הוצאה מן הכח אל הפועל

ברכות פרק א׳ פסקה קל״ד

מה הקב"ה טהור אף נשמה טהורה. הורו כאן שאין בנפש האדם שום כח רע לעצמו, והכוחות הרעים אינם באים כ"א שע"י עובי הגוף וגסותו לפעמים לא תפלש הנפש השכלתה להיות עושה עם כוחותיה את הטוב המוכן, ע"כ ימצא גם הרע במציאות. כמו שהקב"ה משפיע שפעו לתכלית טוב, והרשעים מהפכים לפעמים הכונה ומריעים לנפשם בבחירתם.

ברכות פרק א׳ פסקה קל״ט

בהיותו דואג על התכונות הפנימיות שלו, שבבאן אל בניו יהפכו להרע, כאשר הכיר ברוה"ק. והנה הרשעה תוכל להיות, או בהפלגה לדרוש רק דאגת ההוה לבדה באופן שפל ומגונה, או לבקש הקיום וההעמדה הרוחנית הנצחית לאומה באופן רע ונלוז. ע"כ אמר, אפשר דגרמא זכותא דידי ודידך דנפקי בנין דמעלי, שאולי מוכן לפעול בצאתו לפועל להרע, הוא רק הכח הנפשי הדואג בהוה. אבל בהתקבץ עמדו ג"כ הכח הדואג לנצחיות, יוטב ענינו, עד שיהי' אפשר שיהיו להבנים בקיבוצם תכונות טובות ראויות למלוכה בצדק. אמנם פעלו שני הכוחות על הבנים. נפק מני' מנשה ורבשקה. בהיות הבנים בעלי תכונות רעות כ"א לפי ענינו המיוחד לו, השתדל הרבה להכשירם ללמדם תורה ומוסר ודרך תבונות בכל עז. כדחז"ל במ"א "וכי חזקי' לכל העולם כולו למד תורה ולמנשה בנו לא למד", וזה יובן בארכבינהו אכתפי' לבי מדרשא. אבל תכונותיהם הרעות התגברו למעלה מכל תועלת של לימוד והדרכה. אבל נפלגו...חבטינהו אארעא, בהיותו רואה שהדרכתו להם הוא ללא תועלת, ובהוסיפם דעת יוסיפו רעה והשחתה, הניחם על טבעם להתנהג כבחירתם. מנשה חי'. שעכ"פ היה בו איזה רעיון מוסרי אע"פ שהושחת, מ"מ כיון שיש איזה מאור שכלי, הוא ראוי להתקיים, מפני שהרי הוא לא ישחית עכ"פ את הגוף בתאותיו המשולחות, כי הכיר שעכ"פ למען התמדת הגוף דרושה הנהגה רוחנית במקצת עכ"פ. ועוד כיון שעכ"פ יש לו איזו מטרה ומקום (לחשוב) שכליות, יבא יום (ויתבשל) [ויבשיל] שכלו ויכיר כי אבד דרך וישוב, כאשר כן הי' אצל מנשה. אבל רבשקה, שהיתה תכונתו גשמית כולה, בלא שום צירוף מוסרי, מת. כי נחלשו כוחותיו הגופנים ונהרסו משיטופו בתאותיו הרעות מאין מעצור. והיתה ברבשקה התגברות כח ההוה בדרך רעה בולטת. והתגברות כח הנצחיות פעלה על מנשה, להיות עכ"פ מצרף רגש ורעיון שכלי להוללותיו. ודין גרמא לו, שעכ"פ התקיים במלכות, ויצא ממנו חוטר וזרע מושל, וגם בעצמו שב אל ד'. והיתה עצת ד' למזג כח הנבואה עם כח המלוכה, וזוהי חכמתו של הקב"ה, שבצדק נתפלא ונאמר "מי כהחכם ומי יודע פשר דבר". ועל רבשקה קרא בצדק, "וכלי כליו רעים". הכלי לא יכיר כ"א עצמו, וכן השטוף בתאות החושים אינו מכיר כ"א עצמו, כי אין בחושים כ"א ההרגשה, וההרגשה לא תעבור לזולתו, אבל מי שיש בו איזו שכליות, בשכל מכיר הוא ג"כ את זולתו, וא"א להיות כילי גמור. אבל הכלי כליו רעים, כי א"א שיתקיים ג"כ לעצמו, והקיום הנצחי בא מהשכל שמכיר את זולתו ג"כ, ככלל הרמב"ם במו"נ כי אין בחוש כלל ואין בשכל פרטי, ע"כ ירגיש ג"כ בזולתו ויתחבר עמו ויועילהו, ומזה תוצאות אל הקיום הנצחי, "וצדקה תציל ממות", "ונדיב נדיבות יעץ והוא על נדיבות יקום" ויתקיים לנצח. והנה בלטה תכונת המלוכה לרע ברבשקה, ולא הי' לו קיום. ותכונת הנבואה עכ"פ בדאגתה [להתקיימות] אף בטעות, שזהו שורש יצרא דע"ז, במנשה. ומזה נצמחה ישועה ואחרית ותקוה, כד' הכוזרי שמסתתר הלב לפעמים בקליפה, אבל אח"כ יהי' יוצא מן הכח אל הפועל, כענין האבות שנצרפו הרבה עד שיצאו הם מהוריהם הטועים, צרופים ומלובנים, ראויים לאור ד' והשגחתו, לתורת אמת לקרא בשם ד'.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ד

