השתלמות

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ז

ושוב מעשה בר"ח ב"ד שהלך ללמוד תורה כו' א"ל חנינא בני בקש עליו רחמים ויחיה כו' אריב"ז אלמלא הטיח בן זכאי כו' אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך. יש [דרך] עבודה שכלית, שהאדם מתהלך על פיה בדרכי ד', ויש [דרך] עבודה תלויה ביותר בהרגש הטוב, ושניהם נכללים בכלל לב טוב: השכל הטוב והאמיתי המנהיג באמתתו את כל כחות הנפש, והרגש הטוב המושל בכל נטיות האדם. ומי ששם מעינו לעבודת השכל, העיקר אצלו ההשגה הטהורה, ע"כ אין פעולתו ע"י תפילה מוסיפה לו שלימות בדרכו. אמנם הבורר לו דרך ההרגש, התפילה והתקבלותה היא מסייעה להרמת מצב עבודתו, ע"כ תתקבל ביותר, כי עין ד' אל יראיו להשלימם בדרך זו ילכו. ע"כ אף שעבודת השכל נעלה היא מעבודת הרגש, כשם שהשכל הוא כח יותר נעלה מהרגש, בכ"ז פעולת התפילה תראה למי ששם מעייניו בטהרת הרגש, לרומם רוחו בשפיכת שיח והרגשת הנטיות הטבעיות לדבקה בד' אלקים חיים, אף שמעלתו נמוכה נגד מי ששם מעיניו כולם בהשגת האמתיות לבדן באין פנות אל ההרגש בעקרו, כ"א מה שיפעל השכל בחזקו ורוממות ערכו לרומם ג"כ ערך הרגש. ע"כ הוא דומה (העובד עבודת הלב ברגש) כעבד לפני המלך, והעובד השכלי כשר לפני המלך, שלענין פעולת הוצאת המבוקש נמיכת המעלה תקרב ההפקה.

ברכות פרק ה׳ פסקה קכ״א

השלימות העליונה שבהנהגה וחסד אלהים היותר נעלה, היא הבאה לא לפי סדרי ההדרגה כ"א לפי עוצם היכולת הגמורה כדביארנו, ואז היא נעלה מחק הנבואה שהיא מסודרת ע"פ חוקי ההדרגה. ולהכשיר האדם עצמו לקבל הטוב היותר עליון ההוא, צריך שיוציא הוא את חלק השלימות היותר עליון שבו, שהוא ג"כ נעלה מכל סידור. וזהו שלימות השכל הגמור, שנותן אומץ להשלמת החופש האמיתי להיות משוכלל בכל צדדיו, וע"י יעלה האדם אל שלימות נשגבה מכל הדרגה. אמנם כל דרכי הכשרון של מעשים מוסריים, אף שיהיו בתכלית המעלה, יקבילו רק לפי סדרו והדרגתו של האדם בפרט והמציאות בכלל. רק תורת ד' התמימה שהיא מושיבה את העוסקים בה לשמה ברום המעלה, ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים, לה העז והגבורה להרים את הת"ח ההוגה בה באמת למעלה משלימות של כל הדרגה, ולעשותו ראוי לחסד עליון היותר נפלא, שהוא נעלה מראיית הנביאים כולם.

ברכות פרק ה׳ פסקה קכ״ו

התפילה צריכה שתהי' מוגדרת בציור המתפלל, שצריך להשכיל שלא מצד חק שלימות העליון ית' לבדו היתה ראויה להמצא, כי הלא לפניו נגלו כל תעלומותיו ולא תוסיף לו התפילה חידוש ידיעה ושינוי רצון חלילה לו. כ"א מפני שהאדם מוגדר בהרגשתו, וידיעותיו מתקשרות ע"פ הוספת ההרגשה, וחסד השם ית' נמשך עליו להשלימו כפי מדתו.

ברכות פרק ו׳ פסקה ג׳

האיסור הוא מצד העדר הכרת הטובה שהוא יסוד עבודת השם ית', ע"כ אסור לאדם שיהנה בלא ברכה. אמנם יש עוד לדעת שכל ההנאות שבעולם לא ימלאו את תעודתן כ"א בהיותן (משתמשים) [משמשות] לההנאה המאושרה המוסרית, שהיא דעת אלהים בארץ. א"כ הנהנה בלא ברכה ומשתמש בהן רק לתעודת הנאתו החמרית, הוא מחליף את תעודת מציאותן, דומה ממש לנהנה מקדשי שמים, שהם עומדים להשלים את האדם בהשלמתו המעולה העליונה הרוחנית והוא משפיל ערכם להשתמש בהם להנאות חומריות, שמעל ומשנה תעודתם, ואין מעילה אלא שינוי, כדברי חז"ל במעילה מהוכחת הפסוקים. ומזה תסתעף כל הזהירות של שינוי הקדש, ומכש"כ מקדושה חמורה לקדושה קלה. אמנם האדם הורגל ללכת אחרי עיניו ולבכר הנאות החושים, ע"כ לא יתעורר כלל לההשלמה הרוחנית שיוכל להוציא מכל מקרה של הנאה חושית שמזדמן לידו. ע"כ ילך אצל חכם מעיקרא, מתחילת חינוכו, טרם התגברו עליו קישור החושים למשכם אליו ביותר משורת השכל והצדק האלהי, וילמדנו ברכות, וישכילהו לעדן את רוחו, להרים קרן ביראת ד', עד שרגשי ההנאות הרוחניות יקדימו תמיד לההנאות הגשמיות, ואז ישכיל היטב את תעודת ההנאות והחיים בכלל ולא יבא לידי מעילה ובכל דרכיו ישכיל, כדברי הכתוב "בכל דרכיך דעהו", וכדברי בר קפרא שהיא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ה׳

