הלכה

ברכות פרק ה׳ פסקה ל״ה

יסוד איסור הוראת הלכה בפני רבו

יסוד איסור הוראת הלכה בפני רבו הוא מפני שההדרכה אל השלימות תגמר בשני ענינים עקרים: השלמת השכל והשלמת המוסר שמקורו מהרגשת היושר והצדק. ואם ילך תמיד השכל מחובר אל המוסר, יצליח ויהי' לברכה. אבל אם יעבור השכל ויצא מגבול שיעבוד המשרים אז ע"פ רוב תהי' קלקלתו גדולה. ע"כ ההלכה אם שהיא אמת ויש בה שלימות השכל, ראוי שיהי' מורא הרב שבא משלימות המוסר מכריע שלא להורות לפניו. והנה שלמות המוסר היא מצד המפורסמות שגדרן הוא הטוב והרע, לא האמת והשקר, כדברי הרמב"ם במו"נ. ולפ"ז, זה הצורך שיהי' השכל משועבד אל המוסר, הוא בא לאדם בכללו ע"י החטא, שכיון שנשתקע במפורסמות צריך הוא להנהגה המשלמת אותו לפי ערכו. אבל מצד שלימות האדם, עקרו הוא השכל הטהור שהוא אור ד'. ע"כ המורה הלכה בפני רבו, שהוא המשחרר את השכל משיעבוד המוסר, חייב מיתה, שמזה אפשר לצאת תקלה גדולה.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ׳

כשם שהברכות עצמן מעירות את הלבבות לדיעות ישרות, שהן אבות למעשים ישרים ומדות טובות, כן גם פרטיהן להלכותיהן בנויים ע"פ דרכים מפולשים למדות טובות ויקרות, ועקרי תורה באמונות ודעות.

ברכות פרק ז׳ פסקה ד׳

...אמנם אם יטה האדם רק אל תכלית הקדושה מצד סגולתה, וירף לבבו מעבוד עבודת התורה בשום שכל ועומק הגיון בכל חלקי', בהלכה ואגדה בלשון וסגנון בדקדוקה וכל סעיפי', הנה גם סגולתה מעט תעלה בידו, כי סגולת תוה"ק תוסיף תת כחה רק כפי ערך רב העבודה בידיעתה.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ט

אמנם, היסוד הכללי הוא שצריך שיהי' המדע קבוע בקרבו והרצון חזק בלבבו לשאוף אל אור ד' וטובו האצור בתורת ד' התמימה, ושלימותו היא כשיהיו הכללים ערוכים ברוחו באורח נכון, והפרטים מובנים בהתאמתם וקישורם אל הכלל, בדרך הכרה ורגש או בדרך אמונה כללית. ע"כ ס"ל לר"מ, שאי אפשר להדעה השלימה של הכרת הכללים וקשר כל פרטי התורה והמצוה בהלכות ודקדוקיהן להתאמת בלבבו של אדם, עד שיהי' קרוב הדבר ללבבו לאהבם ולקיימם, כ"א כשיכיר בעצמו את הידיעה איך הפרטים יוצאים מתוך הכללים, והיא שימוש ת"ח בדעה וסברא לעמוד על עומקה של תורה, רק אז יצא מכלל ע"ה. אבל להמסר הדעת הנשגבה הרחבה והעמוקה של עבודת ד' בכל תכונתה, להיותה קבועה בלבבו של אדם, מבלי שיעמוד בעצמו על אורח דרכי הוצאתם של הפרטים והתאמתם, אי אפשר, ע"כ מוכרח ג"כ שעם שקרא ושנה יהי' ג"כ משמש ת"ח...כי רק כשעיניו יחזו מוצא ההלכות מרחובות מבועי כללותיהן אז יבחין מתוך הפרטים עוצם כוח הכללי, ומתוך בירור הכללים ויחושם החזק אל הפרטים, כחם והודם של הפרטים איך כולם נתנו מרועה אחד..."מציון מכלל יופי אלהים הופיע", שם הוא כלל יופיו והודו שאמתת ההוד הוא בהשלמת כל הפרטים וערכם הנעים והמדוייק. וזהו מקום בית מקדשינו שהוא נויו של עולם, בית תפילה לכל העמים, ומקום ששם חותכים את ההלכות, ששם סנהדרי גדולה יושבת והוראה יוצאה לכל ישראל מהם.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ז

היחס בין העיסוק בכללים לעיסוק בפרטי ההלכה

הנטי' הטבעית לדעת-אלקים מתגלה ביותר בתור רגש פנימי אצל אנשי שם המצויינים, ויותר מזה שגם כללות דרכים הפרטיים שבידיעת הדרישה האלהית שמתחלקים חכמי לב בהיותם באים בימים, סבת החלוקה היא נטועה בנפש מראש. ובאשר שישנם חכמים שמגמתם בדעת האלהים היא ע"פ הדברים המשוערים והמוגבלים, כמו ע"י בירור החכמות בדברים המוחשים לאמתתם לעמוד על סודם וסדרם, ודעת התורה להלכותיה ופרטותיה, ובזה ימצאו עצמם דבקים בקונם ויודעים את שמו ית'. וישנם כאלה שמטבע נפשם אינם יכולים להסתפק בדרישת הדברים המוגבלים והם מתרוממים לשוטט ברעיונות בהכרת רוממות אל ית' בהשערה פנימית בהגיון נעלה. ובזה אינם מצומצמים אל פרטי נתיבות דברים קצובים ומוגבלים, ויותר ממה שיש לדבר בפה ולשון הם מרגישים בהגיון לבבם, ומרוממות ההגיון הפנימי מכירים ג"כ ההכרח שמחייב את ההשלמה האנושית לבא ע"י השיעבוד לדרישה ולקיום של כל הדברים המוגבלים, מחכמה ודרישת התורה ופרטיה. וכעין זה אמר הר"מ במו"נ ע"פ "עולים ויורדים" כי בהיותו עולה אל המושגים הרחבים בהגיון לב הכרת רוממות השם יתברך לאמתתו, יורד עם זה לכוין ההנהגה המדינית המוגבלת...ויוכל היות שמי שהולך על דרך החכמה המוגבלת הוא יותר קרוב להחכמה המעשית, ע"כ לענין הלכה יוכל להיות מכוין יותר שתהי' הלכה כמותו. ע"כ אמרו עליו על ר"מ שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו וע"כ לא קבעו הלכה כמותו, ומפני זה הטעם הלכה ג"כ כרבא לגבי אביי. אע"פ ששני הדרכים כאחד טובים, דרכי חיים המה ודרך הקודש יקרא להם, אבל המותפש יותר אל הידיעה הפשוטה המוגבלת הוא קרוב לההנהגה המעשית לקבע על ידו ההלכה. ואולי מפני זה אין ההלכות נחתכות ע"פ ידיעת הנבואה כ"א ע"פ החכמה המוגבלת ע"פ דרכיה של תורה ההלכות החתוכות וקבועות.

