יחידי סגולה

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״א

אשה נאה, נחלת ד', דירה נאה וכלים נאים. הרחבות מלאכותיות פרטיות, באות רק ע"י ההתרוממות מעל הטבע, וההכנסה לגבול השתלמות השכל במעשה וכשרון מלאכת מחשבת, וערכה במעלות הרוחניות ההתרוממות אל ההוד העליון הפרטי, שלא נמצא דוגמתה בהכנת הנפש האנושית הכללית, שמזה נמצא בסוד ההשגחה העליונה, בחירת עם, משפחות ואישים מיוחדים במעלות היותר עליונות, שהן ערך ההרחבה העולה מערך ההשבה, כי הטבע אף שיהי' מישר את דרך האדם ביושר פנימי, לא יעוז לחכם להתגדל מעל לגבול, ולשאוף בכל לב ונפש לטובת הכלל האנושי או הלאומי, ומכש"כ כלל כל המציאות מעשה ד', אשר ברא אלהים לעשות, לשכלל ולהעלות. אלה התשוקות אינן באות כ"א בדרך הגידול הפרטי שבא לא לבד ע"י השבת דעתו של אדם כ"א ע"י הרחבת דעתו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״כ

תכונת החכמים השלמים היא, שיהי' כל דבר נערך בערכו, ולא יהי' הדבר הקטן בערך במציאות נדחה לגמרי מפני הדבר היותר גדול ומכובד, כ"א יעשה אליו טפלה ויתעלה בכבודו של הדבר הגדול. הגעגוע של אוהבים נאמנים, הוא רגש נעים בנפש ומועיל מאד לחיי החברה, לכל חלק מהאנשים לפי ענינם. אמנם במה נחשב הוא אותו הרגש הפרטי של הקורת רוח במצוא אוהב את אהובו, לעומת האור הגדול הזורח בנפשות החכמים בהפגשם בגדולי החכמים, אשר בראות פניהם כראות פני אלהים יתעוררו אצלם נהרי נחלי חכמת לב, ועמקי סודי חכמה עליונה, אשר בזה יפתחו לברך "ברוך שחלק מחכמתו ליראיו". בכ"ז לא בטלה אותה ההתרוממות את הרגש הפשוט של יקרת האהבה וברכו ג"כ "שהחיינו". מעלות החכמים אמנם תבדלנה, ע"פ רוב יתיחד כל חכם בדיעותיו ורגשי קודש המיוחדים לו ע"פ תכונות נפשו ומעלות רוחו. יחידי הדור המצויינים ימצאו שיהיו כוללים כל ערכי ההכרה האפשרית להמצא אצל כל אחד ואחד מישראל, שכ"א הוא חלוק בתכונתו בחינוכו ומעלות נפשו. ועפ"ז יבנה אצל כ"א צביון מיוחד לאופני ההסתכלות של הדיעות הרמות העולות למעלה, שתכליתן היא הדעת האלהי לאמתתו, כחק האנושי היותר נהדר ושלם. ובאשר ממקור ישראל תתפשט הדעת ג"כ לכל ההמון האנושי, ע"כ גם חילופי ההכרות האפשריות לצאת אל הפועל גם בעמים רבים, בהתחברם לאור ישראל וקדושו בקץ הימים, גם הנה נאחזות ביסודן של ישראל. ע"כ הדיעות היותר עליונות עם כל עושר שלל צבעיהן השונים מאד, ועולים למעלה להתאחד באור דעת אלהים אמת, יובנו לנו בכללות במשא נפש של ששים ריבוא מישראל, שבהמלא כל נפש מיוחדת באור הדיעות שראוי לה ע"פ חקה היותר שלם. אז בהתיצב כולן במערכה שלמה, יצא לנו האור היותר מבריק בדעת אלהים והוד החכמה העליונה המביאה את כל הטוב לעולם, הכוללת את דעת ד' לכל צדדיה בחק האדם בכללו, אשר בצאתו אל הפועל מוכרח הוא שתמלא הארץ ממנו דעת ד', עד שלא ישאר מקום בעולם לכל צל של בערות המביא לכל רעה והפסד וסילוק השלום באדם ובכלל המציאות, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים". אמנם המיוחדים שבדור השקולים ככל הדור, וכוללים בקרבם כל מעלות הרוח וכל ההשקפות השונות, ויודעים הם לערכן יחד במערכה, הם יודעים ג"כ שעם כל הקפתם הכללית והפרטית את כל ההשקפות הפרטיות שהן אפשריות להמצא בחללה של האנושיות שמתבקשות במקור ישראל, עכ"ז אם הם אנשים שהם משותפים גם בחיי הזמן של הכלל והפרטים, יכירו כי המילוי האמיתי של כל האור הזה לא ימצא בשום אופן ביחידים. כי לא רק הדיעות וההבנה של ההרגשות השונות ימלאו את חללה של המציאות להיות נשלמת באור החיים, כ"א גם ההרגשות של החיים בפועל, הנמצאות בכ"א מבני אדם ע"פ מעמדו וחוג חייו שא"א כלל להתכנס במק"א. אמנם לפעמים ימצא חכם שכ"כ הפליג עצמו ללכת בדרכי העיון והתדבק באור חיי השכל, עד שמוצא כל הוד החיים רק בעשרם של ציורי ההבנה של המון תמורותיהם, ובמצאו אותם במקור החכמה דבר אין לו עוד עם החיים החומריים בפועל, כי לא יקחנו לבבו כ"א להודע את האור, את ההרגשה הנפשית וההבנה של הידיעה, שתהיה עשירה בכל הון הכללי. מי שעלה למעלה כזאת, באמת דבר אין לו עם החיים הגשמיים, ונפשו שואפת להחלץ מבית חומרה להתענג על אור העליון, כ"ז שמצב הגופים החומריים הוא עכ"פ גורם לאיזה דחק נגד התעופפות המושכלות היותר נהדרים ורחבים. ע"כ ר"פ ור"ה בריה דר"י, עם היותם חכמים כלליים במלא המובן היותר רחב, הכוללים באמת את כל המדעים וחליפי הגוונים של ההכרות היותר שלמות ונהדרות האפשריות להמצא בס' ריבוון דישראל, אמנם לא יכלו למצא את כל עומק המובן של ברכת חכם הרזים בעצמם, באשר הכירו בהיות להם יחש עם חיי הזמן ג"כ, כי עוד יש מילוי ומקום של חיים פרטיים, במקרי החיים המתחלקים לניצוצות רבים בהחלקם בגופים רבים מלאים ענין רב. ע"כ היו אנשי מעשה שהיו מוצאים חפץ עם עסקי העולם. אבל ר'"ח בריה דר"א שמצא את העושר הרוחני של היחידים השלמים הללו מלא ענין, כאילו מצא בפועל ס' ריבוון דישראל, עד שבירך "חכם הרזים" עליהם, העיד על עצמו שאינו מוצא עוד חפץ בחיים החומריים, והחליפות הבאות לרגלי המקריים הגופיים לא יקחו את לבו מצד מציאותן כ"א מצד ידיעתן, ואותם כבר מצא שלמים עליונים כאלה, מצפים בכל חמדה לאור העליון בצאתם ממסגר הגופות וכל היחש שלהם והתגברות התשוקה של תעופת הנפש לאור האלהי, שכבר הרגישה צרות מקום בחוגה הגופני, בהעיר לבבה ע"י מאמר השלמים חכימת כולי האי, יותר מהמדה הראויה למצא מקום בחיי החומר, יהבו בי' עינייהו, שעם זה השתלם בהשלמת עיונים היותר נעלים שאפשר הי' עוד לו לקלוט מעומק הפגישה, ושוב לא הי' לו ענין עם החיים הפרטיים, ושכיב מיתת נשיקה, והלקיחה אחרי כבוד, שבע חיים והולך מחיל אל חיל.

