הנאה

ברכות פרק ז׳ פסקה ז׳

שמחת האדם בהנאת זולתו. הנאתו של האדם יכולה להגביר את חפצו לגרום הנאה לזולתו

יסוד המאשר את דרכי ההנאות הגופניות לדרך טובה, הוא שע"י היותו נהנה ורואה חיים טובים בעולמו יחפוץ להטיב בהם ג"כ לזולתו. וזה הוא יסוד מדת החסד והרחמים המתאמצת בנפש לרגלי פעולותיה הטובות להרבות הנאות זולתו ושמחתו בחיים. ע"כ בעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה, להורות כי ראוי לשמח על ההנאות הגשמיות שתמצא ידו להיות מהנה את זולתו בכל עז והרחבה. וזה ראוי להיות יסוד ג"כ להנאות עצמו, כי בהיותו רחוק מן החיים אין הדרך רחוקה שיתעלם ג"כ מצרכי החיים של זולתו. ואם שהאדם אפשר שיכול להעביר דרך הנאות העולם על עצמו, לתכלית נטי' רמה, אבל רב בנ"א הראויים ומוכנים להיות נהנים מאור החיים של עוה"ז להם אי אפשר לחוב. אמנם בתכלית הברכה יש עיקר להבליט ביותר כח ההכרת טובה שהוא יסודו של עולם הרוחני והגשמי במוסריותו וכל תיקוניו, ע"כ אורח מברך כדי שיברך לבעה"ב, להיות מוטבע כח הכרת הטובה בכל דרכי תכלית ההנאות. ומההכרה הקטנה לבעה"ב תבא ההכרה הגדולה לאדון כל ההודאות, שהכרת טובתו רצויה רק בהשלמת יצוריו בתיקון דרכיהם לטוב ולחסד לאחריתם הטובה הכללית והפרטית. אמנם גם בסעודת האדם לעצמו יש שם השקפת בעה"ב והשקפת אורח. ההנאות לעצמן כשהן בדרך דעת ויושר אם שהן אינן דברים עקריים, ואף אם נחליט שראויות הנה לכבדן כערכן, עכ"ז ראוי לשום על לב שיש תעודה לאדם נעלה הרבה מתעודתן. ואם שאין ראוי לבזותן, אבל לדעת כי עם תכליתן הקטנה הן מכינות תכלית יותר נשגבה מהפעולות הטובות וכל כשרון של משפט וחכמה ופעל טוב היוצא בכח השימוש בהנאות הגופניות. ע"כ אם שבעת הנאתו ראוי לו לשמח בעמלו, אבל אח"כ בהיותו פוטר עצמו מהעסקים הנמוכים ראוי לרומם נפשו אל דברים הנשגבים, להאיר באור דעת אלהים חיים, והוא יסוד ברכת המזון שבאה אחר האכילה. ואם האדם ישקיף על עצמו לשעה כבעה"ב בעוה"ז ונהנה בשמחת לב בהנאות ההוה, אין רע, אבל רק אם כשיתרומם מזה יכיר שהוא אורח ופונה הוא למטרה רמה לאור החיים האמיתיים. ומצד המעלה היותר רמה, יברך ג"כ את מצבו ההוה שהיא ההשקפה של ערך בעה"ב. שבהיות כל מעשיו לשם שמים, ועינו ולבו אל רוממותו, יכונו כל דרכיו וגם שמחת הנאתו של ההוה תרומם נפשו, ותגדלה לעשות חסד וטוב ברב הדר ותפארת.

ברכות פרק ז׳ פסקה ח׳

מפני שבהכרח האורח האוכל דלאו דילי' לא ינצל מבושה שבהית לאסתכולי באפי', ע"כ נאה היא התפילה הזאת לאורח על בעה"ב, לברכו ששכרו יהי' משלם ולא יתערב בו סרך בושה וכלימה, אע"פ שמטבע נתינת בשר ודם שתהי' עמה למקבל בושה וכלימה. הבושה (והכלימה) תתכן, (אם) מפני ההתעסקות באמצעים בלתי הגונים, אפי' תהי' התכלית בלתי גרועה. והכלימה, ביחוד, שהיא כח הבושה בהרגשה יותר חזקה, תצוייר על התכלית הבזוי' שראוי להכלם ממנה. ובאשר הסעודה היא כערך אמצעי לעצמה, ותכליתית בערך פעולות החיים הבאות ממנה, ע"כ יאתה התפילה שלא יבוש בעה"ב בעוה"ז, שימצא מנוחה וקורת רוח עד שיהיו הנאותיו החומריות הנאות אנושיות באופן שאין ראוי לבוש מהם, ושראוי לחושבן לאמצעי יפה לתכלית חיים האנושיים בדרך הגונה. ומצד תכלית החיים היוצא מכח הגוף הבא מהאכילה, לא יכלם לעוה"ב, שתהיינה פעולותיו ישרות ומלאות טוב ועבודת ד', באופן שימצא אחרית טובה לעוה"ב.

