים שהלכו חשכים ונטבעו בעמק רשע וכסל. ע"כ חשבה כנס"י כי מה שנשבר חסנינו הלאומי ומה שהפלא ד' ככה להפיצנו בעמים רבים ואיים רחוקים, אינו מפני טובתינו ושלימותינו כ"א מפני טובת העולם כולו, וטובתינו אנו צריכה להיות נדחית מפני טובת האומות. אבל ע"ז היא קובלת שהי' ראוי להעשות בדרך, שאע"פ שאוה"ע יושלמו ויבאו עמים רבים להיות קרובים אל אור ד', מ"מ אנו לא נאבד ערכינו הלאומי. ואדם נושא אשה על אשתו הראשונה. אף שגם דבר זה בעצמו ג"כ לא יוכל להיות עושה קורת רוח לאשתו הראשונה, מ"מ זוכר מעשה ראשונה ואינו מזיזה ממעלתה לגמרי. כן אע"פ שהי' אולי הדבר נוגע ללאומיותינו מה שאוה"ע רבים מתנחלים בנחלת ד', מ"מ ראוי שלא נשכח עי"ז וגם אנו לא נאבד את לאומיותינו וערכינו. א"ל הקב"ה שאין הדבר כן, שאם הי' תכלית הגלות רק לרומם את האומות ולישראל מצד לאומיותו לא הי' מזה אחרית ותקוה, היתה עולה חלילה לצדיק העולמים מעשות זאת, להיות גם עוזב את עמו עזיבה מועטת ע"י [ה]פנותו את האור האלהי ג"כ לעמים רבים רחוקים מאז וממילא תתמעט עי"ז החבה הלאומית הישראל[ית] ותקפה. ומכש"כ שחלילה לו לשכח, להסיר את ישראל מגוי, שעל ידם באה כל התשועה הגדולה הזאת לכל המין האנושי, חלילה לשדי מעול. כ"א תכלית הגלות היא אמנם כדי שיוכנו גם האומות להכיר כבוד ד', אבל עוצם התכלית לא יצא אל השלימות כ"א בהכרה גמורה שתבא בסוף, שאור השלימות האמיתית בעולם לא יחול כ"א ע"י כבודם של ישראל וגדולתם. ומעלת אוה"ע ג"כ לא תהי' כ"א ע"י מה שיכוננו דרכיהם לפי ערך מוסרם לרוח ישראל, ויכירו כי השלימות האמיתית צפונה היא בישראל ע"כ ירוממו קרן ישראל באהבה וחרדת קודש. ונמצא שיסוד כל השלימות יבא לעולם ע"י ישראל, והגלות שהוא אמצעי לזה, אינה באה להותיר לטובה את האומות מבלעדי ישראל כ"א להרים קרנם ע"י רוממות קרן ישראל...והכוכבים הם כנגד ימות החמה, להורות שהשלימות שתהי' נשפעת על אוה"ע המונים לחמה יבא הכל ע"י ישראל, וישא תמיד עליו, גם בשלימותו והגיעו לתכליתו, חותמן של ישראל וגדולתן. א"כ איך תאמר עזבתני ושכחתני, והנך עתידה להיות לאור גוים לא באופן פיזור והתבטלות כ"א "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ד' עליך זרח", וע"י גודל אורך ינהרו כל אפסי ארץ. והישיבה בחשך היא סבה לאור ד' להיות מופיע עליך, ועל ידך על כל העולם כולו. וחלילה לך לחשוב שתתבטל לאומיותך ע"י תעודתך לטובת כלל המציאות, ומבואר במקרא "ונלוו גוים רבים אל ד' וגו' והיו לי לעם" וע"ז מסיים "וידעת כי ד' צבאות שלחני אליך", שעיקר השליחות ותכליתו הוא "אליך". וככתוב שגם אז בהתמלא התכלית מ"מ "ונחל ד' את יהודה חלקו על אדמת הקודש ובחר עוד בירושלים", להוציא הטעות שאחרי שלימות האנושית אין צורך בקיום האומה בצביונה המיוחד לה, לא כן, כי ברית עולם שלא תמוט הוא, וכל השלימות הכללית לא תבנה ולא תתקיים ולא תתעלה במעלתו כ"א ע"י זריחת שמשן של ישראל.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ה

מעשה העגל עם פחיתותו גרם לעולם רוב כבוד ועז. כי ע"י מה שנפלו ישראל מערכם להיות ראוים לבא מיד אל גדולתם ושלימותם, מה שהחסירו בעצמם השלימו בעולם, שעי"ז הוכרחו להיות נצרפים בעמקי הגלויות ולהודיע בעמים כבוד ד' ודרכיו...ותוכן הדבר כי גם המדות הרעות וההתחברות אל אוה"ע שגרמו חסרונות, מ"מ לתכלית השלימות תבא[נה] מאלה החסרונות מעלות יקרות, כי גם בהמדות הרעות ידעו איך להשתמש בהן לעבוד את ד' ולשכלל את כל המציאות בכל דרכי החסן ההוד והקדושה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״כ