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ז

...ע"כ הנה שתי דמעות, ואלה שתי הדמעות אמנם לא ישאירו רושם לעין האדם הרואה, כי הן נופלות לים הגדול, ורק מי שהוא כ"כ חכם שיודע לשער כמה טפות יש בים הוא יוכל להבחין את ערך שתי הדמעות שנוספו על הים הגדול, אבל העין הקצרה של רובי בנ"א לא תבחין כלל בדבר...ההנחה אמנם [היא] שלפעמים מהפכה בעולם, שנראית לחורבן עולם לשעה, מביאה תיקון וטובה נצחית ע"י המון סבות, היא הנחה של אמת, אבל להשתמש בה ראויים רק גדולי חכמי וישרי לב. אבל כשתכנס באהלי רשע יהיו לכלי משחית, להשחית ולחבל כל טוב, גשמי ורוחני, מאלה יצמחו בעלי הרס בחומריות וקנינים ורוחניות ומושגים [פירוש: בקנינים חומריים ומושגים רוחניים], שהם מבלי עולם. ע"כ זה האיש המושחת, שלקח לו ההגיון הנעלה הזה להתחזק בחבלי חטאתו, שלא טהר את נפשו להיות הצדק והאמת אזור חלציו, כשדורש בשבח המהפכות, איהו כדיב ומיליה כדיבין באמת. והדחיה הנראית לעין היא שאין לנו חשבון גלוי איך גרמו המהפכות החומריות, כערכן של הזועות, מהפכות רוחניות. ועוד כשיבא הטוב ע"י מהפכה, צריכה המהפכה לגמור פעולתה להרוס, אבל ע"מ לבנות ולא לשלול ולא לחייב. א"כ צריך הפיכות רבות בחלקים רבים עד להקים דבר חדש ומבונה, וזה לא יוכל האדם לעשות, ע"כ לא לאנוש אנוש להשתמש בכלל זה לכלי מעשה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ז

אמנם ביצירה אנושית חזקה ורבת אונים, יש שיהי' השכל הטהור לבדו מספיק להנחות את האדם בדרך אורה, והשגת האמת גם בלא תלבושת של הרחבת הרגש והגעגועים המוסריים, תוכל לנהל באורח ישרה איש גדול כח לב. ונראה שזאת היתה תעודת האדם קודם המבול, שהיה אמיץ מאד, וכגופו כן נפשו וכחות שכלו, היו כבירי כח. אמנם כיון שהשחית דרכו, כבר הי' צריך מאד שתהיה לו מערכה מקשרת את הדעה הגבוהה ומושגי האמתיות הטהורה, אל ההנהגה הקבועה בדרך ישרה לכל דרכי החיים. וע"ז הי' הצורך בברית הקשת, להזריח האור בענן, "ונראתה הקשת בענן" והיתה לאות ברית.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ס

