חכמה

ברכות פרק ט׳ פסקה ל״א

חכמה מולדת וחכמה נרכשת

כשרון החכמה תלוי בשני דברים: (א) בתלמוד ושקידה והוספת ידיעה וניסיון, (ב) אמנם הדבר העיקרי הוא הכשרון הטבעי. כי מי שיש לו כשרון טבעי מיצירת נפשו אל החכמה, הוא ירבה להשתלם בחכמה עם השקידה. אבל מי שחסר לו כשרון היצירה בטבע נפשו לא יועיל לו לעולם כל לימוד להשלים את אותו הכח החסר לו מתחילת יצירתו. וטעמו של דבר הוא שהחכמה האמתית אינה מהדברים החיצונים הנקנים ע"י לימוד וידיעה, כ"א ציור הפנימי שבנפש המכרת בהבנה של הכנה פנימית את ערך החכמה, ומכרת איך להתאים את כל הידיעות הפרטיות אל כללות מושג החכמה. וזה תלוי בעיקר בכשרון הנוצר בטבע הנפש, אשר עם השקידה יתגדל ויורחב ביותר, כי יגעתי ומצאתי תאמין. אמנם אפשר להיות אדם יודע דברים רבים גם בלא כשרון פנימי מתחילת היצירה של תכונת נפשו, אבל לא להיות חכם בערך החכמה לאמתתה אא"כ יש בו חכמה מתחילת יצירת נשמתו. והנה בכשרונות התלויים ברגש שיסודם הוא הטעם הפנימי, הדבר הוא מבואר למדי שלא יבא בהם האדם למעלה רמה של חכמה אא"כ הוכן לזה מצד כשרונו הטבעי וסגולת הנפש. כאשר מודעת לכל, שאף עם ריבוי הלימוד לא יהי' האדם צייר אמן מפליא או מנגן מצויין ונשגב, אלא א"כ הוכן לזה מכח הנפשי שבו בבריאה. והחידוש הוא אמנם שאין הדבר מיוחד רק לדברים שהרגש בהם עיקר, כחכמות היפות, כ"א הוא הדין לשלימות של כל חכמה, כי החכמה השלמה היא רק אותה המתפשטת על כל כוחות הנפש ומתיחדת עם הכשרון הפנימי, וממלאת את הנפש בהודה. נמצא שכל חכמה יסודתה בתכלית שלימותה היא ג"כ ברגש הפנימי, ע"כ אין הקב"ה נותן חכמה כ"א למי שיש בו חכמה. ונעלה היא התשובה שהמקור העקרי לטעם סגולה זו שאין הלימוד יכול לתקן את החסר מצד הכשרון הטבעי בענין החכמה הוא מה שאמרה תורה, בענין חושבי מחשבות של מלאכת חרש וחושב, שתלוי הרבה בטעם וברגש פנימי, שהדבר ידוע שצריך לזה כשרון נפשי מיוחד, "ובלב כל חכם לב נתתי חכמה", קראה תורה את זה הכשרון הפיוטי של מלאכת המחשבת בשם חכמה, להורות שיסוד החכמה הכללית הוא בכל דבר וענין שיעלה למעלת חכמה באמת תלוי בכשרון הפנימי שבנפש. ומי שחונן מאת אדון כל ב"ה בנפש חכמה הוא יגדל בחכמה ברום המעלה, כל אחד ע"פ כשרונו המיוחד לו. כי גם החכמה הכללית המופשטת מכל רגש גופני ותלויה רק בידיעה והבנה שכלית, ג"כ לא תהיה מושלמת לאדם היודע אא"כ יש לו כשרון נפשי ויחש פנימי אל החכמה להקרא בשם חכם לב, ואז יתן השם ית' לו חכמה כפי פעלו בעבודתו העיונית. והנאמר יגעתי ולא מצאתי אל תאמין מוסב רק על ערך הידיעות וההבנות הפרטיות של מקצעות מיוחדים בתורה ובחכמה, אבל ערך החכמה שיהי' האיש חכם באמת, לא רק מוצא ידיעות, הוא דבר המתיחש רק לפי הכשרון הנפשי, ועמה יעזרו להוציא אל פועל ההשלמה הברורה, העמל והשקידה. ובאשר תכלית חכמה תשובה ומע"ט, שהוא דבר התלוי בטעם היושר והצדק הפנימי, ע"כ סגולת החכמה קשורה עם ערך הרגש הפנימי, לעולם.