ברכות פרק ז׳ פסקה ל׳

הוראת שעה על מנת להורות את כבודה של תורה שבע"פ

...רשב"ש שהי' צריך להבליט רק את הרעיון היסודי אצל המקבלים שיכירו את אשר טעו, שהדרכת התורה צריכה שתהי' מובלעת בעצם החיים, ע"כ די הי' לזה בשתופו בהנאת כסא דשתה. אמנם אם הי' מדקדק לאכילת כזית דגן הי' משמע מזה הרעיון השני שבא להעיר המדריכים שאינם פטורין מכלל עבודת היחידים, וזה לא הי' צריך להעיר בעת ההיא ביחוד, ע"כ בתור הוראת שעה עשה הפעולה הרצויה לתכלית מגמת פניו, אע"פ שאינה הלכה קבועה לדורות, ראויה היתה להיות סומך עלי' אז כדי להורות ההלכה העקרית שהיא יסוד קיום התורה בישראל, והוראת יקרת תורה שבע"פ, שעלי' כרת הקב"ה ברית עם ישראל.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ז

ההלכה נקבעת בהתאם לראוי לרוב בני אדם, וגם יחידי סגולה צריכים לנהוג לפי הרוב. במה שלא סותר את ההלכה, יש מקום לנהוג עם היחידים כראוי להם במקרים מיוחדים

בהיות הוראת כוס הברכה היא על יסוד הרחבת החיים והנהגתם ע"פ השלימות השכלית, ראוי לחוק בזה רושם קיים שתהי' הנהגת כל בית בישראל מתנהגת ע"פ דעתו המקורית של האיש, והאשה תמלא ברגשותיה הטהורים (אל) [את] המטרה שיציב הבעל החכם המקורי, ואיזוהי אשה כשרה? שעושה רצון בעלה. ואף שיש מקום לדון כי המצויינות ביותר ממין הנשים, ראוי להן שתקחנה חלק בהנהגה לפי מושגיהן הפנימיים, סבר עולא כי ראוי להרשים בחותם ההלכה את היסוד הראוי בהנהגת רוב המין. וזוהי תמיד שלימות הפרטי[ת] (בהיותו) [בהיותה] נכלל[ת] עם הכלל עם ש[ת]ימצא (בו) [בה] הצטיינות באופן מופלא. ילתא אמנם בהיותה בת הנשיא, מגודלת בטכסיסי מלכות וגדולה ומצויינת בשאר רוחה, סברה שראוי לתן מקום להנהגה של האשה לפי רגשותיה בדברים הנאותים ביותר אל הרגש, מבלי התלות על מקוריות האיש. ע"כ בהיותה עסוקה בהשפעתה על הכלל לפי שיטתה בתהלוכות הנהגת הנשיאות, חשבה מחאת עולא לרבת ערך על שלטונה ותעודתה שהציבה לה לחינוך הבנות, וערכן בהנהגה כללית למצויינות מהנה. ע"כ עלתה לבי חמרא, ותברא, להורות שלטונה הבלתי תלוי באישה ג"כ, וכי יש מקום לה ג"כ לדון לפי עומק הרגש המיוחד למינה, בתור מנהגת עיקרית, לא רק נטפלת. ור"נ להפיס דעתה בקש אמנם לשלח לה כסא אחרינא, להוראה שעם שבכלל צדק עולא ע"פ מוסדי ההלכה הכוללת, אפשר ג"כ להמצא אשה גברת ראויה להנהגה עיקרית בהרחבת החיים ע"פ יסוד השלימות השכלית, המכוונת בכוס של ברכה. עולא אמנם רצה להשריש כי עם כל הצטיינות אשת החיל בכשרון רוחה, היא נוטה אל הרגש שמבלעדי השכל א"א לו להיות יסוד בהנהגה, ע"כ לעולם ראוי שתכיר האשה עכ"פ גם את הצטיינותה בתור מערכה שני' אם לא נטפלת לגמרי. ע"כ בשלח לה כסא אחרינא לא חזר משיטתו, כ"א שלח לה כל כ"ה נבגא דברכתא הוא, בתור מערכה שני' נגד מערכה השכלית, כערך הכוס השני אחר הכוס-של-ברכה העצמי, ראוי להכיר יתרון האשה המצויינת. ע"כ אין מקום להזניח צד היתרון של האיש והוראת ההטפלה של האשה...היא אמנם השיבה, שישנם מקצועות הגונים בעולם המוסרי, שרק ביד האשה להנהיגם באופן מבורך וטוב לפני ד'...ע"כ ראוי לחשוב את המצויינת שבנשים לעיקרית בההנהגה הכללית, ולא לעשותה רק טפילה. ובאשר יש פנים גם לדבר זה באופן מצויין, נכתב למטרה זו החזיון הזה, במכתב אלקים חרות על לוח התלמוד הקדוש.

ברכות פרק ח׳ פסקה ד׳

ומה מותאמים הדברים לפי מדתן של ב"ה וב"ש. מדת הדין המיוחסת לב"ש היא העלי' אל חקר עומק החכמה, היא החכמה הגדולה המופשטת ונעלה מכל רגש, האומרת ג"כ "חטאים תרדף רעה", תכשיר את האדם להכרת הכח האחדותי והכח העבר שמצד החכמה העליונה, "כי מה האדם שיבא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו". אמנם ב"ה שמדתן החסד, כהלל רבם הנח והענותן, הם הכשירו את הרגש לפי המדה האנושית, שהיא חפץ ד' בעולמו "כי חפץ חסד הוא", וא"א לעולם להתקיים במדת הדין כ"א בשיתוף מידת הרחמים. וגם העולם המוסרי בכללו, הם עשו דרך סלולה לכל [ה]עם כולו, יעלו בה כקטן כגדול להעיר על פרטים הרבים של מעשי ד' וחסדו הגדול הבלתי פוסק מהשפיע טובו בכל רגע, להיות מחיה את כל מעשיו אשר עשה ועושה. וכמה גדולים הם דברי הבאים בסוד ד' האומרים שתהי' הלכה כב"ש לעתיד לבא. הכונה הכללית, שההכשר הגדול שיוכשר העולם להיות מתוקן כפי עמק החכמה לא יהי' צריך עמה ויתור הרגשי, כי באור החכמה וההשלמה המדעית למי שראוי להשתמש בה כבר כלולות כל השלמויות. והשלמת הרגש היא בתור הכנה להכין את המקבל להכיר את האמת לאמתתה, ואין בזה חילופי דינים ושינוי תורה חלילה, כי יסוד תורה שבע"פ בהלכות המסופקות, כשיהי' הכל על מכונו יהי' ראוי להחתך ע"פ סנהדרין הגדולה היושבת במקום אשר יבחר ד' שמהם תורה יוצאת לכל ישראל, והם יכריעו כפי צדקתם וחכמתם הרבה, ולהם אנו חייבים לשמע לבלתי סור מהם ימין ושמאל, "ועת ומשפט ידע לב חכם".