ברכות פרק ז׳ פסקה ט׳

ועוד יתרה, שההצלחה המקרית שהיא ע"פ רוב באה ע"י מסחר, ולפעמים נמצא שברבות הטובה לאחד תתמעט הטובה המאודית לזולתו, כגון אם ירבו קופצים על מסחרו של זה תמעט באותה המדה הדרישה על סחר זולתו. וכל כך ראוי שתרשים כח הכרת הטובה בקרב לב איש, עד שהאיש שפתח לו פתחו והכניסו בביתו והאכילו משולחנו, ראוי שידרוש טובתו המאודית יותר מטובת עצמו. ואם יצוייר שתתמעט טובת עצמו, לבקשת המותר לבד הסיפוק ש"חייך קודמים", שזהו נכלל בכלל הבקשה של "ויהיו נכסיו ונכסינו מוצלחים". אבל ההצלחה המאודית שבה יזדמן לפעמים אחד שמתמלא ממניעת רווחו של חבירו, יאבה בנדבת לבב, שהנדיב חברו, שהוא חייב לו הכרת טובה, יהנה באותה הטובה העודפת אע"פ שתחסר ממנו. ע"כ לא כללו בההצלחה המאודית גם את האורח המבקש, להורות על ראש פסגת יקרת הנפש והכרת טובה מקרב לב עמוק, שצריכה להמצא באיש הישראלי. וכן הורו חז"ל (שמו"ר פ"ד): "כל הפותח פתחו לחבירו חייב בכבודו יותר מאביו ומאמו". ואף שיוכל היות שאין החובה במעשה מגעת עד כה, כי באמת לעולם שלו קודמת לשל כל אדם, כדחז"ל בפ' אלו מציאות מ"אפס כי לא יהי' בך אביון", אפי' מאביו ורבו, מ"מ הרי אמרו: "כל המקיים בעצמו כך סוף בא לידי כך". א"כ סוף נדיב[ו]ת הלב והחסידות האמתית לעלות עד גבול זה של העדפת כח זולתו, ביחוד בהצטרף לזה עדינ[ו]ת הרגש של הכרת טובה, שמוצא המנוחה והשמחה הפנימית בראותו כי היטיב ד' לאיש חסדו. והרגש הנעים הזה, שהוא ראוי להיות נחלת כל נפש נדיבה, יסבב לו עונג הרבה יותר מהרחבת דעתו משפע עושר רב ותענוגות בנ"א, שתוכל ידו למצא בעשרו לעצמו.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ז

התעלות האדם הראויה לו מצד צורתו האנושית, שבזה לא ידמה לבהמה שנפשה היא יורדת לארץ, היא בכלל ע"י שימו את המטרה העקרית את צורתו האנושית, וההנאות הבהמיות לא יהיו לו כ"א לשימוש להגיע עד ההצלחה האנושית. אמנם מי שלא יאבה לטהר הנאותיו הבהמיות, וישים אותן עם כל גסותן תכלית לעצמן, הוא עם הארץ. ע"כ מי שאינו אוכל חוליו בטהרה, שאכילת החולין בטהרה מדרכת את המתנהג ככה לזאת המדה הנעלה לרומם את הנאותיו מלכלוך החומר אל הטהרה הנפשית. אמנם יש אדם שאף שבעצמו לא הגביה את רגשותיו שתהי' פנייתו בהנאות הגופניות לצד המעלה, אבל בשכל ובאמונה מכיר ומודה הוא שזוהי התכלית האנושית, ואינו מהחשוכים הסוברים גם בהסכמתם שרק ההרגשה החמרית על כל שאון רגשותי' היא תכלית אושר החיים האנושיים.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ׳

אמנם אמתת התכונה הראויה לזימון, שהוא להראות שראוי להיות מרומם שם ד' ית' דוקא ע"י הקיבוץ אל האכילה בריעות וחבורה, שלא כדעת הסוברים להתבושש בשימוש החושים, אמנם היא מעלה עליונה ומדת הקדושה שבה יתרומם האדם לדעת איך כל הנאות החושים הן שלימות וחיים אמיתים. ע"כ יאתה רק לשלימי בני אדם, הת"ח, היודעים לקשר הדברים הרחוקים של הפרטים אל הכללים העליונים...מדה הגבוהה שבגבוהות, שהיא מדת הקדושה הראויה לשומה לתכלית הרצוי בזימון ותכלית רוממות ענין הסעודה והרחבתה ע"י קיבוץ וריעות.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ט

