טעמי מצוות, דינים ומנהגים

ברכות פרק ג׳ פסקה ב׳

מטרת כבוד התורה. מטרת כבוד המת

השיווי של הנהגת הכבוד בס"ת לעצמות אדם, ילמדנו כי כאשר תכלית כבוד ס"ת היא להוקיר את דבריה ולהיות חרד לקיים בפועל כל הכתוב בה, כדי שנגיע אל השלימות האמיתית, כן הכבוד הניתן לעצמות האדם במותו, יהי' לנו להוראה על ערך היחש שיש לגוף עם השכל האלהי השוכן בו. ומפני ששלימות השכל היא דבר מושכל ומושג, נדע שכפי אשר תשיג ידינו להנהיג את הגוף על דרך שלימות בדרכי קודש וטהרה, יוסיף השכל אומץ. ע"כ גדלה מאד חובת השמירה לכל פרטי תורה הנוגעים [רובם] ככולם ביחש הגוף, מפני הקשר האמיץ שיש להעצמות הגופניות עם השכל הנקי, ותצא לנו תורה אחת, מכבוד עצמות כמכבוד התורה, להוסיף עז בדרכי ד', שהם חיים למוצאיהם ולכל בשרו מרפא.

ברכות פרק ג׳ פסקה ג׳

משמעות הלויית המת

ההלויה תלמד שיש יחש לחיים עם המות ושפעולות החיים עושות רושם במצב המות, ובזה יתעורר לכבד את ד' בפעולות החיים שבידו כל ימי חייו, מפני שאינן פעולות שכלות כעשן, כ"א [הן] יתיצבו בלבוש אחר ע"י המות, אבל מציאותן תתמיד ותתן פרי. ומי שאינו מלוה, אפי' יודה בנצחיות הנפש וגם בתחית המתים, אבל אם לא ישים לב שיש חיבור לכל פעולות וארחות החיים גם אחרי מות האדם, וכפי הליכותיו בחיים ימצא אז ערכו האמיתי, עוד לא מלא תעודתו בכבוד ד', שעיקר המגמה מזה היא שלימות יצוריו. וההלויה תציין עוד, שנסיעת המות היא למעלה יותר רמה ממציאות חיי החומר. ע"כ על המלוה אומר הכתוב: "מלוה ד' חונן דל", כמלוה המאמין ללוה, אף שאין עיניו רואות את כספו, אבל הוא בטוח באמונתו, כן בטוח הוא אף שרואה החיים כלים לעיניו, מ"מ הוא יודע להוקיר ערך המות, מפני היותו בטוח על צדקת ד'. כי לא לשוא ברא את האדם, ונפח בקרבו נשמת חיים רק לעשותו משחק לפגעי הזמן החומריים, כ"א לתכלית נשגבת נעלה, שימצא ביותר באחרית הימים. ויש בזה עוד הערה. כי רגשי העוצב שיוליד המות, גם הם לטובה המה, להכניע לב האדם וטבעו הקשה, למען יוכל לנהלו באורח חיים. כמו שמציאות העוני בא ג"כ להוליד מדת החנינה בנפש העושה צדקה, שהוא קנין נצחי וטוב בעצם הנפש לעולמים. והנה המשתמש בהיתרון שבא מאלו הדברים שנדמים לרעים, הוא מכבד את ד', שמוציא אל הפועל את התכלית הטובה הצפונה בהם, כפי הכונה האלהית העליונה. וכן המלוה את המת ומועיל עליו הרושם של "והחי יתן אל לבו" ומישר דרכיו, הוא מכבד את ד'. כמו כן החונן דל ואביון הוא מכבד את ד', במה שמראה התכלית הטובה שיש בכל דבר, אפי' הנדמה רע.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ו

מטרת מתנות הכהונה, וטעם שנקראו "עבודת מתנה" ו"למשחה" לגדולה. טעם שחולין נקראו "שיריים". טעם שצריך קריאת שם וקדושה

ומצינו כ"ד מתנות כהונה, וכבר כ' בחוה"ל שכנגדם מצינו מצות כהונה ולוי' כ"ד, א"כ ודאי ישנם כ"ד אופנים של יחש שמתיחשות פעולות הכהנים מורי התורה על העם, ויסוד כל יחש הוא מחובר בקיומו עם כבוד הכהנים המורים. ע"כ נקראו מתנות כהונה "עבודת מתנה", ו"למשחה" לגדולה. וביארתי במק"א שמשו"ה נקראו החולין שירים, להורות שהעיקר יחשב בעיני האדם מה שנותן לכהני ד' המאירים אור תורת ד' בעולם, ולא די בהנתינה לבדה, כ"א צריכה קריאות שם וקדושה, כדי שירגיש עם נתינתו רגש כבוד להכהן המקבל, בההוראה שאכילתו היא נעלה ומקודשת מה שאינה ראויה לזר. נמצא שבכלל הנתינה אינה דיה לבדה כ"א שתעשה ג"כ רושם של כבוד, שבזה יכיר העם ערך רוממות קדושת התורה ועוצם ההצלחה שיש להולכים בדרכיה.

