התעלות

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ב

זהירות מהתעלות רוחנית דמיונית. לצד כח הדמיון הפועל בתפילה יש להפעיל גם את השכל. לפעמים אדם מדמיין שהוא מתרחק מהאושר הרוחני אך האמת היא שההתרחקות הזו מקרבת אותו

אם האדם לא יהי' לו מדריך מורה דרך בהשכל ודעת, אז כאשר תשאוף נפשו לחיי הנצח יהיו כל עניני העולם הזה בעיניו כאין ויכשל בזה הרבה. כי יעמדו החיים, שהאדם בע"כ חי, לשטן לו על דרכו, ורק מעטים יצליחו בנזירות גמורה. ע"כ בקשו דרך ישרה שעם החיים והליכתם לא יסורו ממסילה הטובה והישרה, שהחיים יהיו בעיניהם יקרים כערכם ועכ"ז לא יתמכרו אל החושים לשכח חיי עד והדרת המוסר והיראה, כ"א יעלו במעלות בהדרגה נאותה. אמר להם, הזהרו בכבוד חבריכם. הנה בהנהגה זו הטובה יש הנהגה נימוסית המביאה טובה רבה לאדם ולחברה בדרכי חיי הזמן, וגם היא מביאה להוקיר ערך נפש האדם ברב ערך, ויכיר שהיתרון לה על כל בע"ח הוא בשכל ובתוצאותיו, שהוא ההדרכה הטובה ללכת בדרך ד' שיזכה האדם אם יוליך שכלו במשרים. נמצא שהדרכה נימוסית המתאמת אל חיי הזמן תנהלהו ג"כ להכיר יתרון חיי הנפש הנצחיים. וכשאתם מתפללים דעו לפני מי אתם מתפללים. התפילה היא עבודה שיסודתה בהרגש ובהתעוררות הכח המדמה ג"כ, ואם לא יחובר עמה השכל תוכל לגרום שיצא האדם בחשקו מן העולם ויהיו החיים לו לזרא. ע"כ תשתפו בהתעלות הרגש גם את אור השכל, דעו בדעת והבנה, לפני מי אתם מתפללים, ולא תסמכו על הרגש לבד. ובהיותכם משימים את השכל למאיר דרך לפני הרגש תלכו ולא תכשלו, כי עם רוב רוממות הנפש לא תתרחקו מן החיים. כי הרגש יערוג רק אל התכלית גם בהטהרו, ולא יבין ערך האמצעיים, אבל השכל ינחהו להורות לו כי האמצעיים המה עקרים אל התכלית, ואמצעים לתכלית חיי השכל הנצחיים נמצאים רק בסידור החיים הארציים פה עלי אדמות בדעת ובכשרון. ומנעו בניכם מן ההגיון. אל תעסיקו שכלם בטל ילדותם בענינים מופשטים שאין להחיים עסק בהם, כמו במה שאחורי הטבע וכיו"ב, כ"א תתנו להם מזון רוחני שיש בו ג"כ מראה עינים, כמו עניני ההלכות ודרכי המדות הישרות לפי פשטן ורוב עניני התורה המעשית. והושיבום בין ברכי ת"ח. הישיבה בין ברכי ת"ח תציין להורותם הליכות ת"ח בפועל בעניניהם השפלים, בדרכי החיים וצרכים הגשמיים איך הם מתוארים במחוגה שכלית במדה ובמשקל, ועת וזמן לכל חפץ. ולא תדחקום להיות אצל ת"ח בעת התעלותם בעסקיהם הנעלים לפי ערכם במושכלות הגבוהות, ולפעמים ג"כ בהתרגשות נפש עצומה אל הטוב ואור ד' ית', כי מזה לא יוכלו עדנה לקנות דרך טובה הראויה להם במדה ממוצעת שלא יכחישום דרכי החיים. ע"כ תושיבו אותם בנערותם ללמד ענינים הטפלים שעומדים בתחתית המדרגה אצל ת"ח, אבל המה נותנים אומץ לדרכי הטוב והתושי' הגבוהים. ובשביל כך, שתדריכו הכל בדרך מיצוע, אל תאמרו כי במנעכם השאיפות הגדולות של הרצון הטוב הפנימי שרוצה לזכות בכל תושיה בלא הדרגה, שאתם מתרחקים משלימות הנצחית, לא כן, כי דוקא בשביל כך תזכו לחיי העוה"ב, כי זאת היא דרך ד' שיצר רוח האדם בקרבו, ונתן לכל דבר משקל נערך בחכמה. ע"כ בלכת האדם בהדרגה שכלית, אף שלפי הדמיון מתרחק הוא בזה מהאושר הרוחני, הוא באמת מתקרב אליו בלכתו בדרך ד', והיא עצם דרך תוה"ק שהיא תורת חיים וחיי עולם נטוע[ים] בה.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ד

