הוצאה מן הכח אל הפועל

ברכות פרק ה׳ פסקה י״ג

כי אמת הדבר שרוח האדם עשהו אלהים ישר, וכל דרכי ההתפתחות שבמשך הדורות יוציא האדם בכשרונו מן הכח אל הפועל, הכל נברא בכחו של אדם הראשון והוא נברא באלו הכשרונות, שיוכלו להוציא מן הכח אל הפועל צאצאיו ע"פ דרכי ההתפתחות שלימות יתירה, וכל מה שלא הוכן לזה אדם הראשון לא יוכל האדם להוציא אל הפועל. ע"כ כל שימוש ושלימות שימצא בעולם ע"י רוח האדם, ידענו נאמנה שכבר הכינו השם ית' בחכמתו בכחו של אדם הראשון. ע"כ כל ארץ שגזר עליה אדם הראשון לישוב, שהיתה בה הכנה שאפשר להוציא אל הפועל בה דרכי השתלמות, עד שתהי' ראוי' לישוב, נתישבה, וכל מה שלא גזר עליה אדה"ר לישוב, מפני שלא הי' כלל בהכנתו להשתלם בזה האופן, זה לא יצא לעולם אל הפועל. ע"כ עלינו לדעת שרוח האדם לא הוסיף צורה חדשה כ"א הוציא אל הפועל דברים פרטיים שהיו מוכנים בכחו. ע"כ כל דבר שאינו נוגע לנסיונות זמניים כ"א לטהרת הרוח ועילויו, יפה כחם של ראשונים, ובכל דרכי המוסר עלינו חובה לצאת בעקבותיהם, כי היו מוכנים יותר אל השלימות האמיתית שתלויה בגבורת הרוח. אמנם הדברים המעשיים והמלאכות הפרטיות, המה משתלמים להוציא מן הכח אל הפועל הכנתו, דהיינו גזירתו של אדם הראשון.

ברכות פרק ה׳ פסקה י״ח

ומובן שההתעלות שהיא מוסיפה לתן לאדם הכרה יותר גדולה, מגדולתו של אדון כל המעשים יתברך שמו, כל מה שתוסיף ידיעת האדם יוסיף הכנעה לפני רוממותו. ע"כ כשהוא מתפלל בינו לבין עצמו, אז הי' צריך להתחקות לערך שלימותו הפרטית, אז הי' ממלא נפשו דעת לפי עוצם הכרתו והי' מתעלה ממעלה למעלה, ועיד"ז הי' יוצא אל הפועל ג"כ במצב גופו שלא הי' אפשר לו העמידה במקום אחד.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ׳

ויען שמהדעה האמיתית הזאת שתכלית השלימות היא השלימות הפנימית, אם לא תובן כראוי, תצא מזה תקלה לזילזול המעשים החיצונים, ובאמת רק על ידם ובעזרתם תבא השלימות המדעית האמיתית, ע"כ יחד עם איסור השמעת הקול, יבא החיוב המעשי של חיתוך השפתים, שהיא דוקא פעולה מעשית יוצאת מן הכח אל הפועל.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ח

והנה תכלית כל נסיון כבר נודע שהוא רק להוציא השלימות הצפונה בעומק הנפש מן הכח אל הפועל הגמור, ע"כ חנה, אם שחשה בעצמה שתשוקתה הגדולה להעמיד בן היא נעלה מכל תשוקה טבעית, חשבה בנפשה אולי עוד לא יצאה אצלה זו השלימות מן הכח אל הפועל לגמרי, וצריכה היא פעולה ממשית שמורה על חשקה הנעלה מכח טבעי של רגש האנושי, שמזה יתברר חפצה שהוא רק בשביל תכלית הנשגבה והאדירה, שבשבילה ראוי לחולל ג"כ נפלאות ושינויים של ארחות הטבע. ע"כ "אם ראה" מוטב, הכונה אם כבר יצא אל הפועל חפצי הנשגב והוא כבר נקי מתערובות תשוקה טבעית מוטב, כבר כדאי הדבר שתעשה הבקשה חוץ לדרכי הטבע. ואם לאו שעוד לא יצא לגמרי ולא ניקיתי מתערובות חשק הטבעי, "תראה", אעשה פעולה שתתברר בזה תכונתי הפנימית ואז תראה מחק התורה, ואהי' מוכנת באמת ג"כ להעשות בקשתי.