ברכות פרק ג׳ פסקה כ״ט

טעם שאין מושיבים בבית דין זקן, סריס ומי שאין לו בנים

העדה, הוא רושם הקיבוץ שע"י שיווי ההרגשות הנפשיות בעבודת ד' "ונקדשתי בתוך בני ישראל", גמרי' לדבר שבקדושה, שהיא יסוד ההרגש לקדש שם ד' כשם שמקדישים אותו ברגשי קודש שרפי קודש, מעדה, ואין עדה פחות מעשרה. גם קהלת השופטים נקראת עדה, "עדה שופטת ועדה מצלת". מפני שההרגש הטוב ראוי למצא מקום כפי ערכו בתוך אימות המשפט, ע"כ אין מושיבים זקן וסריס ומי שא"ל בנים בסנהדרין.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל׳

טעם לעונש סקילה על עבירות החמורות. טעם שהמתנדה, דהיינו המזלזל בדיני רבנן, ב"ד סוקלים את ארונו. משמעות החמץ בקרבן תודה

המתנדה, הוא רק על פקפוק במילי דרבנן. ראוי להראות שאם התחיל לפרוץ גדרה של תורה בעניני דרבנן, לסוף יבא להכשיל גם בחמורות שבחמורות, שכך דרכו של יצה"ר. ובהנטל סייג התורה ויפרצו גדרה, יהיו למרמס גם הנטיעות העקריות. ועל שהעבירות העקריות, כעבודה זרה וחילול שבת, שהם מעיקרי התורה, מיתתן בסקילה, ע"כ סוקלין את ארונו, להורות שבהשתרשו לעבור ע"ד חכמים לא בנידוי לבד יפטר, כי יבא הוא או הלמדים ממנו גם לעבור על החמורות שבתורה. ולהורות כי בהעדר התשובה של פריצת גדר דרבנן, יעבור הארס מתחתית מדריגת החומר ויעבור ממעלה למעלה בכל דרכי התורה לעשות בהם שמות, עד באו גם לגבול הסקילה שבפושט ידו בעיקר. ומיתת הסקילה בתכונתה מרמזת, על חיוב ההרחקה שראוי לכל עם הישרים, ממשחית דרכיו עד פשיטת יד בעיקר. כי כל ג' מיתות, זולת הסקילה, באות ע"י מגע הידים בגוף המומת, ע"י כלי אשר ימיתו אותו בו. אבל הסקילה היא בזריקת אבן, כהורג דבר מזיק ארסי. כענין שאמרו בכלב שוטה, בפ"ח דיומא, נפ"מ למקטלי' בדבר הנזרק. ואף שסקילה היא ג"כ ירי', ואם מת בה יצא, מ"מ כיון שאם לא מת בה לא יצא עד שיסקל בזריקה, דיה היא הפעולה האחת ללמד על הרושם של ההרחקה. ע"כ הרשע שהקשה לבו שלא לשוב ומת בנידויו סוקלין את ארונו, להורות עד כמה צריך להרחיק מאדם כזה ומרעותיו, שאפי' העונש הניתן לו ראוי שיהי' בדבר הנזרק, להורות עוצם השמירה מנחשים צפעונים כאלה, שמזיקים בנגיעתם וחיבורם. וכל גבר ירא ד' יקיים מקרא שכתוב "לא ישבתי עם מתי שוא [וגו'] שנאתי קהל מרעים ועם רשעים לא אשב, ארחץ בנקיון כפי". בהיותי מתרחק גם ממגעם בכל אופן, בזה אזכה "לשמיע בקול תודה". בתודה יש חמץ, להוראה כי ע"י הכרת הנס, תגדל מעלת האדם, לעבוד את ד' ג"כ בכוחות הקשים שבו, שהם החמץ הבא משאור שבעיסה. ובהיות האדם מעלה בדעתו שיש עבודת ד' בכוחות הרעים, לא יעלה בדעתו להתחבר עם הרשעים ללמוד מהם דרכיהם הרעים, כדי להשתמש בהם בעבודת ד', כי ודאי לא טוב יהי' לרשע גם לא למתחבר עמו. כ"א די לאדם לקדש עצמו בכל דרכיו, ומדות קשות יוכל למצא כל איש בטבעו גם בלא עזרת הרשעים. ע"כ בהתרחקו מן הרשעים, אמר "ועם רשעים לא אשב, וארחץ בנקיון כפי, ואסובבה את מזבחך ד', לשמיע בקול תודה, ולספר כל נפלאותיך", שע"י כל דבר הקב"ה עושה שליחותו, ולפעמים ג"כ ע"י מדות קשות, כענין עבודת ד' בכל לבב, בשני יצרים, "ומבקשי ד' יבינו כל".