אורן של ישראל הוא דבר ההולך ואור, ובסגולת אורן של ישראל יוסיפו תמיד מעלה ושלימות שתהי' ניכרת בקץ הימים, אבל גם לדאוג למצב ההוה חוץ מנצחיותם דרושה חכמה ושלימות.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ו

אבל באמת לא רק מצד השתלמות הרגש ראוי לפחוד, כ"א גם ראוי לדעת שגדרי הצדק והרשע אנו משקיפים עליהם לפי תכונתינו וטבענו הגופני. ואף כשאנו מדמים שיצאנו ידי חובתינו לגמרי, יוכל היות שהוא רק מפני שחסרנו השתדלות לרומם את רוחינו ולהוציא מן הכח אל הפועל את כשרונותינו שהטביע ד' בנו. ויוכל היות שכשיפקחו עינינו לראות באור הצדק האמיתי, נמצא כמה דרכי עול וחסרון שלימות בדרכינו שהם זכים אצלינו. א"כ באמת יש לפני ב' דרכים ואיני יודע באיזה מהן מוליכין אותי. הרי כאן רגש ראוי מצד השכל והחשבון לפחד נוסף על הרגש.

ברכות פרק ה׳ פסקה ג׳

הטעם המר הוא ההיפוך מטבע חוש הטעם, ע"כ הוא מרגיש התנגדות ומרירות. והנה בכל נפש האדם בהכרח נמצא כוחות שנוטים אל הטבע החומרי, ובשעה שאין הנפש מתרוממת לבקש מעלות עליונות אינה מרגשת בטבעה שום התנגדות למטרתה ותשוקתה הפנימית. אבל כשהשכל פועל בהשכלתו את האור והשלימות האמיתית גם על הרגש הנפש, והיא מתרוממת להשתוקק אל אור ד', אז היא מרגשת כי טבעיותיה החומריות הנה מעכבות על ידה והן היפוך תשוקתה הפנימית האמיתית, ע"כ מר לה. ע"כ מתוך התכונה של כובד ראש באה מדת "והיא מרת נפש". וע"ז פריך דילמא שאני חנה דמרירא ליבא טובא, ומתוך מרירות הלב במצבו המורגש מתרגשת הנפש אולי יותר מחיובה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ט׳

התפילה צריכה שתפעול על כחות הנפש להתעסק במושכלות טהורות ועל כחות הגוף להתעסק במעשים טובים. ע"כ צריך לכוין מעמד הכוחות הגופניים והנפשיים באופן שיהיו הגונים וראויים לקבל שלימות מהתפילה כפי תכליתה. ע"כ כדי שלא למנע מהנפש פעולתה, צריך למנע העצבות שמכבידה על כוחות הנפש שלא יתרוממו להשגות טהורות ובהירות, והעצלות מכוחות הגוף שיהי' מוכנים לפעול טוב כפי מה שתעירהו השלימות המתוספת ע"י התפילה.

ברכות פרק ה׳ פסקה י״ג

...עלינו לדעת שרוח האדם לא הוסיף צורה חדשה כ"א הוציא אל הפועל דברים פרטיים שהיו מוכנים בכחו. ע"כ כל דבר שאינו נוגע לנסיונות זמניים כ"א לטהרת הרוח ועילויו, יפה כחם של ראשונים, ובכל דרכי המוסר עלינו חובה לצאת בעקבותיהם, כי היו מוכנים יותר אל השלימות האמיתית שתלויה בגבורת הרוח. אמנם הדברים המעשיים והמלאכות הפרטיות, המה משתלמים להוציא מן הכח אל הפועל הכנתו, דהיינו גזירתו של אדם הראשון.

ברכות פרק ה׳ פסקה י״ח

...והנה מצד כונת המלות, אינה ניכרת התעלות האדם במעלת שלימותו מכל תפילה, אע"פ שבהכרח האדם מתקרב אל השלימות מכל דבר טוב אפילו הקטן שבהם, וק"ו מכל תפילה שהיא עומדת ברומו של עולם. אבל זו ההתעלות דומה היא להתעלות הגידול ותוספת הכח בימי העלי', שמתכנסת מכל פעולה מועילה לגדל ולחזק את הגוף ואינה ניכרת. אבל הכונה הכוללת שבה נמצאו הררי עד של חכמת לב והשגות גדולות וקדושות, בה יוכל האדם להתעלות באופן מורגש מאד. ומובן שההתעלות שהיא מוסיפה לתן לאדם הכרה יותר גדולה, מגדולתו של אדון כל המעשים יתברך שמו, כל מה שתוסיף ידיעת האדם יוסיף הכנעה לפני רוממותו. ע"כ כשהוא מתפלל בינו לבין עצמו, אז הי' צריך להתחקות לערך שלימותו הפרטית, אז הי' ממלא נפשו דעת לפי עוצם הכרתו והי' מתעלה ממעלה למעלה, ועיד"ז הי' יוצא אל הפועל ג"כ במצב גופו שלא הי' אפשר לו העמידה במקום אחד. וכ"כ למה, מפני כריעות והשתחויות המורות על יתרון הכרה ברוממות השם יתעלה, שהיתה מתוספת בו בכל עת בעמדו בתפילתו הפרטית. ועם כל רוממות השגתו הפרטית, גדול הוא ערך השיתוף עם הציבור, עד שכדאי להיות מקצר ועולה מפני טורח ציבור.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ׳

תכלית התפילה היא התגברות השלימות הפנימית, בהתחזקות הנפש הרוחנית, ע"י התקרבותה לציור האמיתי האפשרי לה בהכרת יוצרה והבנת יחשה לריבון כל העולמים.

