טוב ורע

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ז׳

האדם הוא מצוי פרטי לעצמו, ומחובר ג"כ [אל] המציאות הכללית. הוא מתעלה וגם נשפל ויורד, בין לפי הערך של ציוריו הפנימיים, אם הם עומדים במערכה הגונה הנאותה לכבוד ולקדושה, או במערכה שתוצאותיה הם דרך אופל וטומאה, ובין לפי הערך של יחושו אל העולם הגדול החיצוני בתור חלק אחד מהכלל, שיוכלו הרשמים המקיפים אותו להצטייר בו לפי הכנתו, [אם] במצב נעלה ומרומם, המביא לטובה, אורה וטהרה, או למצב עכור ונשפל, המביא חשכה וטומאה. העברת הטומאה ע"י העברת הזמן אפשר שתהיה תלויה בהעברת הרשמים החיצוניים שנחתמו כבר בחותם של כיעור מצד מצב הנפש שנלכדה בחבלי שוא וחטאה, וההתיחדות עם העולם הפנימי תגביר את הטוב הפנימי, ויפכו כחות הטוב והטהרה את מימיהם הזכים לטהר כליות ולב. זהו ביאת שמשו, העברת הרושם של העולם הגדול הכללי הבא ע"י ראות אור שמש, בו ביום שנפגם המוסר, היוצא מהצטרפות כלל המושגים שהמוחשים החיצוניים לקחו בו חלקם העקרי.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ט׳

תכונות היום והלילה פועלות את חותמן ביחש הנפש החושבת, פעולת הצירוף אל הכלל מהיום, ופעולת ההתיחדות בפרט [מתיחסת] אל הלילה...והנה הזמן [של] בין השמשות, אם נחשבהו נבדל בתכונתו מן היום גם מן הלילה, עלינו לצייר שאותו הציור הכהה, העולה מהמציאות בזמן שההכרה הסביבית נחלשה, והפנימית ותולדתה הרחוקה לא באה עדיין למדרגתה, שאינו בכלל הבנין של תעודת היום והלילה, ש"יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת". אבל כשאנו מעמיקים בעומק העיון ע"פ השקפה מקפת, הננו מכירים שגם הציורים הכהים בכלל השלמת המציאות הם. ע"כ הציורים החיצוניים הכהים מצטרפים עם הבהירים שלהם לא לגורעם כ"א להשלימם. וכן הציורים הפנימיים הכהים, ותולדותיהם הציורים של העולם הרחוק מאד הבא לרגליהם, הם מצטרפים ג"כ לשכלל חותם השלמת הציור עם חבריהם, הציורים הבהירים, יחדיו. ע"כ אין לנו לחשב כלל את זמן בין השמשות לענין מובדל, כ"א הוא מצטרף ליום או ללילה. וע"כ גם אם יש נקודה שלילית במציאות, לא תשפיע לגריעותא על הרשמים הנפשיים. אע"פ שהיתה מוכשרת בעת יציאת החול וכניסת הקודש לבריאת המזיקין, מ"מ לא תעכב על השלמת הנפש האנושית, ביחושה אל העולם, מפני שהוא כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י׳

וכאשר רוב מצות התורה הן נוהגות ביום, והוא זמן המעשה, שהוא הטוב היותר נשגב בחיים, ראוי לכל הליכות התורה לסמן הלילה ג"כ בשעות מעין היום, ולא בסימנים מיוחדים לפי תכונת הלילה המיוחדת.

סדר זרעים פסקה ב׳

התורה צותה דוקא לעזוב לפני העניים את הפאה, והם ילקטו כאדם המלקט מתוך שדהו. להורות שהנתינה לעניים איננה בתור יתרון נדיבות והכמרת רחמים מצד הנותן, כ"א הוא חק ומשפט חיובי, וזה שקצבה להם תורה הוא ממש חלקם. הרעיון הצפון בזה הוא להוציא מלב בנ"א את הטעות לחשב שהעניות היא רק רע בעולם, ושאיננה אלא חסרון מוחלט שאין עמה טוב, באשר אין העניים פועלים מאומה לטובת החברה והם רק נהנים ממנה, ובאופן כזה אין להם שום משפט חיובי כ"א נדיבות יתרה. ומזה הרעיון יוכל ג"כ לצאת משפט מעוקל של התנגדות אבירית לכלל דרך ד', שהוא דרך משפט וצדקה, ובכלל ע"ז נאמר "לועג לרש חרף עושהו". כי הסובר שיש בבריאה חסרון מוחלט, כבר הוא רחוק מהשגת דרכי השם יתברך העליונים איך שפעלו תמים הוא, ואין לך רעה בעולם שהוכנה כ"א שתצא ממנה תכלית טובה, וציור הרעה אינו מושקף כ"א ע"פ השקפה קצרה, פרטית, אבל בכללות הזמן והמציאות, הכל מצטרף לטובה. וכן הוא במדת העניות, ודאי כמה מדות טובות נמשכות ממנה, הטבת המדות האנושיות וריכוך קושי הלב, ועצם נטיית ההתנדבות וההשתתפות בצערו של חבירו, והיציאה אל הפועל אהבת הטוב והחסד, שהן תכונות יקרות, שמכתירות את הנפש האנושית לעילוי יקר מאד, בהיותן מצורפות אל עטרת השכל וההשגה האמתית, והן באות לצאת (בפעלם) [לפעלן] רק ע"י מציאות העניות, וכאלה טובות רבות בלתי ידועות לנו, עד שהעניים בעניותם הם ג"כ נוטלים חלק בעבודה האנושית הכללית, להביא(ו) לתכלית(ו) המאושר[ת] כמו כל העובדים כולם. ע"כ צריך שיהי' למתנתם צורה של משפט, כנוטל את שלו, מדין, לא צורה של חסד וחנינה. והמופת היותר ברור הוא על הכרח מציאות העוני לשכלול התיקון הכללי, הוא מצד היותו מתמיד, נוהג הרבה. גבול עולם. דבר נהוג באורך זמן בטבע האנושי א"א שלא תהי' לו מטרה מהכונה של ההשגחה העליונה. ע"כ המראה את ההיפך, שאינו מניח את העניים ללקוט אע"פ שנותן להם משלו, מ"מ כבר הוא מקלקל את היסוד, שצריך להכיר שאינם מחוננים, כ"א הם ג"כ זוכים במשפטם, משלהם. ע"כ לא לבעה"ב המשפט, אפילו להיות מניח את אחד ואחד לא, או לסייע אחד מהם, שכ"ז הי' לו מקום בערך הדעה שתהי' הנתינה לעניים רק חנינית. אבל השרשת העיקר הוא, שאין במעשה ד' חסרון, ומדת העניות והעוני יש לה תכלית במציאות שדוקא העניים משלימים אותה, והיא ניכרת ביותר בהטבת המדות שגוררת הטבת המעשים, כדי שננצל אנו בהם מדינה של גיהינם, ע"כ אל תסג גבול עולם.

סדר זרעים פסקה ח׳

אמנם אדון כל המעשים, יוצר רוח האדם בקרבו, הכין במשקל את כל הסיבות שיסבבו באדם את כל היצרים הטובים והרעים. שכשם שיש תועלת גלויה ביצרים הטובים ובדיעות האמתיות, כן יש תועלת נעלמת ביצרים הרעים ובדיעות אשר הן בלתי נכונות.

סדר זרעים פסקה ט״ז

שמירת סדרי החיובים הוא יסוד גדול בשכלול הכלל והפרט, המוסרי, וכמה ראוי הדבר שיקבע[ו] בו מסמרות חזקים. שהרי ישנם כמה חיובים מוסריים שכשיבאו בזמנם וכסדרם, הם מביאים טובה גמורה ועליונה בעולם, וכשיבאו נעוי לב זחוחי הדעת לאכלם פגה, ולהקדימם לפני זמנם, בשעה שאין הזמן או הדור ראוי לכך, הרי הם מחריבים את העולם ומונעים טובה רבה. למשל, יש באדם חיובים למשפחתו, אח"כ לעמו, אח"כ לכל האדם אשר ע"פ האדמה, אח"כ גם לכל החי והיצור המרגיש בחייו וטובו. הנה כשישמרו הדברים בסדרן, הם ערוכים להעלות את העולם כולו למעלתו העליונה, שהיא חפץ ד' בעולמו. והאיש שממלא חובתו למשפחתו עליו לפנות לחובות עמו, וכשחובותיו לעמו יתנו לו הרוחה להתעסק ג"כ [ב]טובת כל המין האנושי אז אשרי חלקו. ואם יבא המין האנושי למעלה כזאת שמכל החובות הרבות שיש לעשות לטובתו, לא יהי' עוד צורך במטיבים מקרבו, כי המצב הרוחני וגם החומרי יהי' בתכלית המעלה והתיקון...א"כ מה יעשה האדם עם כח נדיבותו ונטייתו הפנימית להיטיב ולהרבות חסד, כ"א שיפנה אל היצורים השפלים ממנו להועילם ולהשכילם, להעלותם ולרוממם, באהבה וחסד רב, עד אשר "האלפים והעירים עובדי האדמה בליל חמיץ יאכלו אשר זורה ברחת ובמזרה", ונטיית המדות לטובה בהם עד אשר "פרה ודוב תרעינה, יחדיו ירבצו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל תבן". ועם זה תמשך ג"כ ההשגחה הרבה והחסד על כולם לפלגותיהם, כאשר יאתה, שיתגלה האדם בתור מלך של חסד על כל היצורים שנתנם אדון כל המעשים תחת ממשלתו באמרו "ורדו" בהם. אמנם אותם הנמהרים שרואים את העולם בקלקלתו האיומה, בהיות חרב איש באחיו ו"איש בשר זרעו יאכלו", "אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ", "דמעת העשוקים ואין להם מנחם" בכל עבר ופינה. והם תחת אשר החובה עליהם להיות מתקנים עניני משפחתם ועמם, יקפצו לתקן דברים כלליים בכלל המין האנושי, שאי אפשר כלל לבא לזה כ"א ע"י המון רעות גשמיות ורוחניות עד אין חקר, ועם זה יתעלמו מהועיל להחוג הקרוב עליהם, ותרבה הרעה הגשמית והרוחנית סביבותם. ויש אשר יקפצו לפנות לבבם מטובת האדם הנברא בצלם אלהים, ויפנו לעשות חסד עם בע"ח, הסוס והגמל הכלב והחזיר, ולעיניהם רעת האדם רבה עליו ואין מושיע, אלה הנחפזים מביאים רעה רבה בהקדימם את ערכי החיובים המוסריים בלא זמנם. ומהם יש להקיש על גודל הצורך שיש לכלל המין האנושי ולפרטיו להשמר בסדרי החיובים התוריים והשכליים.

