השפעה (דיבורים, מחשבות ומעשים)

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ד

תכונות טובות מולדות ונרכשות. השפעת ההורים על מדריגת הבנים

יש אדם שתכונותיו בטבע יפות הנה, והוא א"צ עמל ללכת בדרך טובים. איש כזה לא יתלה השלמות בעצמו, כ"א יתלה שזכו לו אבותיו, במה שהנחילוהו תכונות טובות, ומי שתכונותיו אינן משובחות בטבעו, רק שמתגבר וקונה לו מדות ותכונות טובות, לפי הרגיל, יתלה בזכות עצמו שהרי הוא עמל ויגע עד שהשיג התכונות החמודות. אך לפי האמת מי שנולד בתכונות בלתי מעולות, ע"כ יש בו כח מתולדה, צפון מאבות אבותיו, במה שהתגבר על תכונותיו הרעות, וכד' הכוזרי שהסגולה תתעלם ברשע ותתגלה אח"כ בבן צדיק, א"כ לפי האמת יש לתלות לו בזכות אחרים. ולעומת זה מי שנולד בתכונות יקרות, ע"פ רוב יתגבר ללכת בדרכי ד' לעשות טוב וישר למעלה מהכנתו. ע"כ חזקי' שתלה בזכות עצמו, עבור היותו בן רשע, ולא הי' יכול לתלות בירושת אבותיו קניני שלמותו, תלו [לו] בזכות אחרים שהודיעוהו שגרם לו סיוע רב להתגבר על תכונתו מה שהיתה צפונה בו סגולה מדוד, שהתעלמה באחז ונתגלתה בו. וכן נראה ג"כ ממה שאמר לעיל "חזאי ברוה"ק דהוי לי בנין דלא מעלי", שהתפחד מתכונותיו הטבעיות, וחזא ברוה"ק אמתת הטבע איך יהי' יוצא אל הפועל בבנים. ומשה תלה בזכות אחרים, מפני שנולד בתכונות טובות וקדושות ומהורים קדושים וחסידים, ושלשלת הקדושה מאבות העולם לא נפסקה. תלו לו בזכות עצמו, כי היתה מעלתו ביתר שאת באין ערוך מהכנתו. ומה שאמרו אחרים על משרע"ה ההיפוך, כבר נדחו מדברי חז"ל ומפשט הכתוב "ותרא אותו כי טוב הוא", ומן השכל הישר, שבודאי המעולה מכל נוצר הוכן בסגולה עליונה מטבעו, אלא שהוסיף רב שלמות הרבה י[ו]ותר עוד מההכנה הטבעית. והיינו דכתיב "הנה לשלום מר לי מר", אפי' בשעה ששיגר לו הקב"ה שלו' מר הוא לו. יש פותרין ענין מרירות על התכונות הנפשיות הקשות, וכ"ה בזוהר מאן דמהפכין מרירו למתיקו כו'. והנה הוא חשב תחילה שמהיותו רואה את עצמו שולט על כל תכונותיו, שכבר הפך את כל המרירות שבו והקשיות שבתכונותיו למתיקו. אבל כיון שאמרו לו שיש תכונה טובה צפונה מדוד, יוכל היות שבעצמו עוד לא תיקן מרירותו, כ"א קדושתו של דוד גברה בו לקדשהו ביותר.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ח