היכולת להוציא אל הפועל את הגנוז באדם באופן ישיר ובאופן סגולי. מידותיו של האדם עשויות לצאת אל הפועל בבניו לחיוב ולשלילה. היכולת להוסיף שלימות יותר מההכנה הטבעית. יש מעלות שקיימות באדם לא כתוצאה מהשתדלותו להוציא לפועל את כוחותיו, אלא זו יציאה אל הפועל של סגולה שגנוזה בו מאבותיו

ע"כ חזקי' שתלה בזכות עצמו, עבור היותו בן רשע, ולא הי' יכול לתלות בירושת אבותיו קניני שלמותו, תלו [לו] בזכות אחרים שהודיעוהו שגרם לו סיוע רב להתגבר על תכונתו מה שהיתה צפונה בו סגולה מדוד, שהתעלמה באחז ונתגלתה בו. וכן נראה ג"כ ממה שאמר לעיל "חזאי ברוה"ק דהוי לי בנין דלא מעלי", שהתפחד מתכונותיו הטבעיות, וחזא ברוה"ק אמתת הטבע איך יהי' יוצא אל הפועל בבנים. ומשה תלה בזכות אחרים, מפני שנולד בתכונות טובות וקדושות ומהורים קדושים וחסידים, ושלשלת הקדושה מאבות העולם לא נפסקה. תלו לו בזכות עצמו, כי היתה מעלתו ביתר שאת באין ערוך מהכנתו. ומה שאמרו אחרים על משרע"ה ההיפוך, כבר נדחו מדברי חז"ל ומפשט הכתוב "ותרא אותו כי טוב הוא", ומן השכל הישר, שבודאי המעולה מכל נוצר הוכן בסגולה עליונה מטבעו, אלא שהוסיף רב שלמות הרבה י[ו]ותר עוד מההכנה הטבעית. והיינו דכתיב "הנה לשלום מר לי מר", אפי' בשעה ששיגר לו הקב"ה שלו' מר הוא לו. יש פותרין ענין מרירות על התכונות הנפשיות הקשות, וכ"ה בזוהר מאן דמהפכין מרירו למתיקו כו'. והנה הוא חשב תחילה שמהיותו רואה את עצמו שולט על כל תכונותיו, שכבר הפך את כל המרירות שבו והקשיות שבתכונותיו למתיקו. אבל כיון שאמרו לו שיש תכונה טובה צפונה מדוד, יוכל היות שבעצמו עוד לא תיקן מרירותו, כ"א קדושתו של דוד גברה בו לקדשהו ביותר.

ברכות פרק א׳ פסקה קע״ב

האדם הפרטי והעולם הם דומים בהנהגתם לשלימותם. באדם ישנם כוחות טובים ורעים, הרעים כשהם יוצאים לפעול אם יהיו מעוכבים שלא יצאו כלל אל הפועל, יהיו הרבה דברים טובים חסרים שצריך להם כח הכוחות הרעים וחזקתם וקשיותם. אמנם אם יצאו בלא שום מונע, יעברו גבול ויביאו את העולם למצב נשחת מאד. בתורה נרמז, כי יצא תחילה עשו, שהוא הנושא של הכוחות הגסים, אמנם יעקב לא מנע יציאתו, אבל ידו אוחזת בעקב עשו, שלא ילך כרצונו בלא גבול. אמנם כאשר הכוחות הרעים יצאו אל הפועל, אין די במה שהכוחות הטובים לא יניחו אותם לעבור גבול, כ"א העיקר הוא שצריך שיסורו למשמעת הטוב ויהי' הטוב השר והשליט עליהם, אז תצא ההשתלמות בכל הדרה, וע"ז יורה שם ישראל שבא אח"כ "כי שרית עם אלהים ועם אנשים". ע"כ גם בהיות הטוב עסוק בסידור הכוחות הרעים צריך הוא מ"מ לשום מתג ורסן שלא יפרצו גבול להתחזק יותר מדאי במציאותם. כי אם יהיו חזקים יותר מדאי לא יסורו למשמעתו, ע"כ יעקב טפל לישראל.

