חכמת ה'

ברכות פרק ט׳ פסקה צ״ט

יסוד הניסים צריכים להמצא, על שם שיש במציאות מצבים כאלה מזדמנים לכלל ולפרטים, שהצרה גדולה, באין גבול יכולת האדם להושע, כאשר הגבול של היכולת, של התאזרות כל הכחות האנושיים עובר שם, יש מקום צורך לנס. ע"כ נקראת ג"כ ארץ מצרים כשמה, כדדרשינן שמות, "אשר שם שמות בארץ", גם השמות אינם מקרים עזובים, אע"פ שבאים ע"י מקרים חולפים קרובים ורחוקים. אמנם שמה נפתח מקור למציאות הניסים בהמון, בעבור המצרים שהם הגבולים, גבול הוא מצר של היכולת האנושית להושע, אז תקום עזרה שמימית. והנהגה זאת דרושה מאד מחכמת ההנהגה האלהית, יען כי צורך גדול יש לכלל האנושיות שתהי' ההכרה המוסרית חזקה מיתר כחות הנפש האנושית כולה. ע"כ צריך בההנהגה הכללית מקום ששם לא יהי' אפשר לכל כח מכחות הנפש האנושית להושיע לאדם הכללי או הפרטי, רק יעזר כפי ערכו המוסרי וקרבתו אל האלהים. ע"כ הלל מצראה הוא שם הגון לההלל המיוסד על הודאת ניסים, מצד יחש מצרים לכלל הניסים, והיחש יש לו ערך ידוע בעצם השם המבאר את תוכן הניסים ושימושם שהם רק בהיות האדם בא עד מצרי יכולתו, והוא ראוי לעזרה ניסית, אז תגלה יד ד' על עבדיו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״כ

...יחידי הדור המצויינים ימצאו שיהיו כוללים כל ערכי ההכרה האפשרית להמצא אצל כל אחד ואחד מישראל, שכ"א הוא חלוק בתכונתו בחינוכו ומעלות נפשו. ועפ"ז יבנה אצל כ"א צביון מיוחד לאופני ההסתכלות של הדיעות הרמות העולות למעלה, שתכליתן היא הדעת האלהי לאמתתו, כחק האנושי היותר נהדר ושלם. ובאשר ממקור ישראל תתפשט הדעת ג"כ לכל ההמון האנושי, ע"כ גם חילופי ההכרות האפשריות לצאת אל הפועל גם בעמים רבים, בהתחברם לאור ישראל וקדושו בקץ הימים, גם הנה נאחזות ביסודן של ישראל. ע"כ הדיעות היותר עליונות עם כל עושר שלל צבעיהן השונים מאד, ועולים למעלה להתאחד באור דעת אלהים אמת, יובנו לנו בכללות במשא נפש של ששים ריבוא מישראל, שבהמלא כל נפש מיוחדת באור הדיעות שראוי לה ע"פ חקה היותר שלם. אז בהתיצב כולן במערכה שלמה, יצא לנו האור היותר מבריק בדעת אלהים והוד החכמה העליונה המביאה את כל הטוב לעולם, הכוללת את דעת ד' לכל צדדיה בחק האדם בכללו, אשר בצאתו אל הפועל מוכרח הוא שתמלא הארץ ממנו דעת ד', עד שלא ישאר מקום בעולם לכל צל של בערות המביא לכל רעה והפסד וסילוק השלום באדם ובכלל המציאות, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים".

