דעת ה'

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ה

והנה הדבר העקרי המשלים את כל בני האדם כולם הוא אורה של תורה והופעת רוח הקודש שעל הנביאים וכותבי כתבי הקודש, שעמדו ועומדים לנס עמים להועילם בדעת יראת ד' ויסודי המוסר בחוקי הצדק והמשרים, איך יתכן שיעזבו אלו התועליות הנשגבות למקרה, אפילו בחלק קטן שבהם המועיל להשלמתינו, א"כ מכל דבר מהן שנוכל לשאוב ידיעות משלימות ישרות המדריכות אותנו בדרכי חיים הכל נעשה בסדר החכמה האלהית, שמכחה נשארו לנו אלה המאורות.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ו

תכונת מלחמת גוג ומגוג כפי המבואר במזמור "למה רגשו", היא כי יתעוררו עמים רבים להתקומם על אורן של ישראל ודעותיהם, שיסוד הכל הוא דעת האלהים שהשרישו ישראל והאירו בה את כל העולם כולו, על ד' ועל משיחו. ובאשר לפי סדר [ה]התפתחות האנושית נראה הדבר שכבר קנה הרעיון הנשגב של דעת ד' את לב כל העמים המשכילים, ואיך תתהפך כחומר הדעה המוסרית הנעלה הזאת, עד שנצטרך לזה יד ד' גלויה ע"י ישועתן של ישראל, כאמור "והתגדילתי והתקדישתי ונודעתי לעיני גויים רבים", ע"כ נאמר לו, כי הרוח משחית הצבור בעמקי האנושיות ברוח האדם, אין לשום לו גבול וסדר, ולפעמים יוצא הכח המוסרי מסדרו הרגיל הטבעי ופורץ גבוליו עד שעמים רבים נתעים והולכים בנתיבות לא אור, עד שימצא כח אלקי מחזיק ומאיר מחשכים לנצח.

ברכות פרק א׳ פסקה קל״א

אבל הקב"ה יחשו אל ברואיו כולם יחש שוה הוא, כחיצוניותו כן פנימיותו והוא ית' מלא את כל, וגם קיומם העצמי הפנימי הוא הכל משפעו ורצונו ית'. א"כ פעולתו עליהם גם בפנימיותן, ועיקר הדבר בפנימיותן, כי מה ערך יש לפעולות החיצוניות לגבי הפעולות הפנימיות, שהם נפעלים רק מיד השי"ת, שהוא פועל בשוה על חיצוניותן ופנימיותן, "ממלא כל עלמין, וסובב כל עלמין". ע"כ יחש הנפש האנושית אל השם ית' היא ג"כ מצד עצמה ופנימיותה. ע"כ "ברכי נפשי את ד' ", ותבקש את ד' ותמצאנו בתוכה בעצמה בשכלה ורגשותי' הנעלים, וזאת היא התכונה הראויה מצד עצם טבעה, שכיון שאנו רואים יחש פעולת הבורא ית' לנבראיו ניכרת ביותר מצד שליטתו בפנימיותן. והנה היחש והשליטה ויד ד' ית' בהיצורים הבלתי שכלים ומרגישים, אותו היחש נמצא מצד הפעולות הטבעיות המוטבעות בהם בהכרח מרצונו ית'. אבל הנפש שהיא מרגשת ומשכלת, א"כ תכונתה ופנימיותה הם הרגש וההשכלה. וזו היא שלמותה, שתכיר יד ד' בה ושפעו עלי' ועל כוחותי', ובהכרת עצמה תכיר את קונה לפי כחה, ותברך לשמו באהבה וחדות עז.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ג