ברכות פרק ט׳ פסקה רנ״ד

ביחסים בין הלכה ואגדה הלומד צריך להיות קשוב להרגשותיו הפנימיות

ראוי לאדם להאזין לקול הרגשותיו הפנימיות, שהם נוסדו מיוצר כל ב"ה כדי לשמרנו מכל רע ולהדריכנו בדרך חיים, והדברים כוללים עניני הגוף ועניני הנפש. דוגמת אלה בעניני הנפש, עתים שונות הם באדם ונטיותיו שונות הנה, לפעמים יהי' נוטה דעתו והכשר שכלו אל דברים של עיון מעשיים כעניני הלכה, "משען לחם" אלו הלכות, ולפעמים ימצא את נפשו נוטה לעניני פיוט ואגדה, לדבקות בד' ית' ורגשי קודש של אהבה ויראה טהורה, שהם כללי האגדה, "משען מים" אלו בעלי אגדה, ראוי לו לאדם לשמור עת לכל חפץ כחפצו הפנימי, שמורה על נטיית הנפש בטבעה להשתוקק אל אשר יחסר לה. ולפעמים תשתוחח נפשו בנשאו דיעו אל אשר עבר עליו מכל חטאת האדם, ויאבה להשליך את סבל משא כל חטא וכל מדה רעה שדבקה בנפשו, בשפיכת שיח של תפילה ותחנונים, וידוי ופלל, ג"כ לא יעבור מועד חפץ, הוצאת הפסולת הנפשי, לטהר רוחו לפני קונו, ברגש עז.

ברכות פרק ט׳ פסקה של״ב

ההלכות יהיו נחתכות בשני אופנים, או מצד הניתוח הפשוט שלהם בראיות נבנות ע"פ מדות התורה, או סברות שכליות פשוטות, מכוון לשופט שאמרה תורה לשמוע בקולו בפרשת כי יפלא ממך דבר למשפט. ועוד יש יתרון לגבורי כח עומדים בסוד עיקרי תורה, שלפעמים יגיעו הדברים לחתוך הלכות שבתורה ע"פ שרשי ידיעות כלליות מעומק טעמי תורה, אשר אמנם נסתמו לנו דרכיהם בפרט למעשה, אבל גלויים היו לרבותינו אלה, "אלה הדברים עשיתים, כבר גיליתים לר"ע וחביריו". ע"כ נמשלה ישיבתם לכרם שיש בו שני מיני שימושים בפריו, אכילת הענבים הפשוטה "כי תבא בכרם רעך ואכלת ענבים כנפשך", ועוד שימוש יותר נעלה, מעילוי ע"י יין הנעשה מהענבים מתוכיותם. הצד הראשון נערך נגד הדרישה הפשוטה שבתורה, והצד השני נגד הדרישה העמוקה והנסתרת מעיני אנשים שלא הגיעו למידה זו, נגד ערך הכהן הנזכר גם הוא בפרשת שופטים לשמוע לדבריו. והמתייחדים רק בעסק הדברים המיוסדים בעומק סתרי תורה קראום חכמי הזוהר בשם מחצדי חקלא. לעומת בעלי הכרם שבהם שתי האכילות עומדות לכך כדרכם, באה ההנאה של השדה דוקא אחרי רוב מעשה ועבודה של קצירה עימור דישה וטחינה. כן חכמת סתרי תורה תבואר רק ע"פ הישרה רבה בהכנות מרובות, וכשהם בעינם טרם נעבדו ונבררו לא יוצלחו להיות למזון רוחני נעים לעם. לא כן הקיבוץ על כללות התורה בכל דרכיה העיוניות והמעשיות, שנבנה לה מקום ביבנה, ע"פ עצת ד' להקים עדות ביעקב ולהאיר אור ישראל בשקוע שמשו הלאומי והמדיני, נקבצו שתי התעודות יחד העיון והמעשה. הכרם נעבד והענבים נאכלו גם הם לתיאבון ומשיב נפש כמו שהם גופי תורה והלכות מאוששות, גם הריקו מעליהם יינה של תורה, בעומק הגיון וחכמת אלהים.

ברכות פרק ט׳ פסקה שנ״א

לימודי התורה בההלכות המקובלות המה רחבים מאד ומספיקים להמון מעשים רבים בהליכות התורה. ובאמת המה מספיקים ג"כ לכל הספיקות המתחדשים, אם יובנו הדברים כראוי, אלא שבתולדות צריך בינה יתירה להשמר מן הטעות, שלא לדמות למה שאינו דומה וכיו"ב. והבקיאות היא באמת דומה להמקום המחזיק את עצם התורה, באשר ההסתעפויות והתולדות יושכלו להיות בתוספות מרובה על העיקר. אמנם המקום הכוללם והמחזיקם של כל אלו הענפים המתחדשים, המה הידיעות של השרשים המקובלים שכבר נשנו ונתקבלו. א"כ הבקיאות היא מצטיינת במה שהיא בערך מקום המקבל את כל ההסתעפויות הבאות מאבות ההלכות, וכוללת ג"כ את הענין החיובי מבלעדי היסוד השלילי. כלומר שמצד הבקיאות לבדה אמנם אפשר לדעת את כל המעשים שנכללו בהלכות המפורשות, והיינו דרך החיובי, אבל לשלול את הטעות שיש לבא בבא תור דבר מחודש, שבאמת עיקר שימוש החריפות הוא האופן השלילי. שהרי הכל כלולים, כל הפרטים המתחדשים, בהאבות שכבר באו לידינו, אלא שיש מקום לשכל לטעות במקום מוצא הדבר המחודש בערכו ודמיונו, ע"כ צריך בינה יתירה להציל מהצדדים המוטעים. ובזה המליצה מכוונת, של סיני לבקיאות ושל עוקר הרים לחריפות. הנה סיני נבחר למקום שבו נתנה תורה, שאר ההרים נעקרו מיתרון זה, "כולכם בעלי מומין אתם אצל סיני", הי' בסיני צד החיובי, ביתר ההרים צד השלילי, ונמצא לפ"ז בסיני עצמו צד החיובי, הדרך האמת שנלמד עליו, והצד השלילי, שלילת שאר ההרים. ע"כ דומות ג"כ הסברות האמתיות שיש להם יחש לתורת אמת שנתנה בסיני, לסיני, והן נמצאות בהלכות, וכח הבינה לשלול את הצדדים המוטעים לעקירת הרים, כלומר הראות שאינם בכלל תורת סיני, ובשלילת הדברים המטעים תבורר האמת.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה א׳