ברכות פרק ה׳ פסקה ל״ז

ישנם עניני עונש מקריים הבאים לפרקים על האדם כדי שיקח מוסר לזכות דרכיו, במה שיש בהם חסרון בדברים מקריים מהתגברות יצר הלב ומדות הרעות שמתעוררות במקרה. אמנם לבצר החסרונות הקבועים ששולטים בתכונות האדם בקבע, ע"ז יסד המלך, מלכו של עולם ב"ה, גז"ד תמידי בהנהגתו עם האדם בדברים מתמידים, רעות מקריות קטנות ותדירות כדי לתקן טבעו הקבוע. אבל מי שמרומם עצמו להתעלות למעלה מטבעו באופן נעלה, לזה מתהפך הגז"ד הקבוע מרעה לטובה. והנה כדי להחזיק מעמד קבוע בדרכי השלימות ועבודת ד' הטהורה צריך ב' ענינים: האחד, שיהי' שכלו ונפשו ישרים, מתרוממים אל השלימות בהשקפות אמתיות. והב', שהטבע הגופני יהי' נכנע להתרוממות השכל. וכאשר יעלו שני אלה ביד האדם אז יוכל לקבע לעצמו דרך כבושה ובטוחה בעבודת ד', ועי"ז יוכל להתרומם למעלה מכוחותיו הקבועים. והנה בשבת קודש מאיר על האדם אור השכל, שהיא נשמה יתירה שנתן הקב"ה לישראל, והיא החמדה [ה]גנוזה שבנקל ישכיל לרומם נפשו אל דרכי השלימות האמיתית. אמנם כוחות הגוף הטבעיים יעיקו לעולם שלא יוכל השכל להחזיק מעמד קבוע, ע"כ בהתענותו בשבת, כובש בזה כוחותיו הטבעיים להיותם מונהגים ע"פ העצה העליונה של רוממות השכל המאיר בשבת קודש, בזה יקבע לעצמו דרך תמים, וקורעין לו גז"ד של שבעים שנה, ויתרון התענית הוא שנקבע אור השכל בהתפשטו על התכונות באופן מתקיים.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ג

יסוד עבודת ה' הטהורה היא מטבעת באדם החפץ הפנימי להיות תמיד הולך ומשתלם ולהכיר באמת שתכלית ההצלחה היא רק בהיות האדם תמיד קשור בחפץ של הוספת שלימות. כי הלא תכלית החיים היא קרבת אלהים והוא ית' אין סוף לשלמותו, ע"כ כל מעלת האדם היא שבכל עת יוסיף מעלה בקרבתו אל השם ית', וזאת השאיפה אין לה תכלית ולעולם לא יוכל האדם לומר בזה די. כי כל מעלה שיעלה בהשלימות האמיתית, תעוררהו לדעת איך לקנות עוד כמה מעלות הסמוכות לה. ומתוך השאיפה של עבודת ד' יכיר שאין תכלית ההצלחה להאדם לומר שהשיג כל השלמות הראויה לו להשיג כ"א שהוא תמיד שוקק להוסיף שלימות. ע"כ יוסיף באמת העובד האמיתי מעלות יקרות דבר יום ביומו, ובזה האדם מתרומם לתכליתו האמיתית ונשכר בשתים, במה שמוסיף תמיד מעלה ועוד שממילא הוא נשמר מירידה ופחיתות, שמאחר שבקרבו בוערת תשוקה פנימית להוסיף יתרון ודאי משמרתו תשוקה קדושה זאת מרדת אל שחת הפחיתות באבדת המוסר והמעלות. אמנם בתועבת ע"ז יאבד כל הטוב הזה שהוא מעלת מציאות האדם, מאחר שהוא דבק בדבר מוגבל. כי כל נמצא זולת היחיד האמיתי ית' יש לו גבול ולשלימותו תכלית. א"כ תהי' ע"כ המגמה הפנימית לא להיות תמיד משתוקק להוסיף שלימות כ"א לבא עד גבול השלימות. והתכלית תצוייר אצלו לא בבקשת יתרון תמיד כ"א בהסיר מעליו המשא של בקשת מעלות. וממילא כיון שחשק בקשת יתרון בטלה, שוב האדם עלול לרדת לפי טבעו הגופני בעמקי הפחיתות. והנה כדי לעזור להטביע באדם ציור זה השלימות האמיתית, שראוי לו לא לבקש מעמד ששוב אין עליו להשתדל להתרומם, כ"א לבקש דרכים תמיד במה לעלות וכי תעוד(ו)ת מעלתו אין לה קץ, הטביע הטוב האמיתי ית' בטבע האדם ונתנו במצב כזה שאפי' בדברים הגופניים שבאמת ראוי לתן להם גבול וקצבה, ותכליתם איננו רק להוסיף בהם תמיד, כ"א לבא עד גבול ההכרח ולנוח אח"כ כדי להתעסק בשלימות אמיתית. אבל כדי שיהי' טבוע באדם חשק בקשת הוספת מעלה, שם השם ית' בטבע נפש האדם שלא יסתפק בשום קנין, ואפי' בקנינים המדומים עינו לא תשבע עושר, וכל מה שיתרבה עשרו יתרבו מחסוריו, ומזה יהי' נח להשכיל שימצא את כל תעודתו רק בתשוקה של הוספת יתרון ומעלה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ג