אם יש מקום בהשתלמות העולם שהוא באופן שנעלה מן סדרי ההדרגה הערוכים מראש בפועל, כ"א נמשך לפי ערך צד היכולת העליונה ית' שהיא באין תכלית, ע"כ אין אפשרות לנביאים שיתנבאו ע"ז כמש"כ לעיל. ע"כ הסובר שעוה"ב הוא נעלה מסדרי ההדרגה ובא רק מכח הגבורה העליונה שאין לו תכלית, לא התנבאו עליה הנביאים. שהנבואה היא ערוכה רק ע"פ סדרי הסבות, אם שיהיו יותר רחוקות ממה שאנו יכולין אפי' לצייר ערך לריחוקן. והאומר שגם עוה"ב הוא תולדה מחוייבת מן הסבות הערוכות ואינה בערך דילוג מצד היכולת המוחלטת, יתכן גם עלי' נבואה, והוא יאמר שאין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד גליות, כיון שהנבואות אפשריות ג"כ על סוף תיקון העולם. ובכלל יש לצייר שאפשר לומר שתשועתם של ישראל העתידה לבא תלוי' בתשועת כלל האנושיות, שגם כל העולם כולו יעלה במדה טובה מרובה שיהי' ראוי לקבל אור ד' האמיתי, אז יקויים "מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים". או אפשר שתקדים לבא ישועתן של ישראל גם קודם שכל העולם יוכשר לכך, ורק ע"י רוממות קרנם של ישראל תבא אח"כ ישועת העולם. ע"כ שמואל סובר שאפשר ג"כ שתהי' ישועת ישראל קודמת לשכלול האנושיות בכללה, א"כ אין בין עוה"ז לימות המשיח אלא שיעבוד גליות בלבד. ונבוא[ו]ת הנביאים (המה ברובם) [הנה ברובן] על ערך ההשפעה על כלל האנושיות שתבא ע"י ישראל, וזה אינו תנאי מחוייב בהתחלת ישועת ישראל, כ"א סבה מוכרחת לבא אח"כ.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ׳

התייחסות מחודשת ומופלאה לשלושת השבועות: האומה צריכה להיות עם עוצמה צבאית של התקפה ("רכב ברזל") והגנה ("בריחי ברזל"), וחיילים חזקים ("גוף חזק כברזל"), כדי שאומות העולם יישמעו לנו בדרכי שלום ללא צורך להילחם. מטרת שלושת השבועות לחייב את עם ישראל לבנות עוצמה צבאית שתגרום לאומות להכיר בזכותנו על הארץ באהבה ושלום

ועל עניני הכלל בצד הלאומי של ישראל יוסב ג"כ: מי יתן לנו אמצעים חזקים לחזק את הצד הגשמי והחומרי של הכלל, בנגרי דפרזלי, ברכב ברזל, בבריחי ברזל, ובכח אמיץ וגוף חזק כברזל, להתאזר בגבורה ולרומם קרן ברוח גבורה, ונשמעינך, ונלך בדרכך איך לזכות לזה ע"פ דרכה של תורה, באהבה ושלו', שלא לעלות בחומה ולא למרוד באוה"ע, כ"א להרבות כח ועצמה פנימית, אפי' גשמית, כי זאת תביא לנו המשמעת הרוחנית, שהיא המטרה: "לא בחיל ולא בכח כ"א ברוחי אמר ד' ". ואמר: "שבחי ירושלים את ד' הללי אלהיך ציון. כי חזק בריחי שעריך ברך בניך בקרבך. השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך". והחותם והתכלית הבאים מזה בהכרח כפי קדושתן של ישראל הם: "מגיד דבריו ליעקב, חקיו ומשפטיו לישראל".

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ט

...כי רק כשעיניו יחזו מוצא ההלכות מרחובות מבועי כללותיהן אז יבחין מתוך הפרטים עוצם כוח הכללי, ומתוך בירור הכללים ויחושם החזק אל הפרטים, כחם והודם של הפרטים איך כולם נתנו מרועה אחד. ועל כאלה נאמר: "אשרי אדם עז לו בך מסילות בלבבם. עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו גם ברכות יעטה מורה. ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון", "ד' צבאות אשרי אדם בוטח בך". וכלל מציאות היחש האמיתי של הפרטים אל הכלל הוא היחש שבין תורה שבע"פ לתורה שבכתב. ע"כ אפי' קרא תושב"כ, ושנה בתורה שבע"פ, ולא שימש ת"ח להשכיל אל היחש שלהם זה אל זה, ה"ז ע"ה. כי הידיעה תשלם רק בדעת קשר חלקי', העז יתן כח אל המסלות הפרטיות שבלבבם. וגם שהדרך רחוקה והפרטים מיגעים, " 'במחשכים הושיבני' - זה תלמודה של בבל", "עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו", שמהפרטים הרחוקים דוקא תצא האורה להשכיל כח הכלל הנהדר, "גם ברכות יעטה מורה", המלמד הפרטים בדיוק, שנראה כאילו אינם בכלל הברכה הכללית שמתברכת מפלג אלהים המדעי העליון הכללי, "ילכו מחיל אל חיל", בקיבוץ הפרטים למערכות שלימות וממערכה לגבוהה ממנה. "יראה אל אלהים בציון", שמה מקום כנסת ישראל, התכלית הכללית אל תורת ישראל בכללה, והיא שעמדה להם לישראל להוליכם בעמקי הגליות וים הסוער של המון עמים רבים, ולא עזבונו חסד[י]ו.