ראוי להכיר [את] כל הענינים הגשמיים כמכשירים את השלימות הרוחנית, שאמתתה היא הדעת את ד'. והמכיר כזה לא ימצא תכלית לחיזוק הכוחות הגשמיים והרחבתם כ"א כפי ההכרח, שמבלעדיהם לא תכון ההשלמה הרוחנית, וזה יובן במאמר "לד' הארץ ומלאה". אבל באמרו "והארץ נתן לבנ"א", יורה שיש יתרון בעצם התגדלות הכוחות הגשמיים והרחבתם בקנינים רבים והשתלמם ע"י חכמה וכשרון מעשה. והמדה הישרה שבזה היא, שאם לא ישקול האדם את ערך הנאותיו הגשמיות לקחת מהן הערך הראוי לההשלמה הרוחנית שיש בכל דבר גשמי, אז הגדלתו את הכוחות הגשמיים תמשכהו להתבהם ולרדת כרוח הבהמה למטה. אמנם בהיותו יודע להוקיר את הצד הרוחני שיש בכל הנאה גשמית, כפי שימושה אל הצדק ואל השכל האמיתי כראוי לפי היושר האלהי, שהיא כללות הנהגת התורה ביחוד, אז לא זו [בלבד] שלא יעיקו ההרחבות הגשמיות לההשלמה הרוחנית, כ"א יוסיפו לה אונים.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ה

הערה מוסרית יש בזה, כי לההשלמה המוטלת על האדם לזכות בה את הנמצאים כולם דרך הילוך עבודתו ישנם שני אופנים להרבות השלימות, בכמות או באיכות. השלימות בכמות היא שירבה נמצאים מושלמים אע"פ שבכ"א לא תהי' כ"א השלמה מועטת, מ"מ מתוך שלא יצטרך להיות מרבה בהשלמת כ"א, ירבה במספר המושלמים. והאיכות היא שישתדל שמי שראוי מהנמצאים לקבל השלימות, ישלימהו כפי האפשרי ברב יתרון, ומהשלמה של אחד בתכלית המעלה ימשך טוב לרבים. וזוהי הדרך המשובחת שכוננו חכמינו ז"ל להעמיד תלמידים הרבה ולהגדיל תורה בחוג המסוגלים לקבלה, ולא לפזר כוחינו בין בתי כנסיות של עמי הארץ. וכן בכללות ישראל, להרבות עצמה בתורה ויראת ד', ולא לנוד להאיר עמי הארץ וגוים רבים באור ד' בדרך מועט שיכולין לקבל. כי מריבוי האור שיזרח בשלמים הגמורים יאיר אור גדול ג"כ על שאינם שלמים, אבל בהשתדלות לפזר הכוחות על הרבה נושאים, וכ"א לא יהי' שלם בתכלית, לא יבא לעולם אל מטרה נכונה. ע"כ הורו כי הנושא שכבר נעש ת ה בו מצוה אחת, והותחלה השלמות להיות נקבעת בו, יתעבד בי' מצוה אחריתי, להוסיף שלימות רבה כפי שיוכל לקבל ולא להיות משים עין רק להרבות עוד נושא אחר שלא קבל כלל שלמות של מצוה להשלימו, כי השלמת המושלם במקצת קודמת להתחלת השלמה בשאינו מושלם כל עיקר. והוא כלל גדול ג"כ בכל חכמה ומלאכה, כי שלימות העולם בכללו תבא מריבוי בקיאים כ"א במקצע מיוחד בתכלית המעלה, ולא ממי שסופג הכל רק בדרך שטחי, כי ההשלמה ד איכות גדולה היא בערכה על ההשלמה ד כמות ...וכדי להרשים ההשקפה השלמה הזאת שהאדם צריך להביט על כל חלק מהמציאות בעין יפה וטובה, ולהרגיש עצמו מחויב לפעול עבור כולם הטוב והחסד לכל נושא כפי ערכו, ולכבד בעיניו את כל הבריות, באשר הם יצורי ד' ובודאי לשם תכלית נעלה נבראו מטובו, ע"כ יביט על כל נושא של דבר טוב כזוכה בחלק טוב, שיש להתנהג עמו במשפט צדק שלא לגזול חק כבודו. וזה ירשים באדם חק היושר והמשפט בתכלית המעלה, עד שישא ק"ו פנימי בנפשו כמה הדבר מעוות לעשק חק איש רעהו, שיש בו דעה והשלמה מורגשת ונברא בצלם אלהים.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ט

ההלכה היא המזון היבש, ובכ"ז הוא כלחם שהוא יסוד קיום הגוף. אמנם לכשיעוכל ויביא תועלתו בהתחלקו לתן תמורת הניתוק והגידול הראוי בכל חלקי הגוף צריך לשתי'. המים פועלים להעביר את החלקים היבשים להביאם למצב הממוזג הראוי להיות נהפך לדם המחי'. האגדה כמותה בנפש פועלת לגלות הפעולה הטובה שידיעת ההלכה והעמל בה עושה. וה"ה בכל ידיעה, שכל ידיעה אמתית משלמת את הנפש אע"פ שהיא יבשה ודבר אין לה עם ההגיון הנפשי המישר את המדות ומרומם את הנפש, מ"מ כשתילוה לזה חכמת הנפש בדעת ויראת ד' תתגלה פעולת הידיעה, וכל מדע יועיל לזכך את התכונות האנושיות. ולמעלה בקודש באין ערוך בעניני ידיעת התורה שהאגדה משלמת להפיק התועלת הרצויה מלימוד ההלכות והיגיעה בהם. ומבלעדי האגדה, שהלומדה טועם טעם יראת חטא ואהבת ד' ית', יהיו הידיעות היבשות כבלתי מעוכלות יפה שמביאות חולי מעיים בגוף, וכ"ה בערך הנפש.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ג

ע"כ ביאר הא בריחו הא בטעמו, שיתרון הקצח הוא שריחו נבדל מטעמו, וריחו שהוא הרוחני הטפל לגשמי הוא מפסיד מאד ע"כ מסלקים אותו, ונשאר חמרו בלא פעולת צורתו, ופועל ג"כ באוכל תכונה זו, למעט מיחש הדברים הגשמיים את הרגש הנפשי, לא יתקצף בחסרונם ולא ישמח כשמחת הכסילים במציאותם, אז לא יבא באמת לידי כאב לב ויהי' תמיד בשלוה ומנוחת הנפש, ותמצא ידו לעשות חיל בשלימות האמיתית.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ג