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ט

טעם שדווקא הברכה שלאחר המזון היא מן התורה, לעומת ברכת התורה שהיא דווקא לפני הלימוד. טעם שהברכה עיקרית היא מן התורה, והברכה השניה לה בחשיבות היא בדווקא הרחבה מדרבנן

במזון יש שתי טובות שאנו מקבלים מהשם ית', טובת הנאת האכילה לשעתה, שראוי להודות ע"ז אף אם לא תמשך מזה תכלית המשכת החיים, והטובה העיקרית היא טובת המשכת החיים שבאה מן המזון. בתורה נמצא ג"כ ב' טובות, טובת התלמוד בהביאו לידי מעשה, כי ידע לפלס דרכיו ע"פ התורה. וטובת הלימוד עצמו, בהיותו מתעלה לקדושת עסק תוה"ק שהיא תורת חיים מאור פני מלך חיים. והנה מן התורה ראוי לברך על ההנאה העקרית וההנאה הטפילה ראויה להתרחב מדרבנן, כדי שתשלם ג"כ הכרתינו להבחין בין ההטבה העקרית להנמוכה ממנה. ע"כ בברהמ"ז, שהטובה העקרית היא המשך החיים שבא מכחה והיא באה לאחר האכילה ע"י פעולת העיכול, ע"כ ברכת המזון לאחריה מן התורה. אבל בתורה, הקדושה הנעלה של עצם התורה, היא באמת נעלה על כל מעשים, שהעוסק בתורה לשמה מגדלתו ומרוממתו על כל המעשים.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ׳

טעם שאין קדושה נאמרת בפחות מעשרה

תוכן הקדושה הוא שיתרומם עי"ז האדם אל רוממות השלימות, לשום כל מגמתו לא צרכי עצמו כ"א כבודו ית' של אדון כל העולמים וקדושתו. והנה כל זמן שיחשוב האדם רק להשלים את עצמו, אפי' בשלימות רוחנית, אין זה בכלל קדושה. כי הקדושה היא התרוממות אל הטוב והישר מצד עצמו כמו שהשכל גוזר, ולשלימות עצמו התשוקה נמשכת ג"כ מצד אהבת עצמו, שאין צריך עמה שכל כ"א רגש טבעי נטוע בכל חי. אמנם הקדושה האמיתית, שלזה צריך שישים האדם כל מעיניו, היא השלמת רצון קונו. ועושה זה יהי' מעושי רצונו של מקום בשלימות, עיקר העבודה הרוממה הוא להשלים את הכלל ולזכותו, ולהיטיב לו בכל הפרטים. ומי ששם העבודה הזאת נר לרגליו כל ימיו הוא באמת מתעלה לקדושה, כי אין מגמתו אהבת עצמו. ע"כ אין היחיד אומר קדושה, כי היחיד אלולי שיש נושא לזכותו להתרומם למעלת הקדושה ע"י הרבים, שבידו להיטיב להם ולזכותם, א"א שיתעלה לקדושה. ע"כ אין דבר שבקדושה פחות מעשרה, שהוא התחלת ציור הרבים והכלל. וביותר יש בזה הכרה לקדושתו ית', כי ידיעת הקדושה ליחשה לשמו ית' היא שהוא מובדל ומופרש, והכונה שלם בתכלית השלימות. ע"כ אין לו יחש לנבראים, כי בהיותם אפשרי המציאות לא ישוו כלל אל ערך מחויב המציאות יתעלה. וכיון שלא יצוייר בחוקו חסרון איך תצוייר העבודה לו, ואם תצדק מה תפעל לו, ע"כ רוממות העבודה היא רק בשימת לב להרים מעלת יצוריו. וכאשר יבין האדם את האמת המורמה הזו, ישים כל מעייניו לכבוד שמו, לרומם את קרן הכלל, להשלים רצון היוצר שרוצה בשלימותם, ונתן כח לטובים ולישרים בלבותם להוציא את שלימות היצור מן הכח אל הפועל. ע"כ א"א שתתגלה קדושתו ית' באמת ביחש לעבודת ד' כ"א ברבים, שהתחלתם בכללות הוא מספר העשרה.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ח

טעם איסור הסתכלות במראה לא צנוע בכל דבר שבקדושה, ואפילו מראה של היתר. תכלית מטרת קבלת עול מלכות שמים ושאר דברי קדושה, וכל התורה כולה