...מיום שחרב ביהמ"ק, וניטל הכח של היקר הרוחני, והחסן הלאומי של ישראל שהוא ג"כ תפארת ישראל וגאון עוזם, באשר הם נכונים להשפיע את האור האלהי בעולם בכל התנאים הנצרכים לדעת אלהים אמת, רק אז, בכח הכלל, מתחזקת התכונה עד לזאת המדה של ההכרה האלהית המיסדת ג"כ אבן בחן לפנה המוסרית, ע"י ההסתכלות על פני המרחב הגדול ואוצר החיים המלאים הוד שאין להם קץ ותכלית, כהמחזה המתעורר בלב הנבון לרגלי ההסתכלות ברקיע בטהרתה. אבל מיום שחרב ביהמ"ק לא נראית רקיע בטהרתה, חלישות הכוחות הרוחניים ואבדן המעמד המוסרי הלאומי המיוחד להאומה הישראלית, שהיא עכ"פ הכלי להאיר אור הידיעה הטהורה בדעת דרכי ד' בעולם, כשל כח הרעיון. ואם לא יעפיל האדם הבינוני לגדולות, ויסתפק בחיי מנוחה בגבולו ומרכזו, על נקלה יתהלך במישרים. אבל בהרחיבו דיעו למושגים רחבים והסתכליות גבוהות ומרחיבות כאותו המעמד שתבא בהם הנפש ע"פ ההתבוננות של הרקיע בטהרתה, אז כיון שאין עמנו אוצר המריק מעליו את זהב החכמה ודעת אלהים, להורות דרכי חיים חדשים לבקרים, כי נוטל כבוד מבית חיינו, במה איפוא יושע המסתכל בהסתכלות רחבה להתאים את דעתו ביראת ד' ותם דרך עם כל ההרחבה המדעית של ההסתכלות בעולם, החודרת ברום מעלה עד שאינה שוב מדת כל אדם כ"א בשרידים אשר ד' קורא, דידעי למיעל ולמיפוק, ועליהם אמרו חכמים ז"ל: כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה ביהמ"ק בימיו.

ברכות פרק ט׳ פסקה קע״ב

האדם השלם יכיר בנפשו אם יש צורך להדרכתה למקרים מרעישים כדי להתם איזה שמץ דופי וחסרון. וכשיודע ברור שאין בקרב נפשו שום דופי הצריך זיקוק ע"י דבר מרעיש ומפחיד, כבר הוא בטוח שלא יאונה לו כל און ודבר מחריד. כי כל הרעמים בכללם לא נבראו כ"א לפשוט עקמומיות שבלב, וכשהלב ישר לגמרי הולכים דרכי החיים בשקט ושלוה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קע״ט

האיש הגדול אשר שאר רוח לו, לפניו יאיר עמוד האורה עמודה של תורה, וגם אם כל כחות נפשו נתונים להשתפכות הנפש הקיצונה, שהיתה מביאה באמת סכנה להולכים בדרך זה. אבל הוא קם על עמודא ויורה דרך ישרה להנצל מההפכה המוסרית שתוכל להיות יותר מדאי קיצונית, וישפיע על המון רב, ועל המיוחדים הראויים הם להשפיע לזולתם, בהיות כחו העצמי עדיין נאחז לרומם את עצמו ואת כוחותיו, להיות קרוב אל האור הממוזג, לחבר את החסידות האמיתית עם אור התורה והחכמה המעשית . שזיב בחד אבריה מאה גברא, המונים רבים, בהדרכות טובות המוניות שהורה להם ע"פ כח העמודא, עמוד אור התורה, וחד גברא, היחיד המצויין, ע"י אור דעת והגיון מוסרי מזוקק שיש בידו להשיב אל דרך השוה והרצויה את כל הוגה בו והולך לאורו, ובניסיון, אמר היינו דר' אחא, שצריך להיזהר מההשפעה המרובה של ההתרגשות המוסרית, שלא יוכל לעמוד עליו האדם מרחוק, שהרי נראה שלעולם כל תוספת רגש הוא יתרון, עד שינוסה במסה ותצא לו התורה הניסיונית השלמה .

ברכות פרק ט׳ פסקה קצ״ז

הרגש יכול לשמש כמצפן רוחני רק אצל בעלי מדרגות עליונות

הדבר נעלה מכל ספק, כי כל תוצאות הרגש כשהולכות בדרך ישרה ע"פ הרגש הטהור של הנפש הטהורה שלא השחתה דרכה, שהיא תורה, דעת ד', וחן ושכל טוב. "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה", והדברים מגיעים בשאלת טעמי מצות שהרחיבו בזה גדולי עולם.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״ג

גם אותם היחידים שבחכמי לב, השרידים שאין בהשכלתם עירוב דמיון כל שהוא, גם המה עלולים הם להישחת במוסרם, בעת ירידת ושבירת הגדרים המוסריים...הגדרים המוסריים המה דברים מוכרחים לאדם באשר הוא אדם, והמבקש לפרוץ אותם, הוא אות על שפלות נפשו, הרחוקה מכבוד האמת הראויה למעלת האדם האמיתית.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״ח

לפעמים יזדמן איש גדול בעמיו נפרד מעט מהימנות בעניני מנהגי כלל העדה, מפני שכונתו לשם שמים, וברר לו דרך ופתח אחר לבא לאותה המעלה והקדושה עצמה שכל הציבור מבקשים אותה. הוא למשל א"א לו להתפלל עם הציבור מפני שתפילתו היא ארוכה ביותר, או שתורתו אומנותו, וכיו"ב דרכים גדולים, כיון שכבר בירר לעצמו דרך מפולש לא נוכל למנות דבר זה בכלל פרישה מהציבור, המזקת.