דרכי הבטחון הם השלמות האנושית, אמנם הם נחלקים, הבטחון הפשוט אם השעה צריכה לכך שיעשה נס, או מצד האדם המעלה שראוי לכך, אבל הבטחון התמידי הוא להיות בוטח בד' שיעזרהו בהשתדלותו. והנה אצל עניני הכלל מצינו סתירות, לפעמים ההשתדלות משובחת ומחוייבת ולפעמים תחשב חסרון. למשל מצינו במלחמת העי היתה כולה מלאה השתדלות ע"פ ד' ולעומת זה במלחמת גדעון נאמר לו "רב העם וגו' פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי", והוצרך למעט בהשתדלות טבעית. והדברים ניכרים שתלוי במצב המוסרי של העם, שתכלית כל סיבוב ההנהגה כולה היא להביא את אור דעת ד' במילואה לעולם, למען ימשכו מזה כל הטובות הזמניות והנצחיות הנמשכות מידיעת ד' לאמתתה. והנה כשהאדם או העם בכללו עומד במצב מוסרי גבוה, אז הלא מההנהגה הטבעית שהולכת אחוזה עם סדרי החיים האנושיים, יכיר ביותר יד ד', כדברי הר"ן בדרשותיו ע"פ "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ד' אלקיך כי הוא הנותן לך כח כו' ", שבהתבונן האדם כי החיים הטבעיים וכל מסיבותיהם, הכל ערוכים מאת ד' ית' לתכלית הנשגבה של השלמות האנושית, הנה יותר יכיר את קונו כשמספיק לו צרכיו בדרכים טבעיים, שצריך ע"ז השתדלות רבה מצדו בחכמה ובדעת ובכח גופני ונפשי. והנה יד ד' אתו על כל פרט מפרטי תנועותיו וימינו תסעדהו, הלא יתקרב יותר בזה אל ציור השלמות, מאלו יעשה לו נס בפעם אחת להמצא לו מחסורו. ע"כ אמר "ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי". ובציורך בהבנה אמתית כמה כח וכמה עוצם יד צריך עד כדי לבא לידי חיל זה, ולכל תנועה קלה עזרת ד' דרושה, אז עי"ז ימשך מה שאמר "וזכרת את ד' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". אמנם בנפול העם ממעלתו ונשקע בהבלי החומר ואל פועל ד' לא יביט, אז בהרבותו השתדלות לא יכיר כלל יד ד' ויאמר כי "ידי הושיעה לי", ולא יבא בהנהגה טבעית אל שלמותו. ע"כ היו הניסים מחוייבים ומוכרחים בתחילת הכרת דעת ד' בישראל "כי נער ישראל ואוהבהו", אהבת הנער והילד היא הנהגה כזאת שלגדול אינה בכלל הנהגת האהבה. למשל אהבת הנער תהי' כשיתן אביו מחסורו משלו, ושל הילד הקטן תהי' כשיתן ג"כ לתוך פיו, ושל הגדול תהי' האהבה כשימציא לו מעמד שיוכל להנות מיגיע כפו וחריצותו. ע"כ משובחים [מאד] הם הניסים בזמן ילדות האומה (מאד), והביאו את התכלית של דעת ד' וקרבתו, מה שלא היתה ההנהגה הטבעית יכולה להביא בשום אופן. אבל בהיות העם נעלה בהכרתו, אז טוב מאד שיתרגל בהנהגה שתביא אותו להחליף כח ולעסוק בשלמות וחריצות, בהרמת קרנו בכל הפרטים החמרים והמוסרים, מפני שיוכל כבר לשאוב דעת את ד' ממקור הטבע התמידי, "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו' ". ע"כ במלחמת העי, שכבר היו ישראל מלומדים בניסים, ודעת ד' היתה קרובה ללבבם, היה דבר טוב ושלמות במה שעסקו הם עצמם בהצלחתם. כי בודאי שלמות גדולה היא לאדם בהיותו עסוק לבדו בהצלחתו, כדברי הג"ר סעדי' ז"ל שאם היתה שלמות להשיג שלמות בלא השתדלות היתה הנהגת השי"ת לתן ג"כ שלמות הנפש בלא השתדלות של תורה ומע"ט. אמנם בימי גדעון שירד העם פלאים במצבו הרוחני ושכח אל מושיעו, [לא] היתה ההנהגה הטבעית לישועתו (אינה) מביאה אל המטרה, ע"כ הי' צריך למעט בהשתדלות טבעית, וכביאור הפסוק "פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי". ומעתה נבין שלפי מצב המוסרי של ישראל אחר ימי