קבלת עול מלכות שמים תכון באדם רק כשירגיל להשתמש בשכלו, אז יכיר את הטוב האמיתי. אמנם בהשתמשו תמיד בחושיו ונוטה אחרי חמדתם, אפילו בשל היתר, לא ירומם רוחו למעלת השלימות. ע"כ עכ"פ בעת המיוחדת לקבל עול מלכות שמים עליו, חובה שירחיק עצמו מכל דבר המביאו להקשר יותר בהנאות המורגשות, כדי שיצוייר יפה בנפשו ערך שלימות המטרה הזאת השכלית של קבלת עומ"ש. ומזה יבא הדין לכל דבר שבקדושה וכל לימוד, שהם פארות וענפים להזכרת שם שמים וקבלת עול מלכותו, שהם כולם עצות מרחוק אחוזות בשכל אלהי, חובת האדם להכין בעסקו בהן את רוחו, שלא תשלט בו מחשבה חומרית שיכולה להתגבר על הדרת שלימותו. ויועיל איסור זה גם לזכרון להאדם, שידע את מגמת התורה ותכליתה, לרומם את נפש האדם מקישורה בהנאות החושים השפלים אל הנאות נעלות, אשר הנה מושרשות בשכל וצדק ומשרים, שתוכנם הוא אהבת ד' ית' והדבקות בדרכיו העליונים.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ט

טעם דין ערוה באשה, שוק, קול ושער

טהרת הרעיונות צריכה להשמר מכל דבר הגורם הסתערות החושים לעורר רוח בלתי נכון. ובכללן הנה שלש סיבות מעוררות, שראוי לכל לב טהור להתרחק מהן, למען ישמר תומתו וטהרתו. מיחש בלתי מורגל בין המינים, מהרגשה שיש בה ערבות חושית אפילו באופן רוחני והדר טבעי חיצוני, כי המכשלה קרובה ללבו של אדם האנוש, מהשקפה על עניין מיוחד שבו יצטיין הבדל המינים אפי' מצד ההנהגה הנימוסית, ביחש הגוף. ונגד אלה ג' הכללים, שתחתיהם פרטים רבים נמצאים, שעמהם משמרת טהרה לשומר דרכיו ביראת אלקים. שוק, נגד חסרון היפך המורגל. קול, נגד ערבות חושית, כדבריהם ז"ל מפני מה קולה של אשה ערב משל איש, אף שלא נוסד על יסוד הרגשה גסה מ"מ מביא מכשול. שער, נגד תכונת הבדל נימוסי, כדבריהם ז"ל מגדלת שער כלילית, מכל אלה אשרי שומר נפשו נוצר דרכו.

ברכות פרק ג׳ פסקה נ׳

משמעות התפילין והשפעתן על האדם

...כחיי הגוף כן חיי הנפש, האיש הישראלי צריך שיקנה לעצמו שלימות זו, שיהיו עקרי התורה ושרשי האמונה, כ"כ קבועים ומושרשים בנפשו, עד שיעמדו בתוכו עמידה טבעית, ולא יהי' צריך לחפש דרכים ואופני הכרות לדעת באשר הוא יהודי. כי הדבר הטבעי איננו מוטל בספק ואינו טעון חיפוש ובירור. וזהו כשימצאו שרשי התורה מעמד טבעי בגופו ונפשו, ע"י שמירת המצות ואהבת אמת לכלל עם ד', שבזה יקנה בטבע אהבת שם ד' אלהי ישראל. ע"כ התפילין, שהם עז לישראל, מורים שהמחשבה וההרגש המיוחד לשרשי התורה יעשו בתוכו להרגשה ומחשבה טבעית. וכהמח הטבעי, כן תפילה של ראש ותוכנה. וכההרגשה הלבית הטבעית, כן תפילה של יד וענינה יהיו מוטבעים בעצמותו. וע"ז תורה הנחתם בדרך קבע וגם שמירתם בכבוד, שאם יחלצם ויניחם, יהיו ג"כ קבועים, מורים על חזקם בבסיס קבוע, כאיתן הטבע.

ברכות פרק ג׳ פסקה נ״א

טעמו של רב יהודה שסבר שאין לעלות לארץ ישראל (וראה ברכות מג. חיבתו המיוחדת לארץ ישראל), וטעם שתלמידיו הצדיקים וצדיקים רבים לאורך הדורות פעלו כביכול בניגוד לדעתו בעניין העליה לארץ