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״א

כשם שחיבורם של הכוחות המתנגדים וסותרים זא"ז פועל על הרגשתנו והבנתנו בהשכלת דעת יוצר כל המסדר כל בחכמתו מצד הערכים המוחשיים, כן עולים אנחנו מזה גם אל הערכים המוסריים ביחש ההנהגה הכללית והפרטית. שכיון שהחכמה העליונה וההשגחה המופלאת מטפלת באחדות כל היקום בכחותיו החומריים, על אחת כמה וכמה שיש שם אחדות נפלאה פועלת בהכחות הרוחניים, שמהם להנהגה תוצאות שמגעת ג"כ עד גורל האדם והמון רגשותיו ונטיותיו לטוב ולרע. והנה הדבר הנוגע ביותר להבנת האחדות וההשגחה האלהית באופן חודר, להעמדת מוסר הצדק האנושי ללכת באור ד', בדרך צדקה ומשרים כתורה וכמצוה והשכל וידוע, הוא הידיעה הברורה ע"ד כחות הרע שבמציאות. שהאדם מתחרד על פעולות של הכחות הנכונים להזיק והם אינם בעלי שכל ובחינה. הטבע עושה את מעשיו ומשפיע בשוה את חלק הרעות על כל המוכשר לקבלן, כטוב כחוטא. בזה דומים הם כחות הטבע ביחוסם אל ההפסד, כההיזק הנמשך מהעקרב, שמזיק בעוקצו מבלי התכוין, הארס קבוע בעוקצו החד והוא הולך ומניע אותו, ומי שיפגע על דרכו מוכשר לקבל עקיצה הוא נעקץ מבלי חשבון. אמנם לעומת זה ישנה מערכת של כחות רעים, שבהם יש תבונה ודעת, ואור ההשגחה האלהית מורגש בהם, הם נפגשים דוקא במי שראוי לכך לפי מוסרו הפחות, "פועל אדם ישלם לו וכאורח איש ימציאנו". זה החלק הוא הדומה ביחוסו לציור נהר דינור, כולו שריפה ומוכן לכלות ולהזיק, אמנם הוא נגיד ונפיק מן קדמוהי בהשגחה נפלאה ומורגשת למעמיק ומסתכל. ובאשר לפי האמת, גם עומקם של הכחות הרעים המוכנים לחבל, שאפשר לדמות שהם עזובים ומוכנים לפעולה של שלילת חשבון ודעת כעוקצא דעקרבא, אבל גם הוא מנח בנהר דינור, גם הם נאחזים במשפט ישר ובשקול דעתו של אל דעות, "רוח סערה עושה דברו", ושרק משום זה החק של קשר הכחות והתאחדם, הטבעיים עם השכליים, רק דבר זה גורם שיש תרופה ותקנה לכל קלקול ותקלה, כי הוכנו כולם לתכלית הטוב היוצא. אבל לולא זה החק המאחד, מאן דהוה טרקא ליה עקרבא לא הוה חיי, לא הי' אפשר כלל להנצל מפגישת המקרים שע"פ חוקי הטבע הבלתי יודע ומרגיש. אבל העוקצא דעקרבא גם הוא בנהר דינור מנח, ונהר דינור הלא הוא נגיד ונפיק מן קדמוהי בהשגחה, כדחז"ל: להיכן אזיל, על ראש רשעים, שנאמר "הנה סערת ד' חמה יצאה, וסער מתחולל על ראש רשעים יחול". אבל הצורך המביא שיהיו הכוחות הטבעיים פועלים בזעף ומדה גדושה ומרודפת כזאת מבלי שום הבחנה בעצמות פעולתם, והם יתרכבו עם הכחות החיוניים והשכליים, ורק בהרכבתם יצא סוד החיים במשקל המכוון והמשוער מפלא יועץ ית', זאת היא מדת ההנהגה העליונה, דרכי אלהים חיים, שעליהם אמר איוב "התקשר מעדנות כימה ומושכות כסיל תפתח", לדעת לעמקו את סוד החיים היוצא מהרכבה ממוזגת של כוחות שכ"א מונח בטבעו לפעול בשפע רב יותר מקיומו של עולם, וממילא הוא מביא בכחו הריסה וחורבן וכן השני, וע"י התחברם והתמזגם נמצא החיים וכל המונם נצבים לפנינו וקיימים ונהנים מזיו החיים. וזה יהיה לעדה לאיש חוקר לכל תכלית, כי יסורי הצדיקים מתגרת יד הכחות הטבעיים הבלתי מרגישים, שנראה כעוקצא דעקרבא, אינם עזובים ולא מקרים כ"א נמשכים מנהר דינור, שנמשך משום דעתיק יומין יתיב וספרין פתיחו, ומתוך שהכל הוא בחשבון ובדעת עליון, אנו מובטחים על הטובה השלמה והחסד הגמור שיהיה נשפע ע"י המון כל אלה ההרכבות, שעינינו הטרוטות לא יוכלו להביט אל עומק ערכם. "מה יקר חסדך אלהים".