הערך של התעלות לזמן קצר

אמנם אצל תפילה לא אמר "למה לי", כי ודאי שעת התפילה בעצמה שבה מתגבר כח הטוב הפנימי על כח הרע, הוא דבר טוב בעצמו אע"פ שאינו פועל גם את יסוד פעולתו על הליכות החיים, אלא כיון שאין בו התועלת האמיתית, לישר ג"כ דרכי החיים, לא תוכל להגיע ממנו תועלת של השגת המבוקש ע"י תפילה, אבל לא אמר שאין בה הנאה של כלום. ואע"ג ד"מסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה", הוא מפני שהתפילה תביאהו לרכך לבבו ולקרב חפצו אל מה שנראה לו שהוא טוב וישר לפני ד', וע"י מניעתו משמע תורה יוכל לחשוב כל רע טוב וטוב רע, ע"כ תפילתו תועבה, כי תוכל לצאת תקלה מתפילתו וקרבתו ברעיון למוסר וטוב. אבל מ"מ התועלת של הזיכוך הפנימי היא דבר מועיל גם כשלא יכשיר מעשיו להיות קבוע בדרך טובה, מ"מ יפה שעה אחת. ובזאת ג"כ תבחן גדולת התפילה יותר מן הקרבנות, שגם בהיותם שלא כראוי מ"מ יש בתפילה יתרון ותועלת מעט.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ח

התפילה היא תולדת ההרגשה הנפשית שבעומק טבע הנפש, והשכל ראוי לשמש לה רק (בהקדמה) [כהקדמה ויסוד], שכל [מה] שיהי' שכלו זך ביותר ומעשיו יותר מכוונים לתכלית השלימות, [כן] יתרומם טבע נפשו יותר ויגדל כחה עת אשר תשפך שיחה לפני קונה. אבל לערב פעולות שכליות של עומק חשבון בתפילה אין זה מגדר התפילה, כי סגולתה ותכליתה אינן כ"א מהתגלות עצם טבע עומק הנפש הזכה בגעגועיה לאלהי ישעה. ע"כ כל מה שלא יערב כח אחר בחלק התרגשות הנפש, ויניחה בטבעה הטהור לשאוף (על) [אל] מטרת פעולתה, יותר יגדל כח התפילה...וכל שיתחכם יותר בתורה ויזך שכלו, אז יפעל השכל על כחות ההרגשות והמדמה שיהיו בהירים ביותר. ע"כ המאריך ומעיין בא לידי כאב לב, אבל המאריך להוציא מן הכח אל הפועל את טבע הטהור של הנפש וגעגועיה אל הדבר הנשגב, שרק קרבת אלהים תמלא צמאונה לכל צדדי ההרגש, שהוא גדול ונשגב ונהדר עד אין חקר, זהו מאריך ואינו מעיין שתפילה כזאת אינה חוזרת ריקם. ובכללה ג"כ המכין השכל בהוספת חכמה לפני שעת התפילה שכפי גודל מדת החכמה כן יקר יותר מדת ההרגש באיכות נשגבה, כאריכות של משרע"ה שהיתה מחוברת לשכל המוקדם בעת שימושו, שהרי עקר העסק הי' בתורה, כדמשמע מדברי חז"ל, אלא שהיתה ג"כ בתור הכנה נשגבה לתפילה כפי ערך מעלתו הנשגבה.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״א

ע"י השלימות של קרבת ד' שבאה מעבודת ד', נעשה טבעו ישר והוא מוכן להרבה מעשים טובים ועשות חסד וצדקה. ולהיפך, בהתרחקו מעבודת ד' יהי' נוטה אל החומריות ותתגבר עליו הנטי' הבהמית ויתרחק לבסוף מצדקה וגמ"ח וכל טוב. א"כ צדקה פרטית שנעשית שלא לשמה אינה כ"א מעשה טוב פרטי. אבל אם הטבע של הנפש לא יתרומם להתרחק מלטבוע בחומריות, אז תחת דבר אחד של צדקה שעשה יוכל להכאיב רבים ברעות שיעשה לפי רוע תכונותיו באין דעת אלהים בנפשו. אבל כאשר יגדיל יראת ד' בלבבו, ממנה תוצאות להמון מעשים טובים.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ג