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״א

החוט המחריז בכל דרכי התורה הוא קשר הכלל אל הפרטים, במה שהפרטים מוצאים אשרם בהכלל הגדול. ע"כ בהיות האכילה משפלת את האדם אל גסות חושיו והנאתו הבהמית הפרטית, כבר הוכן לנו מראש בעצת ד', הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, לעלות משפלות הפרט אל רוממות הכלל. אמנם סדרי הבנין הכללי צריכין להיות מותחלים מהפרטים, ע"כ ראשית הכל צריך הקיום הגופני הפרטי, ואחריו הקיום הגופני הכללי. ואחר שעלו ביד האומה שתי אלה, אז צריך להתחיל (ההתיסדות הצורית) [את התיסדות צורתה] הפרטית, בתור אומה דואגת לעצמה, לקיומה וצביונה, ואח"כ תגיע עד הצורה הכללית, בדאגתה לכל המון גויים ברואים בצלם אלהים. אמנם כאשר במשך הגלות הלב חרד אל אלה התעודות, שאחרי שהננו נדכאים בהמון צרות ופיזורים נוראים, שלא תפסד, חלילה, הצורה הפרטית מהאומה, ועמה יחד תאבד, חס ושלום, התקוה הגדולה שעתידה על ידה להיות בקץ הימים אל כללות האדם. אמנם מובטחים אנחנו על שמירת צורתנו הפרטית גם אם נחשבנו כמו חללים, בכל זאת תחיינו רוח ד', ועמה יחד תתרקם בסתר התעודה הנפלאה, שתצא אל הפועל בקץ הימים, לקרא בשם ד' אל עולם באזני כל האנושיות, שאז נראה שאין לנו דבר שיהי' מונע את הקישור הנפלא של פרטיות הפרטים אל גדולת הכלל, היותר כולל ויותר נשגב. ע"כ קודם לכל תקן משה [את ברכת] "הזן" בשעה שירד להם המן לתקנתם וקיומם החומרי הפרטי...ע"כ ראוי לאיש הישראלי להכיר ערך מזונו הפרטי, שהוא מניח בזה אבן אחת בבנין העולם היותר כללי והיותר קדוש ונשגב. ומה מאד תרומם נפשו וידע כי הוא יושב על השולחן אשר לפני ד'. אמנם שלא יפול לבבו עליו ממראה עיניו מנפילת הגלות, באין הכרה לרוח החיים הנשגב הנתון בכלל העם הנפלא, אשר בחר בו ד' להיות לאור עולם, [ואל] (ו)יתיאש מההצטיינות הפרטית מיראתו שע"י ביטול כל היסודות הלאומיים תפסד ג"כ הצורה הלאומית הפרטית, ואז אין עוד על מה לחול [גם] התקוה הכללית היותר רוממה, ע"כ תקנו ביבנה "הטוב והמטיב" כנגד הרוגי ביתר שהיו סימן לדורות, כי ע"י נפילת ביתר נגדעה קרן ישראל לשעתה. והנה נשמרה צורת ההרוגים, עד שלא די שלא הרקיבו לאבד צורתם, אלא שגם לא הסריחו, להיות לאות שגם אם הננו חשובים כנטולי כח החיים, מחרב האויב שהרע בקודש, שמור בנו כח חיים נפלא לשמור צורתנו העצמית, וממילא אנו בטוחים על התעודה היותר רוממה, שהיא תעודת הכלל, שאם רחוקה היא מאד בא תבא בזמנה. וזאת היא דוגמת הקבורה, המורה על שמירת ישיני עפר עד עת קץ שישובו לתחיה, [ו]כן תשוב כל הגדולה היותר נשגבה אל עמנו באחרית הימים. וזהו "הטוב" לעצמנו שלא הסריחו, כי לא תשיג יד הגלות וההריסה היותר נוראה לבטל צורתנו העצמית, ולא זו בלבד כי גם לא תגע ג"כ באושר הכללי השמור לעולם כולו מידינו, להיות מטיבים לזולתנו. ו"המטיב" שנתנו לקבורה, עד עת קץ, שיעמדו לגורלם הנשגב. ע"כ הכל הולך אל הכלל הגדול (שקשר) [של קשר] הקדושה ורוממות הנפש, שראוי להמצא ברגשי לב כל אדם מישראל, בבאו לשבת על שולחנו, אין עצם הגלות ומראה האיום מערבב כלל את אור האמת, שמראה בעליל שיצא כנגה צדקנו וישועתנו כלפיד יבער, ולאות ומופת מגמתנו העליונה, כבר הננו מבארים ביסוד התחלת המעלה בההודאה על הקיום הפרטי, כי לבבנו מרגיש טוב ד' על כל בריותיו, ועל מה שזן את העולם כולו אנחנו מודים לו, עד שאנו באים לסדר את הדרכים המובילים את המזון לתעודתו ע"י העבודה המסורה בידינו.

