הוצאה מן הכח אל הפועל

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ט

האגדה מוציאה אל הפועל את הקדושה הגנוזה בהלכה

ההלכה היא המזון היבש, ובכ"ז הוא כלחם שהוא יסוד קיום הגוף. אמנם לכשיעוכל ויביא תועלתו בהתחלקו לתן תמורת הניתוק והגידול הראוי בכל חלקי הגוף צריך לשתי'. המים פועלים להעביר את החלקים היבשים להביאם למצב הממוזג הראוי להיות נהפך לדם המחי'. האגדה כמותה בנפש פועלת לגלות הפעולה הטובה שידיעת ההלכה והעמל בה עושה. וה"ה בכל ידיעה, שכל ידיעה אמתית משלמת את הנפש אע"פ שהיא יבשה ודבר אין לה עם ההגיון הנפשי המישר את המדות ומרומם את הנפש, מ"מ כשתילוה לזה חכמת הנפש בדעת ויראת ד' תתגלה פעולת הידיעה, וכל מדע יועיל לזכך את התכונות האנושיות. ולמעלה בקודש באין ערוך בעניני ידיעת התורה שהאגדה משלמת להפיק התועלת הרצויה מלימוד ההלכות והיגיעה בהם. ומבלעדי האגדה, שהלומדה טועם טעם יראת חטא ואהבת ד' ית', יהיו הידיעות היבשות כבלתי מעוכלות יפה שמביאות חולי מעיים בגוף, וכ"ה בערך הנפש.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ו

הבדל גדול יש בין המציאות הגשמית למציאות הרוחנית. המציאות הגשמית יש בה חק שההעדר הוא קודם להוי' ואם תחול על חומר איזו צורה צריך שתעדר מקודם הצורה הקודמת, ובמציאות הרוחנית אין צורה מפסדת הצורה הקודמת שהיא עילה לה, ואדרבא ע"י חוזק המציאות הרוחנית [הקודמת] מתפשט האור יותר להצורה היוצאת אל הפועל, האריך בדבר בספר פרדס רמונים להרמ"ק ז"ל. ע"כ היא המדה ג"כ בשלימות הרוחניות, שהאדם ע"י מה שישתדל להשכיל בכל מה שיהי' בכחו, יושפע עליו שפע דעת מחסדי ד' יותר מכפי כחו. ועלייתו למדרגה הרמה שיותר מכחו אינה צריכה להירוס הצורה הקודמת לה כ"א תסייע לעלות אלי'. מה שא"כ בהצורות החומריות שהן מתיחסות לעניני בשר ודם שאי אפשר למעלה חדשה לחול כ"א בהפסד הצורה הקודמת.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס׳

הכוחות שנתנו באדם להוציאם מהכח אל הפועל לשלימותו הגשמית והרוחנית, הם נטועים באופן שכשיתנהג בהם האדם כפי המדה האמתית יביאוהו לתכלית הצלחתו, להשיג כל דרכיו בנחת רוח ולהיות דבק בדעת ד' ויראתו. והנה תשוקה טבעית שם השם ית' באדם, להתרומם לחזק כל כחותיו בתכלית המעלה. אמנם באשר יסוד כל חזקו וקיומו הוא באשר ידע כי צריך שינהיג כל ארחותיו לדעת את ד' ולעבדו, ע"כ צריך שיהי' רשום בתכונתו הכללית כי הוא מרגיש יד ד' העליונה עליו, אז תהי' מעלתו מעלה אמתית. ואותו המקצת שלא יוציא אל הפועל מכוחותיו, באשר יסמוך על יד ד' העליונה, זה יגרום לו אושר אמיתי ומנוחת נפש נפלאה וברכת שלום.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ג

מצב המשפחה כשהוא בשלוה והשקט הוא אות נכון על שלימות המוסר והמדות שבעם...אמנם חיים כאלה שמביאים להשלמת המעלות הנפשיות באופן מעולה כזה, עד שמביא לתכלית בריאות הגוף והנפש בכללות העם לדורותיו, א"א לישראל לזכות כ"א בהיותו נטוע בארץ ד' המיוחדת לו לפי סגולתו העליונה. אבל בארץ נכרי' א"א שתצא סגולה כזאת בפועל, ע"כ מקרים כאלה נעשים נמנעות. ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא אשכחו כו'.