סדר זרעים פסקה כ״ו

ובזאת נתבשרו האבות שיהיו בניהם אנשים רמי מעלה, שברכת ד' הרוחנית תתגבר בהם ע"י חיי השלוה והעידון, אע"פ שבאשמת הדורות שהרעו בחירתם נתקיים בעונינו "ואכל ושבע ודשן ופנה אל אלהים אחרים", מ"מ זאת היא מחלה עוברת, ויתעכל הרע ע"י צירוף הגליות וכור הצרות שעברו עלינו, אבל הגוי שנוצר לגדולות ישאר על אופיו, להיות מלא זיו החיים.

סדר זרעים פסקה ל׳

החליל הוא מיוחד ביותר לשמחה גם לאבל, חלילין לכלה או למת, אמנם השמחה השלמה היא מתנוצצת ביותר כשלא יחסר עמה ההרגש של מציאות האבל האפשרי לבא, והוא נשמר וניצל ממנו. ע"כ אלה השלושה הכחות הראשיים המצליחים את האומה, העבודה בכח הגוף, השור ההולך לפניהם, העושר הבא ע"י קרניו המצופות זהב, וההשכלה הבאה עם העושר והחריצות, עטרה של זית שעל ראשו, אפשר שכל אלה יביאו ג"כ שואה על האומה, כשישתמשו עם אלה החמודות להרע: העבודה תוכל להשפיל את הצורה האנושית אל השקיעה החמרית לבדה, העושר יביא המון חמדת תענוגי החיים, שמטמטמת את הלב מבינה אמתית וחכמת צדק אלהית, החכמה תוכל להועיל להרע כמאמר "חכמתך ודעתך היא שובבתך". אמנם עם ההישרה האלהית, עם מעגלי צדק ומשרים שתדריכנו תורת ד', דבר ד' היוצא מירושלים, הננו בטוחים שאלה ההצלחות המכשירות את אושר האומה יביאוה באמת לרום מעלתה. ע"כ החליל המוכשר ג"כ לאבל, מכה לפניהם בתכונת דפיקת קול צהלה ושמחה עזה, עד שמגיעין קרוב לירושלים, כי שם צוה ד' את הברכה.

שבת פרק א׳ פסקה ה׳

המדד מתי לעסוק בהרחבת הכוחות הטובים באדם, ומתי לעסוק בצמצום הכוחות הרעים

היראה והאהבה הן שתי נטיות ראשיות שהאדם צריך לקנות את שתיהן למען ילך בדרך ד' התמימה. אמנם תוצאות היראה היא לפי מושגיה המתפשטים נמיכת רוח וכניסות הכחות למען לא יתפרצו מגבולם לחבל את דרך הטוב, היפך מזה תהיינה תוצאות האהבה הרחבת הכוחות הטובים שבאדם למען יוסיפו עשות חיל. והנה האדם לא יוכל לדעת בפרטיות איך לתן משקל לרוחו, מתי יבור לו הזמן להשריש בתוכו ציורי היראה ומתי יקבע זמנו לציורי האהבה המרחיבים את הלב. אמנם העצה היותר מאושרת בזה היא להשקיף על מעמד הכלל, העולם והנהגת ד', שמסיבות יתחלף, פעם יעטה שמחה ורוח גיל ופעם תתחולל סערה ומצבים מבעיתים. והאדם היחידי ראוי לו שימצא את עצמו בתור חלק מכלל המציאות, לפחות אותו החלק הקרוב ומתיחש אליו ע"פ הכרתו. ע"כ זה הוא המשקל היותר מכוון לדעת למתי יטיב לאדם דרכו המוסרית אם ירבה לצייר בנפשו קניני היראה המוסיפים מחסום לכחות הרעים, ומתי ירבה בקניני האהבה המרחיבים את הכחות הטובים. דהיינו בהיות צערא בעלמא, הוא אות כי התכונות הנמשכות ממעמד הצערא דעלמא הנה חסרות אז בדור. ע"כ אז הוה פכר ידיה ושדי גלימיה ומצלי, למען הרבות קניני היראה ומושגיה, שהיות הצערא בעלמא מורה על חסרונם. ובהיות שלמא בעלמא, עת להרחיב כחות הטובים, אז לבש גיל והתעטף בכבוד והוד, כדי להרחיב לבבו ולהוסיף עז ועצמה לנטיות הטובות, כדי להרבות שלמות דעת ואור ד', הכון לקראת אלהיך ישראל.

שבת פרק א׳ פסקה י״ג

האמונה בטוב ה'

השלום צריך שיהיה מושרש בתור מושג היותר קדוש עד שראוי הוא להיות נכנס בכלל שמותיו של הקב"ה. כי יסוד השלום הוא שתהיה מגמת הפנים של כל רצון פרטי הנמצא במציאות משתוה עם החפץ הכללי, שנובע מהתכלית הכללית של כל המציאות כולה. והנה אדון כל המעשים ב"ה שכולל בשלימותו ואחדותו את כל המציאות כולה, כללה, תעודתה וכל פרטי פרטיה, וכשם שהוא אחד יחיד ומיוחד כן מעשהו הוא אחד, ע"כ כל פרטי המציאות הרבים עד אין חקר, עם כל המון הרצונות הפרטיים שבו, שנראים רחוקים זמ"ז בתכלית הריחוק, וג"כ רחוקים מן התכלית הכללית שהוא החפץ להעמיד את כל הברואים כולם על מכון השלמתם היותר עליונה ומוצלחת, שלזאת התעודה הרחבה עד אין חקר, צריכים המון מעשים ותקופות שונות ומסובכות, האור והחשך, הרע והטוב, משתמשים בזה בערבוביא - (ו)כולם עולים לתכלית האחת והמיוחדת, עד שבאמת מצד אמתת המציאות, כל חפץ פרטי מתאים הוא אל התכלית הכללית, אע"פ שבעל החפץ לא ידע אנה פניו מועדות כלל ...ראוי לנפש ישרה לאהוב יותר מכל את הטוב הכללי...האמונה כי ד' הטוב שטובו מוכר ומושג לנו מבין חרכי המציאות כפי מה שהיא עכשיו גם באמצע דרכה, מורה לנו הדרך לפחד אל ד' ואל טובו באחרית הימים, כשיתעלה המצוי כולו, וירומו הפרטים עם הכלל כולו למעלה היותר שלמה, עד שענג ההכרה הכללית שהוא טוב מאד יושכל גם בכל פרט, ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצון קונם אדון השלום בלבב שלם...חסרון האמונה בהתעודה הכללית של המציאות שהוא לטוב היותר נשגב, אמנם יכה לרסיסים את כל בנין השלום הנקדש. כי מאין מושג נאצל אדיר הראוי לקחת את לב האדם לתת לאבן פנה לכל מגמותיו, שיהי' פונה למעלה, לשלימות כללית ונצחית, יתפוצצו כחותיו על סלע אהבת עצמו, שההכרה בה קודמת ומורגשת לו יפה. ע"כ האמונה כי טוב ד' לכל תקשר את הפרטים אל דרך שלום העולמים, והיא האמצעי היותר נשגב לתכלית האחרונה ששם ד' בה נקרא, שלום.

