טבע

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ה

...כשתתמלא ברכת ד' בכוס החיים בעולם לעת המאושרה, אז לא יהי' כל חסרון סדר ושימוש בלתי טבעי בכל כח שבעולם, אז לא יהי' האדם מוכרח להשתמש בכח הדיברי כ"א לענינים שכליים נשגבים, אבל לצרכי החיים החומריים בהמלאם בכל תנאיהם, כמראה כוס של ברכה ותקותו בחסדי הטוב לכל יתברך, לא תהי' שיחה נוהגת עבור אלה הענינים.

ברכות פרק ח׳ פסקה א׳

יסוד ברכ(ו)ת מאורי האש הוא להורות שלא לבד הבריאה האורגנית וכל יצורי בראשית הטבעיים מעשי ידי ד' המה, והם ממלאים את תפקידם כפי שגזרה חכמתו הנעלה, כ"א גם כל הדברים המלאכותיים שהם ממעשי אנוש ותחבולותיו, שכל דור ודור מחדש בסתרי הטבע להוליד דברים חדשים ותולדות חדשות, כולם מעשי ד' המה, שיצר את הטבע באופן הראוי להתחבר עם שכל האדם, שגם הוא הנהו חלק אחד מחלקי המציאות, שבכוחו להשלים ולהוציא אל הפועל את השלמת המציאות הטבעית, כל דבר בזמנו הראוי. ע"כ אנו מברכים על הדבר הראשון שהוציא האדם בחכמתו, והוא אב גדול לכל ההתחדשות של כל הדברים המלאכותיים שהאדם ממציא בחכמתו, הוא יצירת האור והאש. שכבר הורו חז"ל בפרק מקום שנהגו שנתן הקב"ה באדם מעין (בינה) [דוגמא] של מעלה והקיש שני (רעפים) [אבנים] והוציא אש מביניהם. א"כ האור הוא יצירה מלאכותית מבינת האדם, ואנו מודים ומכירים שהיא מעשה ד' שיצר שכל האדם על זאת התכונה. וכל הדברים הפרטיים שבכל דור ודור הם יוצאים אל הפועל אנו צריכים להכירם למעשה ד', כצמחי השדה היוצאים כל אחד בזמנו כן צמח השכל האנושי המלאכותי יש לו זמנו הקבוע, ובמלאת ימיו שכבר ראויה היא המציאות להיות משתלמת על ידו בכללה, אז מזדמנות הסיבות שיתעורר האדם בשכלו וברצונו, להוציא כל דבר בעתו, וזאת היא מעין קדושת השבת שאנו מכירין בששת ימי המעשה. ע"כ כאשר ביום השבת אנו מעידים על היצירה הכללית שלא נמצא עמה שיתוף שכל פרטי, אנו מעידין אח"כ בהתחלת ימי המעשה, ש"גם כל מעשינו פעלת לנו" ד', עד שגם הדברים המלאכותיים, כמאורי האש, מעשי ידיו הם, "אתה הכינות מאור ושמש".