ברכות פרק ט׳ פסקה פ״ג

הצרות הרוחניות והגשמיות בגלות

נתינת בניה ובנותיה של האומה לעם אחר שע"ז באה התוכחה, תצוייר בשני אופנים. האחד הוא, כאשר כל אומה שומרת את רוחה ותכונתה, סגולותיה וקניניה הרוחניים, ובישראל הראש לכל הקנינים הכלליים היא אהבת ד' ושמירת דת קודש. ע"כ ידאב הלב אם ע"י הגלות והפיזור יגדלו הבנים והבנות ברוח זר, ורוחם תהי' פונה לעם אחר לאהוב את דרכיהם ולהשתעשע בסגולותיהם, וכדברי הכתוב "ובילדי נכרים ישפיקו". זאת התוכחה, לפעמים הבנים עצמם לא ירגישו מאומה, הם חושבים כי מאושרים הם וכי יצאו לרוחה, להיות עולים במעלות של משרות וכבוד וכיו"ב. אמנם הכנסיה בכללה מה אומללה היא בראותה שבניה יצאוה ואינם, זאת היא קללת "עם אחר" מצד הבדל התכונות הרוחניות. ויש אמנם פשוט שהבנים המה נאמנים לעמם, דבקים בד' אלהי ישראל ובתורתו בלב שלם, אבל עם אחר ידרך עליהם ברגל גאוה וימנע מהם אורם בחיים, יסתום מקורי פרנסתם וידריכם מנוחה בטלטלת גבר ממקום למקום. הנה לפי הציור של המין הראשון, של זרות הרוח שיש בהוראת "בניך ובנותיך נתונים לעם אחר", שאין בזה כ"א מורת רוח האב, ולהבנים עצמם לא תבא צרה מורגשת להם, כשתוקח במערכת היחיד, תצא ההוראה של נטיית האדם לדבקה במשפחתו מפני שיווי התכונות וכיו"ב מנטיות הטבעיות. וכשאכפה לך ויהבת לקריבה, שתכונתו רחוקה מתכונתך, דמיין לך לעם אחר שונה בסגולותיו, אבל אין בזה להבנים עצמם הרגשת צער כלל. אמנם הצד השני, המצוקה הגופנית שבאה ע"י עם אחר, דהיינו [הצרות] המתחוללות ע"י שנאה של מצב הכלכלה, שיחשוב העם האחד העיקרי בארץ שהנודד יצר את צעדיו, ע"כ יציקהו באשר יוכל, היא ג"כ מרה מאד גם להאב וגם לבנים עצמם הנתונים בצרה. ובחק היחיד היא דוגמת אשת האב, שעינה צרה בחורגיה, מפני מחשבתה דאכלו לגירסנהא, ורק הם לדעתה יסבבו בבית דוחק וצרות מקום. ודמיון השנאה של עם אחר לאשת האב, היא השוויה נערכה מאד, שנאת העמים מקורה הפנימי הוא עניני סגולות ותכונות מחולקות, אמנם יתגשמו במצאם מקום בשאלות הנוגעות לעניני החיים. כן אשת האב, רוחה זרה לבני הבעל, חושבת שהם ישיגו גבול אהבתו אליה וכיו"ב, ותתגשם בפועל בשאלת החיים, בסיפוק צרכיהם בעין זעומה וחפישת עלילות על הנהגתם ויושר לבבם ורבות כאלה. אמנם הדמיון הכללי הוא לשיעבוד הגופני, שהרוחות לעולם לא יתאימו, כאשר לא תתאים רוח האם לחורגיה, שהוא תלוי בדברים הסתוריים שעברו ונקבעו לטבע קיים. ע"כ יש מקום לידיעת והרגשת אופן המצב להבנים בעצמם ג"כ.

ברכות פרק ט׳ פסקה פ״ו

אמנם ביחש עם שלם, בפרט עם ישראל, אשר בנפלו, כל צריו ששו על רעתו ואין מנחם לו, לא יצוייר כלל שיראו עמי הארץ את גדל ערכם הרוחני, כ"א בהצלחה מורגשת של עושר ושלטון המורכבת עמה. אבל בחק היחיד יש מקום לציור, כי בגבול הקרובים אליו אחיו בני עמו, ייקר שמו ע"י הרעה והבוז הבאה עליו שאינה לפי ערכו כלל, שירוממו על נס את מעלותיו עי"ז כפי אמתתם. ע"כ פתר לאביי בפתרון השוה לפי מקור הכתוב, בעסקי עם שלם שאינו כ"א ע"פ גדולה, ולרבא ע"פ הערך של הניגוד "מתפסת בגנבי", אז יתעוררו רבים להודיע יקרת ערך שם כבודו עד להפליא מול הדיבה הנבלית הזאת, וממילא תהי' היראה יראה של ק"ו. אבל בהכרח במשא ומתן של הק"ו תבא הודעת כל עמי הארץ ממעלותיו הרוחניות כי שם ד' נקרא עליו, ואז יתפרץ בהכרח ע"י השתדלות והודעת בני ישראל מגודל ערכו של רבא וחשיבותו בעמו, עד שגם עמי הארץ ידעו כי אמנם קדוש ונשגב הוא האיש הזה. וכבר אירע לנו במשך גלותנו, שיצאו דיבות שוא על גדולי עולם שהעמים אשר אנחנו יושבים ביניהם לא ידעו רוממות מעלתם, ורק ע"י התפסתם והאסרם, שבהכרח בא עי"ז רעש גדול במחנה ישראל, נתגדל שמם בעמים כי הכירו ג"כ עמי הארץ מה רב ערך האיש הגדול הזה, אשר נפשות כל בני עמו דבקים כ"כ באהבתו, אמנם זהו יתרון שרק מתוך מצב של מצוקה יבא.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ה