ברכות פרק ז׳ פסקה א׳

ע"כ לבסס את ריעות הבאה ע"י השאיפות הגשמיות באופנן הטוב הקיים והרצוי, יש הכרח ויחש מחוייב לרומם הרעיון, בהבנת תכלית היותר עליונה של יסוד המדיניות והקיבוץ האנושי, שניכר בולט במילואו בהודות לד' על חסדו, ויצא בפועל פרטי ע"י שלשה שאכלו כאחד שחייבים לזמן.

ברכות פרק ז׳ פסקה ג׳

וזהו הרצון באמרו "גדלו לד' ", בגדולה ניכרת למראה עין, "אתי", ע"י התחלתי בהתעוררות חיצונה המביאה אל הפנימית, ובתור מעורר לפעול על זולתו יש מקום עדיין להרמת קול. אבל "נרוממה שמו", רוממות שם ד' היא ההכרה הפנימית של הוד כבוד עליון וקדושת ההנהגה העליונה ויקרת חסד עליון שאין ערוך לו בכל שפה ולשון, וחקר כבודו אשר לו דומי' תהילה, זאת ההכרה ראוי' שתופיע בכל לבבות הישר מהכרה פנימית, מכח ידיעה עצמית, אחרי ההתעוררות הבאה מהחכמים השלמים המעוררים אל האמת ואל הטוב. ע"כ "נרוממה שמו יחדו". א"כ אין קול כאן עיקרי כ"א יסודה של ההכרה היא הידיעה הפנימית, שהאמן הוא מגלה ענינו. ע"כ קצרו המובן הרחב ג"כ בר"ת, כאמרם ז"ל: מאי אמן, אל מלך נאמן. להורות כי כאן הוא מקום קיצור הדיבור ואריכות המחשבה, ע"כ אין ראוי להרים הקול ביותר מהמברך.

ברכות פרק ז׳ פסקה ט״ו

כבר ביארנו במק"א שורש עניית אמן, שהוא הוראת ההכרה הפנימית הבאה ע"י ההתעוררות שהתעוררה נפשו ע"י הערת המברך. שע"י הברכה באה ההערה הטבעית הישרה ע"י האמונה, וההתחלה שע"י האמונה גורמת לו להשכיל ולהרים קרן ביראת ד' בחכמת לב. וביאור ההערה של ההכרה הפנימית יוצאת בעניית אמן ברמז קצר, כי ההכרה הפנימית אין לה צורך להרבות דברים כ"א להוציא אל הפועל הכמוס במעמקי הלב.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ט

וזאת היא סגולת התפילין, שהן עוזרות את לב הבשר והמוח החומרי להוציא אל הפועל הגיוני מוסרם הזך שראוי להם בעצם טבעם. אמנם באשר המה בשר, ויוכלו להתקלקל מסערת רוח יצר לב האדם, ע"כ התפילין הם עז לישראל, שבהן כלולים יסודי הדיעות הטהורות ורגשי הלב הטהור והנאמן באופן שמור מכל פגע...אמנם עם חוזק הרעיון בבטחונו וחיזוקו, צריך האיש הישראלי לחוק בלבבו איך שהמוסרים הכלליים כולם מקושרים הם בצאתם לפעלם בתנאים מוכרחים עם כל מעשי המצות ודקדוקיהם, ומכל נימה ונימה של דקדוק מצוה יב(ו)נה בנין המוסר הישראלי לאות ולמופת לדעת את ד' באמת, ולקנות בפועל את כל התכונות הישראליות לעד לעולם, וע"ז באה מצות ציצית בכנפי הבגדים. הבגד עצמו הוא חיצוני לאדם, וכמה רחוק הוא הכנף ויותר רחוקה היא הציצית, שאפשר לה ג"כ להיות נגררת ע"ג כסתות, ומ"מ היא כוללת את זכרון כל המצות למנינן בדיוק פרטי, והיא מקשרת האגד של עמודו של עולם הבנוי מדעת ומעשה ודיוק היושר בפלס נכון. וכל זמן שלא תהי' קנוי' בלב האדם בישראל זאת הדעת, אף אם יבאו בלבבו מדעים מוסריים כלליים עוד לא יוכל להיות נבנה בבנין קיים לעזור בבית ישראל, כמשפט ת"ח שהם בוני הבית "א"ת בניך אלא בוניך". נמצא שאל חידוש הרעיון ותוקפו צריך קישורו אל הפרטים המעשיים כולם.