ברכות פרק ט׳ פסקה א׳

טבע ונס

ראוי להכיר את הנס עם הטבע בערך של אחדות, שהרי מעשה ד' כולם אחד הם, ומה שמחסר הטבע בההנהגה הכללית הנס ממלא אותו. ע"כ אין ערך הנס בלתי שייך אל הטבע, כ"א הוא מצומד ומחובר לו. וזה ג"כ מכלל הכוונה של דחז"ל "תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית", דהיינו שהנס יש לו יחש בהנהגה עם הטבע. ובזה מובן ענין הנסים בלא שאלה של שינוי רצון, מאחר שהמה חלקים מהשלשלת הגדולה של ההנהגה הכללית כמו הטבע. ע"כ באשר יסוד הטבע הוא המקום, כי הוא מקיף את הנמצא המוגבל, שהוא מוגבל ג"כ באיכות בחוקיו הטבעיים כמו בכמות במקום, והדברים שהיו צריכים להורות שהם נעלים מן הטבע בכללו, הורו לנו חז"ל שהם למעלה מן המקום: "מקום ארון וכרובים אינו מן המדה", א"כ אין להם יחש נערך למקום בדרך פרטית, אמנם כדי להראות יחש הנס אל הטבע, כדי להכיר שהכל הוא מעשה ד' אחד, ואין הטבע עזוב מההשגחה הפרטית, כמו הנס, ע"כ חיברו בברכת ההודאה של הנסים יחש המקום, שהוא הנושא של הטבע: ברוך שעשה ניסים לאבותינו במקום הזה, להורות שהניסים הם מחוברים ומשלימים את הטבע המתקומם במקום. [הזה] ונכללת בזה ג"כ ההערה שאנו למדים ממציאות הניסים, שאין לנו דברים של מקרה במציאות, כ"א כל הדברים המזדמנים הם נערכים בהשגחה של החכמה העליונה. שאם הי' נוהג רק הטבע, היינו דנים, שאע"פ שכללות הטבע נערכת בחכמה והשגחה, מ"מ אפשר שישנם דברים שהמציאות הכללית מחייבת את מקריהם בלא שום תכלית נמצאת, אלא שהם מתחייבים מהתכונות הכלליות. אבל כיון שנמצאים הניסים בהנהגה, שהם אינם קשורים אל תכונת הסיבות הכלליות, א"כ ראינו שאין זה דבר מוכרח כלל שיהיו הדברים נמשכים מצד חיוביהם, שהרי אין חיוב נמצא כלל, שאם הי' חיוב נמצא, לא הי' מקום לדבר יוצא מסדר הסבות הקבועות. א"כ ראוי לנו להשכיל, שכל דבר יש לו תכלית מכוונת מוסרית, ואפילו אותם הפרטים שאין אנו משכילים להם תכלית, עלינו לדעת שיש להם ערך שיבא הזמן ויגלה תכליתם. ע"כ אפי' דיוק המקום שבו נעשה הנס, אע"פ שאפשר לתלות הדבר במקרה, שאם לא הי' במקום זה הי' במקום אחר, אבל הניסים מלמדים אותנו שאין לנו דבר קטן נעזב מהשגחה ודיוק, ע"כ גם הדבר שאפשר לדון עליו דין מקרה, ראוי להשכיל שיש בו תכלית של טובה. ע"כ כוללים אנו גם הזדמנות המקום עם מציאות הנס, להורות שכשם שיש תכלית נשגבה לעצם הנס, כן תצא ג"כ תכלית טובה מהתיחדו בזה המקום דוקא, ולא התיחד במקרה כ"א בכונה תכליתית טובה. והברכה אמנם ראויה לניסים, אע"פ שגם מעשי הטבע כמעשי הניסים מלאים הוד ד' וחסדו הגדול, אבל יש הפרש בין כח הדיבור לכח המחשבה. כח המחשבה משוטט לחשוב ג"כ אל מה שיהי' באחרית הימים, ואין ההוה פועל עליו כ"כ כמו העתיד היותר נשגב. אמנם כח הדיבור פועל באדם לפי טבע התרגשו למראה עיניו בהוה. ע"כ באשר מעשי הטבע הם ערוכים במערכה כזאת שתכלית יושר שלהם תתראה לקץ הימים, אבל לשעה הלא "דרך רשעים צלחה" לפעמים, ואין ניכר טוב ד' ויושרו בהשקפה הראשונה, ע"כ ראוי לברך רק על היצירות הכלליות בפועל, שבכלל אנו מרגישים שהטוב מרובה ו"חסד ד' מלאה הארץ", ו"עולם חסד יבנה". אבל בתהלוכות הפרטיות אנו מכירים את הצדק שבארחות הטבע רק ע"י השקפה מאד עמוקה המקפת עולמי עד, שהיא נעלה מן הדיבור. אמנם הנס יעשה לעולם לתכלית שיש בה צדק גלוי ויושר מפורסם, ע"כ ראוי לברך על פרטו בפועל בדיבור פה. אמנם החפץ לראות גמר כל תכלית גם במעשי הטבע, הוא פוגם את הוד החכמה העליונה, כי אי אפשר כלל להנהגה מסודרת במערכה של חכמה נפלאה, המתרוממת על שמי הנצח, שתתראה בכל פרט ממנה בכל עוזה וצדקה. ע"כ "הקורא הלל בכל יום ה"ז מחרף ומגדף". כאילו היתה ההנהגה ערוכה בחוליות קטנות שבכל חלק קטן נראות תוצאותיהן הטובות, ודבר זה היא הקטנה לאין ערוך אל מעשי ד' הגדולים. "מה גדלו מעשיך ד', מאד עמקו מחשבותיך".

