דביקות בה'

ברכות פרק א׳ פסקה ז׳

והנה המצות הן שורש לדבקות הנפש באור האלהי בעוה"ב. אמנם המדות מכשירות את הדבקות ג"כ בעוה"ז כדי שתהי' מוכנת לנבואה....

ברכות פרק א׳ פסקה כ״ג

עדיפות הדביקות והתמימות הבאות מפנימיות האדם, על פני החקירה והחכמה המבוססות על ידיעות הבאות מבחוץ

יש בזה הערה. דהנה השלמות האנושית, בפרט הישראלית, אפשר הוא להשיגה ע"י שני דרכים. הא', הוא דרך החכמה וההתפלספות, עד שיכיר את האמת מתוך מופתים חותכים. והב', הוא דרך התמימות והמשרים, מצד ישרות הלב והנטיה הישרה, שממנה באה האמונה השלמה. ובצדק שבח בכוזרי את דרך התמימות יותר מדרך המחקר ע"פ דרכי החכמה. וזה העיר לנו במאמר זה, דגבריאל מצאנוהו ממונה על כל חכמה ומחקר, כדאיתא כמה פעמים בפסוק שאמר, "יצאתי להשכילך", "ובין", "והבן במראה", וכדומה לזה. וכן בא גבריאל ולמדו ע' לשון. אבל מיכאל הוא עומד רק בעד עם ישראל, כמש"כ "כ"א מיכאל שרכם". וכן כתוב "ובעת ההיא יעמוד מיכאל השר הגדול העומד על בני עמך", היינו מתפלל על ישראל. א"כ דרכו היא דרך השפעת התמימות והאמונה הישרה בדבקות הנפש. ע"כ העיר אותנו שזה הדרך הנראה פשוט, הוא יותר נשגב וקרוב אל המבוקש להגיע אל מרכז השלמות, מדרך האמור בגבריאל, דהיינו החכמה והידיעות הרבות שחוץ לתורתינו הק', שגם הן נכבדות לאוחז בדרך קודש זה להגיע על ידן לתכלית האמת. והנה החילוק הוא בין השלמות המושגת, מצד המשרים והאמונה ביושר הלב לבין הבאה מצד המחקר, כי הנטי' הטבעית שבלב היא דבר עצמי בנפש האדם, וא"צ דבר מחוצה לה שיעיר אותה אל שלמותה, אבל ההשגה והחכמה הם דברים נבדלים מהאדם, וצריך הערה חיצונה להעיר אותו על השלמתו. ובודאי משובחת ההשלמה הדבקה בעצם יותר מהבאה מחוץ, אע"פ שיש בה קנין מ"מ אינה דבקה כ"כ בנפש המשתלם, כמו השלמות שבאה מצד עצם טבע הלב.

ברכות פרק א׳ פסקה כ״ט

ע"י קיום המצוות מתדבקים בתורה העליונה, שנקראת "תורת ה' יתברך"

ההערה בזה, כי עניני הקדושה מחולפים בטבעם מענינים גשמיים, כאשר כתב האלקי הר"מ קורדווירו ז"ל בפרדס, כי המדרגות שירדו בקדושה בדרך עילה ועלול, תשאר המדרגה הראשונה במדרגתה ומעלתה, אלא שההשתלשלות היא כעין תוספת ודבר שנתחדש. והנה התוה"ק כאשר ירדה ממרום עוזה, להיות מצומצמת בענינים ארציים, מציאותה הראשונה קיימת כמשפט המדרגות של קדושה. אע"פ שכל המדרגות יש להן מציאות, מ"מ אין דרך הוייתן כהויית הדברים הגשמיים, שההעדר כרוך בהוייתם, וכאשר יצאו ממדרגה למדרגה תהי' הצורה הראשונה נעדרת, לא כן הדברים האלקיים. הנה המוכר חפץ לחבירו מוכר עצב, מפני שמכר דבר של קיימא, והכסף שבא לידו אינו במעלה כ"כ כהחפץ, עכ"פ החפץ לא נשאר בידו. אבל הקב"ה נתן תורה לישראל, והורידה למדרגה שפלה שתוכל להיות בתחתונים. ושמח מפני שמציאותה הראשונה קיימת בעינה, שהרי אחר הנתינה אמר, "כי לקח טוב נתתי לכם, תורתי", פי' אותה שנשארה אצלי ברום המדרגה, "אל תעזובו". הורה שנשארה המעלה העליונה במקומה, וע"י השמירה של התורה במעשי המצוות, מתדבקים בתורה העליונה, שנקראת תורת ד' ית' .