תכלית ההתבוננות בכל מושג, הוא הרושם שהדבר עושה על נפשנו. זה המשפט נמשך והולך על נפלאות אדון כל המעשים ב"ה שאנו רואים בבריאה, וכן בכל צד מצדדי העיון בתורה ובמצותיה. אותו הרושם שכל מצוה וכל הלכה פרטית עושה על הנפש להשכיל ולהיטיב, זהו ודאי חלק מאורה של תורה המתגלה לפני כל נפש משכלת. "קול ד' בכח", לפי כוחו של כל אחד ואחד.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״ב

...ד' ממרום ישאג, מרום המחשבה והעצה האלוהית להגיע את האדם לרוממות מעלתו, והוא בשפל יושב, בהתרחקו בחייו הפרטיים מאור פניו, בנמיכת דעת וחסרון שכל. וממעון קדשו יתן קולו, קול אלהים הראוי לחדור ברגש הלב גם באין דעה והשכלה גדולה, אך היא נדממת, עד שכל מוסר והוד, כל מדה יקרה, אינה תופסת את מקומה הראוי לה בלב הבריות. ועי"ז המעשים הולכים ויורדים, ומקום הדום רגלי ד', מקום ההוראה והמעשה, "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים", אינו ניכר בחיים המגושמים אשר לאדם, שגורם סילוק שכינה וחורבן ביהמ"ק. ע"כ בכל השלש משמרות דהוי הלילה, על [כל] משמר ומשמר הקב"ה שואג כארי, שנאמר ד' ממרום ישאג, לעומת רוממות השכל, שהי' ראוי להתגבר במין האנושי בהתיחדו עם שלמות עצמו. וממעון קדשו יתן קולו, לעומת כח הרגש הנשפל ונדחה. שאוג ישאג על נוהו, לעומת המעשים, שזהו יסוד נוה ד' בעולמו, "מקדש ד' כוננו ידיך".

סדר זרעים פסקה ל״א

ועל העז, הקיום האדיר של הרחוקים, המה, הנטישות המעשיות, תילי תילים של הלכות שחיי עולם קבועים בהם, "אהבת עולם אהבתיך, ע"כ משכתיך חסד", משך החסד ההולך ומתרחב במה שרצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, "ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר", על העז ההוא חופה ההדר, "על כל כבוד חופה", "גילת ורנן כבוד הלבנון ניתן לה". "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ד' ורפאתיו", הרחוק שהי' קרוב גם בריחוקו, וכשנעשה קרוב בפועל, כאשר בא עד מקום בית חייהם ולבן של ישראל, אז יגלה הוד החיים המלאים הדרת קודש, "כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך. כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך. כמו חלב ודשן תשבע נפשי, ושפתי רננות יהלל פי", שלחו לפניהם להאציל עליהם הדר החיים מעיר עז לנו, ועטרו את בכוריהם, גם הרחוקים הנזקקים לגרוגרות וצמוקים, נעטרו בפרי חמד מלאים לשד חיי נועם.

סדר זרעים פסקה ל״ח

היחס בין המחשבה והמעשה

הקדושה הכללית שמתמלאת ע"י האחדות המושגת ע"פ כל דרכי ד' היא מצטיינת בשני ענינים, במעשה וברעיון. האחדות המעשית מביאה לאחדות הדעות, כי רק ע"י התיסדות חק ומשפט התורה בכלל האומה, יזדככו הדיעות לבא לקדושת המחשבות שסגולת ישראל בהן תלויה להאיר באור ד'. החילוק הנמצא בין המעשים והדיעות הוא שהמעשים הם יותר תלויים ע"פ הוראת הכהן המיוחד להורות תורה כאשר ביארנו, "ע"פ [...] המשפט אשר יאמרו לך". אע"פ שאין ההכרה הפנימית של הפרטי מכרת את ערך הדבר, על ימין שהוא שמאל שמע לו, מפני שכך הוא חפץ ד' למען אחדות הכלל, וזקן ממרא שרצו ב"ד למחול לו, אינם מוחלין אמרו חז"ל, כדי שלא ירבה מחלוקת בישראל. אמנם החלק העיוני ממילא הוא מתישר ע"י ישרת המעשים, אבל תלוי הוא ביותר בההכרה העצמית, כאשר האריך בחובת הלבבות בהקדמה, שלא נאמר בפרשת "כי יפלא ממך דבר למשפט" שום דבר מתוצאות השכליות בחובת הלב, מפני שע"ז לא נסמך העיון אל המרכז וחכמי הסמך, כ"א ע"פ יושר מעשה התורה, כבר ימצא השכל העצמי מסילה לדון דין הדיעות הרוחניות ע"פ דרכי יושר וצדק. ע"כ נחלקה כאן ההגדה, בתחילה יאמר "הגדתי היום לד' אלהיך" מכוון כנגד האחדות המעשית, ובזה פונה הוא אל הכהן ומיחד עליו שם שמים, כלומר ע"פ ההדרכה הכוללת היוצאת מההשפעה הכללית, ע"פ התורה אשר יורו מורי התורה היושבים במקום אשר יבחר ד', בזה אמצא מגמת ביאתי לארץ. ואין בענין המעשה מבוא לרגש העצמי, כי אפי' תהי' התחייבות המעשים ע"פ הוראת ב"ד נגד הכרתו ודעתו הפרטית, מחוייב הוא לבטל דעתו נגד שלמות הכלל של האומה בכללה שצריכה להתנהג ע"פ מוריה. אח"כ יפנה להעיר לבבו בצד העיוני של האחדות, בזכירת העבר, דרך ה' והשגחתו, מ"ארמי אבד אבי". פה יאמר "ד' אלהי אבותינו" ולא ייחד שם ד' דוקא על הכהן, כי שלמות המעשה גורמת שההשגה הפרטית מכרת כבר בעצמה את הדיעות האמתיות, לא רק מצד הסמיכות על הכהן המורה. והנה ביחש הדיעות עם המעשים ישנם שני דרכים: דרך אחד הוא, שהמעשים יהיו נשמרים בכל תוקף זהירות ביראת ד' תמימה וטהורה, מבלי נגע כלל אל האוצר של הדיעות ורעיוני הלב. כי המעשים צריכים שיהיו כלולים ע"פ מרכז האומה המעשי, שהוא צריך שווי גמור, באין חילוק כל דהו הגורם למחלוקת והתגודדות. אמנם שדה הרעיונות רחב הוא, והרבה פנים לתורה לעבוד את ד' במקהלות ממקור ישראל, כ"א ואחד כפי כחו ושכלו. ע"כ צריך שיהי' השיתוף שיש לכהן עם הבעלים הפרטיים בביכורים, נגמר(ים) בעודנו עסוק בהצעה המעשית, בשעה שקורא את שם ד' על הכהן. וזוהי דעת ר"י שקורא עד "ארמי אבד אבי", ומשם משתתף עם הכהן במעשה התנופה. אמנם אח"כ, ע"י אמירת הענין המענין את הרעיון, אז כ"א קובע ברכה לעצמו, כ"א כפי שכלו יהולל, ואין לשתף בזה ענין המעשה, שתלוי בהוראה והסכמת ב"ד קבוע. ולפי פשטן של דברי ת"ק שאחרי גמר כל הפרשה היתה התנופה המשותפת בין הישראל והכהן, נראין הדברים שמ"מ המעשה פועל הרבה על המחשבה, ועם הרכוש המחשבי ראוי שישתמש גם בחלק המעשי שבו הכהן משותף. כי יש ג"כ דרך נכון שיפעלו לטוב ולרומם בכח העיוני על המעשים כולם. ועם התרוממו להשכיל בעיון כפי שכלו, יבא אח"כ להשתתף עם כח ההוראה לפרטי המעשים, אז ימצא בהם עצמם אוצר רב דעת, ע"כ נכון הדבר שאחרי גמרו ג"כ ההצעה העיונית, ישוב להיות משתתף עם הכהן במעשה התנופה. והדברים נוגעים אם יש מקום להשכלות עיוניות עם פרטי המעשים בהלכות ופרטי המצות. שלפי דעת הרמב"ם במו"נ אין העיונים השכליים מוצאים מקום כ"א בכללי המצות, ובקשת עילה לפרטיהם בעיניו ז"ל הוא שגעון ארוך, א"כ אין יד העיון מגעת כלל למעשים שבהם יש שיתוף לכהן. אמנם כפי מחקרי חכמים רבים יש לצייר אוצרות תבונה ודעת ד' בכל פרטי המצות בסוד ד' ליראיו. וכן מטין דברי חז"ל בענין טעמי תורה שיקרים בעוה"ז קפויין יהיו לע"ל, וכמה מאמרים בזוהר מורים כן. ולפ"ז יש יחש גדול לפרטי המעשים עם הצד העיוני שבתורה ע"פ ההכרה העצמית, וראוי להורות ע"ז בהשתתפות עם הכהן במעשה אחר שכבר הקדים הצעתו בהכרת ההכרה המדעית, שאם שהיא פרטית ותלויה בבינת כ"א בפ"ע, היא כללית, שהיא בטוחה שכבר יביא יושר המעשים שכל האומה תכיר את המאור האמיתי שבדיעות שאליהן פונה התורה בכוונתה הכללית, "כי נר מצוה ותורה אור".