ברכות פרק ט׳ פסקה רל״ג

החיים בכלל הם מחוברים ממחזות שונים, מחזות של צער ושל שמחה, יגון וששון, שרק בהתמזגם הם מקבלים את תכונתם האמיתית, ששם חיים יקרא להם. ע"כ החכם האמיתי המכיר את החיים לכל פרטיהם, לא יכבד לו לשאת את כל צדדי החיים, כי יודע הוא שרק במיזוגם הנערך הם נמצאים ע"פ תכונתם...ע"כ הפתרון השכלי, למה צריכה העמדת התורה בישראל להביא יחידי סגולה למצב מחריד ואיום של קבלת יסורי גוף נוראים כזה, זו תורה וזו שכרה, התשובה האלהית, הרחבה מני ים, היא שהוא נערך יפה מאד לפי ערך חלקם בחיים. ואם לכונן המזג של הטובה הנפלאה הקיימת והארוכה, שתהיה ניכרת בהכרת החיים בהשקפה מפולשת, צריכה למצב של גרעין מר כזה הנורא מאד בהיותו נערך לבדו, נדע כמה ענוגים דשנים ומעודנים הם החיים, "מה יקר חסדך אלהים".

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ד

גם אנשים גדולים עלולים לאבד את מעלתם וצריכים זהירות בדברים שמתאימים רק ליחידי סגולה ממש

במקום הטינופות, בפרט אם יהיה קבוע לרבים וגסי המונים, שההכרות הבהמיות הבאות לרגלי נטיות זוללות ותאות שביעה פשוטה וגסה, שם יעלה על דעת איש המעלה ציור הבהמות והפחיתות שבאדם באופן מעורר גועל נפש ושפלות ערך, אשר מזה יתעה משכל בדמיונות בדרך ערך האדם, וכשרון העליוני שלו יסתר מעיניו, ודמיון גורר דמיון עד שכחות הדמיוניות כבר מוצאים מקום בנפש לחולל ולהוליד רגשי פחד ובלהות, ולפעמים רגשי עצבון ועכירות נפש. עכ"פ אין האדם נפטר בלא היזק...במה זה התרומם והתחזק כ"כ כוחם הנפשי דר' אמי ור' אסי, עד אשר המחזה המגועל שהי' בו כח להאפיל רוח כל איש, לא פעל עליהם מאומה לגרע מהוד רוחם המקודש, אין זה כ"א באשר השלימים הללו כ"כ גברו להתחזק בשכלם הטהור ובמעלות האנושיות הרמות, עד אשר לא פעל מאומה המצב הבהמי המוכרח האנושי, לגרע מהם מציורי הוד הקבועים כבר בנפשותם המלאה אורה (ואפילו הם צריכים זהירות, עיין בהמשך הפיסקה).

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ב

מעלתם של יחידי הסגולה מגיעה מכח הכלל. חשיבות המשמעת של הכלל ליחידי הסגולה

...הדבר המראה בעליל על צורך ההתרכזות הלאומית מכל הפרטים המפוזרים אל הכלל, הוא מה שתחולל האומה מקרבה לפעמים אנשים גדולים, שהם באמת הנם תולדה של קיבוץ כחות רבים מפוזרים באומה בפרטים רבים. וכשיתקבצו באיש אחד, אז תופיע לעינינו צורה של שלימות נפלאה שכולם יכנעו מפניה. ומאין בא זה הכח? מפני שהתכנסו למרכז אחד המון כחות רבים, שכל אחד מהם מוצא מקום בפ"ע בפרטים ידועים ומיוחדים של האומה. ובהיותו מתיחד לעצמו, יכול להיות שלא ישא פרי רב ברכה, מפני שלא השלים חוקו, או מפני שיש עמו חסרונות ידועים, או שעצם הכח הפרטי הוא כולו חסרון כשאין לו משלימיו מהמון כחות הצריכים להיות לו בתור תבלין. אמנם בהתרכזם באיש אחד, הכח הכללי המשותף יצרף את החסרונות אחד אל אחד, עד שמה שיחשב חסרון בחק הפיזור, יראה מעלה גדולה ונהדרה בחק ההתכנסות. וכל זה בא ג"כ מכח העם כולו, שהאדם הגדול הוא בן לעמו ולחברה שממנה יצא, ומרכושה הטבעי והרוחני נבנתה נפשו הגדולה. ע"כ בהיות האומה הולכת משרים והפרטים שומרים אורחות מוסר לפי ערך הפרט, אז מתקבץ כלל שלם, והחסרונות הטבעיים הכלליים משמשים לשימוש של מעלות פועלות טוב בכלל. והפעולה שפעלה החברה על היחיד הגדול, חוזרת אליה ע"י המשמעת הנמצאת ומתנחלת עי"ז רב טוב רוחני וחומרי. אבל בהיות הדיעות הגורמות לכונן יפה אשיות הקיבוץ והמרכז, לחזק את המשמעת והאגד הלאומי בחמרו ורוחו, מתרופפות, אז אין העם משתמש בכח הגדול היחיד ואינו הולך לאורו, כי אינו מכיר שהליכתו לאור הגדול, לאורו של עצמו הוא מהלך, כי רק האספקלריא הכללית נראתה בקרב הגדול המורם מעם. ע"כ לפעמים רק אז יתרפאו מאולתם, בהרגישם חשכת ההעדר בסילוקו של צדיק וגדול דעה ואביר מעשים שבדור...אבישי בן צרויה, שהי' איש גדול בתורה, ורב, ובעל בעמו, בהנהגה הלאומית, עד שמצא לו מקום מרכזי בלבם של ישראל, בין מצד המרכז הראוי אל האמת המוחלטת שהיא מכוונת אל הרוחניות של האומה, ובין מצד המרכז הראוי אל האמת המוסכמת שהיא מצד הלאומיות החמרית של האומה, א"א למסור ציור הדבר כ"א עם הדיבור שהוא שקול כרובה של סנהדרין.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״ו