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ז

חכמת השגחת ה' דרך המהפכות הגשמיות והמוסריות

כאשר כל הדברים המתהוים בעולם, אפילו הענינים הקטנים, המה מקושרים אל כלל המציאות ומתקשרים אל תכלית רם ונשא בספר הכללי ספר ד', ומצטרפים כצירופן של אותיות הפרטיות אל בנין מערכת ספרים רוממה ונשגבה, על אחת כמה וכמה, הדברים הגדולים, וביותר הדברים שהם נראים כמכשולות בדרכי המציאות ומגרעות בבריאה, ודאי ראוי לדעת "כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, והאלהים עשה שיראו מלפניו", כלומר המעשים המתדמים לנו למכשולות, יתבארו כשנעריכם בתור חוליות לבנות את בנין המוסר האנושי וההשלמה הרוחנית היותר נשאה, שהיא צריכה לשימושה, כל אלה הדרכים המסובכים. הדברים היותר מחרידים את לבב המשקיף על התולדה, הוא מחזה רעש הארץ שלפעמים יהפך משורש עמים וגלילות ויעשה שמות רבות, ורבבות אדם ירדו שאול חיים, לפעמים. ומהפכה נוראה כזאת כשתזדמן תעשה רושם גדול בכל החברה האנושית, שהיא מתקשרת עדר אל עדר. להבין שורש החכמה בכללות, למה משמשות מהפכות נוראות כאלה, לא יתבאר לנו אלא כשנשכיל שיש צרכים רבים להעמיד על מכונו את המוסר הכללי. ויש ג"כ חסרונות רבים קבועים בחוק החברה האנושית שאי אפשר לה לקבל תיקון בעמידתה שוקטת על שמריה. ורק דעתו של אל דעות אשר לו נתכנו עלילות, היא המכרעת אימתי צריכה התרבות האנושית הכללית להעזר ע"י מהפכה גדולה, שעוקרת משורש חלק גדול של המין האנושי עם חיי חומרו ועמהם ג"כ מצב רוחו ומוסרו, כדי לבנות על שאיות חורבנם יסוד לשכלול של תיקון הראוי להצטרף אל התיקון האמיתי, שראוי לכסוף אליו בחק הכלל...אמנם התכלית האחרונה שהיא הטוב העתיד הנשגב, הוא ים גדול ורחב ידים, נבנה מריבוא רבבות סבות לאין קץ, וערך מהפכה אחת לא תהיה ניכרת כלל לעין האדם הקצרה, איך תתקשר עם התיקון הכללי, אבל ידענו אל נכון שסוף כל סוף תתקשר אל המטרה הכללית ותצטרף לחשבון הגדול. האי גוהא מאי הוא, סיבתו הרוחנית המוסרית ע"פ עצת ד' העליונה, מאי היא, איזו מטרה תחייב מהפכה נוראה, המאבדת ומורידה לטמיון חלק חמרי ורוחני מרכוש האנושיות הכללית. אמנם התשובה היא, המהפכה מתחייבת לרגלי עקירת חסרונות קלוטים ומוטבעים עמוק בגוף החברה, המתראה ממצב ישראל בעמים, הבלתי טבעי כלל מצד ההנהגה הישרה השכלית וההגיונית, כשהקב"ה זוכר את בניו ששרויים בצער בין אוה"ע. החסרון הכללי הזה מחייב להנחות תיקונו בכל האמצעים שבעולם וגורר עמו ג"כ הכרח של מהפכות, "נוע תנוע ארץ כשיכור וגו'", "והיה ביום ההוא יפקוד ד' על צבא המרום במרום, ועל מלכי האדמה באדמה", המהפכות והירידות החמריות והרוחניות, הנה כשהן לעצמן נגד השאיפה האלהית, שחפץ בטובתן של בריות ואושרם הגופני והחומרי, "כי לא תחפוץ בהשחתת עולם". ע"כ הנה שתי דמעות, ואלה שתי הדמעות אמנם לא ישאירו רושם לעין האדם הרואה, כי הן נופלות לים הגדול, ורק מי שהוא כ"כ חכם שיודע לשער כמה טפות יש בים הוא יוכל להבחין את ערך שתי הדמעות שנוספו על הים הגדול, אבל העין הקצרה של רובי בנ"א לא תבחין כלל בדבר...הדחיה היא אמיתית ביחש החזקת ההרס למעשה מוסרי בחק האדם, אבל ביחש ההגיוני לכלל ההנהגה האלהית המקפת רבבות דור, היא ודאי אמתית דגוהא גוהא עביד, מהפכה אחר מהפכה אע"פ שיש הפסק בנתים כי "לא ישוב חרון אף ד' עד עשותו ועד הקימו מזמות לבו, באחרית הימים תתבוננו בה בינה", והאי דלא אודי ליה כי היכי דלא לטעו כו"ע בתריה בפועל וחק המוסר המעשי, שדעות כאלה הנה מחליאות את המין האנושי ומביאות רעות רבות לעולם. וכבר נוקשו רבים ונלכדו ע"י אלו הדרכים המסוכנים, ודומים המה אלה המהרסים השונאים את החיים כמו שהם ומנתקים את מוסדות הסדרים, לבעלי אוב הדורשים אל המתים ומניחים את החיים, אשר רק עם החיים וסדריהם ימצא האדם מקום להוציא אל הפועל כל טוב וצדק, ומה שהוא נוגע לסתרי ההנהגה העליונה, ע"י דרכים מופלאים שלרגלם ילך דבר ויצא רשף לפניהם, המה כבשי דרחמנא והמשפט לאלהים הוא. אבל האדם צריך לדרוש תמיד להתהלך לפני ד' בארצות החיים, ולהיות דבק בחוקות החיים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ח

השקפה פרטית על חזיון הזועות, היא כי כחות היצירה שהם כחות הטבע הפועל, הם פועלים פעולתם לחולל ולהוליד, לשכלל ולהיטיב את היצירה ע"י ההתנגדות שבין הכחות. ולפעמים מזדמן שההתנגדות שבין שני כוחות פועלים ביצירה היא גדולה כ"כ עד שהתנגשותם גורמת זועות. אבל מטרת ההתנגשות הזאת היא בשביל הטובה הנצמחת לכלל המציאות אחרי השקטת המלחמה הטבעית, שיעשו הכחות המתגוששים שלום בעולם, להטיב תיקונו ושכלולו. ומאשר כל יצור הוא יציר כפיו של יוצר בראשית, א"כ כחות היצירה כפיו המה, והתגוששות שלהם היא ספיקת כפיו ז"ע גבי זו. וכמו שספיקת הכפים זע"ג זו מוציאה את הכעס הפנימי החוצה וגורמת רווח לרוח הפנימי שינוח, כן ההתגוששות של הכוחות הטבעיים. כוחות היצירה, כשהם נאבקים בבטן האדמה, כשהם יוצאים אל הפועל ע"י רעש ורעידת הארץ, גורם הדבר שמתכלה כחם המוכן להשחית ולחבל, שאלמלא יצאו אל הפועל במקום האחד המוכן לכך ע"פ ההשגחה העליונה והיו נעצרים עוד, היתה ההתלקחות מתרבה, והיה הדבר מגיע לחורבן עולם מלא. ע"כ היציאה אל הפועל היא ספיקת הכפים, המניחה את החמה ומביאה לידי שקט לימים הבאים. "משמים השמעת דין, ארץ יראה ושקטה".

