טעות בתפיסה

ברכות פרק ז׳ פסקה נ׳

ממציאות המות הנמצא בעולם בעקב החטא, ילמד החכם דעת את החיים ואת הטוב. אמנם צריך שתובן תכונת המות כמו שהיא לאמתתה, לא בהבנה משובשת של השכל הגס. והנה באמת לא הי' ראוי שיחריד המות כ"כ את החיים כמו שהוא מחרידם באמת, כי איך אפשר שמציאות טבעית הכוללת את כל החי תהי' רעה ומחרידה. והרי אנו מוצאים את כל מעשה האלהים שהם טובים ונוחים, סיבות מרגיזות ומחרידות יזדמנו רק לעתים רחוקות. אבל הדבר הכולל את כל המציאות הוא תמיד טוב ויפה, וצריך שיהי' ציורו ג"כ מתקבל על כל לב בהתקבלות נוחה טבעית. אמנם לו היו עינינו רואות מחזה המות ע"פ רוב באורח טבעי, הי' הרושם ג"כ הרבה נח וטבעי עלינו ג"כ. אבל יצר לב האדם מטעהו לאחוז בדרכים נלוזים שעל ידם הוא מקצר את ימיו ומביא עליו מות בלתי טבעי, והבלתי טבעיות הזאת היא המרגיזה באמת את כל לב. והנה ראש להסדר הבלתי טבעי היא הגאוה והשררות שאינן ראויות לאדם בהפרזה כלל, ואוי לה לרבנות שמקברת את בעלי'. ערבוב הציורים הטבעיים שמביאה התרגשות של רדיפת הכבוד ואהבת הגאון, היא נותנת באדם תשוקה בלתי טבעית להתרומם יותר מחוקו, שמביאתו בזה לידי שפלות נפש. וכיון שהוא מאבד את יושרו הטבעי, נוטל הוא מחייו את כל הסדר הטבעי, ומביא עליו מות בלתי טבעי. ע"כ, מצד החזיון שהוא מסעיפי הידיעה הברורה בשיחתו של מלאך המות אנו למדים, הריחוק הראוי להאדם שלא תתעצם בו אהבת הרבנות. ע"כ סח לו אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש ותלבוש, ואז תבין אחרת את מושג החיים והמות. ובהשקיפך עליו ע"י השקפה של מדות הגונות, המודיעות את האדם את ערכו באמת לבל יחפוץ יותר מחוקו, שזה ירשם ע"י מניעה זאת כמש"כ לעיל, אז יצייר את המות באופן ראוי לטבעו, וינהל את החיים ג"כ בסדר טבעי באופן שיהי' מותו מות טבעי, ויבא בכלח אלי קבר זקן ושבע.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״א

אמנם הסבות שהצטייר המות בחזון מחריד כ"כ הן ג"כ לטובה, כדי לפשט עקמומיות שבלב, לגרש את הרעות שהדמיון הכוזב הי' פועל בהתמכרו אל התאות החושיות, שהמות עם מרירות ציורו ישימן לחלושי כח. אמנם ראוי להשתמש גם בזה באופן מושכל ולא יקח מהרושם הזה את הציור המושג מחזיון המות לפי ההשקפה החלשה, המניעה רק את הרגש ע"פ החוש החיצון לבד, שממנו לא יבנה האדם לכונן הליכותיו. כי ראוי שיקח מחזון המות ציורים כאלה, שעל פיהם יוכל לחזק דרכיו לחיות חיים שיש בהם יראת שמים ויראת חטא. אבל אם המות יפעל עליו בציורו, [ב]אופן מבהיל כ"כ שיש בו כשלון כל כח החיים, א"כ כשישוב כח החיים לפעמו לא יהנה כלום מהדרכת המוסר שראוי שיפעול עליו מחזה המות. כי הוא יסבור שהכרח החיים דוחקו לשכח את חזיון המות כליל, כיון שבזכירתו לא יוכל עמוד ולהתקיים בחיים של אומץ רוח ולב מתנה...השיבוש השכלי היוצא מזה הוא אבדן החשבון שגם המות מעשה ד' הוא. א"כ ראוי החזיון הזה להוסיף על ידו עז ביראת ד'. וכמו שאמר דוד המלך ע"ה בהסתכלו ביום המיתה "ד' אלהי גדלת מאד". אמנם הנה באבדן החשבון מרוב המהומה והסתערות הרגש היתירה, לא יוכלו לשא דען למרחוק לתן צדק לפועל כל יתברך, כ"א יציירו שהחרב הוא ביד מלאך המות עצמו. ע"כ יאמר מלאך המות ע"פ חזיונן וחרבי בידי, כאילו מקום המות במציאות נפרד הוא מהיכל החיים, שכולו אומר כבוד ליוצר כל, מחי' החיים, יתברך שמו. ומזה תצמח ג"כ דעה משובשת ביחש אל מות האדם, באשר לפי הידיעה מהוד נשמת האדם, ועד כמה לא תשיג יד המות לחבלה, ישוב אז זכרון המות למראה של גדולה והדרת קודש. אבל הנה הנשים שדעתן קלה וע"פ הרגש ישפטו שיגוע האדם ואיו, א"כ יראוהו כאלו יש בידו רשות לחבל, חבל נמרץ לעקור עד השורש כל המציאות כולה של האדם. וכ"ז בא רק ע"י ההשתתפות עם קלות הדעת של הנשים והדומים להן מהאנשים, שכשל כחם להיות חיים חיי אומץ וגבורה המלא חדות ד' גם עם זכרון המות. ע"כ ראוי מאד להזהר מהפגשם אז, ותוסף הזהירות תת כח על הפעולה השכלית הבאה בגללה לפי המשפט ההגיוני המחייב. ובחזירתו מן המת יקח ללבו דברי שכל, כי קץ כל האדם הוא דבר סידורי ערוך מיוצר כל לטובה ולברכה, הולך בפסיעות סדורות, לא מרקד ובא. והחרב חרב לד' היא, שבידו להמית ולהחיות, ואין הרשות נתונה לחבל כלל כ"א להתיק את הנשמה המשכלת למעון החיים המלא זיו והוד אלוה נורא אור פני מלך חיים.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ז

גם בזה כלולה הערה, שראוי לעשות כל סעיפי החיים בתור הכנה לקראת אלהים למלא תעודתו וחפצו הנשגב, ואז אין כאן שום כפל, כי הכל הוא עולה לתכונה שלמה וסדר אחד כללי. ע"כ השותה כפלים, מורה במספר הנפרד שמשתמש בו להנאתו, כאלו יש צרכים מקוטעים נפרדים מהתכלית הכללית. ואם יתנהג האדם ככה בדרכיו וברעיוני לבבו, להיות ג"כ מעשיו בלתי עולים בכלל אל תכלית הקשר של אחדות הכללית, שהוא יסוד הכרת ד' אחד, אז יבאו ג"כ ציורים דמיוניים בלתי נאגדים עם הכלל בציוריו, והמה יהיו לתוצאות מזיקות, והם באמת מקור להכוחות החיים המזיקים בעולם, שבהיותם קשורים יפה עם הכלל, והארץ תמלא דעה את ד', אז לא ירעו ולא ישחיתו. ע"כ רק ע"י ההכרה המשובשת שיש במציאות הכפלים שאינם מתאחדים לגויה גדולה שלמה, היא מאבדת את תכונת ההכנה מכלל המציאות וכל ארחות החיים לקראת ד', ואיך יברך. דהא לא מתקן, התיקון האמיתי הוא שלא יהיו נקודות בודדות נפרדות, כ"א סדר קוים מסודר, "וקו ינטה על ירושלים". והדברים מקבילים לעומת מה שקראו חכמי הקבלה בשם "תיקון", על קישור כל המעשים לקראת התכלית המרוממת, כתפילתנו: "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם", שהוא יסוד השלום הכללי שהוא הכלי המחזיק ברכה, מכוון לכוס של ברכה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ל״ט