ראוי שיקנה האדם, עם חלק ההקפדה על רגש היופי שהוא מתנהג בו בחיצוניותו, ג"כ הרגש שלא בשביל הקפדת הרגש למצא רק קורת רוח לעצמו מיוסד הרגש הזה, כי ברוב החיצוניות ירגיש בו זולתו יותר מהאדם עצמו, אלא שראוי להשתמש ג"כ בזאת הקפידא עם הגבלותיה לרומם את הנפש למעלת אהבת רעים במעלתה העליונה, של מאי "דעלך סני לחברך לא תעביד", וביתרון של דיוק הראוי לנפש עדינה וישרה. כי ישים תכלית התהדרותו, למנע מחבירו אותו רגש הבלתי נעים המתעורר לרגלי מחזה בלתי נאה, ומכש"כ כעור. ויכוין עם זה להיות גורם לאותה קורת רוח שבאה מראיון של יופי וסידור. ועי"ז יביא לו ההרגל של הקפדת היופי הטבת המדות במדה מרובה, וראוי לפ"ז להרשים בזה במה שיראה בפועל, שכ"ז שזה הרגש אינו עובר לזולתו הוא מקטין ההקפדה. ע"כ בגילדא שאין רואה, אע"פ שבעצמו הוא מרגיש ג"כ קצת אסטניסות מהמראה המכוער של טלאי ע"ג טלאי, וכן בביתא ובימות הגשמים, מ"מ יפה לקבל אותו הרושם לפעמים, כדי להטביע בעצמו הרגש של תעודה שנמצאת ג"כ בדרישת היופי, בההתפתחות של ההכרה עד כמה החובה מוטלת להיות מרגיש את עומק הצער והעונג של זולתו, ולהשתדל בהוספת עונג ושמחה לחביריו, ולהתרחק מכל דבר הגורם איזה צער וקוצר נפש, אפילו באורח רחוק.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ד

היחס להנהגות מיוחדות במהלך ההשתלמות, שעלולות להתפרש לגנאי בהיותן שונות מהמקובל. ההתנהלות הראויה ליחיד הסגולה שבני דורו אינם יורדים לסוף דעתו

הוא כלל גדול בדרכי ההנהגה הישרה הראויה לאדם המעלה. כי כל הנהגה שיש בה כיעור מצד מראה החיצוני, אז אם הוא מתיחד בה חוץ למנהגו של עולם, תהי' פועלת רושם לגנאי על משפטו מאת בני אדם. אמנם זה אינו נמשך רק אם זאת ההנהגה הנראית זרה לא באה לו מהכרח מהלך עסקנותו בשלימותו המיוחדת לו. אבל אם מהלך עסקי חכמתו ושלמותו יביא(ו)הו לצאת לפעמים משורת המנהג גם אל מעשה כזה שאינו כפי הרגיל וגם יש לדורשו לגנאי, מ"מ "החכמה תעז לחכם", ועסקו בלב שלם בשלימות האמיתית יסיר ממנו כל דופי גם מעיני בנ"א, כי יכירו (כי) באשר [כי] הפליא ד' חסיד לו. וכשם שהוא משונה מרוב בנ"א בתעופת שכלו ועומק טהרת לבבו והמון רגשותיו הנשאים, כן הוא לפעמים משתנה מהם בהנהגה חיצונית שנראית לפי המובן הפשוט להם כזרה. והבחינה היא מאותה ההנהגה המתרשמת ביציאת יחידי בלילה, משום חשדא. וההיתר הנאמר אם מתהלך בתומו לרגלי חכמתו וקביעת עידני', דאמרי לעידני' קאזיל ולא יגורהו רע. והמשכיל ידע להוציא תולדות הכלל הפרטי הזה לכל ענפי ההנהגות המזדמנות במהלך החיים, של אנשים נעלים מרוב בנ"א בתכונותיהם ורוממות נפשם, כי יגבה לבם בדרכי ד'. והדברים נאותים, בין בהנהגה מעשית בין בדרישת חכמה ומהלך רעיונות וציור מושגים נשגבים בדיעות המתיחסות ופועלות על הנהגתו של האדם במעשיו, שבעת שסביבותיו ישת חושך ובני דורו לא יוכלו לעמוד על סוף דעתו, נאמר "דבש וחלב תחת לשונך". ולא יצא יחידי בדרכים שאין בני הדור רגילים בהם, כי לא ישכילו איך על ידם נפשו מתקרבת אל יסוד השלימות, לאהבת ד' ויראתו ורוממות העבודה השלמה. וכ"ז יצדק בהיות איזה רעיון נשגב כבן רשף מקרי בו. אבל אם הוא קבוע בעניניו, ומודרך בדרך תמים ע"פ מושגיו הרמים, לא יוכל איש לכזב שלימותו ומימר אמרי לעידני' קאזיל, וסוף תצמח ג"כ התועלת הראויה מדרכי שכלו הגדולים מהרגיל.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ה

הצניעות הנימוסית שהיא מחזקת את יסוד העולם נגד הפרעות שיכולה הפריצות הטבעית לחולל במצב המוסרי הכללי והפרטי, היא צריכה שמירה רבה שלא תתמעט מתכונתה וערכה בלב בנ"א מפאת הרושם של הרגילות. ע"כ ראוי שיהי' נשמר אופן הקירוב בין המינים עם רגש של בושה סמוך לו, שהוא מבליט את תכונת הצניעות שהוא ראש לכל מעגל טוב ומבוא להשלמת האדם ולקרבתו אל דרכי השם ית' וקדושתו.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ח

כלפי מה שהזהיר תחילה שלא יכנס באחרונה לביהמ"ד, אע"פ שיוכל היות שההתבודדות תהי' לו לשלימות יותר מוכשרת בעיוניו הרמים הפרטיים, מ"מ ראוי לותר על יתרונו הפרטי ולהיות נלוה אל קיבוץ החכמים. אבל צריך שישכיל כי חשבון זה של ויתור איזה חלק משלימותו בשביל תועלת הקיבוץ, איננו ראוי כ"א בהיותו מתחבר אצל חכמים ויראי ד'. אבל לא ישתמש בזה ג"כ להיות מסב במסיבה של ע"ה, בחשבו שאם גם ירד מעט משלימותו ע"י הסבתו עמם, מ"מ יועיל הוא להעלותם ולהשלימם. כי אין הדבר כן כ"א הוא אתי לאמשוכי בתרייהו, לא הוא יועיל להם להעלותם כ"א הם יועילו להותו להורידו ממעלתו, ותחת שהחסרון הנמשך מהתאחרו לביהמ"ד, אינו מוחלט כ"א אצל שמא בעלמא, דקרו לי' פושע, משום דלפעמים בפנים הדבר אינו כ"א תוספת שלימות לו, אבל במסיבת ע"ה יוכל להיות נפגם בהמשכתו אחריהם באמת.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ט

