הרגשה

ברכות פרק ט׳ פסקה רצ״ה

המין המוגשם שלא יכול להתנשאות מעל לציוריו הגשמיים, לא התישבה דעתו בשום אופן איך יתרגש האדם בהרגשה עמוקה שמביאתו לברך מקרב לבו וחושיו הגשמיים לא יראו דבר, באשר הי' שורש פורה משיטת ההגשמה והזוללה והפחותה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רצ״ז

קדושת ישראל צריכה להיות מצויינת בזאת, שירגיש האיש הישראלי שכל כחותיו האנושיים הם נתונים ומסורים לעמו. א"כ זה הנותן חילו לזרים, לא מצד רגש אנושיותו יעשה זאת כ"א מצד יחש בהמי. א"כ היא חמרתא בהערכת היחש אל מעשה האיש הישראלי הבוגד בברית עמו.

ברכות פרק ט׳ פסקה רצ״ט

המשפט הוא קשור בקיום האומה בארץ חמדתה. כי אע"פ שהמשפטים הם תוצאות פרטיות לעובדות יחידות הנשאבות מהכללים הגדולים הכתובים והמסורים, מ"מ צריכה עם זה להיות האומה בכללה עומדת בקיומה וחזקתה הלאומית, שאז הלב מרגיש יפה את כח היושר והמשפט הנצרך לפי תכונת האומה. וע"פ הנטיות הפנימיות שבאות בנפשות צדיקות ובריאות ישתנו הסברות הפועלות בניתוח דרכי המשפט, וע"פ הכללים הגדולים שהם ניכרים רק בחיים שלמים של האומה, מתראים בבירורם הפרטים היותר קטנים ע"פ יושרם האמיתי.

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״ט

...החלק שיש לכל אחד מישראל בד' אלהי ישראל, הוא יוצא לאור רק ע"י ההשתתפות שיש לכל יחיד בעבודת ד' הפרטית שלו, באשר היא נערכת ע"פ מדת הכלל כולו שהיא עולה מכוונת להמטרה הכוללת והקדושה הזאת, אשר בהנתק תכלית התורה מעומק העצה הזאת, שוב לא יוכר כל תכלית באותה ההבדלה הרבה של ישראל מעמים. ואותו החלק שיש אל הפרט בד' אלהי ישראל מצד מעשה ד' הגדול שיעשה ע"י העמדת ישראל לו לעם, לא תבנה כ"א בידיעה וקיום של התורה, באמונה ותקוה לאומית נצחית המתקשרת עם ברית ד' וארץ ד'. וכאשר הדעה הנעלה הזאת עם כל גדלה ועמקה, היא מורשה קהלת יעקב, ע"פ הרגשה טבעית מקדושת אבות וברית ד' אשר אתנו, ע"כ התרגש מאד העם, ובבכיה געו ואמרו חס ושלום, מרגישים אנו הפינה הגדולה הזאת, מרגישים אנו חבת לאומנו בכל לב ונפש, חלילה לנו להעתיק מגמת פנינו בעבודת ד' מהמטרה של רוממות קרן ישראל בארץ חמדתו, להיות עם קדוש לד' ועומד לאור עולם עדי עד, ויתברכו בו גוים ובו יתהללו. לזאת המטרה עולה כל רגשנו הישר והנאמן לתורת ד' אשר אתנו, יש לנו חלק באלהי ישראל.

ברכות פרק ט׳ פסקה של״ד

מה רב הוא כח הגילוי של התשוקה לדברי תורה, המתגלה בפועל ע"י הנדידה והגלות לשתות בצמא את דבריה. כי התשוקה נובעת מעומק לב המרגיש את נועם התורה, מה שהוא יותר נשגב מכל יקר שיוכל להתכנס בפה ולשון. כי תשוקת הנפש ואהבת הנשמה העורגת לדברי אלהים חיים, אין להכניסה במושג של ביטוי שפתים. ע"כ אין ערוך לגודל מעלת עצם הטורח של ההליכה מעיר לעיר וממדינה למדינה ללמוד תורה, המורה על חמדת הנפש הפנימית לאהבת ד' ודבר קדשו.