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״ג

...בב' המעלות האמורות הנה האכילה יש לה מקום מצד המשכתה הטבעית, ולא מבעי מצד הברכה האחרונה שמורה רק להכין את הכחות שכבר נמצאים ויצאו אל הפועל, ע"י פעולת האכילה שהם יהיו מוכנים לתכליתם הנשגבה, אבל האכילה תוכל להיות נמשכת מצד רגשה הטבעי...אמנם למעלה מזה מצינו בהדרכה של נביאים הראשונים, וסגולי עם ד' ראויים לה, שהרבתה ההכנה להיות לפני האכילה, להורות שהיא כולה מכוונת רק אל תכליתה הנשגבה. וכ"כ מרושמת היא בלב התכלית הנשגבה של הפעולות הטובות שיצאו ע"י כח האכילה, עד שההמשכה הטבעית אינה פועלת כלל כשתבחן לעצמה.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ו

היתכן שיחוק יוצר הנפש יתברך כוחות נפלאים במין שלם מהאנושיות על מנת שלא יצא אל הפועל בכל תכונתו...והנפש העדינה המוכנת ע"פ רכות מזגה להרגיש את הוד ההדרכה המוסרית וטוב הטעם של יראת ד' ודרך צדקה ומשרים כפי התכנית ששלימי האנשים ישכילו בחכמתם ובהעמיקם חקרם, חנן לה בזה הקב"ה בינה יתירה, כדברי חז"ל, הרגשה דקה ושנונה שתצא אל פועל הנעלה רק בהיותה פועלת ע"פ ארחה להרחיב ולהטעים את יסודי המוסר, ולבארם ע"פ רגשות טבעיים טובים הנקלטים מחזיון הנהגת בית יפה. ע"כ רק בהיות חובת הדרישה מסתלקת מהאבות לחינוך הבנות, רק אז יצא אל הפועל הכשר הבנות, לכלכל ולטפח ע"פ רגשות לבבן את המדעים המוסריים ואורחות הטובות של יראת ד' שיורו חכמים ושרי קודש, ואז גם המצויינות ביותר תביננה את תעודתן. ואם כשרונן ירבה, יוסיפו דעת להרחיב את ארחות הצדק והטוב, ע"פ המקור הראשי שישאבו מאור התורה, שיכרוהו הגברים מעמקה של תורה, ואז יבנו לנו בתים נאמנים שלמים עם ד' ועם עמו. אבל בהתפרץ המנהג להלעיט את הבנות תורה וחקר, אז תטעינה בתעודתן לחשוב שעליהן לחפש חדשות יסודיות, מה שאינו ע"פ תכונתן, ויצא מזה קלקול עצום בחיים המוסריים והחומריים.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ח

יראת ד' ואהבתו הקשורה בלבן של ישראל עם ד' אלה, בנוי' מכמה סיבות קדושות, מהן קבלת התורה, וההנהגה בתורת ד' המשיבת נפש. פעולת החינוך פועלת לרומם את הנפש בטהרת ההרגשה באהבת ד' אלקי ישראל. אמנם לבד מכל פועל של חינוך מעשי, פועלת הקדושה הטבעית מצד עצמה, בשום האדם על לבו שהוא ממקור ישראל, וע"כ הוא ראוי להיות חדות ד' מעוזו, ששם חלקו להיות מבני הגוי הגדול הזה אשר לו אלהים קרובים אליו. ועל זה א"צ שום כח יוצא אל הפועל, שגם זולת מעשים והדרכה ג"כ כבר נמצאת הקדושה המקורית הטבעית הזאת, שמרוממת את הנפש לשירה נפלאה בגאון ד'.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ב