ההוראה שיש בזה היא, שסידור של דיוק וחכמה נוהג בכל הבריאה כולה, שכולה מתנהגת ע"פ החכמה העליונה של מחולל כל ב"ה. ואפילו במקום שהסברא המהירה היתה דנה ששם רק תהו ובהו ודמיונות בלא סדרים, גם שם במקום-אין-סדר סדר פנימי יצוק בו ע"פ חכמה וערכים קיימים ונקצבים, "שאול ואבדון נגד ד' אף כי לבות בנ"א". ע"כ אפי' הדברים בטלים הנמצאים בחלום, אל תחשוב שאין להם קישור כללי ויחס ענין כלל. אין הדבר כן, הם ג"כ מהלכים כסדרם ע"פ חכמת הנפש בטבע הכח המדמה, עד שלהוציא איזה ענין שיש בו מטרה קיימת במציאות הוא צריך להכנת הרבה דברים בטלים, שכך הוא טבעו ומדתו של אותו הכח שעל פיו תוציא נפש האדם את חלומותיה אל הפועל. וכשם שהתבן אינו נופל במקרה בבר, כ"א מצרכי הבר הוא, וחק טבעי קבוע נוהג שלא יהי' בר בלא תבן, כן חק של בריאה ותולדה נוהג שלא יהי' חלום בלא דברים בטלים. וכשם שיש יחש להתבן אצל הבר, לא בדרך של קיום אבל בדרך שימוש של סדר ההויה, כן יש יחש אל הדברים בטלים להדברים העקרים שבחלום, שע"י שניהם יגיע החלום לתעודתו, שגזרה החכמה העליונה שיפעל בעולם, לא פחות ולא יותר.

ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ח

להוציא מהמחשבה שהכרח החומר הוא גורם הרעות והתכונות הפחותות, וטבע החיוב אין ממנו מנוס. כ"א לתכלית נכונה יצר הקב"ה ב' היצירות, וכשם שהיצר הטוב וכל התכונות הטובות הם יצירה חיובית לשם תכלית נעלה, גם היצירה של התכונות הרעות היא ג"כ יצירה מיוחדת בעלת תכלית הגונה ונכבדה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רי״א

...ובאמת רצון אדיר פנימי שבטבעו של אדם וכל החי לקיומו המיני, גורם המון מעשים רבים וגדולים שעל ידם מתפלגים הדרכים לטובה ולרעה. אנו רואים בעינינו כי אותו הכח האדיר המתפרץ לצאת במעשים להגיע אל מגמתו, כשמפנה לו דרכיו ע"פ דרכי יושר צדק וארחות משפט, יהיה החפץ סבה להמון מעשים טובים. וכשמפנה לו הדרך ע"י אמצעים בלתי הגונים וראויים, שלא כחק ולא כתורה וכמצוה ובדרך נלוז, אז החפץ הכביר הוא סבה לכל חטא ותרבות רעה. והנה כשנבא לדון על איכות הרצון שאפשר לו להתודע באדם בכל עז ותוקף, ואפשר לו להיות ירוד בכח תקיפותו, אם נרצה לדעת באיזה אופן יהי' האדם נכון יותר לפנות על ידו לדרך משרים, אם על ידי התגלות הרצון באופן נחלש או ע"י התגלותו באופנו המלא כל כחו, ולהיפוך, מה היא הסבה שמביאה את האדם לסור מדרך הישרה, אם מלואת כח רצונו או חלישותו. והנה לפי המושג החיצוני ידון האדם שאם הנטיה הכבירה תהיה מוחלשת באדם, יותר יהיה לו מקור לתכונות ישרות ומדות נעלות. א"כ עלינו לחשוב לכח מוסרו של אדם מקור חלישות כחו הטבעי הפנימי, ואבדן מוסרו מלואת כח בכל ענינו ותכונתו. אמנם אחר הידיעה החודרת בטבע הנפש אין הדבר כן, תכונת הרצון הטבעית כשהיא בכל תקפה וגבורתה הטבעית כפי אשר יצרה ד', לא תקצר נפשה לעולם בכל התכונות והמעשים, המכשירים את החפץ הפנימי שיעלה בידו באופן ישר ואורח משפט. הרצון הבריא והחזק יש בו די אונים לסור למשמעת צדק וחק משרים, ויעשה דרכו בבטחה ע"פ התורה והמצוה. מה שא"כ הרצון החלש, הוא לא יוכל להגביר חילים כ"כ לחפוץ בנטייתו הפנימית במדה של גבורה אדירה כזאת, עד שיהיו חביבים לו מאד וקלים בעיניו כל האמצעים המכשירים את החפץ, שיהיה באופן מלא בערך מספיק לתעודתו. ע"כ תהיה [למשא] עליו עבודת האמצעים המכשירים את הנטיה, שתהיה זוכה מצד המשפט השכלי וההגיוני וחק דין תורת אמת לבא לתעודתה, ובחפצו בנטיה לבדה בלא האמצעים הזקוקים לה, בזה יפתח לו מקור אכזב לכל דבר חטא ופשע ולנפילה מוסרית נוראה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רכ״א

כח המשפט הוא שימוש השכל. ולפי ההשקפה החיצונה, הי' ראוי להחליט, שמצד הכח השכלי אין חילוק בין המצב המוסרי של האדם, אלא הדבר תלוי באיכות שכלו וחריצותו. ואמנם הי' הדבר כן לולא שהגדרים המוסריים, אין בטבעם להיות עליהם מופת חותך, וסוף כל הראיות הדבר תלוי ביושר הלב והסברא הגוברת. ע"כ יש למהלך המוסרי של האדם תערובות גדולה עם הסכמותיו בגדרים המוסריים מצד השכל. והצדיקים, שלבם טהור ומדותיהם ישרות, המה מכירים בשכלם את חיוב של כל צדדי הטוב, והיצה"ט הוא שופטן. ורשעים, כח מוסרם הנשחת פועל עליהם, שמצד כח המשפט שלהם הם מוצאים טענות לצדדי הרע, וכך הם באים לזה לידי מסקנא מהכרה פנימית. והנה אף אם כבר נתאמת לנו שהצדיקים הגמורים פעלו כ"כ לטובה על כח המשפט שלהם, שכל נטיותיהם השכליות יהיו הכל ע"פ דרך היותר מתוקן ע"פ המוסר הטהור, ורשעים גמורים כבר כ"כ השחיתו גם את יסוד השכלי שלהם עד שמצד כח המשפט יחליטו על כל עול וכל מדה רעה להכירה בתור דבר טוב ומתוקן, אבל הבינונים, הבלתי מוכרעים בהגברת כל דבר, לא צד המוסרי השלם ולא צד הנטיה אחרי הרע, הי' מקום לומר ששם יהי' שורר השכל בעצם תקפו בלא שום נטיה וישפט הישרה מצד תכונת השכל הטהור. אמנם אין הדבר כן, שאין במוסריות שום הכרעה מחייבת מצד עצמה, שלעולם הדבר תלוי ע"פ ההכרה הפנימית של השופט בגדרי היושר והטוב וחלופיהם. ע"כ אפילו בינונים, שההכרעה מצד הנטיה יש בהם מן הטוב ומן הרע בשוה, גם הם לא ישובו לשפט על דרכי החיים באופן מופשט מן הנטיות הטבעיות, כ"א אדרבא, שתי הנטיות של הטוב ושל הרע, שתיהן לוקחות חלק במשפטם על עניני המוסר וההנהגה. א"כ למדנו שאין לשכל המופשט שום עסק בעניני המוסר המעשי מבלי שיתיחס אל הטעם הפנימי באיכות המוסר לפי הכרתו הפנימית של האדם. ומאחר שהכל יודעים שדרך הצדק הבאה מצד קדושת הרעיון וקדושת המעשים היא טובה ורצויה, אין לו לאדם לברור כ"א ללכת בדרך צדיקים שיצה"ט הוא שופטן.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״א

