התמדה (בלימוד ובכלל)

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ג

הרגלים משמשות פעולת ההליכה ופעולת העמידה. לפעולת ההליכה עיקר שימושן הוא במה שהם נפרדות, בפעולת העמידה עיקר שימושן הוא במה שהן מתאחדות. במהלך שלמות האדם יש הליכה, להוסיף לקנות שכליות ומעלות מדותיות. ויש עמידה, היינו שהדברים שקנה יהי' קנינם חזק בנפשו, לא יפסידם איזה שינוי וניסיון במצבו. וזהו "מי יעלה בהר ד' ומי יקום במקום קדשו", שישאר במעלתו. והתורה מיוחדת היא להוסיף שלמות ומעלה, ע"כ נקראת דרך, ומאן דלא יוסיף כו'. והתפילה מרשמת את המעלות הקנויות שיהיו קבועות וקיימות. ובזה האדם מתדמה לפי יכולתו לשכלים העליונים, שקניני שלמותם חזקים במציאותם, בהיות ג"כ עיקר תעודתם לעמוד בשלימותם ולא להוסיף עליו. ע"כ מתיחסות רגליהם, לכח האחדות שבהם, רגל ישרה. ומורה ג"כ על מעמד טבעי לא בחירי, כענין התנועה הטבעית שאין בה עקום ולא עיוות, כד' הרמב"ם במו"נ. ובזה ג"כ נכללת השתדלות האדם בתפילה שתהיינה מעלותיו קנויות אצלו ומוטבעות.

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ד

...גם באדם עצמו לא בכל עת יבריק לו ברק האמת, כדברי הרמב"ם בהקדמת מו"נ. ע"כ אם בעת שמאיר לו השכל יפה יכיר אמתת הדעות התוריות בהכרה עצמית, מפני שהוא אצלו יום לענין אור השכל, ומ"מ צריך הוא להיות תמיד חמוש באזור האמונה, כדי שתמצא שלמותו מקום להיות עולה ומאירה גם בסילוק מאור ברק השכלי, שנחשב לו כלילה מחזון האמיתיות. ע"כ הקדים לו יום ללילה, להעיר שנמצא לפעמים תדירים, שאחרי שכבר האיר אצלו היום בברק השכל, עכ"ז ישאר אח"כ בחשכת לילה. ע"כ צריך תמיד להיות מוכן להחזיק באמונה שהיא נר תמיד. ורמוז ג"כ בלבנה: לכי ומשלי ביום ובלילה.

ברכות פרק ב׳ פסקה ט״ו

הכרת ערך לימוד תורה גם בשעת טירדה ועיסוק בשמחת חתן וכלה

מדברי השלמים הללו למדנו ארחות צדק בשני ענינים: האחד, שגם בהיות האדם טרוד בשמחת לבו, ראוי שישים פניו אל התורה, ואף איזה דבר קטן שיעלה במצודת ידיעתו יחשב לאושר רב. וזה למדנו מתשוקת ר"א לשמע איזה דבר וגם להגיד להם. וממה שאמרו אלמלא לא באנו כ"א לשמע דבר זה דיינו, למדנו שראוי לאדם גם בהיותו עסוק באיזה דבר טוב והגון ומצוה רבה, לבל ישכח מלבו יקרת ערך יתר הדברים היקרים שכעת אין לו עסק בהם, וידע לחבבם, שגם בהיותם עסוקים בדבר מצוה דגמ"ח והכנת מצוה דשמחת חופה, הביעו שמחתם על דבר חדש מן התורה. וזה בא מלב רחב המלא אהבת ד' ותורתו. להוציא מדעת קטני בנ"א, שבהיותם עסוקים באיזה דבר טוב ומצוה, יאמרו בדעתם כי העסק בדבר אחר, זולת מה שהם עסוקים בו, אין בו חפץ, ולא יכירו ערך כל הטוב המשתרע על מרחב אין קץ, כי רחבה מצותך מאד.

ברכות פרק ב׳ פסקה ט״ז

הצבת דרישה מוסרית נמוכה יותר, כדי שתוכל להתקיים לאורך זמן

אמנם כאשר נשפיל מדריגה אחת, ונלך עם האדם לפי האפשרי לו לשמע לפי מצבו, ולא לאמר דבר שא"א לשמוע, רק נעיר באדם ההכרה כי העבדים והשפחות עכ"פ קנין כספו הם ולא גריעי כלל מבע"ח שגם עליהם ראוי לחוס ולחמול, זה ההרגש השפל יתקיים וישא פרי לבצר רוח האדונים העריצים ולא יכבידו משאם על עבדיהם כאשר יחוסו על קנינם, וישימו ג"כ אל לב כי כחק כל בע"ח ראוי לחוס ולחמול עליהם, וכאשר נבא בארח השפל הזה יתקיים הדבר בידינו להיטיב.