ברכות פרק ט׳ פסקה ג׳

מעלתו של הטבע על פני הניסים

כי הנה הטבע כמו שהוא, הוא ג"כ אמצעי ישר לכל מסתכל לבא על ידו לדעת השם יתברך ויראתו. וע"פ המדה שלמדונו חז"ל תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, עלינו להכיר כי המדה של השלימות שנקנית מהטבע היא עוד נעלה מהקנויה מהניסים, שהרי הטבע מתמיד ותדיר ואין הניסים תדירים. אמנם להשלמת השכל הישר הטבעי, מועיל הטבע מאד לכל מעיין בו בדרך טובה וישרה, "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה", "כי שמחתני ד' בפעליך במעשי ידיך ארנן". אמנם האדם צריך להתרוממות הרגש הנרדם בו, כדי לעורר כוחותיו השכליים, וזה הוא כעין אמצעי אל התכלית הנשגבה של מעמד השכל בדרך אמת. לזאת יבאו שימושי הניסים, בעיתם ובזמנם, כפי אשר יודע רבון כל המעשים שיהיו לברכה ולתכליתם הרצויה.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ט

הטבע הוא מדד לרצון ה'

בצלאל אמנם בתור צייר הקרוב מאד אל הטבע והמציאות, לא היה יכול לצייר סדר שאינו כמנהגו של עולם. ובאשר מנהגו של עולם זה הוא מקור הברכה להנפש המציירת שתדע לצייר את החיים כמו שהם, למשל המנורה, פרחיה כפרחים ממש טבעיים כפי מנהגו של עולם, הגביעים כמנהגו של עולם והמנהג הנהוג, ובאשר כח מנהגו של עולם היה חזק בנפש הציורית של בצלאל אמר שהסדר הנכון הוא אמנם בכל דבר כפי מנהגו של עולם, שאדם בונה בית ואח"כ מכניס לתוכו כלים. ואנו כיון שאנו עסוקים ע"פ ציווי המקום ב"ה בדרכי ההרגש והציור ראוי לנו להשוות את הנהגתנו למנהגו של עולם, שהוא החק הכללי השורר בחכמת הציור. וע"ז א"ל משה: בצל אל היית וידעת, שאמנם אורו של מקום ב"ה הוא החכמה העליונה והצדק המוחלט, אבל גם הרגש הטבעי של הנפש הזכה, המבורכה בחכמה של חושב מחשבות וכל מלאכת חרש וחושב הוא בערך הצל אל האור, שעם שניהם יחד יושלם כח הראות וכללות מראות הנמצאים. ע"כ בצלאל ע"ש חכמתו המיוחדת לו ההרגשית, שתוכל להרגיש בחזקה את המציאות כמו שהיא, שהוא כשבא בתכלית שלמותו עם ברכת אלהים של "ואמלא אותו רוח אלהים בחכמה ובתבונה ובדעת", הוא מתלונן בצל-אל שהוא קרוב למעלת הנבואה שנושאה היא החכמה האלהית שהיא דבר ד' אור-אל "פתח דברך יאיר", והסכים לו משה, באשר הרגש הטבעי הוא הכח האלהי שעל ידו תתגלה החכמה האלהית ביצירת נפש האדם ההרגשית ע"פ תכונתה האמתית.