ברכות פרק ה׳ פסקה ל״ו

מי שיסכל עוצם השגחת השי"ת הפרטית, יוכל לטעות שכח הבריאה ילך בכללות ויברא לפעמים גם דבר שלא ימלא תפקידו. אמנם המסתכל יפה ישכיל שאין שום מקרה נמצא, וכל הנברא נברא בצביונו להשלים תפקידו, ואם לפעמים יזדמן שלא ימלא תעודתו הוא ג"כ לתכלית, או מצד חטא קדום או להעיר לתפילה, אבל עכ"פ הכל דבק בהשגחת השם ית' העליונה. והנה האיש והאשה יצאו מטפוס אחד ביצירה, ואם הי' כח היצירה הולך בכללות מבלי להקפיד על פרטים, הי' ראוי שימצא באשה איזה דבר שבא רק מצד כח היצירה המינית אע"פ שבפרטות אין תועלת, אבל לא מצינו כן. וה"ה בכל הפרטים של הברואים, כ"א הוא בכשרונותיו המדוייקים לפי ערכו ומציאותו, ומזה נלמד דעת ההשגחה הפרטית. א"כ גם באישים ההשגחה היא פרטית על כל דבר וענין. ע"כ כיון שנבראו בה דדים להניק ודאי [שנבראה] תכונה זו לצורך, ע"כ ראוי להתאמץ בתפילה להוציא השלמות המוכנה מן הכח אל הפועל.

ברכות פרק ה׳ פסקה ל״ט

יסוד כבוד ד' שהוא מקור כל השלימות, אינו מפני שהוא ית' צריך לכבוד בריותיו, כ"א מפני שע"י הכרת כבוד שמים, יבא האדם לכל שלימות בין בדיעות בין במעשים. ע"כ כאשר מזדמן אצל השלמים, שתשוקתם אל השלימות מתגברת בהם, ויען שיודעים שיסוד חיוב כבוד שמים הוא כדי להביא את האדם אל השלימות, א"כ כשמוצאים את עצמם שלא יוכלו להבליג על רוחם הסוער, כאשר יראו בהנהגה העליונה דברים שמונעים את השלימות, אע"פ שבשכלם יכירו בהכרה פנימית כי לד' הצדקה ולו נתכנו עלילות, אבל כאשר הכירו שבמערכי לבבם המתחמץ, לא תתישב תשוקת השלימות כראוי, עד אשר יוציאו מן הכח אל הפועל מר רוחם, נגד המושג להם נגד כיסופם הפנימי אל השלימות האמיתית, מצאו נכון להתיר לנפשם הרגש הקדוש הזה אע"פ שאינו ע"פ טהרת השכל, מפני שע"י התגברות הרגש לשאיפת השלימות מזה יולד באמת כבוד שמים האמיתי, שהוא בהיות יצוריו, ביחוד בעלי הבחירה שבהם, שלמים במעשיהם ובמדותיהם. וזהו "ותתפלל חנה על ד' ", שרגש הסוער שלה ששפכה את נפשה בתפילה למען הרבות השלימות בעולם, התעלה אצלה יותר ממעמד שכלה שמרכז שלו הוא השגת השי"ת.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ׳

על הרעות הנופלות בעולם נוכל לנקות מהן את ההשגחה האלהית כשנאמר שהנה באות מהכרח החומר. והנה אם הי' גבול בטבע החיוב, מה שאין בו ציור ליכולת, אז אין באמת מקום תלונה אפי' לפי הרגש החיצון בלא העמקה בטוב העצה העליונה הבאה לאחרית טובה. אבל כיון שבאמת אין כל גבול ליכולתו ית' הבלתי בעל תכלית, א"כ כל הרעות אפי' מה שנעשה בבחירה, אין לנו ליחסן מצד הכרח טבע החיוב של החומר כ"א שכך נוצר החומר בכונה שיהי' עלול לאלה החסרונות, בשביל להוציא הטוב הגדול הנמצא דוקא ע"י סבת החסרונות הגדולות הללו, וזהו מכוון שחזר הקב"ה והודה לאלי', שלא נעשה כל חסרון מצד הכרח כ"א בכונה, וממילא נצמח מזה שיש ג"כ בחק יכולתו ית' גם לתקן זה החסרון של הבחירה בעת שיגיע הענין שתצא התועלת בהכריח את הבחירה לצד הטוב.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ד

העושר המופלג יותר מכפי הצורך מביא לשרירות הלב מפני שהוא שביעה בלתי טבעית. כי השביעה הטבעית היא שיהי' לאדם כפי צרכו ולא יותר הרבה מצרכו. ושביעה בלתי טבעית מוציאה את האדם ממצב השלימות הראוי לו לפי טבעו האנושי השלם, כארי שראוי לפי השלימות שיאכל תבן לא בשר, וכן יהי' לעתיד ככתוב "ואריה כבקר יאכל תבן". ע"כ אם מאכילים אותו בשר מעוררים בו כוחותיו הרעים שאינם לפי טבעו. כן העושר היותר מהצורך הטבעי מביא לתשוקות רעות בלתי טבעיות, שהן התועבות שהן מתאימות עם יצרא דע"ז ורחוקות מדרך ד' ועבודתו.

ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ה

והנה העם אז נשחת, שאבד סגולותיו ע"י חטא העגל, שעבודה זרה גלוי עריות שפיכות דמים, שנכללו בע"ז, שלשתם הם הפך מרחמנות ביישנות גמ"ח...ואם אבדו עכ"פ בפועל את מעלתם אבל מ"מ ע"י השתדלות רבה של הרועה הנאמן מוכנים היו להאיר עוד מחשכי נפשם, ולהוציא הסגולות הטובות הטמונות אל הפועל...וכיון שיש תקוה מובטחת וכריתות ברית, ע"כ הוא מפני שיש דבר במורשה שאינו מתאבד לעד, והיא ההכנה שצפונה ויש בה יכולת להתרומם ע"י עבודת אדם גדול העומד בפרץ כמשה רבינו ע"ה, א"כ הם ראויים לסליחה.

ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ו

והמופת השני הוא מצדו בעצמו, שהדבר מוכרח שיוציא מן הכח אל הפועל את שלימותו לטובתן של ישראל בשעה שהם צריכים לכך וא"א כלל שישאר לנצח דבר של חסרון שלימות, שאין לך בושת פנים גדולה מזה. וכיון שבידו לרוממם ולהשיבם לאיתן מעלתם איך אפשר שאתרצה להזניחם בשביל שתצא הגדולה ממני. ומזה עצמו השכיל לדעת הכונה העליונה, שהיא רק להורות עד כמה גדול השבר ועד כמה נחוצה היא ההתאמצות לרוממם אחרי נפלם נפילה איומה ונוראה כזאת.

ברכות פרק ה׳ פסקה ס״ג

עצמות נקראו בשמן על שבהן נצטמצם כח החיים עצום מאד אלא שההרגשה שבהן מעוטה, ובשעה שכבר אפס כח החיים הטבעיים מכל הגויה עודנו שוכן בעצמות. וזה יובן בכל כח השוכן צפון מאד בתוך תוכו של החי ואינו מורגש כ"א ע"י כח מעורר עצום מאד, ראוי שיאמר שבא מהעצום בעצמות. והנה משרע"ה הי' כ"כ צריך להגביר בתפילה עד שלא הי' מספיק הכח הגופני הטבעי כ"א הכח הצפון שבחיים הי' צריך שיתעורר. ולעומת המדה המוסרית ג"כ כך היא המדה, שאם אפס כח החיים המוסריים בגלוי ע"י ההשחתה הגדולה של העגל, הי' צריך לזה שיתעוררו לחיים כוחות צפונים ובלתי ניכרים שבעצם הנפש שהיא נוטה לקדושה ולטוב. ובאשר הדברים הצפונים שלימותם להיות צפונים, נקראת יציאתם מטבעם חולי, אבל מ"מ ע"י זה מצילים את החיים במקום הצריך עד שחוזר הדבר לטבעו. והיתה מדתו של משה בתפילה הערה למדת ההדרכה המוכרחת אז לישראל.

ברכות פרק ה׳ פסקה ס״ה

התפילה אינה משנה את הרצון האלוקי אלא מגלה את עומק רצונו

באשר לפי מה שנראה מפשטא דקרא הי' מורה כאילו יש כאן שינוי דעת העליונה חלילה, שרצה להשחיתם וע"י התפילה ניחם על הרעה, מה שבאמת הציור הוא רק לפי המקבלים. אבל באמת כך היא הדעה העליונה מראש מקדם, שתצא אל הפועל הטובה המוכנת להעביר את הרעה האפשרית ע"י תפילת משרע"ה, ובכל דבר וצרה שלא תבא ע"י תפילת ישרים בכלל. ע"כ נכתב כאן בפסוק אחד ובאות וי"ו החבור דברי הרב לדברי התלמיד, להורות שכך היא המדה של העצה הקדומה שחוברה לה ע"י שלשלת הקדושה של התפילה, והכל הוא במאמר אחד נתנו מרעה אחד.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״א