אחריותם של יחידי הסגולה להוסיף את החסר בדור

ברוב אי אפשר שבכל תקופה ודור, יהיו המצויינים שבבני אדם נוטים בדרך שוה אל תקנת הכלל ותקנת הפרט, באופן שמזה וגם מזה בל יניחו את ידם. כ"א ע"פ רוב יזדמן שמשך תקופה שלמה ישלוט רוח בעולם להתעסק הרבה בתקנת הפרטים, וכ"א יתכנס בשלימותו הפרטית. אע"פ שזאת היא הדרכה טובה, מ"מ ברוב ההתעסקות של כל אחד בשלימות עצמו, יעזבו ענייני הכלל ולבסוף תגיע מגרעת גם אל הפרטים. ע"כ בראות איש אשר רוח בו בדורו, שיש נטיה עצומה ויתירה בו אל הכינוס, אז יפזר, יעורר רוח בני הדור לעסוק בפיזור כוחותיהם הטובים לתקנת הכלל כולו.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״ז

חבת התורה תלויה בעיקר בהכשרת הנפשות וטהרת הלבבות להבין ערכה הגדול של התורה, המאור שבה וההצלחה האמתית שהיא מצלחת את העוסקים בה, ואת הכלל כולו על ידם. והנה אלה הדיעות, התחלתן תלוי' בהבנות רבות ערך של עקרי תורה עמוקים ורמים. וזה הכלל, שכל נפילה מוסרית שתהי' בעולם התחלתה באה בסבת נפילת הדעת, כשמשתבשות הדיעות מתקלקלת השורה של ההנהגה הישרה, בין אותם שהם מצויינים בידיעה והשכלה, ומזה משתרבב הדבר עד שמתקלקלת ג"כ השורה ההמונית עוד באופן יותר שפל ומכוער. ע"כ אם אנו רואים דור שאין התורה חביבה עליו, הוא אות שנתקלקלו הדיעות, וסבת קלקולי הדיעות באה ברוב מפני שנשתנו סדרי החיים, וההבנה שהיתה מתלבשת בצורה ידועה, לפי ערך הדור הקודם, שהיתה מספקת לחבב את התורה על הדור, אינה מספקת כעת, מפני שבדור הקודם היו מבינים מאותם הציורים שנאמרו, הדברים המועילים לחבתה של תורה, את התוך הפנימי שבהם, והיו נמשכים על ידם לתורה ואהבתה. והדור הזה, לא ישכיל לקחת מאותם הציורים את הכונה הפנימית, כי לפי מצבו ודרכיו, אין אותם הציורים והרעיונות השגורים, שהי' די להם לפתח שערי דעה בדור שלפניו, מספיקים לדורו. ע"כ החובה להוסיף דעת בדברים הגדולים שהם עקרי תורה, לברר הדברים ביותר בעומק הגיון. וכשישכילו משכילי הדור היחידים את החסר להם באמונות ודיעות, תועיל ההדרכה, שבהמשך הזמן תתוקן הנהגתם ויחשם אל התורה, וממילא תשוב ג"כ החבה לתורה בכלל הדור. והנה הענינים שהם גדולי ערך בחלק העיוני שבתורה, לא יהיו לעולם נפזרים לפני כל בני הדור, כ"א מכונסים במקומות ידועים לפני השרידים ממביני מדע שבדור המשכילים ע"ד אמת. ע"כ בשעה שאין התורה חביבה, אות הוא שיש חסרון בחלק המדעי שבתורה שלא הוברר כל צרכו, ע"כ פעל הדבר שנתרחקו המסוגלים להשכיל מן התורה, וזאת גרמה להתרחקות כלל הדור, אז לא יעלה על לבך שתתקן המעוות בהרבותך דברים פשוטים, בתוכחת מוסר של גערה ורעיונות המוניים שלוקחים לבב כל איש תם וישר, אע"פ שנכונים ואמתיים המה, כי לא זאת המרגעה. וראוי לרפאת המחלה בשרשה, כי שורש המחלה שבאה עד מדה זו של סילוק חבת התורה, היא מניעת הדעת וחסרון הבירור של הידיעות העקריות המביאות בהבנתן הברורה לחבב את התורה על הבריות. ע"כ כנס, תראה להוסיף עומק בדעות העיוניות שבתורה, שהן ענינים מכונסים למקומות פרטיים, אע"פ שאינם שוים לכל הדור, אבל רק בזאת תרפא מחלת מאסה של תורה. וכשאתה רואה שהתורה חביבה, אז הוא אות שהדיעות נתבררו ובענינים העיוניים אין מכשול, ע"כ צריך לפזר, להרבות ידיעות שטחיות ומוסרים פשוטים ערוכים לפי שכלו ורגשו של ההמון, הצריך לעולם תיקון, שכיון שהדיעות נתתקנו, עת להרחיב הדברים להאציל מרוח גדולי הדור על כל הדור. ואותו הפיזור אע"פ שלא יעשיר את הדרישה של תורה באיכותו, מ"מ יעשיר אותה עושר גדול כי יתרבו המחזיקים והעוסקים בה, ומן הרבים יצאו ג"כ מצויינים שיתגברו בדיעותיהם הפנימיות, להפיץ אורה של תורה בדור ג"כ בריבוי האיכות. והכניסה, שתורה על התגברות הבירור של ענינים הגדולים הנוגעים לעקרי תורה, תביא לעולם לידי מדה זו, שמה שראוי להעלם מלבאר, כשאין הדור צריך לכך, חוייב להיות מתבאר, כשהדור צריך לכך, אבל אותו הביאור הוא ג"כ בערך ראוי לפני אנשי לב, כי אין לההמון תועלת בריבוי הדיעות ובירורן לעומקן, אלא שהם מושפעים מהרוח השולט בין המבינים בעם.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״ח

