דעות זרות

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״י

...יש אמנם גם השקפה הפכית, החושבת שאם היה עצם טבעו של אדם ישר, לא היו המקרים מספיקים כלל לשחתו...הנטיה הרעה מפלסת לה נתיב בכל דרכי האדם, אם יהי' נוטה לחומריות תטה עמה הנטיה הרעה של חית האדם ופראותו, להיות כבהמה וכחיה טורפת. ואם יהיה נוטה לרוחניות, יתמשך זה הכח עצמו הקבוע בקרבו להרע ולקלקל, לחבל את מעשיו, לספחהו למוקשים רוחניים, לדיעות רעות, למדות פחותות, וכאלה הרבה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ב

שיבוש הדעות בהבנת עניין הבחירה החופשית ובהבנת ערך הכלל

הדעת האמיתית וההכרה של חופש הבחירה היחידית והתולדה הנמשכת ממנה, שהרע הפרטי הוא רע מוחלט מצד פרטיותו, וחיוב העדר החופש בבחירה בערך הכלל ותולדתו, שיש בחק הכלל ערך השבת כל רע לטובה, תגביר את כח הכלל ותתן עז להתרכזות ומשמעת, בין בענינים הרוחניים בתורה והוראה וכבוד חכמים והוקרת דבריהם, בין בעניני לאום בהסכמה וזירוז, ושני אלה ביחד יבנו בית נאמן לאומה, בחומר ורוח. וממילא מובן שיד השיבוש בדעה כזאת מחוללת פרעות מוסריות וטבעיות במדרגת הקשר הלאומי, בין מצד רוחניותו בין מצד טבעו המורגש...ע"כ בהיות האומה הולכת משרים והפרטים שומרים אורחות מוסר לפי ערך הפרט, אז מתקבץ כלל שלם, והחסרונות הטבעיים הכלליים משמשים לשימוש של מעלות פועלות טוב בכלל. והפעולה שפעלה החברה על היחיד הגדול, חוזרת אליה ע"י המשמעת הנמצאת ומתנחלת עי"ז רב טוב רוחני וחומרי. אבל בהיות הדיעות הגורמות לכונן יפה אשיות הקיבוץ והמרכז, לחזק את המשמעת והאגד הלאומי בחמרו ורוחו, מתרופפות, אז אין העם משתמש בכח הגדול היחיד ואינו הולך לאורו, כי אינו מכיר שהליכתו לאור הגדול, לאורו של עצמו הוא מהלך, כי רק האספקלריא הכללית נראתה בקרב הגדול המורם מעם. ע"כ לפעמים רק אז יתרפאו מאולתם, בהרגישם חשכת ההעדר בסילוקו של צדיק וגדול דעה ואביר מעשים שבדור. והנה לעומת שני הרשמים שצריכה ההתחברות הכללית להיות חזקה בהם, מצד הרוחניות ומצד החומריות, שהיא מובן התורה והלאומיות, נמצאו שתי איכויות של מרכזיות: איכות מרכז מצד האמת, היא מרכז התורה וההוראה, שמשם יצא דבר ד' אמת לכל ישראל, ומרכז ההסכמה מצד השלום. כח מרכז ההסכמה הוא גדול בענינים המדיניים, שכל דעה שמשרשת בלב יותר את גודל הטוב של צירוף הפרט אל הכלל, היא מחזקת יותר את האימון הזה של ההסכמה הכללית. ומרכז האמת היא תולדה אמונית שתבא בדעת נפש, כשיכיר העם את ערך ההצלחה של התכנסות הפרטים אל הכלל מכל צדדיה, אז יכיר שהחכמה האלהית הכללית המתעסקת בהשלמתם של [ה]בריות, בהכרח תקבע חותמה, חותם האמת, על המרכז הרוחני, לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא. כשאנו חפצים להכיר את רושם של קיבוץ שני הכחות יחד, של המרכזית המוסכמת והמרכזית המאומתת, אנו מוצאים אותה בסנהדרין עצמה, מצד ערך המרכז לצד האמת הלא ממנה יוצאה תורה לכל ישראל. אמנם זהו בדברים המוסכמים מצד בירורם, אבל במה יהיו חזקים הדברים המסופקים, שנפסקים ע"פ הרבים, "אחרי רבים להטות"? פה תסייע האמת המוסכמת, שגם היא הנה אור עולם לאומה. אמנם מצד היותה יוצאת ע"פ תורת אמת, [היא] איננה תולדה של האמת המוסכמת לבדה, כ"א חיבור כחות של האמת המוחלטת עם האמת המוסכמת. אבישי בן צרויה, שהי' איש גדול בתורה, ורב, ובעל בעמו, בהנהגה הלאומית, עד שמצא לו מקום מרכזי בלבם של ישראל, בין מצד המרכז הראוי אל האמת המוחלטת שהיא מכוונת אל הרוחניות של האומה, ובין מצד המרכז הראוי אל האמת המוסכמת שהיא מצד הלאומיות החמרית של האומה, א"א למסור ציור הדבר כ"א עם הדיבור שהוא שקול כרובה של סנהדרין. בזה יפרע מהם כמה חובות נגד הטבעיות הקיבוצית, חטאי השכל והיושר האנושי, וחובות אמוניות ותוריות בהכירם כמה רע ומר אבדן המרכז המתיחד מכל צדדיו. אז יכירו ג"כ כמה גדול הוא ערך הצירוף של הפרטים אל הכלל, ולא יעלה על לב להרס אלה הדיעות הטהורות מחוללות השלום הכללי בעולם, שהנקודה הפנימית שבהם היא הכרת כח המוסר הפרטי והכללי, שמתקבץ רק מבירור של אלה שני הקצוות, של חופש הבחירה הפרטית והמניעה שלה ביחש הכללות, שמזה תבא הברכה האמיתית להגדיל יראת ד' ועבודה תמה וטהורה בקרב כל יחיד ויחיד, ולקשר את כל הפרטים באהבת עולם אל הכלל כולו, תיקון המעוות של המנין מבלעדי שקלים. והענינים הכלליים נלמדים במעשים, לא באמרים. וזאת היא דרכה של ההשגחה האלהית.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ג