פעולות הגוף ותנועותיו מורות על תארי הנפש וכוחותיה, וכן הן מטביעות פעולתן על הנפש. והנה משתנות דעות בנ"א ע"ד העמל באמצעיים המגיעים אל כל תכלית. האדם הבלתי שלם בשכלו ומדותיו ולא קנה דעת את ד' על מדה נכונה בנפשו, יהי' בנפשו רב המרחק בין התכלית להאמצעיים, עד שאם ישא נפשו לאיזו תכלית תהי' כל מערכת האמצעיים עליו למשא כבד, ותקצר נפשו מסבלם, וימהר בהם בחפזון נמרץ ונפשו לא תדע שלו. כמו [למשל] אם הומה הוא אל קיבוץ ההון, הנה ישים תכליתו בקיבוץ איזה סכום שמתאוה, יאבה לחתור בכל עז להגיע אל תכליתו, והעסק באמצעיים יהי' לו לדבר שבא לו שלא ברצונו. ממצב נפשי כזה באה גם בתנועות הגוף פסיעה גסה, שנפשו המורגלת לבלתי מצא חפץ בעסק האמצעיים, מורגלת היא ג"כ לצייר כל מטרה בסגנון כזה בערכם של האמצעיים, ע"כ ייגע את עצמו להפסיע(ה) פסיעה גסה כדי להסיר מעליו עסק האמצעיים. אמנם האיש השלם, שיודע אמתת מציאותו באשר הוא אדם מצטרך אל המון פעולות, יכיר בכולן תכלית נשגבה, והוא העסק בההבאה את עצמו אל שלימות נפשית וכל מין שלימות. כי העסק והעבודה שהוא פועל על מהלך השלימות ראוי שיהי' חביב ורצוי אל האדם מצד עצמו, ע"כ הוא מוצא תמיד מנוחה בכל פעולותיו, וע"ז נאמר "בכל דרכיך דעהו", ומזה בא מעמד תנועת הגוף ג"כ במנוחה, שאינו מפסיע פסיעה גסה. ע"כ הפסיעה הגסה היא גנאי לת"ח, אם שאינה כדאית להיות גנאי לע"ה, שבאמת לפי השקיעה הבהמית שאפשר להמצא בחק ע"ה, היא הגנה נאותה מה שעכ"פ מרגיש הוא בפנימיות נפשו שהתקשרו אל התשוקות הבהמיות מצד עצמן אין זה מטרה אנושית, ולהגיע למדרגה הגבוהה שתתישב נפשו בעסק האמצעיים מצד שהוא צועד אל התכלית, זאת אינה ביכולתו. ע"כ העדר המנוחה בעסק האמצעיים, שמזה בא מעמד נפשי המביא ג"כ לידי פסיעה גסה, איננו גנאי לו כפי מדת השכלתו. אמנם הדעה הברורה שהשגת אמתת התכלית היא מנועה מחק האדם וציורו, ע"כ זאת היא שלימותו, חבת הקודש של העבודה המביאתו להשתלם יותר. ע"כ כל עבודה, תהי' קרובה או רחוקה, היא חביבה לו בנעימה קדושה. אמנם הסובר כי רק לתכלית המשוער לו בבאו ישיג מנוחתו, הוא טועה במהות התכלית שהוא חושב שהוא הדבר שמצייר הוא בדמיונו מצד היותו רחוק ממנו, ולא יבין שבבאו אליה יושקף לו עוד חוג גדול של תכלית יותר נשגבה, עד שיחכם להשכיל כי אמתת התכלית הראויה שימצא ממנה עונג ומנוחה היא העבודה וההשתלמות. ובאשר מספר החמש מאות מצוייר אל מרחק הרקיעים, משמים לארץ ת"ק שנה, והוא מושאל ממספר אלף שהוא ציור מהגדולים מהמספרים והוא משותף ג"כ בלשון לימוד "אאלפך חכמה", ומורה כי ההגעה אל המבוקש תהי' עבודת האמצעיים ערך מחצה מהעושר של הדעת המגיע מעצם הידיעה שאליה מכוונים בתור תכלית, והידיעה עצמה היא המחצה השני'. ע"כ בין הארץ לרקיע ת"ק ועוביו של רקיע ת"ק. הזמן שנה, נערך אל הצד הגדול הראוי להיות התבוננות גדולה של איזה ענין בעיון מיוחד לוקח לו זמן, והוא מושאל ג"כ עם לשון שונה, המורה לימוד. א"כ הצעד האחרון של הת"ק הוא המביא לציור התכלית. ובאשר התכלית לפי האמת יצייר רק אותו שהבין ערך השיווי של עצם העסק בהשתלמות שהוא מבין ג"כ עכ"פ ערך תכונת התכלית, ע"כ הפסיעה גסה נוטלת אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם, שמחסרת אותו מהסתכלות שלמה בהגעת עוצם התכלית, שבא ע"י הקירוב אליה ע"י השלמת האמצעיים. אמנם, גם למי שלא בא לידי מדה גדולה זו של הבנת החבה של העסק באמצעיים מצד הבאתם אל תכלית של שלימות, מ"מ בזרע הקודש נתנה סגולת השבת לאות ולברית מנוחה, להורות שעכ"פ יש צד ציור מעלה רמה זו לכל ישראל. ע"כ עונג הגופני שבשבת למצוה נחשבת, המנוחה והעידון הם המעלות היותר רמות, ע"כ העורון של פסיעה גסה מהדר לי' בקדושא דבי שמשא, ושב ורפא לו.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ו