אחז, שהיתה רבה העזובה ע"י השתדלותו הרעה לשכח את העם את שם ד' ית' ואת תורתו, מצא שאפי' ההשתדלות הלאומית שהיא משובחת בכל עת, הזמן גרמא להנהיג שיהי' כל הבטחון על השי"ת כי לא יטוש את עמו, למען ישוב העם להרגיש יד ד' אשר עליהם, ע"כ במפלתו של סנחריב אמר אני אין בי כח לא לרדוף ולא להרוג אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה. ומניעת הכח היתה מניעה של כח מוסרי שבכלל ישראל בעת ההיא, שלא ישיג תכליתו כ"א ע"י נס גלוי של מניעת כל השתדלות. והנה גאולתן של ישראל בכל דור בעת צרתם, וכן הגאולה העתידה, אפשר היא שתהי' התחלתה בניסים ונפלאות, כימי צאתך מארץ מצרים, או שתהי' ההתחלה טבעית כדחז"ל בכמה מקומות, שתהי' הצלחתן של ישראל קמעא קמעא. ולפי דברינו הדבר תלוי במצבן של ישראל הרוחני, כי בהיותינו דבקים ביראת ד' בשמירת המצות ותלמוד תורה, שמזה יתיישרו המדות ונועם האמונה ודעת ד' ימלא את הלב, אז היא שלמות גדולה תחשב אם נהי' אנחנו העוסקים במצוה זו של הרמת קרן ישראל. ובודאי תפארת גדולה והדר לאומי הוא לנו בהיותינו אנחנו העסוקים בבנין בית ישראל, מצד שלמותינו הלאומית שנמשכת מזה ושלמות העולם כולו. אמנם אם מצב ישראל הוא בשפל, בהיותם רחוקים מתורה ומדעת ד', אין התכלית נמצאת ע"י גאולה טבעית כלל, וצריך הטוב המעותד לבא בהתחלתו ג"כ ע"י גאולה ניסית. ודברים טבעיים לא יצליחו במצב כזה, פן יגרמו הריסה יתירה במצב המוסרי שהוא התכלית. והנה סמיכת גאולה לתפילה תלמדינו כי גאולתינו תבא רק מיד ד', ועלינו לדעת זאת מפני שידיעת ד' הנשגבה הבאה מן הגאולה היא הנקודה התכליתית שלה, ע"כ עלינו לדעת שהגאולה סמוכה מן התפילה והפקת רצון מד'. אמנם בהיותינו במעלה רמה בעבודה ושלמות, הגאולה סמוכה בדעתינו לתפילה, כמו שהיא באמת גם בהיותה בדרכי הטבע והשתדלותינו. אבל בהשפל מצבינו בעונינו וריחוקינו מהשלמות של דעת ד', אז אין הגאולה סמוכה לפי ערכינו לתפילה רק בהיותה בדרך נס. ע"כ חזקי' השתדל לעשות הטוב בעיני ד', דהיינו מה שמפיק אל התכלית המוסרית, אע"פ שלפי המובן האנושי אינו טוב, דהיינו שסמך גאולה לתפילה, ובזמנו היתה הסמיכות הזאת מחייבת למעט ההשתדלות הטבעית לגמרי, עד שעלתה בידיו המדרגה העליונה של הבטחון. ורבי לוי מוסיף שלא זה שהתאמץ עבור הטוב המוסרי לפי הזמן בדברים הלאומיים, כ"א גם במצב החיים הפרטיים השתדל להשלים את החסרון העקרי של ההתרחקות מדעת את ד' באופן כזה שאינו ראוי להנהגה תמידית, והוא במה שגנז ספר רפואות, והוא כדי שיבקשו רחמים כדברי רש"י, אף שהרבה הרמב"ם להשיב ע"ז, כי השתדלות הרפואה אינה מעוט בטחון, כ"א תוספת בטחון והכרה למי שהכין בחכמתו וחסדו את השכל לחקור ואת היסודות הרפואיים להשתמש בהם. אבל בראותו ששם שמים נשתכח ע"י מעלו של אחז, מצא כי יותר ירויח העם בהטבתו המוסרית ע"י שיתרגל לבקש הצרכים הנוגעים עד הלב, שהיא רפואת חולי מאת ד' ע"י תפילה, ממה שיפסיד מחסרון החיפוש בדרכי הרפואה הטבעיים. ע"כ זהו הטוב בעיני ד', ומקבלת מאד לבקשתו להתרפא בדרך נס למעלה מן הטבע, למען יהי' הוא לאות לישראל לשוב לבקש את ד', עד שיתרומם שכלם לדעת את ד' ג"כ בדרכי הטבע שהוא כולו פועל ד' ומעשה ידיו. והנה אם נהי' זכאים, לפ"ז תוכל להיות מצדינו הגאולה טבעית ובאה ע"י השתדלותינו, והניסים יבאו עכ"פ להשלמת האנושיות הרחוקה בכללה מדעת ד', טרם תגלה לה הניסיות. או גם להשלים אותנו במעלה יותר גבוהה ונכבדה.