דעת ד' האמיתית היא ההליכה בפועל בדרכי ד'. "אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה וגו' הלא היא הדעת אותי". הסוג העליון הכולל את היושר ותיקון ההנהגה הוא השלום, השלום בין אדם לחבירו, בין משפחה למשפחה, בין עם לעם. שלכונן אותו באמת ובבטחה צריכין אנו לכל ההכנות הגדולות של הלימודים הרמים של דרכי ד' ועבודת ד'. והנה לפי ההשקפה החיצונה הי' עולה על הדעת שיש אפשר[ות] לתורת השלום להתקיים בעולם גם מבלעדי דעת ד’. ואם הי' הדבר כן היתה נשארת התכלית של דעת ד' ועבודת ד' רק בשביל ההרמה הרוחנית של האדם שמגיע לאשרו הנצחי. ובאופן יותר מדוייק אז היה לתורת המוסר שני חלקים נחלקים, חלק אחד מצד השלום, והמדות הטובות הנוגעות לישובו של עולם, וחלק שני עניני התורה ועבודת ד', שאינם נוגעים כלל זה לזה בתכליתם, מה שבאמת אין הדבר כן. תכלית עבודת ד' היא מפני שדוקא ע"י עבודת ד' והשגת אלהות הטהורה יבא כל המין האנושי למצב השלום היותר נשגב. וכן העיד הכתוב, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים"...דבר ידוע הוא ששאלת פועלים ועובדים, היא שאלה שאם תתנהג בלא סדרי יושר תהי' מהסבות היותר חזקות של הירוס השלום האנושי. ויותר ג"כ עלולה להטעות את האנשים שהם דלים בשכל ובמדות רמות ונאצלות, שאימתי תעמוד להם הצלה להרימם משפלותם? בבעטם בכל תורה וחק, ובמאסם ג"כ עול מלכות שמים. אשר באמת רק להותם יועילו כל אלה, כי מבלעדי דעת אלהים האמתית, הנקלטת בלבבות רק ע"י הכשר כל סדרי עבודת ד', לפי פרטיה הרבים והשונים, תרבה השערוריה בעולם ויד התקיפים לעולם תהי' על העליונה, ע"י אמצעים של חמס ושד ופריצת כל גדרי מוסר ומשרים. ומי יהיו הסובלים עול קשה של אדונים קשים, שאין לרוחם מעצור ושתאותם וגאותם לא תדע שבעה? רק אלה עניי עם הנכשלים בדרך החיים ע"י חלישותם הרוחנית והגשמית. ע"כ רק בזאת יתוקן זה החלק הרשום של [ה]שלום האנושי, ע"י הרבות יראת ד' ודעת אלהים בעולם, אז לא יתנהגו האדונים, שיהיו יראי ד' ומוזהרים על ההליכה בדרכי ד' ומכירים את חובת הצדק בהכרה שלמה פנימית, עם פועליהם ושכיריהם כ"א באהבה וחבה יתירה. והפועלים מצדם ישיבו אהבה אל אדוניהם, באשר גם הם באמונה יעשו כיד יראת ד' הטובה עליהם, והיא תגן בעד עריצות וגזל משפט משני הצדדים.

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״ג

הזהירות מריפיון אפילו במצוה אחת

הצדדים של כל המצות כולם, יש לכל אחת מהנה אופן מיוחד שמקשר את האדם אל הדיעות הקדושות והנשגבות שהם יסודי המצות. ע"כ כל מצוה פועלת על חלק רשום לעצמו בכחות נפשו, שלעת צרתו ימצא פינה מיוחדת של נחם ועז, ורק בשמרו את כל מצות ד' ולא סר מכל אורח צדק, בצירוף העשירו קניניו הנפשיים ע"י אור תורה, אז ימצא עצמו מאושר מכל צד להיות בטוח גם ביום צרה. אבל כשיפנה לבבו להתרפות גם ממצוה אחת, ע"י הטעותו את עצמו בדמיונות כוזבים של תאות המדומות, אז בבא עת צרה, יסיר התבלול של ההשען אל הדמיונות מעיניו, ויחרידהו מאד הרע הגופני העומד לבלע את כל הטוב הדמיוני לעיניו. אבל בבטחו בשם ד' ואינו נשען כ"א על עז ד' וטובו, בהיותו מתעלה מכל ההשענה על דמיוני תאות משכרות, אז ימצא אשרו גם ביום צרה. אבל יבחן האיש בהיות שכלו שלם ובלתי נתעה ע"י דמיוני כזבים, רק אם לבבו יתמם באמונה שלמה לאהבת כל המצות כולן. ואותו הדבר החוצץ שיביאהו להתרפות גם מאיזה מצוה פרטית, כבר יש בה קשר מתעה להמשך דמיוני ובטחון שוא בהבלי החושים הגסים, לפי ערך ההטעאה לא יוכל עמוד בעת צרה. "אשרי איש ירא את ד' במצותיו חפץ מאד" והוא יודע חוסי בו. ותוכן הדבר הוא כד' הרלב"ג בפי' איוב, שהאדם מצד ענינו השכלי אינו עומד למפגע וכל ההפסדים באים ביחש לענינים החומריים. ע"כ כ"ז שעצמותו של אדם מוטבעת בעניני החומר והוא בא לו בהתרפותו מד"ת, אז הלא הצרה הבאה ביחש הדברים שהם עצמותו פוגעת בו עד מאד, ואין בו כח לעמוד. אמנם בהחזיק האדם בד"ת בכל עז, מוצא הוא את עצמו כולו עומד במעמד השכלי שמצדו אין צרה ואין פגע, וכיון שבאה עת צרה הוא מתחזק במצאו את עצמו עומד למעלה מאותו הערך שיהיו הדברים החומריים פוגעים בו לעכרו כולו, והדבר המחודש הוא שהעיכוב להתעצם בעצם מעמד שכלי יבא מכל הפרעה מוסרית במעשה, אפי' מהתרפות המצוה אחת, כי במקום שהמעשה לא יסכים עם השכל, שם ימצא האדם את כולו עומד במקום מעשהו לא במקום ציוריו, שלא גברו בו עד לגבול מעשה. ע"כ אפי' במצוה אחת ג"כ נאמר ע"ז התרפית מכל מקום.