סדר זרעים פסקה מ׳

...ישנם ענינים כאלה שהם נעשים בדין תורה ע"פ מטבע קבועה, והנה כיון שהמטבע נקבעה כבר, שולל מיחידים התגלות לבבם ע"פ ערכם והשקפתם הפרטית. אמנם כ"ז שלא הזיק הדבר אל הכלל כולו, טוב הוא שכל יחיד מצויין, ימלא את הנהגתו בעניניו הרוחניים ע"פ מדתו לעצמו. אמנם כיון שבערך הכלל, מאין מטבע שוה ומסויימת, ירד הרוח ויבא למצב מורה ועזוב, צריכה [ה]מטבע להיתקן, וכיון שנתקנה, הכל חייבים לעבוד עבודת הכלל, גם אלה היחידים, שלא הוצרכו לזה מצד עצמם. למשל התפילה, לפי המצויינים, בעלי רגש ודעה, יותר הי' לבבם קרוב להתמלא רגשי קודש, אם היו מתפללים כמו קודם תקנת הנוסח, כ"א כפי רוח בינתו ורגשי לבבו. אמנם למען הכלל, שמבלעדי התפילה הקבועה, הי' יסוד התפילה נעזב לגמרי, והוצרך הדבר לבא לידי תיקון מטבע כוללת, ועכשיו שנתקנה, חלילה ליחיד לפרוש מן הציבור. ואם תעלה על לבבו מחשבה, שצמצום המטבע עושק ממנו הרחבת הרגשת לבבו ע"פ רוחו, עליו להשכיל כי עבודתנו לצורך הכלל, היא כוללת ג"כ, כמו כל התנדבות, גם את שאר רוחנו, אע"פ שהיא הגדולה שבנדבות לאיש אשר רוח בו.

שבת פרק א׳ פסקה ב׳

דייקנות גזירות חז"ל

כל דברי חכמים שעשו סייג לתורה, שקולים בשקל הקודש שעליהם אין להוסיף כמו שמהם אין לגרוע. וכאשר החכמה האלהית שיערה איך להעמיד את כל צדדי החיים על מכונם, לבלתי הכחיד את הפעולות המוסריות הנשגבות ע"י מיעוט רישומן במעשים, ולבלתי הכביד ג"כ על החיים החומריים יותר מדאי, כאשר ביאר דבר זה הר"מ ז"ל בשלישי ממו"נ, כן העריכו חכמים לפי מדה זו את תוכן דבריהם בעשותם סייג לתורה, וכאשר מצאו שמספיק סייג קל, לא הכבידו אף כחוט השערה יותר אף להכביד על הרצון האנושי ולהניעהו מחפצו. ע"כ באשר מצאו שלפי מדת הערך של איסור ההתעסקות לפני תפילת המנחה בדברים שיוכלו לגרום לה ביטול, די באסרם איסור לכתחילה שלא להתחיל, ואם התחילו אין צורך עוד לעמוד לפני חפץ האדם השוקק לגמור את אשר החל מעסקיו החומריים, עמדו ג"כ על סוף הדעה והנטיה האנושית, כי אף אם רק הפנה מעסקיו והכין עצמו לאיזה דבר, יקשה בעיניו לבטל את הכנתו ולהנזר ממנה, ע"כ הוציאו משפטם הנכון כי בכלל אם התחילו אין מפסיקים, אינו דוקא ההתחלה בפועל הדבר עצמו, כ"א גם ההתחלה בההכנות הקודמות לו, כל ענין לפי תכונתו, כי ראוי לכבד גם את הנטיה הטבעית של האדם, במקום שאין כח מכריח מוסרי מספיק לעמוד דוקא כנגדו.