אמנם כשהשעה לא תספיק, או המקרים לא יפיקו להוציא את המערכה המוסרית אל הפועל מכח הכרה פנימית עצמית, אז יעזר בראיות מדברי תורה שיביאוהו להשוות מדותיו, להנזר מן ההפרזה של העדר חמדת החיים הכשרים ושמחתם, שסופה להביא לידי התיאשות מכל מוסר והדרכה טובה, כשיקפוץ עליה הכרח החיים לדחותה בלא סדרים.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ג

גם בעולם השכל והרעיון, הוצאות השכליות מן הכח אל הפועל, יפה השכילו כבר גם הפילוסופים הקדמונים שראוי להאמר כי סיבה שכלית מוציאה שכל האדם מן הכח אל הפועל. וכך נאה לפי הכרת חסדו הגדול של צור העולמים, שלפעולה חשובה כזאת של הוצאת השכל האנושי אל הפועל ימצאו מטובו הגדול סיבות שכליות נהנות מפעולתן, מק"ו מהפעולות היותר קטנות ובלתי חשובות. שכיון שמ"מ יש מקום להשפיע שמה עונג וחיים, לא יחסר הדבר. א"כ הדבר ק"ו במקום שיש אפשרות וחיים של שלימות ושל כבוד שימצא, שלא יחסר. ובכלל הורו חז"ל על סדר המציאות, שנראהו בעין יפה ולא נצמצם בכח חיים, כיון שהכל יצא מאור פני ד' למען טובו ושפעת חסדו. א"כ מובן הדבר כי אין בצע לנמצאים שאינם מרגישים את חייהם במציאות שלהם מצד עצמם, וע"כ כל מקום שאפשר להיות מקבל חיים והרגשה אי אפשר שיחסר שמה.

ברכות פרק ח׳ פסקה א׳

יסוד ברכ(ו)ת מאורי האש הוא להורות שלא לבד הבריאה האורגנית וכל יצורי בראשית הטבעיים מעשי ידי ד' המה, והם ממלאים את תפקידם כפי שגזרה חכמתו הנעלה, כ"א גם כל הדברים המלאכותיים שהם ממעשי אנוש ותחבולותיו, שכל דור ודור מחדש בסתרי הטבע להוליד דברים חדשים ותולדות חדשות, כולם מעשי ד' המה, שיצר את הטבע באופן הראוי להתחבר עם שכל האדם, שגם הוא הנהו חלק אחד מחלקי המציאות, שבכוחו להשלים ולהוציא אל הפועל את השלמת המציאות הטבעית, כל דבר בזמנו הראוי. ע"כ אנו מברכים על הדבר הראשון שהוציא האדם בחכמתו, והוא אב גדול לכל ההתחדשות של כל הדברים המלאכותיים שהאדם ממציא בחכמתו, הוא יצירת האור והאש.

ברכות פרק ח׳ פסקה י״ב

והכתוב מכוון לענין, "כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ". הכנפיים הם החיצונים המתפשטים להוציא אל הפועל [את] הפעולה של העפיפה. אמנם הכח הפנימי המניע את העפיפה הוא אבר הכנף, נקרא בשם "אברותיה". והנה יש הבדל בין כסף וזהב בשימושם: הכסף הוא שימוש בינוני לרוב בנ"א מכובדים, והזהב הוא כלי שימוש רק למלכים ורוזנים, "וכל כלי משקה המלך שלמה זהב", "אין כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה". כן יש בתכונת המצות פנימי וחיצון. הכונה הפנימית היא הכח העקרי המניע את הפעולה, היא נמצאת אצל גדולי המעלה. אבל ההתפשטות החיצונית נמשכת מכוונת נגד הפעולה הפנימית, כערך הכנף אל האברה, וכערך הכסף שנחפה מבחוץ אל הזהב העקרי הפנימי. וזאת הסגולה של התאחדות המעשים החיצוניים לקראת המושגים היותר פנימיים, באופן שיפעל הטוב המכוון בכללות האומה בין מצד ההכרה הפנימית בין מצד המעשה החיצוני, הוא דבר מיוחד במצות. שהמצות הן מהקדושה העליונה, שמתפלשות באורן מראשית עומק החכמה הפנימית עד ההתפשטות הרחוקה של דקדוקי המעשים החיצוניים.