והראי' ממשה חשובה מאד, שהוא ע"ה בהשגתו הגדולה הי' ודאי בטוח שלא יבא לחשוב צד התפעלות ושינוי רצון בחק השם ית' ע"י התפילה, מ"מ הרבה להקדים שבחו להורות מן הכח אל הפועל אמתת הדעה הראויה להיות רשומה בלב ע"י התפילה. וק"ו כל האדם כוזב שאפשר לו להיות טועה בדיעות כוזבות שראוי להקדים מה שירומם נפשו ויעמידה על הציור האמיתי.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ח

התפילה היא הוצאה אל הפועל של עומק טבע הנפש

התפילה היא תולדת ההרגשה הנפשית שבעומק טבע הנפש, והשכל ראוי לשמש לה רק (בהקדמה) [כהקדמה ויסוד], שכל [מה] שיהי' שכלו זך ביותר ומעשיו יותר מכוונים לתכלית השלימות, [כן] יתרומם טבע נפשו יותר ויגדל כחה עת אשר תשפך שיחה לפני קונה. אבל לערב פעולות שכליות של עומק חשבון בתפילה אין זה מגדר התפילה, כי סגולתה ותכליתה אינן כ"א מהתגלות עצם טבע עומק הנפש הזכה בגעגועיה לאלהי ישעה. ע"כ כל מה שלא יערב כח אחר בחלק התרגשות הנפש, ויניחה בטבעה הטהור לשאוף (על) [אל] מטרת פעולתה, יותר יגדל כח התפילה. כי באמת חק התפילה בעקרו איננו כ"א מפני שכך נוסד טבע הנפש ולא מצד קישור שכלי הגיוני שבא בחשבון כ"א באמת למעלה ממנו. ע"כ המאריך בתפילתו ומעיין בה ומכניס בה שימושים שכליים הוא בא לידי כאב לב, כי דרכי (ה)רגשות הנפש בפנימיות טבעה לא יושגו לעולם בדרכי השכל, ע"כ יהיו מנועים ממנו לעולם כשירצה לתן לרגשות הנפש דרכים שכליים ולא יבא לתכליתו. אלא אם ערגה נפשו להשתלמות שכלית, גם שיהיו הרגשותיו יותר בהירות ומסכימות [להכרת ה](ל)שכל, ע"ז לא נברא שימוש התפילה כ"א ישיג בתורה. וכל שיתחכם יותר בתורה ויזך שכלו, אז יפעל השכל על כחות ההרגשות והמדמה שיהיו בהירים ביותר. ע"כ המאריך ומעיין בא לידי כאב לב, אבל המאריך להוציא מן הכח אל הפועל את טבע הטהור של הנפש וגעגועיה אל הדבר הנשגב, שרק קרבת אלהים תמלא צמאונה לכל צדדי ההרגש, שהוא גדול ונשגב ונהדר עד אין חקר, זהו מאריך ואינו מעיין שתפילה כזאת אינה חוזרת ריקם. ובכללה ג"כ המכין השכל בהוספת חכמה לפני שעת התפילה שכפי גודל מדת החכמה כן יקר יותר מדת ההרגש באיכות נשגבה, כאריכות של משרע"ה שהיתה מחוברת לשכל המוקדם בעת שימושו, שהרי עקר העסק הי' בתורה, כדמשמע מדברי חז"ל, אלא שהיתה ג"כ בתור הכנה נשגבה לתפילה כפי ערך מעלתו הנשגבה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ט