הקדושה עניינה שהחומריות לא משפיעה על האדם, בניגוד לטבעו הרגיל

הקדושה ענינה להתרומם מעל לתאות המורגשות, באופן שלא יפעלו על האדם כלל, ואף בהיותו עסוק בהן לא ימשיכו לבבו כלל להיות נוטה אחריהן. וזאת היא הקדושה במובנה האחד שהיא התעלות טבעית, שלפי הטבע בשעה שהאדם מתעסק במורגשות, הוא נמשך אחריהן ברב או במעט, ומי שכבר הגיע למעלה רמה, ששכלו שליט עליו תמיד גם בעת התעוררות ההרגשות, הוא קדוש באמת. ויש עוד מעלה, שהאדם אם כבר הפך טבעו לטוב כולו, אז אין צריך כ"כ לשמירה שכלית, ועצם חומרו נמשך אל הטוב מאליו ולא יגורהו רע. ואלה המה שני הענינים שלא ראתה זבוב עובר על שולחנו, מורה שגם בעת אכילתו לא פעלה על נפשו הרגשת האכילה הגופיית, להיות נפרד מהשכל האלהי, באופן שיתעורר יותר מכפי המדה השכלית גם במעט. ויצה"ר דומה לזבוב, כי ההרגשות החושיות מתעוררות במעט גירוי, כזבוב שע"י תנועה קלה סמוך לו הוא ממהר לעוף ולעלות למעלה. וח"א כי כ"ז שהשכל שליט באדם בהיותו ניעור עוד אין מופת חותך על הקדושה, דהיינו ההשלמה העליונה של היפוך כל טבעו לטוב במה שאין החושיות שולטת, די"ל שתוקף השכל הוא שמתגבר עליו. אבל הבחינה הנאותה היא גדולת הנפש, שגם בעת התגברות החומריות בעת השינה לא ידע רע, שזה יבא לאדם בהתגברו לזקק טבעו הגופני כולו, עד שא"צ סעד לתומכו וגם בהיות עזרת השכל בל עמו עומד הוא בקדושתו.

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״א

ועוד כי על התמידין שהיא עבודת כלל ישראל, אמרו חז"ל, איך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג, ע"כ היו מעמדות שתהי' העמידה ע"ג, והסמיכות במקום לענין העבודה ועסק השלמות פועל הרבה לרומם את הנפש למעלתה לאחוז בחמודות וכל מדות טובות, כן המהנה ת"ח, אבל עם זה הוא בקרבתו ע"י שמארחו בביתו, הוא דומה כמקריב תמידין, שעם היותה תועלת הכלל גם בריחוק מקום, מוספת שלמות בקירוב המקום, ומועילה לנפשו תועלת תמידית ג"כ מהתמדת הראי' הנכבדה של שלמות האיש המעולה, בחיר ד'.

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ד

ההרגשות הראשונות פועלות באדם בהתחלת כל יום, לכונן על פיהן מטרת הנהגותיו ותהלוכותיו בחיים. ע"כ ישתדל האדם שתהי' ראשית הרגשותיו נעלות ורוחניות לתכלית השלמות האמיתית, וזה יקנה ע"י התפילה הבאה בהרגשת הנפש, כי הדם הוא הנפש, ולא יאכל תחילה שלא יקדים לנפשו רגשות בהמיים, שבהיותם קודמים לרגשי קודש יפעלו עליו להמשיכו בתכונתו והליכותיו אל שפלות ערכם.

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ה

יסוד הגאוה הוא, שיסור האדם לבבו מלדעת שאין טובו בידו כ"א כל שלמותו האפשרית הכל מיד ד' לו, ע"כ לא יתגאה במה שאינו שלו. ההרגשה החושית לא תוכל לצייר זאת, כי לא ירגיש החוש חוץ מהמרגיש מאומה, ע"כ הנמשך אחר החושים יקשר בגאוה לאמר שידו הושיעה לו. ותכלית התפילה היא להשריש בלב לדעת שכל טובינו מיד השי"ת הוא לנו, ע"כ ראוי שתהי' ההמשכה של מדת הענוה קודם האכילה, שהיא בהכרח ממשכת מדת הגאוה בעורונה.