חסרון הידיעה בהכרח דיוק שמירת התורה והמצות בא לרגלי חסרון ההכרה של ערך התורה בהחיים. כי הדעה ההמונית תוכל לטעות שיסוד החיים הוא החיים של אכילה ושתי' ותענוגות בנ"א, אמנם כסעיף אחד מוכרח הוא החלק של עבודת ד', ע"כ לא יכירו הכרח לבאר כל דבר בפרטיות ודיוק נכון, ומזה בא ג"כ חסרון ההכרה בערך כבוד התורה. אבל באמת הלא רק עם התורה נמצא את החיים האמתים, והתורה ראויה להיות מלאה בכל החיים כולם, שחקי תורת ד' התמימה הם חוקי החיים "אשר יעשה אותם האדם וחי בהם", וממילא אין ערוך להכרח כבוד הראוי לתורה שכל כבוד החיים רק [ממנה] נמצא ומבלעדה אין לנו חיים באמת. ע"כ ינאי בחשבו את עבודת ד' וחלק התורה בחיים כערך איזה ענף פרטי, שיש בו עכ"פ צורך, אבל הלא לפי זה אין לדמותו כלל לכבוד המלכות הכולל מוסד חיי הלאום כולו. ע"כ בא רשב"ש ללמדו שאין הדבר כן, שיסוד החיים הוא התורה, ואין דרכינו להפריש את התורה מן החיים, עד שנברך ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו, כאילו המברך שהוא העוסק בעבודת ד' אין לו חלק מצד עבודתו וסידור התורי בעצם החיים בכללם, ע"כ ראוי להחזיק טובה למכבדו כאלו עושה דבר שאפשר לאומה לעמוד מבלעדיו. ע"כ ביאר לו שהכבוד הוא מחובר עם התורה, והגיון התורה מרומם את האדם בכללו מצד שהיא מסדרת את כל אורח החיים, ועל פי התורה ורק על פיה נמצא את הצד המכובד של החיים, וממילא צריכה להיות עבודת ד' נמזגת עם החיים, לא עומדת בפ"ע. ע"כ לא נברך כעומד מן החוץ ובא רק למלא את הסעיף החסר בציורים הרבים של החיים, כ"א כחלק מחיים הכלליים שכולם צריכים להיות מונהגים רק ע"פ דרכה של תורה, נהנה גם הוא מהסעודה במאי דשתי' לההיא כסא, להראות הכרח (ה)התערבות התורה עם החיים, כדי לישרם כולם ע"פ דרך החיים האמיתים.

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״א

החוט המחריז בכל דרכי התורה הוא קשר הכלל אל הפרטים, במה שהפרטים מוצאים אשרם בהכלל הגדול. ע"כ בהיות האכילה משפלת את האדם אל גסות חושיו והנאתו הבהמית הפרטית, כבר הוכן לנו מראש בעצת ד', הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, לעלות משפלות הפרט אל רוממות הכלל. אמנם סדרי הבנין הכללי צריכין להיות מותחלים מהפרטים, ע"כ ראשית הכל צריך הקיום הגופני הפרטי, ואחריו הקיום הגופני הכללי.

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״ב

על האדם לרומם את מושגי ההנאה שלו, ובכך מעלת האדם יותר מבעלי חיים

הנאת הדברים שיש לאדם צורך בהם מחולקות לשנים, ההנאה המגעת במה שמתמלא החסרון, ונוסף ע"ז הוסכם באדם ג"כ שתהי' הנאת עצם הקנין ג"כ הנאה. והנה הנאת מילוי החסרון אינו דבר מיוחד באדם, כי גם בכל בע"ח היא נוהגת. אבל הנאת הקנין היא תלוי' בציור השכל ביותר, ונוהגת בדרכיה הרחבים רק באדם מצד שכלו. ובאמת זאת היא מעלת האדם שיכיר ג"כ את ההנאה של מילוי הצרכים הנדרשים לו מצד טבעו, ג"כ כערך הנאת הקנין. ובזה יהי' מנהיג אותם ע"פ מסורת השכל, כי אם יהי' אדון לנפשו אז תהיינה ג"כ ההנאות הטבעיות ג"כ כערך קנינים לו. אמנם בהיותו מסור ברשות לבו, אזי אין צד ליחס ערך הקנין להמלוי של ההנאות הנדרשות. ע"כ הברכה שלאחריה שתבא על השביעה כדכתיב "ואכלת ושבעת" היא מובנת בכל ענינה רק ע"י הברכה הראשונה שהיא על הקנין והנתינה משנתן לך.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״א