גלות של יחיד מכפרת

כל העונות, עיקר עונשם הוא מפני שהאדם אינו פרטי כ"א משותף אל הקיבוץ והכלל, והחטא פועל לרעה על הכלל, על הסביבה והקיבוץ והמציאות בכללה. ע"כ לא יתכן בזה הויתור והמחילה, כי ההפסד הכללי מי ימחול. וזהו נוהג בין בחטאים שבין אדם לחבירו וג"כ בחטאים המוסריים שבין אדם למקום, כי הרושם של הדרת הקדושה הצריכה להמצא ע"י החיים הדתיים הוא נוגע לנחלת כל הכלל כולו. ע"כ הגלות, שבה מראה האדם שהוא מכיר עותתו בהפסדו אל הכלל, ע"כ הוא מתרחק מכללו וקיבוצו והולך לנוד כערך איש פרטי בודד שאין לו יחש וצירוף אל הכלל, היא מכפרת עון. כי בתור יחיד שאינו מזיק אל הכלל המחילה מצויה באופן יותר נקל, וכיון שבא האדם לידי הכרה זו של ההפסד המגיע אל הכלל מפרצת הפרט, כבר הוא קרוב לתשובה ומוכשר אל המחילה, אחרי שמרשים הרעיון בנפשו ע"י הנדודים וההעתקה מכללו האהוב והרגיל שלו. וביחוד מתאמת מחילת העון דגלות להרע הבא מקללת חכם, שעיקר הוייתה הוא מצד הכללות, מצורך הכלל אל הדרכת החכמים, ע"כ הכרח הוא שיהיו דבריהם יקרים ועושים רושם. ע"כ רחוק הדבר שתועיל התשובה במקום קללת חכם, כיון שיש בזה הפסד כללי. ע"כ בהיות האדם מכיר חטאו, ועושה את עצמו, לחובתו, לאיש פרטי בודד ונודד, אז המחילה קלה. כי על ערך הפרט הדברים אמורים "חטאתי מה אפעל לך", ויסודי העונשים מתרכזים באמצעות הענינים הכוללים, ומלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ח

ההשגחה העליונה ענשה את האומה הישראלית בחורבן המרכז הלאומי, בנטילת נשמת האומה הכללית ע"י חורבן בית המקדש, שהוא גאון עוזם ומחמד עינם של ישראל. וכ"ז הוא לכלות פשע ולהתם חטאת, והיינו חטאת הציבור שנאחזה בכלל האומה עד שאין דרך לתקנה כ"א באבדן המרכז והקשר הלאומי. כי ע"י גלות ופירוד אפשר שיתוקן כל יחיד בפ"ע בדרכיו ומעשיו, ואח"כ בקיבוץ גליות יבנה מרכז חדש מלבבות צרופים ונפשות מזוקקות ע"י כור הברזל של הגלות. אבל כ"ז שהמרכז עומד בכל תקפו, גם כל החסרונות הכלליים ממעשים וממדות ומדיעות רעות, הולכים הם ומתנחלים ותופסים מקום גדול בחיי האומה עד שאין דרך לתקן. וע"כ אמר הנביא "היהפוך כושי עורו ונמר חברבורותיו, גם אתם תוכלו להיטיב למודי הרע". והנה כשמשתרש הרע וההפסד בקרב האומה, אז לא רק המרכז הכללי היחידי הלאומי הוא מעכב את התיקון הנמרץ שצריך להעשות דוקא ע"י ביטול וחורבן, כ"א גם המרכזים הפרטיים כל זמן שהם מתמשכים כסעיפים מהמרכז הלאומי הכללי, הם מקיימים את שרידי כחות הקיבוץ הלאומי ע"פ הצביון שהי' לו בהיותו בתוקף חסנו הלאומי. ואם בכח הכללי נדבקו חסרונות שצריכין צירוף וזיקוק של סיגים ע"י היתוך בכור, "כמו פולח ובוקע בארץ נפזרו עצמינו לפי שאול". האדם ג"כ נוצר בתעודה שיוכל להיות חי לעולם בגוף ונשמה, הגופניות והרוחניות צריכות להיות מחזקות זא"ז. אמנם חטא והשחית דרכו, ע"כ לא יוכל להיות עוד בא לידי השלמת תיקונו, כ"ז שיעמוד הגוף בצביונו ותכונתו שבה נקלט ג"כ רושם עמוק של ההפסד וחסרון ההשלמה. ע"כ רק ע"י התמותה, ההרקבה הפיזור והניפוץ, רק אח"כ יתרומם כח החיים הכללי לקבץ את הנפוצות, ולבנות הגויה הנשמה, מורכבת מחלקים הראויים כעת לקבל האורה וההשלמה האמתית והנצחית, להיות רב אונים להשוות את הכחות הגופניים היותר איתנים עם הכחות הנפשיים היותר עדינים ונעלים במשקל אחד ומטרה אחת. ע"כ הרפואה המרה שהיא מוכרחת לבא גם בכללות האומה ע"י ביטול המרכז הלאומי היחודי, לא תסתפק בזה לבדו, והיא מוכרחת ג"כ לנפץ כל דבר הנושא עליו את יסודי המרכזיות העתיקים אפילו באופן פרטי. ע"כ הבתים הגדולים שתפסו מקום גדול בחיי האומה, ומפני חשיבותם הם ממשיכים עליהם כח של מרכז, וממילא המשמעת הלאומית, ועי"ז ג"כ הצביון הלאומי הישן מתנחל באותו צביון ממש שהיה בעת החוסן הלאומי, וממילא ממשיך עמו ג"כ את המגרעות הצפונות שעבורן גזרה ההשגחה האלהית לבלע את כל נאות יעקב. "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים, הלא ד', זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלך ולא שמעו בתורתו". ע"כ מיום שחרב ביהמ"ק נגזרה גזירה על בתיהן של צדיקים שיחרבו.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ט