ברכות פרק ט׳ פסקה מ׳

ההנחה הכללית צריכה שתהי' כי החלמא הוא טבא, כי גדול הוא ערך הבטחון בד' שהוא מנהיג את האדם בחסדו, עד שהוא בטוח שכל הוראה שבאה באה בהשגחה לטובה. והם הרעים, המסעדים ע"י חברתם את ההטבה המוסרית יאמרו לו: טבא הוא, מצד עצמו כיון שכבר הי' סבה להרשים ביותר בנפשך את מושג הבטחון ואומץ הלב בד' האל הטוב. וטבא ליהוי, כי מושג נעלה זה יפעל בהחלט על המצב המוסרי המעשי. א"כ תצא עי"ז תועלת שיצמחו טובות רבות של מעשים טובים בחכמה ויראת ד'. זהו כל מה שביד האדם ובבחירתו לעשות להטבת דרכיו, וממילא מה שהוא למעלה מהיכולת האנושית, יבוכרו הסבות ע"י שמים להיות מזה תוצאות טובות ומוצלחות בפועל, רחמנא לשוייה לטוב.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ח

השפעת הגוף והנפש זה על זה

והנה בכל חכמה כשתתרחב, די מקצע אחד ממנה להעמיד עליה תורה שלמה. ויתכן שכאשר בפתרון חלומות תלוי הדבר בחכמה יתירה בכחות הנפש, וכוחות הנפש יש לדון בהם מצד עצמם ומצד ההפעלה שהגוף וכוחותיו פועלים עליהם. וכלל כחות הנפש הם י"ב, שמנה אותם בספר יצירה, והם נגד י"ב אברים כלליים בגויה, שהנפש פועלת בהם כחותיה הכלליים, ויתכן להיות חכם בידיעה שלמה של כח אחד מכחות הנפש על בוריו, או מצד הכח הנפשי או מצד הכח הגופני. למשל, הראות, כחו הגופני הוא תורה שלמה שראויה להתיחד באדם אחד. וכן י"ל בתורה הנפשית של שימוש הראות ופעולתה בנפש, וכן בכל הי"ב כוחות המנויים. ע"כ היו כ"ד מינים של פותרי חלומות, כ"א השקיף מצד ההוראות הראויות להתכוין מכח המיוחד לו בידיעתו, ובאשר באמת השפעת הנפש היא כלולה מכל אלה הכ"ד, ע"כ היא כוללת בכחה כל אלה ההוראות.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע״ז

...ובאשר חכמת פתרון חלומות היא ככל החכמות הנוסדות על הכחות הנפשיים, שלבד ההתלמדות צריך ע"ז כשרון עצמי מלדה בטבע הנפש, ע"כ קראוהו בשם האומנות כשם עצמי, להורות כי בעל זאת האומנות אומנתו היא לו ענין עצמי והכנה תולדותית. וזאת היא ג"כ כונת קריאת שם יוסף ע"ש חכמתו "צפנת פענח", להורות כי חכמה כזאת לא יספיק לה הלימוד כ"א צריך לזה הכשר בסגולת הנפש שהיא מתת אלקים, אשר האיש הצדיק יוכל להשתמש בה לטובה, והנוטה מדרך הישרה משתמש בה להשחית ולחבל, ככל הכשרונות המצויינים התלויים בערך פעולתם לטובת הכלל האנושי, ורעתו, לפי מצב המוסרי של בעליהם.

ברכות פרק ט׳ פסקה צ׳

במובן יותר רוחני מתראים לנו החיים החיצוניים והפנימיים בחכמה ויראה. החכמה היא המסגרת לחיים הפנימיים, יחוש לפעמים החכם בנפשו פנימה מושגים כאלה שהם לו מקור אורה, ואורם גדול ומבהיק מאד עד שאי אפשר למוסרם לציבור, שאינם יכולים לקבלו. אמנם היראה היא התעודה המשותפת, המוסריות במעשה וברגש, המאגדת את כל הפרטים אל הכלל והכלל אליהם, היא יסוד החיים החיצוניים, "אשה יראת ד' היא תתהלל" וערכן דומה מאד. גם על ערך היראה אמרו חז"ל בהחסרה אל התורה, משל לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות ומפתחות החיצוניות לא מסרו לו.