אי אפשר שיכה שורש המרי של רקבון הקיבוץ הבא מדיעות הרעות לכשמתרחבות, שורש גדול באומה הישראלית, שכשרון ההתרכזות ותועלתה מוטבע בה במורשה נפלאה והובררה ביותר ביעקב אבינו ע"ה, שהוא כבר התחיל להתכונן בתור עם נבדל, בבנותו לו בית של שבטי יה עדות לישראל, ואמר "האבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים", לא כאברהם שקראו הר ויצחק שקראו שדה שאינו מובדל במחיצות. אבל הבית מובדל הוא, שמורה על התיחדות האומה הישראלית ברוחניותה, בארץ אשר ד' דורש אותה...ואומה שמורשה כזאת לה בדיעותיה, א"א שתאבד דרך ומסלול הראוי בין אלה שתי התורות של הפרטיות והכללות בחק יחידיה, וממילא מהר תרפא ממחץ פגעים של דיעות הרעות המהרסות את הצדק הפרטי והאגודה הכללית, שהנה לא לפי רוחה, וכמעט תשוב אל לבה, תבין ותשכיל את רב אשרה בערך הבחירה הפרטית, "ובחרת בחיים", המתאימה להבטחת הברית הכללית שהיא חק עולם, כחקות שמים וארץ, כאשר השמים החדשים והארץ החדשה עומדים לפני אמר ד', כן יעמד זרעכם ושמכם.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ד

כח מסירת נפש עבור קדושת השם שנחלנו מאבותינו, מעקידתו של יצחק, היא תחזיר לאיתן היושר את כל שיבושי דיעות המתרגשות לרגלי מכשולים שכליים ומקריים. ביותר תשריש בלבנו ההכשרה למסירות נפש בשביל הדבר היותר קדוש ונשגב, חפץ השם ית', את הנקודה היותר רמה שבצדק הפרטי שאי אפשר לבא אליה כ'"א בידיעה הברורה של חופש הבחירה. וכבר היו נכשלים שלא עמדו בניסיון בימי רעה שהי' לעמנו, וישימו להם סתר פנים והתנצלות בכחשם בחופש הבחירה הפרטית.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ה

הדרך להיאבק בדעות זרות

...בכלל כסף של יחידים, הניתן לאיזו מטרה קדושה ועליונה, מאגדת את הכוחות הפרטיים אל אוצר הכלל. שהרי הכוחות הפזורים שעסקו בהרוחת הכסף ההוא, הנם עולים משפל פרטיותם אל עליית מעלת הכללות. ע"כ כסף הכפורים, הוא המורה על התכונה שכבר נקנתה בפועל בכלל המעשים של עם ישראל לקשר פרטיהם אל הכלל יפה, אשר מכח קדושת אלה המעשים והדומים להם ממינם, מתנדפים כעשן דיעות הרעות המנגדות לזאת התכונה שכבר נקבעה יפה בלבבות ע"י קדושת מצות ד'.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע"ר

...והנה בהיות הדורות דורות ישרים, שלא הושחתו בדיעותיהם של מאשרים מתעים, אין צריך בפי האומה להשתגר תמיד ענין הנצחיות הפרטית, שהיא צריכה לעיונים עמוקים ולציורים מופשטים. ולפעמים כשאין המשיג מוכשר לציירם כראוי יביאוהו לידי עצב ורוח כהה, כי די להשריש יפה חובת הצדק מצד חיובה הכללי, וממילא ירגיש השכל הפשוט והברור, כי לא יתכן שהפרטי, שהוא היסוד אל הכלל, לא יהי' לו שום תוכן בעבור הזמן של חיי הגוף. והדעה הישרה מחייבת שהאיש שמלא את חלל חייו בעבודות נכונות של הצדק הכללי, ימצא ג"כ בבא עתו להתיחד בעולמו הפנימי את אשר פעל ועשה, ויתענג על ד' בעולם שכולו טוב וכולו ארוך...אמנם כל אלה הדברים הפשוטים וברורים הם בנקלה מובנים, רק אם דרכי החיים לא הושחתו, והדיעות לא התערבו בסיגים ודיעות זרות וילדי נכרים, שאז ההשקפה על החיים היא בעין בהירה מלאה צדק ומוסר. א"כ ישים האדם אל לבו, שמוסר החיים יחייב שיש תכלית טובה אל כל המציאות, וכיון שישנה, הרי היא ודאי נמשכת מהצדק הכללי, ואז הרעיון האחד של הנצחיות כולל [את ה]צדק הכללי עם הצדק הפרטי. ע"כ הוא פועל ג"כ, שכשם שהמוסר הלאומי מועיל לעשות את הכלל לבנים לעמם, נאמנים לכל דבר שיש בו הצלחתו והרמת קרנו, כן פועל הוא ג"כ על הצדק הפרטי להתנהג בכל דרכיו באורח צדקה ומשרים, ויצר הרע לא יוכל להתגבר עליו לומר שישליך את ההשקפה המוסרית הכללית, ויראה להוסיף לו גם בעול טובות פרטיות, שהרי הצדק הפרטי הנצחי הוא נמשך ממילא מהידיעה של הצדק הכללי באורח ישר, שאם אין צדק פרטי נמצא, שאם תקוה אין לאדם להיות נשאר בעצמותו קיים לעד, מה הוא המוסר הכולל היוצא מן החיים בכללם, הרי הם עוברים מהר, ומה יתרון לרודף צדק ומשרים על הרודף מעשקות, שאף אם אמת הדבר ששכר מצוה מצוה, והאהבה הטהורה אל חיי צדק היא דבר נעלה וטוב, מ"מ כ"ז ניתן להאמר רק כשיש יסוד נכון על מה לבנות חיי צדק ולהגדירם בשם הצדק, אבל אם לחיי הפרט אין תכלית כ"א עוברת, הלא בטל מצד ההכרה הפנימית עיקר רושם של חיי צדק, כי איזה צדק הוא ש[ה]עובד [ה]עוסק בכל טוב, לא יראה ולא יחוש מטובו לפי ערך קיומו של עצם הטוב. ע"כ כ"ז שהיו הדורות שלמים להשקיף על החיים בהכרה מוסרית, הי' די לכלול ב"עד העולם" במאמר כללי, נצחיות היא תכלית הברכה של ד' אלהי ישראל, את כל מיני הצדק לפלוגיהם. אבל משהושחתו הדיעות ונטמטמו הלבבות, ומושג החיים הכלליים, מתוך שיבושי המעשים, אבד את ערכו המוסרי, וכבר החלו רבים להתפתות שיהי' אפשר שאין כלל תכלית מוסרית אל החיים, א"כ אפשר שרק צדק כללי נמצא וצדק פרטי איננו במציאות, אף שהוא מגינת נפש וחק עול, מ"מ לא יחושו לזה. ובזאת ההשקפה הנשחתה, לא הכיר עוד האדם את ההשארה הרוחנית במערכה אחת עם הצדק הכללי, ע"כ הוצרכו לתקן להבדיל בין העולם הגופני, שבו תבנה התעודה של הצדק הכללי, עד העולם הרוחני ששם יש מקום לחזות ג"כ בצדק הפרטי. וע"י התלמדות פרטית, מצאו מקום להעיר אוזן ולהשמיע בדרך אמונה, מה שחדל השכל הפשוט כבר להרגיש במילואו. ביותר הי' הדבר נחוץ להתעתד צידה רוחנית אל הנדידה הגדולה של הגלות הארוכה, שאם רק התעודה הכללית היתה בולטת באומה, אז במה [י]מצאו כח הפרטים הרבים שכבר לא ראו זיו חיים כלליים לאומיים, להיות עובדים עבודת ד' בעול התורה והמצות, אשר מבלעדן כבר נמחה חלילה שם ישראל, ואז הלא כבר לא הי' מקום לאור גדול מן העולם על מה שיחול. ע"כ הוצרכו חכמים ז"ל לעורר את הידיעה הטהורה של מציאות הצדק הפרטי, שהוא עולה על כל צדק כללי, ונבדל ממנו בזה שגם בעת יכסה חושך ארץ, והצדק הכללי הלאומי לא יהי' יכול להתראות, מ"מ יאיר אור הצדק הפרטי של נצחיות הפרט, העולם האחר, לישר את נתיבות החיים. ע"כ תחת אשר בהיות חיים הלאומיים מלאים כח וקיום גדול, אז העולם של המציאות כולה אינו ראוי להבדל למערכות שונות, כשירדו החיים הלאומיים מערכם, הוצרך הדבר להבדל כדי שישמר אור ד' ג"כ בהסתר פני החיים הכלליים, ע"י האור של החיים הפרטיים, "מן העולם ועד העולם"...ע"כ בעת שהנטיות הטבעיות התחילו להתמוטט בפעולתן הטובה ע"י סכסוכי דברים וסיבוך דיעות, ראו חכמים ז"ל להודיע לכל את הנודע בסוד ד' ליראיו, "מן העולם ועד העולם", למען דעת כי גם למעלה מן הרגש הישר יש חשבון נעלה שהצדק הפרטי מתמלא בו.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״א