ברכות פרק ט׳ פסקה מ״ה

הנגע הוא מכה חיצונית שאינה לפי סדר תהלוכות הגויה כולה. כן המה המעצורים שיבאו לאדם מכל חפץ טבעי ע"פ התורה, המה כולם מכוונים למטרה הטובה וההצלחה האמיתית. ואם יכבד לפעמים על האדם מה שצריך להניח איזה חשק לב בשביל משפט התורה, הנה ירויח כפלים, מה שנתחזק אצלו קשר שליטת הנפש והדרת המוסר ויראת ד'.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ה

שלמות ההשקפה ביחש ההשגחה העליונה צריכה להיות שכל מעשי ד' הם שלמים ומפיקים לא רק תכלית אחת כ"א תכליות שונות, כאשר מצינו בהרבה מכוחות הטבע ואיברי הבע"ח שמשמשים לכמה ענינים.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ו

...באשר החלומות יש מהם הבאים מסדר הטבעי של זרם הרעיונות, ואין חובה למצא בהם חפץ בעצמם, זולת מה שנוגע לההטבה המוסרית, שזה ודאי גם שמואל השתמש בהם בעת מצא חפץ לו בכמו אלה. אבל הלא ודאי יש גם בחק החלומות ג"כ סדר וכונה, שע"פ המחזות המכוונים נוהג הסדר ברוב, ככל עניני הטבע הכוללים, כאשר ירד הגשם והשלג כדי להשקות הצמחים ויפול ג"כ על צחיח סלע.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״א

נפש האדם בראה אלהים ישרה, שמחה בחייה ומוצאת נחת ברגשותיה, וכל זמן שיתאים האדם את חייו לחיי הטבע הכללי ימצא אושר ושמחת לב. אמנם בתגרת יד החברה האנושית, התרחק האדם מרגשות הטבע הטהורים ונעכרה ג"כ דעתו. ע"כ המדה שתשיבהו אל ישוב דעתו הטבעית היא הקורת רוח הכללית המשותפת שימצא האדם בטבע, חסד ד' המלא את כל היקום. קול זמרת הצפרים "מבין עפאים יתנו קול", מראה הדר הכרמל והשרון בפרחיהם הנחמדים, ריח השושנים וכל פרי חמד אשר בגן ד' הארץ אשר נתן לבני אדם, אלה הם משיבין את דעתו אל הטבעיות אחרי התרחקו ממנה ע"י התרבות והחברה שהרחיקוהו, ובשוב דעתו אל מקור הטבע מעשי ידי יוצר, ישובו אליו כל חמדות הנפש הטבעיות, רגשי קודש והתרוממות נפש אל אל אלים, וכל מדות טובות הטבעיות אשר לאדם הישר, אשר לא השחית דרכו ע"י עזיבתו אורח ישרים הסלולה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קמ״א

השפעת המוסר על טבע העולם

...אמנם זהו דבר ברור, שאי אפשר שיצאו אל הפועל הסבות הטבעיות כ"א כשיהיו הסבות השכליות המתאימות אל ההשגחה הכללית נכונות לזה. ע"כ עיקר הדבר תלוי רק במעמד הסבות הרוחניות השכליות, שהן נתלות הרבה מאד במעמד המוסרי האנושי. והסבות השכליות יש להן יחושים אל הסבות הטבעיות כולם, להיות מזדמנות כפי הראוי למערכתם. וכבר ביאר הר"מ ז"ל במו"נ שיתוף רגל אל סיבה, כלומר עיקר דחיקות הסבות המחוללות מהפכה נוראה כזאת, אין ליחשה אל דרכים קבועים בטבע המת, שלא יתכן בהם השינוי מצד יחש החיים השכל והמוסר, אלא שהדברים תלויים בסבות העקריות שיש להן יחש אל מעמד השכל והמוסר ועל פיהם הן משתנות בפעולתן.