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ב

לבד ההערה הפשוטה, של שברון רוח גאות האדם הראוי לתפילה, יש בזה הערה נגד הדמיון הבא מציור הכוזב של הגשמה, שידע האדם שאין חילוק בקרבתו לאלקים בין אם יהי' במרומי השמים או בתחתית ארץ, כדברי הרמב"ם במו"נ. ועיקר קרבת אלהים תלויה רק ע"פ הכרתו וידיעתו עם קנין המעלות הטובות שהן דרכי השם ית'. עוד יש מקום גבוה ומקום נמוך גם ברגשות הנפש ורוממות הדעת. יש מעלה גבוהה, שלפעמים האדם מרגיש נועם ד', ומתגברת עליו רגשות הדר כבוד עליון עם ידיעתו ברוממותו כפי השגתו, עד שאינו חפץ בשום ענין כ"א להיות מתענג על ד' וכל הצרכים אינם תופסים אצלו מקום כלל. ובשעה רוממת כזאת איננו מרגיש איך שהדברים המעיקים הם בכל אופן מונעים אל השלמות, כי לא ההרגשה הרוממה לבדה מספקת לשלמות, כ"א צריך להשיג ג"כ האמצעיים כולם לגדל ולרומם את השלמות הפרטית והכללית.

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ו

והנה בת"ת הוא המקום שבו קונה כל יחיד השתלמותו לפי ערכו, אך המרכז הכללי של ת"ת דכלל ישראל, והתמצית שהם מתאחדים, הוא בק"ש וביחוד בעונתה, שכל האומה כולה נושאת נפשה למקור חיים היחיד ית' בעונה אחת, מחזקת מאד את קשר הכללי, העולה מתמצית כל עסק התורה של הפרטים. כי ההבנה היוצאת והנמשכת מידיעת האחדות וקבלת עול מלכות שמים, היא מתחלקת לפרטים, לכ"א לפי כוחו, כד' הזוהר: כל חד וחד לפום שיעורא דילי', ובהבנה כללית וקבלה אמתית מתאחדת ע"י ק"ש בעונתה. ע"כ גדול הקורא ק"ש בעונתה יותר מהעוסק בתורה, כי ערך השלם בתוך הכלל הוא גדול באין ערוך מערכו בפרטו.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ס

המאמרים לפעמים יאמרו במליצותיהם לפי ציור המקבלים, והמשכילים יבינו המובן הפנימי שבהם, ולפעמים יאמרו בדיוק לפי המציאות. והחילוק הכללי בגדריהם הוא לפי תכלית המאמר, שאם תכליתו היא רק אמירתו וסיפור הענין, ראוי שיהי' מאומת יותר לפי המציאות. אבל אם תכליתו לצורך הדרכה מוסרית בדעות או במדות ובמעשים, ראוי שיאמר לפי האופן היותר קרוב לציור המקבלים...ע"כ הנביא, שנאמרה נבואתו לתכלית מוסרית להסיר דעות רעות של מהרסי דעת ד' אחד, אמר לפי ציור המקבלים, בורא חושך ובורא רע. אבל אנו בתפילתינו שאנו אומרים הכל לפי האמת, הרי מגמתינו סיפור כבודו ית' לפי האמת, ראוי לומר ג"כ נוגה. והשיב שמ"מ בזה יש טובה מוסרית כדי להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, להעיר על יסוד אחדות השליטה בכל התהפכות אופני ההנהגה הכללית והפרטית. ע"כ נאמר גם אנו כפי הציור המותפס בתחלת ההשקפה.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ג