ברכות פרק ט׳ פסקה ג׳

על יחידי הסגולה להתבונן מכל דבר באורח פרטי יותר, לקחת תוצאות טובות מכל אשר יזדמן לידם, ובאורח כזה יוציא את כונת ההשגחה העליונה אל הפועל כפי המדה שהם ראויים לכך.

ברכות פרק ט׳ פסקה ו׳

כל המאורעות שאירעו את אבותינו הם סימן לבנים, ביחוד דור המדבר הי' הנושא שקיפל בתקופה קצרה את כל המאורעות שיהיו סימן וזכר עולם לדורות שיהיו באין דוגמתם במצבן הכללי של ישראל ותורתו. וכאשר תכלית הדברים מכל פעולתן של ישראל ומציאותן בא מכח התורה, ע"כ בא זכרון מלחמות ד' מצורף אל התורה בכניסתם לארץ, מחובר ברמז נצחי אל כל מה שיבא לכלל ישראל בכח תורת ד' אשר עמנו. ע"כ יחסו חז"ל מלחמות ד' דפסוק זה גם על מלחמתה של תורה, ועל גבול כניסת הארץ שהוא נחל ארנון, שמה יתגלה כל הכח של הדברים המתנשאים להלחם בישראל ותורתו בכל דור. והנה הצרים הגלויים הלא נפלו לפני ד' ולפני מחנהו, וכשם שנפלו הצרים הגשמיים העמים עובדי האלילים, כן נפלו ג"כ דיעותיהם הרעות, וכהמס דונג מפני אש נמוגו מפני אדון כל הארץ, עד שנכרתה ממלכת האליל מחסנה, ועומדת היא להכרת כליל מפני אור ישראל וקדושו שמסיני בא. אמנם במטמוניות נטמנו מוקשים ודיעות רעות שלא יצאו עוד אל הפועל בדורות ההם, ועתידין הם לצאת בהמשך הזמן, להתנשא להפר תורה ולבטל מעוזם של ישראל, והמה עומדים כדמות הרים המעכבים כניסת הארץ, כלומר תכלית ביאת ישראל לארץ להיות לאור עולם ע"י תוה"ק. ובתוך ההרים העיכובים הגדולים כיצה"ר שנדמה להר יצפנו מוקשים, כדי שכשישראל יהיו צריכים לעבור גם אלה התקופות שאלו הדיעות והרוחות החדשות יצאו ממחבואיהן, יתנשאו הנה חלילה לקעקע ביצתן של ישראל. אמנם ארון האלקים, תוה"ק הסגורה, שבאוצר חכמתה כבר הוכנו כלי קרב גם לכל הדיעות היותר מסוכנות וכל הרוחות הסוערות האפשריות לצאת אל הפועל גם בדור אחרון שבאחרונים, כארון הברית דהוי ממיך טורי מקמייהו דישראל, להיות העקוב למשור.

ברכות פרק ט׳ פסקה ט״ו

ההודאה הפנימית הבאה מעומק הכרת הטובה לאל עליון הטוב והמטיב האמיתי, תצא אל הפועל בטבע האנושי ע"י ידיעת ההפכים. כבר האריך החסיד בחוה"ל שער הבחינה, על סיבות המביאות את האדם שלא להרגיש כמה הוא חייב להכיר את טובת יוצרו ב"ה. ומיעוט ההכרה מעכב את הגדלת הצדק והחסד וממעט את הוד דעת האלהים מלהתגלות בנפשות בני אדם לעודדם ולהשלימם. אמנם בידיעת החסרון יוכר ערך הטובה ותושפע ההשפעה המדעית מהיחידים שטעמו טעם העדר הסידור התמידי ורעתו, על כל הכלל כולו, לעורר רוחו בהכרת אשרו וטובתו.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״א