כשנמצא באומה מרכז כללי מתחלש עי"ז כח המרכזים החלקיים, אמנם בביטול המרכז הכללי תופס כל מרכז פרטי מקום, ביותר בתיהם של צדיקים עושי חסד וצדקה שבגלות, נעשו הם למרכזים גדולים באומה וגדולתם ניכרת ביותר באשר אין לנו מרכז עליון וכללי שיהיו בטלים לגביו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״כ

הבטחון הוא מוגדר כשנשלים את חק ההשתדלות במה שהוא בידינו, ומה שאין יכולת שלנו מגיע לזה, שם הוא מקום הבטחון. כי במקום שהיכולת מתגלה, חלילה להשתמש בבטחון, שאין זה בטחון כ"א הוללות ומסה כלפי מעלה. והנה עניני הפיזור של הגלות, מגיעין לפעמים, וברוב, לענין מורה כזה בנוגע למצב הכללי של האומה, עד שאזלת כל יכולת בידי האדם מהיטיב ומהגן את מצבה הכללי של האומה. ע"כ הבטחון בד' הוא מוכרח בנוגע לכללות קיום האומה והצלחתה הכללית. ע"כ אותן הבתים של צדיקים שהם המרכזים הפרטיים, אמנם לכל מעלתם בתור מרכזים פרטיים וחלקיים, רק אז הם תופסים את מקומם הראוי, אם כל מגמתם ברצון ותקוה הוא רק להגיע לאושר הכלל כולו. ואם מצב הדברים מגיע שאין להם ע"ז כל יכולת, אבל תכונת נפשם הוא דבק עם ההצלחה הכללית, והם המצפים לישועה, והם בוטחים בד'. וכיון שכל מעיינם הוא ברצונם הפנימי להגיע לההצלחה הכללית של האומה, ממילא כשיזמין השם ית' סבות ודרכים, שתהי' יד היכולת האנושית מגעת גם להתעסק בפועל בהצלחת כלל האומה, ודאי יהיו נכונים לזה כמו שהם נכונים בהתעסקות של ההצלחה החלקית.

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ז

...אחד מהאותות, להתגלות של החסרונות הדבקים בכלל החברה האנושית, הוא באמת מצבן של ישראל. אומה זאת, שראוי היה לה לעמוד בפיסגת ההצלחה בין גויי הארץ, לפי חלקה במאור הרוחני ואור התורה והדעת ויסודי כל מעגל טוב שהשפיעה לעולם ע"י דעת ד' אחד, אם לא החסרונות הקבועים בכלל האנושיות, שעמהם לוקחת גם האומה עצמה ודאי את חלקה, היה הדבר מוכרח שישוב המצב לאיתנו הראוי ע"פ היושר האלהי וע"פ המדה ההגונה. עכ"פ שום אדם אינו יכול לומר, שהדבר ראוי שתהיה אומה כזאת בעלת יתרון רב נתונה במצב מורה ואיום המרגיז כל לב, ושאין זה חלי באבר חשוב מאברי האנושיות הכללית. וההתגלות של החסרון המוסרי המתראה לנו ע"י מצבם של ישראל המורה, הוא אות ג"כ על עוד המונים המונים של רעות וחסרונות קלוטים בעובי טבעה של האנושיות, עד שההנהגה האלהית מחייבת לדרך התיקון, גם מהפכות גדולות. ואחת מהמהפכות היותר מורגשות היא הבאה מרעידת הארץ, שאמנם יש שתעשה רושם קטן, אבל לפעמים תגדיל לעשות ותשאיר רושם עמוק בעקרה חלק גדול מהחברה האנושית, ועוקרת ענפים רבים רוחניים וגשמיים...האי גוהא מאי הוא, סיבתו הרוחנית המוסרית ע"פ עצת ד' העליונה, מאי היא, איזו מטרה תחייב מהפכה נוראה, המאבדת ומורידה לטמיון חלק חמרי ורוחני מרכוש האנושיות הכללית. אמנם התשובה היא, המהפכה מתחייבת לרגלי עקירת חסרונות קלוטים ומוטבעים עמוק בגוף החברה, המתראה ממצב ישראל בעמים, הבלתי טבעי כלל מצד ההנהגה הישרה השכלית וההגיונית, כשהקב"ה זוכר את בניו ששרויים בצער בין אוה"ע.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ס