יסוד תמימ[ו]ת העבודה והחסידות האמיתית הוא, שהשלימות הפרטית ותשוקתו אלי' לא תתפש מקום כלל לעומת חשקו בשלימות הכלל. ואיש כזה שקנה לו השלימות הזו ביושר שכלו וטבעו, הוא החסיד האמיתי ההולך בעצת השכל ולא ע"פ הרגש של אהבת עצמו. והנה רוממות המעלה הזאת היא נפלאה. מצאנוה באדון הנביאים, שאמר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". אמנם כל הצדיקים יעלו במעלה זו לפי ערכם, עד שיש שאם שלימות הכלל עקרית וחשובה לו מ"מ א"א שתהי' בטל לגמרי אצלו חשק השלמתו הפרטית לערכה. והנה א"י ודאי מוסיפה שלימות, ו"העם היושב בה נשוא עון", ואוירה מחכים. אמנם ר"י שעליו אמר שמואל אין זה ילוד אשה, לא היתה שלימותו הפרטית נחשבת בעיניו כלל נגד שלימות הכלל. ע"כ ראה בא"י רק מעיין ישועה להשלמת הכלל. ע"כ אמר שראוי שכל יחיד לא ירשה לעצמו להנות לאור שלימותה, כ"ז שלא הגיע הזמן שיוכל הכלל ליהנות ממנה. וע"ז צריך ודאי פקידה שמימית, ע"פ נס או ע"פ טבע. אבל איך שיהי' צריכות הסבות שיזדמנו באופן שיוכל הכלל להתנחל בא"י וליהנות מטובה הגשמי והרוחני, שקשורים זה בזה. והי' נראה לו, כי בכבוש כל יחיד את תשוקתו הפרטית, למען מצא השעה שתבא ישועה כללית, מזה תצמח ישועת הכלל מצד ההשגחה. כי התפילה וההשתפכות של כל הנפשות לפני ד' להשיבנו לארץ קדשינו, תהי' עי"ז קבועה רק לתכלית הכללית, ותתקבל יותר, כי הוא הדבר התכליתי. גם אם יהי' רצון ד' שתהי' הפקידה טבעית, ודאי צריך לזה רצון הכלל החזק והשתדלותם ברחמי שמים, אחרי הזדמנות הסיבות הראויות, ואחרי תמכם אשורם בדרך ד', באופן שתהי' זכות התשובה מסייעתם. הנה כ"ז שלא יוכל כל יחיד להשביע חשקו הרוחני וגעגועיו העזים לארץ אשר עינינו ולבינו שם, יתאגד יותר הכח הכללי, ותהי' סבה מוכנת לרבות תכנית כללית בזה. וכל דבר שיוכל לגרום איזה גרעון רחוק בחק הכלל, לפי מעלת חסידותו של ר"י לא היו עניני היחיד אפילו היותר שלמים ונעלים שוקלים אצלו מאומה. אמנם הדרכה כזאת אינה נאותה כ"א לשלם שכמותו, אבל כל צדיקי הדורות, שעם כל צדקתם מ"מ השלימות הפרטית תופסת מקום אף שהוא רק במעלה עליונה, להיות דבק בד' וללכת בדרכיו ולהשכיל באמתו, אי אפשר כלל לעצור חשקם האמיץ להאור באור ד' ע"י נחלת ד', שתשיב נפשם הנהלאה בשביל חשבון רחוק. והם כיון שמעשיהם ג"כ למטרה רוממה ורצויה, כי היחיד הנעלה ממנו יבנה הכלל השלם, גם זאת היא דרך ד' והיא מדה ראויה לכל אדם שלם בדורותיו.

ברכות פרק ד׳ פסקה ד׳

מטרת תפילת ערבית. טעם הדעה שתפילת ערבית רשות

כאשר ביארנו יסוד מטרת תפילת ערבית, הוא שתצא הפעולה ביחידים הראויים לכך לשלימות נשגבה נעלה מדרכי הטבע, בחלומות אמתיים ומחזות קדושים ולפעמים נבואיים, מצא הספק מקום אם הדבר הוא חובה על האדם להיות משתדל לעלות בשלימות כזאת שהיא למעלה מדרך הטבע, או שחק חובת האדם הוא רק להשתלם בשכלו בדיעותיו ומדותיו כפי חק טבעו, וברכת ד' שהיא למעלה מן הטבע, היא רשות למי שנדבה רוחו ומוכשר הוא לכך. ע"כ גם תפילת ערבית שאלי' נתכוננה היא ג"כ רשות, להורות דרך לחסידי עליון אשר יעלו למעלה רמה, וכל המון עם ד' המחזיקים בה יזכו בהשתתפם בקדושה העליונה היוצאת מתוך הכלל אצל יחידי הסגולה שמגיעים אל התכלית.