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ז

תכלית הפאר וההידור היא תמיד לפעול על זולתו. גם תכלית הידור מצוה היא עצת השכל לפעול על הרגש, דיש בזה ג"כ ענין הקרוב לפעולה על הזולת. והתפילין הם לזה התכלית, ע"כ אמר ר"א הגדול ע"פ "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך" - אלו תפילין שבראש. והנה לפעול על הזולת, צריך שתהי' הנפש במעמד עז וחדוה, אז בחדות ד' אשר עליו יוכל להמשיך ג"כ את זולתו לדרך אורה. אבל בעת נפשו מתמוגגת מעוצב, אם כי גם מהעוצב תצאנה תולדות טובות לנפשו, אבל נמנע, וגם אינו נכון, שישתדל בכח העוצב לפעול על זולתו ולהרחיב אותו, כי בהתפשטו לזולתו א"א לו להביא טובה. ע"כ בעת גבור העוצב, אין תעודת התפילין שנקראים פאר הולמת לו, כי רק התכנסות הכוחות יפה אז. אז יבא למטרתו, עד עת יאיר ד' לו ויגיה חשכו, בשובו בתשובה שלמה מאהבה, וייסר רבים בדרך אורה וחדוה, כי "אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה".

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ח

השפעת מצב הגוף על יכולתו השכלית והרגשית של האדם. ההבדל במצב הגוף הראוי בתפילה ובקריאת שמע תלוי בהבדל בין השכל והרגש

יש הבדל בין ההשגה השכלית מצד השכל וכח החושב, לבין השגת הרגש הטהור שצריך שילוה אליו ג"כ כח המדמה, כי המדמה בהיותו כח גופני קצת, צריך להעזר במצב הגוף. ע"כ התפילה שהיא עבודת הלב וזקוקה לכוחות הרגשיים צריכה עמידה לפעול על ההרגש. אבל ק"ש היא (לפי דברי ב"ה) רק ההשבה אל הלב מחשבון השכל הצלול, אין לה עסק במצב הגוף איך שיהי'.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ב

השפעת הדעות על האדם מותנית בקיום המצוות

והמינים הם שמתרעמים על המצות המעשיות, שנראות לטעותם כמשא ומותר, מאחר שהעיקר אצלם הדעות. אבל הוא טעות, שהמעשים כולם מכוונים את האדם בכלל ובפרט לדרכי חיים, ובהיות המעשים הפרטים בלתי מוגדרים ע"פ תורת ד', לא יוכלו הדעות לפעול פעולתן כלל, ובהמשך הזמן תגדל ההתנגדות מצד הרגל המעשים לפי הרצון החפשי, שהוא הפך הדעות הטהורות, עד שגם הדעות ישתכחו ולא יתקיים דבר מהם, כ"א בשומרי תורה.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ז

קצרו של דבר צריך לדעת שאין כל רגש דומה לחבירו בפעולתו, כמו שאינו דומה לו בפעולותיו, והחובה להשתמש בכל רגש טוב להגדיל הטוב, ואז הוא מפיק את תכליתו הפרטית והכללית.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ע

אבל כל פרשה דלא פסקה משרע"ה לא פסקינן, וכל הדיעות המחוברות עם השייכות להן ע"פ ד', צריכות מאד להשמר שלא תצאנה לבדן. ע"כ הלאומיות שבישראל בהתחברה עם ההשקפה הגדולה והקדושה של עול מלכות שמים ועול מצות, הרי יסודתה בהררי קודש. אבל בהפרדה ותצא רק לגבול חול של אהבה לאומית גסה, כדרך כל עמי הארץ, שהיא רק אהבה חמרית לעצמה, היא תוליד דברים רעים ודעות רעות המרחיקות את שם ד' מלבות עם ד'.