...מיום שחרב ביהמ"ק, וניטל הכח של היקר הרוחני, והחסן הלאומי של ישראל שהוא ג"כ תפארת ישראל וגאון עוזם, באשר הם נכונים להשפיע את האור האלהי בעולם בכל התנאים הנצרכים לדעת אלהים אמת, רק אז, בכח הכלל, מתחזקת התכונה עד לזאת המדה של ההכרה האלהית המיסדת ג"כ אבן בחן לפנה המוסרית, ע"י ההסתכלות על פני המרחב הגדול ואוצר החיים המלאים הוד שאין להם קץ ותכלית, כהמחזה המתעורר בלב הנבון לרגלי ההסתכלות ברקיע בטהרתה. אבל מיום שחרב ביהמ"ק לא נראית רקיע בטהרתה, חלישות הכוחות הרוחניים ואבדן המעמד המוסרי הלאומי המיוחד להאומה הישראלית, שהיא עכ"פ הכלי להאיר אור הידיעה הטהורה בדעת דרכי ד' בעולם, כשל כח הרעיון. ואם לא יעפיל האדם הבינוני לגדולות, ויסתפק בחיי מנוחה בגבולו ומרכזו, על נקלה יתהלך במישרים. אבל בהרחיבו דיעו למושגים רחבים והסתכליות גבוהות ומרחיבות כאותו המעמד שתבא בהם הנפש ע"פ ההתבוננות של הרקיע בטהרתה, אז כיון שאין עמנו אוצר המריק מעליו את זהב החכמה ודעת אלהים, להורות דרכי חיים חדשים לבקרים, כי נוטל כבוד מבית חיינו, במה איפוא יושע המסתכל בהסתכלות רחבה להתאים את דעתו ביראת ד' ותם דרך עם כל ההרחבה המדעית של ההסתכלות בעולם, החודרת ברום מעלה עד שאינה שוב מדת כל אדם כ"א בשרידים אשר ד' קורא, דידעי למיעל ולמיפוק, ועליהם אמרו חכמים ז"ל: כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה ביהמ"ק בימיו.

ברכות פרק ט׳ פסקה קע״ז

בעת הגלות, שנחלשו הנפשות, צריכות ההרגשות לשמירה יתירה, וביותר רוח הגבורה עלול להיות נפגע מכל רעיון מחריד.

ברכות פרק ט׳ פסקה רנ״ב

הגלות דומה ללילה. חשכת הגלות גורמת לבלבול דעות ושנאת אחים. פיסקה זו אינה עוסקת בציונות החילונית, אלא כנראה ברפורמים ומתבוללים. להרחבה ראה בהערה לפיסקה, בלחיצה על "לפיסקה המלאה".