ברכות פרק ב׳ פסקה י״ג

והנה לפ"ז אפי' יחסר כח פרטי אחד לגמרי מנפשו, כמו אם עקר מנפשו הכנה לקיום איזו מצוה, וכיו"ב, ג"כ חסרה לו השלימות הנפשית, וצריך שתתמלא ע"י גיהנם. ע"כ אם לא יהי' לו ג"כ שורש, ע"י מה שישוב לנפשו הטבע הפרטי, יהי' צריך לתוקף יסורי גיהנם, בכדי להצמיח כח חדש מעומק נפשו. אבל אם קורא ק"ש ומדקדק באותיותיה, פועל זה בנפשו שנחקק בה איזו הכנה לכל דבר פרטי שבתורה. ע"כ אפי' אם חסר איזה פרט לגמרי, א"צ מירוק כ"כ כמי שאין לו אף איזו הכנה כל דהו להאיר זה הפרט בנפשו. שכיון שע"י דקדוק אותיות הק"ש נשארה בנפשו ההכנה, גם מירוק קל של גיהנם יאיר ע"י אור הנפש, להוציא ההכנה הצפונה שהתרשל בה, מן הכח אל הפועל.

ברכות פרק ב׳ פסקה י״ט

הכוחות והנטיות כולם שבאדם, יש בהם מדתן שהם מתהלכים ע"פ דרכי טבעם שמתעורר לפעול ולעשות כפי תכונתו. ותחת שאם האדם הוא חמרי, כל הליכותיו הטבעיות פונות רק להוציא לאור תשוקות חומריות, כשמקבל עליו עול מלכות שמים, אותם הכוחות הטבעיים שבכח החיים שלו עצמם, פונים לתכלית עליונה מעולה.

ברכות פרק ב׳ פסקה כ׳

יסוד השלום והאחדות בין בני אדם יצויר על פי שני מיני הערות: או מצד ההכרה הפנימית בחפץ עליון שהוא לתכלית השלום והאחדות בין בנ"א, מאחר שכולנו אחים אנחנו לאבינו שבשמים, ובאחדות ושלום בנ"א יוכלו לצאת לאור החמודות הגדולות של שלימות החכמה והצדק והמשרים. ויש אופן פשוט, שהאדם מכיר שהוא מדיני בטבע ובהתבודד כל אחד בתועליותיו לא יעלה בידו חפצו, גם לא יתגבר על חזק ממנו, אבל בהתאחד הרבים ע"י השלום ישיגו חפצם, וימצא כל איש פרטי חפצי לבבו.

ברכות פרק ב׳ פסקה ל׳

אבותינו הקדושים הנחילו אותנו במורשה מדות קדושות והכנות טובות. ואנו צריכים להוציאן מהכח אל הפועל, להגדיל השלימות יותר. ואם נחטא חלילה נאבד בזה ג"כ את הסגולה שהורישו לנו, ובודאי גדולה היא הבושה והכלימה. ויה"ר שלא נחטא, ולא נבא לזה.

ברכות פרק ב׳ פסקה נ״ב

ותוכן נח"ר ליוצרו, הוא שיוציא מן הכח אל הפועל כל כח שנטוע בו בהתחלת יצירתו אל תכלית המעלה שאפשר בחוקו. זהו נח"ר ליוצרו שברא את בריותיו להשלמתם העליונה. ומפני כך האדם שנוצר בכוחות שפלים, אינו מתחייב לעלות במעלות כמו אדם שנוצר בכוחות גדולים. ומשו"ה הקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה. וזהו נלמד בענינו של איוב, שדקדק עמו ית' כפי מעלתו.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״א