שבת פרק א׳ פסקה י״ד

הכרת טובה היא העמוד המוסרי היותר גדול ונשגב. עכשיו לב בני אדם מלא הוללות, וטמטום הלב מכח סדרי החיים הגרועים מתגבר מאד. בגלל הטובות הרוחניות ראויים להיות החיים מוכרים לטובה רבה ונשגבה. על האדם להשתדל להוציא את הטוב שבבני אדם מן הכח אל הפועל. אם שיבור לו האדם תענוגים מדומים כדי להעביר השממון שבחיים, אינם כ"א להצילו מרעת שחיתות החיים. כח הכרת הטובה האלהית יצא אל הפועל רק עם הכרת טובת הקדושה שבחיים. לכשתשתלם הידיעה האנושית ויתגדלו כחות הטוב והיושר יביא כח הכרת טובה את פעולתו הטובה

הכרת טובה היא העמוד המוסרי היותר גדול ונשגב, שכשיתפתח כל צרכו בלבות בני אדם יהי' עוזר מאד אל התיקון הכללי. כי אנו רואין שגם עכשיו שלב בנ"א מלא הוללות, וטמטום הלב מכח סדרי החיים הגרועים מתגבר מאד, מ"מ במה שהרגש האנושי מגיע להכרת טובה, הוא פועל להכשיר את הנפש להביע במה שיכול את הרגשה העדינה הזאת, במאמר ובפועל. כיבוד הורים, וביחוד כבוד זכרונם אחרי מותם חזק מאד בלבות בנ"א, והרבה פעמים פועל הוא לרכך לבבות קשים מאד. מאין בא הרגש הזה? רק מכח הכרת טובה המושרש עמוק מאד בלב בנ"א. אמנם כך היא המדה שכ"ז שהאדם אינו מוכשר כראוי, הוא עלול רק להכיר יחושו הרוחני לדברים קטנים, ולדברים גדולים שראוי שיהי' יחושו אליהם יותר חזק אלפים פעמים, לא יוכל להכניס [יחש] בלבבו הקצר והמוגבל. ע"כ כח הכרת טובה להורים מוכר בלב רבים, וכח הכרת טובה לאל היחיד החנון והטוב, שראוי שיהי' ער בלב מאד, עד שלא יתן דמי כ"א לחפש ולבקש במה להשקיט את הצמאון הגדול של ההוראה שאנו מכירים את טובותיו של הטוב והמטיב ב"ה, דבר זה מפני קטנותו של האדם וגדולתם של הטובות והמטיב ב"ה אי אפשר שיכנס בלב עם כל רישומו. אמנם לכשתתגדל האנושיות והכחות המוסריים יתפתחו יפה, עד שיהיה ראוי להכניס בלב, באורח ישר וטבעי, גם רעיונות היותר גדולים ואדירים, יופיע כח ההכרה הזאת באור גדול, עד שתשפיע רב כחה על כל עלילות האנושיות הכוללות והפרטיות, וכ"כ תהי' פועלת בחזקת ידה עד שתעורר בחיל את הלבבות לדעת את ד', להכיר כי הוא הוא המטיב באמת, ולהכיר ג"כ את הדרכים שבהם נוכל להביע רחשי הכרתנו את טובותיו הנשאות. וכשיעמוד האדם על ראש פסגת ההכרה איך שתיקון המציאות בכללה, בגשמותה ורוחניותה, הוא הדבר היותר ראוי להיות כיתד לתלות עליו רגשי הכרת טובתנו, ירדוף כל המין האנושי לתקן את הכלל כולו בכל מעיניו. והפעולות שמיוסדות בכח הרגש הטבעי האנושי, מצד כח השכל וכח הרגש השירי להביע בהן רחשי תודתנו בהכרת טובת אל עליון עלינו, תגדל עליהן התשוקה בדעה והשכל באין ערוך לתוקפה, אז יקבצו גוים יחד וממלכות לעבוד את ד' בצמאון אדיר ונפש שוקקה. ע"כ כל מה שיבא לידינו להשריש בלב בנ"א ולתן מקום לכח הנעלה של הכרת טובה שיגדיל ויצא אל הפועל, היא עלינו חובה גדולה, למען תת דרך להיסוד הנעלה שעתיד לקחת חלק גדול בתיקון העולם הכללי, להיות מתחזק ומתרחב. ע"כ הנותן מתנה לחבירו, שכפי הנימוס האנושי בהודע למקבל ימלא לבבו רגשי הכרת הטובה, למדונו חז"ל שלא ימנע הטוב הזה להיות יוצא מן הכח אל הפועל, אם שהנותן איננו חפץ לא בהכרת טובה ולא בתשלומי תודה. אבל היסוד המוסרי שעתיד להיות נוטל חלק גדול בהטבת המציאות ראוי לטפחו ולתן לו מקום להתרחב, וכל רגש קטן מצטרף אל התיקון הכללי כשיוכר בכל כחו. ופירשה התורה בכונת קדושת השבת שהיא להשריש כח ידיעת היחש של הכרת הטובה היותר עליונה, שראוי באמת שתהיה נובעת מצד הטובות הרוחניות, שעמהן ראויים להיות החיים מוכרים לטובה רבה ונשגבה. אבל החיים מבלעדי צד הקדושה שבהם, יחשבו רק למשא, אם שיבור לו האדם תענוגים מדומים כדי להעביר השממון שבחיים, אינם כ"א להצילו מרעת שחיתות החיים, אבל לא יוכלו להחשב לטובה מוחלטת. אמנם החיים עם קדושתם, החיים שהאדם יתרומם עמהם לתענוגים שהם מכובדים, גם נצחיים, למעשים שהם עומדים לעד וראויים להיות נחשקים מצד השכל והיושר הטהור, הם באמת טובה עליונה ואדירה, ולהכיר כח טובה זו בהוצאת ההכרה אל הפועל, יהי' האדם נזקק בשמחת לב לדרך עז במעשה הקדושה והצדק. ע"כ באה השבת שהיא זכר למעשה בראשית, העד שד' פעל את כל המעשים, מוכתר בכתר קדושה רבה, להורות שאמנם כח הכרת הטובה האלהית יצא אל הפועל רק עם הכרת טובת הקדושה שבחיים, והדעת שהיא מתנת ד', לדעת כי אני ד' מקדשכם, יצרתי אתכם בתכונה (וחנן) [וחננתי] אתכם באמצעים מביאי הקדושה, שעל ידם תביאו את החיים לתעודה כזאת שיהיו באמת הטובה היותר עליונה, עד שעל ידם ימשך האדם להביע הכרת טובתו בכל הדרכים היותר רחבים מרב טוב ושמחה נשגבה. ולמדנו מזה שהידיעה המכשרת את האדם להכרת טובה היא יסוד התורה ואות בין ד' ובין עמו. ע"כ חובה עלינו להדריך את החיים בכללם לחנכם ביסוד כח הכרת טובה, אם שיהיו בדברים חלקיים וטובות קלות ערך, יצא הכח אל הפועל. ולכשתשתלם הידיעה האנושית ויתגדלו כחות הטוב והיושר יביא כח הכרת טובה את פעולתו הטובה, עד שכל לב יאמר "נדעה נרדפה לדעת את ד' כשחר נכון מוצאו".

שבת פרק א׳ פסקה ט״ו

לעתיד כאשר החיים יבאו למטרתם, עד שלא יוכל איש להסתפק על הטובה השלמה של השפעת החיים, כי יהיו מלאים כל טוב חמרי ורוחני

השבת וקדושתה אין פעולתה השלמה על שומריה נכרת בכל ערכה מיד, כי היא מובילה אותם אל מטרתם בדרך הארוכה של הזמן ההוה אל העתיד. יסוד ההשתלמות המגעת להמין האנושי בכללו ולאומה הישראלית בפרט, מהשרשת הידיעה שהשם ית' הוא היוצר כל, העושה את כל המעשים, שמזה יבא השורש של הכרת הטובה, שיוכל אמנם להשתלם רק לעתיד כאשר החיים יבאו למטרתם, עד שלא יוכל איש להסתפק על הטובה השלמה של השפעת החיים, כי יהיו מלאים כל טוב חמרי ורוחני, רק אז יוכל כחה של הכרת טובה להיות למעז לכל ההליכה המוסרית. והנה מי זה יוכל לקבל חיים שלמים, שאין בהם צרה ויגון, רק ששון ושמחה וכל טוב, רק האדם השלם שקנה לו החיים בקדושתם. והנה לולא כבר שתל השם ית' את כח הקדושה בנו, עד שבטוחים אנו שסוף סוף נוציא את אשר שם בנו בכח, אל הפועל, לא היתה השבת יכולה להביאנו אל התכלית הרצוי'. אמנם מאחר שהננו בטוחים שקנין החיים בקדושתם יבוא לנו, מפני ששתל בנו אדון כל הנשמות אותו היתרון הנקדש, ע"כ אנו צריכים לקדושת השבת להשריש בנו את הכח של הכרת הטובה, באותו האופן הרם שהוא ראוי להיות ע"פ גודל הטובה של החיים בשלמותם. והנה השלמות העתידה של החיים השלמים שתהיה לעתיד לבא היא גנוזה וידועה רק לבוראם יתעלה, א"כ מתנת השבת הטובה היא גנוזה, ומונחת היא בבית גנזיו...אבל בבלי דעת, אם לא יכיר האיש הישראלי שיש יתרון לאדם, שעוד יבא זמן ויקום במעלה עליונה ורוממה הרבה ממה שהוא עתה, עד שהקדושה האלהית, ההליכה בדרכי ד' ועשות הטוב האמיתי יהיה כל ענוגו וחשק לבבו, גם זאת שסאת היכולת והחכמה תתגדל ותתרחב ויכיר את הוד ערך הטוב והצדק ואת גבוליהם הרחבים, מה יוכל להוציא מן השבת ואיזה קדושה עליונה יוכל להכיר ביום מנוחה, אם יחשוב שכל שלימות תעודתו אינה כ"א עמל מלאכה וכשרון המעשה שתחת השמש, איכה יקרא ענג ויום קדוש ליום אשר יבטלהו מתעודתו באסרו עליו כל מלאכת חרש וחושב.