תפקידם של יחידי סגולה

...כי זאת היא עבודת יחידי הדור לעולם, להשלים את החסר ולקרב את הנטיות הקיצוניות שבדור להערך הראוי. ואם הוזלה איזו מערכה של חכמה, ודאי בא הדבר מפני שבדור הקדום הוכרה כ"כ לצורך עצום ועקרי, עד שדברים אחרים רבים נדחו לגמרי מפניה. ע"כ כשראה הדור את החסר לו מצדה חשב שיתקן הדבר בנטיה הפכית, והוזל בעיניו את אשר ראוי להוקיר מאד, וסופו שירגיש חסרון גדול בנטיה ההפכית ג"כ בערך שכבר הרגיש בנטיה הראשונה. ע"כ שרידי הדור יהיו עומדים למעלה מהנטיות הקיצוניות, ויראו להחזיר בכחם את הדור למדה הממוצעת, להיות יקר וחביב כל דבר של תורה וחכמה וכשרון בהתחלקות טבעית והדרגית. "טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח את ידיך, כי ירא אלהים יצא את כולם".

ברכות פרק ט׳ פסקה רפ״ח

האיש הגדול הראוי להיות עמוד התווך בדורו ומשגב לעמו הוא בתכונתו איש כללי. דרכיו ומעשיו, בין הפרטיים בין הכלליים, הם תמיד נושאים עליהם חותם של עולם גדול וכללי. ע"כ בהשפיעו בדרכי חייו על העומדים מחוץ למחיצתו הפרטית, תהי' השפעתו ניכרת בדרכים שיש בהם שייכות אל כלל גדול, אל עם שלם להקימו ולהצליחו. וכן כשנשפע הוא מדברים שחוץ לו ג"כ תהי' השפעת הדברים עליו ניכרים בהכרה כללית, זהו מה שנוגע על מעשים. ומה שנוגע לדיעות ורעיונות, כל מחשבותיו ישאו עליהם תו הכלל והאומה השלמה, כי לא יוכל הגדול לצמצם עצמו בדרכיו ובמעשיו ובדיעותיו בחוג קצר וצר. וכן ראוי למי שממנו יצא חוטר מושלים ביעקב לדורות עולם, שכל מעייניו ודרכיו היו כלליים ולאומיים, המאירים אור להמון רב בתור דרכי עם שלם נאדר בקודש. כן ביציאתו, דהיינו השפעתו על אחרים, וכניסתו השפעת מה שחוץ לו עליו, במעשים והדרכות פעולותיות. וכן במהלך הדיעות דרש באוכלוסא, ע"פ משאת נפשו הצמאה לחזות בשמחת הגוי כולו אושרו ותיקונו, עד שכל דרכיו ופניותיו, רגשותיו הפרטיים, כולם היו מובלעים באורח חיים הכללי, זה הוא הבא באנשים. אמנם מי ראוי להיות הוגה דיעות וחושב מחשבות בדברים לאומיים וכלליים, איש זקן הבא באנשים, איש שכבר כבש לו אורח חייו ע"פ נסיונות רבים, וכבר משל על כל רגשותיו הפרטיים. בזאת תצא תורה ואורה לעם. אמנם בקום צעירים, הצריכים למוסר פרטי לעצמם, לחוות דעה בעם בכללו, זהו הדרך המסוכן המביא להשחתה, כקללת "ונתתי נערים שריהם". כי למי נאה להיות דורש באוכלוסא, בשביל אוכלוסא ועניניה הכלליים, ודבריו יהיו נשמעים ונפעלים, כשיהי' לפי גודל נפשו ראוי לזה, כשמצטרפת מעלת הזקנה, הנסיון והחכמה, לבא באנשים.

ברכות פרק ט׳ פסקה שי״ז

יחש נפלא יש לבנ"א זה עם זה, עד שפעולות ומנהגים של השדרה היותר רחוקה מקצה מזה פועלת איזה רושם גם על האנשים הרחוקים הרבה משדרה זו, ועומדים מן הקצה מעבר מזה, עד שברבות קלקולי המדות ופריצת גדרי התורה והמוסר גם במערכה השפלה שבעם לפי ערכה, צריך להוסיף אומץ ולבצר מעמד מוסרי באופן היותר נעלה גם העומדים ברום המעלה. כי אין מעצור לרוח האדם, שע"י הרבה מיצועים שבדרכי החיים השונים יהיו פוגשים גם במי שעומד במצב רם ורחוק. אותן הרוחות הרעות המתהלכות בין הירודים שבמצבם הוא רחוק ממנו מאד, ובזהירות כזאת של שמירת הגנה והתפשטות מחלה נפשית קודם שתוכל להגיע ישמר עם, עד שעם המרחק שבין העלולה להיות סוררה, לערכו של האיש העלול לפי טעמו הטוב להיות איש קדוש שנזר אלהיו עליו בנזירות, מ"מ כ"כ יש יחש ומעבר משולב בין שדרות בנ"א ביחש להעברת המחלות הרוחניות, כמו להמחלות המתדבקות החומריות, עד שכל הרואה סוטה בקלקולה, ראוי לו להיות שם על לב שדור כזה צריך כבר להיות מתוקן בעצה על דבר תכנו המוסרי, שאחת מאלה היא הנזירות מן היין.