ברכות פרק ב׳ פסקה כ״ה

האדם צריך לשאוף תמיד לעלות במעלות השלימות.

ברכות פרק ב׳ פסקה מ״ח

החטא, לבד העונש שראוי להתחייב עבורו, הוא פוגם את התכונות, וצריך הטבע להשתנות לחזור לטוב. והעמדת התכונות לטוב כאילו לא נעשה החטא, זוהי המריקה. ולפעמים אין התכונות משתנות כ"א ע"י יסורין. והמריקה שברחמי ד' הרבים, היינו שיזדמנו לו סיבות טובות, שיראה נועם הצדק והדרת החסד ע"י שיזדמנו לו חברים צדיקים, ויראה לעולם פעולות טובות יוצאות מכל דבר חסד וצדקה וכיו"ב, שבאלה הדברים כשהם מתמידים משתנות התכונות לטוב.

ברכות פרק ג׳ פסקה ה׳

ציור ההעדר של המצוי עצמו לפי האמת יקשה מאד, כי איך יצייר לאמתתה העדרו, וציורו עצמו צריך הוא למציאות של נושא הציור. אמנם אפשר לצייר העדר זולתו, או העדר איזה דבר המתיחס לו, בצירוף של התמדת מציאות עצמו.

ברכות פרק ג׳ פסקה ו׳

בהיות שמרבית קשר חייו נקשרו לדברים נעלים למעלה מגדרי הגוף ומקריו, והם עיקר חייו בחיים, ואינם נפסקים כלל במות כ"א מוסיפים זוהר. ויותר יתפרש שבח זה בבן איש, להורות כי השלם האמיתי, ציוריו האמיתים אינם זזים ממנו ומתלוים עמו בכל פנותיו, עד שהקישור הטבעי של העמדת בנים, יהי' גם למגמת פנים של הצדק והטוב, שעומד לעד.

ברכות פרק ד׳ פסקה י״ד

השפעה אפשרית של ההתמדה בלימוד על הלומד

לדעת הרמב"ם בפי' שמרוב השקידה נתלבנו שערותיו, צ"ל דמה שאמרה ל"ל חיוורתא לא היתה כוונתה שיהי' דבר זה מעכב הנשיאות, רק שגלתה דעתה שיש חסרון בדבר. והנס הי' שהתחילה מיד פעולת לובן השער להתגלות ובמשך זמן קצר נתלבנו שערותיו. והי' הנס מסתייע ג"כ מטבע מרוב השקידה, ומ"מ יש כאן נס נגלה שהרבה שקדנים ישנם שאינם מתלבנים.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״א

בכל עסק תמידי שהאדם שם בו מעיינו ישנם שלשה מצבים: המצב הרגיל, הוא העסק התמידי שאינו מיגע את האדם כ"א הוא מתעסק בהתמדתו במלאכתו או בעיונו לפי כחו, וכל אחד יפה לו הקב"ה אומנותו בפניו שיקבל קורת רוח מהעסק עצמו בדרך המיצוע, שהישיבה הבטלה אינה מטבע האדם ומביאתו לידי שיעמום. אמנם בכל ענין מזדמן ג"כ צורך לעמול לפעמים יותר מכחו התמידי. וההבדל ביניהם בהרגשת הנפש הוא, שעם העסק הממוצע כפי כחו הטבעי האדם מוצא קורת רוח מעצם העסק גם בלא השקפה על התולדות הבאות ממנו, ולפי ערך הכבוד שיש בתכונת העסק כך תגדל הקורת רוח שימצא האדם ממנו. אמנם בעמל שהוא מזדמן לפרקים יותר מהכח הטבעי א"א שימצא האדם קורת רוח בעצם מצב העמל, שהרי הוא נגד טבע גופו, אלא מפני [ה]יתרון שמכיר בהעסק ופרי שנושא כך הוא מתפייס לשא ג"כ משא העמל. והנה מצב העמל הוא עכ"פ ביישוב הדעת ולצורך תכלית ותעודה, אבל בהמשך ההתעסקות מזדמנים בכל עסק מצבים מתרגשים כאלה, שהוא נמשך לעסוק בפרטי עסקו בהתרגשות עצומה בלא יישוב הדעת כלל, ולפעמים לא ידע א"ע מרוב התפעלותו והוא רץ בלא שכל ויישוב דעת כ"א מהמשכת הלב ורגשותיו החמים. והנה באלה שלשת המצבים עסק התורה מעולה מכל מיני עסקים הגשמיים...וכל המעמדים הללו כשהם אצל האדם הדבק בתורת ד' הנם בשלימותם גם בעת עסקו בצרכי החיים הזמניים, שהם כולם אצלו הכנה אל השלימות האמיתית, ע"כ יורו לו תמיד את נתיב הצדק וההצלחה האמיתית.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ט