אם מקטנות היצורים יראה כל איש חכם לו אורח משפט להחליט, שגם העולם הגדול בכללו הוא מלא חיים כי אין ראוי לומר שיש בכלל ההיפך מכל הפרטים, ראוי ג"כ לדון מהיצירות בעלי חומר אל תנועות וכוחות מופשטים. ע"כ קרוב מאד הוא המשפט, שהסבות השכליות מעוררות השכל ומוציאות אותו לפעלו גם שמה יד החיים באמצע, ולא חזון רחוק הוא יחש הפילוסופיא הקדמונית הוצאת השכליות אל הפועל, אל שכל פועל עומד ונבדל. ולא עוד שאין כאן מקום למעמד גבולי החיים, כיון שהם מושג הרוחניות והרעיון הפנימי, הם נמצאים בכל גבול החיים, עד שגם בעולם הדמיון המלא תנועה, ופעולתו רמה על האדם, מביאו להצלחה ונועם חיים כשהוא בטבעו ההגון, ומאבדו אבדה גופנית וחומרית כשהוא משנה עליו נתיבו, גם שם החיים שולטים.

ברכות פרק ט׳ פסקה ל״ז

האגרת השלוחה היא אות על חפץ משלח המכתב והיא ג"כ סבה שיעשה חפצו. והנה החפץ ודאי לא ישתנה ע"י העדר קריאת המכתב, אלא שאם יקרא המכתב יהי' הוא הסבה להגעת החפץ, ואם לא יקרא יוסיף בעל החפץ לעסוק בהגעת החפץ ע"י סבות אחרות. כן החלומות כיון שהם חק קבוע בטבע הנפש א"א שלא תהי' להם תעודה. אחת מתעודותיהם אמנם היא להיות סבות ומניעים פנימיים להכשיר את נפש האדם אל העתיד לבא עליו. ובזה הוא דומה לכל כוחות הטבע שהם משמשים לצרכי האדם, בין לבנות בין להרס, רק כשיחובר עמהם עבודת השכל האנושי. כן ההוצאה מן הכח אל הפועל את הסתגלות הנפש למצב העתיד לבא עליו ע"י החלום, היא שייכת אל חכמת הפתרונים, שהיא צריכה להיות בנויה בודאי על יסודי חכמת הנפש וכוחותיה ואיכות הכח המדמה וקשורו אל כלל המציאות. ע"כ בהפשר החלום ע"פ פתרונו הראוי לו, אז תצא אל הפועל הכשר הנפש למצבה בעתיד ע"י סבת החלום בעצמו שיסייע לזה. מה שא"כ כשלא יפתר, לא יהי' עוד החלום הסבה המניעה את הנפש אל מצב העתיד.

ברכות פרק ט׳ פסקה ל״ט

ע"כ אפי' הדברים בטלים הנמצאים בחלום, אל תחשוב שאין להם קישור כללי ויחס ענין כלל. אין הדבר כן, הם ג"כ מהלכים כסדרם ע"פ חכמת הנפש בטבע הכח המדמה, עד שלהוציא איזה ענין שיש בו מטרה קיימת במציאות הוא צריך להכנת הרבה דברים בטלים, שכך הוא טבעו ומדתו של אותו הכח שעל פיו תוציא נפש האדם את חלומותיה אל הפועל.

ברכות פרק ט׳ פסקה נ״ג

יסוד הברכה, שחלה דוקא ע"י הכהנים, מורה שאין שום ענין שהוא לפי צורך האדם ותביעותיו הפנימיות שע"פ טבע נפשו נעזב מההשגחה העליונה, כ"א סוד החכמה העליונה הולכת תמיד להקביל הדברים ע"פ תורת נפש האדם, כי הכל מעשי ידיו ית'. וכיון שיש בנפש האדם כוחות של דמיון, של הרגשה וכיו"ב, גם הם צריכין להיות מונהגים בהשגחה וחכמה ורחמים גדולים, שתצא מכולם התכלית העליונה של ההצלחה הגדולה וההשלמה הכללית והפרטית. ע"כ החלומות גם הם מונהגים, עם כל רפיונם, בהנהגה והשגחה. ואין בכל דבר הנוגע לאדם באיזה יחש שיהי', שיהי' נעזב ומופקר למקרה, כאשר בכלל אין דבר קל בעולם שיוצא מכללות המציאות כולה מבלי הקשר אליה...וכל המערכה הגדולה שנעשית בנפש האדם פנימה, בהמון רעיוניו ורגשותיו ודמיונותיו הגורמים לו חזיוני לילה על משכבו, שפועלים את פעולתם בכלל לטוב ולכשרון, למלא לבבו ביראת ד' ולתומכו באורחות חיי עולם, הגרעין הפנימי הוא תמיד טוב. וכל המסיבות המזדמנות, אפילו היותר מקריות, הכל נארגות הנה במסכת סוד ההשגחה העליונה, שיצא אל הפועל הכח הצפון לטוב ולחסד.