ברכות פרק ב׳ פסקה ב׳

השפעת התודעה של האדם על רגשותיו ומעשיו

שלמות האדם תלויה, באשר תהי' לו מטרה שכלית נכבדה לכל מגמת פניו ופעולותיו בחיים. והתכלית השכלית העליונה הזו כללוה חכמינו האלהיים באמרם כל מעשיך יהיו לשם שמים. כדברי הרמב"ם בח' פרקים על ערך המאמר הזה שחברו הפילוסופים ספרים בשאלת התכלית, ולא השלימוה, והם ז"ל ספרו לנו בקיצור הנמרץ הזה את הכל. ובהיות לו מטרה שכלית, אז ילכו ג"כ רגשי לבבו ושאיפותיו ע"פ זאת התעודה הנכבדת ועפ"ז יסדר ג"כ כל מעשיו לתכלית הנכבדה, ואז הוא אדם שלם שכל חלקיו, שכלו, רגשותיו ופעולותיו, כולם הולכים ישר לתכלית שלימות האנושית. אמנם דרכי ההפסד המה, באשר יאבד דרך, ותעקר משכלו המטרה הראשית, אז ממילא ההרגשות הנפשיות הן פועלות באדם, תחת שהיו פועלות אל תכלית טובה, יעלו בתהו ויפעלו פעולתן בלא תכלית כ"א לפי התעוררות הכוחות החומריים, שאין להם מצד הרגשתם תעודה, כ"א נעימות החוש של שעה. ובאשר נפש האדם תבחל מלהיות כאני' מטורפת בלא שום מטרה, וכאשר עזב את התכלית העליונה שהיא באור השי"ת, והתרחק ממנה, אז ממילא יבקש לו איזו מטרה, וימצא בדמיונו מטרה כוזבת המביאה אות ו לאבדון, בהיות תכליתה איננה... השלימות האנושית ורוממותה, כ"א השפלתה ורדתה מרום ערכה. וע"ז נוסדו אלה הששה דברים שבפרשת ציצית שקבעוה בק"ש, להשלים תכלית קבלת עול מלכות שמים. מצות ציצית, מעירה על המטרה הכללית שכל מעשיך יהיו לשם שמים, כמאמרם ז"ל תכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע לכסא הכבוד כו'. יציאת מצרים, שפלות הנפש בעבדות משפלת את כל ההרגשות המוסריות, ויציאת מצרים, שהוציאנו ד' ביד חזקה מעבדות לחירות, תרומם בנו רגשות נעלים ונשגבים. כי העבד אין לו בחייו ופעולותיו מטרה לעצמו ע"כ ישפלו כוחותיו המוסריים, ובן חורין תוכל נפשו להתרומם עד שיגיע אל רוממות התכלית השכלית, שהיא עמודו של עולם. עול מצות, הוא המקשר ג"כ את כל הפעולות הפרטיות אל התכלית. הרי כאן שלמות האדם בתכליתו, בשכלו, בהרגשתו, בפעולותיו, ולעומת זה להשמר מכל הפסד בעיקרים אלו שמביאים לההשחתה הגמורה, דהיינו ממינות, שמסירה מלב האדם כל מטרה וכל תכלית מוסרית ונעלה. אמנם אף שהכח הכללי המעיר ומנהיג את כל הכוחות לתכליתם נעקר מן הלב ברשע, לא מפני זה תנוח הנפש, כי היא תתנועע בטבעה, ומאחר שמטרתה אבדה ממילא תנוע לאין מטרה, והם הרהורי עבירה שאין להם שום מטרה כלל, כ"א כנוד הקנה במים, תנוד לקראת כל גירוי חיצון או פנימי. אבל כאשר תקוץ הנפש ותרגיש ריקניות נוראה והתנגדות לעצם טבעה, לחיות בלא מטרה, ואחרי שכבר אבדה אור שכלה בהתרחקה מאור האמת, תבקש לה מטרה, בורות נשברים שהם יסוד התהוות ע"ז. ונאות מאוד שתבא הפרשה הכוללת כל ערך האדם ושמירתו מהמפסידים המכלים מראש ועד סוף, להיות סמוכה לקבלת עול מלכות שמים.