ברכות פרק א׳ פסקה מ״ח

יסוד הדברים, כי הנה תכלית התפילה הם שני דברים, שלעומתם נחלקו חלקי התפילה, שהם רינה ותפילה, דהיינו שבח ובקשה: האחד הוא ששם השי"ת חק בעולמו שע"י תפילת האדם יעשה לו צרכיו, "ותפילת ישרים רצונו", "ואת שועתם ישמע ויושיעם". והשני, שיוציא האדם שלמותו מן הכח אל הפועל, בהיותו מסדר רעיוניו לספר בגדולתו ית' ולהרגיל דעותיו וכל כחות נפשו לחזות בנועם ד', שהוא פרי החיים ותכלית השלמות. ובכלל סוג זה הוא הוא הדבר העיקרי של הודעת כבודו של מקום בעולמו, וקרבתו לבנ"א, וביותר לדבקים בדרכיו.

ברכות פרק א׳ פסקה פ״ז

נוסף לזה הורה כאן, שהתורה בהיותה תורת חיים, עיקר פרי' הוא לדעת איך להתנהג בחיים ע"פ דרכה וערכה, ויען שתכונת המעלה של איש קדוש הדבק בתורה, א"א להתבאר בפה וכש"כ בכתב, כ"א עין הרואה הליכותיו בקודש היא תשכיל ערך הפעולה שהתורה פועלת על גדולי המעלה הדבקים באהבתה, ע"כ גדולה שימושה, שאז בעיניו יראה את הליכות הקודש של הרב, הנעלה יותר מלימודה.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ח

או יאמר ש"לעת מצא" אינו כולל דוקא המקרים היותר נכבדים שבהם תלוי גורל אשרו, כ"א ראוי לשום לב ג"כ לכל המקרים קטני הערך, שכולם ילכו במשור, כדי להיות דבק עם אלהיו אשר בידו להושיע בכל עת....

ברכות פרק א׳ פסקה קל״ב

ההוראה האמיתית הצריכה ביותר להרים קרן ביראת האלהים ואהבתו ונועמו, היא הראות היחש הפנימי שיש בין השם ית' ליצוריו. ע"כ בהשכיל האדם שיחשו ית' לנפשו הוא מצד פנימיותה, ישתדל תמיד לדעת את ד' ולדבקה בו, ולרדוף אחרי דרכי היושר שהם דרכי השם ית' העליונים. והנה ההוראה האמיתית ליחש הבורא אל הנבראים, הוא כערך הצורה אל הציור. כי הצורה בהכרח עקר מציאותה היא משכל הצייר בנפשו וציורו הפנימי, שאם לא קדמה להמצא בפנימיות נפשו, לא הי' אפשר להמצא רושם ממנה על הגליון, א"כ הצורה האמיתית היא דבקה עם הצייר באמת, ומכחה נרשמה דוגמתה על הגליון. כמו כן הנבראים כולם, הלא מאין יצרם יוצרם, א"כ בהכרח קדמו ציורם וצורתם האמיתית בכח השם ית', ומעיקר הצורה הפנימית ההיא נמשך הרושם אל המציאות.