ברכות פרק ט׳ פסקה של״ח

לומדי תורה המחזיקים בעץ חיים הם המרגישים את החיים האמיתיים של כלל האומה ובצילם תחי' האומה בכללה, והם כערך הלב המחיה את הגוף בחיותם הרוחנית, השמחה לעד לעולם על דבר ד', מצד אור האמת הנצחית שבה, נותנים עז וקיום לאומה בכללה לקום ולהתעודד, עד אשר תבוא העת המאושרה שיקויים בנו "וכל בניך למודי ד' ". "הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל", ע"י ת"ח העושים ציצים ופרחים לתורה מרוב חיבה ואהבת עולם.

ברכות פרק ט׳ פסקה של״ט

...ובמ"א כתבתי, שהנה לכל מצוה ומצוה יש תכלית מכוונת בעשייתה, ושכר גדול אין תכלית לה, וזה נעשה אע"פ שאין הוא מרגיש בלבבו חיבה וקרבת ד' שנעשה בנפשו ע"י מצוה זו. ומ"מ גם זה התכלית של התגלות האור האלהי ואהבת ד' המורגשת בלב, היא יסוד הגדול ועומדת בתור כלל גדול בתורה. והנה ממה שאמר "היום הזה נהיית לעם" למדנו על חביבות ההרגשה שמתגלה בלב שגם הוא צריך לתורה, ומצד זה צריך הדבר חידוש בכל יום, שיוכל לעמוד בלא חידוש עצם הידיעה היבשה. אבל ההרגשה שבהתגלות הלב צריכה להתחדש לפעמים ופרקים תכופים, והיתה מצות ק"ש לאות על צורך חידוש הרגש בכל עונה, כד' החינוך, ע"ד פעולת כל ק"ש לקיים רגשי הקדושה מעונה אחת של ק"ש לחבירתה. והרגש הזה הוא כעין מכון ובית קיבול לכל המערכה השכלית שתפעול על האדם. ע"כ בערב אחד שלא קרא, שמתבטלת ההרגשה הגלויה בלב, אע"פ שהיא רק תולדה נמוכה לגבי הקנינים השכליים המוסכמים, מ"מ הרתוק של האדם אל כל הטוב והמאור שבתורה מתבטל בביטול חום הלב של הרגש, והוא צריך חידוש.

ברכות פרק ט׳ פסקה ש״נ

כל אדם המוכן לפעול גדולות הוא חש בנפשו איזה כישרון פנימי לזה, וזה הכישרון מעורר אותו לבא למטרתו, להוציא מן הכח אל הפועל. אבל האדם יוכל להרגיש את תכונתו ג"כ ע"פ הכנה שיש לו לאיזה מעלה, אע"פ שלא הוציאה מן הכח אל הפועל, אלא שהוא מוכן לזה וצריך ע"ז זמן שיוציא את הכנתו יפה אל הפועל, ואז יהי' מוכן למה שהוא חש בנפשו. ע"כ אם יהי' דוחק את השעה, לבוא למה שחש לה בנפשו הכנה והוא עדיין לא השלים חוקו, ואז באמת אינו ראוי עדיין לאותה המעלה, ע"כ יזדמנו לו על דרכו פגעים ומכשולות. כי בהשגחת השם ית' ישמר הכלל מהנהגה שאינה הגונה להם, אבל הנדחה מפני השעה, הוא מרגיש שהוא אמנם מוכן לפעול ולהנהיג, אבל עם זה חושד א"ע שהרגשתו בעצמו באה לו בגלל תכונת נפשו בתור הכנה, ושמא עדיין לא השלים חק ההכנה ההיא להוציאה אל הפועל כראוי, הוא יוסיף שלימות [וקרוב] לשלמותו, כן ירבה אושרה של הנהגתו להצלחת הרבים, ותהי' שעה עומדת לו, כי הדבר המוכן לרבים יצלח בחפץ ד', ועין השגחתו הגדולה מאד בעניין כללי עוד ביתר שאת מעניין פרטי.