ברכות פרק ב׳ פסקה ד׳

השפעת לימוד עניין אחדות ה' על מעשי האדם

והנה עקר פרי המשרים לפעולות הטובות וההנהגה הטובה, היוצא מלימוד האחדות, הוא למען נדע להתנהג, בכל האמצעיים הנראים כמפוזרים בארבע רוחות השמים, לאין תכלית ומטרה מאוחדת, רק לתכלית הטוב והנשגב, ע"כ עיקר האריכות הוא בד', הרומזת לד' רוחות השמים. אמנם בשים לב לסדר את האמצעיים בתכונה יפה והגונה, הדרך המביא לזה הוא להסתכל כפי האפשרי אל ערך רוממות העצה העליונה שהסבה כל המון המעשים לתכליתם, ואת ערך התכלית הנשגבה בפעולתה בהגלותה לעין כל בהדרה, "וראו כל בשר יחדו כי פי ד' דבר", שזאת תכשיר את המעשים ותרוממם. ע"כ לא יחטוף בחי"ת, המורה שמים וארץ, כציור ז' רקיעים וארץ, שהוא ערך אל התחלת הפועל וגמר תכליתו, או כערך הזמן, ז' ימי השבוע, ומה שהוא למעלה בערך ממנו, שהוא צורת ח', שמנה, מעלה אחת למעלה משבעה, שהם ציור הזמן. כי בהשכח לגמרי ערך ההתחלה והתכלית, יצערו המעשים ויפלו מערכם, ע"כ לא יחטף בחי"ת.

ברכות פרק ב׳ פסקה ה׳

ידיעת השם ית' כוללת שתי אלה: הידיעה האמתית הדרושה להישיר המעשים ולרוממם. והשנית, הידיעה שהיא לרומם הנפש עצמה בידיעות האמת והדרת נעם הנשגבות בדעת האלקים. אמנם, מה שהוא לצורך מצוה חיובית, מצות ק"ש, הוא מה שנוגע למעשים והישרתם. ויתרון הדעת הוא מה שנוגע לתלמוד תורה. ע"כ יסוד הכללי בקבלת עול מלכות שמים, הוא שיכיר ידו ית' שבכל משלה, בהתחלה, בסוף ובאמצעיים כולם. אמנם לדעת ערך ההכנות וערכי התכליות, ואיך הם קשורים זה בזה, הוא מה שנוגע לגדולת הנפש חוץ לערך המעשים, זה לא צריכה לערך ק"ש כ"א לערך השכלת השי"ת ואמתתו, לאמתה של תורה.

ברכות פרק ב׳ פסקה ו׳

הצורך בהשפעת הכרותיו והשגותיו של האדם על מעשיו

פי' רש"י: "שוכב על גבו ופניו למעלה". האדם ראוי שירגיל עצמו, כי כל לימוד נשגב וכל התבוננות צחה שתבא לנפשו תעודדהו להתעורר ולפעול טוב. אבל רע מאד הוא מי שמרגיל עצמו להיות מגיס לבו בתלמודו, דהיינו שמשכיל ויתבונן ועם כ"ז לא יזוז מחומריותו ומנטיותיו העפריות, אף שהן הפכיות אל החכמה והצדק המושג. והנה האדם בנשאו עיניו למעלה, כאמור "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", ראוי שיתמלא רגשי קודש, רגשי צדק מלאים חיים לעשות הטוב והישר. אבל מצב הפרקדן הוא, שבהיות עיניו למעלה מביט השמימה אל על, וחומריותו לא תתעורר לזוז ממקומו, הוא שוכב למעצבה כאילו אין תכלית ההתבוננות להישיר דרכיו ולעשותו ישר ומכוון בדרכיו לערך הנשגבות שמשיג בשכלו. הוא מצב מפסיד מאד, גורם להחליש הכח הראשי שבשלמות האנושית שהוא השכל, שלא יוכל לעמוד על עמדו לעשות פעולתו. והוא מצב בלתי הגון בכל אופן, וביותר בק"ש, ששורש תכליתה הוא שתפע[ו]ל הידיעה על המעשים, שע"כ סמוכה היא קבלת עמ"ש לקבלת עול מצות.