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ט

האנחה יוצאת מלבו של אדם אחרי שכבר קדמו לו המון רעיוני עצב גורמים להוציא אנחתו אל הפועל. וכל זמן שיש אפשרות בלבו של אדם לעצור אנחתו אינה יוצאת החוצה כ"א כשכבר נמלא לבו מיגון ומרירות נפש. כן הזועות הנה עצורות בבטן האדמה זמן רב ועצום, וכאשר נראה שיצאת זועה מן הכח אל הפועל, ידענו ברור שנתרקמה בתחתיות ארץ זה שנים רבות. ובהשגחת השם ית' המרחם על הארץ ועל הבריות הוכנו מאז סבות שעצרו את הרעש, עד שבא מועד ההכרח שיתגבר על כל המעצורים ויצא אל הפועל.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״מ

אם אמת הדבר שהסבה החזקה הטבעית אל הרעידה, א"א שלא תהי' התלקחות פנימית של כוחות עצומים מתגוששים בבטן הארץ, אבל להשלמת הדבר אל הפועל, צריך שיהיו משותפות לזה סבות חיצוניות ג"כ מהעולם החיצוני, מעמד התקופות וכוחות המושפעים מסיבובי הכוכבים במסלוליהם, וכוחות המלאים באוירו של עולם, מרוח וזרם ויתר כחות פוגשים שמעיקים על הכחות העצורים בבטן שאול בעמקי הארץ, שיצאו אל הפועל בכל זעפם. וכל שהדבר כולל יותר וצריך להזדמנות של סבות יותר מרובות, הוא מורה לנו על עוצם ההשגחה והדיוק שיש בדבר הגדול הזה, שנראה במראהו החיצוני כאילו הוא מקרה מרעיש בודד ביצירה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קמ״א

כלפי הסבות הטבעיות המתחקרות בזה, שכבר אמרו רבנן הבנת הדבר בבעיטת הרקיע, המכונה בכלל עולם החיצוני בערך אל עצם הכדור הארצי, שבו תמצא הסבה הגלויה אל הרעידה. אמנם זהו דבר ברור, שאי אפשר שיצאו אל הפועל הסבות הטבעיות כ"א כשיהיו הסבות השכליות המתאימות אל ההשגחה הכללית נכונות לזה. ע"כ עיקר הדבר תלוי רק במעמד הסבות הרוחניות השכליות, שהן נתלות הרבה מאד במעמד המוסרי האנושי. והסבות השכליות יש להן יחושים אל הסבות הטבעיות כולם, להיות מזדמנות כפי הראוי למערכתם. וכבר ביאר הר"מ ז"ל במו"נ שיתוף רגל אל סיבה, כלומר עיקר דחיקות הסבות המחוללות מהפכה נוראה כזאת, אין ליחשה אל דרכים קבועים בטבע המת, שלא יתכן בהם השינוי מצד יחש החיים השכל והמוסר, אלא שהדברים תלויים בסבות העקריות שיש להן יחש אל מעמד השכל והמוסר ועל פיהם הן משתנות בפעולתן. והסבות העליונות הרוחניות שמתחת כסא הכבוד של ההנהגה האלהית השכלית, הנה נפגשות בשלשלת הבריאה לפעול על ההתועדות של הסבות השפלות שמוכנות בכחן מאז מעולם, אבל קשורות עם תנאים רבים שהם עולים שמים ויורדים תהומות.

ברכות פרק ט׳ פסקה קמ״ט

הוצאת היצירה מן הכח אל הפועל ע"י הכחות הרבים והשונים, צריכה כח, דהיינו עצם סיבוב הפעולה אף כשאין שום כח מתנגד ומפריע, מ"מ כח רב צריך לפעולה רבת ערך. והידיעה היותר עליונה היא, כאשר נכיר את המון המפריעים העומדים על כל צעד, מכוחות הטבע עצמם בהפגשם זה בזה, שמבלעדי ההשגחה האלהית הנותנת קצב וגבול לכל כח לאמר: עד פה תבא, רק עד הגבול שיועיל לשכלול הבריאה ולא להרסה, כ"א במקום שההריסה היא צורך תיקון, והסתירה צורך בנין. היינו הגבורה, התגברות הכח הבונה והמחולל על הכח המהרס והמחריב, בגזרת יוצר כל ב"ה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ב

...אמנם לעת תחל תקופה חדשה בעם, וכוחות חדשים יבאו ליקח מקום, שהמה הולכים ע"פ השגחת השם יתברך, להמציא מקום אל הדרכה טובה וישרה המתרוממת ברב שכל והוד חיים, מ"מ בהתחלה, קודם בוא האורה והכוחות צריכים להתחזק, אז מתמוטטות הצעות רבות ונפילה מוסרית מוכנת.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ג