ביהמ"ק ממנו האורה יוצאה לעולם ודעת השי"ת, (ת)[י]ביא בסוף תכלית השלום הכללית ותכלית שלמות האנושית המדעית והמוסרית, כמו שכתוב "והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ד' כו' וכתתו חרבותם לאתים". וזה יבא ע"י הרמת דגל ישראל, שמקומו המיועד הוא ביהמ"ק, שהוא המקום הנצחי לאור ד' בארץ. ע"כ נאה מאד, שמי ששכן שמו בבית הזה, להביא על ידו השלום הכללי, ישכין ביניכם אהבה ואחוה ושלום וריעות, באופן שתהיו ראויים להיות המביאים ומדריכים לתכלית השלום הכללי.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ד

הלילה לערך היום הוא כהכנה אל התכלית. מנוחת הלילה היא הכנה לעבודת היום, כן האמונה היא הכנה לשלמות הידיעה האמיתית שהיא דעת האמת בחסדי השי"ת, ובלא האמונה לא יבא אל קיום המצות וכל המדות המביאות בסוף להכרת האמת. ע"כ נחשבת האמונה כערך ההכנה, שהלילה נערך כמותה, נגד השגת השכל המוחש, ומחוייבת להמשיג בבאו אל תכלית גמר שכלו ע"י הדרכתו הטובה בדרך האמונה, ובשום אופן לא יבא לידיעת האמת זולת בהקדים לה ההכנה מהאמונה.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ה

דרך השלמות הוא, שבשעה שעדיין לא הגיע האדם לשלימות מעלתו ישנם בו (הרבה) [עוד כמה] כוחות רעים, שצריך לכפותם ולכופפם. ע"כ דרך השלימות הוא להכנס דרך הפתח הצר. אמנם כל אלה הנה רק בשעה שהוא מחזיק בהצעות, אבל כאשר יבא אל התכלית, שהוא ידיעת ד' באמת, אז ירגיש בעצמו כי ע"י הוספת העבודה מתגדלים ומתגברים כל כוחות נפשו, מאחר שנהפכו לטוב. ע"כ מראה, כי אמנם ההכנעה ושבירת הכוחות נחוצות לעבודה, אבל אין זה כ"א בתור הכנה אל התכלית. אבל התכלית היא להאיר באור ד' ברב עז וחדוה, ושם כל כוחות נפשו מזדקפים ועומדים ברב אמץ וכח חיים אדיר ונעלה. ומה שאמר "מפני שמי ניחת הוא", רק מפני שמי, בעסקו בהדרך לכבוש הכוחות הרעים המעכבים מהשלימות של ידיעת שם ד', אבל בשמי לא כתיב, כ"א "אשגבהו כי ידע שמי".

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ו

...הנה סילוק הרעות, כל מה שימהר האדם לנער מהן חצנו הוא משובח, וברגע אחד יכול האדם לעלות משפל רעות מוחלטות עד רום טהרה וסילוק כל רע, מכח גבורת עז הבינה, שהיא יסוד התשובה הנטועה בנפש. מה שא"כ [בזכיה] אל המעלות הקדושות, שבהן ישנן מדרגות רבות זו למעלה מזו, שצריך תמיד לשמור כח ההדרגה, וכיון שחותם כל המעלות היא דעת ד' ועלי' כבר נאמר "במופלא ממך אל תדרש", ע"כ צריך כל אדם להתנהג בעלייתו בנחת והדרגה, וכ"ה לכל היתרונות הנפשיים. ע"כ כי כרע, שמורה על הכנעת הכוחות הרעים, כרע כחיזרא, שנכפף לא מכח החיים שבו, כ"א מכח מכריח חוצה לו, גם לא בהדרגה כ"א בבת אחת. וכי זקיף, שמורה על העלי' והשגת המעלות ויתרונות הקדושה ודעת ד', זקיף כחיויא, שנזקף מכח החיים העצמי שבקרבו, ובנחת והדרגה, כדכתיב "וארח צדיקים כאור נוגה הולך ואור עד נכון היום".