ברכות פרק ב׳ פסקה ח׳

השפעת ההכרה והמעשה זה על זה

והנה השגת האלהות היא מנועה משכל האנושי. יסוד האחדות לאמתתו הוא למעלה מהשגתו, ואיך יתכן שיעיד ע"ז. אמנם כ"ז הוא רק בהיותו מעיד ע"ז רק בתור ידיעה מופשטת, אבל כשעושה המעשים הטובים היוצאים מלימוד הנשגב הזה, נחשב לו כאילו הבין ג"כ את הציור של המדע, שתכלית הלימוד היא ג"כ הפעולות הנצמחות ממנו. ע"כ בהיותו קורא [ק"ש] ומניח תפילין, שהוא המעשה שמתייחס ביותר לקריאה זו, עדותו עדות נאמנה, שמכיר את האמת בחק מה שהוא צריך לפעול על המעשה.

ברכות פרק ב׳ פסקה י״ד

כמו כן אוהלים, נקראו אהלי חכמה בשם אהלים, לשון ארעי, מפני שהדבר המביא ליקרת ההנהגה המעולה, הוא בהיות הציורים הגסים של קביעותו בעניני עוה"ז החומריים יסורו ממנו ורק ע"י לימוד התורה והגיון החכמה, ישתלמו דעותיו בזה, ויצא מכף חובה לכף זכות, לשום מעיינו בדברים שהם קיימים לעד. גם שלבד הטבת התכונות, שבא ע"י הלימוד, בהיותו משכיל לדעת את הטוב לעשותו, יש בקביעות האהלים, להמשיך רגש קדוש טבעי לכל הבא להסתופף בצילם, עד שרגשותיו יתהפכו מגסותם לצד עילוי וקדושה, כענין הטהרה של הטומאה ע"י הטבילה, שבאה בסגולה ע"י חק תורת ד' תמימה.

ברכות פרק ב׳ פסקה כ״ב

הציור דבמה, הוא שאע"פ שמצד עצמה הי' הדבר טוב, אבל ראוי להאסר מפני היותו מפסיד לדבר יותר נשגב וטוב, דהיינו השלום שיבנה ע"פ ההכרה של דעת את ד'. והנה בבמה הי' זמן היתר הבמות, דהיינו כשלא הי' אופן לחוש לביטול מרכז כללי. א"כ י"ל דאינו אסור כ"א כשיהי' יכול לתן לו שלום אחר תפילתו, שאז יהי' השלום בנוי ע"פ יסודו המתקיים. אבל אם לא יוכל ליתן לו שלום אחר תפילתו י"ל שאם הי' רק דמיון במה, הי' דומה בנדון זה לשעת היתר הבמות, שהרי לא יפסיד בהקדמתו את המטרה היותר גבוהה, שהרי לא ישיגהו אח"כ, ויתבטל המבוקש של שלום זה הפרטי. א"ל אסור קא אמינא, שיש בזה איסור נוסף, מפני שעושה רושם על הפועל כאילו יש דבר שראוי להקדים חלילה לחפץ השי"ת. ובאמת כל הענינים הנמצאים המה רק ענפים מסתעפים יוצאים מזיו כבוד שמים, ע"כ אסור הדבר, שלא לעשוק חק האמת. א"כ אין הבדל אם יהי' יכול אח"כ ג"כ להקדים השלום ההוא או לא.

ברכות פרק ב׳ פסקה ל״ב

חיים של טובה, היינו (שמצד) [ש]המקרים החיצונים שמשפיעים עלינו, ישפיעו פעולתם לטובה זמנית ונצחית.

ברכות פרק ב׳ פסקה ל״ו

היכולת של האדם להידמות קצת לקב"ה בתחומים מסויימים, והשפעת ההידמות הזו על האדם

אהבת השי"ת ויראתו באות כל אחת מהכרה בפני עצמה. כי בדרכיו ית' העליונים, ישנם דרכים כאלה שאפשר לאדם להדמות קצת אליהם, כמו "מה הוא רחום כו' ". וכשישים האדם לבבו להדמות לדרכי השם ית', אז ע"י ההדמות תולד האהבה, וכפי רוב הדמיון יהי' רוב האהבה. אמנם יראת ד' תבא מצד התבוננות בגודל הדרכים העליונים, שאין ערך ומבוא לאדם ללכת בהם, מצד רוב שלימותם הרחוקה מחוקינו. ע"כ אהבת הש"י היא אהבת תורה, כי יסודה של תורה הוא רק לעשות את האדם להולך בדרכי השי"ת. "ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט". ויראת ד' נקראת יראת שמים, היינו יראת רוממותו, מצד הנשגב מהשגתינו ויכולתינו. כענין "גבהי שמים מה תפעל".