אהוב למטה אינו שבח, דת"ח דרחמי לי' בני מאתי' לפעמים על דלא מוכח להו במילי דשמיא. אמנם למעלה האהבה באה רק מעצם הטוב והמשרים, אבל טבע הנפשות חומדות את הטוב גם למטה, אע"פ שלפעמים, שהטוב עומד נגד התאוה, אינו אוהב את הטוב, ולפעמים שונא ג"כ את המדריכו לטוב. אבל החמדה באה מהכרה פנימית סגולית. זאת תמצא בכל מי שמיישר דרכיו ללכת בדרכי יושר עם ד' ועם אנשים, שיהי' נחמד, שבלב כ"א תכנס חמדה ללכת בדרכיו ולהתדמות לו, אע"פ שלא תצא חמדתם אל הפועל מהתגברות יצרם, אבל נחמד הוא.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ד

החסרונות הגופיים יבטלו בהחלט כשתבא המציאות לשלימותה. והנה בעוה"ז שהולך המהלך המביא אל השלימות, ישנם חסרונות שמביאים למעלות והם מוכרחים כדי להביא המעלות המקריות שמבלעדן א"א לעולם להתקיים. והנה ג' מעלות מקריות, שלפי הערך של עוה"ז יחשבו למעלות, הן אכילה ושתי' פריה ורביה ומשא ומתן. אבל הן צריכות לחסרונות שיעמידון. כי מציאות אכילה ושתי' לפי צרכו של אדם וה"ה כל צרכי גופו, צריך למציאות הקנאה. כי אם לא הקנאה, לא יצא מן הכח אל הפועל שום כשרון מעשה, ולא יגיעו האנשים לצרכיהם המוכרחים, כדברי הכתוב "וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו"...אמנם הוא רק בעוה"ז שהמעלות המקריות מסובבות הן מחסרונות וע"כ גם החסרונות נמצאים. אבל כשיבא העולם לשלימותו יהי' עולם שכולו טוב, ויהיו הסיבות וגם המסובבים מהן כולם מעלות.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ח

לבך יהגה תבונה פיך ידבר חכמות. הלב יחשוב תבונות עמוקות מה שהדיבור קצר מהוציאו. ומ"מ תמצא מקום לדיבור, לחלק קצת מחכמתך לזולתך. ולשונך ירחיש רננות, היינו שיהי' גם כח המדמה שלם מאד, עד שהציורים מגדולת השי"ת יהיו קרובים מאד בפיך ולבבך, עד שהשמחה תעבור ג"כ לכלים החיצונים, והלשון ירחיש רננות משמחה בד' ית'. כלל בזה שלמות כח המדמה ושלימות השכל האנושי הטבעי שניתן בכח הדיבור להוציאו, ושלימות הכח המוכן להופעה אלהית, שנגדה מכון לבך יהגה תבונות, דברים שלא נתנו להתפרש.

ברכות פרק ג׳ פסקה ג׳

והנה המשתמש בהיתרון שבא מאלו הדברים שנדמים לרעים, הוא מכבד את ד', שמוציא אל הפועל את התכלית הטובה הצפונה בהם, כפי הכונה האלהית העליונה. וכן המלוה את המת ומועיל עליו הרושם של "והחי יתן אל לבו" ומישר דרכיו, הוא מכבד את ד'. כמו כן החונן דל ואביון הוא מכבד את ד', במה שמראה התכלית הטובה שיש בכל דבר, אפי' הנדמה רע.

ברכות פרק ג׳ פסקה ט׳

אמרו זה נגד ריבוי הפעלים וקיבוצם. לשלימות של הרבות פעלים לחדש דברים טובים ומתקיימים באומה צריך איש שיהי' גבור הנפש בפועל ומשתמש בגבורתו, תחילה בהנהגת עצמו, בדרכי קודש מופלאים. הוא יצלח לחדש פעלים טובים שצריך לזה גבורה ואמץ נפש. ומי שלא בא לתכלית מעלת הגבורה בהנהגת עצמו ברום המעלה לא יוכל לעמוד להנהיג עם שלם, ולהעמיד בהם פעלים חדשים.

ברכות פרק ג׳ פסקה י׳

עיקר החיים, אפילו בחיי הזמן, הוא רק עוצם הרגשת הכוחות הנפשיים בהוד החיים. והנה הרשעים שהשפילו כוחותיהם הנפשיים אל התשוקות החומריות, אין כוחותיהם הרוחניים יוצאים מן הכח אל הפועל. ע"כ לא יוכלו כלל להרגיש כ"כ הוד החיים ותפארתם, כהצדיקים שבלבבם מושלת נפשם העליונה, וכוחותיה הרוחניים מתפשטים בהרחבה גדולה.