התעלות הגויים מכח עם ישראל. ערכן של המדרגות הרוחניות, והתעלות המציאות בהתאם לכך

תכלית הגלות היא אמנם כדי שיוכנו גם האומות להכיר כבוד ד', אבל עוצם התכלית לא יצא אל השלימות כ"א בהכרה גמורה שתבא בסוף, שאור השלימות האמיתית בעולם לא יחול כ"א ע"י כבודם של ישראל וגדולתם. ומעלת אוה"ע ג"כ לא תהי' כ"א ע"י מה שיכוננו דרכיהם לפי ערך מוסרם לרוח ישראל, ויכירו כי השלימות האמיתית צפונה היא בישראל ע"כ ירוממו קרן ישראל באהבה וחרדת קודש. ונמצא שיסוד כל השלימות יבא לעולם ע"י ישראל, והגלות שהוא אמצעי לזה, אינה באה להותיר לטובה את האומות מבלעדי ישראל כ"א להרים קרנם ע"י רוממות קרן ישראל. והנה המציאות תשתלם בהרבה מדריגות עד שתבא לשלימותה. דרך עילוי המדריגות אנו מעריכים בערך המספרים שהם זה למעלה מזה, יחידות, עשיר[י]ות, מאות, אלפים, רבבות. והוא משל נערך על תוספת השלימות במציאות ובאנושיות. והנה ישראל מונים ללבנה, ע"כ ביאר שכל מדריגות הבריאה ומשטרה (היא ערוכה) [הן ערוכות] רק [כ]שרוח ישראל מרומם אותה, ואי אפשר כלל לעזוב רוח ישראל מכללות השלימות כי מהרה יפול כל בנין האושר האנושי. כי רק ע"י ישראל, תכונתם ודברי ימיהם נבנה כל אור העולם. ע"כ מנה יסוד הגלוי שנים עשר מזלות בראתי ברקיע, נערכים נגד חדשי הלבנה, שהוא ודאי לרוח ישראל המונים ללבנה, המאור הקטן, שאינם חפצים בגדולות גשמיות כ"א בחוזק כחם הפנימי לאלהים. ועל כל מזל ומזל בראתי שלשים חיל, מנה חמש מעלות של המציאות, חיל, לגיון, רהטון, קרטון, גסטרא, כערך המעלות שהמציאות עולה בדרכיו, להוסיף שלימות ע"פ חוק הבריאה והמשטר ששם הבורא מראש להיות הכל עולה ומשתלם ומגיע למרום השלימות, כערך חמשת דרכי המספר שהם סימני העליות בערך ואיכות. שיסוד כל העליות [ו]האיכות באנושיות הוא התרחבות הכח המוסרי, שהוא באמת הדעת את ד' וההליכה בדרכיו. והכונה שהדרך ששלימות העולם מהלכת אינו כ"א דוקא ע"פ רוחם של ישראל, שהוא מיוסד רק על קיומם הלאומי. ע"כ נרשם בשנים עשר לעומת שבטי ישראל, וערך הלבנה בסיבובה שהוא למספר שלשים, לחדשים הנערכים ללבנה. ובבא הכל למעלה העליונה ששם ערך הרבבות, שם מתאחד כח הלבנה עם כח החמה. אבל גם אז כשתבא השלימות למרום עוזה, היינו שהאור יתפשט בעולם כולו, אבל הכל יהי' ברוח ישראל וחזקם הלאומי. ע"כ אמר שעל כל גסטרא שהוא הערך היותר שלם, תליתי בו שלש מאות וששים וחמשה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה. תליית הכוכבים מורה ג"כ על ישראל שנמשלים לכוכבים, מפני שכשם שהם מושלמים מצד עצמם כן הם משלימים חלקי המציאות הרחוקה, כערך הכוכבים שהם עולמות מלאים, ואינם ניכרים לפי מעלתם כ"א ע"י עומק חכמה והוספת שלימות של דורות רבים. כן ערכם של ישראל אינו ראוי להחקר וא"א לאו"ה לעמוד עליו כ"א ע"י הוספת הרבה שלימות והתפתחות ברב הימים. והכוכבים הם כנגד ימות החמה, להורות שהשלימות שתהי' נשפעת על אוה"ע המונים לחמה יבא הכל ע"י ישראל, וישא תמיד עליו, גם בשלימותו והגיעו לתכליתו, חותמן של ישראל וגדולתן. א"כ איך תאמר עזבתני ושכחתני, והנך עתידה להיות לאור גוים לא באופן פיזור והתבטלות כ"א "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ד' עליך זרח", וע"י גודל אורך ינהרו כל אפסי ארץ. והישיבה בחשך היא סבה לאור ד' להיות מופיע עליך, ועל ידך על כל העולם כולו. וחלילה לך לחשוב שתתבטל לאומיותך ע"י תעודתך לטובת כלל המציאות, ומבואר במקרא "ונלוו גוים רבים אל ד' וגו' והיו לי לעם" וע"ז מסיים "וידעת כי ד' צבאות שלחני אליך", שעיקר השליחות ותכליתו הוא "אליך". וככתוב שגם אז בהתמלא התכלית מ"מ "ונחל ד' את יהודה חלקו על אדמת הקודש ובחר עוד בירושלים", להוציא הטעות שאחרי שלימות האנושית אין צורך בקיום האומה בצביונה המיוחד לה, לא כן, כי ברית עולם שלא תמוט הוא, וכל השלימות הכללית לא תבנה ולא תתקיים ולא תתעלה במעלתו כ"א ע"י זריחת שמשן של ישראל.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ו