ברכות פרק ט׳ פסקה קמ״ב

להלן כמה פיסקאות עם הסבר לדעות האמוראים על דרך היווצרות הרעם, כולל פיסקה קמב1

הרעם יתחולל ע"פ חוקי התנועה, שבכללם הם מיוחסים לגלגל, שהוא המחולל התנועה לפי המפורסם עם אמצעות הרכבת האדים שבמרומי האויר שע"פ מיזוגם יצא הרעם. והיינו ענני, השם הכללי של מיני האדים, בגלגלא, כח התנועה הכללי. ובפיסקה קמב1: פגישת האדים ופעולתם אלו על אלו, להתאר בתואר מים ראויים לרדת בצביונו של מטר, היא מחוללת את הרעם.

ברכות פרק ט׳ פסקה קמ״ג

רעם

להמיר התכונות ע"פ מעשה ההרכבה וההפרדה השולטות בכל היקום, צריך לפעמים כח אדיר שיהי' חולף ועובר בין יסודות מורכבים מאיזה אוירים שונים, או קיטורים שונים בהרכבה חימית, להפרידם ולהביאם בהרכבה של תכונה אחרת. והכח האדיר שלצורך הפרדה זו הוא מחולל הרעם, והפרדת היסודות המורכבים היינו תבירת גזיזי דברדא.

ברכות פרק ט׳ פסקה קמ״ד

רעם

ישנם יסודות שהם בטבעם מוכנים לקבל אל תוכם בתור הרכבה חימית כמה יסודות אחרים, וזהו ערך הריקות שלהם. וביחוד הוא מצוי בעננים שהם קיבוץ האדים שבמרומי האויר, שצריכים להתרכב בהרכבות רבות כדי לרוות את הארץ בכל היסודות הנצרכים לצמחים ולחיים, והיסודות האויריים נמזגים ע"י תנועת האויר שהוא הזיקא. וממלאכת החימיא הגדולה שנעשית במרומי האדים, למלאות ריקות היסודות האויריים שבעננים, מתחולל הרעם. הצמאון הטבעי שביסודות להמלאות מיסודות אחרים בתור קשר חימי, היינו חלחולי מחלחלי. ותנועת האויר, שמביאה את הפעולה לתכונתה, היינו זיקא דנשיב אפומייהו.

ברכות פרק ט׳ פסקה קמ״ה

רעם

מ[ה]רעמים הגדולים שהם באים אחר הברק אין ראיה שהברק יהי' סבת הרעם, שכבר הדבר מתבאר ממהירות חוש הראות על חוש השמע, ויתכן שיהי' הרעם הבא בכח רק הסבה להולדת הברק. אמנם הנהימה של העננים שבאים אחר הברק, הדבר רחוק שתנועה בלתי אדירה תהי' הסבה להורקת אש הברד. ע"כ מסתברא כראב"י, שיסוד הדבר הי' הברק, שבא מכח אדיר כזרם אלקטרי להפריד היסודות הקטוריים ממחברתם הקדומה, כדי לעשותם מוכנים להתחבר במחברת אחרת, ומרעם חילופי החיבורים ועבודת החרשת הכימית יבא קול הרעם, והבירור דמסתבר הבא מנהימת הענני, יהי' לנו לסיוע גם להסבה של הרעם הכביר. וחילופי התחברות היסודות, פעמים שהם באים בנחת ופעמים שהם באים ברעש וקצף, הכל לפי תכונת ההרכבות.