השגחת ה' על הכנת האדם לקבל תורה ומוסר

ההשקפה היותר ברורה על תעודת המציאות בכללה היא התעודה המוסרית, כי מציאות נפשות יקרות, פועלות צדקות ועז, היא המציאות היותר מפוארה ונשגבה בעולם...ואנו מוצאים שרבים המה האנשים שהרעמים יחרידו אותם ברב או במעט, ע"כ חלילה לנו מתת את הפגישה המוסרית עם החק הטבעי לדבר מקרי, ביחוד באשר אנו מוצאים לו תכלית נעלה. כי אין אנו יכולים כלל לשער עד היכן הדבר מגיע, וכמה גדול הוא החלק שרוך הלב הבא ע"י ההתרגשות של הרעמים פועל על ההכנה המוסרית, אשר תגמר באין ספק רק עם הלימוד וההאזנה. אבל הסבה המכשרת את הלב והאוזן לשמע ולהקשיב ולהפרד מעט משרירות לב היותר קשה, היא הרכת הלב הבאה ע"י המקרים החיצוניים המחרידים את האדם, והרעמים הם אחד מהם [מ]היותר קבועים ומיוסדים. וגם כאן אנו פוגשים שווי ערכין בין ההפעלות הטבעיות אל הרשמים המוסריים, כי גם (ל)ענין הפעולה החומרית של הרעמים, היא להכשיר את הארץ להוצאת כחותיה בזרעים וצמחים, כעין הכשר הרוחני שבנפשות.

ברכות פרק ט׳ פסקה קס״ז

התפילה אע"פ שיסודה הוא ברגש, מ"מ צריך שתהי' מושפעת ג"כ מהדעת וההגיון כפי אותה המדה שהרגש צריך אליהם. ותכלית התפילה ופעולתה הלא נועדה להיות מסייעת להשלמת האדם ושכלול רוחו, ע"כ מראש מקדם הוכנו ע"פ חכמה העליונה, הנותנת כל דבר בעתו, גם אלו המקרים שבאים במצבו של אדם, שבהם יתעורר אל התפילה. ואותה ההתרוממות המוסרית שיקנה ע"י התפילה תתאים אל התכלית הכללית שע"פ זה האופן יהי' נכון אותו החפץ הפרטי להועיל לפי האופן הרצוי. ע"כ תיקר ערך התפילה כשתהי' נשלמת ע"פ שני תנאים: האחד, שתהי' מכוונת לפי מנהג העולם התדירי, שאז תכיר התפילה מקומה ג"כ בתור אחת מהשלשלאות המאחדות את המציאות כולה ע"פ הסדר הנעלה של החכמה האלהית. והשני, שתהי' מתאמת אל ההגיון והשכל הבריא, אז תוציא אל הפועל את הכשרון הפנימי בנפש, ותכוון ג"כ לפעמים אל המטרה של הבקשה הפרטית. ע"כ בהחסר התנאי הראשון, כשיבקש דבר שאינו לפי מנהגו של עולם התדירי בחיי שעה, אין לזה יחש אל תעודת התפילה, שהיא צריכה להיות קרובה תמיד אל האדם, לעודד רוחו ולהעמידו בקרן אורה של קרבת אלקים, או שאין בה יחש אל ההגיון והשכל הישר. כעין שתי אלה השנויות, הבקשה אל השתנות העיבור היוצא ממנהגו של עולם, והבקשה על עבר מוחלט שאין לו מקום בהגיון, לא די שאינן ראויות להעשות, אלא שאינן בנויות ע"פ כחות הנפש להיות מושגת על ידן אותה המעלה הנפשית שהתפילה פועלת על האדם, שהיא באה דוקא כשמתנהגים עמה ע"פ מדתה. ע"כ נקראות תפילת שוא, להורות שלילת כל תועלת, לא לבד הפרטית המבוקשת כ"א גם הכללית הרוחנית, שהיא הסבה החזקה במציאות התפילה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ט

העיר, שאע"פ שראוי לומר שאין התכונות הרעות מוכרחות, ואין תכלית להיכולת העליונה לשכלל את הכל בתכלית ההשלמה מראשיתה, מ"מ ראוי לומר שאין להדברים המזיקים בתכונות צורך ביצירה מפורטת, כי בכל מקום ששם התעסקה החכמה העליונה בטיפול היצירה והשכלול יש סדר ותיקון, והמקום הנעזב משכלול ממילא יוצא בתכונת הריסה. וה"נ הכחות הנפשיים, כפי אותה המדה שהתכוונה החכמה העליונה לעזוב בלא שכלול, יצא כח היצה"ר לבלע ולחבל, וא"כ אין צורך ליחד יצירה מיוחדת לכחות הרעים, אלא מיעוט אור ההשגחה האלהית הוא הגורם שרשומי התוהו ניכרים עדיין, ע"כ נוטה הכח לחבל ולהחריב. וכן הנטיות הפחותות הבהמיות הנשארות בנפש האדם הוא רק לפי הערך שהסכימה החכמה האלהית לעזוב השכלול מיצירת הנפש האנושית, כדי שתהי' משלמת עצמה ע"פ תכונת הבחירה הניתנת לה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קצ״ו