שהיית השעה הדרושה היתה לישר הטבע של הלב לעומת השכל, כדכתבנו בביאור המשנה בע"ה. והנה ההבדל שבין מי שפעל [על] טבעו ולבבו [את] פעולתו השכלית למי שרק בשכלו ישכיל הדרך הטוב אף שכופה טבעו לזה הוא בכמה הבדלים ועקרם התמדה. כי מי שכבר התרומם טבעו למגמת השכל, הוא בטוח שלא ישתנה מצדקתו ו"רגלי חסידיו ישמר". אמנם כל זמן שהטבע עומד בפראותו, אם לשעה יתרומם לנשגבות בעבור שעת הכושר יפול ממעלתו. ע"כ אמר שיסוד ההפעלה על הטבע בעבודת התפילה מוכח ממקרא שכתוב "אשרי יושבי ביתך", שעליהם תפעל הישיבה וההתמתנות לישר טבעם אל אור השכל ומזה תבא ההתמדה התמידית באורח צדיקים, "עוד יהללוך סלה", בלא הפסק, כדחז"ל כ"מ שנאמר, נצח, סלה, ועד, אין לו הפסק לעולם.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ז

השפעת התעלות האדם בתפילה על כל אישיותו ואורחות חייו

כבר ביארנו, שפעולת התפילה צריכה להתפשט לא רק על זמנה בלבד, כ"א שע"י התרוממות והתקדשות הנפש שבתפילה יתקדשו כל ארחות החיים, שכולם יהיו קדושים והולכים לתכלית האמת והצדק, "בכל דרכיך דעהו". וע"ז תשמש ישיבת השעה שלאחר התפילה, לקשר ציורי מדעו ורגשותיו הרמים בשעת התפילה עם דרכי חייו הגשמיים כולם. וזוהי מדרגת הישר שאיננו פורש מעסקי עוה"ז כ"א עושה בהם ומרחיבם, מגדילם ומאדירם, לתכלית ההצלחה האמתית. והיא היתה מדת האבות כפי שמסופר בתורה מעסקיהם הגשמיים, כד' חוה"ל בשער הפרישות. וכבר אמרו חז"ל שאברהם יצחק ויעקב נקראו ישרים. כי זאת היא מדריגת הישר, שלבו שמח בכל טוב שהשפיע ד' הטוב בעולם, "ולישרי לב שמחה", וטהרת נפשו ותומתו תנחהו להיות משתלם מכל דבר, ומוסיף בישובו של עולם ושכלולו ועם זה יוסיף שלימות והצלחה אמיתית, והיינו מפני שארחות חייו קשורים יפה בציוריו המדעיים ורגשותיו הנעלים. "אך צדיקים יודו לשמך", אמנם הצדיק צדקות אהב, אבל המדה היתירה צריכה להיות שתתפשט הצדקה בכל הארחות שנראים רחוקים מצדקה. לזה התכלית "ישבו ישרים את פניך", ולאור פניך יהלכו בארצות החיים ומקום שווקים להראות כי ישר ד' צורי, ושקילוסו של הקב"ה עולה מעולם משוכלל בכל חן ויופי לענג הרוח האנושי ולעדנו, ומזה תוצאות להשלמות האמיתית.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ט

ההפקירות שהאדם מפקיר עצמו לסכנה במקום שאינו ע"פ מדת הגבורה הראויה היא מזקת מאד ליסוד המוסר הכללי, שהרי התחלת ציורי המוסר הוא מציור יראת העונש וההפסד, ואם אבד האיש חשבון מכל הפסד ע"י מה שמפקיר עצמו וחייו, אובד הוא את היסוד המוסרי בהתחלתו, ולא יוכל לבא גם ממנו למעלות השלימות הגבוהות. ואם בכל העולם תתפשט מדת ההפקירות, אז בטל יסוד העולם, כי אין דרך לקבע משמעת והדרכה מוסרית. ע"כ אמר לו, כאשר כתוב בתורה עניני שמירת הנפש באזהרה גדולה, אפי' תהי' הכונה ג"כ לשמירה מהפסד רוחני שהוא גדול ועצום מהפסד גשמי, מ"מ הציור הנצרך לזה הוא ציור יראת העונש וההפסד. וכשמשתרשת ההפקירות בלב בטל כל ציור מורא ושמירת נפש, כי כיון שאינו מבחין בין רע לטוב לו, אין תועלת גם בהגדלת המשקל של הפסד נפשי רוחני. ע"כ בתור חסיד הדואג למעלות הרוחניות והמוסריות, חטא בזה לדעתו שהוא מבטל הציור המוסרי...והשר מטעם זה כפל הפסוקים, להורות כי הדרך להתרחק מכל חשש בסכנה היא יסוד לאוצר השלימות הכללית האנושית.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ב