לבד התועלת הגופנית יש בזה הערה, כי ראוי להסתכל בכל דבר הנאה על מעלותיו וגם מגרעותיו, ולהשתדל להשתלם מן המעלות, ולא להיות נזוק מן החסרונות הבאים לרגליהם. וכן הדבר נוהג בכל החמדות שבעולם, שיש מהן שמנעימות את החיים החיצונים ומהדרות אותם, אבל לפעמים ישחיתו חלק החיים הפנימיים. ע"כ אין העצה הגונה (לא מי) [למי] שסובר שראוי להנות מהם בכל אופן למען הגיע אל התועלת החיצונית, ולא ישום לב אל ההיזק הפנימי שבא לרגליו. כי הלא ינהם באחריתו, בראותו שרק פרח והידור נאה שהוא ציצת נובל קנה לעצמו, ואבד עז חיים של עז והדר נצחי. אמנם גם הממאנים לנגע וממאסים בתועלת החיצונית ג"כ אין הדבר הגון, כי כל מה שברא הקב"ה בעולמו לכבודו בראו, וכל הדברים שיש בהם להרחיב דעתו של אדם לפאר חייו ולהדרם יש בהם מהשלמות הראוי' כפי ערכם. אלא שראוי לקחת הדברים, אבל בעצה נכונה, שלא יזיק החסרון כ"א יועיל הצד המועיל, כדרך העצה בדברים הגופניים שהורו חז"ל שמזיקים מצד א' ומועילים מצד אחד, וכן בדברים המועילים לשלימות הפנימית, אבל כשלא יובנו איך לקחתם, יוכלו להזיק לשלימות החיצונית של האדם. כי אם יסתכל תמיד בחכמות מופשטות בדעת אלהים אם שתגדל נפשו מאד, אבל אם יפליג בדבר ויניח מכל החיים, הלא יהי' לזרא לרוח האדם. ע"כ טוב שישכיל האדם איך לקחת גם יתרון המעלות הפנימיות מבלי להיות ניזוק על ידן צד שלימות החיצונית של האדם. ושתי אלה ההדרכות הנה כלליות דוגמת הפרטיות של טחול היפה לשינים החיצוניים וקשה לבני מעיים הפנימיים, שלמדונו עצה: נלעסיה ונשדייה, והכרישין שיפים לבני מעיים הפנימיים, וקשים לשינים החיצוניים, הורונו דרך: לשלוקינהו ונבלעינהו.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ג

...ההכרה הפנימית מתגדלת בטבע בא"י, מפני שהיא מקומה האמיתי, ויוכל המכיר רק להכיר בעצמו יתרון ההכרה. ע"כ יוכל היות שבלא כונה ירום לבבו בהכירו יתרונו שבא מצד קדושת הארץ. אבל כמתרעם ע"ז אמר: כיון שאינו יתרון שבא מצד מעלת האיש כשהוא לעצמו, כ"א מעלת המקום גורמת, אין ראוי לבקש מזה כבוד ויתרון. כי יתרון הכבוד ראוי שיביא התעוררות להיות מוסיף שלימות בדבר התלוי בבחירה. ע"כ כיון שמצד עמלה של תורה יגדל הת"ח שבחו"ל ממנו, רק לפי הקנינים הברורים שעל פיהם יקום דבר במשפט התורה ראוי לשקול ערך הכבוד.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ד

המזוזה תורה על זכרון השם יתברך, כד' הרמב"ם. אמנם עיקרה בימין "דרך ביאתך", להורות על ההשתדלות היתירה הראוי לאדם להשתדל בידיעת שם ד' ית' בהיותו יושב בביתו במנוחה. ועיקר יתרון המנוחה לשלימות הנפש תלוי במה שצריך הכח המדמה לצייר את דרכי השלימות בציור נכון ואמיתי, שע"פ שלימות כח המדמה כשהוא בנוי ע"פ טהרת השכל יתישרו המעשים כולם ויתרומם האדם למעלת החסידות והקדושה. וכח המדמה השלם הוא באמת הבונה את בנין החכמה וחדרי'. כי ההשגה מצד עצמה היא בלתי מוגבלת וע"כ אין לה כ"כ יחש קרוב אל יושר המעשים וההנהגות שהם תולדות השכל המעשי, שצריך שישתלם ע"פ שלימות הכח הדמיוני כשהוא מוסר מכל חסרון. וזאת היא אחת ההערות שראוי ליחש למזוזה, שע"כ נהגנו בשם שדי מבחוץ, לרשום ציור הכרת השם יתברך מפני שאמר לעולמו די, ושם גבול וקצב לדרך ההכרה בגדולתו ית' באופן שיהי' קרוב למעשים טובים ורצויים. וע"כ התפילה שהיא אחת מצרכי השלמת המדמה, אמרי' "חציף עלי מאן דמצלי בבקתא", וכדכתבנו שם בביאורו בס"ד. ע"כ הכבוד הראוי לכל דברים הקדושים וביחוד לחכמים שיסודו מטעם בנין המדמה ותעודתו הראויה לו מתיחש לפתח הראוי למזוזה.