ברכות פרק ט׳ פסקה צ״ז

חכמת החכם, והיכולת של ההמון להקיף את כולה

החכם הגדול יש לו שיטה בנויה ומסויימת, שכל חלקי דיעותיו והגיונותיו הפרטיים, הם כולם נארגים במסכת אחת בשיטתו הפנימית הקבועה, כערך חלקי הבנין לערך כללות הבנין בכללו. אמנם הקטנים מערכו לא יוכלו להשיג את ערך כללות השיטה של החכם וגדולת נפשו, ולהכיר איך כל אלו הפרטים נובעים משיטתו הבנויה כמו רמים ואיך הם מתיחסים זה לזה, אבל מקבלים כל דבר בפרטיות לפי פרטו. וכחו הגדול של החכם הנפלא המוסכם מדורו, מספיק שאינם מחפשים כלל להכיר את המהלך המחבר אצל החכם את כל הפרטים לידי כלל גדול של בנין בית החכמה שלו כולו. רק הם מקבלים כל חלק וחלק ממנה, באשר הם פרי חכמתו של האדם הגדול שאי אפשר לבני הדור לרדת לסוף דעתו, ע"כ כל הפרטים חביבים גם בערכם הפרטי. מה שא"כ בחכם שאינו מוסכם, שמחפשים טעמים והוכחות כלליות לדבריו הפרטיים. ע"כ בערך אל הדור אין כאן אפדנא, אין כאן היכל של חכמה, כ"א לבינתא לבינתא, קובץ של דיעות הלכות ומוסרים, וכולם אהובים וברורים, והכל נהנים מהם ומשתעשעים בהם, אע"פ שאינם מכירים את ערכם בתור חלק מההיכל כולו, "בחכמה יבנה בית". כ"א אתו כו"ע ושקיל לבינתא לבינתא. ולערכם האפדנא נפל, והשמועות מבדרן בעלמא, וכל אחד תופס לו חלק מהם באהבה, אע"פ שאי אפשר לו מתוך אותו החלק להקיף את כלל השיטה שחייבה אלה הפרטים, אבל הם יקרים בערכם, גם בפיזורם הם מלאים הוד ומושכים את הלבבות מפני גדולת בעליהם, והכרת רוממות ערכו בדור ובדורות הבאים.

ברכות פרק ט׳ פסקה צ״ח

החכם המופלא, יש לו להשמר מהשתקע ברעיונות מופשטים יותר מגבול הכח השכלי שבאדם, כי בהיותו מתאמץ לצייר הרבה יותר מכוחותיו השכליים כפי מדתו, אז, תחת המושכלות, יעלו בידו דמיונות והזיות, ומרוממות ענינים הגדולים ורבי ערך יפול להיות עסוק בדברים קטני ערך שאין להם מציאות כ"א בעולם הדמיון לבדו, וגם בכח הדמיון אינם נמצאים כ"א ע"פ הפרעת סדרו הראוי, כי חוקי הדמיון כשהם הולכים על סדרם הראוי יש להם ערך ושימוש. וזהו שהוזהר בחזינא דאבקע רישיה ונתר מוקריה, בהיות השכל מתחיל להתפעל יותר מטבעו, הוא בוקע את הראש, והמוח, והחושב הטבעי, נאבד, והאדם יוכל לחשוב שציוריו מלאים הם גדולות ונשגבות, ובאמת אינם כ"א שברי דמיונות פרועים וחסרי סידור נכון. אודרא מבי סדיא נפיק, כלומר הפרעת סדר בדבר שאין לו יחש אל האדם כ"א מתוך מצב השינה ושיקוע השכל, היינו הכשר של הזיה דמיונית בעלת צבעים מטושטשים. אמנם אזהרה זאת ראויה רק לאדם גדול ונעלה העומד להתרומם אל השגות גדולות ורבות ערך, שידע לשום לרוחו משקל.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ו