ברכות פרק ט׳ פסקה שנ״ט

היחש של התפילה אל דעת ד' היא בזה נבדלת מיחש התורה, שמצד התפילה יתקרב האדם אל אלהיו רק ע"פ חושו הפנימי הפרטי, כפי רגשי נפשו ודעותיו הקנויות לו מכבר בקנין נפשו פנימה, כי זאת היא תורת הרגש שעליו התפילה נוסדת. התורה אמנם תתן לאדם דעת והשכל להכניס בתוכו ידיעות יתירות על ההרגשה הפרטית שלו, היא מכנסת לו את המדעים שמחוץ לנפשו אל נפשו פנימה...אמנם רק אז תשלם הידיעה החיצונה, כשתצטרף יפה אל הפנימית, מחיל אל חיל, מכח אל כח, אם ירצה לצייר את כח הכרת האדם בדעת אלהים מצד מושגי נפשו הפנימיים, ראוי לאמר שהוא יראה את ד', כלומר ישיג כפי כחו. אבל נעלה מזה היא ההשגה שמצד העולם הכללי, כל המציאות כולה, כל המושגים כולם שהם אפשריים להתכנס בנפשו של אדם, לציין זה יאמר יראה אל אלהים, כלומר השגתו תהי' בערך הדברים שמחוץ לנפשו שמחוץ להשקפתו הפרטית. והרי הוא לא כמו שרואה, שמרגיש מנפשו פנימה, שאינו יכול להבחין איך הדברים מתיחשים חוצה לו, כ'"א כאילו יראה הוא אל אלהים, ירגיש שהוא נראה אל אלהים, כלומר שעצמיותו וידיעותיו, שהם עצם נפשו, הן גוף האמת העצמית, מה שהוא ככה צפוי בידיעה האלהית.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ה׳

...הנה בהיות הדבר ידוע שעצמיותם של כל המעשים ויסודם הוא הטהרה והטוב, א"כ הטומאה היא רק מצוירת בהוה, אבל מצד התלכדות רשמי היום באוצר העבר הגדול בשיתופו עם כלל הרשמים, ודאי יפעול פעולתו לטובה, והיום נטהר ע"י העברתו בחוק העבר. דלמא ביאת אורו הוא, המצאת ציורים חדשים מחודשים מטבע יום המחרת הבא כבר בהכנת טהרה, וצריך דוקא ענין חיובי בפועל, והטהרה ג"כ בזה תתיחש אל האיש הפועל ומחדש רוחו במעשיו והכנותיו המעשיות, וטהר טהר גברא, ויכוון הענין נגד המעלה העליונה, שיש בה יתרון יותר ממעלת טבע הנפש כשהוא לעצמו, הדורש תיקון ומעשה של פעולה והדרכה לצרף, לזכך, לקדש ולעלה כל נטיותיו והרגשותיו של האדם.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ו׳

הרגשות היותר נעלות וקדושות, התקועות באמיתות טבע הנפש האלקית, מתגלות בלב בני אדם בכלל גם בלא דרישה יתירה, כי הצפיה הכללית האנושית היא נוטה למושג האמת בכללו, ע"כ משתוה הענין לעומקה של תורה בפעמים רבות. ע"כ [באה] ההרגשה, שיש מן טהרה בנפש שהיא אינה דורשת מעשה בפועל, כ"א תובעת שיניחוה על מצבה, ולא יפריעוה בטומאות הבלי דמיונות רעים, והיא ממילא לפי טבעה אשר הוכנה מיד אדון כל הנשמות תעלה במעלותיה. ואם היה הכתוב עסוק בטהרה פועלת, הדורשת מעשה, היה אומר בתואר פעולה, ויטהר. אבל באומרו וטהר, הורה על הדעה של השבת הנפש למנוחתה, שבזה מאליה תהיה נטהרת, (והעברת) [וע"י העברת] הרשמים המקדירים מנגד עיניה תופיע עליה נהרה מעצם טבעה, כאשר עומק המציאות הוא טוב. וגם היום עצמו מדי צעדו למחנה העבר כבר הוא טהר, מפני שכל צדדי פעולותיו מתחברים עם המון הדברים הכלליים אשר נפעלו מאז מעולם, ובודאי בצירוף הכללי אין שם מושג של רע, כ"א הכל מצטרף לטובה, ואין מושג הרע המקרי כ"א בהוה. וזה יחושו ג"כ כלל האנשים, כדאמרי אינשי איעריב שמשא ואידכי יומא, כי מיד בסילוק הציורים ההויים, שאף אם בהיותם בהוה פעלו איזה רגש מכריח ומחליש את הוד הנשמה, ונטתה מדרך טהרתה כמעט, אבל כיון שהעבר עומד נגד עיני האדם בתור עבר, כבר אין ההרגשות המעיקות פועלות. ע"כ מתרומם האדם בטבעו לחפוץ שיהיו כל נטיותיו העוברות לטובה. והן באמת מצורפות לטובה, כי עצם החפץ לטובה הוא אות על המציאות של הטוב האמיתי בחק האדם. א"כ במאי (דאיעביר) [דאיעריב] שמשא באמת אידכי יומא, וגם השלילה של הרע בעצמו בהיותו מעיק חיצוני תחייב הגברת הטוב העצמי ההולך ועולה מאליו מנחלת שדי ממרומים.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״ב