דרכי פעולת התפילה והתקבלותה, כחלק ממהלך ההשתלמות של האדם והוצאת כוחותיו אל הפועל

תכלית התפילה והשגת המבוקש שבאה על ידה היא ביחוד כדי להוציא שלימות מיוחדת מן הכח אל הפועל, לגדל כחות הנפש בציורי קדושה ושלימות. ודרכי הציורים רבים הם ורחבים ומסתעפים לפרטים רבים שאין להם קץ. וצור העולמים לפניו נגלו כל תעלומות איזה ציור מיוחד ראוי וחסר לכל נפש פרטית שתשתלם בו, וכפי אותו הציור שראוי להיות נשלם מזמין לפניו בראש מסידור חכמתו העליונה, אותו חסרון וצורך תפילה. ולפעמים, כשלא יספיק הציור להשתלם כראוי בכל עמקו בנפש ובכל גוניו, עד שיהי' נשנה ונכפל כמה פעמים כערכו, תתאחר התקבלות התפילה. ע"כ האדם שלא נענה, עליו רק לחזור ולהתפלל ולא לאמר נואש, חלילה, כי הקצר קצרה ידו ית' מפדות. אלא שהוא חושב מחשבות לתן לאדם אחרית ותקוה, ושכל הדברים הזמניים יוסיפו לו ערך נצחי ושלימות גמורה וחשובה. והנה כך היא המדה באדם, כשהוא עושה פעולות ואינו בא [בהן] למטרתו מתחלש לבבו, אבל כשיודע שכל פעולה תקרבהו למטרתו אלא שלפי רוממות המטרה צריך המון פעולות, לבבו מתאמץ להוסיף בעבודתו. ע"כ אמר "קוה אל ד' ", והתקוה היא שלימות בעצמה, ויסוד התקוה הוא [מעלת] השלימות הראוי' להמשך מכשרון המעשים המוקדמים לה, וזהו כל יסוד ההנהגה ותכלית פעולת התפילה. ע"כ נאמנה תדע כי בכל ציור של תקוה לד' נתקרבת אל המטרה, אלא שלא הגיעך עדיין מצד שעוד לא השלמת, ע"כ "חזק ויאמץ לבך" להשלים, "וקוה אל ד' ".

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״א

...אמנם יש עוד ערך לתפילה, שאחרי שכבר נעשה כל הצריך להעשות בפנימיות ההרגשה, תשמש התפילה להוציא אל הפועל בדיבור כל הנעשה בנפש פנימה. וע"ז א"צ אריכות כלל, כי בדיבור אחד יוצא אל הפועל המון רגשות. וע"כ הי' מקצר בתפילה ג"כ במקום צורך להשתמש בתכונה זו של הוצאה אל הפועל המוכן כבר ברגש. ע"כ יש פנים לאלה הב' דרכים ובלבד שיכוין לבו לשמים, לפי התכונה האפשרית וכפי צורך השעה, "ועמך כולם צדיקים".

ברכות פרק ה׳ פסקה קכ״ב

החכמה האלהית, אותה שנתגלתה לברואים ויצאה מן הכח אל הפועל, היא בהדרגה וסידור נערך. אמנם היכולת האלהית איננה מוגדרת בשום הדרגה, וצדדי האפשר מצד יכולתו ית' הבלתי בעל תכלית אינם מודרגים בשום הכרח של הדרגה. ע"כ ההשגה שלמעלה מכל הדרגה היא החכמה שבכח ולא יצאה אל הפועל, והיא נערכת כערך יחש המציאות מצד ראשית הוייתה, שהיציאה של היש מאין איננה כפי סדר הדרגה כ"א לפי סדר היכולת המוחלטת, וע"ז נאמר "גדול אדונינו ורב כח לתבונתו אין מספר". וזה הציור מיוחש לששת ימי בראשית שהם מציירים לנו כח הבריאה מצד הגבורה האלהית, ואח"כ היא נמשכת מצד ההדרגה והסידור הנערך. ע"כ החכמה האלהית בהתהוות נמצאים, מצד עצמה של החכמה השלמה לכלל צדדיה, מתוארת בשם יין המשומר בענביו, ולא יצא אל הפועל, והוא מששת ימי בראשית, וזאת היא השגה שקודמת במעלתה מנבואה, והיין רומז לעולם לחכמה "שתו ביין מסכתי".

ברכות פרק ה׳ פסקה קכ״ג

כלפי מה שאריב"ל שתכלית השלימות היא הידיעה בארחות החכמה העליונה לפי מה שהיא מצד עצמה, (שנעלתה) [שהיא נעלה] ממה שיצאה אל הפועל בברואים שהם לפנינו, אמר רשב"נ כי סוף סוף כל חק חכמה הוא תולדה מוכרחת מאיזה מכריח. א"כ ראש השלימות עוד לו מקום יותר נשגב והוא שלימות הרצון האלהי, שעליו אין לתן טעם בהכרח של חכמה כ"א שהוא מצד עצמו בתכלית השלימות. והיינו העדן האמיתי, שא"צ טעם על תכלית מציאותו, כי הוא ראוי להמצא מצד שלימות עצמו במציאות, ע"כ אמרו חכמים ז"ל אין למעלה מעונג.

ברכות פרק ה׳ פסקה קכ״ה

פעולת תפילת כל אדם על עצמו היא נערכת כפי הערך שתפעול התפילה עליו, על הטבתו המוסרית, ככה יוכן יותר לקבל המבוקש. והכרח המבוקש שמעוררו לתפילה הוא תמיד מכוון ע"פ החכמה העליונה, להוציא אל הפועל אותו הרגש שהמתפלל צריך להשלמתו האמתית.