אמנם גם הוא נמסר בידו אוצר יקר כשרון של חכמה נפשית, אשר בהשתמש בה בצירוף חכמת אמת ודרך ישרה היא יקרה ומועילה, כאשר שמשו בה יוסף הצדיק ודניאל איש חמודות. אמנם הוא העוה דרכיו ולא שמר כראוי את האוצר הניתן לו בסגולת נפשו.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״א

אשה נאה, נחלת ד', דירה נאה וכלים נאים. הרחבות מלאכותיות פרטיות, באות רק ע"י ההתרוממות מעל הטבע, וההכנסה לגבול השתלמות השכל במעשה וכשרון מלאכת מחשבת, וערכה במעלות הרוחניות ההתרוממות אל ההוד העליון הפרטי, שלא נמצא דוגמתה בהכנת הנפש האנושית הכללית, שמזה נמצא בסוד ההשגחה העליונה, בחירת עם, משפחות ואישים מיוחדים במעלות היותר עליונות, שהן ערך ההרחבה העולה מערך ההשבה, כי הטבע אף שיהי' מישר את דרך האדם ביושר פנימי, לא יעוז לחכם להתגדל מעל לגבול, ולשאוף בכל לב ונפש לטובת הכלל האנושי או הלאומי, ומכש"כ כלל כל המציאות מעשה ד', אשר ברא אלהים לעשות, לשכלל ולהעלות. אלה התשוקות אינן באות כ"א בדרך הגידול הפרטי שבא לא לבד ע"י השבת דעתו של אדם כ"א ע"י הרחבת דעתו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ס

ההסתכלות במעשי הטבע כפי שהם, מבלעדי השינויים שחוללו בהם ידי האדם לשכללם, תועיל למלאות את הלב רגשי קודש ואהבת ד'. אמנם למעלה מהרגשות הכלליים יש הדעת, שהיא מלמדת אור תורה לעשות את הצדק והטוב. ערך הרגש אל הדעת הוא ערך התפילה אל התורה, שהראשונה חיי שעה בעוד שהאחרונה היא חיי עולם. ע"כ ההסתכלות במעשה האדם ע"פ בינה יתירה שנתן וחנן אותו, אדון כל המעשים, לשכלל את כל היצור, היא מעוררת לא לבד את הרגש כ"א את הדעה והמעשה הטוב. ע"כ אין לצמצם את כל תבואת הטוב ההוא רק במושג שיוכל להיות מובלט בברכה. "לך דומיה תהילה", וכל הברכות כולן הן עובר לעשיה, והתכלית המתעלה היא הכשרון והטוב בפועל.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״פ

הרשות להשתמש בחכמה לפיתוח העולם, והשגחת ה' על התפתחות החכמה

...אמנם אביי אמר, שאין לנו לחוש (על) [אל] המסתרים של היחוסים, שאין עינינו רואות אותם, שא"כ כבר בטלת כל עמל האדם לתיקון הגשמי והרוחני, כי יחוש (שכל) [בכל] מה שהוא מתקן ומשכלל שמא גורם הוא הפסד באיזה יחש נסתר. אלא כך [היא] המדה, שאין ראוי לפקפק בה כלל, ש"אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות", והתורה נתנה רשות לרופא לרפאת, בהיותו בקי במקצע שלו, ואין להרפות ידי העמלים בתיקונו של עולם לפקפקם בחששות של מסתרים, והחכמה תעז לחכם, "כי ד' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה". והתפתחות שכל האדם, וכל תולדות המצאותיו דבר בעתו הכל מעשה ד' [הוא], המתראה לפי צרכי האדם, בעתותיו ודורותיו, לתעודה רמה ומדוייקת, שעליה אין להוסיף וממנה אין לגרע.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״י

...מפתחי הלב שנים המה, הלב הרגש אשר לאדם ישאהו אל על, לרדוף חכמה ודעת, לאהוב צדק ומשרים, גם לשאוף להון ולכל תאות בשר ורוח. מתוך שהמקרים הם רבים בעולם, וקרובים אל האדם הם אותם המקרים שבהגיעם בו הם עוכרים אותו, מטים פעמיו מדרך הישרה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רכ״ה