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ז

וע"כ באשר חק העולם שם אדון כל המעשים, שתהי' התפילה מכוננת עמודי המוסר והדעת את ד', וע"כ היא מועלת להפיק התכלית והבקשה, שבה תשלם תכלית המוסרית שלה, א"כ בודאי בכל מקום שתפגוש צורך התפילה, וההתעוררות להיות ראויה שתמצא, שם ידענו ברור שכבר היא דרושה עבור התכלית המוסרית המתפשטת ממנה.

ברכות פרק א׳ פסקה קע״א

תרומתה של הגלות לתיקון העולם

ביציאת מצרים זכו ישראל לחירותם, דהיינו שלמות עצמם, אבל את השלמות הכללית של המין האנושי ישלימו בימות המשיח. וע"י פיזורם הקודם דוקא, שע"י הפיזור החל שם ד' להודע בעולם, אבל לא נגמרה דעת ד' וא"א שתגמר בעולם כ"א בהרמת קרנם של ישראל.

ברכות פרק ב׳ פסקה א׳

כבר העירו המפרשים, שא"צ טעם למה קדמה פרשת שמע לוהי' אם שמוע, שהרי קדמה בתורה. אלא שהי' נראה לפי סידור הטבע להקדים "והי' אם שמוע", שתכלית הכונה מ"שמע" היא להגיע אל שלמות הכרת ד', ובזה פשוט שאינו יכול לבא אם לא ירגיל עצמו תחילה במצות, המיישרות דרכיו של אדם ומטהרות מדותיו ודעותיו, א"כ הי' ראוי "שמע" להתאחר אחר "והי' אם שמוע". אך כ"ז הוא רק לענין שלמות ההכרה, אבל דבר השוה לכל נפש הוא להקדים קבלת עול מלכות שמים, מצד האמונה והקבלה של מורשה קהלת יעקב, זה יכול להיות, גם מחויב להיות, קודם לקבלת עול מצות.

ברכות פרק ב׳ פסקה ה׳

שתי תועליות לדעת ה'

ידיעת השם ית' כוללת שתי אלה: הידיעה האמתית הדרושה להישיר המעשים ולרוממם. והשנית, הידיעה שהיא לרומם הנפש עצמה בידיעות האמת והדרת נעם הנשגבות בדעת האלקים. אמנם, מה שהוא לצורך מצוה חיובית, מצות ק"ש, הוא מה שנוגע למעשים והישרתם. ויתרון הדעת הוא מה שנוגע לתלמוד תורה. ע"כ יסוד הכללי בקבלת עול מלכות שמים, הוא שיכיר ידו ית' שבכל משלה, בהתחלה, בסוף ובאמצעיים כולם. אמנם לדעת ערך ההכנות וערכי התכליות, ואיך הם קשורים זה בזה, הוא מה שנוגע לגדולת הנפש חוץ לערך המעשים, זה לא צריכה לערך ק"ש כ"א לערך השכלת השי"ת ואמתתו, לאמתה של תורה.

ברכות פרק ב׳ פסקה ח׳

גדר עדות שקר הוא המעיד מה שלא ראה. והנה השגת האלהות היא מנועה משכל האנושי. יסוד האחדות לאמתתו הוא למעלה מהשגתו, ואיך יתכן שיעיד ע"ז. אמנם כ"ז הוא רק בהיותו מעיד ע"ז רק בתור ידיעה מופשטת, אבל כשעושה המעשים הטובים היוצאים מלימוד הנשגב הזה, נחשב לו כאילו הבין ג"כ את הציור של המדע, שתכלית הלימוד היא ג"כ הפעולות הנצמחות ממנו. ע"כ בהיותו קורא [ק"ש] ומניח תפילין, שהוא המעשה שמתייחס ביותר לקריאה זו, עדותו עדות נאמנה, שמכיר את האמת בחק מה שהוא צריך לפעול על המעשה. אבל בהיותו בלתי עושה המעשה, נשארת עדותו רק על הציור המופשט, וזהו נעלה משכלו, ולא השיג. א"כ הוא כאילו מעיד עדות שקר, דהיינו מה שלא ראה.