ברכות פרק ד׳ פסקה ט״ו

טעם שמועילה כפיה במצוות

ויתבאר ביותר עפ"ד הרמב"ם בה' גרושין שמשו"ה מועיל כפי' עד שיאמר רוצה אני בדבר מצוה, מפני שפנימיות הלב הישראלי נוטה למצוה והיצה"ר הוא מבחוץ מטמטם הלב, ע"כ כיון שנכפף טבעו מסכים הוא לרצון האמיתי. ע"כ אם לב האדם מוחזק לבלתי ישר, אז כיון שתוכו אינו טוב מה בצע במה שחיצוניותו טובה. אבל לפי מה דקיימא לן שהאדם הוא ישר בטבעו וחטאיו הם מקרים חיצונים בו, כיון שברו טוב הוא מסכים ודאי לתוכו האמיתי. ואע"פ שנמצאים הרהורים ודברים בלתי טובים, ע"כ יתבטלו ע"י הביטול הפנימי של התנגדות הטבע האמיתי של הנפש וההתנגדות החיצונית של המעשים החיצונים שהם עכ"פ טובים, ואפי' מתוך שלא לשמה יבא לשמה. ויתאימו ההנהגה החיצונה עם הפנימית האמיתית, ונמצא שהתוך האמיתי הוא לעולם שוה לברו כשהוא טוב.

ברכות פרק ד׳ פסקה י״ח

טעם שאוהב ושונא פסולים לדון וכשרים להעיד

דהנה ההבדל בין דיין לעד, דבעד קיי"ל האוהב והשונא מעיד מפני שלא נחשדו ישראל על כך לשקר מפני אהבה או שנאה. אבל לדון פסול מפני שהשכל נוטה לפי הרצון, באין מבין כי גרמת הרצון הי' להטותו.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ד

חקירת טעמי המצוות ותקנות חכמים

והמשלים מכוונים מאד, כי ההנהגה המדינית צריכה בקיאות והרגל גדול לפי הזמנים ואין תועלת בזה כ"כ בהנהגת אבותיו, כי הזמנים ועניני המדינות משתנים. ע"כ אמר רק מאן דלביש מדא שרגיל בעניני מדינות ושררות ראוי שלא יפריעוהו ויתנו הנשיאות המדינית לאינו מורגל וחסרות לו ידיעות נסיוניות. ונגד הנהגת התורה, שראוי שיקבל העם דברי תורה והוראות ותקנות ב"ד, בתור תורה חתומה מבלי לחקור בטעמים, וכד מתקני מלתא במערבא לא מגלו טעמא כו', נקט לו למשל הזאה שהיא חוקה וגזירה שאין לחקור בטעמה. כן ראוי בכלל להנהגת התורה שבזה תתיישב בלבבות, ויתרגלו בשמירת התורה והמצוה וכל הסייגים הצריכים לתורה לזמן ולדורות. ומועיל לזה הרבה זכות אבות וחזקת אכסניא של תורה שכל עם ד' יודע קדושתה וגודל ערכה, ע"כ מזה בן מזה יזה.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ח

טעם שאין ברכה אחרונה על מצוות

וביציאתי אני נותן הודאה על חלקי. שאמנם אין המצות טעונות ברכה לאחריהן, מפני שההודאה האמתית לשם ד' ית' היא עצם עשיית המצוה, שבזה האדם מדריך א"ע לדרכי חיים, וזאת היא הברכה האמיתית הרצויה ליוצר כל שיצליחו בריותיו בהצלחתם האמיתית. על כן על עצם לימוד התורה לא הי' שייך הודאה לאחריה כמו בכל מצוה.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ג

טעם תיקון שבע ברכות בתפילות שבת

וכן בהשקפת התכלית הבאה משביתת המעשים, שהוא עודף יותר מהבריאה בכללה שנעשתה בששה ימים, והיא נרמזת בז' שהוא מעלה יתירה על ששה שכולל במספרו הבריאה. נתקנו כנגד הדעה האמתית הזאת שבעה דשבתא, להורות שצריך להשתמש במנוחת השבת לתכליתו, ולא רק בבטלה והעדר מלאכה כ"א להפיק שלימות השכלית והמדותית בקרבת אלהים ודרכיו הטובים.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ה

טעם שארון הברית נמצא דווקא בקודש הקודשים

העבודה צריכה להבנות דוקא ע"פ התורה ואין שכל האדם מגיע עד עומק פרטי העבודה. וזה הי' רמז חיבור הארון עם בית קודשי הקדשים. קה"ק מקום יסוד עבודת ישראל, שמה צריך להיות הארון שהוא יסוד תורת ישראל. והטעם כי החילופים רבים בפרטי העבודה, וא"א להשיג הכל בשכל אנושי כ"א בהופעה אלהית.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ט