ברכות פרק ז׳ פסקה ט״ו

כבר ביארנו במק"א שורש עניית אמן, שהוא הוראת ההכרה הפנימית הבאה ע"י ההתעוררות שהתעוררה נפשו ע"י הערת המברך. שע"י הברכה באה ההערה הטבעית הישרה ע"י האמונה, וההתחלה שע"י האמונה גורמת לו להשכיל ולהרים קרן ביראת ד' בחכמת לב. וביאור ההערה של ההכרה הפנימית יוצאת בעניית אמן ברמז קצר, כי ההכרה הפנימית אין לה צורך להרבות דברים כ"א להוציא אל הפועל הכמוס במעמקי הלב. וכאשר כל מושכל נבנה משלשה חלקים, חיבור שתי הקדמות והתולדה המתחייבת, וכמוהו בדעת האלהים ע"י הערת הלב באמונה להסתכל במעשי השם יתברך. ההשקפה הראשונה מהמון הברואים וכחו וגבורתו המלא עולם, וכשיתקבצו לו המוני ידיעות והשקפות רחבות בכלל המציאות ימצא בהם הקשר הנאמן המורה על כוונת הטוב והמטיב יתברך לחסד ורחמים, בין מריבוי הברואים ובין משלשלת המעשים ע"י ההסתכלות בהליכות המקרים האנושיים הכלליים, כאמרו "זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור". שקיבוץ הפרטים של הידיעות אל הכלל תבורר ההשקפה האמתית מדעת אלהים, ויהי' האדם פונה ע"י זה למעלה להתאזר חיל בהשלמת עצמו וזולתו, כי זה חפץ אדון כל ית'. ע"כ יפורש אמן, אל מלך נאמן. "אל" מורה על הכח והגבורה של עצם המצאת הברואים וכל עלילותיהם. "מלך" מורה ההנהגה וההשגחה שמנהיגם לטובתם השלימה. ו"נאמן" מורה כי בירור הידיעה של ההשגחה הכוללת והפרטית בא ע"י שבהסתכלות הרחבה רואים איך הדברים הולכים בסיבוב נפלא ומשלימים את התכלית הרצוי' להשלמת הברואים, וזאת היא האמונה שלא יסיר דברו הטוב להיטיב...וההסתכלות הכללית שלימותה בציור הלב, היא תלויה בודאי באיכות ההתעוררות הטבעית הטהורה שבאה ע"י הברכה, שהתעורר על ידה באמונת הלב. ע"כ לא יענה לא אמן חטופה, שבלא מילוי התנאי של קיבוץ המון ידיעות והסתכלות רחבה המלאה מהמון פרטים מדעיים שאי אפשר כ"א בסבלנות ושקידה, לא יבא אל ההכרה הפנימית השלימה, כי בחטיפתו שלא לדייק עם הפרטים לא יושלם לו הכלל. ולא אמן קטופה, כשמשלים הפרטים צריך שיסדרם לכלל כמדע מבורר שצריך לעמוד בתור שיטה משוכללת מבונה בכל חלקיה המתאימים, ע"כ צריכה שתהי' שלמה ולא קטופה. ובשלימות הכלל יתבאר תואר "נאמן", כמו שבריבוי המעשים והעלילות הנוראות יתברר תואר "אל". ולא אמן יתומה, שה"אמן" מצד כוללות ההכרה של המלוכה וההתאמה של רגשי הלב אל המדע, שזהו יסוד קבלת עול מלכות שמים, צריך שיהי' נשמר תמיד מחק ההרגשה הטבעית הישרה שתמצא בלב כל איש ישר שמישרים יחפץ, ויתענג בהשגות ישרות שמביאות למעשים ישרים והשקפות מרוממות את הנפש אל רוממות מעלתה. ע"כ צריכה ההשקפה הפנימית [להיות] מחוברת לעולם עם ההשקפה הטבעית הבאה מאמונה טהורה, וזהו חיבור ה"אמן" עם הברכה שלא תהי' אמן יתומה. אמנם המברך מצדו ראוי לו לכוין לבבו בההכרה הטבעית שבאה מאמונה טהורה וישרה, שתהי' הערתו ראויה לעורר את ההכרה הפנימית, כי בהשלמת העבודה ונועם המעשים של איש עובד ד' באמונה ותם לב, כשמתנהגים הבריות בדרך טובה וישרה הוא מאהיב שם שמים, ופועל לעורר את ההכרות הפנימיות לבקש את ד' ועוזו, וגם הוא יזכה עי"ז במעלת ההכרה הפנימית. ואמרו בירושלמי שהמברך צריך ג"כ לצאת יד"ח עניית אמן, כי בחיבור האמונה השלמה עם הידיעה יתמלא הבית אורה, ע"כ לא יזרוק ברכה מפיו.

ברכות פרק ז׳ פסקה ט״ז

יסוד חינוך הבנים תלוי רק במה שע"י חינוך טוב יפתח לבבם בההערה הטבעית שבאה מיסוד האמונה הטהורה, ע"כ בכל פינותיו שיפנה בחכמה ודרישה של הכרה שהוא יסוד עניית אמן, לא יפנה ממבוע החיים שהוא האמונה, "וצדיק באמונתו יחי' ". והעונה אמן יתומה, בהנהגה בפועל הוא מכוון למעביר את השלמת האמונה על פני הדרישה של ההכרה, יהיו בניו יתומים, כי אין בו יתרון בהדרכת בניו, כי אב לבנים יביע אמתתו ית' ולדור ודור אמונתך בפי. חטופה, שמקצר לעומתו בקיבוץ ההסתכלות המדעית הפרטית, א"כ מה יתרון בפרטי ימיו אם לא בכל יום יוסיף סימן חדש והכרה חדשה לדעת את [מעשה ה']. קטופה, שאינו משתדל לקשר את הפרטים הנקנים להביאם למערכה מסודרה והכרה כללית, יתקטפו ימיו ושנותיו. הימים אינם באים לתכליתם הפרטית נגד הידיעה הפרטית שלא באה לתכליתה כ"ז שלא נעשה ממנה כלל מסודר בתור סולם לעלות אל המדע האלהי, ושנותיו שהן כלליות לעומת הימים גם הן אין בהן יתרון. וכל המאריך באמן, ופונה אל הים הגדול של החכמה להוסיף קנינים פרטיים וכלליים ולקשרם בקשר נכבד המביא להשלמת האדם הראויה, מאריכין לו ימיו ושנותיו, כי הוא יודע להשתמש בימיו ושנותיו כראוי, להביאם אל אוצר החיים, הידיעות המוחשיות אל השלמת הציורים, והציורים להשלמת מדע כולל, וכולם עטרה לראש אושר האדם והשלמתו השלימה, שהוא ידיעת ד' לאמתתה כפי כחו של האדם, שמביא לשער היותר נשגב בההצלחה הנאמנה. " 'פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים' - אל תקרי שומר אמונים אלא שאומרים אמן", כי עניית האמן היא השמירה הנכונה להאמונה, שנשמרת מכל צר ואויב, ע"י המדע המבורר שמאיר אור תורת אמת.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ׳