ע"כ עלינו להשתדל שלא יהיה המצב הזה מתמיד, להיות תמיד יוצאים בקשרי מלחמה, לדחות מעלות ויתרונות, יהיו בערכם גדולים או קטנים, רק להרחיב כ"כ כשרוננו, גבורת נפשנו וטהרת לבבנו, עד שכל מעלה תתן עז לחבירתה, החכמה והיראה, הגבורה והענוה, הכשרון לכל עסקי העולם בין בהרגל בין בלימודיות, והדבקות והאהבה האלהית וההליכה בדרך ד' כתורה וכמצוה, כולם יחד צריכים להיות בחוברת אחת בנו. ולא די ש[לא] יתנגדו אחד לזולתו כ"א יגבירו כ"א כח זולתו, וכל מעלה תתגלה בכל הודה כאילו לא [היה] לה שום דבר דוחק ולוקח מקומה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רל״ח

הימין מתיחש יחוס של ערך ורושם אל הענינים הרוחניים מול הענינים הגשמיים שראוי להכירם בתור חלושים מהם, כערך ימין אל השמאל. להכיר שחזקו של עולם וקיומו תלוי ביותר בצורתו הרוחנית, בערך חכמתם של הבריות ויתרונם הרוחני, לא בכחם הבשרי המגושם.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ב

...וראוי שיחקק יתרון הימין על השמאל, כערך יתרון ההוה והדור שהוא עומד בקרבו כשהוא נערך לבדו, לעומת כל הטוב שאפשר להשפיע על העתיד והדורות הבאים, שבאופן מוחש פשוט יתגלה בכתיבה של דברי תורה חכמה ודעת ומוסר השכל, וה"ה לכל המעשים הקיימים וקבועים לדורות.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״ח

ההבדל שבין האיש גס השכל ובלתי מיושר במדותיו לבין איש המשכיל ובעל מדות הגונות, הוא שהסכל אין לו הכרה עצמית בכל דבר, ע"כ אין עמו כ"א ללכת אחרי המפורסם, בין במדות בין בדיעות בין בלימודים, ולפעמים מזדמן שהמפורסם בהרבה מן הדור יהי' ללא אמת. אמנם בדברים שכ"כ הרחיקם הדור, עד שרובו הסכים שאין להם כ"א ערך של דבר מזיק ומפחיד שראוי לברח ממנו, המלחמה חזקה, וראוי לו לאדם שתהא דעתו מעורבת בין הבריות, ואם אין הדבר נוגע לערכים גדולים ששרשי [ה]תורה ופינות של צדק תלויים בהם, אין להיחיד להיות ער בין הישנים בדברים הללו. אבל אם הגיע הדבר כך שהדור העלה איזה חלק של התעסקות ידיעה וחכמה ולימוד וכשרון, והשפיל אחרת, אע"פ שהדבר ידוע שכל כשרון ותוספת ידיעה הוא טוב לעצמו, אלא שהוסכם בדור על דברים ידועים שאין להם ערך יקר, ראוי לכל איש אשר רוח בו, שיהי' סומך באותם הדברים לא על המפורסם כ"א על מה שיתברר לו בטוב טעמו. וברוב יקרה כי את אשר ירחיק הדור, הלא יתמעטו הדורשים והיודעים בזה המקצע, ואין לך מקצע בהשלמה שלא יהי' צריך לכלל תיקונו של עולם. ע"כ בהתמעטו מן המדה הראויה ודאי יורגש החסרון העצום שיש בהעדר הידיעה ההיא. ומי ישיב אבדת העולם? מי ישכיל את הדור במה שחסר לו? מי שלא הביט על המפורסם ומהכרה פנימית בחר במה שישאהו לבבו להשכיל בזה. והדבר דומה לאזהרת חז"ל: לעולם ילמוד אדם ממה שלבו חפץ. שיסוד הדבר הוא להעיר את האדם שלא יהי' נבוב וריק מצד עצמו, עד שכל נטיותיו [לא ילכו] כ"א לפי המפורסם אצל אחרים, כ"א לעצמו ישכיל ויוסיף לקח כפי רוח ד' אשר תנחהו. ואע"פ שזלת, לפעמים כשתראה לבבך וכשרונך נוטה לזה, קפוץ קנה מינה. כי זאת היא עבודת יחידי הדור לעולם, להשלים את החסר ולקרב את הנטיות הקיצוניות שבדור להערך הראוי. ואם הוזלה איזו מערכה של חכמה, ודאי בא הדבר מפני שבדור הקדום הוכרה כ"כ לצורך עצום ועקרי, עד שדברים אחרים רבים נדחו לגמרי מפניה. ע"כ כשראה הדור את החסר לו מצדה חשב שיתקן הדבר בנטיה הפכית, והוזל בעיניו את אשר ראוי להוקיר מאד, וסופו שירגיש חסרון גדול בנטיה ההפכית ג"כ בערך שכבר הרגיש בנטיה הראשונה. ע"כ שרידי הדור יהיו עומדים למעלה מהנטיות הקיצוניות, ויראו להחזיר בכחם את הדור למדה הממוצעת, להיות יקר וחביב כל דבר של תורה וחכמה וכשרון בהתחלקות טבעית והדרגית. "טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידיך, כי ירא אלהים יצא את כולם".