ראוי שישכיל האדם כי טובו של השם ית' הוא מקיף את המציאות כולה, וכל מה שברא לכבודו ברא, וכבודו הוא שלימות הגמורה שתמצא בברואים, לכ"א לפי מה שיוכל לקבל ולהתעלות. והדעה המוטעת שיתכן לומר שיגיעו רחמי השם ית' על דבר מיוחד להבדילו לטובה מכל בריותיו היא מביאה אסון לעולם, כי בזה תתגבר הטעות, בצירוף אהבת עצמו, הנטועה באדם, ביצר לבבו מנעוריו, יותר על המדה, לחשוב שרק הוא הוא הנבחר והאהוב מאת ד', מצד עצמו. ובאמת ראוי להשכיל כי רחמי השם ושפע חסדו הם מגיעים על כל בריותיו, אלא שלפעמים מתבחרים יחידים מברואיו, מעמים ואישים וכיו"ב, כדי שעל ידם תבא הטובה הכללית השוה לכל המציאות. אבל לומר הגעת רחמים על דבר מיוחד שאין בו מבוא לההשלמה הכללית, הוא דבר שאינו ראוי להעלות על לב, והוא דעת [ה]משחית[ה] חיי המוסר הכללי[י]ם.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ה

כיון שיסוד השלמת האדם היא הדעת את האלהים, ע"כ שכלול שלימותו תלוי בציור האמת כפי מה שאפשר לו שיצטייר אצלו מגדולת יוצרו, וכל מין טעות בציור דעת האלהים גורר אחריו המון נפילות בשלימות האדם, בדרכיו ומדותיו ורדיפתו [את] הצדק והטוב. ובאשר כל מין שלימות שאנו מציירים בשכלנו אינו נערך לפי האמת לאמתת שלימות השם יתעלה, ע"כ גם הציור המחשבי הפרטי בציור שלימות השם ית', אם שמוסיף כבוד האדם ומקרבו אל השלימות, מעורב בו ג"כ קצת חסרון מפני שעכ"פ הציורים הם מעורבים עם קצת טעות של הגבלה שמחויבת בחק הציור האנושי. אלא שהשכל האנושי יכול גם כן להפשיט צד הגרעון שבציוריו ולהוציא תולדות רגשו הפנימי, רק מצד המעלה שיש באותן הציורים של השלימות. ובזה יועילוהו הציורים הנכבדים בכבוד אלהים תכלית התועלת ולא יעורב בהם חסרון...ולא יתכן כלל שימצא בלשון ניבים כאלה שיחקו סוף הטהרה הראויה לאדם להשקיף בציור גדולת יוצרו. ע"כ האמת היא דסמא דכולא משתוקא ולו דומיה תהלה. כי השתיקה הבאה מעומק ההגיון וההבנה שיד הלשון קצרה מהביע עומק גדולת הרגש הפנימי המורגש בשכל בהתרוממו להשקיף בכבוד קונו, היא משלמת את האדם כפי האפשרי לו לקבל רושם גדולת אדונו וכבודו, שמביא אותו להתרומם במעלה רמה כחוקו.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ו

אם לא הי' שכלנו משיג ההוד האלהי איך שהוא בלתי נערך אל כל דיבור, אז הי' זה שלימות אצלינו מה שאנו מציירים השלימות כפי כוחינו. אבל כיון ששכלינו משיג ג"כ החיוב של מניעת הערך וההגבלה, א"כ ההגבלה שבדיבורים ממעטת הוד שכלינו וציורינו, שרק מהתעלותו נובעת הצלחתינו. א"כ הוא משל למלך שהיו לו אלף אלפים דינרי זהב ויש אפשרות (לקלסם) [לקלסו] בהם, ומקלסים אותו בשל כסף, והלא גנאי הוא לו. ה"נ אנו יכולים לצייר ציורים שכליים שהם למעלה מכל לשון, שכח השכל הוא יותר נשגב, ויכול לשוטט ברום השגה מכח הדיבור. א"כ עלינו לקלסו במה שיש בעומק שכלינו, ולא במה שיוכל לעבור על דיבורינו, שהוא הצד הרפה שבנו. ולא הותר הדיבור כ"א ע"פ המשקל שע"פ הנבואה ורוה"ק היתה שומה, שיותר יוסיף חוזק הרושם שבדיבור כח לתן עז ושלימות בהכרת כבוד עליון ית', ממה שתספיק ההגבלה הנמצאת בהכרח בחק כל ציור אנושי וכל מבטא ורגש ביחוד.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ז