ממציאות המות הנמצא בעולם בעקב החטא, ילמד החכם דעת את החיים ואת הטוב...אמנם מציאות המות כולו בא להכרח, באשר הגוף האנושי עוד לא הוכשר לקבל רוב טובה של כוחות חזקים הראויים לחיים בלתי כלים ע"י המות, ועם זה להשתמש בהם ע"פ המעלה והצדק, כי לולא זאת הלא אין מעצור להיכולת האלהית להחיות את האדם חיי נצח ג"כ בהיותו בגופו. אמנם בהיותו נוטה אל תכונות בלתי הגונות בהיות בו כוחות יותר גדולים ממה שהם בו כעת, ע"כ המיתה מוכרחת. ובאשר באה רק לרגלי אי השתלמות האדם בבחירתו, ע"כ עוד יקום חלד, ולעת תחיית המתים יבנה הגוף באופן משוכלל ונאות, להתנהג בכל טוב ומעלה עם כוחות אדירים וחזקים מאד שלא יוכל המות לעשות עמם כלה. והנה נמצאים פרטים מבני אדם שכבר זככו דיעותיהם ומדותיהם עד שהם ראויים למדת תחיית המתים, ושעל כן מנה רפב"י במאמר הברייתא של מעלות החסידות ג"כ את תחיית המתים לשם מעלה נשגבת קנויה בבחירה והדרגה של קנין שלימות. אמנם לפועל "מי גבר יחי' ולא יראה מות", וגם היחידים המתעלים עד שאין המות נחוץ להם מצד עצמם, יחושו בו תועלת מצד מה שפעל עליהם היות כוחותיהם לקוחים מהורים בלתי נשלמים, שלא תגיע ידי בחירתם לשכללם כולם. ע"כ הננו למדים מזה כמה גדולה היא ההקפדה להשקיף על כל דבר שלוקח האדם ממנו להשלמתו, בין בהרגל, בין בדיעות, בין במדות, לא רק על עצם הדבר כ"א ג"כ על מקורו ופועלו. שהרי אין האדם יכול לטהר את כל כוחותיו שהם ברשותו ובחירתו, עד שלא יהי' צריך לתקנת המות, לא רק מצדו כ"א ממה שפועלים עליו מקורי הכוחות מאין שלוקחו. ע"כ ראוי להרשים בהנהגתו רושם הלימוד של הפעולה המביאה לזאת, והוא שלא יטול ידיו ממי שלא נטל ידיו, שירשום לעצמו שיהי' ג"כ הכח המטהרו בא מכח טהור במקורו, ויהי' זה לקו בכל הליכותיו, החומריות והמוסריות. וזאת ג"כ למדנו משיחתו של מה"מ ותכונתו בפעלו.

ברכות פרק ח׳ פסקה ד׳

ויש בזה עוד מושג יותר פנימי, כי הסקירה הכללית של מעשה ד' הגדול, המביא את כל חכם לב לעמוד מתוכה על גדולתו של יוצר בראשית כ"א לפי כחו, יש בה שני ערכים כלליים. ההשקפה האחת היא הראשונה, שיסתכל האדם במעשי ד' הרבים, וכל אשר תתוסף לו ידיעה בפרטים רבים ושונים יגדל ציורו בהכרת אלוה נורא הוד שכל אלה ידו עשתה. וההשקפה הזאת תפעל הרבה על כח המוסרי המעשי של האדם, להשתעבד לרצון קונו וללכת בדרכיו הטובים ולשמור מצותיו באהבה ויראה, וכל שיהיו המושכלות שלו מידיעת המציאות מרובים יותר, תגדל שלמותו בערך זה. אמנם אחרי שכבר קנה לו האדם דעה שלמה וחשובה, כללית ופרטית, ביסודי המציאות והמון פרטיה, אז יעלה אל השלימות המדעית להכיר איך כל הפרטים הרבים ההם מתכנסים כולם הלך והתכנס לכלל אחד, וריבוי הכחות המה מתאחדים כולם לכח אחד, עד שמעומק הדעה הגדולה הזאת יבא להכיר באמת כחו וגבורתו של יוצר כל, מכין תבל בחכמתו. הידיעה הראשונה תביע דבריה באמרו "מה רבו מעשיך ד' ", והידיעה העליונה השני' תאמר אמרתה "מה גדלו מעשיך ד' ". והנה כ"ז שהאדם עודנו צריך להתעוררות בהדרכה מוסרית מעשית הוא מוכשר יותר לקבל תועלת מההתבוננות של היצירות הפרטיות וריבוי מעשי ד'. אמנם כשמתעלה לתכונה מדעית עליונה, עד שנפשו הזכה תמשכהו להתענג על ד', אז יקבל רב טוב מההשקפות הכלליות של אחדות הכחות. ע"כ ב"ש ס"ל שראוי להרשים את התכונה העליונה של הברכה, ב"מאור האש", האחדות של הכחות הפרטיים, עד שלמשל החום והאור, שהם נפרדים לפי ההשקפה ופרטיים בפעולותיהם, אחדים הם בעקרם, והוא הדין לכל הפרטים הרבים עד אין חקר. ע"כ גדולה היא ההכרה שחדא נהורא איכא בנורא, להכיר כח אחדותו ית' ושלימות הדעת בעומק הרעיון, וממילא יפעלו הכוחות המוסריים, שהם נערכים לפי הדעת, את פעולותיהם לטובה. וב"ה ס"ל דצריך לכוין תכונת הברכה, ע"פ הערך המועיל לרוב האנשים שצריכים השלמה מוסרית בפועל, וצעדם הראשי הוא ההכרה הפרטית של "מה רבו מעשיך ד' ", ומזה יבאו אל מעלתם הרוממה של הכרת אחדות הכוחות. ע"כ ראוי לברך "מאורי האש", על ריבוי הכחות והתועליות השונות היוצאות מהאור. ומהם לההשקפה על כל המון מעשי האדם ותחבולותיו בשדי היצירה, שכולם הם ענפים יוצאים ע"פ חפץ העליון מחכמתו שנתן לבשר ודם, להכיר מעשי רבון העולמים "אשר ברא אלהים לעשות", ומכוונים ממילא הדברים ג"כ ל"ברא" ו"בורא". אע"פ שבזה לא פליגי, אבל הענין מחייב, כי לבעלי המדע העמוק הנגשים אל ד' להכיר כבודו ואחדותו הנשגבה ע"י אחדות כחות הבריאה בשרשם ויסודם, הם ראויים יותר להכיר כח העבר הניכר מצד חכמת אלהים הקדומה. ע"כ יאמר: "שברא מאור האש", כי כך היא המדה להשלמת החכמה והשכל הנאצל. אמנם להשלמת השכל המוסרי המעשי, שיאמר: "מאורי", בהתחלת דרישתו להתעורר על ריבוי מעשי ד' הוא צריך להערה המוסרית המגברת את הרגש הטוב מצד תמידיות הבריאה, "בורא מאורי האש". ושניהם אמת לאמתה, אמנם מקבל הרושם יפעלו עליו כ"א לפי מדתו ומצבו במוסר ובשכל. ומה מותאמים הדברים לפי מדתן של ב"ה וב"ש...וכמה גדולים הם דברי הבאים בסוד ד' האומרים שתהי' הלכה כב"ש לעתיד לבא. הכונה הכללית, שההכשר הגדול שיוכשר העולם להיות מתוקן כפי עמק החכמה לא יהי' צריך עמה ויתור הרגשי, כי באור החכמה וההשלמה המדעית למי שראוי להשתמש בה כבר כלולות כל השלמויות. והשלמת הרגש היא בתור הכנה להכין את המקבל להכיר את האמת לאמתתה, ואין בזה חילופי דינים ושינוי תורה חלילה, כי יסוד תורה שבע"פ בהלכות המסופקות, כשיהי' הכל על מכונו יהי' ראוי להחתך ע"פ סנהדרין הגדולה היושבת במקום אשר יבחר ד' שמהם תורה יוצאת לכל ישראל, והם יכריעו כפי צדקתם וחכמתם הרבה, ולהם אנו חייבים לשמע לבלתי סור מהם ימין ושמאל, "ועת ומשפט ידע לב חכם".