ברכות פרק ג׳ פסקה י״ב

יש מין ידיעה שיודעים את זולתו מצד מקרים חיצונים, ויש אופן לדעת את זולתו מעצמו, והיינו נפש האב שהיא סבה לנפש הבן. ומכש"כ באב שהוא ג"כ רב, שהוציא גם שלימות הבן מן הכח אל הפועל, יש אופנים שנפש הבן כלולה בנפש האב, ע"כ בהתמעט אור החכמה מנפש הבן, בהכרח יש ע"ז הרגשה בנפש האב מצד אותו היחש שמתיחסת נפש הבן אליו.

ברכות פרק ג׳ פסקה י״ד

והנה הרגיל בעולם להשתמש בקנה, ולכתוב בו דברי חכמה והשגות שכליות, כדחז"ל לפיכך זכה קנה ליטול ממנו קולמוס, לכתוב סתו"מ. אמנם מי שלא ערבב כוחות נפשו ע"י הנהגות רעות באיסורין ומדות רעות, תמצא הנפש כוחותיה סדורים ומוכנים להשיג עכ"פ מעלתה הנמוכה, שהיא אמצעי לעלות אח"כ במעלה יותר עליונה, נמשלו כוחות נפשה, המוכנים להשגה שפלה אמצעית להועיל להשגות עליונות, כאילו היא אוחזת בידה קנים רבים, שתשמש בהם לכתוב ולחוק בנפשה מושכלות גדולות אחר גמר הכנתה. והנה כוחות הנפש מוכנים להשכיל, ישנם בכל אדם, אלא שמי שע"י הנהגה רעה התנהג בחשיכה ויצא מסדר הישר שע"פ התורה והשכל, נעשו כוחות נפשו מטורפים וסבוכים, עד שאינו יכול להשתמש בהם להוציא מהם אפילו השגה שפלת ערך, ואותם הכוחות עצמן שמועילים להשגה כשהם כסדרם, מונעים הם כשהם בעירוב וסיבוך.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ה

מצב השכל אינו עומד על תכונה אחת בכל אדם גם בחכמים, כד' הרמב"ם שהברקים באים ושבים, וה"ה תכונת המוסר ואור הדעת. ע"כ נמשלה שעת חוזק הנפש ושלימות עיונה לפי טבעה בטבע החכם, יום, ועת התגברות הטרדות והדברים המאפילים את השכל, לילה. ע"כ אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה, בשעת התקדרות ארחות שכלו, אל תהרהר אחריו ביום, כי תיכף כשחוזר לאור התורה ודאי עשה תשובה. והני מילי בדברים שבגופו, שתשובה של רצון ומחשבה תיכף מתעוררת לרגלי תורת ד'. אבל תשובה מעשית בפועל, צריך שתראה הפעולה. כי אע"פ ש[ה]רגש מתטהר, לפעמים המעשים מונחים בשפל. ע"כ מותר להרהר עד רואינו תיקון המעשה.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ט

קרבן פסח מוציא אל הפועל את אחדות עם ישראל ושלימותו

והנה כלל אחדות ישראל יצאה בייחוד ע"י מצות הפסח שכל ישראל באים בשער אחד ומתמנים על פסחיהם בחבורות שמרבות ריעות ואהבה נחלקה בזה שחיטת פסחים לשלש כתות, כדין המשנה בפסחים, קהל, עדה, וישראל, כנגד שלימות המעשה - יראת חטא, ההרגש - טהרה, השכל - חכמה. קהל, הקיבוץ יסוד קיומו הוא רק המצות המעשיות, שבהן הקהל חקה אחת ומשפט אחד, שמאחד את הכלל כולו. העדה, הוא רושם הקיבוץ שע"י שיווי ההרגשות הנפשיות בעבודת ד' "ונקדשתי בתוך בני ישראל", גמרי' לדבר שבקדושה, שהיא יסוד ההרגש לקדש שם ד' כשם שמקדישים אותו ברגשי קודש שרפי קודש, מעדה, ואין עדה פחות מעשרה. גם קהלת השופטים נקראת עדה, "עדה שופטת ועדה מצלת". מפני שההרגש הטוב ראוי למצא מקום כפי ערכו בתוך אימות המשפט, ע"כ אין מושיבים זקן וסריס ומי שא"ל בנים בסנהדרין. ומי שבו נקבצו שלש הקדושות של קהל עדה וישראל ברוממות תפארתם, הוא ראוי להיות מבקר חרוץ...ע"כ נגד שלימות חכמה טהרה ויראת חטא, הטעונים בשלימותם להיות למי שבא לבקר דברי קדושי עליון עמודי התורה, אמר שאין העזרה ננעלת על כל אדם מישראל, בשלש הנעילות שנקבצו קהל, עדה וישראל, בחכמה בטהרה ביראת חטא, כעקביה בן מהללאל. ע"כ ח"ו שנתנדה, כי שפתיו ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיו, וטוב לשמע גערת חכם.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ׳