ע"כ בכל השלש משמרות דהוי הלילה, על [כל] משמר ומשמר הקב"ה שואג כארי, שנאמר ד' ממרום ישאג, לעומת רוממות השכל, שהי' ראוי להתגבר במין האנושי בהתיחדו עם שלמות עצמו. וממעון קדשו יתן קולו, לעומת כח הרגש הנשפל ונדחה. שאוג ישאג על נוהו, לעומת המעשים, שזהו יסוד נוה ד' בעולמו, "מקדש ד' כוננו ידיך". אמנם אע"ג שאין הדבר ניכר איך המהלך הולך לעשות את חפץ השי"ת באחרית, מ"מ ידענו ברור שהגבורה העליונה תבא לתעודתה. ע"כ היא רק לערכנו מתאחרת, ואין אנו מרגישים את מהלכה, אבל מ"מ היא פועלת את פעולתה לבא לתכליתה לקץ הימים. ע"כ השאגה היא כארי, הבטוח בכחו כי עז, ימין ד' רוממה.

סדר זרעים פסקה י״א

משתי המטרות שיש לשמירת הטהרה, שבאה ע"י קצת מכאוב פנימי באומה, דהיינו הרגשת ע"ה עצמם כנעלבים, אבל התכלית הרמה והנשאה שבאה עי"ז לטובת הכלל כולו, ולטובת העלובים עצמם הם או זרעם אחריהם, היא כדאית לסבול עליה כהנה וכהנה.

סדר זרעים פסקה י״ז

המצות צריכות שיפעלו פעולתן בשתים: בתכליתן הפרטית המכוונת בכל מצוה ומצוה, ועוד יותר ברישומן שהן מצות אלהיות, שזה הרושם פועל הרבה על הלב לקדשו ולטהרו, ונותן ג"כ לעצם המצוה צביון קדושתה הראויה לה, ופועל ג"כ על עומק הדברים בנפש באופן שיעמדו לעד כי "דבר אלהינו יקום לעולם". ובמה איפוא תהי' ניכרת ההבלטה שהן מצות ד', רק בשמירת הדברים בדקדוק נמרץ עם פרטים רבים ודקדוקים מוגבלים. שלולא היו מצות נימוסיות שתעודתן גלויה לפי תכליתן, לא הי' כ"כ מקום לקפידות ועיכובים כאלה. ורק באלה הדקדוקים הנפלאים, תחול על המצוה ועל פועלה רוח ד', שיכיר וירגיש שבמצות ד' הוא עסוק, אע"פ שחלק מתכליתה וטעמה אולי יהי' גלוי לפניו, אבל הלא עליו לדעת כי מי שחכמתו אין חקר, הוא צון.

סדר זרעים פסקה י״ח

ההרגשה הראויה לנותן צדקה

לעומת שני החלקים שיש במצות המתנות, חלק העזר ותמיכה ליושבים לפני ד', עוסקי התורה והעבודה באומה, או הנדכאים וצריכי העזרה, וחלק המצוה והקדושה שנכלל ג"כ בהן בקריאת שם ותיקון הטבלים, צריך כל חלק להיות משומר מפגעים שאפשר לפול בו ע"י שיבושי נטיות. הא כיצד, המשפיע והתומך יוכל להשחית מוסר נפשו, אם יחוש בעצמו שהוא הוא העוזר והמושיע, א"כ מה רם הוא ונשא, ומה ישפלו בעיניו אלה נמוכי החיל, שהם נזקקים לעזרתו. מדה זו, שיש בידה להשחית כל חלקה טובה שבכל מעשה הצדקה, גדולה היא השחתתה בחלק זה של מניות הכהונה, שצריך [בהן] שלא לבד הסיפוק ינתן לעוסקים בתורה ועבודת ד' באומה, כ"א שיהיו הם ועסקיהם הרוחניים הגדולים חביבים ומכובדים מאד. ומה אומלל הוא האיש החושב שכל אושר והצלחת האדם, נמדדים רק כמדת המתכת הנוצצת שידו משגת לצבור תחת ידו. ע"כ נגד החלק של הנתינה המגעת למקבלי המניות צריך שעמה יהי' רגש חי וקדוש, שיחוש בעצמו הנותן, שלא רק נותן ומשפיע הוא, כ"א גם מקבל טובה גדולה, בהיותו משתתף עם פעולות הרוחניות שהן אורו של עולם, עם מעמידי תורה ועבודת ד' בעולם. ע"כ לא ישכח לברך, ולהודות לד' חסדו על הטוב שהוא נוחל בזה לעצמו ג"כ.