ברכות פרק ח׳ פסקה ו׳

ההשלמה מחולקת בכללה לשלימות הכלל ושלימות הפרט. המדריגה הראשונה היא שיהי' האדם רודף להיות נכלל בתוך הכלל כולו, ואז אע"פ שלא הגיע למדה זו שמצד איכותו הוא ראוי למדה טובה מרובה, מ"מ בצירופו עם הכלל יש בו תועלת. אמנם המדריגה היותר עליונה של בני עלי' המועטים היא שאיכותם חשובה הרבה מצד עצמם, ואין צורך להם דוקא להתכלל עם הכלל. והנה ב"ש שהעירו ביסוד הברכה נגד בעלי העלי', שראוי באמת שהתורה תביאם למעלה היותר עליונה, שנאמר עליהם "ונחל עדניך", ודרשי' עדנך לא נאמר אלא עדניך, מלמד שכ"א ואחד נותנים לו מדור לפי כבודו וכ"א נכוה מחופתו של חבירו, היינו המעלה היותר עליונה האיכותית, שא"צ עמה להצטרף מצד ערך הכלל, ע"כ ראוי שכ"א יברך לעצמו. ובה"א שהם העמידו יסוד הברכה על ההדרכה אל השלימות הכוללת את כל הגוי כולו, שצירוף הכלל הוא בה דבר נשגב מאד, ו"ברב עם הדרת מלך", ותאר מלך ראוי להאמר מצד הכרתנו את דעת האלהים מצד הנבראים כפי ערכנו, ודאי הצירוף הכללי הוא הנושא של כל טוב וכל מדה הגונה ומעולה. אמנם ב"ה מפרשי טעמא, כי "כבוד מלכים חקור דבר", הדעת המוכרת מצד צירוף הכלל כולו היא מוכנת להיות מובנת ומפורשת לכל. אמנם ב"ש טעמייהו מפני ביטול ביהמ"ד, שראוי שתיקבע הדעת שיש מעלה עליונה בתורה שמספקת לעצמה, והיא תעלה את האדם עד מכון האושר שאין עמו הכרח של צירוף חשיבות הכלל, והמה היחידים שכל העולם כולו לא נברא אלא בשביל זה וכדי לצוות לזה, אבל הוא לעצמו מעלתו נשגבה כ"כ עד שמספקת איכות מציאותו להיות חשובה כעולם מלא ויותר.

ברכות פרק ט׳ פסקה ז׳

האדם משיג את מעלתו רק בעמל והשתדלות

שהרי למדנו שאפילו כל הדברים הניסיים שאנו רואים שאין בהם שום צד השתדלות אנושי, מ"מ הם ג"כ תלויים בכשרון האדם וחריצותו המוסרית, א"כ מזה נלמד כמה גדולה היא ערכה של ההשתדלות בכל ההשתלמות שבעולם. וכאשר למד לנו רב סעדיה גאון ז"ל בס' האמונות, שכיון שאנו רואים שלצורך ההשלמה הרוחנית הנצחית אנו צריכים ודאי להשתדלות של תורה ומע"ט, א"כ ראינו שכך היא מדתו של מקום ב"ה להנחיל לאדם טובו ע"י ההשתדלות מצדו. מזה נבין שגם הטוב הגשמי לא נשיג כ"א ע"י השתדלותינו, והבטחון מועיל רק למלא את כח החריצות מכל צדדיו, שלא יכשל בהתמלאו רק מצדדים הגשמיים לבדם...הרי שכל עזרת ד' תבא על גב איש, באשר זאת היא הטובה האמתית ועיקר החיים, שיגיע האדם לטובתו הכללית והפרטית בהשתדלותו ועמל נפשו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ט״ז

ההודאה הבאה אחרי שטעם האדם טעם המרירות של סילוק הסדר הטבעי האלהי הישר, ויחוש איך שאין ראוי לאדם לבקש יותר מחקו, רק ראוי לו לשמח בחיים ומתת חלקו כברכת ד' עליו, תתחלק לשתי מערכות: האחת, הודאה מלשון "וידוי", שיכיר עצמו לחייב על העדר קורת רוחו ושמחתו בגורלו, שהי' לו עד שבאו ימי הרעה, שבהם לא ידעה נפשו שבעה. א"כ השם יתברך הוא גומל לחייבים, המתאוננים על חכמתו וחסדו. "ואנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרעותיו ולא ידעו כי רפאתים", "ואני יסרתי חזקתי זרועתם ואלי יחשבו רע", הוא יתברך גומל טובות בעצם התוכחה והמרדות, שמעתה תכון רוחם וישתלמו שלמות מוסרית.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״א

...ת"ח הוא ג"כ יוצא ממעמד האנושי הטבעי רק ע"פ חסרון מצב האנושיות, שאינה יכולה עדיין לתן את כל התביעות החומריות והרוחניות והנימוסיות בדרך מספיק לכל הכוחות, והיא מוכרחת עדנה מחסרון השתלמות לערוך מלחמה ולגרע חק איזה כח כשתרצה להעמיד על נכון כח אחר. ע"כ הת"ח ההוגה דיעות ומשאות נפש שאינן מורגלות ברוב החברה, גם מעמד רוחו נוטה לאיזה התחלשות ועלול להשפעה של חולשה מכוחות דמיוניים מבעיתים הבאים לרגלי חסרון סדר טבעי במהלך הרעיונות, מה שלא נמצא כן בהמון העם הבלתי חושב הרבה.