ברכות פרק א׳ פסקה קל״ה

השבח עקרו הוא שישא פרי, להיות חושק לדבקה בדרכי ה' הישרים, א"כ אם לא הי' לנשמה מעין הכוחות האמורים בשבחו של הקב"ה, לא היתה יכולה לקבל התועלת מהשבח, מאחר שלא היתה לה אפשרות במה להתדמות לקונה. אבל מאחר שיש בה הכוחות מעין כח שלמעלה, א"כ בשבחה ליוצרה תוסיף אמץ להכיר גדולתו ושלמות הנהגתו, ותוסיף ברכה בהנהגתו גופה, דוגמת הנהגתו ית' את עולמו.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ג

והנה גאולתן של ישראל בכל דור בעת צרתם, וכן הגאולה העתידה, אפשר היא שתהי' התחלתה בניסים ונפלאות, כימי צאתך מארץ מצרים, או שתהי' ההתחלה טבעית כדחז"ל בכמה מקומות, שתהי' הצלחתן של ישראל קמעא קמעא. ולפי דברינו הדבר תלוי במצבן של ישראל הרוחני, כי בהיותינו דבקים ביראת ד' בשמירת המצות ותלמוד תורה, שמזה יתיישרו המדות ונועם האמונה ודעת ד' ימלא את הלב, אז היא שלמות גדולה תחשב אם נהי' אנחנו העוסקים במצוה זו של הרמת קרן ישראל. ובודאי תפארת גדולה והדר לאומי הוא לנו בהיותינו אנחנו העסוקים בבנין בית ישראל, מצד שלמותינו הלאומית שנמשכת מזה ושלמות העולם כולו. אמנם אם מצב ישראל הוא בשפל, בהיותם רחוקים מתורה ומדעת ד', אין התכלית נמצאת ע"י גאולה טבעית כלל, וצריך הטוב המעותד לבא בהתחלתו ג"כ ע"י גאולה ניסית. ודברים טבעיים לא יצליחו במצב כזה, פן יגרמו הריסה יתירה במצב המוסרי שהוא התכלית.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ח

ואלה המה שני הענינים שלא ראתה זבוב עובר על שולחנו, מורה שגם בעת אכילתו לא פעלה על נפשו הרגשת האכילה הגופיית, להיות נפרד מהשכל האלהי, באופן שיתעורר יותר מכפי המדה השכלית גם במעט. ויצה"ר דומה לזבוב, כי ההרגשות החושיות מתעוררות במעט גירוי, כזבוב שע"י תנועה קלה סמוך לו הוא ממהר לעוף ולעלות למעלה.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״נ

מתוך גנותו של אותו רשע למדנו שבחו של צדיק ועוצם קדושת נפשו ודבקותו העליונה בעיונים האלהיים, מאין פנות אף רגע לדבר זולתם, עד שהיה אותו רשע בטוח, שבמעמדו ובפניו של אלישע נהג פריצות מגונה כזאת, ומתוך הכרתו הנסיונית עד כמה מתעסקת נפשו הרוממה רק בדברים העליונים, עד שלא ירגיש כלל מהכיעור הנעשה בפניו, מהיות עינו ולבו אל המושכלות הנכבדות שהתקשרה בהן נפשו הנדיבה.

ברכות פרק ב׳ פסקה ט׳

הכוחות הטבעיים באדם ביחס לחטא ועונש, וביחס ליכולת להתעלות

והנה חטאת אינה טעונה מנחה ונסכים, מפני שהכוחות הטבעיים אינם שייכים לעונש ולחטא, שאינם בני בחירה, שהכח המעכל יעכל האיסור כהיתר, ולא שייך ע"ז ציווי. אמנם לענין מעלות ויתרונות, שע"ז באה עולה וזבח לזכות לדבקות בשמו ית' יותר, יוכלו להתעלות ג"כ הכוחות הטבעיים, כענין הקדושה שהיא מתנה. כענין אברהם אבינו ע"ה שהשליטו הקב"ה על רמ"ח איבריו, דהיינו שגם הכוחות הטבעיים יצליחם השי"ת שיכוונו תמיד אל הטוב והקדוש.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס׳