ברכות פרק ט׳ פסקה קמ״ח

מהענינים הטבעיים יש מקום ללימוד בענינים המוסריים. כשם שהתנועה השוקטה התדירית היא יסוד המציאות ומקור החיים והיא מתמדת ואין בה שביתה במציאות, וכשיזדמנו על דרכה מכשולים ומעכבים, הוא אות וחסרון בכח החיים שראוי להעבירו, כן התנועה המהירה ביותר המרעשת אין לה קיום, וכעבור השעה תשקוט ולא תוסיף כח. ואם יזדמן איזה המשך לה הוא רק מפני שכבר הופסקה, אלא שבאו איזה סיבות חדשות לחזור ולעוררה, באופן שאין לבטוח על התמדתה, כיון שצריכה תמיד למקרים חדשים להעירה. ברוח האדם יש ג"כ מצב תנועה מסודרת, ומה שנוגע לכלל עם ד', ההליכה בדרכי ד' לחזק תורה ומצוה, לקומם כל הרוס בחיי הפרט והכלל, כשהולכת התנועה לאטה בדרך שכבשוה גדולי הדורות מאז מקדם, היא מתמדת ומצלחת ויש לה אחרית ותקוה, שתחליף כח ותביא את הכלל כולו אל תכליתו בחשבון ודעת. אבל כשיתעורר זעפא, לעקור נטוע ולבלע בבת אחת כל התיקונים שבעולם, היא לא תתקיים.

ברכות פרק ט׳ פסקה קמ״ט

הוצאת היצירה מן הכח אל הפועל ע"י הכחות הרבים והשונים, צריכה כח, דהיינו עצם סיבוב הפעולה אף כשאין שום כח מתנגד ומפריע, מ"מ כח רב צריך לפעולה רבת ערך. והידיעה היותר עליונה היא, כאשר נכיר את המון המפריעים העומדים על כל צעד, מכוחות הטבע עצמם בהפגשם זה בזה, שמבלעדי ההשגחה האלהית הנותנת קצב וגבול לכל כח לאמר: עד פה תבא, רק עד הגבול שיועיל לשכלול הבריאה ולא להרסה, כ"א במקום שההריסה היא צורך תיקון, והסתירה צורך בנין. היינו הגבורה, התגברות הכח הבונה והמחולל על הכח המהרס והמחריב, בגזרת יוצר כל ב"ה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״נ

ברק

אע"פ שאמר ברקים בלשון רבים, לא יכוין על עת ריבוי הברקים שמשתומם מהם האדם מצד ההתפעלות הטבעית, כ"א גם על ברקא יחידה יברך. מפני שיסוד הברכה היא על הציור השכלי שראוי לקנות מאלה המחזות בדעת אלהים והוספת יראה טהורה. והקנינים השכליים אינם צריכים להמון פעולות. כי אין פרט בשכל, כדברי הר"מ ז"ל במו"נ, ומברק יחידי ג"כ יתבונן המשכיל על ערך התועלת והשימוש של אלה הכוחות הצריכים, הפועלים לשכלולו של עולם באופן מדוייק מבהיל, המעידים על חכמתו וגבורתו, חסדו ואמתו של אדון כל המעשים, על בריותיו.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״א

ברקים ועננים כמשל להארה שכלית והאפלתה

יקרו הדברים לכונן דברי ידיעות מוסריות שהם מתאימות לסודות הטבע במחזותיו, ותהיה לנו התועלת המוסרית והלמודית לחלק רשום מהתועליות היוצאות מכל פרטי חזיוני המציאות. והיו לנו הדברים שבתנאי הברקים והעננים לעינים על השימוש של הברקים השכליים והעננים הבאים להאפיל את זוהר הדעת האמיתית, המאיר באור האמת באור ד'. וכבר הרבה הר"מ ז"ל בהקדמה למו"נ, לדמות את הארת אור החכמה מסודות האלהיים בנפשות ההולכות באפילה, לברקים מאירים דרך רב החושך, והדברים לדעתו ז"ל מותאמים עם להט החרב המתהפכת שביד הכרובים בשמרם את דרך עץ החיים.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ג