טעם מעלת התפילה עם דמדומי חמה. התעוררות לתפילה מתוך מפגש עם גדלות ה' בבריאה

ראוי שהמציאות הכללית תעורר בטבעה רגשי לב האדם להתפלל. ע"כ תפילת שחרית, ראוי שתעורר לבבו נפלאות וחסדי השם ית' הנראים לעין כל בוחן בזריחת השמש. ותפילת המנחה, תעוררהו השגחת השם ית' וחסדו הנראית בשקיעתה, שכולם נערכים בחכמה וחסד רב, וכיון שמתפלל לפי השעה שהמציאות בכללה מסכימה לזה אין תפילתו קבע, שאיננה קבועה רק בנפשו לבדו ורגשותיו, כ"א עוברת מהלאה לגבולו ומשקפת על כל העולם הגדול, לראות איך חסד ד' מלאה הארץ. אבל בהפרידו רגשותיו מהשעות שראוי להתרגש ביותר ע"פ התכונה הטבעית של מראה המציאות בהתחלפות הזמנים, שמעורר רגש נפלא, הנה תפילתו קבע רק בנפשו לבדו, ודבר אין לה עם כל הרגשת הוד המציאות שהיא המעלה האמתית לספר כבוד אל. ואמר מאי קראה, "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים". שע"י ההכרה של המציאות תבא נצחיות ההכרה ויראת ד', בהתמדת החוקים הטבעיים שמספרים חכמתו וגדולתו של יוצר בראשית. כדברי הנביא "שאו מרום עיניכם וגו' ". ע"כ ראוי לכל חכם לבב, לשאוב מי היראה ממעיין הנחמד של המציאות כולה, שכולו אומר כבוד ליוצרו.

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ג

מטרת תפילת הדרך

ויותר מזה כל מצב חדש צריך שמירה, שעכ"פ מביא ציורים חדשים ורגשות חדשים, ע"כ אנו רואים הרבה אנשים שנפחת מדרגת מוסרם בחילוף מקומותיהם. ע"כ אפילו כשאתה יוצא לדרך תכין עצמך לקראת ההתרגשות והשינויים החדשים שתוכל הדרך להביא בציורך. ע"כ המלך בקונך וצא. להמשיך עליך ציורי יראה ואהבת ד' עם העמדת כח המוסר וההמשכה אל הטוב והמדות הטהורות גם במצב הנדידה של הדרך. וזאת היא עיקר מטרת תפילת הדרך, שעמה יחד תבא השמירה המעולה, כי ד' ישמור את יראיו.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ׳

טעם שהתפילה צריכה להיות בחיתוך שפתיים ובלחש

תכלית התפילה היא התגברות השלימות הפנימית, בהתחזקות הנפש הרוחנית, ע"י התקרבותה לציור האמיתי האפשרי לה בהכרת יוצרה והבנת יחשה לריבון כל העולמים. והנה יסוד הדעת הוא להבין שאם שתכלית השלימות היא השכל וההכרה האמיתית, אבל א"א שיבא לתכלית הנשגבה הזו כ"א כשישתמש עם כל כוחותיו וכשרונותיו לזה, דהיינו שישתמש בהרגש במקום שצריך הרגש, וישתמש בפעולות במקום שצריך פעולות שע"י ישתלם השכל ותתברר ההכרה ותביאהו התפילה לשלימות תכליתה. ע"כ צריך שיחתוך בשפתיו, להורות שתבא לו שלימות המדעית ע"י פעולותיו הגופניות, הצריכות להשתלמות הציור. ולהורות שראוי לבקש השלימות האמיתית ביחוד בנפשו הפנימית דהיינו עומק ההכרה השכלית, לא בדברים החיצונים לבדם שהם רק סיבות מביאות אל התכלית, ע"כ לא ישמיע קולו בתפילתו, להודיע שתשאר פעולת התפילה בפנימיות נפשו לו לבדו, ומזה יבא לברר לו עבודת ד' אמתית בלא שום רצון של התפארות והזדיינות אצל בנ"א, רק לד' לבדו שהוא חוקר לב ובוחן כליות. ויען שמהדעה האמיתית הזאת שתכלית השלימות היא השלימות הפנימית, אם לא תובן כראוי, תצא מזה תקלה לזילזול המעשים החיצונים, ובאמת רק על ידם ובעזרתם תבא השלימות המדעית האמיתית, ע"כ יחד עם איסור השמעת הקול, יבא החיוב המעשי של חיתוך השפתים, שהיא דוקא פעולה מעשית יוצאת מן הכח אל הפועל.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״א

טעם ששיכור אסור בתפילה

אע"פ שיסוד התפילה בנוי ע"פ ההרגש, וההרגש שבלב לפעמים יתגבר בשעת שכרות יותר, כדברי חז"ל כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו, אמנם לא תבוא התכלית כ"א בהיות הרגש מחובר אל השכל אבל השיכור שהרגש לבדו ימשול בו והשכל פעולתו אז הרוסה, זה אינו נכון לתפילה. גם חובת התפילה היא לא רק עבודתה לשעתה כ"א שתפעול ג"כ על סדרי המעשים של אחר התפילה. והשיכור אם שהוא נח להתרגש אפילו לטוב ולצדק, אבל אינו ראוי לכוון קצב ומדה טובה וישרה למעשיו ע"פ הרגשו. כי הכוחות המוסריים צריכים דעה נוחה ומיושבת להבדיל בין הקודש ובין החול בין הטמא ובין הטהור, והשיכור כל העולם דומה לו כמישור ואינו יכול להכיר ערך ההשחתה שבמעשים בלתי הגונים, ע"כ אסור להתפלל.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ט