שבת פרק א׳ פסקה י״ח

היחס בין אהבת הטוב להכרת הטוב. הדרך להביא את הטובה השלימה לעולם. חפץ עליון של האל הטוב, שכולל עומק הטובה היותר עליונה שלמה וכללית. התורה הושפעה בעולם כדי לתן מקום לטובות היותר עליונות שיוכלו לחול. כח אהבת הטוב מצד עצמו אי אפשר להתפשט באדם כ"א כפי מדתו, והיא דלה וקלת ערך לעומת הכח שהכרת הטובה תתן, שהיא מסמכת את האדם לחפץ צורו. גם לפי מצב החיים בעת ההוה, שהקודש והחול, הרע והטוב משתמשים בערבוביא, יש תכלית גדולה לשבת שהיא מורגשת. כח נפש האדם אינו יכול לכלכל את כל אור האוצר הטוב שיש בההשלמה העליונה של המציאות, עד שיהיה אפשר לומר שבאהבת הטוב יבא אל התעודה, כ"א בהחשק לרדוף אחרי חפץ ד' בעולמו, שהוא כולל את כל הטוב. כשיבואר הרגש של הכרת טובה כראוי, יניע בחוזק יד את כלל הברואים ופרטיהם לעשות הטוב היותר שלם

כשם שצריך לתן מקום לפיתוח הרגש של הכרת טובה, מפני שהוא כשישתלם כל צרכו יביא את הטובה היותר שלמה בעולם, שעם הדעת שתתגדל עד שלכל האנושיות יהי' מבורר מהו החפץ העליון בעולמו, שהוא תיקון ושכלול כל הברואים כולם בחומרם ורוחם, בשכלם ומוסריותם, בכלל ובפרט, יניע בחזקה רגש הכרת הטובה החזק מאד את גלגל החיים של כל המעשים היותר טובים ויותר קדושים ומביאים טובה לעולם, ויסיר כל תקלה וכל פגע מדרך האדם הכללי והפרטי. ולמען תת מקום לרגש זה להתרחב, צריך כל מטיב לתן מקום לכח הכרת הטובה מצד המקבל שיעשה את שלו, לא בשביל שהמטיב חפץ בהכרת הטובה כ"א בשביל הטוב הכללי היוצא ממדת הכרת הטובה, שהיא טובה עליונה ברגשי האדם והלך נפשו. כן צריך ג"כ להיות דואג בעד חשק ההטבה בעצמה שיתגבר בעולם, האהבה להיטיב מצד הטוב מאהבת הטוב והחסד. ע"כ אם שמדת הכרת טובה יקרה ועליונה היא וראוי להרחיבה, אבל ג"כ ראוי לתן מקום לרגש אהבת הטוב הטהור, בלא שום מניע אחר, שיפותח. וזה אמנם יבא בנתינת מתנה שאינו מודיע הנותן מי הוא, ושנתנה המתנה כל עיקר, שבזה אין מניע אחר כ"א אהבת הטוב. אמנם באשר רגש אהבת הטוב יוכל לתן כח רק בכל איש כפי הכרתו את מדת הטוב, על כן עליונה היא ממנה מדת הכרת הטובה, שהיא תגיע את בני האדם להסמיך את מעשיהם הטובים ע"פ חפץ עליון של האל הטוב, שכולל עומק הטובה היותר עליונה שלמה וכללית. ע"כ במקום שיש מקום לכח הכרת הטובה שתתפשט, היא קודמת מפני עליוניות תכליתה. אמנם כך היא המדה, שימצא במציאות מקום גם לכח ההטבה מאהבת הטוב לבדו, כדי להכין את הלבבות הפרטיים אל הוד המוסר הכללי היותר עליון ויותר נשגב. ע"כ במלתא דעבידא לאיגלויי, שבבא עתה לא יחסר כח הכרת הטובה להתפשט על ידה, אין ראוי לדחוק את התעודה הזאת להקדימה למען תת מקום למעלה הפרטית של אהבת הטוב שתתרחב מצד אותו הכח הנמצא בנתינת המתנה מאין דעת מצד המקבל, שבזה הנותן מתענג רק מפני שהוא מטיב, ושיש מי שנהנה מטובו. אהבת הטוב מצד שהוא טוב, הוא תופס מקום חיצוני בטובה הכללית, לעומת ההשלמה של הכרת טובה בתכלית מילואה, שהיא תזקיק את כל הלבבות לעבודת ד' מאהבה זכה וגמורה שעמה הכל נמצא לטובה. והנה בטובת התורה, שהושפעה בעולם כדי לתן מקום לטובות היותר עליונות שיוכלו לחול, שנתנה ע"י אדון הנביאים, נמשכה הטובה הפנימית בכח הטובה החיצונה. הטובה הפנימית תבא כשהתכלית העליונה הפנימית של התורה ומצותיה תתמלא בעולם, וזה אמנם יבא ע"י הרחבת התורה בחיצוניותה, בדקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, המביאים להשריש כח התורה יפה בלבבות, ומראים לדעת את ערכה האלהי. כי רק לתורה עליונה אלהית נאה הדקדוק הנמרץ, וההרחבה היותר שלמה בכל סעיפי סעיפיה היותר מתרחבים ורחוקים. ההשלמה הפנימית גדולת וקדושת הנפש של אדון הנביאים ע"ה, יחש יש לה עם תכלית התורה ומצותיה הפנימיות שיהיו נגמרות בבא זמן התעודה המכוונת להגלות, בכלות התקופה של ילדות האדם מעשיה ותביא עמה תקופת הגדלות, כי תמלא הארץ דעה את ד' כמים מכסים על ים. אמנם ההשפעה החיצונית של התורה הלא גם היא במחוגה אלהית מתוארת, וביחש של אדון הנביאים בפעולתו היא דומה לקירון עור פניו, שהוא אמנם בא לפי צורך הרושם החיצוני שצריכה היתה ההשפעה האלהית שעל ידו נהיתה לעשות על המקבלים ונהנים מזיוו. ההשפעה החיצונה תכשיר את הפרטים היטיב, כשם שהמעשים הם פרטיים לערך הדיעות הכלליות שעליהן נוסדו. ע"כ נאה לטובה זו שתהי' ניתנת בלא הודעת המקבל, להרשים כח אהבת הטוב בכח ההנהגה האלהית העומדת להורות לאדם דרך ד' ללכת באורחותיו. אע"פ שכח אהבת הטוב מצד עצמו אי אפשר להתפשט באדם כ"א כפי מדתו, והיא דלה וקלת ערך לעומת הכח שהכרת הטובה תתן שהיא מסמכת את האדם לחפץ צורו, שהיא הטובה העליונה שאין לה מצרים, מ"מ היא צריכה לשמש בתור הכנה להשלמה היותר עליונה. ע"כ, רבי עקיבא שדרש על כל קוץ וקוץ תלי תילים של הלכות, ציירו חז"ל בפרק הקומץ רבה על משרע"ה הלך וישב בסוף שמנה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו, כיון שהגיע לדבר אחד א"ל תלמידיו רבי מנין לך, אמר להם הלכה למשה מסיני, נתישבה דעתו. כי התורה העידה "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו", ויותר ממה שהיה אפשר להכניס בכח הגילוי החיצוני מפרטי התורה והרחבתה החיצונית ע"י המדות המופלאות ויתר דרכי הלימוד, הוכן ע"פ החכמה העליונה להרחבתה של תורה בחיצוניותה, שרק עי"ז יבא המאור הפנימי לתעודתו, כי בזה תצא קדושתן של ישראל אל הפועל ויעשו מוכשרים אל אוצר הטוב הכללי העתיד לבא מגנזיה של תורה. אמנם כשהוציאו רבי עקיבא אל הפועל, היא מלתא דעבידא לאיגלויי, שהכל נסמך על הכללים והמגמות העקריות של כללי תורה ותכלית מצותיה. ומצד פנימיות התכלית הכללית העולה מכל הפרטים יחד, היא נסמכת להלכה למשה מסיני באמת ותמים. שעומק התכלית הכללית של תורת ד' תמימה, לא יוכל איש אחר זולתי אדון הנביאים להגיע אליו. והנה השבת גם בו נמצא צדדיו החיצונים וערכו העקרי הפנימי. אמנם גם לפי מצב החיים בעת ההוה, שהקודש והחול, הרע והטוב משתמשים בערבוביא, יש תכלית גדולה לשבת שהיא מורגשת, שהרי גם היודעים את החיים וערכם מצד צורתם בעת ההוה לא יוכלו לאמר אחרת. כי התעלות הרוחניות דרושה עכ"פ להיות ממוזגת בחיים ולוקחת חלק הגון, אם שלא יוכלו להשיג איך שתכלית החיים היא שיהיו כולם קודש, מפני שלא ידעו, שכבר קדם יוצר-כל לקדשנו ואנו קדושים בעצם. ומעלת הקדושה, שהיא רק כמוסה בנו, צריכה לצאת אל הפועל בכל תקפה ולהתפשט על כל החיים כולם, עד שיבא יום המנוחה שכולו שבת, כולו קודש. אבל שצריך האדם להקצות חלק מחייו לקדושה ולאצילות, לחמדת הטוב והכרת הכבוד האמיתי של החכמה העליונה, בדעת ד', על זה לא יסתפק כל איש ישר מעצם טבעו. א"כ גם קדושת השבת עבידא לאיגלויי בערכה החיצוני ופעולתה על העם. וכפי מדתה החיצונית היא מתיחסת באמת לאותן הטובות שאין צריך להודיע ממתנתן, כדי שתקח חלק ג"כ אהבת הטוב מבלעדי רגש הכרת הטובה, שהיא יותר נשגבה ועליונה. אמנם מתן שכרה, איך שהיא תוביל אל ההשלמה העליונה להרים את החיים מערכם של עכשיו, ולא לנחל רק חלק של קדושה בחיים, כ"א לקדשם כולם, דבר זה לא עבידא לאיגלויי משכל האדם ורגשו, כ"א מאת ד' היא שהיתה לנו בחיבה יתירה להודיענו כי הוא מקדשנו. ולפי ערך ההשלמה היותר רוממה ראוי שתפעל על הרגש בכח הכרת הטובה שראוי למתנה, שצריך הנותן להודיע את המקבל ממנה, מפני שלא יכול כח נפש האדם לכלכל את כל אור האוצר הטוב שיש בההשלמה העליונה של המציאות, עד שיהי' אפשר לומר שבאהבת הטוב יבא אל התעודה, כ"א בהחשק לרדוף אחרי חפץ ד' בעולמו, שהוא כולל את כל הטוב. וזה בא אמנם בהיות מושפע לטובה הרגש של הכרת טובה, שכשיבואר כראוי יניע בחזק יד את כלל הברואים ופרטיהם לעשות הטוב היותר שלם, "אחרי ד' ילכו כאריה ישאג, כי הוא ישאג ויחרדו בנים מים", וזהו מתן שכרה דלא עבידא לאיגלויי, שע"ז נאמר "לדעת כי אני ד' מקדשכם".