רעמים

וכאשר אנו רואים בעינינו שרבים המה בנ"א, שקשיות לבם וגאותם השובבה תפריע פרעות במוסרם, ואם ירך לבבם יהיו יותר מוכשרים לנטיעות המוסר, המביאות לכל מעשה טוב ומדה הגונה שיכנסו בלבבם, ואנו מוצאים שרבים המה האנשים שהרעמים יחרידו אותם ברב או במעט, ע"כ חלילה לנו מתת את הפגישה המוסרית עם החק הטבעי לדבר מקרי, ביחוד באשר אנו מוצאים לו תכלית נעלה. כי אין אנו יכולים כלל לשער עד היכן הדבר מגיע, וכמה גדול הוא החלק שרוך הלב הבא ע"י ההתרגשות של הרעמים פועל על ההכנה המוסרית, אשר תגמר באין ספק רק עם הלימוד וההאזנה. אבל הסבה המכשרת את הלב והאוזן לשמע ולהקשיב ולהפרד מעט משרירות לב היותר קשה, היא הרכת הלב הבאה ע"י המקרים החיצוניים המחרידים את האדם, והרעמים הם אחד מהם [מ]היותר קבועים ומיוסדים. וגם כאן אנו פוגשים שווי ערכין בין ההפעלות הטבעיות אל הרשמים המוסריים, כי גם (ל)ענין הפעולה החומרית של הרעמים, היא להכשיר את הארץ להוצאת כחותיה בזרעים וצמחים, כעין הכשר הרוחני שבנפשות.

ברכות פרק ט׳ פסקה קס״ט

התועלת הבאה מהגדלת כח העם ע"י יושר לב המלוכה, תוצאות טובות יש מזה לתכלית הרוחניות, כי יגבר העם בכחו העצמי בדעת ומדות טובות ותורה ועבודת ד', ע"י הכרתו את חופשו ושאר רוחו, ובגשמיות שמחת החופש ומיעוט העול של בשר ודם. ע"כ לתכלית הרוחניות אפשר הדבר בקירוב להתנהג ע"פ ניסים שהם ממינם, ולתכלית הגשמיות, שיותר נכונו להם ארחות הטבע, י"ל דתוך ארבעים יום הוה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רפ״ג

האומנות הקלה ברוב, כח יתרונה מתגלה לפי ערך החרשת השכלית שבה. וזהו הטוב לאדם שמאחד את התועלת החומרית עם המצאת מקום לשימוש שכלי, וכפי רוב השתלמות האדם ישמשו לו כחות הטבע לעובדים עבודות חומריות, ותועלתו החומרית ישיג ביותר ע"י יתרון שכלו, משע"י עבודת כפים פשוטה המפרכת את הגוף.

ברכות פרק ט׳ פסקה ש״ט

הטבע אחדותי, מותאם לגילוי אחדות ה'

במקום שלמטרה אחת מש(ת)משים כחות שמימיים כלליים, כחות הטבע הכוללים ואיתנים עם כחות הנפש האנושית וכחותיו הגופניים הפרטיים החלושים, הוא מעורר בנו המחשבה של אחדות ד' ית', המאחד בכחו העליון את הדברים הרמים והיותר כוללים עם הדברים היותר נמוכים ופרטיים, כערך דברי הר"מ במו"נ שיחש עין האפרוח שבתוך הביצה אל הכדור השמשי, יזכירנו את היחש והאחדות השורר בין אלה היצירות הרחוקות זמ"ז הרבה. כן בין כחות הטבע האיתנים שהם היו לעזר במלחמת סיסרא, עד הפרטיות של מסירת סיסרא ביד יעל ע"פ המקרים הפרטיים, כמה גדול המרחק. הכחות הכלליים הם בשמים, בכחות המשפיעים, והדברים הפרטיים, בחיי האדם, בארץ, "כי כל בשמים ובארץ", אין כאן מרחק, לא ריחוק מקום ולא ריחוק ערך, וכולם באגודה אחת ומדרגה אחת עומדים לעשות המטרה שהציבה לה ההשגחה העליונה. מחיבור הכללים הגדולים עם הפרטים הקטנים לתכלית אחת, הננו רואים שאין כאן דבר יוצא, הכל לך ד' הוא, "כל בשמים ובארץ", מכחות הטבע היותר אדירים, עד פרטי יצרי מעללי איש, המשתנים ע"פ כל מקרה קל, כולם מוכנים לעשות דבר ד' שיקום לעולם.