מעלת האדם בתיקון המאכלים עלולה לגרום לו לרדוף מותרות בלי יכולת למלא תאוותו

אמנם המנהג התרבותי לתקן המאכלים שהתחלתם היא הפת, נהפך לרועץ אצל מי שמשתמש בו שלא כדרכו, שמוציא את האדם מתכונתו הראויה להסתפק במה שיספיק לו, וע"י השכלתו להשתדל בתקנת המזונות ותיקונם בא לבקש מותרות, עד שלא יספיק לו אכלו לשבע נפשו, והובלט זה הקלקול ביותר בשתי', כסיפור התורה בנח. ע"כ אין מעבירין כוס מלא על הפת, מילוי הכוס כפי הרגיל הוא במשקה הנשתה שלא להכרח, כי בשתיית המים לצמאון אין מקפידים למלא הכוס, להורות שמכבוד הפת הוא שיביא לתכונה הראויה לאדם, לאכול לשבע נפשו ולשמח בהשלמתו האמתית...אמנם החותם האחרון בהטבעת התכלית של החיים, ראוי שיתברר לאדם שתכלית בקשת חייו היא מפני נזר החיים, החכמה והצדק שהם דעת אלהים. אמנם מחפץ הכסילים, אוהבי החיים רק כדי להיות מוצאים זמן להנאת החושים בחיי שעה, ראוי להתרחק. ע"כ אין סומכין את הקערה בפת, להוראת הרחקה ממאמר השולל ערך החיים, באמור הסכל: אחי' למען אוכל, והוא סומך את קערתו המלאה מעדנים בפת, כאילו בא הפת לתן לו כח חיים כדי שיוכל ליהנות ממנעמי קערתו. לא כן חלק האדם השלם שהוא אוכל כדי לחיות, ובפת הוא סומך את תורתו וחכמת אלהים אשר בקרבו. מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים, דפתא סעדתא דליבא, היינו לבב אנוש המוכן להשכיל להיטיב.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ב

היחס להנאה ההכרחית, והזהירות הנדרשת ממותרות. רוב בני אדם מתמכרים למותרות ויורדים בגללם מרמתם הרוחנית

ההנהגה הראויה לאדם השלם במדותיו היא שהסיפוק ההכרחי יהי' אהוב לו ולא תקוץ נפשו בו. ע"כ לא די שלא יבזה את הפת שהוא הנועד לחיים ההכרחיים של האדם במה שימאסהו, כ"א גם לא יזרקנו כ"א יתנהג בו באורח מוסר וחבה. אמנם המותרות, אם שאין למאסם ולאבדם, כי מיעוטם יפה, ומיני מתיקה מרגילין את הלשון לד"ת והרחבת דעת האדם ע"י פינוק חושיו במה שמישב דעתו בדברים ערבים ונעימים במדה ובמשקל טובה היא מאד, ע"כ אין ראוי למאסם. אמנם ראוי להשקיף כי הנטי' אחרי המותרות מבלי זהירות תעשה אותם למוכרחות ויעשה האדם להם עבד מכודן עד שיביאהו המצב לעזיבת השלמתו האמתית כמו שקרה לרוב בנ"א, ע"כ ראוי להורות כי זורקין את האוכלין שהם חוץ מפת, כי לפעמים ראוי לעזבם ולהשקיף עליהם בשאט נפש, לעומת המתמכר אל מנעמיהם. אבל חלילה למאסם ולאבדם, כי מעשה ד' כולם ומביאין תועלת גדולה ללוקח מהם כשיעורם. "ועת ומשפט ידע לב חכם", ו"לו עמי שומע לי כו' ויאכילהו מחלב חטה ומצור דבש אשביעך".