דיבור בנימוס ויחס מכבד הם חלק מיראת ה' ואינם עומדים בסתירה לה, ומרבים יראת ה' וקידוש שמו בעולם

אבל מי שמסתכל ביראת ד' בשכל, יכיר כי מטרת יראת ד' היא לתקן כל דרכיו ע"ד התיקון היותר שלם ויותר נאה, וימשיך רבים ליראה ולעבודה ולדרך טובים. א"כ לא ילך אחר הציור הדמיוני, כ"א אחר עצת השכל בפרטי היראה, אז ישכיל כי גדולי ענפי היראה האמיתית היא כבוד הבריות ודרכי שלום ודרך ארץ. אז יהי' מענה רך משיב חמה, וידבר שלו' עם אחיו ועם קרוביו ועם כל אדם ואפילו לנכרי בשוק. ולא תטרידהו כ"ז מיראת ד', ולא יראת ד' ודביקותו בה תטרידהו מאלה החיובים האנושיים, שהם עטרת תפארת לאדם, וע"י מתקדש שם שמים ומתרבה יראת ד' בעולם.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ג

ההנהגה האלהית תוביל את כל היצור אל השלימות היותר נשגבה שמשיג ע"פ ההדרגה. האדם בבחירתו כל עניניו הפרטיים מסורים בידו שיובילוהו אל השלימות הנשגבה. והנה שלימותו היא תיקון מעשיו בתכלית התיקון, ובראש כל מקור של שלימות ההנהגה היא ללכת בדרכי ד'....

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ה

ע"כ יותר קרוב שיעשו ניסים לאדם ושתתקבל תפילתו אם יפלס נתיבו בהליכותיו בהרחבת שלימות כח המדמה, אחרי שישלם שכלו. כי בהשתלם השכל ילך הכח המדמה בדרכו בטח, ואז ירויח כי יעלה במעלה מוסרית גדולה מאד. כי עד שכ"ז שהוא משתלם רק ע"פ השכל, תהי' עבודתו ויראת ד' שבלבבו מיוסדת ע"פ שכל האנושי משוערת במדה וחשבון. ובאמת שכל האדם קצר מהטביע כל ערך היראה וחובת העבודה התמימה על מכונה, ובודאי ימשך מהשכל האנושי הקיצור, אבל בהיותו מרחיב את שלימות כח המדמה, תהי' עבודתו ושלימות מוסרו שלימות טבעית מטבע הנפש הזכה, ואז ימשך אל העבודה והקדושה באורח נעלה משכלו, ובלא שאלת פי החשבון יעשה כל דבר הנוגע לעבודת ד' בזירוז מופלא ורגש נשגב. ואף אם לפעמים אפשר לבא מזה איזו שגיאה קלה בסדרי העולם, אבל ע"ז נאמר "באהבתה תשגה תמיד", והוא עצמו שלימות מופלאה. והמעלות הרמות הנמשכות מרוממות נפש במוסרה באופן זה, שלא רק ע"פ השכל תתנהג בעבודת ד' כ"א ע"פ הכח המדמה שנשתלם ע"פ השכל, וע"פ ציורי הלב שנתקדשו ברב יתרון, הנה מכריעות בשפע רב את קומץ הקל של החסרון, שתוכל לסבב רגשת הלב אפילו לטובה, בהיותה בלא שאלת החשבון הקר. ולעומת זה החסרון של מיעוט שלימות הכח המדמה, הוא גדול כ"כ עד שטוהר החשבון לא יתקנו בשום פנים, כי חשבון האדם ושכלו לואה הוא מהשיג אמתת ערך העבודה האלהית וחובת ההרגשה הלבית אלי' ברב עז ותעצומות.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ח

ויועיל איסור זה גם לזכרון להאדם, שידע את מגמת התורה ותכליתה, לרומם את נפש האדם מקישורה בהנאות החושים השפלים אל הנאות נעלות, אשר הנה מושרשות בשכל וצדק ומשרים, שתוכנם הוא אהבת ד' ית' והדבקות בדרכיו העליונים.