שבת פרק א׳ פסקה י״ט

אף כי ינעם לאוהב טוב וחסד לעשות הטוב בלא שיהיו ממנה תוצאות להכרת טובה מצד המקבל, זהו מצד המוסר הפרטי, אבל כאשר הכח של הכרת טובה יביא את הטוב הגמור בעולם, לקדש את החיים ולהתרוממות ערכם, ע"כ ראוי יותר שיותן מקום לכח זה להתפשט אע"פ שלרגש המוסר הפרטי של מטיב הטוב יעיק בלבבו מעט. המוצא את עצמו חושק וחובב מטבעו דרכיו ונטיותיו הגיוני לבבו ודעותיו של חכם גדול ואדיר אחד, הוא אות שדרכים הללו נאותים לו והם יביאו רב טובה לנפשו. כי בדרכי ד' וארחות הטוב והקדושה נמצאים מסלולים שונים, וכל איש רב דעה צריך להנהיג עצמו ע"פ נטייתו הפנימית

...שיש אמנם צורך במוסר הפרטי ג"כ, אבל במקום שיש מקום להתרחבות המוסר הכללי שיבוא באחרית התעודה הנצחית האלהית בעולם, צריך המוסר הפרטי להיות נדחה ממנו. ע"כ אף כי ינעם לאוהב טוב וחסד לעשות הטוב בלא שיהי' ממנה תוצאות להכרת טובה מצד המקבל, זהו מצד המוסר הפרטי, אבל כאשר הכח של הכרת טובה יביא את הטוב הגמור בעולם, לקדש את החיים ולהתרוממות ערכם, ע"כ ראוי יותר שיותן מקום לכח זה להתפשט אע"פ שלרגש המוסר הפרטי של מטיב הטוב יעיק בלבבו מעט. והיא ג"כ השלמה נכונה לכללות אכילת הבשר שמעיקה לרגש המוסר הנעלה של לב מתנה, שרגש החמלה יפעם בלבבו ורגשי הצדק מוצאים בו מסילות גם ביחש הבע"ח כאשר יאתה לגדולי עולם. ומשום זה היו יסורי רבי בשביל אמירתו לעגל זיל לכך נוצרת, כי האדם הגדול והקדוש ביותר ראוי לו לשום לב לכל הרגש היותר מרומם וקדוש, אע"פ שאין העולם כדאי לו מ"מ צריך לתן לו מקום. אלא שעם הידיעה שהמוסר הכללי שיבא מחיזוק הכחות, שעל ידם תעשה האנושית דרכה לההשתלמות האלהית העומדת ומחכה לה בזמן יותר מהיר ובאופן יותר חזק, היא מכרעת לדחות את המוסר הפרטי. יהבה ניהליה, א"ל חביבין עלך שמעתתא דרב כולי האי, היינו דא"ר מלתא אלבישייהו יקירא. החיבה שתתגלה בלב חכם גדול לשיטתו של חכם אחד בכללה, באה מסגולת הנפש שע"פ רגשה הטבעי היא מרגשת שאלו המחשבות והדרכים הם נאותים לה, וממילא מובן שהחיבה הזאת צריכה להוביל ג"כ לתעודה מעשית, עד שגם בפועל נאה לחכם זה, המוצא את עצמו חושק וחובב מטבעו דרכיו ונטיותיו הגיוני לבבו ודעותיו של חכם גדול ואדיר אחד, הוא אות שדרכים הללו נאותים לו והם יביאו רב טובה לנפשו. כי בדרכי ד' וארחות הטוב והקדושה נמצאים מסלולים שונים, וכל איש רב דעה צריך להנהיג עצמו ע"פ נטייתו הפנימית. וזה אמר רב, שאין הנטיה הפנימית לדרכי חכמה ולימודים ידועים מספקת בהיותה לעזר רק להיות אלה הידיעות קנויות בדעת לבד מבלי שישתמש בהן האדם הנוטה אליהן לאהבה, כ"א תעודת הנטיה היא ההדרכה המעשית בפועל השימוש בהן. ע"כ דומים הלימודים הנחשקים למלתא דאלבישייהו יקירא, היוקר והחיבה מקושרים עם השימוש בפועל, לא עם הקנין לבד.

שבת פרק א׳ פסקה כ׳

דרכי הפעולה לטובה בהגדלת הטוב. סוף הרע לכלות, והטוב יתקיים ויעמוד לעד. היחס בין הכוחות הטובים וברעים באדם. מטרת המידות הרעות. אין זה ממדת ההנהגה האלוקית לקמץ בכחות הרעים ולמעט דמותם, כדי שלא יהי' צורך להתגבר עליהם ולעסוק במערכה של תיקון מצדם, שכפי מיעוט הכחות וחלישותם כן מתמעטת מתנת החיים והטוב הגנוז בהם ומוכן להעשות על ידם