ואמר מאי קראה, "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים". שע"י ההכרה של המציאות תבא נצחיות ההכרה ויראת ד', בהתמדת החוקים הטבעיים שמספרים חכמתו וגדולתו של יוצר בראשית. כדברי הנביא "שאו מרום עיניכם וגו' ". ע"כ ראוי לכל חכם לבב, לשאוב מי היראה ממעיין הנחמד של המציאות כולה, שכולו אומר כבוד ליוצרו. ובהשע האדם עיניו מהמציאות ואת פועל ד' לא יביט, יועמו רגשי לבבו הטהורים במשך הזמנים ושטפי הדורות. ע"כ היתה גדולה הקפידא על אותם שהי' נאמר עליהם "ואת פועל ד' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו". ואמר על התמידיות ההשגה ואור השכל מהשקפת המציאות, "יום ליום יביע אומר וגו' ".

ברכות פרק ה׳ פסקה ט״ו

יש שני אופנים לשמח את האדם: האופן האחד הוא לשכח ממנו את עמלו ולהסיח דעת מכל הדברים המעציבים. אמנם שמחה זו איננה שלמה ומתמדת, כי הלא הדברים שהאדם מתעצב עבורם הם קיימים ונמצאים ומערבבים את שמחתו.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ו

שהיית השעה הדרושה היתה לישר הטבע של הלב לעומת השכל, כדכתבנו בביאור המשנה בע"ה. והנה ההבדל שבין מי שפעל [על] טבעו ולבבו [את] פעולתו השכלית למי שרק בשכלו ישכיל הדרך הטוב אף שכופה טבעו לזה הוא בכמה הבדלים ועקרם התמדה. כי מי שכבר התרומם טבעו למגמת השכל, הוא בטוח שלא ישתנה מצדקתו ו"רגלי חסידיו ישמר". אמנם כל זמן שהטבע עומד בפראותו, אם לשעה יתרומם לנשגבות בעבור שעת הכושר יפול ממעלתו. ע"כ אמר שיסוד ההפעלה על הטבע בעבודת התפילה מוכח ממקרא שכתוב "אשרי יושבי ביתך", שעליהם תפעל הישיבה וההתמתנות לישר טבעם אל אור השכל ומזה תבא ההתמדה התמידית באורח צדיקים, "עוד יהללוך סלה", בלא הפסק, כדחז"ל כ"מ שנאמר, נצח, סלה, ועד, אין לו הפסק לעולם.

ברכות פרק ו׳ פסקה ח׳

האם טבעו האמיתי של האדם להתמיד במושכלות, והקושי להתמיד הוא שיבוש הטבע, או שטבעו של האדם לעשות הפסקות