...דבר ידוע הוא ששאלת פועלים ועובדים, היא שאלה שאם תתנהג בלא סדרי יושר תהי' מהסבות היותר חזקות של הירוס השלום האנושי. ויותר ג"כ עלולה להטעות את האנשים שהם דלים בשכל ובמדות רמות ונאצלות, שאימתי תעמוד להם הצלה להרימם משפלותם? בבעטם בכל תורה וחק, ובמאסם ג"כ עול מלכות שמים. אשר באמת רק להותם יועילו כל אלה, כי מבלעדי דעת אלהים האמתית, הנקלטת בלבבות רק ע"י הכשר כל סדרי עבודת ד', לפי פרטיה הרבים והשונים, תרבה השערוריה בעולם ויד התקיפים לעולם תהי' על העליונה, ע"י אמצעים של חמס ושד ופריצת כל גדרי מוסר ומשרים. ומי יהיו הסובלים עול קשה של אדונים קשים, שאין לרוחם מעצור ושתאותם וגאותם לא תדע שבעה? רק אלה עניי עם הנכשלים בדרך החיים ע"י חלישותם הרוחנית והגשמית. ע"כ רק בזאת יתוקן זה החלק הרשום של [ה]שלום האנושי, ע"י הרבות יראת ד' ודעת אלהים בעולם, אז לא יתנהגו האדונים, שיהיו יראי ד' ומוזהרים על ההליכה בדרכי ד' ומכירים את חובת הצדק בהכרה שלמה פנימית, עם פועליהם ושכיריהם כ"א באהבה וחבה יתירה. והפועלים מצדם ישיבו אהבה אל אדוניהם, באשר גם הם באמונה יעשו כיד יראת ד' הטובה עליהם, והיא תגן בעד עריצות וגזל משפט משני הצדדים.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״ד

כיצד נוודא מה מתאים לתרבות הישראלית ומה מגיע ממקור זר

...אמנם במה יוכרו התכונות והרעיונות שהם באמת באים מתכונה הלאומית. כי לפעמים יכשל גם הכלל בדברים שאינם לפי רוחו, בפרט בעת גלויות וטלטולים ונדודים רבים. ע"כ יהי' ברור הדבר בזה, אם ראינו [ש]הרעיון מוצא נתיב בגדולי האומה המעורבים ברוחה ונושאים את דגלה, הוא אות כי הוא קנין עצמי לה, חלק מרוחניותה המוטבעת שחובה קדושה ועליונה היא להיות נמשך אחריו, וכל הפורש ממנו פורש מן הציבור, ומדלדל כחה הרוחני של האומה, שמזה יבאו ג"כ דלדולי כחות רבים והריסות איומות במשך הדורות והזמנים, "חוטא אחד יאבד טובה הרבה". ויותר יהי' הבירור כשיהי' הרעיון הנרצה לנו לעמוד על אופיו, פועל במהלך ההיסתוריה הלאומית, לפעול גבורות בעולם המדיני שלה, הוא ודאי נבחן שהוא פרי רוחה הפנימי. ואם יהיו עדיין ספקות על אלה הדברים, אולי יד המקרה החיצוני היתה בם, להקנות מן החוץ דעה חדשה לעם ולא רוחו, ויבא מתעקש להקטין את ערך התעודה והקדושה הלאומית שיש ברעיון ההוא, אז כשנצרף לאלה שני הבירורים, של מציאת מסילות בלב גדולי האומה ומציאת מקום בלב האומה בכלל להתנער על ידו משפלות מדינית לעורר גבורה ועז, גם את האמת המוחשית של הקבלה והמסרת וחיי האומה הפנימיים בהוה, בפרט באומה נוראה, "עם נורא מן הוא והלאה", עם ישראל, העם הנפלא, המפליא את כל העולם כולו בהדרת שיבתו ובהוד קדושת אמתת תורת אלהים אשר בלבבו, ודאי הדבר הנזקן בו ונובע מתחלתו, מקירות לב גדולים נשיאיו וראשיו, ותופס מקום בהיסתוריתו לחולל על ידו גדולות חדשות ונצורות. די בזה הברור שזאת הדעה היא נאצלת מעומק רוחו ופנימיות נפשו, וחובה קדושה, גם לאומית, היא על כל הבא באמת להיות בן נאמן לעמו להחזיק במעוזה, לחזקה ולאמצה ע"י רעיונות טובים ונכוחים, ע"י מעשים טובים וישרים המתאימים לזה, שעיקרם הוא ההליכה בדרכי החיים של התורה כולה, ככל המון בית ישראל הכשרים והתמימים, שאינם משיגים גבול עולם והולכים בדרך תורת ד', מורשה קהלת יעקב...ע"כ בהצטרף אלה שלש ההשקפות, לא יעלה עוד על לב כל ישר דרך שום ספק, שחוץ לגבול חובת האמת, חלה חובה לאומית על כל עם ישראל, וכל החפץ להיות מבוניו ולא ממהרסיו וממחריביו, ללכת ע"פ רוחו הפנימי העתיק, הקשור בנפשו בקשר אמיץ ונצחי, קשר שהוא כולל את כל תכונתו ומהותו, שיהי' השלום נשאל בשם ד' וההצלחה הלאומית תהיה נעוצה במשאת הנפש הרוחנית של כלל האומה, ונקנית בדרכים המיוחדים לה, דרכי תורת ד' וחקי החיים של תורת ד' טהורה. "סולו סולו פנו דרך, הרימו מכשול מדרך עמי".