השלימות האמיתית היא להתדמות לשם ית' כפי האפשרות בחק נברא. והנה אמתת השלימות היא החופש הגמור שהוא הוראה ליכולת הגמורה, כי ג"ז שיש איזה דבר מכריח, אין כאן שלימות החופש והיכולת. ע"כ המעלה היותר עליונה באדם היא יראת ד', שבזה הוא מתקשט בתכלית השלימות של ההכרה האמתית בכבוד יוצרו. ומפני שהיא תכלית המעלה, צריכה להיות מוטבעת בתכלית השלימות בהשגתה, ע"כ היא מחוברת לחופש הגמור. ע"כ הונחה לבחירה הגמורה ואינה בידי שמים, כדי שעל ידה יגיע האדם לרוממות מעלתו והתדמותו ליוצרו כפי חוקו, גם בשליטתו על עצמו ויכלתו המוחלטת לפי חוקו.

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ב

אמנם יסוד ההכרה ותכלית ההכנעה הוא, שימצא האדם און בנפשו להתרומם למעלות הרמות הראויות לו מצד נפשו הגדולה האלהית, ושיתרומם מעל להדברים הבהמיים שהם שפלים לערכו. ע"כ לא ירבה רק בשפלות וכניעה, כי עליו להכיר ג"כ יתרונו ומעלתו מצד החסד האלהי שעליו, למען יגבה לבו בדרכי ד'. ע"כ כשבא לשחות בכל ברכה מלמדין אותו שלא ישחה, למען ידע כי ההכנעה היא מדה יפה מאד, אבל שימושה האמיתי הוא שתעזור להתרוממות הנפש בדרכי ד' הגדולים, ולא להשאר רק בהרגשת השפלות, כ"א לדעת יפה [את] כל ההרגשים השונים המאירים מאור האמת.

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ד

אם נאמר שדיה מעלת התפילה שהיא עצמה תרומם את הרוח בעסקו בה, יש מקום להתגברות הרגש בתכלית המעלה דוקא בסוף הברכות. אמנם המעלה היותר עליונה של התפילה הראויה לבחירי האומה, כי ההכשר הנפשי יהי' כבר מוכן קודם התפילה, כמדתן של חסידים הראשונים שהיו שוהין שעה אחת ומתפללים, א"כ ראוי להעריך רוממות ציור של כה"ג ובקשתו הרוחנית בתחלת כל ברכה...ע"כ אין צורך למצא בתפילתו יחס פרטי כלל, כ"א היחש הכללי, שהוא צריך להיות מצוייר אצל הפרטי שהוא המלך באופן נעלה ונשגב מערכו, עד שמצד ערכו לבדו לא יוכל למצא מעמד, כ"א יד ד' תנחהו וימינו תסעדהו. ורק אחר התפילה ימלא אומץ ברוח ד', לקום ולהתעודד בעז מלך, כדברי הכתוב "והיה ככלות שלמה להתפלל וגו' קם מלפני מזבח ד' ".

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ח

הנבואה באה מהתעלות נפש הנביא אל רוממות מעלת החכמה האלהית, עד שהסיבות הרחוקות יושקפו לו ע"י מסיביהם כפי כח נבואתו מיד ד' שעליו ישכיל...והנה דבר זה יש להסתפק, אם כפי תכונת האדם הוא ראוי שיחטא, א"כ חק התשובה הוא כפי הסידור של ההדרגה, ומעלת הצדיקים הגמורים היא שהתנשאו מעל להסידור הנהוג בכלל המציאות ע"פ הכח הניתן להם, שבזה הם מתדמים לקונם, הוא החופש הגמור, שעל ידו עלו מעל כל הדרגה וסידור, ע"כ אין כח הנבואה מגעת להשכיל את האשר הגדול הזה. וזהו דעת ריו"ח שאמר דלא נתנבאו הנביאים כ"א לבע"ת, אבל צדיקים עצמם, המתנשאים מעל כל סדר כ"א לפי היכולת הגמורה של שלימות חופש הבחירה, מדתם היא כעין פעולתם, דבר שהוא נעלה מכל סידור והדרגה, "אלהים זולתך". ור"א סבר שמעלת כל אדם ישר לפי הסידור של ההדרגה הוא להיות צדיק מעיקרו, וממילא מובן שהמקלקל דרכו, ששיחת סדר ההדרגה, אין בסידור ההדרגה הכנה לו שישוב ויתקן עותתו, כ"א בהתנשאו בבחירתו בכח החופש שבו למעלה מכל הדרגה, ע"כ רק שכר בע"ת ראוי שיהי' "עין לא ראתה אלהים זולתך". וצדיקים גמורים המה מטבע ההנהגה של ההדרכה השלמה המוטבעת מראש ע"פ מדתו של יוצר בראשית יתברך בסדרי הסבות.