[ה]אם תכונת האדם מצד עצמו ראויה היא להיות עוסק תמיד רק במושכלות בלא הפסק, והשימוש בענינים מעשיים המה לו רק להכרח והם למטה ממעלתו הטבעית, או שמצד תכונת האדם הוא מורכב מנטיות מעשיות ועיוניות, והעסק במעשים חמריים, אם הם לפי המדה, הם לא רק מצד הכרח כ"א משלימים ג"כ את תכונתו על פי טבעו, הוא דבר ראוי להסתפק. ובזה חולקים רבי ישמעאל ורשב"י, דרי"ש ס"ל שהעסק התמידי בעיון אינו לפי תכונת האדם, על כן ההפסק שבא, אם הוא רק בדרך ארעי לעניני דרך ארץ, אין לחשבו לחסרון כ"א להשלמת האדם כפי טבעו, ע"כ משפט התורה היא להיות מנהיג בהם מנהג ד"א. ורשב"י ס"ל, שמעלת האדם לפי טבעו האמיתי ראוי להיות כ"כ נעלה, עד שלא תשבע נפשו מהתענג רק על שלימות השכליות. והמקרא ככתבו "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" הוא נאות לפי טבע האדם השלם שלא נתקלקל בחטא. ע"כ ראוי להדריך תמיד את עצמו וזולתו לבא אל מעלת האדם השלם, ומה שאי אפשר הדבר, בין לפי ההכרחים החיצוניים בין לפי החשק הפנימי שנעשה כהה מרוב עבודת העיון, אינו בא כ"א מחסרון השלמה. ובהשלמתן של ישראל מלאכתן נעשית ע"י אחרים, והם מצד עצמם כל ישעם וחפצם להיות עסוקים תמיד בידיעת התורה, לדעת את ד' ודרכיו. ורבי ישמעאל לקח לראי' תכונת האדם, שתקצר נפשו אם יתמיד רק במושכלות, ולא יחליף העסק במעט זמן ג"כ בעסקי החברה. א"כ ראי' שתכונת ההשלמה של האדם תובעת ממנו ג"כ העסק המעשי. ורבי שמעון ס"ל שגם זאת התכונה באה רק מחסרון מוטבע שנתיישן הרבה באדם, עד שקשה לו לקבל רוב הטובה הראויה לפי מעלתו, שהיא "ותחסרהו מעט מאלהים". ע"כ ההשתדלות המחוייבת היא להשיב את האדם אל מעלתו בכל עז, ואז ישכיל כי הוא באמת ראוי לכך ודעת לנפשו ינעם.

ברכות פרק ו׳ פסקה ט׳

מפני שהמחלוקת היא בעצם טבע האדם, אם הוא עלול להיות בלתי עסוק בשום דבר מעשי כ"א בהשכל ודעת או שהוא דבר שלמעלה מטבעו, ואם ימצאו אנשים נעלים שהם ירגישו בעצמם כי לגדולות נוצרו והעסק בחכמה ושכל הוא להם לעונג טבעי באין הפסק וחילוף כלל, הם למעלה מן הטבע האנושי. אבל משפט התורה צריך שיהיה רק לפי טבע האנושי הנוהג ברוב ולא נתנה למלאכי השרת. ע"כ אמר שמהעיון יקשה להבחין דבר זה, כ"א מהניסיון נדע שהדבר הנוהג ברוב הוא מורה על היסוד הטבעי. ע"כ באשר אנו רואים שהרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידם, ומצאו קורת רוח בין בתורתם וחכמתם, בין בעמלם בחיי החברה וכשרון המעשה. כר"ש ולא עלתה בידם, כי ירדו כשרונותיהם מסבת ההתנגדות הפנימית שמצאו בנפשם מעסק העיון ועבודת השכל הבלתי מתחלף בעסק גופני, מזה אנו רואים שלפי טבע האדם הוא ראוי להתנהג במדת ד"א עם התורה כמדת רבי ישמעאל, ומדתו של רבי שמעון היא לפי מעלת המעולים שבאנשים שהם למעלה מטבע האנושי, שלהם יאתה להתנהג לפי מעלת טבע רוממות נפשם ולא לרדת ממעלתם בודאי.

ברכות פרק ו׳ פסקה י׳

הסבה שאין האדם מוצא קורת רוח שלמה בהתעסקו רק בחכמה ועיון אם לא יצרף עמה ג"כ מעשה ועבודה, הוא לפי שכך חקק יוצרו ית' בטבע נפשו, כדי שתדחפהו תשוקתו הפנימית לדאוג בעד צרכיו ההכרחיים שגם הם רבים. ומבלעדי תשוקה זו היו רבים מבני אדם מונעים עצמם משיתוף כל עבודה בעסקם רק במושכלות, והיתה אח"כ [מניעה זו] מביאה למחסור ולא יהיו מוצאים ג"כ מבוקש החכמה מפני הטרדא. ע"כ כשימלא אדם את תעודתו, בעסק המעשי החמרי גם בזמני השנה הראויים לכך, ימשך מטבעו ג"כ אל התלמוד והעיון ביתר חלקי זמן השנה. ואולי אביי ורבא חולקים בטעמו דרבי ישמעאל, דאביי ס"ל דלבד מצד ההכרח, עצם טבע האדם הוא לעבוד ג"כ במקצת בעבודה ועסק של ד"א, וזה בא מהוראת הניסיון של הרבים, שניכר הטבע ע"פ רושם הרוב. ורבא ס"ל שאין לדון בדבר כ"א מצד ההכרח, וכל האפשרי להועץ להיות מסולק מעסקים מעשיים כדי להיות מסור אל התורה ועבודת השכל לדעת את ד', היא מתכונת מעלת האדם, ביחוד האיש הישראלי, שראוי לרדוף אחריה בכל האפשרי, ואפשר לו להאדם להדחק עצמו לבא לזאת המעלה, שיהי' רק בתורת ד' חפצו, בהכינו לעצמו צרכיו בזמנים קבועים.