...כי האומות המשפילות לשבת, שלא הוכשרו לסדר ארחות החיים הפרטיים שלהם ע"פ ארחות הקדושה וסדרי הצדק האמיתי, אין לכל איש פרטי שבהם ערך מיוחד לעצמו במטרת החיים. אמנם המטרה הכללית, הפעולה לטובה בהגדלת הטוב, תצא מכלל האומה או המין, רגשי הצדק הנפוצים יתחברו ויראו פעולתם לטובה בכלל. אמנם הנטיות הרעות, התאוות השפלות, שיהיו לפעמים ליסוד לחיים הפרטיים של האדם השפל, הן ינדפו כעשן, ולא יקחו מקום בסדר המציאות והנהגתו. כי סוף הרע לכלות, והטוב יתקיים ויעמוד לעד, "יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם". ובאשר תכלית הפרט בחייו עיקרו הוא חיי הכלל, ע"כ אין מדת הקנאה עמוקה כ"כ וחזקה ברב כוחה, מפני שלא נחקקה לתכלית עצמית ומטרה נצחית. כי יסוד הקנאה באה מהכרת האדם את עצמו בתור פרטי, לא בתור אבר מאברי הכלל. כי בהכירו עצמו בתור אבר מאברי הכלל מיד ישכיל כי בטוב וביתרון שיראו עיניו בזולתו, גם לו ממנו תוצאות טובות, כפי אשר יאתה לחלק מן הכלל להיות נהנה מהטוב הכללי. ואם הי' הטוב ההוא הכללי נכחד הי' מתמעט גם לו חלקו ממנו, ובכלל ההשקפה הקרובה ברגש טבעי פנימי על הכלל כולו כאיש אחד שרק מקיבוץ כולם תצא תכלית החיים, תמעט את כח הקנאה...והנה כך היא מדתו של הקב"ה בברואיו, הוא נותן את כל הכחות בשפע רב לפי ערך כח המקבל, כל הכחות הטובים והרעים שהם ג"כ טובים כשיתוקנו ויהיו לשימוש הנכון והמועיל, ואין זה ממדת ההנהגה האלהית לקמץ בכחות הרעים ולמעט דמותם, כדי שלא יהי' צורך להתגבר עליהם ולעסוק במערכה של תיקון מצדם, שכפי מיעוט הכחות וחלישותם כן מתמעטת מתנת החיים והטוב הגנוז בהם ומוכן להעשות על ידם. ע"כ בישראל נוצרו לכתחילה הכחות ברב עז, כחות השכל וההכנה לתורה האלהית השלמה שכ"כ התגברו באבותינו הקדושים, עד שביעקב אבינו, שממנו הושתה האומה לפרטי שבטיה, התגברה הנטיה השכלית עד כדי להניא את הרגש הטבעי משלטונו, ואהבת התורה והיתרון הרוחני התגברו מעל לאהבת האב שהיתה בו ג"כ בכל מילואה וטובה, עד ששינה בנו בין הבנים. לעומת זה אמנם התפתחה עי"ז מדת הקנאה בשרשים שמהם יסתעפו שבטי האומה, שרעה היא מצד עצמה. אמנם יש בה תבואה טובה ג"כ להוציא אל הפועל את כח יתרון הפרטי, ולהחקק בנפש עמוק מאד שיש תכלית נשגבה ג"כ לחיי הפרט, ע"כ ראוי לדאוג שיהיו במילואם וטובם, ברוממותם וקדושתם, כפי הערך המצוייר בשכל שהגון הוא לחיי הכלל. אמנם המדות הקשות לא יוכלו להיות חסרות מאומה גדולת שכל ורבת פעלים, אבל צריכות להיות מזוקקות עד שיוכלו להיות נכנעות לשכל ומונהגות על ידו, אז תבאנה לתעודתן. ע"כ הי' צריך גלות מצרים, שהיתה כור הברזל ממש לצרף סיגים. וכן מטעם זה עלינו לסבול עוד עול גלות, לכלות פשע ולהתם חטאת, שכפי ערך כחותינו הגדולים ביותר כן צריכים הם להכנעה וזיקוק ביותר, לא כטועים שסוברים שמגמתם של ישראל היא להשריש בעולם רק המוסר היוצא מרכות הלב, שאינו מכיר טעם טוב והנהגה תכליתית כ"א במדות הרכות כחמלה וחנינה, צדקה וחסד, ומה שתעשה האנושיות במדות הרעות, בגבורה, בנקמה, בקנאה ותאוה וכיו"ב, נעלמו ממנו. לא כן הדבר, כי כל מגמתם ותעודתם של ישראל היא ללמד סוד אחדות ד' בעולם, להודיע שהוא "עושה שלום ובורא רע". "הנה אנכי בראתי חרש נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו ואנכי בראתי משחית לחבל". ע"כ הכחות הקשים כולם הם בכח האומה הישראלית, והחכמה האלהית דאגה להתפתחותם ג"כ. אמנם דוקא בעבור זה הוכנה לנו הגלות בכללה וריבויים לפרטיהם לפי ערך צדדי החסרונות הצריכים להתמרק, כדי שיהיו המדות הקשות שהן בכלל טבעינו, "כי עם קשה עורף אתה", מעובדות וראויות לשימושן העליון הטוב ומכשיר את החיים הפרטיים והכלליים למילואם וטובם, וחותם הדבר בכ"ז יהי' שמגמת פנינו היא אל השכל הטהור ואור ד', אלא שכל התכונה הגדולה של החיים לא תתמקמק מפני האור השכלי הגדול כ"א תשתגשג ותפריח.

שבת פרק א׳ פסקה כ״א

פנימיותו של האדם נוטה לטוב תמיד. טעם שהחברה פעמים רבות נוטה דווקא לרע. תרבות החברה תמיד מציגה למופת רק את חיצוניות החיים. חיי החברה גרועים הם מחיי היחיד כ"ז שהחסרונות המוסריים והחומריים שולטים בעולם. לעתיד לבוא חיי החברה כמו כן חיי היחיד יתנשאו למעלתם הנועדה להם

האלהים עשה את האדם ישר, ופנימיותו של האדם נוטה לטוב תמיד מצד נפשו האלהית. אמנם חיצוניותו, מצד חמרו, נוטה לרע, ויצר מחשבות לבו פונות לרעה יותר מצד החברה שהיא מקלקלת דרכיה כל זמן שמסתכלת רק בחיצוניותו של האדם. ובאשר ע"פ רוב כל אדם מכיר מחבירו רק את חיצוניותו, לא את פנימיותו, ע"כ החברה עלולה להשריש בקרבה חטאים של הרגל ושל מנהג, מה שאם ינוח לאדם להתנהג כפי אורחו הטבעי לא הי' בא כלל לידי אותם החטאים, ע"כ בכל מקום שהקיבוץ הוא עתיק נתקבצו חטאים רבים של מנהג, ובקיבוץ חדש כל [יחיד] פרטי הוא מתנהל עדיין לפי טבעו ונטייתו. ולמדנו שהיחיד הפרטי מתוך שהוא יכול לרדת לסוף דעת אנושיותו פנימה הוא עלול יותר לדרוך בדרך טובים, אמנם שטף החברה ישטפהו בקנאה תאוה וכבוד, ועל פיהם יולדו חוקים לא טובים. ע"כ טוב לדור במקום שעוד לא נמחקו עקבות התרבות הפרטית, שהיא בנויה על יסוד טבע האדם בצירוף ללימודיו בתורה ומוסר, מפני השאון של תרבות החברה, שמתוך שהיא תמיד מציגה למופת רק את חיצוניות החיים, שרק זה יכול אדם להשיג מזולתו, ע"כ היא מתקלקלת ע"י ריבוי החסרונות של חיצוניותו של האדם שהוא מצד חומריותו, שהמה נטבעים במשך הזמן במטבע של מנהג והרגל. מובן הדבר שדבר זה נוהג ובא עד הזמן שישפך ד' רוחו על כל בשר, וחיי החברה כמו כן חיי היחיד יתנשאו למעלתם הנועדה להם, שאז דוקא בתגבורת כח הקיבוץ יהי' מקום להדר את החיים ולקדשם. והמופת החותך שחיי החברה גרועים הם מחיי היחיד כ"ז שהחסרונות המוסריים והחומריים שולטים בעולם, הוא מעצם תכונת ההנהגה הכללית ביחש שבין גוי לגוי, שאף שכבר רכש לו האדם ידיעה ברורה וקנין טבעי ברובו לתעב את שפיכת דמים בחיי היחיד, עוד לא התנשא למדרגה זו, שיוכל לחיות ג"כ חיי הציבור בלא מלחמות של שפך דם רב, עד העת המאושרה שלא ישא גוי אל גוי חרב, ע"י אור דעת ד' שיאיר מציון מכלל יופי. ע"כ ראוי לחזור לישב בעיר שישיבתה קרובה, שלא התעתקה כ"כ בהרגלי החברה הנוטים מדרכי צדק וארחות חיים טובים.

שבת פרק א׳ פסקה כ״ב

נטיית אומה לטוב או לרע משפיעה על חוסנה ועמידתה לאורך זמן

יראת ד' ודרכי היושר והצדק המה יסוד החיים לכל קיבוץ ואומה וכל זמן שכח הצדק והמשרים ניכר באומה אז כחה חזק עמה. וכ"ז שע"י הרעות המוסריות ההולכות ומתקבצות במשך הזמן כח הצדק הולך ורפה כן ירפה לעומתו כח הקיבוץ. ומצד ההשגחה האלהית, כיון שהאומה או הקיבוץ מתרופף בקיומו עד שאינו יכול מצד רפיון כחו להשפיע בעולם מאומה לטוב, וממילא יושפעו על ידו ענינים מושחתים ופרעות מוסריות, ע"כ הגיע זמנו להמחות מן העולם. וזוהי הזקנה הנמצאת באומות, שאין הקב"ה נפרע מן האומה עד שתתמלא סאתה, וכיון שנתמלאה סאתה, וע"י ריבוי ההשחתות המתגברות ע"י הקיבוץ שאינו מוכשר לחיים טובים וישרים, מתבטל האגד הפנימי של האומה והיא מסתלקת מעל במת התולדה.