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ה

ההשקפה החיצונה של הדרך הנאותה לאדם החפץ בחיים לפי מובנם האמיתי, הוא להיות מסתפק רק במוכרח לו וירחיק מאתו אהבת המותרות. אמנם אהבת הרחבת החיים היא נטועה בנפש האדם, ובודאי לא לחנם נחקקה מיוצר רוח האדם בקרבו תכונה כזאת ברוח האדם. אלא שכשם שבקשת הרחבת החיים היא מדה שאינה הוגנת כשיבקש האדם את תעודתה רק למען השביע נפשו וחושיו, כי אז ודאי המדה היפה לאדם שישים גבול לתשוקותיו ויאמר להן: עד פה תבאו, אבל כשישתמש האדם בכוחותיו שאינם מוגבלים, ובחפץ החיים שבו שהוא בהרחבה גדולה, להיות מוכן על ידם לעשות הטוב והישר בעיני ד', אז א"צ כלל להדריכו לצמצם כוחותיו, כ"א ראוי ללמדו לבקש בקשות גדולות כי אין קץ למעשים טובים שיוכל האיש הישר והטוב לעשות כשתשיג ידו די הרחבת החיים. הכוס המלא יורה אמנם על השביעה של המותרות וההרחבה היתירה, אבל בהיותו משתמש בו לברכת ד' לצד המעשה, לעשות הטוב והישר, שע"ז תעיר הברכה על כוס מלא, ללמד שאמנם ראוי לאהוב את החיים עם הרחבתם אמנם לתכלית המעלה והטוב שהוא ברכת ד'. לאיש כזה נותנים לו נחלה בלא מצרים, כי תחת שהמבקש את החיים עם הרחבתם לטובת עצמו ע"כ הוא מוגבל, כי כמה יוכל האדם להיות נהנה בעצמו מכל טוב. אבל המבקש את כל המותרות של עושר וכבוד והצלחה גדולה כדי להיות פועל רב טוב להשכיל ולהיטיב, אין קצה לתכונה, ע"כ נותנים לו נחלה בלא מצרים. ויסוד ההנהגה הטובה היא המדה הטובה של הכרת טובה, שבהיות האדם מחזיק בה בשכלו הטהור נגד כל הטוב שיקבל מהמטיב האמיתי יתברך, תתפתח נפשו בכל המדות היקרות ויחרץ לעבודת ד' ועשות הטוב והחסד. וכל מה שיוסיף לקבל טוב וחסד כה יוסיף להיות ציר אמונים להפיץ רב חסד בעולם, שזה אמנם הוא היתרון שתתעלה אלי' נפש האדם המכיר את טובת יוצרו, ובזה יבא לידי מעלה יקרה, מה שאינו נוהג ברוב בנ"א שהם מחלקים את ההנאות הגשמיות והרוחניות לשתי מערכות, ואין עוה"ז ועוה"ב יכולים להיות אצלם באהבה בנפשם, כמאמר המוסרי המפורסם: כשם שאין המים והאש יכולים להכנס בכלי אחד, כן לא תחול יחד אהבת עוה"ז עם אהבת עוה"ב, זאת היא המדה באהבת עוה"ז הבנוי' ע"פ תקות ההנעמה החושית לעצמו. אבל אהבת עוה"ז הבנויה מצד הטוב שיוכל להשפיע על ידה, הלא האהבה הגשמית גם היא רוחנית, ובעודו בחיי עוה"ז חייו הם חיים רוחניים מלאים ממושגים טהורים של אהבת חסד וצדקה שהם חיים וקיימים גם בעוה"ב. ע"כ זה המברך על כוס מלא הוא זוכה ונוחל ב' עולמות, עוה"ז ועוה"ב, ואין הם סותרים זא"ז בהתכנסם בלב. ומשני המאמרים יחד למדנו כי הנטיה של הרחבת החיים כיון שאין לה קצבה בטבע הנפש ראויה היא למצא תעודתה בדבר שאין לתן לה קצבה, שאי אפשר לדון שיש כח בנפש שאין לו מקום שימוש לפי הצדק והמעלה. ע"כ יש מקום גם להרחבת החיים בכל מילואיהם ע"פ דרכה של תמימות דרך ביראת ד', והיא מכשרת את הנפש לקבל את כל חמדת החיים החומריים והרוחניים גם יחד. ע"כ זוכה ונוחל ב' עולמות, העוה"ז והעוה"ב.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ג

מציאות כל הדברים הנפלאים בעולם, לפי מה שהורונו חז"ל בחכמתם האלהית, המה דברים חיים. וכך היא המדה, שהרי יסוד הבריאה הוא לקבל אור ד' וטובו, ומי יוכל לקבל חסד וטוב הלא רק החיים, היודעים את מציאותם ומרגישים את טובם. ע"כ אין מדריגה היותר נמוכה בכל המציאות, שרק אפשר להתכנס שמה כח של חיים, שלא יהי' נמצא, כי "חסד ד' מלאה הארץ". ולא די בכוחות הפועלים טוב, כ"א גם הכוחות הרעים כיון שלכלל הבריאה המה נצרכים, ע"כ גם להם ישנם כוחות ובריות פועלים ע"י חייהם, כדי שאפי' ע"י החלק הרע שבמציאות, שבא להשלים את הטוב ולשכללו, ג"כ תמצא מקום מדת החסד העליונה להשביע מטובה. ויותר טוב הוא שעכ"פ כל זמן שהרע נצרך בעולם יהי' נעשה ע"י כוחות ובריות חיות נהנות מחייהן ופעולתן הרעה, עד שאפילו הבריות שמביאות לעולם חליים רעים ונאמנים, המקרובים והבצילים ודומיהם, הם חיים לשעתם, וגם הם נהנים מזיו החיים אע"פ שסופם להכרית, כי לא יתקיימו בהנשאם להפסיק כח חיים חשוב יותר מהם, אבל לשעתם הם נהנים ממציאותם, וכך היא מדתו של הקב"ה להשפיע טובו וחסדו בכל מקום האפשרי ובכל רגע האפשרי. ע"כ גם בעולם השכל והרעיון, הוצאות השכליות מן הכח אל הפועל, יפה השכילו כבר גם הפילוסופים הקדמונים שראוי להאמר כי סיבה שכלית מוציאה שכל האדם מן הכח אל הפועל. וכך נאה לפי הכרת חסדו הגדול של צור העולמים, שלפעולה חשובה כזאת של הוצאת השכל האנושי אל הפועל ימצאו מטובו הגדול סיבות שכליות נהנות מפעולתן, מק"ו מהפעולות היותר קטנות ובלתי חשובות. שכיון שמ"מ יש מקום להשפיע שמה עונג וחיים, לא יחסר הדבר. א"כ הדבר ק"ו במקום שיש אפשרות וחיים של שלימות ושל כבוד שימצא, שלא יחסר...כי כאשר אדון כל העולמים בורא כל יתברך שמו, יצר את עולמו בהמון נבראים לאין תכלית רק כדי להשביעם מטובו וחסדו כ"א כפי הראוי לו לקבל החסד והטובה, ע"כ הדבר מובן כי בכל מקום שאפשר שיושפע שמה כח חיים והרגשה עצמית לא יחסר לעולם. ע"כ לא די שבכחות הטובים כמו השכל ודומיו שכל הדברים המשמשים לזה, הם נמצאים חיים, יקראו נשמות, מלאכים, אורות, נצוצות, או כחות שכליים, סבות, עלולים, וכל שם שתרצה, רק שתשכיל ענינם שהם חיים, ונהנים מחייהם לפי ערכם ומצבם, יודעים פעולתם וערכה ג"כ לפי אותה המדה שהוא טוב להם לפי מציאותם, ובזה יש מקום לחסד ד' להיות מושפע.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ה