ברכות פרק ו׳ פסקה ה׳

ע"כ ישועות ונחמות היעודות לנו ע"י הנביאים משובצות בהרחבות גשמיות רבות, שהן לעדה על רוממות המצב הרוחני שאליו נקוה, שכל אלה הגדולות החומריות יהיו ראויות להיות לנו לתפארת, "ושמתי כדכד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח, וכל גבולך לאבני חפץ. וכל בניך לימודי ד' ורב שלום בניך. בצדקה תכונני רחקי מעושק". שלא יהי' צורך לעשוק כל כח וכל חפץ מחוקו, כי הכל יפנה ישר אל הראוי והטוב.

ברכות פרק ו׳ פסקה ז׳

תכלית המציאות היא כדי שתצא אל הפועל הבחירה הטובה של עשיית הטוב והחכמה בחופש גמור מרצון וחפץ פנימי.

ברכות פרק ו׳ פסקה י״ב

ההבדל שיש בין המכיר ערך המצות ותכליתן הנשגבה וחפץ בהן באמת ובין מי שעבודתו היא רק "מצות אנשים מלומדה", הוכן להיות יוצא אל הפועל בהרבה מצות מן התורה, שנמצאו בהן דרכים ע"פ דין תורה להפקיע החיוב מעצמו. אמנם רק בזה תוודע שלימות העובד מאהבה, בהיות לאל ידו לפטור עצמו ובהיותו מכיר את ערך המצוה וקדושתה הוא נכנס להתחייב בה. ע"כ במצות מעשרות, שהיא המצוה הראשית המחזקת את כל אושר הכלל כולו, בהיותה לברית בין המיוחדים לעבודת ד' שבט הלוי ובין כל העם כולו, דאגה החכמה האלהית ביותר שתהי' נעשית ע"פ רוח נדיבה המכרת את ערכה הגדול. ע"כ נתנה מקום להחלץ ממנה (על) [ע"י] הכנסה דרך גגות חצירו' וקרפיפות, למען שתגיע הרגשת העושה לעשות המצוה מיקרת רוח ונפש נדיבה, שבזה תצא אל הפועל תכליתה להשלים את הכלל כולו כחפץ האדון השם יתברך.

ברכות פרק ו׳ פסקה י״ד

והביאור הפשוט הוא שהי' ראוי שתצא הבריאה בשפע יותר גדול להשביע מטובה את הבריות, אלא שהאדם העלול לחטא אינו יכול לקבל רוב טובה, והחטא מוכן בטבע חמרו שהוא מהארץ. ע"כ נתגלה בזה שאין טעם העץ כטעם הפרי, וממילא אין הפרי בא לשלימות טעמו, כי הוא מפיג הרבה בעבור הלח מעומק הארץ עד הפרי דרך העץ. מה שא"כ אם הי' גם טעם העץ כטעם הפרי, הי' מתחזק טעם הפרי והי' מוסיף הנאה לבנ"א. ובאשר בכלל פרי העץ המה מכלל המותרות שאפשר לאדם להתקיים מבלעדם, אמנם כשהאדם עולה במעלות השלימות כל המותרות המרחיבים את דעתו נאים לו מאד, אבל כשסר מדרך הישר, לבקש רק ההנאה החומרית, ראוי לקמץ המותרות עבורו. וזהו חטא הארץ, שבכח כבר הי' מוכן החטא לצאת. ע"כ נקמצו המותרות.

ברכות פרק ו׳ פסקה י״ז

וזהו החילוק שבין "המוציא" ל"מוציא", ב"מוציא" אין אנו מדברים כ"א על הפועל מצד הפעולה לבדה ואין אנו נוגעים כלל בעצם הפועל, מפני שכל תכלית מדעינו אינה אלא בפעולה. וב"המוציא" בה"א הידיעה, אנו מגיעים ג"כ להרגשת הלב בהשתוקקות הנפש הפנימית לכבוד השם ית' מצד עצמו, שהוא למעלה מכל ההוד המשוער מצד הפעולות. שאובנתא דליבא זאת היא תולדת האור הפנימי שבטבע נפש האדם, היוצאת אל הפועל ע"י מה שמסקלים מפני' את מכשולי הדרכים, והיא עולה מאלי' אל מקום כבודה, כאמור "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי", וכיו"ב.