מיעוט הדמות של הנקבה המתיחדת בכח הרגש המתגבר על השכל והמשפט, אף אם נאמר שתכונת השלמת הרגש איננה שיעור קומה לעצמה ואינה באה כ"א מקץ ושיור של השכל בהחלשו, ע"כ אין ראוי לומר שזאת היצירה היא יצירת פרצוף בפ"ע. אמנם הכי יש להכחיש שדברים גדולים ופעולות רבות יצאו לטובת האנושות, החמרית והרוחנית, ע"י מציאות הרגש והשלמתו. ואפילו אם נאמר שאיננו דבר לעצמו כ"א התחלשות השכל, אבל החכמה העליונה בחרה זאת [ה]התחלשות לשימושה, בעבור אותן הטובות הרבות שהרגש הער והמתפעל מסבב אותן, ע"כ ע"פ העצה העליונה, המחשבה העליונה, שנים הם. הרגש עם כל מציאותו [הוא] רק ממציאות כח השכל שנתמעטה בהירותו ויהי לכח מדמה ומצייר, אבל הלא גדולות עשה ועושה בארץ, לטובת ההשתלמות הרוחנית והחומרית. ע"כ המחשבה העליונה תקציע לו מקום מיוחד, כיצירה שלמה של מערכה גדולת ערך.

ברכות פרק ט׳ פסקה קצ״ז

...אמנם אם הדבר הוא פשוט למ"ד זנב על פרטי הרגש, אבל היחש הכללי של הרגש אל השכל היה מקום לטעון שראוי עכ"פ לחפש עקבותיו. ובאמת גם זה הוא טעות, כי החכמה העליונה גזרה שיהיה הרגש מבונה לעצמו, עד שאפילו כלליו יבנה ג"כ לעצמו, אלא שבהיותו כבר מבונה כל צרכו, ישוב להתחבר עם השכל למצא על כל דבר וענין ממנו טעם שכלי ומקורי, אבל שכלולו והרחבתו צריך שיהי' ממנו עצמו, לא נצרכה אלא למקום חתך, גם זה נסגר בשר תחתנה, שאפילו הכללות של הויית הרגש מתכונת השכל ג"כ לא יושקף כ"כ לשכל האנושי הבוחן ובודק. ואמנם הדבר נעלה מכל ספק, כי כל תוצאות הרגש כשהולכות בדרך ישרה ע"פ הרגש הטהור של הנפש הטהורה שלא השחיתה דרכה, שהיא תורה, דעת ד', וחן ושכל טוב. "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה", והדברים מגיעים בשאלת טעמי מצות שהרחיבו בזה גדולי עולם.

ברכות פרק ט׳ פסקה קצ״ט

...עוד יש מקום להערה, כי התכונות הגופניות בתואר וחק הגזרה הגופנית, נוצרו ע"פ עצת ד' לפי השימוש העתיד ולא שהשימושים הביאו בהמצאם את התכונות הנצרכות להם, שהרי לא הי' מקום כלל לקבלת הולד אם לא בהיצירה האורגנית המכוונה לזה. וזה בא ללמד על כל התכונות הקיימות, שנעשו בכוונה עליונה ע"פ הערכים הצריכים לקיומם, זולתי אותן הדברים שחייבה החכמה האלהית שצריכים הם להגמר ע"י הנהגה וחינוכים. וזה אב לכולם "ויבן ד' אלהים", בנין הראוי לפעולתו בכל צדדיו ודרכיו, מאין צורך וגם אין מקום למעשה השלמה שיבוא אח"כ, כיון שבלעדי זאת התכונה אין מקום להתחלת התקיימות המין וריבויו.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ב

...ומרכז האמת היא תולדה אמונית שתבא בדעת נפש, כשיכיר העם את ערך ההצלחה של התכנסות הפרטים אל הכלל מכל צדדיה, אז יכיר שהחכמה האלהית הכללית המתעסקת בהשלמתם של [ה]בריות, בהכרח תקבע חותמה, חותם האמת, על המרכז הרוחני, לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא...וזאת היא דרכה של ההשגחה האלהית.