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״ח

מי הם הראויים להילחם בדעות זרות

כח התורה צריך להתפשט בשני אופנים. האחד, שיהי' בכח החכמים לרעות את העם ע"פ כח תורתם מצד ידיעתם את כל חלקי התורה המעשית. והשני, שיהיו מלאים חכמה בדעת ועיון להשכיל אל שרשי התורה ועומק הדיעות והאמונות, כדי שיהי' בידם עז להגן על התורה מכל אויב ומרשיע. ובהיות החכמים מושלמים בשני חלקי התורה בתכלית ההשלמה, יוכלו בכחם לנהל אומה שלמה במעשים ובדיעות, ואינם נזקקים עוד לחכמי חו"ל, בהיותם תישים עומדים כבר בכח עצמם ואינם צריכים לרועים מן החוץ, נגד חלק המעשי. ובעלי קרנים, למגן ומלחמה נגד הקמים על התורה מצד החכמות והעיונים, שיש להם יחש אל הדיעות והאמונות.

ברכות פרק ט׳ פסקה של״א

לפעמים כבוד חכמים יידחה כשיש חשש לנזק רוחני

כבוד חכמים הוא מעוז לתורה, ובאשר תכלית התורה עולה ע"פ כללה הגדול של העמדת עם ד' ע"פ כל הדרכים הנכונים לו, אם יארע שהשימוש של כבוד חכמים ע"י משגה בערך הכלל הזה יהפך לרועץ חלילה, חובה היא להגן, בהראות שאין חובת סמיכתנו על דבריו מוטלת עלינו, בהיות דרכו הכוללת עלולה להזיק לכל התכנית של תורת ד', אשר אמנם בטוחים אנו כי לא יטוש ד' את עמו. ואם בדרך רחוקה ימצא מי מחכמי ישראל הנכשל בדעה הגדולה הזאת ונטה באיזה פרט מערכה הנשגב, עד מהרה יעירוהו רוב חכמי הדור, צדיקים וגדולי עולם המלאים דעת ויראת ד'. ע"כ לעולם יהי' כבוד חכמים ורוממות ערכם מגדל עז לישראל.

ברכות פרק ט׳ פסקה שמ״ג

דרכי בירור וביקורת הדעות

העיונים בכל דבר צריכים להיות נולדים לא רק מתוצאות ההשקפה השכלית בדבר הפרטי לבדו שבו הוא נושא ונותן, כ"א צריכים שיהיו תוצאה של הרחבה וידיעה מקפת אל כל הענינים המתיחשים לו. ע"כ אין תקוה לתוצאות טובות של חידושי עיונים, כ"א כשקדמה הידיעה הכוללת בכל הענין וכל הדברים השייכים לו. והנה הדבר מגיע ביחוד ע"ד התנגדות לדיעות ובקורת, שרק אז תהי' מועלת להגדיל תורה ולהאדירה להרבות חכמה ולפארה, רק כשתצא ע"פ ידיעה שלמה ומקפת והעמקה מסודרת בכל הענין, כראוי למומחה ובקי. ע"כ צריך שיהי' האדם מתרגל לסבול לשמע הרבה, להוסיף ידיעה, מבלי הוסיף בזה עדיין דעתו והשקפותיו, אשר אם גם יתנגדו לאיזה פרטים וסעיפים אל יצא לריב מהר. הס, שתוק והאזן ורד לסוף דעת הענינים וחקור בכל חלקיהם, ואז כשתעלה בידך הידיעה השלמה כבר הנך מגבורי כח למלחמתה של תורה. כתת, שבור את אשר יראה לך לסתור ולהרס, אבל אל תהי מהיר להרס ולבקר ואתה אינך עדיין בקי גדול ומומחה בענינים אלו, כי מזה תצאנה תקלות רבות עיוניות ומוסריות. והעד ע"ז, כי הלא גם בכלל בסדרי הלימודים ג"כ הידיעה המקפת וכוללת צריכה להיות קודמת לעיונים מחודשים, ילמוד אדם תורה ואח"כ יהגה. ומה נאמר עוד ביחש הכתיתה והריסה, ע"י זיין והתנגדות והבקרת שראויה לצאת רק אחרי הידיעה העמוקה והברורה, הנקנית רק בסבל רב ועמל גדול. ואם תמלא את התנאי הזה, ודאי תביא גם כתיתתך ברכה לעולם וכך היא דרכה של תורה, זה בונה וזה סותר ובלבד שיהי' כדאי והגון לכך.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה א׳

הזהירות הנצרכת מדעות זרות

וכל מה שיש בפרט ישנו ג"כ בכלל, שהאומה בכללה יש לה מעמדה הפרטי ומעמדה המשותף. הפרטי בתור "עם לבדד [ישכון] ובגויים לא יתחשב", במה שהוא נבדל מכל עם ולשון, כראוי לעם קדוש בסגולתו העצמית. ומעמדו המשותף, במה שהוא משתוה עם כלל האנושיות, ובהם ועל ידם יפעול על הכלל, להיות "לברית עם לאור גויים". בפעולתו הפרטית די לו במה שהוא חי באמונתו הברורה לו, "מורשה קהלת יעקב", ע"כ [תקנו] אמת ואמונה בערבית. ולהודיע בעמים שם ד', הוא משתמש ג"כ במה שהעמים יכולים להשכיל ולהבין, בחכמה ובינה שהיא כנגד העמים, חישוב תקופות ומזלות, וכל הדומה לזה. ע"כ בשחרית אמת ויציב מתורגם ארמית, לישנא דסטרא אחרא. מצד הסגולה העצמית הפרטית לישראל, שהיא צריכה שמירה מרובה מהשפעה זרה, צריך הבדלה, כשם שהכהן נבדל מן הזר באכילתו בתרומה הראויה דוקא לו, וזרים אין להם חלק בה. מאימתי קורין את שמע בערבית, לקבל עול מלכות שמים על עצמו בתור איש נבדל ופרטי, ועל כלל עם ד' בתור עם לבדד המתיחד בסגולתו, משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, המיוחדת להם, ואין אוכלין אותה עם הזר על השולחן.