ברכות פרק ט׳ פסקה שד"מ

טעותם של פדגוגים רבים. מעלת הלימוד בעמל להרבות יראה

רבים הם הפדגוגים המתנשאים להביא דרכים להקל את עול הלימוד, וחושבים שיביאו ברכה לעולם בהקנותם את הידיעות והלימודים התוריים באופן קל, שלא יצטרך האדם להיות עמל בהם. תועלת הדבר אינה אלא מתעה, כי הידיעות לא תמדדנה ע"פ כמותם כ"א ע"פ איכותם, ע"פ עומק ההבנה וחריפות השימוש בהם לכל חפץ. ביותר לימודי התורה ע"פ גודל הרושם שפועלים על הלומד, לענין התכונה של המוסר המעשים הטובים ויראת ד' הטהורה. ובזאת יהי' מועיל רק הלימוד שאינו בא בדרכים קלים ונוחים לקלוט, כי ע"י היגיעה ועבודה שכלית, מתעלה האדם למדות נעלות, ולהיות נוטה אל השכל ואל כל דברי קודש באהבה וחפץ לב, והלימוד פועל עליו להיות כולו נתון ומסור ללימודיו. ע"כ תצא מהלימוד שע"י היגיעה דוקא, עומק ההבנה והידיעה הברורה עם הפעולה הרצויה לעבודת ד' ויראתו וכל טהרת המדות. אבל הלימודים הנכנסים באופן קל, בלא יגיעה ועבודה כבירה, ישארו לעולם שטחיים וקפויים עומדים מחוץ לנפשו של אדם הפנימית, ופועלים מעט על מעשיו ועל יצרי לבבו. ע"כ חמאה של תורה, הברור והמובחר שבה, העיקרי, המחוור בעומק רעיון ושום שכל והמרבה אומץ הנפש ביראת ד' ודרכי קודש, במי תמצא? רק במי שנתגדל על עבודת התורה בעמל, וקנה אותה בדרכים כבושים שע"י יגיעה ועבודה רבה, שעמדו לו להתרחק מן הילדות וכל געגועיה, לבלתי קנותם בדרך שעשועי ילדים, כ"א מקיא חלב שינק משדי אמו עליה, ע"י רב עמל ויגיעה, יהי' לו המזון הקל והנח למורת רוח. וכמו שיקוץ הגדול בהמזון של היונק, עם כל קלות עיכולו ומהירות השגתו, כן יקוץ המתרגל ביגיעה ועבודת עיון, ששמח בזה והוא כל תענוגו ומשוש נפשו, בלימודים הנקנים כולם ע"י דרכים קלים, אבל עם זה הם מחוסרים עומק וכח רושם חזק בנפש.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ג׳

אבל אם בעת אשר עינינו נשואות להכנת עול מלכות שמים, הננו שומעים ג"כ את ק[ו]לות ההכשר אל הטוב והטהרה, כי איננה כ"א השבה אל עומק [ה]טבע הטוב שכבר הטביע בנו אדון כל הנשמות בשפע טובו, אז תפעול עלינו ההשקפה הטבעית להרחיקנו מן החטא ולקרבנו לידי זכות באמתות כח הטבע הנטוע בנו, כשנכיר אותו במילואו, ולא נחליף את המון הפרעות אשר מיצר לב הותל השתרגו עלו עלינו להרחיקנו מטבע הנפש הטהורה, לחשוב שאלה המה ענינים טבעיים לנו.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ז׳

...והאי (וטהור) [וטהר] טהר יומא, היום עצמו נטהר ע"י הכניסה של כל המון ציוריו החיצוניים בעולמו הפנימי של האדם, והעמדתו בערך הנכון, המתגלה בעומק הנפש, החובקת בקרבה עם עוצם התבודדותה את הכלל כולו, שאז מתגלה בה עוצם כח הקדושה והטהרה של הצדק האלהי הסובב את כל היקום. או שמא צריכים הרשמים החיצוניים בעצמם להתחדש במערכה אחרת תחת אשר הוטמאו, והכניסה להמערכה הפנימית של עומק הנפש בחושיה הפנימיים לא תשלים את החסר מצד הפגימה של החושים ביחושם לעולם החיצוני, שהם גרמו בסדריהם המעורבבים לפי מה (שהוטבעו) [שהטביעו] במטבע של טעות את הכיעור ואת הטומאה. א"כ הוא ביאת אורו, וחידוש ציוריו החיצוניים בצירופו אל כלל העולם החיצוני הגדול והרחב, ומאי וטהר, טהר גברא, הטהרה תוכל להיות פרטית, א"כ צריכה לסיוע של עולם החיצון, בהיותו מתאים למושגי הטהרה, תחת היותו נוטה לעזור למושגי הטומאה בעת כשלונו של אדם וירידתו.

סדר זרעים פסקה ב׳

התורה צותה דוקא לעזוב לפני העניים את הפאה, והם ילקטו כאדם המלקט מתוך שדהו. להורות שהנתינה לעניים איננה בתור יתרון נדיבות והכמרת רחמים מצד הנותן, כ"א הוא חק ומשפט חיובי, וזה שקצבה להם תורה הוא ממש חלקם. הרעיון הצפון בזה הוא להוציא מלב בנ"א את הטעות לחשב שהעניות היא רק רע בעולם, ושאיננה אלא חסרון מוחלט שאין עמה טוב, באשר אין העניים פועלים מאומה לטובת החברה והם רק נהנים ממנה, ובאופן כזה אין להם שום משפט חיובי כ"א נדיבות יתרה. ומזה הרעיון יוכל ג"כ לצאת משפט מעוקל של התנגדות אבירית לכלל דרך ד', שהוא דרך משפט וצדקה, ובכלל ע"ז נאמר "לועג לרש חרף עושהו". כי הסובר שיש בבריאה חסרון מוחלט, כבר הוא רחוק מהשגת דרכי השם יתברך העליונים איך שפעלו תמים הוא, ואין לך רעה בעולם שהוכנה כ"א שתצא ממנה תכלית טובה, וציור הרעה אינו מושקף כ"א ע"פ השקפה קצרה, פרטית, אבל בכללות הזמן והמציאות, הכל מצטרף לטובה. וכן הוא במדת העניות, ודאי כמה מדות טובות נמשכות ממנה...ע"כ המראה את ההיפך, שאינו מניח את העניים ללקוט אע"פ שנותן להם משלו, מ"מ כבר הוא מקלקל את היסוד, שצריך להכיר שאינם מחוננים, כ"א הם ג"כ זוכים במשפטם, משלהם. ע"כ לא לבעה"ב המשפט, אפילו להיות מניח את אחד ואחד לא, או לסייע אחד מהם, שכ"ז הי' לו מקום בערך הדעה שתהי' הנתינה לעניים רק חנינית. אבל השרשת העיקר הוא, שאין במעשה ד' חסרון, ומדת העניות והעוני יש לה תכלית במציאות שדוקא העניים משלימים אותה, והיא ניכרת ביותר בהטבת המדות שגוררת הטבת המעשים, כדי שננצל אנו בהם מדינה של גיהינם, ע"כ אל תסג גבול עולם.