ברכות פרק ג׳ פסקה נ׳

...כחיי הגוף כן חיי הנפש, האיש הישראלי צריך שיקנה לעצמו שלימות זו, שיהיו עקרי התורה ושרשי האמונה, כ"כ קבועים ומושרשים בנפשו, עד שיעמדו בתוכו עמידה טבעית, ולא יהי' צריך לחפש דרכים ואופני הכרות לדעת באשר הוא יהודי. כי הדבר הטבעי איננו מוטל בספק ואינו טעון חיפוש ובירור. וזהו כשימצאו שרשי התורה מעמד טבעי בגופו ונפשו, ע"י שמירת המצות ואהבת אמת לכלל עם ד', שבזה יקנה בטבע אהבת שם ד' אלהי ישראל. ע"כ התפילין, שהם עז לישראל, מורים שהמחשבה וההרגש המיוחד לשרשי התורה יעשו בתוכו להרגשה ומחשבה טבעית. וכהמח הטבעי, כן תפילה של ראש ותוכנה. וכההרגשה הלבית הטבעית, כן תפילה של יד וענינה יהיו מוטבעים בעצמותו. וע"ז תורה הנחתם בדרך קבע וגם שמירתם בכבוד, שאם יחלצם ויניחם, יהיו ג"כ קבועים, מורים על חזקם בבסיס קבוע, כאיתן הטבע. התלי', אמנם תורה על מעמד בלתי כולל טבעי, כ"א מציאת יחש כ"ד ואיזה רתוק המחברו לכלל ישראל ולשם ד' אלהי ישראל. הוא דומה בחיי נפשו, כמי שחייו תלואים לו מנגד בחיי גופו, מפני שניטל היסוד הטבעי מהחיים. ע"כ דורשי רשומות, המכירים מרושם של חיי הגוף השקפה נאמנה על החיים האמתים של הנפש, דרשו כן במחקרם האמיתי.

ברכות פרק ד׳ פסקה א׳

השלמת העבודה השלמה תהי' ע"י שישתלם האדם תחלה בשלימות עצמו, לפי טבע נפשו הישרה להיות דבק באלהים חיים בכל לב ונפש, שזה הוא באמת גם יסוד ההערה השכלית שזכרה בחוה"ל שער עבודת האלהים. אמנם תכלית העבודה תבא בהיותה חוזרת אח"כ לעבודת כלל ישראל, וחוזרת בסוף הימים לתיקון עולם במלכותו ית'....

ברכות פרק ד׳ פסקה ב׳

שלושה סוגי דביקות בה': דביקות בהתמדת ויציבות הקשר עם הקב"ה, דביקות בריגשות הקודש, ודביקות בהשגות רוחניות עליונות