שומר מה מלילה שומר מה מליל", הגלות הנדמה ללילה והגאולה שנמשלה ליום ביניהם יש מעברה, מתחלת בעמוד השחר ואח"כ הולכת ואור. וכבר משלו חכמים ז"ל תשועתן של ישראל לשחר שהולכת ומאירה קמעא קמעא. חשכת הגלות הביאה בהכרח ערבוביא גדולה, חשכה של דיעות מחסרון דעת אלהים לאמתתה, "אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה". הכחות הכלליים הלאומיים נחלשו מעוצר רעה ויגון. הנה בהתנער כח העם זה הוא כלל גדול, קליפה קדמה לפרי, עזי מסגי בריש עדרא, וברייתו של עולם מעיקרא חשוכא והדר נהורא, ההתרגשות הבאה בעקבא דמשיחא. מהראשונים המתחילים להרגיש ביותר כובד הגלות ומרירות חשכתה, מה שלא ניתנה הרגשה כזאת בכללות העם בטרם בא מועד לעקבא דמשיחא, נמצאים בתחילה המתנשאים להעמיד חזון ונכשלים, מבקשים עצות להקל עול הגלות וסבלו, גם בתת כופר של פריקת עול תורה ומצות, של שם ישראל אורו והודו, ישועת ד' אשר תשגבהו, ותורת אל חי אשר בקרבו. בעמוד השחר, מי ישארו בריאים, מי ישארו אנשי אמת, דבקים בד' אלהי ישראל באמת ותמים? אותם המעבירים מעיניהם כל אותן ההרגשות המרות של צער ומרירות הגלות, העושים עצמם בבחירה שכלית הטובה ישנים בעת רעה ההיא, בראותם המתאמרים למרגישים את ענות הכלל מבקשים עצות להותו, המה יוסיפו כח ועצמה אל כלל האומה. כי יעבור זעם, והענינים יתבררו במסה הזמן, אז תתעורר מהפכה, שחשכת האור המועט של עמוד השחר תעבור, כי יבא האור במדה יותר גדולה. אז אותם המתנשאים הראשונים, שישארו כפסולת בגוף האומה להרבות מכאוביה, להשריש בה כל מדה רעה ושכחת שם ד', המה יצאו ממנה לאטם, יתפרדו ויתבלעו בין גויי הארץ. היציאה הזאת בעמוד השחר היא מעמדת את הגוף הכללי על טהרתו ובריאותו, אז יופיע האור ביותר תוקף ויגלו מוסדות המכשולים של המתנשאים הראשונים שהשחיתו דרכם, ותבא ההתעוררות הכללית [להיות] יותר קרובה לאור האמת הלוך וקרוב, עד שתהי' ההרגשה הכללית היותר קרובה אל הגאולה, הרגשה פנימית של תשובה שלמה לד' אלהי ישראל, לבקשו בכל לב ובכל נפש, ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו, עם כל קניית הקנינים הנחוצים לעם חי, העומד לשם ולתפארת בארץ, לברית עם ולאור גויים, לרכוש לו מרכוש גבורת נפש ואומץ לב ועושר מדעים שימושיים רבים, המתלוים אל העושר הרוחני המיוחד לישראל, עושר אור ד' ודעת דרכיו, שכל אלה יהיו הכנות לצאת "כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער. וראו גויים צדקך וכל מלכים כבודך, וקורא לך שם חדש אשר פי ד' יקבנו", שבאים רק אחרי חבלי משיח הקדומים, חבלים גשמיים ורוחניים. שההצלה הכללית תבא ע"י השינה של חלק המעולה המתיחד רק בפנימיותו מבלי להרגיש כל אשר מסביב וחוצה לו, ובפנימיותו ימצא מנוחה כי טוב בד' אמות של הלכה, שמיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא הם בלבד. ולערך ההרגשות החיצוניות הבאות מן החוץ, המגבירות את חפץ החיים הטובים עלי אדמות, המרגישות את החיים העליזים של כל העמים עם כל המון חמודותיהם, אפילו אותם שאין בהם כל רע מצד עצמם, זמרא מנא לן דאסיר, "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים". "אני ישינה ולבי ער, קול דודי דופק", והיציאה של החלק הגרוע, "ואצרוף כבר סיגיך ואסירה כל בדיליך [...], אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה", שני אלה יסעדו את החולה הגדול על ערש דוי, לאמץ חילו, לשאת במנוחה את מכאוביו ולצפות לתשועת ד' שמהרה תבא ואל תאחר, "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד". שינה ויציאה בעמוד השחר הכללי, המה כאסטמא לפרזלא, המוסיפים כח לקום ולעבוד בעז נפש בהוד והדר, בהאיר עצם השחר, בהפציע אילת השחר. וכל אשר יוסיף אור היום להוסיף אורו כה תוסיף האומה בכללה כח ועצמה, יקיצה והתעוררות מלאה קדושה ועז ד', שאלה רבות גרמו לה, השינה והיציאה, שקדמו לה בעמוד השחר, בעוד שחשכת הלילה וקדרוניתא דצפרא היתה שלטת. וההכרה בין תכלת ללבן בין זאב לכלב בין חמור לערוד, וגם את חבירו הרחוק ממנו ד' אמות, רחוק מעט מחוגו ורגילותו, לדעת בצדק מה טיבו, כי דרכי ד' לפלגות התכונות של עבדי ד' רבות ושונות הנה. והחשכה של הגלות הולידה בזה ערבוביא ושנאת אחים, וההכרה של חבירו הרחוק ד' אמות שתבא ע"י אור המזרח דברק ברקאי, תביא עמה זמן ק"ש להכריז את הקריאה הגדולה "ד' אחד", ועמה תולדתה כיוצא בה "מי כעמך ישראל גוי אחד".

ברכות פרק ט׳ פסקה ע"ר

...ביותר הי' הדבר נחוץ להתעתד צידה רוחנית אל הנדידה הגדולה של הגלות הארוכה, שאם רק התעודה הכללית היתה בולטת באומה, אז במה [י]מצאו כח הפרטים הרבים שכבר לא ראו זיו חיים כלליים לאומיים, להיות עובדים עבודת ד' בעול התורה והמצות, אשר מבלעדן כבר נמחה חלילה שם ישראל, ואז הלא כבר לא הי' מקום לאור גדול מן העולם על מה שיחול. ע"כ הוצרכו חכמים ז"ל לעורר את הידיעה הטהורה של מציאות הצדק הפרטי, שהוא עולה על כל צדק כללי, ונבדל ממנו בזה שגם בעת יכסה חושך ארץ, והצדק הכללי הלאומי לא יהי' יכול להתראות, מ"מ יאיר אור הצדק הפרטי של נצחיות הפרט, העולם האחר, לישר את נתיבות החיים. ע"כ תחת אשר בהיות חיים הלאומיים מלאים כח וקיום גדול, אז העולם של המציאות כולה אינו ראוי להבדל למערכות שונות, כשירדו החיים הלאומיים מערכם, הוצרך הדבר להבדל כדי שישמר אור ד' ג"כ בהסתר פני החיים הכלליים, ע"י האור של החיים הפרטיים, "מן העולם ועד העולם".

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״ד

...אמנם במה יוכרו התכונות והרעיונות שהם באמת באים מתכונה הלאומית. כי לפעמים יכשל גם הכלל בדברים שאינם לפי רוחו, בפרט בעת גלויות וטלטולים ונדודים רבים.