סדר זרעים פסקה י״ח

לעומת שני החלקים שיש במצות המתנות, חלק העזר ותמיכה ליושבים לפני ד', עוסקי התורה והעבודה באומה, או הנדכאים וצריכי העזרה, וחלק המצוה והקדושה שנכלל ג"כ בהן בקריאת שם ותיקון הטבלים, צריך כל חלק להיות משומר מפגעים שאפשר לפול בו ע"י שיבושי נטיות. הא כיצד, המשפיע והתומך יוכל להשחית מוסר נפשו, אם יחוש בעצמו שהוא הוא העוזר והמושיע, א"כ מה רם הוא ונשא, ומה ישפלו בעיניו אלה נמוכי החיל, שהם נזקקים לעזרתו. מדה זו, שיש בידה להשחית כל חלקה טובה שבכל מעשה הצדקה, גדולה היא השחתתה בחלק זה של מניות הכהונה, שצריך [בהן] שלא לבד הסיפוק ינתן לעוסקים בתורה ועבודת ד' באומה, כ"א שיהיו הם ועסקיהם הרוחניים הגדולים חביבים ומכובדים מאד. ומה אומלל הוא האיש החושב שכל אושר והצלחת האדם, נמדדים רק כמדת המתכת הנוצצת שידו משגת לצבור תחת ידו. ע"כ נגד החלק של הנתינה המגעת למקבלי המניות צריך שעמה יהי' רגש חי וקדוש, שיחוש בעצמו הנותן, שלא רק נותן ומשפיע הוא, כ"א גם מקבל טובה גדולה, בהיותו משתתף עם פעולות הרוחניות שהן אורו של עולם, עם מעמידי תורה ועבודת ד' בעולם. ע"כ לא ישכח לברך, ולהודות לד' חסדו על הטוב שהוא נוחל בזה לעצמו ג"כ. ולעומת החלק הרוחני שבמצוה, [יש] להזכיר, שעם כל ההבנה הקלה שיש [לנו] בטעמה, היא בכ"ז ראויה להיות משוערת ומדוקדקת (על) [עד] למאד בכל פרטיה, כראוי למצוה אלהית. יש לפעמים שריבוי הדקדוקים יעסיקו נפשו של אדם כ"כ עד שהתכלית העליונה הכללית היוצאת מהמה, להעיר את קדושת נפשו ושכלו, להודיע ולהודע כי רם ונשא הוא הערך שיש למצות ד', ושרישומן צריך שיהי' בלב חזק ואדיר באפן אלהי, לא כמדת נימוס שכלי, והוא קריאת שם ד', שהוא נערך אל המדע והשכל כמו שהברכה נערכת אל רגש הלב ורחש הכרת הטובה, [נשכחת]. ע"כ כשם שצריך שרגש ההבטה על עצמו בתור מטיב ומשפיע, לא ישכיח ממנו שהוא צריך להרגיש עצמו בתור מושפע ונעזר, עד כדי ברכה לד' על חסדו, כן ריבוי הדקדוקים ושמירתם שכבר נכללו במאמר "לא עברתי ממצותיך", צריך שימור שלא ישכח על ידם התכלית העליונה המכוונת מהם שהיא הזכרת שם ד' על ערכה של המצוה, לבלי יהיו הדקדוקים רק ענין מעשי, המונע את כח הלב הער והשכל הטהור, להתענג על הוד המצוה ויקר ערכה, מה שבאמת הם עצמם מדריכים הם אל זאת ההתבוננות, כשנלוה עמם היסוד השכלי. ע"כ נאות הוידוי הסמוך אל הנתינה, ואל וידוי קיום דקדוק הפרטים, להסמיך יסוד תכליתם של אלו העקרים, לא שכחתי מלברכך ומלהזכיר שמך עליו.

סדר זרעים פסקה כ״א

אמנם גם מצד כח אמץ הרוח שרכש לו האדם בציור המות, שע"כ הסכימה כלל האנושיות ג"כ, כפי המוסכם מן התורה, לכבד את המתים, להורות שאמנם המות הוא אחד מחזיוני המציאות ובודאי יש לו תעודה לא פחותה מעצם החיים, ועם זאת ההשקפה שמביאה לעשות ארון ותכריכין למת, ישתמש האדם ג"כ להיות ממתיק ברוח שכל את מרירות האונן, בנתנו לו לחם אנשים ויין למרי נפש. אף שזה הציור כבר הוא קרוב יותר לדרך השיווי בכחות הנפש, ועמו כבר ימצא האדם מעמד הגון לרוחו, גם מפני בהלת אימות מות, מ"מ ראוי להשריש שלא זאת היא המרגעה, ולא בפיוס קל כזה שאינו כ"א מחליש את המחץ, כבר יובן חזיון המות על בוריו עד שראוי יהי' לטעות להחליט שראוי הוא להיות חזיון תמידי בגורל האדם, כ"א די לכח השכל לחזק את רוח האדם לשאת את המרירות המוכרחת, עכ"פ כ"ז שכח המוסרי הכללי יצריך אותו. אבל המעלה הרמה הנגמרת באחרית הימים, שאליה נערוג ביסוד המע"ש, הנאכל לבעלים עצמם בקדושה של שמחה, אין ראוי להיות עמו שום יחש של המות, אפילו מצד ההבנה של הכבוד שירחשו לו מביני מדע באדם, ולמרות השיויון של אמיצי רוח לעומתו. כי באמת ראוי שיוכר המות עכ"פ לחלי באדם הבא מצד הקלקול המוסרי ועטיו של נחש, שעם כל ההשתלמות, וגמר כל מעוות להתקן, מוכרח הוא ע"פ אדון כל המעשים להתבטל מן העולם, עד שלא יהי' לו זכר עם המעמד היותר מכובד ומלא עז, שאנו מובטחים להגיע עדיו, "לולא האמנתי לראות בטוב ד' בארץ חיים".

סדר זרעים פסקה ל״ג

אף שהבאת הביכורים תרהיב לבבנו לראות התאחדות הכחות של כלל האומה למקום אחד, מכחות העבודה הפשוטה העבודה האיכרית, עד העבודה היותר נשגבה ותכליתית עבודת ד' בבית המקדש, שזה מורה על ערך האהבה הטהורה העומדת להיות כבריח התיכון, מברחת את כל העם כולו מן הקצה אל הקצה, מצדו החמרי והרוחני. והנה במערכה זאת עלינו להשמר מטעות, שיוכלו קלי עולם לטעות, שהאהבה הכללית אך בזאת תהי' נכונה, בהסירה את ערך המדרגות שבעם, ולא יוכר איש פחות לפני איש מעלה וחכם לב לפני כסיל אדם. ובאמת זאת הדעה היא המהרסת את כל גדרות עולם, ותשוב לפוקה ומכשול לקטני בנ"א, שיזנחו ע"י פריקת עול כזאת את עצת חכמים וקדושי עליון, בין בדורותיהם בין בדורות שלפניהם, ומזה תפוג ג"כ תורה ויראת ד' הטהורה. ע"כ הזהירות של מניעת ההשויה של קטן לגדול וחילוק המעלות, היא מאד נחוצה במעמד של הגברת הרוח של התאחדות כללית כהבאת הביכורים, למען יהיו הקטנים נשמעים לגדולים, והכרת החופש האמיתי, שהיא שמירת המשטר הכללי, תבא רק ע"י ההכרה היותר ברורה בערך של כל יחיד וכל כתה בין הכלל. ע"כ לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים, למען דעת שיש הבדל בין קודש ובין קודש קדשים, בין איש נעלה ובין מי שהוא עוד יותר נעלה, ועל אחת כמה וכמה בין עובד אלהים לאשר לא עבדו, ובין אויל לחכם לב.