שבת פרק א׳ פסקה כ״ג

הנהגת ה' ברחמיו להשתמש ברע לתועלת הטוב, וגם הדבר המושחת מצד רשעו, איננו אובד לגמרי במציאותו, כ"א עשה את שלו בשלשלת התולדה

...החיים מתהלכים כשלשלת, כל תקופה מחוברת היא ברתוקות התולדה עם שלפניה ומתקשרת ג"כ עם שלאחריה, ע"כ נ"ב שנה הוא הזמן המוכרח לקשר תקופה שלמה בעבר ואל העתיד. היובל ישמש תקופתו בחיי הכלל והפרט, כי עם היותו כללי הנה חירות העבד הפרטי והחזרות השדות הפרטיות מגיעות עד הפרט, לאות על היחש שיש בזה להשוות ערך הכלל אל הפרט. ע"כ קפיצת הזקנה שעל הקיבוץ החוטא, כאמור "גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע", האריך בעל הרחמים ב"ה משך תקופה שלמה, עם החיבור המוכרח לשלפניה ולאחריה, למען דעת כי גם הדבר המושחת מצד רשעו, איננו אובד לגמרי במציאותו, כ"א עשה את שלו בשלשלת התולדה. אמנם לולא ההשחתות הי' מאריך ימיו והי' נשאר לאחרית ותקוה טובה. וע"י סילוף הדרך נשאר רישומו באופן מעורר זועה, ועכ"פ את פעולת תקופתו בחיי הכלל עשה. "כי כל אשר עשה האלהים עליו אין להוסיף וממנו אין לגרע", ו"כל פעל ד' למענהו וגם רשע ליום רעה".

שבת פרק א׳ פסקה כ״ד

מדת הצדק העליון היא להתגלגל עם הברואים בכל צדדי האפשר אולי יכינו צעדיהם לדרך הטובה, ולפעמים יהי' העוני והרדיפות סיבת שפלות רוח האדם, ע"כ יהי' נוטה להרע לחבל ולהשחית. ולפעמים אמנם יהי' העוני והשפלות סבה לישר דרכיו ולהכניע רוחו אל הצדק והדרך הישרה. ולהיפך, השלוה והגדולה לפעמים ישפיעו על האדם או האומה כחות טובים לשפר מעשיהם ולהרחיב החכמה והמשרים, ולפעמים יהפכו לרועץ להגביר הגאוה והזדון.

שבת פרק א׳ פסקה כ״ה

הדרכה רעה

...שישנן אומות וכתות כאלה שלא יוכלו להתעלם מפעולת רגשי הדת על לבות הכלל וערכם בסדרי החברה האנושית, ע"כ יחזיקו את עניני האמונה ותוכן עבודת ד' במדרגה גבוהה אבל לא בעצם החיים, כ"א במדרגת קישוט ותכשיט חיצוני לחיים. וזאת ההדרכה היא רעה מאד ומביאה נזק והפסד נורא למצב קדושתם של ישראל, שיסוד תורת ד' אשר אתנו הוא שהיא כולה מלאה חקי חיים ונקראת תורת חיים. ע"כ לא בתור תכשיט חיצוני לחיים צריך לכבדה ולהוקירה, שבזה לא תמצא מקום כ"א בעיתים מזומנות ומקומות של פומבי והליכות סדרים מקושטים בפארים חיצונים, כ"א צריכה היא שתסדר את עצם החיים הישראליים מיד ד' אלהים חיים.

שבת פרק א׳ פסקה כ״ח

היחס בין מידותיו של בעל אכזריות הפועל לפחות לתועלתו, לבין מידותיו של מי שכל עניינו רק להרע, ללא כל מטרה תכליתית

גם האיש הרע שלמען אות בצעו אין מעצור לפניו גם להרע לזולתו ברעות היותר גדולות, מ"מ כ"ז שיש לפעולותיו סדר ומטרה תכליתית יוכל הנתון תחתיו לכוין לרוחו. אמנם גרוע מזה הוא מי שנטייתו היא רק להשחית ולחבל בלא מטרה תכליתית לתועלת עצמו. והם החברים שאמרו עליהם בעשרה יוחסין, הראני חברין דומים למלאכי חבלה, מוכנים להשחתה והפסד באין תכלית של תועלת גם לעצמם, זה העול הוא יותר כבד מהראשון, ע"כ תחת אדומי שמ"מ יש תכלית למאויו, ולא תחת חבר הדומה למלאך חבלה באין תעודה תכליתית, ומי יכלכל רוח בער ומשחית כזה.

שבת פרק א׳ פסקה ל״א

כשהשורש הכללי טוב, יש יותר יכול להתמודד עם הרע הפרטי. אבל אם השורש רע, הפרטים הטובים לא יועילו להתגבר עליו

בגוף האדם ובמצבו, ובכל ענין שנערך במערכה אורגנית ע"י חיבור של מרכזים המשפיעים עם קצוות המושפעים מהם ופועלים יחד פעולתם בחיים, יזדמן קלקול באחד משני האופנים: או שיתקלקל איזה חלק פרטי עד שלא יהי' מוכשר עוד לקבל באופן הגון את שפע החיים המיוחדים לו. אמנם כ"ז שהמקור שהוא כמרכז המשפיע הוא בריא וקיים, יש תקוה שיחזיר בכחו את הבריאות אל הענפים. אמנם בהשחת המקור, אז הרעה גדולה מאד, כי כשל עזור ומי יקימנו…והנה הלב הוא המכון להרגשה, העונג וצהלת החיים יורגש בלב, ע"כ "לב שמח ייטיב גהה". ואם יחוש האדם כאב באחד מאבריו, אמנם לבו טוב עליו, הרגשת העונג של החיים בכללו המורגש בלב תתגבר על כל כאב ותקל אסונו, גם תסירהו על נקלה ע"פ תהלוכות כח החיים השואפים בטבעם לרגשי עונג, ההפך מרגש כאב. אמנם כאשר הלב יכאב, הרי האסון במקום המקור העומד לשלח לכל הגוף כח ההגנה מכל מכאוב והרגשות נעימות של עונג ונחת החיים, הוא רע יותר מכל מפגע כזה בענפים, כל כאב ולא כאב לב…והנה כל אלה הם במצב הפנימי של האדם, אמנם במצבו החיצוני, ע"פ סבותיו וקניניו הטובים והרעים, הנה מקור לשמחת החיים, המתמלאים ע"י האושר החיצוני בבית וכלים ויתר צרכי החיים, אמנם בתור מקור לשמחת הלב ע"י גורל החיים המאושרים בבחינת המצב החיצוני, שחוץ לגופו של אדם הוא ע"י אשה טובה. ע"כ כל רעה חיצונית פרטית תחשב, שטובת אשה טובה תוכל להתגבר עליהן להפכן לטוב ולהמעיט עצב הלב הבא על ידן. אבל כשתהי' הרעה במקור הטוב של הקנינים החיצונים, בגורל החיים עצמם, היא רעה יסודית שאין כח בפרטים אף אם יהיו טובים לעצמם להתגבר עליה, כל רעה ולא אשה רעה.

שבת פרק א׳ פסקה ל״ד

יתרון טבעי בפרט אחד עקרי גורר אחריו עוד מעלות טובות וק"ו שלא יביא שום חסרון. מי שטבע נפשו נתקדש, לא יגרמו בו היתרונות הרוחניים כ"א טוב ושלימות, מפני שכל יתרונו הוא לו יתרון טבעי שווה לטבע נפשו. גמלתהו טוב ולא רע, פירושו יתרון טבעי ללא חיסרון מתלווה

נאה לכבד אדם גדול ומצויין בעגלא תילתא. כי הנה ישנם יתרונות טבעיים ויתרונות מלאכותיים, למשל בבע"ח יתרון הטבעי מצד התולדה במזג טוב ומוטעם בריא ומבריא, ויתרון מלאכותי ע"י פיטום או שאר שינויים מלאכותיים. ההבדל שביניהם הוא כי יתרון היתרון הטבעי על המלאכותי הוא, שהטבעי לא יעשה ע"י יתרונו חסרון בענין אחר, כי בריאות גוררת בריאות, ויתרון טבעי בפרט אחד עקרי גורר אחריו עוד מעלות טובות וק"ו שלא יביא שום חסרון, מה שא"כ יתרון מלאכותי, אם שישיג את תכליתו להביא את היתרון שאליו כיונו עוסקיו, מ"מ כיון שהתעמר אדם עם הטבע להגביר כחו חוץ לתכונתו התולדותית, מוכרח הדבר שאותו היתרון יביא חסרון במקום אחר. הדשנות שע"י הפיטום, יפסיד את אומץ החי וכחו הבריא וכיו"ב. וכן הדבר ג"כ ביתרונות הרוחניים של בנ"א, "ועשית עליו זר זהב" אמרו חז"ל: זכה נעשית לו זר לא זכה נעשית זרה לו. מי שטבע נפשו נתקדש, לא יגרמו בו היתרונות הרוחניים כ"א טוב ושלימות, מפני שכל יתרונו הוא לו יתרון טבעי שוה לטבע נפשו. אמנם מי שנפשו לא נתעלתה למדריגות הרמות בעצם, אע"פ שקנה יתרונות רוחניים מחכמה ותורה ועוד מעלות כהמה, הן דומות כיתרון מלאכותי, שלא ימלט שלא יסבבו איזה חסרון במק"א בתכונותיו במדותיו וכיו"ב. ע"כ להורות על יקרת האיש השלם, שהחכמה היראה והדעת יעטרוהו עטרה הולמת וטבעית אשר לו יאתה, נאה לכבדו בעגלא תילתא שיתרונו הגורם טעמו הטוב, הוא לא יתרון מלאכותי ע"י ענין זר לטבעו השלם שבצדדים אחרים יוכל להוליד קלקול, כ"א יתרון טבעי שלם שהוא אך טוב. ומה נעימים דברי הכתוב בפרשת אשת חיל, שרמזה הר"מ ז"ל במו"נ, על שלמות החומר הטוב המסייע בטבעו להשלמת הנפש החכמה במעלותיה, באמרו "גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה".

