דביקות בה'

שבת פרק א׳ פסקה מ׳

...והנה מובן הדבר שלפי ערך גדולת השגת התכלית, כן יהי' הרושם שיעשה על הנפש להמשיך כל פרטי מעשיה ודרכיה אליו. ע"כ אינו דומה דבקות הנפש להיות הולך אחרי ד' ודבק בחפץ העליון בשמחה ולב טוב, למי שעדיין עומד הוא באמצע דרכו ותכלית החיים והמציאות צריכים לפי מדעו להתפזר על עברים שונים, למי שכבר השיג עומק החפץ האלהי לפי ערכו, וכבר נתכנסה אצלו התכלית האלהית אל מקום אחד רם ונשא.

שבת פרק א׳ פסקה נ״ז

מה שנאמר בתורה בענין תפילין, "למען תהי' תורת ד' בפיך", היינו שלא תהי' רוחו זרה לתורת ד' כ"א תהי' כמונחת בתוכיותו ופנימיותו. זה הכשרון הפנימי א"א להביעו בשפה, ולהסביר איך יוכר האיש התם שרוחו נאמנה עם תורת ד' והיא אצלו ערוכה בכל ושמורה, אמנם התפילין מעידות על הדביקות. יש מי שכל כך דבק בתורה, עד כדי שהתורה עצמה "דבקה בו ברוב עוז"

לפעמים יש אדם שעם שהוא קורא ושונה, גם משמש ת"ח, מ"מ תכונתו הפנימית היא כ"כ רעה עד שרוחו זרה לתורה ויראת ד'. ע"ז אמרו חז"ל זכה נעשית לו זר לא זכה נעשית זרה לו. "אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו", ונאמר "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי ותשא בריתי עלי פיך". והוא נגד מה שנאמר בתורה בענין תפילין, "למען תהי' תורת ד' בפיך". היינו שלא תהי' רוחו זרה לתורת ד' כ"א תהי' כמונחת בתוכיותו ופנימיותו. אמנם הרשע, אף שהוגה בתורה למטרה חיצונה, איננה נכנסת בפנימיותו והוא נושאה עלי פיו ולא בפיו. והנה זה הכשרון הפנימי א"א להביעו בשפה, ולהסביר איך יוכר האיש התם שרוחו נאמנה עם תורת ד' והיא אצלו ערוכה בכל ושמורה. אמנם התפילין הם שמורים על כך כעדות הכתוב. ע"כ היתה נוטלת תפיליו, להורות שהתורה היתה לו זר, לא זרה לו, ולא מן השפה ולחוץ כ"א היה דבק בה בכל נפשו ומאדו. והנה שאלות מוסריות ישנן שמתישבות ע"פ ארחות השכל הקר החושב וחוקר, ויש שמתישבות ע"פ ההכרה ההרגשית שהיא ממלאה לפעמים תעופת כח השכל הקר ומשלמת את הבינה במקום שצריך לעוף עם השכל על כנפי הציור. ביהכ"נ הוא מקום הגדלת הרגש בהיותו מיוחד לתפילה ושפיכת שיח. ביהמ"ד הוא מיוחד לחקר ושכל הגיוני. ע"כ היתה נוטלת תפיליו, כלומר איש הזה שהגיוני לבבו היו בתורת ד' והיתה דבקה בו ברב עז, איך לא השלים ימיו, היש לפתור שאלה זאת בדרך הרגש המיוחד לבתי כנסיות, או בדרך הדרישה המיוחד לבתי מדרשות. ע"כ היתה נוטלת תפיליו ומחזרת על בתי כנסיות ובתי מדרשות.