ברכות פרק ט׳ פסקה שנ״ג

השפעה קטנה אבל ישירה על הכלל עדיפה מהשפעה על יחידי סגולה

יש פנים לומר שכל איש הנושא משרה רוחנית יהי' מוכשר יותר לשימוש התועלת של גדולי הדור וחכמיו המצויינים, אע"פ שרוב ההמון לא יהנה ממנו כ"כ, מ"מ ההשפעה המושפעת על השרידים ויחידי הדור מועלת ג"כ להיטיב את מצב ההמון ולרוממו. ויש פנים ג"כ לומר שראוי שתהי' הפעולה ישרה (=ישירה) מתייחשת לכל העם. ה"סיני" ידיעותיו המפורשות הם דברים נצרכים לכל העם, אמנם עמקי חידושיו והרחבת הדברים של ה"עוקר הרים", רק ליחידים ובעלי בינה מרובה יהיו לחפץ. ע"כ הכריעו שראוי להיות ערך צורך העם בדרך ישרה (=ישירה) עיקר, ומה שהכל צריכים למרי דחיטיא, יכריע הצורך של הכל, של הכלל כולו, ולא הצורך המצויין של פרטים, אנשים גדולים.

ברכות פרק ט׳ פסקה שנ״ד

ליחידי סגולה המתמסרים לרוחניות וקדושה יש יותר סייעתא דשמיא

הזכות, בפרט זכות התורה ועבודת ד' בכלל, ודאי היא מתגברת על כל ההוראות הקבועות, אם שיש להם איזה יסודות מוכנים בסדרי המציאות הכללי. אבל ברוב ימשך זה השינוי מצד ההנהגה השייכת למצויינים בעם, שעולים בכח רוחניותם וקדושתם למעלה מסדרי החקים הקבועים. ע"כ חשב ר"י שבהיות טעם בחירתו הוא מפני יתרון צורך ההמון הרב, ראוי לו להדחות ולהקדים פעולתו של רבה בחק היחידים, כי דברים הנהוגים מצד יחש כל ההמון ראוי שיבואו כפי הסדרים הרגילים.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה א׳

חיי הציבור אינם יכולים ולא צריכים להיות בנויים ע"פ מופת של ארחות החיים של אנשים פרטיים. מושגי הצדק והמוסר הציבורי הם יותר רחבים וגדולים מלהכנס בחוג יחידי של אנשים יחידים. ע"כ "כל בניך לימודי ד' ", רק דרכי השי"ת הם צריכים להיות למופת לחיי הציבור בקדושתם, "ורב שלום בניך". אבל החיים הפרטיים, ראויים הם להיות נלמדים מבחירי העם, הנגשים אל ד', ומקדשים את חייהם בקדושתו ית'. ע"כ להעיר אוזן בזמן ק"ש של ערבית על מה שתוכל לפעול על לב שומע, מלתא אגב אורחא היא, שזמנה הוא משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, שגם היא עבודת ד' היא, אע"פ שחייהם הפרטיים נתמכים בה. וכקדושה הזאת ראוי לכלל ממלכת כהנים וגוי קדוש להתהלך בתם לבבם בקרב ביתם, ותקבע בנפש ע"י קריאת שמע של ערבית.

סדר זרעים פסקה כ״ב

ידענו מההערה השכלית וההערה האלהית ששתיהן יחדו יבנו את מעלת האדם. אמנם כפי המדה הבינונית תשמש ההערה האלהית לעבודת המעשה, באשר מעטים יבאו למדה זו להכיר את יקרת ערך מעשי המצות, טעמיהן, והטובה הגדולה שהן מביאות לעולם, עד כדי מדה זו שימלא[ו] רגשי עז לרדוף אחריהן בעצם (טבען) [טבעם], כמו שטבע האיש המלא רחמים וחסד לרדוף לעזור לנדכאים ועשוקים ולחלץ עני בעניו. ע"כ תהי' ההערה האלהית משמשת לקיום המצות, ביחוד השמעיות, אמנם לרגשי הלב שעמהן והשמחה בעשייתן, באשר הנה דברי אלהים חיים שאין ספק שמביאים רב טוב וטובים לעצמם, בזה תועיל ההערה השכלית הרבה. אבל כשיעלה אדם למדרגה עליונה ורמה, אז יושקפו לו תעודות המצות בעצם זהרן, וקול ד' הדובר אליו מרגשי לבבו, יניעהו לכל מעשי המצות כולן. ובבאו למדה זו, אז יהפכו אצלו התכונות, כי כח הרגש העצמי ישמש אצלו להניעהו לקיום המצות בפועל, כי כבר אורו עיניו לטעם מתקן ויקרת תכליתן. אמנם השמחה הפנימית שבלבבו לא תסתפק בהתמלאה רק כפי אותה המדה שהוא מכיר את הדרן של מצות, כי בבא האדם לזאת המעלה העליונה, תבא עם חכמתו בלבבו ענוה, ויכיר כי כל ההוד והתפארת שאנו משערים בתעודות המצות, מה נחשב הוא לעומת התעודות המוכנות להן ע"פ הדעה העליונה של אדון כל המעשים, בין מצד ערכי תעודות רבות שלעינינו לא נראו כלל, בין מצד עצם מעלת הערך של אותן התעודות שלנו הן נשקפות, אבל אנו רק את תיבותיהן נאמר, ולא נוכל להיות כ"כ גדולי נפש להעריך שיווי ערכן.