שבת פרק א׳ פסקה ד׳

זהירות ממחשבה שעבודת ה' מאהבה מייתרת את דקדוק ההלכה. על העובד מיראה תתאה וממניעים חומריים להיזהר מלייחס את יכולתו החומרית לעצמו, ועליו לשאוף לעלות לעבודה מאהבה

כשם שנחלקה התפילה בכללה לשתים מערכות שהנה רינה ותפילה, שבח ובקשה, כן שונות הנה הפעולות שכל אחת מהנה צריכה לפעול על נפש האדם. מגמת השבח, חלק הרינה שבתפילה, הוא לרומם את נפש האדם בשבחה ליוצרה, למען תכיר בזה את ערכה המרומם, ותהי' מוכנת יותר להשכיל באמתת ד' קונה. ובהיות האדם נוטה אל החכמה והדעת, אל כבוד ד' ועזו, ממילא הוא מתעלה בדרכיו ומתקדש במעשיו, ועובד את בוראו מאהבה, לא עבודת עבד כ"א עבודת בן אהוב וחביב. הנטיה הזאת צריכה שמירה ביחש אל הזהירות במעשה רק מדעה אחת רעה, שלא יחשוב האדם שכאשר כבר מעלתו רמה ונפשו נוטה אל אור ד' ואהבתו, שהוא אינו צריך להיות כ"כ מדקדק במעשים פרטיים, שהם לדעתו אינם כ"א בתור הערות לכונן צעדיו אל המושכלות והנטיות הטובות למי שלא הגיע עדיין עליהם. ומזאת המכשלה יצאה פעמים רבות שערוריה בישראל ובאדם. ע"כ צריך לסמן כי תמיד על האדם להיות מכין עצמו לקראת אלהיו, כי אין קץ לעילוי הנפש ואין תכלית לכבוד האור האלהי הזורח על הנפש המוכנת, וכל מה שיוסיף מעלה צריך עוד להוספת הכנה למעלה יותר עליונה, גם שלא יפול בנופלים מרום מעלתו, מפני שכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו. ע"כ גם במעשים היותר חיצונים צריך להיות זהיר הרבה עם רוממות מעלתו, כמו שאמר הכתוב "שמור רגליך כאשר תלך אל בית האלהים", כלומר בהתנשאך לחקר שדי ולחשק באהבת אור ד' תשמור עצמך מכל הסרה מעשית גם היותר קלה ונמוכה, כי זה כל האדם באשר הוא אדם וכל ימיו נתונים המה להיות מכין עצמו לקראת אלהיו. ובסורו מדרך הטובה המעשית כבר אבד את הכנתו ולא יזכה לאור היושר האלהי שיופיע בנפשו. ע"כ ברצות רבא בר"ה לסמן את הערך של חלק הרינה שבתפילה, שהוא אמנם מלביש את האדם מלכות והוד והדר מצד רוממות מעלת נפשו המתנשאת להדרת קודש, ועם זה רמי פוזמקי, להורות שצריכה הוראת הגדולה להתפשט על כל הצדדים האנושיים גם היותר נמוכים שבו. ובזה קשור הוא הצד המעשי שבאדם עם צדו העיוני באופן מוצלח מאד, ובזה הוא נכון לקראת אלהיו שהוא ג"כ מגביהי לשבת ומשפילי לראות. ותואר הכנה נאות מאד נגד מעלת העיון, שהרי אין האדם משיג את האמת הגמורה, וכל יתרונו הוא שהוא משיג את דעת ד' לפי ערכו, א"כ כל כבודו הוא רק לפי ערך הכנתו לפי הדבר המושג לו. ע"כ צריך להיות האדם מכבד מאד את כל מעשה וכל תכונה הנושאת עליה כבוד והוד לשם ד' לפי ציורו של האדם, אע"פ שלפעמים ישאהו לבבו לומר כי במה נחשבו דברים כאלה המוגבלים לעומת הדר כבוד שם ד', לא ישכח שכל מעלתו האנושית איננה נערכת כ"א לפי ערך הכנתו מצדו לקראת אלהיו. ע"כ הכל גדול ורב ערך הוא, רמי פוזמקי ומצלי. רבא הפליא לציין את הפעולה, שחלק הבקשה של התפילה צריכה שתפעל על האדם גם בהיותו בשפל מצבו, בעודנו נוטה אל תכונת עבדות, אל רצונות זרים, יזכר כי אלהים צורו אשר בידו כל טובו וחייו, ורצונו הפרטי הנוטה לדברים שפלים ורעים מה הוא נחשב כיון שאין בידו לכונן צעדיו אם לא חסד ד' ורחמיו. ע"כ לא לו להתהדר מצדו החמרי, שדי גלימיה הממשכת עליו רושם כבוד, ופכר ידיה להורות שהנה גם ידיו אסורות ואין בו בעצמו יכולת גם להגן על עצמו אם לא חסד ד' ישגבהו. ע"כ ראוי לו להתנהג כעבדא קמיה מריה, ובהיותו מוגדר משובבות נטיותיו הפחותות הנה הדרך מפולשת לפניו להתרומם אל הר ד' ומקום קדשו, מן הבקשה, התפילה, אל הרינה.

שבת פרק א׳ פסקה ז׳

האדם עלול לטעות לחשוב ששאיפות רוחניות לא צריכות הגבלה והדרכה (כשהרב עוסק בהדרכת שלמה "מסיר אזנו משמוע תורה גם תפלתו תועבה", הוא מדגיש את היותו החכם מכל אדם, אולי משום ששלמה המלך בא להוציא מסברא שעלולה להיחשב כחכמה מאד)

האדם הוא פונה מטבע נפשו אל רגשי קודש, שלהשקיטם ולהשלימם, להוציאם מן הכח אל הפועל מעמקי נפשו החוצה, דרושה לו התפילה. אמנם יוכל האדם בזה לטעות בדבר אחד כללי, שהרי כשם שיש לו נטיות רוחניות מצד טבע נפשו המשכלת, כן יש לו ג"כ המון רגשות שונים לכמה חפצים ורצונות חומריים. והנה זה ישכיל כל אדם, שהרחבת הרגשות הסוערים בלבב האדם אל הענינים החומריים וכל השייך להם, אין טוב לאדם כ"א כשיהיו מודרכים ע"פ משפט דעת התורה, הנותנת צדק בכל ארחותיה ומדרכת את האדם בדרך טובה וישרה. אמנם בהעזב נפש האדם לשאיפותיה הטבעיות החומריות וכל התלוי בהן בלא מסורת התורה, הלא יפול בנופלים וידרך דרך אבדון ומות. אמנם בנוגע לשאיפות הרוחניות, שכללן הוא אהבת ד' וההתענג על טובו והוד כבודו, והמון הסעיפים המסתעפים ממעמקי אלה ההרגשות, יוכל האדם לחשוב שבנוגע לאלה הנטיות אין האדם צריך לפלש להן נתיב לימודי, כ"א יעזוב את נפשו ע"פ דרכה, תשגה באהבת צור עולמים, תתגעגע, תכסוף, תרון מקירות לב ותשפך שיח ככל אשר תשאה רוחה העולה אל על. א"כ לצורך אותן ההרגשות הרוחניות שהנה סעיפי התפילה אין צורך בהדרכה תורית, ע"כ בבא עת תפילה ראוי למהר לעזוב הלימוד התורי למען הקם עולה של תפילה. אמנם לא כן ילמדנו בזה החכם מכל אדם, שבאמת האדם צריך לתן לכל דבר משקל, ולא מבעי לשאיפותיו החומריות שמצדן לבהמה נדמה, שהוא צריך לסייג תורי להן להגבילן ולסדרן, כ"א גם לשאיפותיו הרמות, יסודי וענפי התפילה, גם להן צריך האדם להגבלה והערכה תורית לבל יעברו גבולות.