ברכות פרק ט׳ פסקה רפ״ד

כל שיסתכל יותר האדם בתוכן הנפשות הפרטיות של בנ"א יותר ישתומם על ההבדל הגדול שיש בין תכונה לתכונה, בין מצד החינוך והלימוד שהכה שורש בלב כ"א באורח פרטי ומשונה משל זולתו, בין מצד התכונה הטבעית הקבועה בטבע היצירה, הפועלת ג"כ על המראה החיצוני של הגוף, ומ"מ דוקא ע"י השינויים הם מתאחדים כולם למטרה אחת, לבנין העולם בתעודתו הראויה לו. הרי יש להתפלאות על החכמה העליונה, שע"פ הרזים הפנימים הידועים וגלויים רק לפניו ית' מתקשרים ומתיחסים כל אלו ההפכים זה לזה, עד שע"פ צירוף כל הדיעות והפרצופים השונים יצא בנין הרמוני מתאים מאד. ואלמלא היתה ידיעה לבני אדם בדבר השיווי הפנימי שלהם, לא הי' כ"א מושך כ"כ לחוגו בקנאה יתירה והיתה הפרטיות מתבטלת, ומתוך ביטול הפרטיות לא הי' חומר לבנות את הכלל. ע"כ שם השם ית' בטבע, שכל יחיד שבבנ"א אינו מתיחס אל העולם כ"א ע"פ פרטיותו ומתגדר בה, ע"כ הוא משלים את הראוי לו. ולפעמים הוא רואה רצונותיו של חבירו כאילו הם מיותרים בעולם, ואילו הי' דעתו קרובה כ"כ לציוריו של חבירו כמו שהוא קרוב לשל עצמו, הי' מתחלש אצלו התיחדותו לעצמו והי' חסרון בהשלמת פרטו, עד שמזה היתה תוצאה לחסרון השלמה אל הכלל כולו. ע"כ נשארו בגלוי השינויים בכל תקפם, ובפנים בעומק רזי החכמה העליונה שם המה מתאחדים, עד שלסוף כשיושלם החינוך האנושי, לא יהי' צריך כ"כ הפרטיות שמירה מעולה כזאת, "אהפך על העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד' ולעבדו שכם אחד", וכ"ז שהחילוקים וההבדלים צריכים לעולם, הרזים שעל ידם מתאחדים כל הפלגות הם נתונים בנרתיק מכוסים מעיני בנ"א. ויען שישראל יהיו הגורמים להוצאת הרזים הללו לאורם, מברך בראיית אוכלסיהם: "ברוך חכם הרזים".

ברכות פרק ט׳ פסקה רפ״ו

...כל האומניות שוקדות ובאות לפתח ביתי, ומביאים קורת רוח והרחבת דעת בעולמי הפרטי. ע"כ את כולם אאהוב וכולם אכבד. וכל החילופים והשינויים הרחוקים ושונים זה מזה לפי החיצוניות, אדע שיש להם קשר של שלום ואחדות ע"פ החכמה העליונה הפנימית של חכם הרזים ב"ה, שברא כל אלה לשמשני, ואת כולם אחבק באהבה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רפ״ט

...הארץ, ארץ הקדושה, רק היא בעזרתה הרוחנית, ההיסתורית והחומרית וכל תנאיה, נתראה בתור עם שהוא המובן מאוכלוסא. אמנם בבבל, מקום הגלות בארץ ממשלת זרים, לא נוכל להתיצב בתור עם, ולא יקבלו עניינינו הכלליים תכונה כללית לאומית. ע"כ לא יתראה בהם ההוד וההדר ששופע על הכללות הלאומית, שמתאחדים על ידה כל פרטי האוכלוסא באחדות נפלאה, בחכמת חכם הרזים ית'. וגם אם יקבצו קיבוצנו בארץ ד', צריך עם המקום להיות הריבוי מתאים לענין הלאומי הראוי. שאם יהי' רק קיבוץ שיוכל להקרא עליו שם מפלגה או כתה א"ז הוד האוכלוסא, ולא באלה יתגלה לנו חכמת חכם הרזים. ששים ריבוא הוא המספר ההכרחי, לפי תכונת עם ד', כאשר עד זה המספר הי' העיכוב, עד שעמדנו עליו להיות לעם בתחלת היותינו לעם בצאתנו ממצרים.

ברכות פרק ט׳ פסקה רצ״ו

...ולמען היות לאות לבני מרי, לזכר על התכונה הראויה לבא בתור מהומת אלהים על רשעים השמים רק בשר זרועם ומן ד' יסור לבם, תוכל עצת ד' להפליא שבפועל יפגע הדבר באותו רשע, שהיה משאו ומתנו אז מלא ענין לדורו לאלה הלימודים הזדונים.

ברכות פרק ט׳ פסקה ש״ג

הנס יש לו ערך מצורף אל הדרש, כאשר נדע ממאורע הנס איך ההשגחה האלהית מדוייקת מראש מקדם, שהרי אין שינוי רצון לפני אדון כל המעשים, א"כ החכמה העליונה מאז מקדם כבר הוכנה באין מחסור להשלים כל הדרוש לטובתו הגשמית והרוחנית של האדם בכל האופנים המשתנים עליו, והוכנו סיבות מפליאות להוציא כל דבר בעתו, ואנו רואים זאת הדייקנות בולטת מהתוצאות הטובות של הניסים, והניסים עצמם המעידים על כוונתם והכנתם מאז. א"כ כאשר אנו רואים שכמו שיש ערך לפגישת הסיבות אלו באלו עד שיוצא מהם המבוקש הראוי לפי החפץ העליון, כן אנו רואים שהפגישות של הרעיונות של החושב וההוגה בדברי תורה, שמוציא דברים גדולים ונעלים שמועילים להרחיב חכמה ודעת, מוסר וצדק בעולם, ודאי הפגישות הללו ג"כ מכוונות הנה. כי לא תפול תועלת חומרית מורכבת כ"א הוכנה מראש, וק"ו לתועלת רוחנית, שהיא אב לכמה יתרונות ברוח האדם, שהיא סיבה גדולה לכל הצלחותיו. ע"כ מתוך הניסים ואמונתם נתעורר על יקרת ערך הדרש, שאנו בו מכירים את המקראות וכל המושגים השכליים, שכבר נמסרו לנו מדברי חכמים וחידותם לסיבות טובות פוגשות בשכלינו להוציא על ידם אור השכל ומוסר טוב לעולם, ונכון הדבר להאמר הואיל ואתעביד לי ניסא בהאי קרא דרשינן ליה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ד"ש