שבת פרק א׳ פסקה י״ז

ההתמודדות עם דעות זרות ע"י חיזוק פרטי ההלכות המעשיות

מהפעולות החומריות הפרטיות יבאו תוצאות ישרות למחשבות כלליות, כמו שיש דמיון לתעודת השבת הרוממה עם המעשים החומריים, שעל ידם מצטיינת היא בקדושתה אל נתינת פת לתינוק בערך הידיעה להאם. האם אמנם היא כלל הכנסיה תכיר את קדושת השבת ועליונותה מריבוי האזהרות והמעשים החומריים, מריבוי הדיוק בפרטי המלאכות האסורות, האבות ותולדותיהם. והחומר שבהן יביא להכרה מה רם ונשא הוא הערך של הקדושה העליונה החופפת על השבת. והנה כלל הדבר הוא לחזק את הכחות הגופניים בעידון של רוממות וקדושה ולהאיר את עיני השכל בדיעות אמתיות ומזהירות, דומה הוא לשאיף ליה משחא המעדן את הגוף ומבריאו, ומלי ליה כוחלא המאיר את העינים ומזככן. והנה בדורות הראשונים שהיו הדעות צלולות ומאשרים מתעים לא נמצאו, הי' מספיק שמירת גופי תורה שבשבת, וההוראות המחזקות את קדושת הגוף ואור הנפש היו באות מהארת השכל והרגש שנלוה עם הפעולות ע"פ הסברת גדולי הדור. אמנם כאשר באו פריצים ויחללו את כבוד המושגים הרוחניים, ועל חשבון הרעיונות הרוחניים התחילו לזלזל במעשים שהם עמודו ויסודו של עולם, ושרק על ידם ובזהירותם יבאו לתעודת השבת העליונה ותעודת ההצלחה של התורה כולה בכללה, אלה הם המכשפים המכחישים כח פמליא של מעלה, שנטלו הדרה של תורה במעשיה וחללו את קדושתה. א"כ בהרחבת הרעיונות והגיוני הלב שהם במקום משחא וכוחלא יהפכו את הכונה לרעה, לזלזל במעשים שהם יסוד החיים, וחיישינן לכשפים, שאיף ליה מאותו המין, מהמין של ההגבלה התורית שהם המעשים של האבות מלאכות ותולדותיהם שמן התורה, לחזק את ההכרה בעם כולו מרוממות קדושת ערך השבת היו צריכים לבא הוספת השבותים, גזירות חכמים בטלטול ורשויות דרבנן, להגדיל את הכרת השבת וקדושתה, שעל המעשים לא יוכלו טופלי שקר להוציאם לתרבות רעה כאשר עשו בכשופיהם על הרעיונות והמושגים הרוחניים. ע"כ תחת משחא וכוחלא באה התרבות אותו המין לחזק קשר התורה המעשית, שעל ידה יוכר לעם כולו בכל חלקיו גודל ערך הענין הגנוז בקדושת השבת שכ"כ צריכים אנו להיות מוזהרים בשמירתה, וכפי ערך ריבוי הזהירות המעשית תבא ההכרה השכלית המצעדת את הכלל כולו לאור החיים של התעודה המכוונת בקדושת השבת, שתוציא אל הפועל הדעת כי ד' הוא מקדשנו.

שבת פרק א׳ פסקה י״ט

טעם שרבה נהג בכל דבריו כדעת רב

...החיבה שתתגלה בלב חכם גדול לשיטתו של חכם אחד בכללה, באה מסגולת הנפש שע"פ רגשה הטבעי היא מרגשת שאלו המחשבות והדרכים הם נאותים לה, וממילא מובן שהחיבה הזאת צריכה להוביל ג"כ לתעודה מעשית, עד שגם בפועל נאה לחכם זה, המוצא את עצמו חושק וחובב מטבעו דרכיו ונטיותיו הגיוני לבבו ודעותיו של חכם גדול ואדיר אחד, הוא אות שדרכים הללו נאותים לו והם יביאו רב טובה לנפשו. כי בדרכי ד' וארחות הטוב והקדושה נמצאים מסלולים שונים, וכל איש רב דעה צריך להנהיג עצמו ע"פ נטייתו הפנימית. וזה אמר רב, שאין הנטיה הפנימית לדרכי חכמה ולימודים ידועים מספקת בהיותה לעזר רק להיות אלה הידיעות קנויות בדעת לבד מבלי שישתמש בהן האדם הנוטה אליהן לאהבה, כ"א תעודת הנטיה היא ההדרכה המעשית בפועל השימוש בהן. ע"כ דומים הלימודים הנחשקים למלתא דאלבישייהו יקירא, היוקר והחיבה מקושרים עם השימוש בפועל, לא עם הקנין לבד. א"ל אמר רב הכי, בתרייתא עדיפא לי מקמייתא, בתחלה לא חשב כ"א למלאות את תביעת נטיתו באורח לימודי, אמנם מדברי רב אלו הכיר שצריך הוא למלאותם ג"כ בערך מעשי. נמצא שבכח מאמר זה האחרון יוציא התועלת היותר עליונה מכל הלימודים הפרטיים, המעשיים והשכליים, ומכל ההשקפות הכלליות שתשיג ידו לדעת מהמון לימודי רב הרבים והגדולים, שטרח עד כה בקיבוצם באהבה פנימית, ותכלית חכמה הלא היא מעשים טובים, ומאחר שהכיר שמנטייתו הטבעית לחכמתו של רב יסול לו מסילה ג"כ בחיים המעשיים שהם העיקר ביסוד התורה והשכל, ע"כ בצדק אמר בתרייתא עדיפא לי מקמייתא. וההדרכה המעשית היא ראויה ביותר מכל לתמיכה ממשית, להכניע לצרכה את סדרי החיים כדי להגיע אליה, ואי הוה נקיטנא אחריתא הוה יהיבנא לך. ומצינו ברבה דכל מילי דידיה הוה עביד כרב כעדותו של אביי, והוא ג"כ תולדה מהרגשה של קדושה טבעית בנטיה פנימית, שכאן נתבררה לר"ח ע"י המאמר הנשגב, מלתא אלבישייהו יקירא.