שבת פרק א׳ פסקה ח׳

במקביל לקביעות בלימוד התורה, יש לעסוק גם בהופעתה המעשית, בלי לחוש על ביטול התורה העיונית

ערך הדין והמשפט התורי הוא גדול מאד, באשר רק הוא קובע על התורה את החותם המיוחד שהיא תורת חיים. כלומר שצריך שתהי' התורה מתיחסת אל החיים המעשיים בתור מאירה לנתיבות החיים, ולא רק להכירה בתור חכמה נאצלת לבדה...הוו טפחי אעיברא דדשא, להורות שפתחי התורה מפולשים המה לדרך החיים, להוציא מהחושבים להסתפק בעסק התורה מצדה העיוני לבדו ואינם משתדלים להגביר את השפעתה על החיים המעשיים. אבל השלמים הללו ז"ל, עם כל עוצם קביעותם בחלק העיוני שבתורה, אמרו מאן דאית ליה דינא ליעול וליתי, ולא יחוש על ביטול תורתם העיונית, כי זהו יסודה של תורה וקיומה התכליתי להראות קיומה בפועל בחיים המעשיים החברותיים.

שבת פרק א׳ פסקה ט׳

מובנה האמיתי של עבודת ה' התמימה הוא להיות עובד עבודת הכלל (יתכן שהרב מדגיש זאת לעומת התפיסה שעובד ה' אמיתי הוא כזה שמתנתק מהסביבה וחי חיים רוחניים לעצמו)

התשוקה היותר גדולה שממלאת את לב הגדולים שבבנ"א, השלמים והצדיקים, היא להיות תמיד עובד עבודת הכלל, להיטיב כפי כחו אל הכלל כולו כפי אשר תשיג ידו, שזוהי עבודת ד' התמימה במובנה האמיתי.

שבת פרק א׳ פסקה י׳

דעות שונות בעמים מה היא תכליתו של העם, תאוות או התעלות רוחנית, ובהתאם לכך התנהלות המנהיגים והשופטים בכל עם. המשפט באומה הוא לפי ערכיה. יחס השופט לאכילה לפני המשפט בהתאם לערכי העם הנשפט. בעם ישראל המשפט לאלוקים הוא. הדרך לרומם את העם למאוס בתאוות ולשאוף להתעלות רוחנית. מנהיג שהוא בן חורין לרומם את העם, לעומת מנהיג שהוא משרת ומובל. מצבו של השופט בזמן המשפט משפיע על החלטותיו. משמעות השאלה אם לאכול לפני המשפט או אחריו. השפעת ערכי המלך והשופטים זה על זה. אומה חומרנית חשה בוז לאומה שיש לה שאיפות רוחניות, מתוך מחשבה שחסר בה כח החיים, אך האמת הפוכה

תכלית המשפט היא להעמיד [את] חיי החברה על מכונה. אמנם מהי התכלית בעצם חיי החברה עצמם, בזה יתחלפו דעות העמים והארצות. העם הנתון בעול תאותיו החומריות, לא יצייר תכלית אחרת לחיי החברה שלו, כ"א שיתפתחו יפה אצלו חייו החומריים במילוי כל תאותיהם האפשריות, באופן שלא ישחית את סדרם וקביעותם. והנה לפי דעה נמוכה כזאת צריכה היא שורת המשפט ג"כ לנבוע ממקור אהבת התאות החומריות, ע"כ יותר יתאים לתכלית משפטים כאלה, שיבא השופט בבטן מלאה בשבתו על כס משפטו, שאז הוא כדוגמת העם הנשפט מושקע בחיים החומריים, ויתאמץ לצדד שורת המשפט לתכליתם. אמנם עם קדוש ונעלה, עם ד' אלה, המה מכירים כי המשפט לאלקים הוא. תכלית החברה האנושית לא תובן אצלנו רק בסדרי חייהם החומריים ומילוי משאלותיהם הגסות, שבזה אין מותר לאדם מן הבהמה, ועוד בכמה מעלות יש יתרון לבהמה רבה מצד החומריות על האדם. אמנם תכלית חיי החברה האנושית היא מצד שמהחיים האנושיים אפשר למלא חיים של אור וטוב, של צדק ודעת את ד', חיים של רוח טהור והגיון קודש, הם יסוד החיים ומטרת החברה האנושית. לפי דעה זו, יהי' מקור המשפטים נאצל ונקדש מאד, מופרש ומובדל משיקוע תאות חומריות, ומתנשא לתכלית הטהורה והעליונה של יסוד החברה האנושית. והנה המלך, רק אז ראוי שיוכר בתור משיח ד', נושא נזר קודש, רק כשכח המשפט הכללי של האומה מתנשא לתעודה הרוחנית של המין האנושי. ע"כ באשר עוד רבת האנשים לא באו עד רום פסגת המעלה הגבוהה הזאת, בשגם יש ליתרון זה של התנשאות האנושית לתשוקתה הרוחנית הרוממה מעלות ע"ג מעלות רבות מאד, שגם בהתרומם מצב החברה האנושית בכלל ברוחניותה, עוד יש לשאוף למעלות יותר רמות וחיים של עונג רוחני יותר נכספים, "אז תתענג על ד' והרכבתיך על במתי ארץ". ע"כ יבחר ע"פ ד' מלך נושא כתר מלכות, משוח בשמן משחת קודש. "מצאתי דוד עבדי בשמן קדשי משחתיו". מלך כזה איננו משרת להעם כי אם בן חורים הוא. השרות לא יתכן כ"א בהיות הנשרת מכיר את ערך השרות, וכפי התגלות חפצו ישרתהו המשרת. אבל מלך נושא נזר כזה, שמשחת אלקים עליו להעמיד במשפט ארץ מצד תכונת המשפט העליונה, מצד החשק היותר נאצל של המעמד היותר רוחני ורם של החברה האנושית, שעוד המון העם רחוק מתשוקה עדינה וקדושה כזאת, רק המלך הנאור וצדיק הוא ירומם גוי, הוא יקרב את כלל האומה צעדים קרובים אל הדרך הארוכה הזאת שהאנושיות באמת צועדת עליה, אי אפשר שיהי' עבד העם, כ"א בן חורים הוא והעם קשור באמת לשאיפותיו וחפציו העליונים. אמנם עם שפל, החפץ לפתח רק בכחו החומרי, ועל יתרון אמיתי אנושי לפי התעודה האלהית המלאה אור צדק ויושר אלהי לא יאבה לשום לב, מה היא תעודת המלך בו, לא להדריכו לשום לב לחפצים גדולים חדשים, שלא יחפץ בהם ולא ידעם, כ"א לסדר לו את נתיב חייו בחיי החברה הלאומית, למען ימצא את חפציו השפלים שהוא חפץ בהם. מלך כזה הוא באמת נער, משרת לאומה וממלא רק חפצה. והנה לפי קדושתן של ישראל, כן גבהו דרכי משפטי תורת ד' הטהורה, שבכללם שואפים הם לתכלית היותר נשגבה עליונה ורוחנית. ע"כ נסמכה ג"כ פרשת משפטים לבנין המזבח, וביחוד ל"לא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו", המורה על תכלית הקדושה והצניעות שהן נחלה לעם אשר רוח ד' תנחנו. ע"כ השופט ראוי שיהי' במעמד נפשו בעת המשפט, יותר מוכשר אל משאת נפש ונטיות נאצלות רוחניות, ולזה האדם יותר מוכשר קודם סעודה, לפני העסק החומרי המגשם את האדם מעט או הרבה. ע"כ רק עד זמן סעודה ראוי לישב בדין, וכפי כח המשפט המתפשט לכל שופט, כן נערך ערך כלל המשפט של מלך שבמשפט יעמיד [ארץ]. "אי לך ארץ שמלכך נער", כלומר משרת, כי זה הוא תואר נער בעברית, באשר אינו עומד להרים את העם בארחות נאצלות בעלי הוד רוחני. ולפי משפט המלך, כן יהיו ארחות השרים העומדים למלא דבר משפט לשכללו להרחיבו ולהגבילו ע"פ הבנתם מחפץ המלך. "ושריך בבקר יאכלו", למען יהיו כבר בעת קביעותם בדבר המשפט משוקעים יפה בנטיות החומריות שהן תעודת כלל העם הנמוך ההוא ומגמתו, אבל אי לך ארץ כזאת, כי ירד תרדי מהמעלה האנושית ותפול ולא תוסיף קום. "אשריך ארץ שמלכך בן חורים", תכלית מציאותו היא לרומם את הכלל אל השאיפה של הצדק האלהי, של הנשגב והקדוש, שראוי לחול בלב ונפש מלך משיח ד'. "ושריך בעת יאכלו", כי דבר המשפט שעליהם למלאות הוא בלתי מתאים עם הנטיה הנמוכה האנושית לדברים החומריים. אמנם יכול העם הנמוך לבזות בלבו את העם המתרומם למשאות נפש גדולות של המסקנות היוצאות מדעת ד' הטהורה, לאמר עליהם שלא ידעו את כח החיים בסערתם ע"כ לא יחושו לו ויפנו אל הדעות הנאצלות. אבל באמת הבל יפצה פיהם, כי תחת שהעם החומרי ימלא סערות החיים בשתי, בשכרות והמון תאות חולפות המשאירות אחריהן רושם רע בגוף ונפש ומשחיתות את הוד צלם אלהים אשר באדם, העם המלא רוח ד' מוצא את חייו מלאים ענין בגבורה של תורה, בעונג הדעת ואהבת הצדק היושר הטוב והאמת, וכל החיים החומריים ההולכים ע"פ מילואי התעודות הרוממות הללו של המבוקשים הנעלים, והמה ממלאים את החיים בגבורה יותר רוממה ויותר מרעשת ברעש קודש, ברעש המגדיל את כח החיים ומשאיר אחריו ברכה לנצח לעם נולד. "בגבורה ולא בשתי", בגבורה של תורה ולא בשתיה של יין, "אשרי העם שככה לו אשרי העם שד' אלהיו".