סדר זרעים פסקה ח׳

מראה האומללים ובעלי המומין מעכר את רוח הרואה אותם, ומביא לפעמים לידי יאוש והשקפות בלתי נכונות בדרכי ד' בעולמו. אמנם אדון כל המעשים, יוצר רוח האדם בקרבו, הכין במשקל את כל הסיבות שיסבבו באדם את כל היצרים הטובים והרעים. שכשם שיש תועלת גלויה ביצרים הטובים ובדיעות האמתיות, כן יש תועלת נעלמת ביצרים הרעים ובדיעות אשר הן בלתי נכונות. אבל מי שגורם שהדברים המביאים לתלונות ודיעות זרות יהיו יותר על המדה הקבועה מיוצר בראשית ב"ה, ראוי הוא שהוא יקח חלקו במספר האומללים באמת, למען לא תהי' המדה מרובה יותר ממה שהכינה הכונה העליונה, להיות פועלת על השקפות האדם ממראה האומללים לפי ראות עיניו. ע"כ ראוי הוא שזה יהי' כאחד מהם, ובמספרם יעלה.

סדר זרעים פסקה ט״ז

שמירת סדרי החיובים הוא יסוד גדול בשכלול הכלל והפרט, המוסרי, וכמה ראוי הדבר שיקבע[ו] בו מסמרות חזקים. שהרי ישנם כמה חיובים מוסריים שכשיבאו בזמנם וכסדרם, הם מביאים טובה גמורה ועליונה בעולם, וכשיבאו נעוי לב זחוחי הדעת לאכלם פגה, ולהקדימם לפני זמנם, בשעה שאין הזמן או הדור ראוי לכך, הרי הם מחריבים את העולם ומונעים טובה רבה...אמנם אותם הנמהרים שרואים את העולם בקלקלתו האיומה, בהיות חרב איש באחיו ו"איש בשר זרעו יאכלו", "אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ", "דמעת העשוקים ואין להם מנחם" בכל עבר ופינה. והם תחת אשר החובה עליהם להיות מתקנים עניני משפחתם ועמם, יקפצו לתקן דברים כלליים בכלל המין האנושי, שאי אפשר כלל לבא לזה כ"א ע"י המון רעות גשמיות ורוחניות עד אין חקר, ועם זה יתעלמו מהועיל להחוג הקרוב עליהם, ותרבה הרעה הגשמית והרוחנית סביבותם. ויש אשר יקפצו לפנות לבבם מטובת האדם הנברא בצלם אלהים, ויפנו לעשות חסד עם בע"ח, הסוס והגמל הכלב והחזיר, ולעיניהם רעת האדם רבה עליו ואין מושיע, אלה הנחפזים מביאים רעה רבה בהקדימם את ערכי החיובים המוסריים בלא זמנם.

סדר זרעים פסקה כ״ד

הברכה השייכה אל כלל האומה, שתהי' מתיחשת ברכת ד' לעמו, הוא שיתן מרוחו על הבנים והבנות שיהיו נאמנים לעמם, שישימו ישעם וחפצם לטובת כלל עמם, בחומריותו ורוחניותו. וזאת היא ברכה שצריכה להיות ממעון קדשו מן השמים, שיהיו הבנים והבנות נתונים לעם ישראל, ולא ירעו בשדות אחרים לנטור כרמי זרים ולא כרם ד', בית ישראל. גם לא יהיו שקועים רק בטובתם והנאתם הפרטית, מבלי הבט אל הטוב היוצא אל הכלל, לרוממו לקדשו לכבדו ולשגבו...ולעומת מה שבהיות הבנים והבנות לא אמון בם, ופונים חלילה עורף לעם ד' ולכל דרכי ד', שהם הם המקיימים ומציבים אותנו לעם לד' אז הבנים הסוררים הם לקללה, ורני עקרה דלא ילדה בנים לגיהינם, אבל ע"י ברכת ד' ממעון קדשו על הכלל, שתימצא בעם ד', כל חמדה חומרית ורוחנית, ממילא תקנן אהבה רבה בלב הבנים אל הכלל, וברבות הבנים, וירבו העובדים, הבנים והבנות, תהי' הברכה מרובה. וזהו ג"כ מקום לימוד שיסוד ברכת ד' תלויה בהתרבות העובדים. ע"כ המעולה שבברכות לעם, הוא ריבוי הבנים והבנות, אבל עם זה יהיו זרע ברך ד', נעטרים במדות קדושות ישראליות, שאהבת אמן לעם ד' ולכל הליכותיו בקדש, לאשרו ולרוממות קרנו, תמצא בלבבם קן נאמן. ע"כ צריך לזה התפילה, "השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך את ישראל", בבנים ובנות.