שבת פרק א׳ פסקה ל״ז

אף שתכלית התורה היא לקלוע את המטרה בכל יחיד ויחיד, מ"מ הלא התורה היא כללית ומשקפת היא על הכלל הגדול. ע"כ חלילה ליחיד לפרץ גדריה או להעביר הגבלותיה וזמניה, אף אם לפי ערכו ומצבו הפרטי ימצא שהפעולה הרוחנית המכוונת היתה עליו פועלת באופן יותר הגון באופן אחר או זמן אחר, כי אין ליחיד לתבוע צרכי נטיותיו הפרטיות במקום שדרכי התורה קבועים ע"פ היסוד הכללי שאיננו משתנה ע"פ פרטים ממנו, ולשם כך נועדה עבודת ה' הפרטית

כלל המצות וחיובי התורה, ביחוד בדברים שבין אדם למקום, תכליתם היא לפעול על כל יחיד ג"כ את פעולתם הרצויה, לקרבת ד' ולקדושת המעשים המדות והדיעות, ועם זה להגביל את החיים בתכונתם הרצויה שלא להכביד יותר מדאי על האדם בהכבדות מוסריות, כמו שביאר הר"מ במו"נ בשלישי בשיווי של התורה עם הטבע. אמנם אף שהתכלית היא לקלוע את המטרה בכל יחיד ויחיד, מ"מ הלא התורה היא כללית ומשקפת היא על הכלל הגדול. ע"כ חלילה ליחיד לפרץ גדריה או להעביר הגבלותיה וזמניה, אף אם לפי ערכו ומצבו הפרטי ימצא שהפעולה הרוחנית המכוונת היתה עליו פועלת באופן יותר הגון באופן אחר או זמן אחר, כי אין ליחיד לתבוע צרכי נטיותיו הפרטיות במקום שדרכי התורה קבועים ע"פ היסוד הכללי שאיננו משתנה ע"פ פרטים ממנו. אמנם כדי להתאים עכ"פ צרכי כל יחיד הרוחניים שהם עכ"פ משתנים הרבה, אל הענינים הכלליים שתוליכנו בהם התורה, ישנה עבודת ד' הפרטית, שפרשת נדרים ונזירות היא כללה. וכן מסתעף מהם הלכות פרטיות שכל אדם יוכל להנהיג עצמו ע"פ דרכי קדושה וחסידות הנאותים לו, למלא את אשר לא יוכל למלא נפשו מהענינים הכלליים, מצד השינוי הפרטי שיש בעצמותו הפרטית, ומזה באות תעניות יחיד. וכיון שכל עיקר מציאותן הוא רק להתאים את הענינים הפרטיים של צרכי היחיד אל הענינים הכלליים התוריים, הם אות נאמן כי הענינים הכלליים הם חזקים עומדים לעולם בקיומם, וחלילה לשלח בהם יד ע"פ רגשי לבב יחיד או יחידים. ע"כ לעומת הקביעות והבצרון שיש בחיובי הציבור בכל תוקף ועז, צריך להמצא בענינים היחידים הללו, כל הרוך וההתמשכות לפי מצב היחיד ופרטי עניניו בכל האפשר, כי רק אז ישמשו את תעודתם להשלים את צרכי היחיד אל צרכי הכלל מבלי לגעת בענינים הכלליים, ע"כ תעניתו היחידית, לוה אדם ופורע, אם איננה מתאימה באותו יום לתכונתו המוסרית או החומרית. כי זהו משפט העבודה היחידית שתהי' ראויה ועומדת לקבל כל שינוי כפי מצב נושאה, לעומת העבודה הכללית שהיא עומדת למעלה מכל הענינים הפרטיים, ואיננה משתנה מכח שום שינוי ומקרה פרטי.

שבת פרק א׳ פסקה ל״ט

...והוא לאות על פרטי דברים בהליכות היחיד והציבור, שכפי הנפילה הפנימית כן צריך שיתמלא המקום לתן סעד שלא יפול האדם הפרטי או הכללי בנופלים מקדושות חיצוניות. ע"כ מצד הנפילה הגדולה של כלל האומה, שגרם בעונינו פיזורנו הגדול וריחוקנו מבית חיינו, יחד עם זה עצמו גרם שנשתכחה תורה והלכה ברורה ונתרבו הספיקות, ועם ריבוי הספיקות יצאו בהכרח תולדות של חומרות, שבכלל נתרחב החוג המעשי. ומאת ד' היתה זאת, שההתרחבות המעשית היא משיבה את האבדה הרוחנית של עצם זוהר הנפש שהועם ע"י הירידה הגדולה של האומה. ואלה הדברים שהם חיצוניים בערך יסודה של תורה ועיקרה, הם מקיימים את האומה בקדושתה ואמונתה לשם ד' אלהי ישראל.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ב

...ע"כ דבר אשר לפי מושגו הרוחני לא יבא בכלל חילול שבת, אמנם בהיותו מזדמן בתדירות יפעל על הצורה החיצונה להיות מעמם קדושתה חלילה, מכח הכלל הגדול של תכונת השבת יתחייב בזה הזהירות. שכחת איזה דבר בבגדו לפי שורת ההלכה, אינה מכלל חילול שבת, מתעסק הוא כדכתבו בתוספות. אמנם הצורה החיצונה אינה מבחנת בין ארחות הלב בכונתם, ונמצאת קדושת השבת מתחללת מצדה זה. ע"כ ימשמש אדם בבגדיו ע"ש עם חשכה, למען תהי' קדושת השבת שלמה גם בצורתה החיצונה.

שבת פרק א׳ פסקה נ״ב

דרך העיון בטעמי תורה, והזהירות מגילוי פנים בתורה שלא כהלכה

...והנה כאן הוא מקום השמירה, דרך העיון בטעמי תורה אפשר ע"פ דרכי האמונה ורגשי לב של תמימות ואהבת ד' הטהורה המתגברת בכל אדם לפי מעלתו ומוסיפה לו ג"כ דעה והשכל ביראת ד'. זאת ההסתכלות היא דומה להסתכלות מצד אור השמש, "שמש ומגן ד' אלקים", ומצד האור הכללי הנטוע בנפשות זרע אמונים מאור ד' ותורתו, תתרחב הדעת וההכרה בעמקי תורה הרוחניים. אמנם ההסתכלות בפנימיותה וטעמיה של תורה ע"פ מערכי לב השכל האנושי, כ"א כפי מעלת הסתכלותו, "נר ד' נשמת אדם", דומה היא לערך המאור הכללי הנובע מרגשי האמונה הטהורה הכללית, שהיא מאירה בכלל האומה מצד אור ד' המופיע עליהם מקדושת ברית ד' אשר עמנו, לערך אור הנר הפרטי שבידי אדם לעומת אור השמש הכללי והטבעי, וכאן צריך שמירה שלא יטה, שלא יסור מדרך סלולה לגלות פנים בתורה שלא כהלכה, שלא לסמוך על דרכי לבו ביסודי טעמי תורה לשנות דברים מעשיים. אמנם אם אדם חשוב הוא מותר, שאדם חשוב כשידרוש בטעמי תורה כפי שכלו, ידע להוציא מזה רק את המועיל, את הדברים המחזקים את יסודי התורה ושרשיה בלבבות. ואותם הרעיונות המאדירים ג"כ קיומה של תורה בפועל, ושום מכשול לא יצא מזה מאחר שכחו רב וראוי הוא לטייל בפרדס ולהוציא ציצים ופרחים בטעמי תורה ג"כ משכלו הפרטי, מאור "נר ד' נשמת אדם" שבקרבו, בו אין חשש שמא יטה מ"אורח ישרים סלולה".