ברכות פרק ז׳ פסקה ט״ו

ע"כ לא יענה לא אמן חטופה, שבלא מילוי התנאי של קיבוץ המון ידיעות והסתכלות רחבה המלאה מהמון פרטים מדעיים שאי אפשר כ"א בסבלנות ושקידה, לא יבא אל ההכרה הפנימית השלימה, כי בחטיפתו שלא לדייק עם הפרטים לא יושלם לו הכלל.

סדר זרעים פסקה ז׳

וכמו שמבושר בעל הנפש העדינה, ברגש, שימצא את העונג של החסד שהוא שואף אליו לפרנס אחרים משלו, כן ימצא אוהב האמת את דעת האמת בהשגות גדולות ונעלות, שרק בימי הזקנה ראוי האדם להציץ בהן, להתענג על ד' באור האמת. וכ"ז בא יבא לאדם בהיותו נוטה אחרי האמת בכל נפשו ומאודו, בהיותו תמיד דן דין אמת לאמתו.

שבת פרק א׳ פסקה ח׳

במקביל לקביעות בלימוד התורה, יש לעסוק גם בהופעתה המעשית, בלי לחוש על ביטול התורה העיונית

...ע"כ בתור השלמה לשקידתם העיונית, דהוו גרסי ביני עמודי, אולי להזכירם ג"כ על עמודי העולם, שהם האמת הדין והשלום, שעל שלשתם העולם עומד, וכולם כלולים בדין, כדחז"ל: כיון שנעשה דין בא אמת ובא שלום, הוו טפחי אעיברא דדשא, להורות שפתחי התורה מפולשים המה לדרך החיים, להוציא מהחושבים להסתפק בעסק התורה מצדה העיוני לבדו ואינם משתדלים להגביר את השפעתה על החיים המעשיים. אבל השלמים הללו ז"ל, עם כל עוצם קביעותם בחלק העיוני שבתורה, אמרו מאן דאית ליה דינא ליעול וליתי, ולא יחוש על ביטול תורתם העיונית, כי זהו יסודה של תורה וקיומה התכליתי להראות קיומה בפועל בחיים המעשיים החברותיים.

שבת פרק א׳ פסקה ל״ו

...לשון חכמים הוא, לא מתענה אנא, שיורה רק על הפעולה של שלילת האכילה, שאינה נחשבת לעצמה מאומה, כי לא תחפוץ תורת ד' התמימה בסיגוף האדם וענותו [את] גופו, כ"א לצד המטרה של התרוממות כחותיו כולם בהתנערם מעפר גסות החומריות, המתטבעת באדם ע"י התמדת פעולותיו בהנאותיו הגסות הגופניות.

שבת פרק א׳ פסקה מ׳

...וזה המשמוש המעשי יעיר את האדם בכלל על חובת השקידה במעשי התורה והמצות, להוציא מלב המתחכמים המתפתים שישיגו את הנקודה הפנימית שבאור התורה גם בעזבם המשמוש שבתפילין, המעשים שבפועל, שהם נתכוננו מאת נותן התורה ויוצר רוח האדם בקרבו, איך לכונן על ידם את רוחו אל תכליתו הנשגבה, לסדר אורח חייו בדרכי צדק שיובילו את האדם הפרטי אל תכלית הטובה, ואת כלל האומה הישראלית ששם ד' נקרא עליה, כדברי חז"ל "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך" אלו תפילין שבראש.