סדר זרעים פסקה כ״ז

בנוהג בין האומות הוא שאומה שכל עסקה ומחיתה אינם כ"א עבודת אדמה, ולא תשים מגמתה למסחר ולחרשת המעשה שהוא מורכב עם המסחר, לשום מקום דרישה למעשי ידי האומנים בעלי מלאכה וחרשת, היא יורדת בהתפתחותה בכשרונות נפשותיה, מפני שהיא ע"פ זה המצב מתבודדת לעצמה, ואין לה מקום לקלוט רוחות של דיעות ומדות חדשות מיתר האומות. אמנם עם ד' אלה, אע"פ שתכליתם היא ודאי להיות עם חכם ונבון, כלילי המעלות המדות והדיעות היותר טהורות ומושכלות, מ"מ חפץ ד' הוא שיהיו דוקא נטועים על אדמתם נהנים וניזונים מטוב ארצם, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, ולא ישימו כל מעיינם בעניני כלכלה זולת עבודת אדמתם ויבולה, שמביא[ים] להיות נפזר[ים] בעמים שונים לעשות מסחר וקנין. והוא מפני שכבר שם בכח האומה היקרה הזאת שתהי' יכולה להשתכלל בעצמה בכל חמדת שכל ורעיון וכל כשרון, ואין לה צורך לקלוט רוחות מן החוץ. אמנם באומות העולם כח המסחר יחזק את האגד החברותי, מפני המשא ומתן שיש להסוחרים הצריכים זל"ז, ועובדי אדמה שכ"א מתענג על טוב ארצו, אינם נאגדים זע"ז ע"י דברים כאלה. אמנם כך היא המדה שיהי' האגד המקשר את עם ד', אהבה שאינה תלויה בדבר, כ"א קשר רוחני, אהבת ד' ותורתו, שכל הטוב והנשגב היוצא (מזה) [מהן], אינו נבנה כ"א ע"י כח העממי שבעם ישראל. ע"כ הביכורים הם המורים על החבה היתירה הנודעת ליסוד עבודת האדמה לאומה הישראלית, שתרבותה תגדל דוקא בהיותה בתור עם לבדד, ואינה ראויה ללמוד אל דרך הגויים, וכח האחדות, נשלם ע"י הצד הרוחני שהוא אדיר בה. ע"כ כל עיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד, תחת שבאוה"ע הי' יסוד אחדותם נבנה ע"י יריד ומסחר, נבנה כאן ע"י הדבר המשותף בעבודת ד' טהורה. ולנים ברחובה של עיר, להורות ג"כ על חבתם לחיי הטבע שנמצאת בעבודת האדמה. ואינם נכנסים לבתים, ג"כ מפני טומאת אוהל, שאמנם טומאות רבות גורמת ההתרחקות מחיי הטבע הטהורים. ואשרי העם שבורר לו חיי תם טבעיים, בהנצלו עם זה מירידה של פראי אדם, כ"א להיות תרבותי ובעל דעה רמה וזכה עד מאד, וזה א"א כ"א בעם ד' אלה שהוא כרכא דכולא ביה, ממנו מלכיו, ממנו נביאיו, ממנו (חכמיו) [שריו], וכה"א "ממנו פינה ממנו יתד ממנו קשת מלחמה". שכל יתרונו יהיה רק כשישים לב לפתח את החמודות הקדושות הגנוזות בכחו העצמי הגדול, וכי איננו צריך כלל לכרמי זרים. ולמשכים הי' הממונה אומר "קומו ונעלה ציון אל בית ד' אלהינו", עמים "הר" יקראו לבית ד', ואברהם קראו הר "בהר ד' יראה", היינו הצד המשותף שיש לכל העמים כולם באורן של ישראל, כהר גבוה המושקף לכל. אבל יעקב קראו בית, שכבר יצאה מקרבו ההתיחדות של ישראל בערכם המובדל ומתבודד מן האומות, "וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב", כי לגבי ישראל צריכה להיות ציון "בית ד' ", כלומר מוגדרת במחיצות ומשומרת בגבולים, עד שאין צורך לרוח זר לשלוט בנו בפנימיות תרבותנו, כי כל טוב לא יחסר בתורת ד' תמימה להכשירנו לעם רם ונשא, ועם זה לרומם נפשנו ג"כ בתכונות יקרות המפתחות כשרונות הנפש לכל מדע והשכל, והשליטה של רוחות של אומות אחרות בקרב בית יעקב היא כרקב לבית ישראל, וכבר ידענו מה שנמשך מהרעה (מאת) [מעת] שפנו אל ילדי נכרים להשפיק בהם. אמנם אוה"ע הם יכירו את ערך רוח ד' השפוך על ישראל ויקלטו מרוחם אליהם, ע"כ לגביהם הנהו "הר ד' ", אבל בהכרת ערך הביכורים המשבח את יסוד עבודת האדמה, המכשירה להתבצרות בפנימיות האומה ונתינת כח ההתחברות הפנימית רק מצד השיתופים הרוחניים הנעלים, היא נקודת ציון ששם התגלה הוד ד' והדרו, התכלית הנשגבה של אומה שלימה המתאמצת להטביע עליה חיים של קדושת המעשים והמדות והדיעות, וכל העושר הרוחני הוא צפון בעצמותה הנשגבה עד שתחת ההתחברות החומרית של יתר האומות, היא מתחברת ע"י קשרים רוחניים קדושים, ומה תוכל השפעה של תרבות מאוה"ע לפעול עליה רק להותה חלילה, כי היא צריכה להטביע עליהן כחה הקדוש הרוחני, ולא לקלוט ולהתלמד מהן, שודאי יביאו לה רק ירידה ולא עליה, אמנם עליה לה תהי' רק בהתחזקה במעוז הכחות הצפונים בעצמה להגדילם ולהאדירם, ובזה תהי' אדירה לעצמה, וממילא תימשך תועלתה הכללית המשותפת לכל האדם, קומו ונעלה היה אומר, ועלייתנו תהי' ציון שהיא בית ד' אלהינו, לא הר ד' לנו כ"א בית ד'. ע"כ שינו ג"כ לשון הכתוב ירמיה ל"א ה' שנאמר שם "קומו ונעלה ציון אל ד' אלהינו", ולא נאמר "בית", והם הוסיפו "בית".

סדר זרעים פסקה כ״ח

בהיותנו קרובים אל אור האלהי נטועים בארצנו, הי' אור הנבואה ממלא מקום גדול בעולמנו. וכן אנו מובטחים לעתיד באופן יותר נעלה. הלח המחיה את הלב והנפש באור דעת ד', והוד כבודן של ישראל העליון הכללי, שהוא מלא זיו וזוהר חיים מלאים טל דשן מאד, הננו רק אז מוכנים לקבל, באופן שיהי' בינינו נשמר, בהיותנו קרובים אל בית ד', נטועים על אדמתנו ובטוחים מכל בלבולי רוחות וערבובי דיעות. אמנם כאשר התרחקנו באשמתנו מארץ חמדה, והוטל עלינו עול דרך רחוקה של גלות מרה ונמהרה כזאת, אז עלינו לחגור עז ע"י דברים המתקיימים, הנשמרים בצביונם, אע"פ שקצת מלחותם אינו נראה לנו במילוי נועמו, כערך ההוד המלא חיים שיש בדברים המסתעפים מאור הנבואה והמבטים הגדולים האלהיים, ומה הם, הם ד' אמות של הלכה, שמיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא הם.