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״פ

דרש ב"ק איזו היא פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה, בכל דרכיך דעהו וגו'. סגולת דעת ד' לפעול על הכשרון המוסרי שבאדם היא נפלאה מאד. שאע"פ שלדעת ד' בערך הגון צריך דעה גדולה וחכמה רחבה ועמוקה, ומה היא הידיעה של האדם הנבער מדעת, מ"מ גם בקטנות ידיעתה פועלת מאד לישר הדרכים ולהרבות הטוב והצדק בעולם. ע"כ היא פרשה קטנה, שגם בהבנתה באורח הקטנות, ג"כ כל גופי תורה תלויין בה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רפ״א

כ"כ פועלת הדעת ד' להיות מכשרת את הלבבות לטוב גם באור היותר כהה שלה, עד שאפי' בנפילתו המוסרית של האדם שאז איננו מוכשר כלל להיות לו דעה נכונה ומיושרת, מעמקת לסופן של הדברים הגדולים הנצרכים לדעת ד', מ"מ פועלת גם הדעת ד' היותר קלושה להצילו שלא ישתקע לגמרי ברעות ושישוב לדרך הישרה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ד"ש

חכמת האדם מוגבלת

כאשר יצבור לו האדם בדעתו חלק גדול מהמציאות, וישיג כח התקשרותו בכל פרטיו וכחותיו אלה עם אלה, ועם זה לא תדע עוד נפשו לפתור החידות הרבות שיראו לו בהמון חכמת היצירה, כ"א כל שיוסיף דעת עוד יוסיף פליאות על פליאות. ומהי סיבת הדבר, כי הפתרון של המציאות לא יוכל היות כ"א בהבנה שלמה של כל כללו, כיון שהוא כולו דבר אחד גדול, וזהו נעלה ממחשבת כל הוגה וכל חושב. ע"כ כל מה שנאמר שהוא עושה גדולות, הננו מעריכים חלקים מהגדולה הכללית ואנו משתוממים על גדולתם, והם כ"כ גדולות עד אין חקר. הננו הולכים מפליאה אל פליאה, מהכרת עצה וגבורה, חכמה וחסד, להכרה עליונה מזאת, והדברים הנפזרים מתחילה, קודם שידענו להם יחש, יתיצבו לפנינו בתור "גדולות". אבל עד כמה יאריכו אצלינו באותו התואר שנוכל לחשב הנה לפנינו מעשה שלם ממעשה רבון כל העולמים, רק עד בואנו לחקור בדברים לדעת כל החקים של המציאות הזאת הנחקרת על מה נוסדו, והנה כמעט נודע לנו חלק חידותינו הגדולות ועליהם עולות המוני פליאות עוד יותר מביאות להשתוממות, עד שאנו מחליטים לאמר עוד לא באנו לדבר שלם, רק חלק קטן ראינו ממעשי אדון כל ולא נוכל לגלות כל חוקיו, ע"כ הגדולות מתייחסות לעד אין חקר, וכל הגדולות נכללים באמונה, בגדולה, לך ד' הגדולה זה מעשה בראשית.