שבת פרק א׳ פסקה ל״ח

הצורך לזהות בהקדם ירידה רוחנית לפני התעצמותה באדם. ע"פ רוב הנטיות הרעות יבאו באדם ע"פ הטייתו ביותר מן המדה אל נטיותיו החומריות, בתאוות גופניות והנלוות עליהן מהמדות הרעות הבאות לרגלן. הנטיה הרעה בעודה חלושה, היא מתבטלת תיכף בהריחה ריח ההתגברות הרוחנית ולא ישאר לה זכר. אמנם כ"ז הוא כאשר ימהר האדם להכריע את הצד הטוב. עונג השבת באכילה ושתיה נכבד הוא מאד, כל זמן שיוכל האדם לרומם את כחותיו הטובים הרוחניים לרגלי התחזקות הכוחות הגופניים. החלום המבעית בא לאות כי אין שלום פנימי באדם, כי נטייתו החומרית הבהמית התגברה עליו עד שקרוב הדבר שתמשכהו ברשתה ויפול גם במעשים רעים. צדיק ההולך בתומו ככפיר יבטח, ואם ישכב לא יפחד ולא ידע רע, ורשעים תיסרם רעתם ומפחד בלילות יבוהלו

האדם הבריא בגופו ובנפשו, שהולך בדרך ישרה ולא עיות דרכיו ולא טמטם רגשותיו ע"י חשבונות רבים, מוכן הוא להרגיש בכל דבר העומד מצד החכמה העליונה, להרגיש על ידו במה שנוגע להטבת דרכיו בסורם מעט מדרך הנכונה, גם ברושם דק וקל. והנה החלומות הם ביחש המעמד המוסרי של האדם, מה שהוא הטעם והנטיה למצב החומרי. האדם שטבעו שלם ירגיש נטיה לדברים שמבריאים את גופו, וכמו נטיה מתנגדת לדברים שיוכלו לגרם לו היזק גופני. אם יבא איזה דבר לתוך הקנה, יתקומם השיעול לעומתו לגרשו טרם השתרש להזיק. וכמוהו רבים מדרכי החסד שאנו רואים ביצירה הגופנית, שהוכנו דרכי ההרגשה להשמר מכל נזק בהתחלתו. ואם ישים האדם לב להדבר המורגש לו ינצל מההיזק, ואם יקשה לבבו וילך מנגד לטבעו הפנימי, ואל ההזהרה הסידורית בפנימיותו לא יטה אוזן, אז תגדל הרעה, עד שיהי' נצרך לאמצעיים גדולים וקשים להנצל ולהעזר מהרעה שכבר השתרשה בקרבו, תחת אשר בשומו אל לב בעוד היתה זאת הרעה בראשית צמיחתה, הי' יכול על נקלה להשמר ממנה. והנה ראשית כל נפילה מוסרית מתרקמת במצב הנפש פנימה במחשבה ורגשי לב. ע"כ כאשר יפול האדם במצבו הפנימי ממדרגה שהי' עומד עלי', ויהי' נוטה יותר אל דרך הבהמות והחומריות הגסה ע"פ פנימיות מצב נפשו, שבהשתרש דיעות כאלה בצאתן ממדריגות רגשי לב והרהורים למצב הסכמות מעשיות, יביאוהו למעשים רעים והשחתות גדולות. זאת היא מדרכי החכמה העליונה, שלפי מצב נפילה רוחנית באדם כן יבעתוהו חלומותיו. ובהיותו זריז לחפש דרכיו ולתקן ולקומם מיד את נפילתו, העומדת רק בתור נטיה והכנה, הנה קלע אל המטרה שאליה נוסדו טבע החלומות ביצירה בכלל. ע"כ באשר ע"פ רוב הנטיות הרעות יבאו באדם ע"פ הטייתו ביותר מן המדה אל נטיותיו החומריות, בתאוות גופניות והנלוות עליהן מהמדות הרעות הבאות לרגלן, כעס גאוה קנאה וכיו"ב, ע"כ בשומו אל לב למצב נפשו פנימה, ובמצאו את תוכן החלום שהוא מתאים אל תכונתו וקלקולה, הנה החכם ימהר להסיר הנטיה הבלתי נכונה, בהקדישו היום ההוא לתענית להגביר כחו הנפשי הנוטה לטוב ולקדושה, אז יכלו ויאבדו אותם הרשמים הפנימיים שגרמו את מחזה החלום המחריד, ותשוב לו שלות צדיקים במילואה. יפה תענית לחלום כאש לנעורת, כי הנטיה הרעה בעודה חלושה, היא מתבטלת תיכף בהריחה ריח ההתגברות הרוחנית ולא ישאר לה זכר. אמנם כ"ז הוא כאשר ימהר האדם להכריע את הצד הטוב, עד שלא הספיקו עדיין המעשים שבפועל להתרקם לפי דרך הנטיה השפלה שהתחילה להתחולל בנפשו הפנימית. אבל כאשר ימים יעבורו, וע"פ הנטיה שכבר מצאה לה מקום בנפש יעברו ארחות חיים בפועל, אז תתחזק ע"י פעולות ממשיות, ומדות יוצאות בצורתן הרעה אל הפועל. אז אין הדבר בטוח שיספיק משקל של תענית יומי להכריע את הכף, לישר את הנטיה. כי בהשתרש הדבר צריך חיפוש יותר נמרץ ובחינה יותר חודרת, אם כבר הושרשה הנטיה ללא צדק לחפצים כוזבים ודמיונים מתעים מקרב נפשו. ע"כ רק בו ביום ההבטחה חזקה ששוב תשוב השלוה הנפשית ועמה תוצאותיה הטובות ע"י התענית הבאה לרגלי החלום המורגש. והנה השבת באה לרומם את הקדושה הכללית והפרטית, "קודש היא לכם". עונג השבת באכילה ושתיה נכבד הוא מאד, כל זמן שיוכל האדם לרומם את כחותיו הטובים הרוחניים לרגלי התחזקות הכוחות הגופניים. אמנם החלום המבעית בא לאות כי אין שלום פנימי באדם, כי נטייתו החומרית הבהמית התגברה עליו עד שקרוב הדבר שתמשכהו ברשתה ויפול גם במעשים רעים, ע"כ אין העידון החיצוני מוסיף לו אז ברכה, כי מה בצע שיתענג בשעה הקטנה של האוכל והמשתה, אם בקרבו תסתער סערת לב מאבדן השמחה הרוחנית הטהורה הממלאת תמיד לבותיהם של צדיקים וישרי דרך. ע"כ העונג האמיתי ישוב לו במלאו [את] נפשו בדבר אשר היא מרגשת בו חסרונה, בחיים שקטים ועידון פנימי, בהישירו משקל דרכי חייו ושומו גבול לכוחות נפשו, שיצעדו בטח דרכם בדרך החיים והטוב ולא יניח להנטיות החומריות, שכבר בא האות שהרחיבו את צעדיהן יותר מהראוי, להתחזק עוד יותר ע"י הגסות שיעיב עליהם התענוג החומרי של מאכלים ערבים ומעדנים, שעלולים להמשיך ביותר את האדם אל נטיה לחיים גסים בהמיים, בעת שמצב נפשו עומד בהתרגשות, ואין שמחת לבבו עמו מפני ביעתותי לילה. ע"כ טוב לו שימשך ידו מזה, ויתעדן בעונג פנימי הבנוי ע"פ הנטיה היותר פנימית שבנפש, שהוא עונג אמיתי, שרוחו יתחזק על ידו ונפשו תחגור עז ובטחון, ושמחה בד' הטוב וישר המורה חטאים בדרך, ע"כ א"ר יוסף ואפילו בשבת. ובכלל הננו למדים שעניני החלומות עיקר הוראתם הוא מפני שבהיותם מרעישים ומבהילים הוא אות על מצב הנפש שאינה בתומתה. כי שלות צדיקים הפנימית היא מחוברת תמיד עם תם דרכם וטהרת לבבם, ובסור אדם מדרכי ישרים תסור ממנו שלותו הפנימית. אמנם יוכל למלא ריקניותו ע"י סערת החיים החיצוניים, בשחוק עליזים ומשתה שמנים, או ישכח את מצבו הפנימי ע"י טרדות החיים ועמלם. אבל בחלום חזיון לילה, שהחיים החיצונים לא יפעלו על האדם ברב רגשם, יתעוררו כחות הנפש ודמיונותיה לפי ערך המצב הראוי לה מצד חייה הפנימיים. ע"כ צדיק ההולך בתומו ככפיר יבטח, ואם ישכב לא יפחד ולא ידע רע, ורשעים תיסרם רעתם ומפחד בלילות יבוהלו.