סדר זרעים פסקה ל״א

וזה הוא יחשם של ישראל אל המרכז האלהי, תל תלפיות, ירושלים עיר הקודש, שאמנם הרחוקים מביאים גרוגרות וצמוקים, המורים ג"כ על כח הקיום הנפלא שיש בההשפעה הרחוקה, שאם גם כח הלח של החיים נעלם, הם חיים באמת. עתה כשנעשו קרובים אל הר ד', שב כח החיים המורגש להתחבר אל כח הקיום, וזה ע"י השפעה היוצאת מהמרכז, מלבן של ישראל אל הכלל כולו. שלחו לפניהם, להורות שהם צריכים להיות מושפעים מהודה של ירושלים, ולא רק הם הנותנים להמרכז את ערכו כ"א גם שואבים ממקורו מקור מים חיים, ועטרו את בכוריהם, שמה בהר הקודש יפוח כח החיים, להיות מורגש וממלא בפועל את כל לב ונפש.

שבת פרק א׳ פסקה ו׳

הרגשת הרצון להשתפכות הנפש היא סימן שתכונה זו נחוצה כעת לאדם יותר מהשלמה אחרת

כן הוא ג"כ בענין התורה והתפילה, השפיטה השכלית לא תוכל כ"כ לתן גבולות כמה צריך האדם להיות מתפרנס פרנסתו הרוחנית מעמקי התורה ותנובת השכל, וכמה הוא צריך לצרף עמו תבלין של הרגש. ע"כ גם בזה הנטיה הפנימית תנחה את הישר שבאדם בדרך ישרה, לזאת בהיותו לפי מצב נפשו נוטה לחמדת עסק התורה הוא זמן תורה, והוא העיקרי שבהשלמת האדם הפרטי והכלל כולו. אמנם בהיותו מרגיש בעצמו בזמן מן הזמנים שהוא נוטה לחפץ הגעגועים ההרגשיים להרחבת התפילה ושפיכת נפשו לפני ד' ע"פ מדת ההרגש הוא אות שלפי מצב נפשו, אותה התכונה נחוצה לו אז יותר מהשלמה אחרת, אע"פ שהיא רמה ממנה במעלה. זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד, אלא שהזמנים הקבועים נקבעו ע"פ מדת הכלל, שראוי להיות נוטה בהם לתפילה.

שבת פרק א׳ פסקה ט׳

...הבקר והערב יום אחד הוא, אע"פ שהיום הוא האוצר בקרבו את הוד החיים, את העבודה והרגשת החיים. אמנם הערב מספיק למנוחה וחליפת הכח, ע"כ הם יחד יום אחד בכללותם, שוים במעלתם לענין ההשלמה הכוללת.

שבת פרק א׳ פסקה י״ג

...מאין מושג נאצל אדיר הראוי לקחת את לב האדם לתת לאבן פנה לכל מגמותיו, שיהי' פונה למעלה, לשלימות כללית ונצחית, יתפוצצו כחותיו על סלע אהבת עצמו, שההכרה בה קודמת ומורגשת לו יפה.