שבת פרק א׳ פסקה י״ב

יחס האדם לאכילה מראה על יחסו לחיים. איחור האכילה מעבר לסביר מראה על שנאת החיים, שהוא דרך רע ומעוות. ע"פ החכמה האלהית הוכן מגן טבעי להתמודד עם מחלת שנאת החיים והיסח הדעת מערכם

הכחות הטבעיים מכוונים המה הרבה לעומת תכליתם המוסרית, ע"כ באשר להמעיט את תכונת החומר מפני הרוח יותר מגבולו לא נכון הוא, ע"כ הושם מהחכמה האלהית עונש טבעי, כי העובר יותר מהגבול ומתאחר משלם לחומר את חקו הראוי לו, אחרי שכבר עברו הזמנים שקבעו את האיחור הטבעי מצד התרבות, המוסר, ההכרח, העמל, והרוחניות, כשיאחר האדם יותר מזה את סעודתו כבר נכנס הוא בגבול שנאת החיים שהוא דרך רע ומעוות, ע"כ לא על נקלה יתקן את אשר עות בכלכלה הגופנית. כי ישנם כחות טבעיים כאלה שהם קבועים עד גבול ידוע, וכיון שעוברים עליהם את גבולם בעקיפין, עושים בהם שמות ופרעות מה שלא יוכל אח"כ להתקן...אמנם בדטעים מידי בצפרא, מורה כי לא שנאת החיים היא שגרמה לו איחורו כ"א סבות פרטיות שונות, ע"כ אין בזה העונש הטבעי המוגבל שלא תועיל ההתקנה אחרי האיחור, שע"פ החכמה האלהית הוכן הדבר להיות למגן בעד מחלת שנאת החיים והיסח הדעת מערכם, הרגילה לבא בבנ"א מקוצר רוחם בעמל החיים.

שבת פרק א׳ פסקה י״ד

על האדם להכיר כי ה' הוא הוא המטיב באמת

...לכשתתגדל האנושיות והכחות המוסריים יתפתחו יפה, עד שיהיה ראוי להכניס בלב, באורח ישר וטבעי, גם רעיונות היותר גדולים ואדירים, יופיע כח ההכרה הזאת באור גדול, עד שתשפיע רב כחה על כל עלילות האנושיות הכוללות והפרטיות, וכ"כ תהי' פועלת בחזקת ידה עד שתעורר בחיל את הלבבות לדעת את ד', להכיר כי הוא הוא המטיב באמת.

שבת פרק א׳ פסקה כ׳

המידות הקשות לא יוכלו להיות חסרות באומה גדולת שכל ורבת פעלים, וטעות היא לחשוב שמגמתם של ישראל היא להשריש בעולם רק המוסר היוצא מרכות הלב

...אמנם המדות הקשות לא יוכלו להיות חסרות מאומה גדולת שכל ורבת פעלים, אבל צריכות להיות מזוקקות עד שיוכלו להיות נכנעות לשכל ומונהגות על ידו, אז תבאנה לתעודתן. ע"כ הי' צריך גלות מצרים, שהיתה כור הברזל ממש לצרף סיגים. וכן מטעם זה עלינו לסבול עוד עול גלות, לכלות פשע ולהתם חטאת, שכפי ערך כחותינו הגדולים ביותר כן צריכים הם להכנעה וזיקוק ביותר, לא כטועים שסוברים שמגמתם של ישראל היא להשריש בעולם רק המוסר היוצא מרכות הלב, שאינו מכיר טעם טוב והנהגה תכליתית כ"א במדות הרכות כחמלה וחנינה, צדקה וחסד, ומה שתעשה האנושיות במדות הרעות, בגבורה, בנקמה, בקנאה ותאוה וכיו"ב, נעלמו ממנו. לא כן הדבר, כי כל מגמתם ותעודתם של ישראל היא ללמד סוד אחדות ד' בעולם, להודיע שהוא "עושה שלום ובורא רע". "הנה אנכי בראתי חרש נופח באש פחם ומוציא כלי למעשהו ואנכי בראתי משחית לחבל". ע"כ הכחות הקשים כולם הם בכח האומה הישראלית, והחכמה האלהית דאגה להתפתחותם ג"כ.