ברכות פרק ב׳ פסקה מ״ה

יכולת הקללה להשפיע על האדם

הנפש מתעוררת מאד להתפעל מקללה. ושורש הדבר, שהקללה היא ציור שלילת מציאות הנפש בכללה או בחלקיה, ע"כ בחפץ הקיום הנטוע בה היא מתרגזת מזה מאד. אבל מי שהשלים ציורו, שאין מציאות אמיתית לכל נברא מצד עצמו כ"א מצד שפע האלהי שעליו, להחיותו ולהמשיך מציאותו, ולעומת רצונו ית' לא תוכל שום קללה לפעול, הוא לא יחוש ונפשו תדום למקלליו.

ברכות פרק ב׳ פסקה מ״ח

הימצאות האדם בחברת חברים צדיקים תסייע לו לשנות את תכונותיו לטובה

החטא, לבד העונש שראוי להתחייב עבורו, הוא פוגם את התכונות, וצריך הטבע להשתנות לחזור לטוב. והעמדת התכונות לטוב כאילו לא נעשה החטא, זוהי המריקה. ולפעמים אין התכונות משתנות כ"א ע"י יסורין. והמריקה שברחמי ד' הרבים, היינו שיזדמנו לו סיבות טובות, שיראה נועם הצדק והדרת החסד ע"י שיזדמנו לו חברים צדיקים, ויראה לעולם פעולות טובות יוצאות מכל דבר חסד וצדקה וכיו"ב, שבאלה הדברים כשהם מתמידים משתנות התכונות לטוב.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ב

והנה מה שמוביל את האדם אל שלימותו הוא אמונה וגם חכמה. אמנם ההבדל שביניהן, שהשלימות שאפשר לה להאמונה להגיעו אליה מבלי חכמה, [היא ש]אפשר להיות צדיק גמור, דהיינו שלא ישגה בזה כלל, שהרי תיכף משהתחילה בו קצת דעת הוא ראוי לקבל שלימות האמונה, ותהיינה ג"כ תוצאות האמונה עומדות להועיל, גם טרם התחזקו כוחותיו לפעול מעשים טובים, יוכל עם כ"ז לחשוב מחשבות טהורות, המביאות לו יראת ד' וטוב לב, יוכל מקטנותו מעת הריחו באמונה ע"פ חינוך הורים יראי ד'. אמנם השלימות שאלי' צריך חכמה, והכרת האמונה מבלי הכרה עצמית פנימית מצד החכמה לא תביא אלי', הלא החכמה תבא לאדם רק אחר לימוד, גם אחרי שגיאה, כי אין אדם עומד על ד"ת אלא א"כ נכשל בה. נמצא שלעולם תבא החכמה לתקן איזה מעוות הקודם.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ג

המעשים מושפעים מטבעיות האדם

כי אם היתה התכלית רק הידיעה לבדה, אז לא הי' צורך לאמצעיים של טבע, כי על הידיעה השכל מספיק. אבל הלא צריך להידיעה צירוף מעשים טובים. והמעשים המה הולכים ע"י כלי הגוף ומדות טבעיות. ע"כ צריך מצד השכל לשמור מאד את כל החינוך הטוב שבטבע הישר.

ברכות פרק ב׳ פסקה ע״ה

השפעת המפגש עם גדולת התורה וכבוד ערך השלימות האמיתית על האדם

כמו שיש אביר לב, שמתקומם נגד רגשות האדם הטבעיים שמתעוררים לרעה, כן יש אביר לב, שמתקומם נגד רגשותיו הטובים שנוטים מעצמם לדרך טובה ע"י מקרים טובים שמזדמנים לו, לראות בגדולת התורה ויקר ערך השלימות האמיתית.