שבת פרק א׳ פסקה י״ז

ההתמודדות עם דעות זרות ע"י חיזוק פרטי ההלכות המעשיות

מהפעולות החומריות הפרטיות יבאו תוצאות ישרות למחשבות כלליות, כמו שיש דמיון לתעודת השבת הרוממה עם המעשים החומריים, שעל ידם מצטיינת היא בקדושתה אל נתינת פת לתינוק בערך הידיעה להאם. האם אמנם היא כלל הכנסיה תכיר את קדושת השבת ועליונותה מריבוי האזהרות והמעשים החומריים, מריבוי הדיוק בפרטי המלאכות האסורות, האבות ותולדותיהם. והחומר שבהן יביא להכרה מה רם ונשא הוא הערך של הקדושה העליונה החופפת על השבת. והנה כלל הדבר הוא לחזק את הכחות הגופניים בעידון של רוממות וקדושה ולהאיר את עיני השכל בדיעות אמתיות ומזהירות, דומה הוא לשאיף ליה משחא המעדן את הגוף ומבריאו, ומלי ליה כוחלא המאיר את העינים ומזככן. והנה בדורות הראשונים שהיו הדעות צלולות ומאשרים מתעים לא נמצאו, הי' מספיק שמירת גופי תורה שבשבת, וההוראות המחזקות את קדושת הגוף ואור הנפש היו באות מהארת השכל והרגש שנלוה עם הפעולות ע"פ הסברת גדולי הדור. אמנם כאשר באו פריצים ויחללו את כבוד המושגים הרוחניים, ועל חשבון הרעיונות הרוחניים התחילו לזלזל במעשים שהם עמודו ויסודו של עולם, ושרק על ידם ובזהירותם יבאו לתעודת השבת העליונה ותעודת ההצלחה של התורה כולה בכללה, אלה הם המכשפים המכחישים כח פמליא של מעלה, שנטלו הדרה של תורה במעשיה וחללו את קדושתה. א"כ בהרחבת הרעיונות והגיוני הלב שהם במקום משחא וכוחלא יהפכו את הכונה לרעה, לזלזל במעשים שהם יסוד החיים, וחיישינן לכשפים, שאיף ליה מאותו המין, מהמין של ההגבלה התורית שהם המעשים של האבות מלאכות ותולדותיהם שמן התורה, לחזק את ההכרה בעם כולו מרוממות קדושת ערך השבת היו צריכים לבא הוספת השבותים, גזירות חכמים בטלטול ורשויות דרבנן, להגדיל את הכרת השבת וקדושתה, שעל המעשים לא יוכלו טופלי שקר להוציאם לתרבות רעה כאשר עשו בכשופיהם על הרעיונות והמושגים הרוחניים. ע"כ תחת משחא וכוחלא באה התרבות אותו המין לחזק קשר התורה המעשית, שעל ידה יוכר לעם כולו בכל חלקיו גודל ערך הענין הגנוז בקדושת השבת שכ"כ צריכים אנו להיות מוזהרים בשמירתה, וכפי ערך ריבוי הזהירות המעשית תבא ההכרה השכלית המצעדת את הכלל כולו לאור החיים של התעודה המכוונת בקדושת השבת, שתוציא אל הפועל הדעת כי ד' הוא מקדשנו.

שבת פרק א׳ פסקה כ״ה

בשונה מחלק מהאומות והכתות, אצלנו האמונה והדת אינן קישוט חיצוני לחיים, והדרכה כזו היא רעה מאד ומביאה נזק והפסד נורא למצב קדושתם של ישראל

...והנה היסוד העקרי הנצרך להורות על גדולת ערך התורה ועבודת ד' ומצבם הרם בחיי האומה הישראלית בכללה ובפרטיה, צריך שיהי' בולט שאין הוקרתנו את קדושת ברית ד' אשר עמנו וקדושת תוה"ק, באה אלינו מפני חפצנו לקשט את החיים בקישוט החיצוני של האמונה והדת, כמו שישנן אומות וכתות כאלה שלא יוכלו להתעלם מפעולת רגשי הדת על לבות הכלל וערכם בסדרי החברה האנושית, ע"כ יחזיקו את עניני האמונה ותוכן עבודת ד' במדרגה גבוהה אבל לא בעצם החיים, כ"א במדרגת קישוט ותכשיט חיצוני לחיים. וזאת ההדרכה היא רעה מאד ומביאה נזק והפסד נורא למצב קדושתם של ישראל, שיסוד תורת ד' אשר אתנו הוא שהיא כולה מלאה חקי חיים ונקראת תורת חיים.

שבת פרק א׳ פסקה כ״ו

...אם הדעה היסודית תאבד, אם לאבן פינת החיים הכלליים והפרטיים לא תחשב הקדושה ועז ד', כ"א כח הזרוע ולאומיות חומרית שכל מגמתה איננה התכלית הנשגבה להיות מצטרפת להתכלית העליונה שהוא חפץ השם ית' ושמו שנקרא על עמו, כ"א חפצים פרטיים, ולעשות את הכלל רק לכלי מגושם, להגיע על ידו כל יחיד חפץ לבבו וצרכי החיים החומריים, והגגות הפרטיים עומדים לפ"ז במדרגה גבוהה הרבה מביהכ"נ מקום הקדושה והעבודה האלהית, באופן מושחת כזה כשתחרב עיר, חורבנה הוא חורבן עולם. כי הרוח הישראלי ילך הלך והתדלדל מאין לו קשר פנימי עם הקדושה העליונה החופפת על כלל עם ד' ע"י שם ד' עליון שנקרא עלינו, וחורבן כזה הוא חורבן שמנפש עד בשר יכלה.

שבת פרק א׳ פסקה ל״ב

ראוי לכל איש ישר הולך להיות נאמן לכח ד' הממליך מלכים, ולצפות להרחבת הצדק והאמת ע"פ הסדרים הנהוגים בחיי החברה ע"פ מהלכם הקבוע בדרך שלום ואמת, מאין פנות אל המתפרצים המהרסים כל סדר

סדרי החברה האנושית הם שלשלת גדולה, והפרטים רבים עד אין חקר והם אחוזים זה בזה. ע"כ אין למהר להתפרץ להרס סדרי החברה המדינית גם אם יראה בה פרטים רבים שאינם לפי הצדק והיושר לפי דעו. כי מי שמהרס איזה בנין ע"מ לתקנו צריך לכלול בשכלו את כל תכונתו. ובאשר אי אפשר לאדם להקיף את כל ארחות החברה האנושית לכל פרטיה, ע"כ לא יוכל להשען על בינתו, כי במקום הירוס איזה סדרים שיתוקנו לפי השערתו בטובים מהם, לא יגרם עי"ז קלקול רב ביתר הסדרים הרבים הנעלמים מעיניו. ע"כ בענין רב ועצום כזה, שהוא גדול ממצע שכל האדם לסדרו כולו, ראוי להתנהל בנחת לפי סדרי התורה וארחות הצדק בשלום וריעות, ולהאמין שיד ד' אוחזת בארחות התולדה האנושית לרוממה ולהעלותה בצעדיה המוכנים לה ע"פ קורא הדורות מראש, "כי אל דעות ד' ולו נתכנו עלילות". ע"כ ראוי לכל איש ישר הולך להיות נאמן לכח ד' הממליך מלכים, ולצפות להרחבת הצדק והאמת ע"פ הסדרים הנהוגים בחיי החברה ע"פ מהלכם הקבוע בדרך שלום ואמת, מאין פנות אל המתפרצים המהרסים כל סדר, הבלתי מרגישים שיוכל היות שבמקום תיקון אחד הבא מהריסה חצופה, יוכלו להמצא מגרעות וקלקולים רבים הנמשכים ממנה, מהדברים הנעלמים ונסתרים מעיני המשקיף, שיצא שכרם בהפסדם. ואם יאמרו המהרסים שיבאו ע"י הספרות שתתפתח על כל ארחות החברה לידי חשבון, ועל פיה יבקרו את הסדרים, יבורו הטובים, וברעש יסירו הרעים לפי מושגיהם. אמנם צריך לשום אל לב שפרטי החיים וענפיהם כ"כ רבו ורחבו, עד שכל ספרות לא תוכל כלל לכללם לפרטיהם, עד שיהיה ביד האדם להציב משפט נכון על כל סדריהם, כי אלמלא כל הימים דיו, וכו' וכל בני אדם לבלרים אין מספיקים לכתב חללה הפנימי של רשות, הכוללת סדרי החברה האנושית לכלליה ועמקי פרטי פרטיה. ע"כ במקום שאין היד שולטת, כזה, ראוי לאדם לעזוב התחכמותו ולהיות הולך תמים, "ירא את ד' בני ומלך עם שונים אל תתערב" ו"תומת ישרים תנחם".