והנה הכח הדברי שבאדם לפי תכונתו ראוי שיהי' משמש רק לדברים שכליים, כי יסודו איננו כ"א מצד יתרון השכל של האדם על כל החי, ומה שהאדם משתמש בו להנאותיו וצרכיו החומרים, ראוי שיכיר בזה צד חסרון וחוסר סדר שההכרח יאכף עליו להשתמש בכלי חמדה של הדיבור לדברים שאינם מערכו. ע"כ ראוי להרשם כי זה החסרון לא יתמיד כ"א כל זמן שעוד לא נשלם העולם בכל אורחות החיים.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ז

גם בזה כלולה הערה, שראוי לעשות כל סעיפי החיים בתור הכנה לקראת אלהים למלא תעודתו וחפצו הנשגב, ואז אין כאן שום כפל, כי הכל הוא עולה לתכונה שלמה וסדר אחד כללי. ע"כ השותה כפלים, מורה במספר הנפרד שמשתמש בו להנאתו, כאלו יש צרכים מקוטעים נפרדים מהתכלית הכללית.

ברכות פרק ח׳ פסקה ח׳

וב"ה ס"ל יברך במקום שנזכר, באשר המצב הנכון הוא ההתרחקות מהעסקים החומריים, שאינם כ"א מוכרחים. ע"כ כיון שזה כבר נעתק ממצב חומרי, אין לחייבו להמשיכו עליו כדי שיתגבר על תכונתו, כי אין זה מדת כל אדם. גם זאת לדעת כי במצב שהאדם נמצא בעת האכילה עם התגברות הטבע הגופני, נמצאת עמו חזקת ההערה של רגש ההודאה מצד ההנאה המורגשת באכילה, שמגברת ג"כ היסוד היושרי של נטיית האדם שלא להיות כפוי טובה. אמנם ביציאתו במעמד אחר, (שכבר) [ש]ההרגשה של ההנאה המוחשית כבר עברה, אם יכניס עצמו במעמד מצב התגברות הגופניות, אולי לא ילוה עמה גם הרגש הטוב של ההכרה דהחזקת טובה, ותשאר ההרשמה של חוזק הגופניות לבדה ולא תועיל להגביר חילו הרוחני. ע"כ אין זה מדת החיוב לדעת ב"ה, הממשיכים דרכם ע"פ המדה הבינונית הראויה לרוב העם, שיש בה ויתור לערך קו המשפט של עומק החכמה, כאשר ביארנו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ל׳

תועלת ההנאה לאדם

...אמנם קיבוץ החכמה והתבונה הנמצא ע"י הערכת הגשמיות אל הרוחניות לא יושלם לגמרי כ"א בדעת. הדעת היא ההכרה העמוקה, שאינה עוזבת כל פרט קטן מפרטי המציאות היותר קטנים שלא תשלימהו בתכלית שכלולו. וזה בא מצד ההכרה היותר חודרת בפנימיות צרכיהן ורגשיהן של כל בריותיו אשר ברא. ואמר "בדעתו תהומות נבקעו ושחקים ירעפו טל", להצמיח פרי לכל גויה וגויה די מחסורה, נפשות רבות וחסרונם וכל הדברים היתירים יותר מכדי ההכרח, והם כדי להנעים את החיים ולהרחיב את הדעת, למלא את משאלות ההרגשות היותר דקות והיותר פנימיות, שהכל גלוי וידוע לפני אל ראי ית'.