ברכות פרק ב׳ פסקה י״ח

כד' הרמב"ם במו"נ שתוה"ק האריכה בסיפור האבות וקניניהם, באשר היתה כל מגמתם להעמיד אומה שלמה יודעת את ד', וראוי לקרותם אבות ואמהות באשר בנו בית ישראל בכונה, וזאת היתה כל מגמתם ומטרת חייהם.

ברכות פרק ב׳ פסקה כ׳

ההבדל בין אחדות מתוך הכרה אנושית לזו שמתוך הכרת דעת ה'

יסוד השלום והאחדות בין בני אדם יצויר על פי שני מיני הערות: או מצד ההכרה הפנימית בחפץ עליון שהוא לתכלית השלום והאחדות בין בנ"א, מאחר שכולנו אחים אנחנו לאבינו שבשמים, ובאחדות ושלום בנ"א יוכלו לצאת לאור החמודות הגדולות של שלימות החכמה והצדק והמשרים. ויש אופן פשוט, שהאדם מכיר שהוא מדיני בטבע ובהתבודד כל אחד בתועליותיו לא יעלה בידו חפצו, גם לא יתגבר על חזק ממנו, אבל בהתאחד הרבים ע"י השלום ישיגו חפצם, וימצא כל איש פרטי חפצי לבבו. והנה פשוט שהמין הראשון של השלום לא יבנה רק ע"י ההכרה בכבוד שמים, וברוממות תכלית ההשגחה העליונה על המין האנושי. אמנם האופן השני הוא אופן פשוט טבעי, ימצא ג"כ אצל שכחי אלוה. אמנם כשנתבונן בדבר נראה, שיש הבדל גדול בין האחדות שתמצא ע"י הסבה האמיתית הגבוהה, מצד ההכרה בחפץ התכלית העליונה שבאה רק ע"י שלום הבריות, ובין האחדות שתמצא מפני הערת טובתו של כל יחיד...ע"כ הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל, מראה לדעת שאינו מכיר שיסוד השלום וקיומו הוא תלוי רק ע"י הכרת דעת את ד' והיא הסבה הראשית המקיימת את השלום לא בארח מקרי רק בדרך עצם, וחושב שייסד השלום מפני ההכרה הטבעית, אבל ענינה הוא רק אהבת עצמו, והחיבור הזה מביא לידי פירוד, כאילו עשאו במה, שחשוב חיבור לפי הנראה וקיבוץ לנפזרים לעבודת ד', אבל הוא מפריד אל התכלית הגדולה. כמו כן המתחזק באנושיות מבלי להזכיר שם שמים ולהורות שיסוד השלום בעולם הוא שמו של המלך שהשלום שלו ב"ה, אף שהוא מאחד לשעה, אבל ע"י מיעוט הכרה בכבוד שמים, יתגדלו בהכרח התכונות הרעות, ואהבת כל אחד לעצמו תתרבה, עד שלא יכון מצב השלום ויהי' חיבור שסופו מביא לפירוד וחסרון גדול.

ברכות פרק ב׳ פסקה כ״ב

הציור דבמה, הוא שאע"פ שמצד עצמה הי' הדבר טוב, אבל ראוי להאסר מפני היותו מפסיד לדבר יותר נשגב וטוב, דהיינו השלום שיבנה ע"פ ההכרה של דעת את ד'.