ברכות פרק ט׳ פסקה ש״ס

ההרמוניה בטבע

העונג מתיחש לכל דבר ע"פ תכונתו, כשיהי' נשלם כפי התעודה היותר נשגבה המוכנת לו. והנה בין כל כחות המציאות יש כחות פועלים וכחות נפעלים. מובן הדבר ששלימות הכחות הפועלים הוא שלא יהי' להם כל עיכוב ומניעה מלפעול פעולתם, ושביתת הפעולה הוא נגד חקם והפך עדונם. וכחות הנפעלים ענוגם הוא קבלת הפעולה והמנוחה, ואם מחסרון פועל בהם יצטרכו המה לפעולה, ה"ז הפך ענוגם.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ב׳

השלמת קבלת עול מלכות שמים מתבארת לאדם, בהיותו מכיר שכל סדרי התבל ומשטריה הטבעיים, הם בעצמם המקשרים אותו לשם השם יתברך, אדון העולמים, ועבודתו. מוצאי בוקר וערב בעצמם, מחזה מעשה ד' אשר בבריאת יום ולילה, הראות הכוכבים במשמרותיהם לעין האדם ע"י חשכת הלילה, שהוא ציור אחר, נפלא ונהדר, ומשתנה מציור המציאות המתרשם בלב הרואה באור יומם, הציור בעצמו צריך להיות חי בליבו של אדם, להעירו על קבלת עול מלכותו ית'. ואז, בהיות רגש הלב מתמלא מאור חיי הטבע בעצמו בתור התגלות יד ד' בעולמו, הוא רגש חי, המעלה את האדם לאהבת השם יתברך ואהבת בריותיו ועולמו, שהוא כ"כ מלא הוד ותפארת מזיו כבודו יתברך. ע"כ ראוי לקשר הזכרת קביעות הזמן ביסוד המחזה הטבעי, שהוא מקושר בעצם עם יסוד חידוש חיוב ק"ש של ערבית. אמנם לפעמים יש שהדרכה תורית תעלה את האדם למעלה מהערך הטבעי, עד שתפעול על טהרת לבבו ברום מעלתה, להסתגל להיות דבק בחיי החיים, בדעת צור העולמים, המתעלה על כל גבול ומחזה עין בשר. אבל בהיות הדין התורי מיוסד גם הוא [באופן] נאות להסימן הטבעי, הוא אות שכ"כ יחש נערך יש לסימן הטבעי עם אותו הרגש הפנימי שהוא צריך להתגלות ע"י מצוה זו, עד שדוקא עם הקשר אל הטבע, באפס ממוצע של ענינים מקריים המעתיקים את האדם מטהרתו, דוקא אז ימלא עז ד' באותו התוכן הנרצה ממצוה זו, הנגבלת בזה הזמן. א"כ, כיון שכהנים קא אכלי תרומה משעת צאת הכוכבים, הרי אין הענין התורי של זמן אכילת התרומה מעתיק את המצוה של ק"ש מגבול הטבע העולמי של צה"כ, א"כ ראוי לסמן המצוה בסימנה הטבעי, למען יוסיף הכח ההרגשי החי לפעול פעולתו הבריאה, הצריכה להיות פועלת על הלב בעת הנכון, כדי שיהיה יחס נערך בין קבלת עול מלכות לההסתכלות במעשה השי"ת לפי הציור המיוחד של זמן הלילה שהוא צה"כ. ליתני משעת צה"כ.