וביותר יש בזה הכרה לקדושתו ית', כי ידיעת הקדושה ליחשה לשמו ית' היא שהוא מובדל ומופרש, והכונה שלם בתכלית השלימות. ע"כ אין לו יחש לנבראים, כי בהיותם אפשרי המציאות לא ישוו כלל אל ערך מחויב המציאות יתעלה. וכיון שלא יצוייר בחוקו חסרון איך תצוייר העבודה לו, ואם תצדק מה תפעל לו, ע"כ רוממות העבודה היא רק בשימת לב להרים מעלת יצוריו. וכאשר יבין האדם את האמת המורמה הזו, ישים כל מעייניו לכבוד שמו, לרומם את קרן הכלל, להשלים רצון היוצר שרוצה בשלימותם, ונתן כח לטובים ולישרים בלבותם להוציא את שלימות היצור מן הכח אל הפועל. ע"כ א"א שתתגלה קדושתו ית' באמת ביחש לעבודת ד' כ"א ברבים, שהתחלתם בכללות הוא מספר העשרה.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״א

המושכלות המוסריות כשהן יוצאות ממקור רגשי לב האדם, אינן ראויות להיות מוציאות לאור את נגה הצדק והיושר, כ"א כשיעיין בהן חכם לב, בשעה שאין בגופו נטי' מזגית לתכונות הגוף השפלות. אבל בהיותו בטבע גופו נוטה אל איזה קצה, אז יולדו בקרבו מושגים ג"כ בלתי טהורים ומשגים. אמנם כ"ז אפשרי הוא רק בחכמת אנוש, שכל אדם יחזה בה רק כתכונתו, ומקורה אינו כ"א מושגי לבב האדם. אבל תורת ד' הטהורה, היא כ"כ נעלה וכ"כ נשגבה, עד שכל המתילד ע"פ דרכיה יהי' רק אמת וצדק. גם אם לא יהי' האדם מוכשר לזה מצד גופו, כי לעולם כח התורה יהי' פועל על הגוף והמזג, לא מתפעל ממנו. ע"כ אין ד"ת מקבלים טומאה, ו"כה דברי כאש", שפועל על החומרים, לא מתפעל מהם.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ו

אבל באמת לא רק מצד השתלמות הרגש ראוי לפחוד, כ"א גם ראוי לדעת שגדרי הצדק והרשע אנו משקיפים עליהם לפי תכונתינו וטבענו הגופני. ואף כשאנו מדמים שיצאנו ידי חובתינו לגמרי, יוכל היות שהוא רק מפני שחסרנו השתדלות לרומם את רוחינו ולהוציא מן הכח אל הפועל את כשרונותינו שהטביע ד' בנו. ויוכל היות שכשיפקחו עינינו לראות באור הצדק האמיתי, נמצא כמה דרכי עול וחסרון שלימות בדרכינו שהם זכים אצלינו. א"כ באמת יש לפני ב' דרכים ואיני יודע באיזה מהן מוליכין אותי. הרי כאן רגש ראוי מצד השכל והחשבון לפחד נוסף על הרגש.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ט

ואפי' הניסים, שהם למעלה מן הטבע, ג"כ יש בהם סדר מיוחד ראוי להם, ואינם בלא יחס עם כלל הבריאה והמציאות, כאשר ביאר הגאון מוהר"ל מפראג ז"ל בס' גבורות ד', ואנו צריכים לגלות חפצינו בתפילה שאנו חפצים שיעשה רצונו בעולם, ע"כ היא שלימות לתפילה בהיותה על הסדר.

ברכות פרק ה׳ פסקה י׳

אלא מתוך שמחה של מצוה. המצוה היא יוצאת ג"כ לפועל לחוץ לנפש העושה, אמנם השמחה היא השלימות הפנימית שנפש הישר מרגשת בהיותה משגת שהיא הולכת בדרך ישרה וטובה, וההשלמה הפנימית היא תכלית לתפילה.