שבת פרק א׳ פסקה ע״א

יראת העונש בחיי היחיד ובחיי הכלל היא תופסת מקום גדול בחינוך הטוב ליחיד ולציבור, אמנם צריך שישמר תמיד כח המשקל. הי' נחוץ ההרגל המתמיד איזה משך זמן להמשיך חיי התורה ע"י דרכי נועם וחבלי אהבה בסור מהם אותו הכח של יראת העונש, ארבעים שנה עד שלא חרב הבית

יראת העונש בחיי היחיד ובחיי הכלל היא תופסת מקום גדול בחינוך הטוב ליחיד ולציבור. אמנם צריך שישמר תמיד כח המשקל, שנגד גודל הציור של יראת העונש יהי' ג"כ כח השמחה והעז מתנחומות אל בצד הטוב מצוייר יפה. שאם יגדל כח ציור יראת העונש יותר מזו המדה שיוכל לצייר כח האהבה ושמחת הנפש מתנחומים רוחניים הנובעים מהמוסר הטהור, אז לא יתן כח רגש פחדים כזה להעמיד את האדם בדרך סלולה של עשות הישר והטוב בעיני אלהים ואדם, כ"א ירעיש את כחותיו ולא יוכל לחזק מעמד נפשו כראוי, ומכש"כ שלא יוכל להתנשא אל המדות העליונות הבאות מאהבת ד' ויתר דרכי הקדושה…צריכה היתה האומה לדעת ולהרגיל עצמה ג"כ בעוד ששמשה לא שקעה לגמרי, לפלס דרך ישרה גם מבלעדי היראה המורגשת של העונש הנמרץ של דיני נפשות. וכפי האפשרי היתה מזה נטיה להרגל של יראת ד' עצמית, הצריכה ביותר להתגבר בלב כל יחיד לעת אשר דלל מצב האומה בכלל, ואין נגיד ואין שר. ע"כ הי' נחוץ ההרגל המתמיד איזה משך זמן להמשיך חיי התורה ע"י דרכי נועם וחבלי אהבה בסור מהם אותו הכח של יראת העונש, ארבעים שנה עד שלא חרב הבית.

שבת פרק א׳ פסקה ע״ב

מאת ד' היתה זאת שתקופה ארוכה לפני המשבר הגדול, חורבן הבית ופזור האומה, תהיה המשפחה הרוממה מתנחלת בנשיאותה, למען תהי' ההדרכה המוסרית של האומה דורות רבים הולכים ע"פ דרך אחד

השיווי שיש בדרכי המוסר, שהם עושים רושם על דרכי התורה וכל דרכי החיים, פועל הרבה שבהתחזק באומה דרך כבושה וסלולה בשיווי זמן גדול שתוכל לעמוד בפני כל רוח סערה. ע"כ מאת ד' היתה זאת שתקופה ארוכה לפני המשבר הגדול, חורבן הבית ופזור האומה, תהיה המשפחה הרוממה מתנחלת בנשיאותה, למען תהי' ההדרכה המוסרית של האומה דורות רבים הולכים ע"פ דרך אחד. כי הגזע והמולדת פועלים על המדות והדיעות, והם פועלים ג"כ בהכרח איזה פעולה אפילו על דרכי השכל בדרשת ההלכה ומכש"כ במהלך התקנות לטובת האומה בחיים המעשיים והתוריים. ובהתחלפות הנשיאות מגזע לגזע יוכל לגרום איזה חלישות בהשתרשות הענינים בלב האומה, שחינוך אחד מנגד לחינוך של זולתו. ע"כ בבא אח"כ סערת הגלות הי' אפשר להנתק מן הלבבות כל המטעים הקדושים שעמלו נוטרי הכרם בדורות רשומים. ע"כ ההשגחה האלהית הנטויה על עם ד' מידי שומר ישראל, כך גזרה, שתושוה ההנהגה במשך זמן הגון ורב, בשיווי גמור מצד השיווי של הנטיות הטבעיות, ההולך בחוט היחש של שלשלת היחס הזאת, ובזה נשתרשה הקדושה בדרכה הטוב אשר העמידו באורח שוה בוניה, הלל ושמעון, גמליאל ושמעון, נהגו נשיאותם בפני הבית מאה שנה. והשיווי הזה פעל הרבה בהיות המקדש על מכונו שהיתה הנשיאות בכל עזה. ונמשכת הפעולה הרוממה ג"כ אח"כ עד גמר הנשיאות, ותשוב בחסדי ד' לעת יצא חוטר מגזע ישי, אשר יד ד' נטויה שתהי' המלוכה וכח ההנהגה יוצאת מגזע מיוחד למען יהי' השיווי נמשך יפה במהלך הדורות, שכך ראוי לאחדותו של גוי אחד בארץ, "ודוד עבדי נשיא להם לעולם".