ברכות פרק ב׳ פסקה מ״ב

מעלת הבירור השכלי בעבודת ה' וחסרונותיו

באשר יש הערת התורה והערת השכל לעבודת ד', והמעולה הוא מי שמאיר לו שכלו לעבודת ד', שהוא יכיר גדולת האדון ויעבוד מאהבה. והנה מי שאינו מכיר תכלית עבודתו, הולך בחושך, אבל מי ששכלו מאיר לו הוא עומד בקרן אורה. וי"ל שהערת השכל עם שהיא משובחת מ"מ אינה מקפת כ"כ כמו תורת ד' תמימה, ע"כ נקראת רק קרן אורה, שמאיר רק לפי התפשטות שכלו ומצבו. אבל התוה"ק היא אורו של כל העולם ולא רק קרן אורה בלבד. מ"מ האדם באשר הוא אדם, מדה טובה היא לו בהיותו משכיל את ערך עבודתו. אמנם בהיותו שם אל ההשכלה פניו, צריך להזהר משני דברים: האחד שלא תתרבינה עליו השאלות המכאיבות את הלב בהעלם פתרונן, מה שמי שהולך בתם ובאמונתו יחי', אין צריך לזה. ע"ז שאל, שלא ידוה לבנו, עם היותינו בקרן אורה. והשני, שלפעמים בהיותו מזדקק לשאלות עמוקות יותר מערך שכלו, יקרה לו כמשל הרמב"ם וחוה"ל מי שמתאמץ להביט ישר באור השמש שנחשך מאורו. כן המתאמץ לצייר מושכלות מופלאות ממנו, תחשכנה עיני שכלו שלא יוכל להשיג גם מה שהוא אפשרי בהשגה, ע"ז ביקש שלא יחשכו עינינו. בקש דבר אחד מצד ההרגש וד"א מצד השכל, דהיינו שתהי' דרכו ישרה ונוכח ד', וכל מה שיוסיף דעת יוסיף מנוחה ללבו ותענוג בעבודתו, כדי שיוסיף אומץ בעבודת ד' בעשות הטוב והישר, וישכיל ללכת בשכלו ממדריגה למדריגה, עד שישכיל כפי האפשרי בידיעות האמיתיות בלא שיבוש.

ברכות פרק ב׳ פסקה נ״ד

להוציא מדעת האומרים שדרכי ד' יודעו רק בחקירות הנמצאות ולא ישתדלו לזכות את מעשיהם ללכת בדרך ד', אמר שלדעת את דרכי צריך שתגמור בכל לבך ובכל נפשך, שלעולם לא תעלה בידך לדעת דרכי ד' כ"א כשתגמור בלבבך לקיים כל תורת המוסר היוצאת מחקירתך.

ברכות פרק ב׳ פסקה נ״ו

סמך זה לגמור לדעת את דרכי. וע"פ האר"י ז"ל ביארו שהשומר עצמו מלדבר דברים יתירים הוא זוכה לרוח ממרום. א"כ זאת היא אחת הדרכים שבהם תבא לדעת את דרכי.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ו

וכד' הרמב"ם ז"ל, שכל אחד מבאי עולם, שנדבה רוחו לפרש מדרכי החושך ההמונים ולדעת את שם ד' ותורתו, הרי הוא במעלת הכהונה בערך אל הכלל.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ח

פירש"י: מפני שהיו דומין לה. כלל הדבר של סיפור אחר מטתן של ת"ח, הוא לתלות דברי חשד, שבאו דינים והלכות שקבעו, לא מצד עומק הבנתם במשפטי התורה או קבלתם האמיתית כ"א מפני סיבות של נטיות רצון פרטיות חלילה...אבל בתורת המוסר הכללית פורצת הדעה הרעה הזאת פרצות רבות, בהנטל יסוד מדת דרך ארץ וכבוד גדולים לפי ערכם הקדוש והנשא וירהבו הנער בזקן, אז תבוסת כל קיבוץ קרובה חלילה, וק"ו כרם בית ישראל, שנטוע כולו וסמוך על אדני התורה והדעת, ורוח ד' היא מעוזו וכל משגבו מעולם ועד עולם. והמקור היחידי לשאוב דעת ויראת ד', איננו כ"א מקור חיים תורת החכמים, כאשר ביארו ופרשו דברי תורה והרחיבו ארחות חיים בדעת ויראת ד'. ע"כ המיחס להם דברים מפני נטיות חלילה, הוא מחליש הכרת ערך רוממות הכבוד הראוי לחכמים ודבריהם, שיבאו הפסד מוסרי מיד, וחלישות מעשית ג"כ ברבות הימים. ע"כ ביאר יסוד מספר אחר מטתן של ת"ח, באמרו דוגמא השקוה, וערבו כבוד עצמם בדיני תורה חלילה להם. ומה גדול מאד בעונינו מחץ דורינו, ממספר אחר מטתן של ת"ח שהתרבו בדור אחרון. יצר לבב זונה יטהר השם ית', ויראה את עמו בישועתו, להכיר מעלת כבודן של אבות התעודה, כמו שכתוב "אכול דבש הרבות לא טוב וחקר כבודם כבוד".