אלו השלש לשונות, עמידה, שיחה, פגיעה, מכוונות הנה נגד שלשה ענינים חלוקים שבאים מתועלת התפילה בעבודת ד' יתברך. הנה התחלת פעולת התפילה היא שכל יסודי היראה והמוסר שקנה האדם בנפשו, שהם עלולים להשתכח מן הלב מפני סערת יצר לב האדם ותאות הזמן, התפילה תשריש את כל הענינים הקדושים והציורים הנעלים יפה בלב, באופן שיהי' להם מעמד חזק שלא ימוטו מהסתערות רוחות של השחתת המוסר והעבודה השלמה. וזמן פעולה זו נחוצה ביותר בשחרית, שיכין האדם לעצמו קודם שיפנה לעסקי החיים ורגשות תאות הגוף המוכרחים, להקנות לעצמו מעמד מוסרי חזק באופן שתהי' לו עמידה נכונה וקיימת שלא ישטפוהו המון גלי הזמן, ויוכל לעמוד בנסיונות של הכוחות המתנגדים. לזאת תערך התפילה לתכלית זו בשם "עמידה", על אודות פעולתה, והוכשר לזה ביותר אברהם אבינו ע"ה שהי' ראש המאמינים, והעומד בעשרה נסיונות נפלאים, אשר [נלחם] עם כל המתנגדים אל הדרך העולה לראות אור ד', שהסתערו להפיצו ולהדיחו (נלחם), ומצא מעמד נכון וקיים לעד. שיחה, תקרא התפילה בשם משתתף עם צמחים ואילנות, שנקראו שיחים, על שם הפרחת הנפש בכוחות חדשים, המסתעפים באופן טבעי ע"י רגשות הנפש בעבודה שבלב. וזה המעמד ראוי ביותר לעת מנחת ערב, שהאדם קרוב להסיר מעליו הטרדות הזמניות, אז תוכל נפשו להתרומם בטבעה, ורגשי קודש הטבעיים האצורים בתוכה לדבקה באלהים חיים ולהתגבר באהבתו ויראתו הטהורה, יוסיפו פרי תנובה וישלחו בדים ופארות, להיות כדמות אילן רב ואחד השיחים. וההפרחה הטבעית הזאת מיושר הנפש היא שורש להנהגת הדין למי שנוטה מנתיב יושר של ארחות חיים, כי מדת הדין היא ביחוד מדוקדקת בכל דבר שיש לה חק טבעי, שהמשנה דרכה ונוטה מנתיבה יקבל עונש מוטבע. והיא מדתו של יצחק, כדכתיב קרא "ופחד יצחק הי' לי", וכדאמרי רבנן ברב ביאור. ע"כ יאתה שם "שיחה" לתפילת המנחה. אמנם עוד יש רב יתרון לתפילה, והיא מוצאת תכליתה ברמי המעלה והערך, קדושי עליון הנגשים אל ד' שע"י התפילה ירומו אף ינשאו למעלת הנבואה או קרוב לה, כדברי הטור או"ח סי' צ"ח, הם פוגעים מעמדים גדולים יותר מהליכות הטבע, כי יתרוממו הרבה על הטבע וידבקו באלהים חיים בלב ונפש טהורה. ולזה המעמד הרם מוכשר הלילה במנוחתו והתבודדותו, כדביאר החסיד בחוה"ל ביתרון תפילת הלילה. גם היא מכשרת את בני המעלה הזאת להיות נפקדים בחזיונות קדושים בשכבם בשנתם, לחזות מחזות נושאים תבואות שכליות נוראות אשר לא יושגו בחברת החומר וחושיו, זאת תקרא "פגיעה". כי הדברים המושגים למעלה מתהלוכות השכליות המוטבעות, הנה שלא כסדר הטבעיות שהם מתהלכות בהדרגה מהקל אל הכבד וע"פ דרכי עיונים בודדים המתלקטים למערכה, כ"א בפתע יגלה עליהם אור גדול מנעם ד', אשרי כל זוכה לו, תקרא התפילה מצד היותה כוללת זו התכלית בשם "פגיעה", כדרך הפוגע בהולך לא לפי ערך מהלכו של ההולך לבדו, כ"א השתתף בזה ג"כ סבת קרבת הנפגע. וכאשר אירע באמת ביעקב אבינו ע"ה, שודאי השלימתו ג"כ התפילה לאותו החזיון הנבואי הנשגב של מראה הסולם וכל פרטיו. שעל כן נתיחס לתפילתו שם פגיעה, "ויפגע במקום", והיא נאותה לערבית.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״א

ובאשר לתקן ברכה למינים צריך מעמד נפש גבוה ונשא מאד, כי האדם באשר הוא אדם אי אפשר כלל שלא ימצא בו בטבעו איזו שינאה טבעית לאויבי נפשו ורודפי עמו, והתפילה צריכה שתבא דוקא מטהרת לב קדוש הדבק באלהים חיים ומכיר שכל בריותיו חביבים לפניו כי מעשי ידיו כולם.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע׳