ברכות פרק ט׳ פסקה שמ״ג

סדר בחשיבה (בעיקר בלימוד תורה, אבל נכון גם לחכמה בכלל)

העיונים בכל דבר צריכים להיות נולדים לא רק מתוצאות ההשקפה השכלית בדבר הפרטי לבדו שבו הוא נושא ונותן, כ"א צריכים שיהיו תוצאה של הרחבה וידיעה מקפת אל כל הענינים המתיחשים לו. ע"כ אין תקוה לתוצאות טובות של חידושי עיונים, כ"א כשקדמה הידיעה הכוללת בכל הענין וכל הדברים השייכים לו. והנה הדבר מגיע ביחוד ע"ד התנגדות לדיעות ובקורת, שרק אז תהי' מועלת להגדיל תורה ולהאדירה להרבות חכמה ולפארה, רק כשתצא ע"פ ידיעה שלמה ומקפת והעמקה מסודרת בכל הענין, כראוי למומחה ובקי. ע"כ צריך שיהי' האדם מתרגל לסבול לשמע הרבה, להוסיף ידיעה, מבלי הוסיף בזה עדיין דעתו והשקפותיו, אשר אם גם יתנגדו לאיזה פרטים וסעיפים אל יצא לריב מהר. הס, שתוק והאזן ורד לסוף דעת הענינים וחקור בכל חלקיהם, ואז כשתעלה בידך הידיעה השלמה כבר הנך מגבורי כח למלחמתה של תורה. כתת, שבור את אשר יראה לך לסתור ולהרס, אבל אל תהי מהיר להרס ולבקר ואתה אינך עדיין בקי גדול ומומחה בענינים אלו, כי מזה תצאנה תקלות רבות עיוניות ומוסריות. והעד ע"ז, כי הלא גם בכלל בסדרי הלימודים ג"כ הידיעה המקפת וכוללת צריכה להיות קודמת לעיונים מחודשים, ילמוד אדם תורה ואח"כ יהגה. ומה נאמר עוד ביחש הכתיתה והריסה, ע"י זיין והתנגדות והבקרת שראויה לצאת רק אחרי הידיעה העמוקה והברורה, הנקנית רק בסבל רב ועמל גדול. ואם תמלא את התנאי הזה, ודאי תביא גם כתיתתך ברכה לעולם וכך היא דרכה של תורה, זה בונה וזה סותר ובלבד שיהי' כדאי והגון לכך.

ברכות פרק ט׳ פסקה שמ״ה

הלימוד המעשי ביחוד בנוי הוא ע"פ נושאים ידועים, ע"כ ראשית הלימוד הוא הניסיון של הנושאים, הניסיון הוא המביא להכיר את הדברים התלויים בחושים הדקים, ומזה המין ההבחנה בין הדמים. ומי שברב סבל והכנעה לרבותיו יקנה לו יפה את כח השימושי הנסיוני, יבא מזה למערכה העליונה של הלימודים, עד שברוחב ידיעתו יוכל להגדיר כללי וערכי הלימודים, שלזה דרוש חכמה רבה באין ערוך יותר מהידיעה הצריכה לאיזה פרטים.

ברכות פרק ט׳ פסקה שמ״ו

...ואם זמות יד לפה, יש לפרשו ג"כ לצד המעלה שהוא נאמר על ענין הכנת החכמה, שצריך הבא להנהגת ציבור להיות מוכן בכל חלקי התורה וידיעתה, כמו שצריך לעניין תיקון המדות להיות מוכן תחילה בשלמות הענוה, ע"י הניבול ע"ד תורה, כן צריך להיות מוכן בשלימות החכמה והעצה בכל הענפים המתחדשים.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״א