טעם שנמסרו דווקא לאשה שלוש המצוות נידה, חלה והדלקת הנר. יסוד מתנות כהונה

י"ל דרמיז קרא "בעני אמתך" לנדה, כמו שדל נקרא חולה "מדוע אתה ככה דל בן המלך", כן עני ג"כ ראוי לקרותו ע"ש עינויו, ונדה דוה נקראת כד' הרמב"ן ע"ש חולי. "וזכרתני ולא תשכח", לשון כפול לענין חלה שכד' הרמב"ן בסהמ"צ יש בזה ב' מצות הפרשה, דהיינו קריאת שם ונתינה. וי"ל שזכות שמירת נדה תעמוד להסיר מחדרי בטנה כל דבר המונע מאתה פרי בטן. חלה, זכות קריאת השם, שהיא פועלת לחול ההכנה של התכלית תעורר שיתן ד' לה הכנה להריון בטבעה אחרי סור הסיבות המונעות, וזכות הנתינה שהיא התכלית תעמוד שתזכה להריון. וזהו "וזכרתני", פקידה וזכרון נגד ההכנה, "ולא תשכח" נגד הנתינה שהיא התכלית שיבא ההריון. "ונתת לאמתך" כדמסיימת "זרע אנשים" גברא רבא, נגד הדלקת הנר שכבר העידו חז"ל ע"ז בב"מ דמאן דרגיל בנר שבת זוכה שיצאו ממנו גדולי תורה, נגד אור תורה. וי"ל שאלו השלשה שנמסרו לאשה מתיחסים הם לבקשת הבנים: נדה, מי שאינה שומרת כראוי היא ראויה לילד בנים פושעים ומורדים, ובודאי בני נדה הם הגרועים מכל התשע מדות לפי חומר הטומאה והעון. חלה, באשר הני נשי במאי זכיין באמטויי בנייהו לבי כנישתא היינו החזקת התורה. ויסוד מתנות כהונה הוא למען יחזקו בתורת ד', נמסרה לה חלה שתשריש בקרבה ערך החזקת תורה ביחוד בדבר דמקרבא הנייתה, כדי שתתלמד להסיר כל טרדא מבני' ובעלה להגות בתורת ד'. הדלקת הנר, באשר יסוד אהבת לומדי תורה בא רק ע"י אמונת תורה שבע"פ, כאשר אמר בעובדא דינאי בקדושין אחרי שנזרקה בו מינות שאין לומר תורה מה תהא עלי' שהרי היא כתובה ומונחת בקרן זוית. ע"כ נתן לה הדלקת הנר, שמצד הוראה החיצונה דתורה שבכתב אסורה, כאשר נוהגים הכופרים בתורה שבע"פ כפשטה ד"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". אמנם אוהבי תורת ד', הם הסומכים על דחז"ל שקבלו ויגעו ומצאו אמתת ההבנה בתורה, ע"כ נמסרה לאשה הדלקת הנר לחבובה של תורה. והני תלתא ראויים להנתן בזכותן בנים כאשר הם מתאימים אל התכלית של הבנים, שיהיו למודי ד'.

ברכות פרק ה׳ פסקה ל״ה

יסוד איסור הוראת הלכה בפני רבו

יסוד איסור הוראת הלכה בפני רבו הוא מפני שההדרכה אל השלימות תגמר בשני ענינים עקרים: השלמת השכל והשלמת המוסר שמקורו מהרגשת היושר והצדק. ואם ילך תמיד השכל מחובר אל המוסר, יצליח ויהי' לברכה. אבל אם יעבור השכל ויצא מגבול שיעבוד המשרים אז ע"פ רוב תהי' קלקלתו גדולה. ע"כ ההלכה אם שהיא אמת ויש בה שלימות השכל, ראוי שיהי' מורא הרב שבא משלימות המוסר מכריע שלא להורות לפניו. והנה שלמות המוסר היא מצד המפורסמות שגדרן הוא הטוב והרע, לא האמת והשקר, כדברי הרמב"ם במו"נ. ולפ"ז, זה הצורך שיהי' השכל משועבד אל המוסר, הוא בא לאדם בכללו ע"י החטא, שכיון שנשתקע במפורסמות צריך הוא להנהגה המשלמת אותו לפי ערכו. אבל מצד שלימות האדם, עקרו הוא השכל הטהור שהוא אור ד'. ע"כ המורה הלכה בפני רבו, שהוא המשחרר את השכל משיעבוד המוסר, חייב מיתה, שמזה אפשר לצאת תקלה גדולה.