כח החיים הוא התאחדות כל פרטי האברים והחלקים שבגוף למרכז אחד, שע"י שליטת השכל שולט[ים] החיים בכל פרטי פרטיות הקטנים שבגוף, כמו כן תכלית שלימות המציאות היא שיהיו כל חלקיה נאחדים ע"י אור ד'. ע"כ ביאר כי ע"י ידיעה זו שתכלית השלימות של בחירת ישראל היא שיבא כל המין האנושי אל שלימותו, בזה ית' נקרא "חי" שע"י אורו ית' יקשר לחיים ולמרכז שלימות אחד את כל החלקים הנפזרים של המין האנושי, עד שלא ישאר חלק אחד שלא יכלל תחת זה המרכז המקודש, שיהיו כולם דבקים בסוף הימים באלהים חיים.

ברכות פרק ה׳ פסקה צ״ג

הדעה תציין ביחוד ההנהגה המוסרית השלמה שיהיו כל המעשים כולם ערוכים בחכמה ובדעת. והנה הכרת השם ית' ושלימותו מביאה לידי כל מדות טובות שבעולם, כדברי הר"י בשע"ת שזכרון השם ית' מביא לכל טוב ולהדבק בדרכיו. גם ע"י ההנהגה הטובה והמוסר השלם ישיג ביותר דרכי השם ית', כי "סוד ד' ליראיו ובריתו להודיעם". ע"כ נתנה דעה בין שתי אותיות, להורות שבאה ע"י זכרון השם ית' ומביאה ג"כ לידיעת שמו ית' .

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ז

ושוב מעשה בר"ח ב"ד שהלך ללמוד תורה כו' א"ל חנינא בני בקש עליו רחמים ויחיה כו' אריב"ז אלמלא הטיח בן זכאי כו' אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך. יש [דרך] עבודה שכלית, שהאדם מתהלך על פיה בדרכי ד', ויש [דרך] עבודה תלויה ביותר בהרגש הטוב, ושניהם נכללים בכלל לב טוב: השכל הטוב והאמיתי המנהיג באמתתו את כל כחות הנפש, והרגש הטוב המושל בכל נטיות האדם. ומי ששם מעינו לעבודת השכל, העיקר אצלו ההשגה הטהורה, ע"כ אין פעולתו ע"י תפילה מוסיפה לו שלימות בדרכו. אמנם הבורר לו דרך ההרגש, התפילה והתקבלותה היא מסייעה להרמת מצב עבודתו, ע"כ תתקבל ביותר, כי עין ד' אל יראיו להשלימם בדרך זו ילכו. ע"כ אף שעבודת השכל נעלה היא מעבודת הרגש, כשם שהשכל הוא כח יותר נעלה מהרגש, בכ"ז פעולת התפילה תראה למי ששם מעייניו בטהרת הרגש, לרומם רוחו בשפיכת שיח והרגשת הנטיות הטבעיות לדבקה בד' אלקים חיים, אף שמעלתו נמוכה נגד מי ששם מעיניו כולם בהשגת האמתיות לבדן באין פנות אל ההרגש בעקרו, כ"א מה שיפעל השכל בחזקו ורוממות ערכו לרומם ג"כ ערך הרגש. ע"כ הוא דומה (העובד עבודת הלב ברגש) כעבד לפני המלך, והעובד השכלי כשר לפני המלך, שלענין פעולת הוצאת המבוקש נמיכת המעלה תקרב ההפקה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס׳

הכוחות שנתנו באדם להוציאם מהכח אל הפועל לשלימותו הגשמית והרוחנית, הם נטועים באופן שכשיתנהג בהם האדם כפי המדה האמתית יביאוהו לתכלית הצלחתו, להשיג כל דרכיו בנחת רוח ולהיות דבק בדעת ד' ויראתו.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ט

אמנם, היסוד הכללי הוא שצריך שיהי' המדע קבוע בקרבו והרצון חזק בלבבו לשאוף אל אור ד' וטובו האצור בתורת ד' התמימה....