שבת פרק א׳ פסקה ל״ג

סדרי החברה בנויים ע"פ מושגים הנוגעים בין בענינים הרוחניים, בתוכן המוסר הצדק והיושר בדעת האלהים וערך הקדושה ופעולתה בעולם, בין בענינים החומריים המדיניים האקונומיים, והם תלויים ברב ענין זה בזה, כד' הר"מ במו"נ ע"פ "והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו" בסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, שהחכמה האלהית העולה למעלה בראש הסולם יש לה מבוא גדול בחכמה המדינית היורדת למטה בסופו. ואם בחלק אחד מאלה השנים רבו הענפים עד שאי אפשר להקיפם בסקירה האנושית, ק"ו בשניהם יחד בהיותם מסובכים ונאחזים זה בזה, שמים לרום וארץ לעומק. ושניהם מתיחסים ללב מלכים, בהתיסדות ההנהגה החברתית. ע"כ אין חקר, וצריך להתנהג ביחש הסדרים הכלליים הקבועים בזהירות יתירה ובענות צדק, ולהשמר מלהתערב עם שונים ועבדים מתפרצים לבלע ולהשחית כל סדר עתיק השורר בחיים המדיניים והחברותיים.

שבת פרק א׳ פסקה ל״ז

אף שתכלית התורה היא לקלוע את המטרה בכל יחיד ויחיד, מ"מ הלא התורה היא כללית ומשקפת היא על הכלל הגדול. ע"כ חלילה ליחיד לפרץ גדריה או להעביר הגבלותיה וזמניה, אף אם לפי ערכו ומצבו הפרטי ימצא שהפעולה הרוחנית המכוונת היתה עליו פועלת באופן יותר הגון באופן אחר או זמן אחר, כי אין ליחיד לתבוע צרכי נטיותיו הפרטיות במקום שדרכי התורה קבועים ע"פ היסוד הכללי שאיננו משתנה ע"פ פרטים ממנו, ולשם כך נועדה עבודת ה' הפרטית

כלל המצות וחיובי התורה, ביחוד בדברים שבין אדם למקום, תכליתם היא לפעול על כל יחיד ג"כ את פעולתם הרצויה, לקרבת ד' ולקדושת המעשים המדות והדיעות, ועם זה להגביל את החיים בתכונתם הרצויה שלא להכביד יותר מדאי על האדם בהכבדות מוסריות, כמו שביאר הר"מ במו"נ בשלישי בשיווי של התורה עם הטבע. אמנם אף שהתכלית היא לקלוע את המטרה בכל יחיד ויחיד, מ"מ הלא התורה היא כללית ומשקפת היא על הכלל הגדול. ע"כ חלילה ליחיד לפרץ גדריה או להעביר הגבלותיה וזמניה, אף אם לפי ערכו ומצבו הפרטי ימצא שהפעולה הרוחנית המכוונת היתה עליו פועלת באופן יותר הגון באופן אחר או זמן אחר, כי אין ליחיד לתבוע צרכי נטיותיו הפרטיות במקום שדרכי התורה קבועים ע"פ היסוד הכללי שאיננו משתנה ע"פ פרטים ממנו. אמנם כדי להתאים עכ"פ צרכי כל יחיד הרוחניים שהם עכ"פ משתנים הרבה, אל הענינים הכלליים שתוליכנו בהם התורה, ישנה עבודת ד' הפרטית, שפרשת נדרים ונזירות היא כללה. וכן מסתעף מהם הלכות פרטיות שכל אדם יוכל להנהיג עצמו ע"פ דרכי קדושה וחסידות הנאותים לו, למלא את אשר לא יוכל למלא נפשו מהענינים הכלליים, מצד השינוי הפרטי שיש בעצמותו הפרטית, ומזה באות תעניות יחיד. וכיון שכל עיקר מציאותן הוא רק להתאים את הענינים הפרטיים של צרכי היחיד אל הענינים הכלליים התוריים, הם אות נאמן כי הענינים הכלליים הם חזקים עומדים לעולם בקיומם, וחלילה לשלח בהם יד ע"פ רגשי לבב יחיד או יחידים. ע"כ לעומת הקביעות והבצרון שיש בחיובי הציבור בכל תוקף ועז, צריך להמצא בענינים היחידים הללו, כל הרוך וההתמשכות לפי מצב היחיד ופרטי עניניו בכל האפשר, כי רק אז ישמשו את תעודתם להשלים את צרכי היחיד אל צרכי הכלל מבלי לגעת בענינים הכלליים, ע"כ תעניתו היחידית, לוה אדם ופורע, אם איננה מתאימה באותו יום לתכונתו המוסרית או החומרית. כי זהו משפט העבודה היחידית שתהי' ראויה ועומדת לקבל כל שינוי כפי מצב נושאה, לעומת העבודה הכללית שהיא עומדת למעלה מכל הענינים הפרטיים, ואיננה משתנה מכח שום שינוי ומקרה פרטי.

שבת פרק א׳ פסקה ל״ח

...והנה ראשית כל נפילה מוסרית מתרקמת במצב הנפש פנימה במחשבה ורגשי לב. ע"כ כאשר יפול האדם במצבו הפנימי ממדרגה שהי' עומד עלי', ויהי' נוטה יותר אל דרך הבהמות והחומריות הגסה ע"פ פנימיות מצב נפשו, שבהשתרש דיעות כאלה בצאתן ממדריגות רגשי לב והרהורים למצב הסכמות מעשיות, יביאוהו למעשים רעים והשחתות גדולות. זאת היא מדרכי החכמה העליונה, שלפי מצב נפילה רוחנית באדם כן יבעתוהו חלומותיו. ובהיותו זריז לחפש דרכיו ולתקן ולקומם מיד את נפילתו, העומדת רק בתור נטיה והכנה, הנה קלע אל המטרה שאליה נוסדו טבע החלומות ביצירה בכלל.