החכמה האלוקית בבריאה

מעשה בראשית, מעשה ד' אחד, יעירו אותנו לדעת כי כל המציאות כולה היא מעשה אחד אף שרבו מאד פרטיו, רבוא רבבות עולמות גשמיים אשר אין ספורות למו, והמון ברואים רוחניים לאין תכלית, עם המון מסבותיהם תנאיהם וצדדיהם, כולם יחד מתקשרים בקשר אחד, עד שאם היינו יכולים להציץ באור הגדול של כל המציאות כולה, הי' נגלה לנו איש אחד בגשמותו ורוחניותו, כאשר יאתה לאדון אחד להיות כל פזוריו הנראים לנו ממעשיו, לא ניצוצות אורה נפזרות כ"א אבוקת אורה משולבת ביחש נעלה ונשגב. ותחת אשר ע"פ הידיעה של כל פרט ופרט מהיצירה הגדולה בפ"ע, נאמר שרבו מעשיו, "מה רבו מעשיך ד'", בשומנו אל לב מציור מעשה בראשית שכל אלה המון הפרטים, שכ"כ מתפלאים אנו על הודו ונוראותו של כ"א בפ"ע, הם מקושרים זע"ז כערך גוף בעל אברים רבים וכמכונה נוראה שאין קץ לפליאתה המורכבת מהמון חוליות אין קץ, אז לא נאמר כי רבו המעשים, אבל יותר מזה נשתומם שגדלו מאד, עד שכל הגדולות שאנו מציירים הכל אין ואפס הוא לגבי גדולה זאת של כל המעשה אשר עשה ד' מראש ועד סוף, ע"כ הגדולה היא מעשה בראשית. וכאשר יצבור לו האדם בדעתו חלק גדול מהמציאות, וישיג כח התקשרותו בכל פרטיו וכחותיו אלה עם אלה, ועם זה לא תדע עוד נפשו לפתור החידות הרבות שיראו לו בהמון חכמת היצירה, כ"א כל שיוסיף דעת עוד יוסיף פליאות על פליאות. ומהי סיבת הדבר, כי הפתרון של המציאות לא יוכל היות כ"א בהבנה שלמה של כל כללו, כיון שהוא כולו דבר אחד גדול, וזהו נעלה ממחשבת כל הוגה וכל חושב. ע"כ כל מה שנאמר שהוא עושה גדולות, הננו מעריכים חלקים מהגדולה הכללית ואנו משתוממים על גדולתם, והם כ"כ גדולות עד אין חקר. הננו הולכים מפליאה אל פליאה, מהכרת עצה וגבורה, חכמה וחסד, להכרה עליונה מזאת, והדברים הנפזרים מתחילה, קודם שידענו להם יחש, יתיצבו לפנינו בתור "גדולות". אבל עד כמה יאריכו אצלינו באותו התואר שנוכל לחשב הנה לפנינו מעשה שלם ממעשה רבון כל העולמים, רק עד בואנו לחקור בדברים לדעת כל החקים של המציאות הזאת הנחקרת על מה נוסדו, והנה כמעט נודע לנו חלק חידותינו הגדולות ועליהם עולות המוני פליאות עוד יותר מביאות להשתוממות, עד שאנו מחליטים לאמר עוד לא באנו לדבר שלם, רק חלק קטן ראינו ממעשי אדון כל ולא נוכל לגלות כל חוקיו, ע"כ הגדולות מתייחסות לעד אין חקר, וכל הגדולות נכללים באמונה, בגדולה, לך ד' הגדולה זה מעשה בראשית.

ברכות פרק ט׳ פסקה שי״ב

עוצם יד ד' בידיעה הפרטית הנפלאה והשליטה על כל נפש ורוח

יותר ממה שאנו יכולים להכיר גדולתו של הקב"ה בשנותו את הגדול שבחוקי הטבע כקריעת ים סוף, שהוא גדול מצד כמותו אבל הרי אין בו חיים ודעה והשכל, יותר מזה נשתומם על הגבורה של הידיעה הפרטית, והשלטון הגובר שצריך לפעול כרגע על נפשות רבות אנושיות. ע"כ מכת בכורות היא הגבורה היותר נוראה, המראה לנו עוצם יד ד' בידיעה הפרטית הנפלאה והשליטה על כל נפש ורוח, שיש בכל אחד מהם המוני המונים כחות לאין תכלית.