היחס בין הציווי המגיע מחוץ לאדם, לבין השירה הפנימית שלו והחכמה האלוקית שבקרבו

אמנם היום הוא היסוד להשתלמות האדם בחומר ורוח. בו יתפשטו החושים למרחוק, לחוש את העולם החיצון, לבנות על פיהם את בניני השכל המעשי והעיוני, שממנו תוצאות למעשה האדם ושכלול המציאות. וכשאנו מעריכים את היום בתור סבה עקרית למציאות הלילה, והלילה כתולדתו וצילו ביחש הזוגי, הננו קרובים יותר לחוש את הלילה בערך שכלי, המצייר את מושג הזמן לפי טבע חלוקתו ההגיונית, שהם שלשת החלקים עבר הוה ועתיד, שעל פיהם יהיה הלילה בן שלש משמרות ועומד לעומת היום האחד כפי המציאות הטבעית. אמנם היתרון הנמצא למצב הנפש בלילה, שאיננה משועבדת לגבולי המציאות המורגשת, אשר תפיל על כוחותיה הפנימיים כבלים, ע"י השערת המקומות והמרחקים, עד אשר דוגמתם יצטייר ג"כ בשכל, לחשוב לרחוק ומיואש את אשר יושג בהרבה הכנות שכליות ומחקריות, מבלי להשכיל כי אין ההרחקה הזאת תלויה בעצמות האמת, כ"א בחלישות כחותינו, שאנחנו צריכים לצעוד כ"כ לאט עד שמתדמה לנו דבר הנשגב רחוק, "מרחוק ד' נראה לי". אבל כ"ז אינו בא כ"א כפי שהאדם משועבד הוא ביותר למצבו היומי, הנותן לו חיל ביחודו לא מפנימיות מקור נפשו כ"א מהעולם החיצוני אשר סביבו. אבל כיון שיודע כבר איך להשתמש בכחותיו הפנימיים, אחרי שכבר קנה לו דעת העולם החיצוני, ערכיו והשערותיו, אז דוקא ע"י ההתיחדות הפנימית של תכונת הלילה יתנשא למרום המושגים היותר בהירים ויותר צחים ואמיתיים. וממרום ההשגות הנשגבות והכוללות יקח לו מעמד ג"כ להליכות החיים בחיי המעשה, ע"י מעוזה של אור תורה תמימה, ורקיע וארעא יחוברו לו בחוברת, להשכיל ולדמות כפי בירורי המושכלות היותר זכות ונשגבות, ממרומי מעל של עז העיונים היותר מופשטים אל שפל תחתית המציאות היותר קרובה ויותר נמוכה, מבלי לאבד דרך, ומבלי לטשטש לו את ציורי החיים שבעולם המעשה הקרוב ומורגש, שזה ישלים לאדם קבלת עול מלכות שמים של ערבית. ומצד זה היתרון ראוי לקבוע למושג חליפות עתים של הלילה בערך מיוחד, שאיננו שאול ממאורעות היום שהם השעות, כ"א בהגבלה מיוחדת ללילה, המשקפת השקפה שכלית מופשטת על המציאות בכללה, באפס שיעבוד אל מראות החושים, ומציינת את הזמן בשלוש מחלקותיו העיוניות. ובזה יתרומם האדם בכחו העצמי, שמתגבר ועולה כפי קירבת אלוקים אשר בנפשו פנימה, "ומבקשי ד' יבינו כל", ואימת המרחקים לא תבהלהו לצייר ולהשיג, ולא תעלים ממנו גם חלק פרטי מהמושגים היותר נמוכים עם התגברו במעוף שכלו להתנשא למעלה, כי איכא משמרות ברקיע, ואיכא משמרות בארעא, "זה לעומת זה עשה האלקים". "יומם יצוה ד' חסדו" בחסד אשר יסובבנו בציווי ואזהרה הבאה מן החוץ למקבל ומוזהר. "ובלילה שירה עמי", שירה עצמית, הבאה מעומק מקור חכמת אלקים אשר באדם, "נהרא מכיפיה (מבריך) [מיבריך]", בהשקפת אמת לדעת את ד' ע"י מעשיו הגדולים, "כי כל בשמים ובארץ" שקורא אליהם יעמדו יחדיו.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״ב

הלילה כפי תכונתו, שהאדם הפרטי יוכל להתיחד עם נפשו, ע"כ באמת הוא צריך לקחת החלק היותר גדול בהשתלמות האנושית, בחכמה ומוסר ודעת השי"ת, שרק ע"י התעלות כל איש פרטי בבנ"א יוכל הכלל להתעלות.