ברכות פרק ט׳ פסקה ל״ו

תועלת ההנאה להתקדמות האדם

הכח המדמה נטע השם ית' באדם כדי שיצייר את הטוב ואת הרע, היוכל להיות לשניהם לעתיד פנים של הפלגה יותר ממה שהם כפי אמתת המציאות, וזהו לטובתו. את הטוב יצייר באופן של הפלגה ע"פ הכח הדמיוני, למען תתענג עי"ז נפשו ברגשי הענג המצויירים לפניו ברב שמחה ותקוה טובה, וציור השמחה והענג של התקוה יהי' לתועלת גדולה לאדם לחזק כחות גופו ונפשו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ו

אמנם כפי הנוהג ברוב אפשר שימציא המקרה איזה דבר גם מבלעדי כונה פועלת, הרוח ילך לדרכו ויניע את עצי היער, יגביה ערימות חול וכיו"ב. אמנם דברים שנוסדו רק ע"פ המקרה לא יהיו מכוונים לתכלית טוב והנאה של האדם. כל דבר שהאדם מוצא בו תועלת יבא לו רק ע"פ ענין של כונה...ע"כ החליט שמואל שהחלק המכוון של החלומות המה הטובים שבהם שהם משמחים לבו של אדם, וכל דבר שהאדם נהנה ושמח בו ודאי נוצר לכונה ותועלת, ע"כ אין החלומות מפאת זה שוא כ"א הם נכנסים אל חוג המכוון שעל סוגו העליון נאמר "בחלום אדבר בו".

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ט

ההנאה ככוח מניע

האדם מורגל מצד חומריותו ליחס הצלחתו רק בהנאה, ומהו קורא הנאה, רק הדבר הקרוב אל עצמו ואל בשרו בתועלתו הגסה הפרטית. ומזה יצא משפט מעוקל להיות סר מדרך הטובה והולך אחר שרירות לבו. אבל כאשר יבוא האדם חשבון צדק ויתבונן על אמתת מושג ההנאה, ימצא שגם עצם ההנאה אינה מה שמציב לו לפי דמיונו הגס, שהוא רק מה שתביא [הנאה] רק לפרטיותו, שהוא מציירה בציור של הבליעה לתוכיותו, להכניס אליו כסף וזהב וסגולות ולפטם גופו וכיו"ב. כי באמת ההנאה אינה מיוסדת כלל על ההכנסה לתוך גבולו ופנימיותו, כ"א על חקים אחרים לגמרי. הראיה היא פשוטה וחושית, הרי יש דברים הנכנסים לתוך הגוף ואינם מהנים, ויש דברים שאינם מובלעים בו ומהנים, א"כ ההנאה מיוסדת רק על חקים אחרים. א"כ ינסה האדם עצמו להיות נהנה מהטוב והצדק, מהשכל וההשגה, אז ינצחו אלה ההנאות הרוחניות את ההנאות הגסות המגושמות, ויהי' שש לעשות צדק ושמח להגות בדברי תורה וחכמה, כשיעמוד על מהותו של עונג האמיתי, ומזה יהיו לו תוצאות להגביר כחו למעלה למשכיל ללכת באור ד'.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״י

הדרך להגיע להנאה אמיתית

מהות העידון יחזה לו האיש ההמוני רק בחיים מרעישים, הנאות של המיון גדול, קול עליזים ורעש מרקדים וכאלה. אמנם השלם שבאנשים, המכיר מהי מהות העונג האמיתי שראוי לחמוד אותו, יגדירו בשלשה גדרים עקריים ובהם ימצא חזות הכל, מנוחה ואורה ועמהן סילוק כל חסרון. המנוחה, תתן מקום אל הנפש החיה להתעדן בחייה הפנימיים, ולהתעלס במקור החיים. האורה, תתן עז להתחבר אל כל העולם החיצוני, בין המוחש המורגש והמושכל, ולחיות בחיים יחד עם כלם. סילוק החסרונות, ממלא מקום העבודה, נותן מקום וערך לתנועה והתחדשות של כחות החיים, שמורה ג"כ שעצם החיים ברכת ד' הוא. האדם יעבוד רק להיות מסתלק מכל חסרונות הבאים לרגלי תכונותיו הנפשיות והחומריות, אז ע"י המנוחה והאורה יאיר באור החיים. וכשנחקור על דוגמתן של אלה התעודות בחיי הזמן, נמצאן בשלשה הסוגים, שבת, ערך המנוחה הגופנית והנפשית, שמש, האורה המוסיפה שמחת לב של שלות ישרים, והשלישית ערך המציין את העבודה של סילוק החסרונות המגיעים משטף החיים.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ב