שבת פרק א׳ פסקה י״ד

הכרת טובה היא העמוד המוסרי היותר גדול ונשגב, שכשיתפתח כל צרכו בלבות בני אדם יהי' עוזר מאד אל התיקון הכללי. כי אנו רואין שגם עכשיו שלב בנ"א מלא הוללות, וטמטום הלב מכח סדרי החיים הגרועים מתגבר מאד, מ"מ במה שהרגש האנושי מגיע להכרת טובה, הוא פועל להכשיר את הנפש להביע במה שיכול את הרגשה העדינה הזאת, במאמר ובפועל. כיבוד הורים, וביחוד כבוד זכרונם אחרי מותם חזק מאד בלבות בנ"א, והרבה פעמים פועל הוא לרכך לבבות קשים מאד. מאין בא הרגש הזה? רק מכח הכרת טובה המושרש עמוק מאד בלב בנ"א.

שבת פרק א׳ פסקה י״ח

...והנה השבת גם בו נמצא צדדיו החיצונים וערכו העקרי הפנימי. אמנם גם לפי מצב החיים בעת ההוה, שהקודש והחול, הרע והטוב משתמשים בערבוביא, יש תכלית גדולה לשבת שהיא מורגשת, שהרי גם היודעים את החיים וערכם מצד צורתם בעת ההוה לא יוכלו לאמר אחרת.

שבת פרק א׳ פסקה י״ט

...והיא ג"כ השלמה נכונה לכללות אכילת הבשר שמעיקה לרגש המוסר הנעלה של לב מתנה, שרגש החמלה יפעם בלבבו ורגשי הצדק מוצאים בו מסילות גם ביחש הבע"ח כאשר יאתה לגדולי עולם. ומשום זה היו יסורי רבי בשביל אמירתו לעגל זיל לכך נוצרת, כי האדם הגדול והקדוש ביותר ראוי לו לשום לב לכל הרגש היותר מרומם וקדוש, אע"פ שאין העולם כדאי לו מ"מ צריך לתן לו מקום. אלא שעם הידיעה שהמוסר הכללי שיבא מחיזוק הכחות, שעל ידם תעשה האנושית דרכה לההשתלמות האלהית העומדת ומחכה לה בזמן יותר מהיר ובאופן יותר חזק, היא מכרעת לדחות את המוסר הפרטי. יהבה ניהליה, א"ל חביבין עלך שמעתתא דרב כולי האי, היינו דא"ר מלתא אלבישייהו יקירא. החיבה שתתגלה בלב חכם גדול לשיטתו של חכם אחד בכללה, באה מסגולת הנפש שע"פ רגשה הטבעי היא מרגשת שאלו המחשבות והדרכים הם נאותים לה, וממילא מובן שהחיבה הזאת צריכה להוביל ג"כ לתעודה מעשית, עד שגם בפועל נאה לחכם זה, המוצא את עצמו חושק וחובב מטבעו דרכיו ונטיותיו הגיוני לבבו ודעותיו של חכם גדול ואדיר אחד, הוא אות שדרכים הללו נאותים לו והם יביאו רב טובה לנפשו. כי בדרכי ד' וארחות הטוב והקדושה נמצאים מסלולים שונים, וכל איש רב דעה צריך להנהיג עצמו ע"פ נטייתו הפנימית. וזה אמר רב, שאין הנטיה הפנימית לדרכי חכמה ולימודים ידועים מספקת בהיותה לעזר רק להיות אלה הידיעות קנויות בדעת לבד מבלי שישתמש בהן האדם הנוטה אליהן לאהבה, כ"א תעודת הנטיה היא ההדרכה המעשית בפועל השימוש בהן. ע"כ דומים הלימודים הנחשקים למלתא דאלבישייהו יקירא, היוקר והחיבה מקושרים עם השימוש בפועל, לא עם הקנין לבד. א"ל אמר רב הכי, בתרייתא עדיפא לי מקמייתא, בתחלה לא חשב כ"א למלאות את תביעת נטיתו באורח לימודי, אמנם מדברי רב אלו הכיר שצריך הוא למלאותם ג"כ בערך מעשי. נמצא שבכח מאמר זה האחרון יוציא התועלת היותר עליונה מכל הלימודים הפרטיים, המעשיים והשכליים, ומכל ההשקפות הכלליות שתשיג ידו לדעת מהמון לימודי רב הרבים והגדולים, שטרח עד כה בקיבוצם באהבה פנימית, ותכלית חכמה הלא היא מעשים טובים, ומאחר שהכיר שמנטייתו הטבעית לחכמתו של רב יסול לו מסילה ג"כ בחיים המעשיים שהם העיקר ביסוד התורה והשכל, ע"כ בצדק אמר בתרייתא עדיפא לי מקמייתא. וההדרכה המעשית היא ראויה ביותר מכל לתמיכה ממשית, להכניע לצרכה את סדרי החיים כדי להגיע אליה, ואי הוה נקיטנא אחריתא הוה יהיבנא לך. ומצינו ברבה דכל מילי דידיה הוה עביד כרב כעדותו של אביי, והוא ג"כ תולדה מהרגשה של קדושה טבעית בנטיה פנימית, שכאן נתבררה לר"ח ע"י המאמר הנשגב, מלתא אלבישייהו יקירא.