ברכות פרק ט׳ פסקה נ״ו

הוראות החלום באות מצד יחש הנפש לכלל המציאות. ויחש העתיד אל ההוה, בכל עלילות העתידות הוא לרוב הכל מוכן במציאות לעולם. וביותר באשר מרבית עניני האדם עקרי סבותיהם תלויות בעולם המחשבה ע"פ הרצון הנפשי של אנשים מחוללי תנועות, והנפשות והרגשותיהן, חזיונותיהן והסבות המוסריות המביאות אותן לידי פעולותיהן, עם הדברים הטבעיים העוזרים על ידן, המה מוכנים תמיד במציאות. אמנם לפעמים לכדי שתתגשם בפועל איזה תקוה או מטרה, צריכה להמון סבות וקשורים. ע"כ התפילה נכונה, שאם טובים הם והיתה ההוראה טובה, א"כ אולי הסבות הראשיות כבר מוכנות. אבל אל הסבות הרוחניות שבאות מצד עולם המחשבה והרוחניות האנושית, צריכות ג"כ שתתחברנה סבות ממשיות של פעולות, כחלומותיו של יוסף, שהזדמנו הסבות ע"י דברים רבים ונפלאים, ורובם היו תלויים בסבות רוחניות של כחות הנפש, למשל שנאת האחים הוא ערך נפשי, נשיאת עיני אשת אדוניו ג"כ עסק נפשי מאי זה צד, קפדנותו של פוטיפר ואמונתו לדבריה, כעסו של פרעה על סריסיו, מהלך נפשותיהם עד שבאו לידי החלומות, מצב נפש פרעה ליום הולדתו, תכונת נפשו עד שבא לידי חלומותיו, יחש שר המשקים אל פרעה ואל יוסף. כל אלה וכיו"ב הן סבות רוחניות שהיו צריכות לפעלים גשמיים, כמו המעשה שעל ידם הי' הקצף על הסריסים, ומתחילה הוצאתו מן הבור, מכירתו וכיו"ב. והזמנת הדברים הגשמיים למלא את הסבות הרוחניות הוא החוזק והאומץ שראוי לבקש אל החלומות הטובים. שהרושם והיחש אל העתיד בא ע"פ רוב מהדברים הכלליים הנמצאים כבר בעולם המציאות, וביותר בעולם הנפשות שיש להם יחש גדול נסתר, והדברים המקריים שהם זורמים בשטף הזמן, הם צריכים להיות מקבילים אל התכלית המוכנה בחפץ עליון ית'.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ב

והנה באשר בכלל יתחלקו פעולות האדם, למעשיות גופניות, באות מצד הכרח ותועלת התבצרות מצבו החומרי, ומעשיות שכליות, באות להקנותו הדרכים המושכלים. והנה כל זמן שלא ישכיל האדם את הקשר החזק שצריך לקשר את שני חלקי כללי פעולותיו, ואיך שמגמתו השכלית תהיה נשלמת רק אם יראה שתהי' כולה מתאמת בהיותה יוצאת מכחה אל הפועל להכתיר ולהשלים את הכח המעשי, והכח המעשי כשיהי' משוכלל כל צרכו ישים מקום להשלים ביותר את כל הקנינים השכליים, אז ימצא האדם את מטרתו בחיים ישרה בעולמו הפנימי, ונפשו תדבק ביראת יוצרה ואהבתו, שהוא חופש חדרי בטן ע"י "נר ד’ נשמת אדם" (וראה שם כל הפיסקה).