החיים של ההרגש שהם הבסיס לחיי השכל נמצאם מוגדרים בחמש תכונות כוללות: ...עונג...ראוי אמנם להבחין את ערך כל אלה ההרגשות שהחיים יהיו מלאים ענין רק לפי מדתן, בין ערכן האמיתי ובין ערכן הנחלש, מצד מיעוט כח שיש בחיים שלנו...העונג אמנם מקומו המתראה בכל יקרתו יתכן רק במקום העונג הלאומי. כשהכלל כולו מתענג על רב טוב, אז ראוי לחוש העונג להתפתח באמת. העונג הלאומי נוכל לצייר במן, כצפיחית בדבש ולשד השמן שהי' יורד לכלל אומתנו, דבש אחד מס' במן. למעלה מרגש העונג הוא רגש המנוחה, העונג בחיוב יתגלה בכל הדרו במערכה הלאומית אבל כל זמן שכלל המציאות עוד לא נשלם לגמרי, אין לבעל נפש עדינה עדיין מנוחה שלמה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ז

תלות בהנאה להרגיש את רגש הנדיבות

כי רבים מהנדיבים תתערב לפחות תאות הרגש שיהיו הם הנותנים עם רגש נדיבתם, וההוראה על עומק הנדיבות שאינה כ"א מתוצאות נפש טהורה, הוא באשר שדי אבראי, שלא יהי' מורגש כלל שהוא הנותן והמשפיע, ושאפי' בעצם הנתינה עצמה לא ימשך לו אותה ההנאה הבאה אל הנותן מצד שהוא נותן.

ברכות פרק ט׳ פסקה קע״ה

אדם יכול וצריך לרומם את מושגי העונג שלו

הלב השמח הרואה את העולם כאשר הוא ולבו מלאה אורה וביטחון גם יסוריו אינם יסורין, כי הוא מתענג ושמח בהם. ולעומת זה, מי שהרגיל עצמו שלא למצוא קורת רוח במציאות כמו שהיא, כל ימיו יסורין מוכנים לו. כי לא יתכן לאדם להיות יושב בשלוה ושמחה בעולם זולת כשילמד רוחו להלוך עם החיים ותנאי המציאות.

ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ב

כשיתעלה למצב שכלי, לאהוב את אשר השכל הטהור והיושר האמיתי נותן, וימצא זאת בנפשו כשיהי' באמת דורש את אלהים ופונה בכל לבבו את ההשכלה הטהורה. אז ימצא כי האהבה והעונג אינם ראויים כלל שיהיו לו מוגבלים רק ביחש לנפשו ולחוג הקרוב לו, כ"א כגבור ירוץ אורח שכלו להיות מודד את כל חפצו לפי ערך הכלל כולו, ואצל הכלל כולו אין רעה במציאות הכל עשה האלהים יפה בעתו, והרעה שנדמית להיות רעה פרטית היא מסבבת טובה רבה אל אוצר הכלל. והאיש שהתנשא ברוחו לאהבת השכל והיושר האמיתי הוא יתענג, כי במה שנוגע לעצמיותו הפרטית יש לו מצב של הפסד ורעה. אבל הלא הוא סובל כדי להיות תוצאות לטובת הכלל מזה, כי הלא ההנהגה הכללית של המציאות היא ודאי טובה. וכל אשר עשה ד' הוא טוב, א"כ ודאי תצא מרעה זו טובה גדולה שקולה הרבה נגד מרירות הרעה. והטובה, אם גם יהיו מקבליה בחוג קרוב או רחוק בזמן ובמקום לו הכל שוה. ונפש נדיבה האוהבת את הטוב והיושר אין מרכז המשקל נפשו הפרטית כ"א הכלל, החשוב לעולם נגד הפרט ועומד לעולם, ע"כ יהיה באהבה מברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה...מי שהגבה לבו בדרכי ד', הנטיות כולם עולות להתכלית המקובצת הכללית הנבנה מהם, הוא אוהב את ד' אדון השלום בכל לבב, ביצה"ט וביצה"ר. גם אינו מסתכל כלל על פרטיותו , כי אהבתו, עידונו ועינוגו האמיתי הוא שיהיה הטוב והיושר נעשה. ואם הטוב והיושר, שהוא לפי ההבנה היותר אמתית חפץ ד' ית', מחייב שיתן את נפשו, בשמחה יתנדב לזה, יתנדב ויתענג, כי נפשו חשה את החיים הכלליים בכל שאונם , שכאור לפני אבוקה בטלה אצלו ההשתעבדות לחיים הפרטיים אע"פ שהם חייו.