שבת פרק א׳ פסקה ס״ז

דרישת התורה ע"י בית דין לדורות, והיכולת של הנבואה לחשוף דרכי דרישה שיהיו בבתי הדין שלעתיד. יסוד התורה הוא שהנבואה לא תחדש שום דבר בהוראה, כמבואר ברמב"ם ה' יסוה"ת. כח ב"ד הוא יפה לחדש ולדרוש בתורה, כל ב"ד לפי הבנתו, ואין לך אלא ב"ד שבימיך. לפעמים הי' ב"ד אחד דורש בתורה ומעלה ע"פ דרשותיו הוראות חדשות, והי' כל זה דברי תורה, שכך הונח בעצם התורה ע"פ החכמה העליונה שתהי' נדרשת ע"פ דרכי תורה בצירוף השפעת השכל והסכמת הב"ד שבימים ההם. הנבואה אע"פ שאין בכחה לחתך דינים בפועל, אבל הצפיה מסורה לה. א"כ לפעמים יראה הנביא מה שיהי' באחרית הימים, שעתיד בית הדין הגדול לדרש בתורה איזה הוראות מחודשות, שלפי הדרכים המוסכמים בידנו הם נראים כסותרים דברי תורה, אבל הדברים יתגלו מעומקה של תורה בשעתם. לעולם לא תהי' הנבואה מכרעת את ההוראה המעשית כ"א יש בה צפיה לרגלי ענינה. והצפיה מתאמת ע"פ דרכי הדרישה שיהיה לקו לב"ד הגדול שיהיה לעתיד ביום שישובו לנו כל חמודותינו, הארץ והמקדש הנבואה והממשלה

יסוד התורה הוא שהנבואה לא תחדש שום דבר בהוראה, כמבואר ברמב"ם ה' יסוה"ת. אמנם כח ב"ד הוא יפה לחדש ולדרוש בתורה, כל ב"ד לפי הבנתו, ואין לך אלא ב"ד שבימיך. וכשישראל הם על מכונם וב"ד הגדול יושב ב"מקום אשר יבחר ד' ", אז אין צריך לשום חתימה והמשכה לאיזה הוראה קבועה מדורות שעברו כ"א בדברים שהם קבלות ברורות הלכה למשה מסיני, אבל כל הוראות מסופקות צריכות הן להחתך ע"פ ב"ד הגדול. ולפעמים הי' ב"ד אחד דורש בתורה ומעלה ע"פ דרשותיו הוראות חדשות, והי' כל זה דברי תורה, שכך הונח בעצם התורה ע"פ החכמה העליונה שתהי' נדרשת ע"פ דרכי תורה בצירוף השפעת השכל והסכמת הב"ד שבימים ההם. והנה הנבואה אע"פ שאין בכחה לחתך דינים בפועל, אבל הצפיה מסורה לה. א"כ לפעמים יראה הנביא מה שיהי' באחרית הימים, שעתיד בית הדין הגדול לדרש בתורה איזה הוראות מחודשות, שלפי הדרכים המוסכמים בידנו הם נראים כסותרים דברי תורה, אבל הדברים יתגלו מעומקה של תורה בשעתם. ע"כ הנבואה תעשה את שלה, תעריך דבריה כיד ד' עליה. אבל הדורות כל זמן שלא באו למדה זו אינם יכולים להתאים אלה הדברים עם ד"ת, והנבואה הלא אינה מכרעת, ע"כ צריך הספר הנבואי ההוא לפ"ז להגנז. אמת הדבר שאנו מאמינים ומכירים שפעולתו רצויה אבל רק לעתים רחוקות כשיגיע הדבר בפועל, שע"פ ב"ד יחתך הדבר ע"י מה שימצאו דרכי הדרישה שלהם בתורה מכוונים לזה. אמנם כדי להשאיר הספר עמנו, צריך להעלות איזה איש למעלה ממדרגת בני הדור עד שבשכלו הכביר בצירוף יד ד' ברוה"ק שעליו יוכל לצייר לו ולהעמיד תוכן הדרשות האפשריות ע"פ אותם דרכי החכמה המופלאים שיתגלו בימים ההם בעת הישועה העתידה, ועל פיהם יכיר את דרכי הנביא והנם הולכים במסילת התורה. וזה עשה חנניה, העלו לו ג' מאות גרבי שמן. השמן מורה על החכמה האלהית. ע"כ נבחר שמן למשחה לאות קודש ויתרון כח קדושה, להורות שיתעלה כאן במחקרו, לא לפי המדה המעשית המתבוננת רק ע"פ שכל הפשוט האנושי, כ"א ישוה דרכיו לארחות הקודש של החכמה האלהית. וישב בעליה, להורות שהוא אמנם מתעלה בדרכו זה מפני דורות הללו, ושדברים אלו אינם נאמרים למעשה לעת כזאת, מפני שלא באו הדורות עד המצב המרומם הזה שתהי' הדרישה של הב"ד ראויה להם באופן זה. ודרשן, וכיון שדרשן כבר הציב לנו דרך סלולה להתאים בכללות דברי הנבואה עם יסוד דברי תורה. ובזה הננו יכולים כבר גם אנו להשתמש באורו בתורת לימוד, מאחר שידענו שלעולם לא תהי' הנבואה מכרעת את ההוראה המעשית כ"א יש בה צפיה לרגלי ענינה. והצפיה מתאמת ע"פ דרכי הדרישה שיהיה לקו לב"ד הגדול שיהיה לעתיד ביום שישובו לנו כל חמודותינו, הארץ והמקדש הנבואה והממשלה, ועליהם ב"ד הגדול במקום אשר יבחר ד' שמשם תורה יוצאת לכל ישראל. אמנם רק בעליה, בהיותו מתרומם מעל המצב ההוה ומתעלה למצב הרם העתיד יכול הי' לדרש בצפונות ונשגבות כמו אלה, והיו הפעולות של כניסת השמן הרב ההוא והעליה לעליה, לחזק הרמיזה ליסודות החכמה שע"פ תבנה המערכה של הדרישה העמוקה ההיא, שבודאי תוצאותיה היו רמות ונכבדות מאד.