שבת פרק א׳ פסקה ל״א

ההרגשה המרה של הכאב תמרר את החיים. הלב הוא המכון להרגשה, העונג וצהלת החיים יורגש בלב. אם יחוש האדם כאב באחד מאבריו, אמנם לבו טוב עליו, הרגשת העונג של החיים בכללו המורגש בלב תתגבר על כל כאב ותקל אסונו. החיים שואפים בטבעם לרגשי עונג, ההפך מרגש כאב. כאב לב הוא חמור יותר מכל כאב, כי הוא פוגע במקור כח ההגנה מכל מכאוב

...והנה שלשה מיני קלקולים מצויים בגוף האדם, חולי, כאב, ומיחוש…הכאב, יוכל להיות שסדרי הגוף כולם וכחותיו עומדים על כנם וסדרם הראוי, אבל ההרגשה המרה של הכאב תמרר את החיים. והנה הלב הוא המכון להרגשה, העונג וצהלת החיים יורגש בלב, ע"כ "לב שמח ייטיב גהה". ואם יחוש האדם כאב באחד מאבריו, אמנם לבו טוב עליו, הרגשת העונג של החיים בכללו המורגש בלב תתגבר על כל כאב ותקל אסונו, גם תסירהו על נקלה ע"פ תהלוכות כח החיים השואפים בטבעם לרגשי עונג, ההפך מרגש כאב. אמנם כאשר הלב יכאב, הרי האסון במקום המקור העומד לשלח לכל הגוף כח ההגנה מכל מכאוב והרגשות נעימות של עונג ונחת החיים, הוא רע יותר מכל מפגע כזה בענפים, כל כאב ולא כאב לב. המיחוש, אינו מיוחס לבלבול סדרי החיים כחולי, גם לא רגשת כאב, כ"א התחלשות הפעולות מהתעוררותן הצריכה להיות מלאת חיים בגוף בריא ונפש בריאה. והנה המוח החושב, המצייר תכלית כל דבר, הוא מעורר בכחו את כל כחות החיים לשקוד על מלאכתם באומץ ואנרגיה.

שבת פרק א׳ פסקה ל״ח

האדם הבריא בגופו ובנפשו, שהולך בדרך ישרה ולא עיות דרכיו ולא טמטם רגשותיו ע"י חשבונות רבים, מוכן הוא להרגיש בכל דבר העומד מצד החכמה העליונה, להרגיש על ידו במה שנוגע להטבת דרכיו בסורם מעט מדרך הנכונה, גם ברושם דק וקל. והנה החלומות הם ביחש המעמד המוסרי של האדם, מה שהוא הטעם והנטיה למצב החומרי. האדם שטבעו שלם ירגיש נטיה לדברים שמבריאים את גופו, וכמו נטיה מתנגדת לדברים שיוכלו לגרם לו היזק גופני. אם יבא איזה דבר לתוך הקנה, יתקומם השיעול לעומתו לגרשו טרם השתרש להזיק. וכמוהו רבים מדרכי החסד שאנו רואים ביצירה הגופנית, שהוכנו דרכי ההרגשה להשמר מכל נזק בהתחלתו. ואם ישים האדם לב להדבר המורגש לו ינצל מההיזק, ואם יקשה לבבו וילך מנגד לטבעו הפנימי, ואל ההזהרה הסידורית בפנימיותו לא יטה אוזן, אז תגדל הרעה, עד שיהי' נצרך לאמצעיים גדולים וקשים להנצל ולהעזר מהרעה שכבר השתרשה בקרבו, תחת אשר בשומו אל לב בעוד היתה זאת הרעה בראשית צמיחתה, הי' יכול על נקלה להשמר ממנה.