סדר זרעים פסקה ל״ז

העולה מכוונת כנגד הרעיון, מכפרת על המחשבה העולה על הלב כדחז"ל. הוד האומה ויתרונה יראה בהיות המחשבה והבינה נתונות לכל בניה, "כל בניך למודי ד' ". אמנם עם היותה רבתי בדעות תהיה המשמעת המעשית גדולה, לבלתי סור מן המצוה לכל דבר דת ודין ע"פ התורה, המתפרשת כרגיל ע"פ הכהנים מורי התורה. הגוזלות אמנם היו ע"ג הסלים, הרעיון התנשא מעל המעשה והרים עי"ז את ערך המעשה מדעת נפש. (ו"עקב ענוה יראת ד' ", שמה שבידם נותנים לכהנים) והיו עולות כולן כליל, בהוראה להכונה הרוחנית ששרויה בלב כל יחיד מישראל בטעם המעשה. ומ"מ מה שבידם נותנים לכהנים, כפי ערך הדעה היותר מתרבה ומתגדלת בעם, עוד יותר היה מובן ערך הגודל הניתן למעשה התורה והמצות כולן, מצד הערך המעשי שבהן, וערך ההצלחה הכללית היוצאת מהאחדות המקודשת שמתמלאת רק ע"פ ההמשכה למרכז אחד בכל חוקי החיים. אמנם לולא קדושת התורה ואלהיותה, הי' מוכרח להמצא כח מנגד מוחלט בין תעופת הרעיון שהוא מחולק הרבה לפי מעלת הפרטים אל כיוון המעשים לפרטיהם. אבל בהיותה תורת ד' וערוכה בעצה עליונה, היא מכוננת באופן כזה שגם כל הפרטים המסתעפים ממנה בתולדותיה ע"פ דרכי המשפט, י[נ]שאו בד בבד עם כל רעיון נשגב שיוכל להגותו, לב כל חכם יותר נעלה. ע"כ עם היות הגוזלות באים עולות, רצופות במחשבה עליונה ואידיאלית, אינו מונע וגם עוזר שמה שבידם נותנים לכהנים, ותרומת היד המעשית הנראית מצומצמת בדיוקי פרטיה מתאימה היא עם המחשבה היותר מתנשאת ומתרחבת בעז רעיונותיה. ובזה יונח קו להתאמת העבודה היותר חמרית עם כל מרום ונאצל. "איזוהי פרשה קטנה שכל גופי תורה תלויין בה, 'בכל דרכיך דעהו' ".

סדר זרעים פסקה מ׳

לפעמים יחידי הסגולה צריכים לוותר על חלק ממעלתם הרוחנית לטובת הכלל, כשיש חשש לנזק לכלל

הענין הראשי להתכללות הכלל מכחות הפרטיים שהתגלה במילואו ע"י הביכורים, הקיף את כל צדדי ההתאחדות, עד שלא הניח ג"כ את הנחת הכבוד ויתרון המעלה, שהי' מקום ליחידים באומה להניח לעצמם לפי ערכם ברשות עצמם. וגם אותו החופש יניחו מידם באהבה כשיראו שבחק הכלל יביא לתוצאות לא טובות. ישנם ענינים כאלה שהם נעשים בדין תורה ע"פ מטבע קבועה, והנה כיון שהמטבע נקבעה כבר, שולל מיחידים התגלות לבבם ע"פ ערכם והשקפתם הפרטית. אמנם כ"ז שלא הזיק הדבר אל הכלל כולו, טוב הוא שכל יחיד מצויין, ימלא את הנהגתו בעניניו הרוחניים ע"פ מדתו לעצמו. אמנם כיון שבערך הכלל, מאין מטבע שוה ומסויימת, ירד הרוח ויבא למצב מורה ועזוב, צריכה [ה]מטבע להיתקן, וכיון שנתקנה, הכל חייבים לעבוד עבודת הכלל, גם אלה היחידים, שלא הוצרכו לזה מצד עצמם. למשל התפילה, לפי המצויינים, בעלי רגש ודעה, יותר הי' לבבם קרוב להתמלא רגשי קודש, אם היו מתפללים כמו קודם תקנת הנוסח, כ"א כפי רוח בינתו ורגשי לבבו. אמנם למען הכלל, שמבלעדי התפילה הקבועה, הי' יסוד התפילה נעזב לגמרי, והוצרך הדבר לבא לידי תיקון מטבע כוללת, ועכשיו שנתקנה, חלילה ליחיד לפרוש מן הציבור. ואם תעלה על לבבו מחשבה, שצמצום המטבע עושק ממנו הרחבת הרגשת לבבו ע"פ רוחו, עליו להשכיל כי עבודתנו לצורך הכלל, היא כוללת ג"כ, כמו כל התנדבות, גם את שאר רוחנו, אע"פ שהיא הגדולה שבנדבות לאיש אשר רוח בו. ויפה נתגלה לימוד זה כאן בביכורים, שכ"ז שלא בא הדבר למדה זו, שמי שאינו יודע לקרות, ימנע מהבאה בשביל שירצה לדמות עצמו להיודע, הי' נכון חילוק המדות, ובודאי קורת רוח היא לבעל לב רגש שקורא בעצמו ומוציא אל הפועל רגשותיו הסוערים באהבת ד' ועזו, בדיבור פה. אמנם כיון שנמנעו מלהביא, כבר יש צורך בענין מרכזי אע"פ שמצמצם את הרעיון והרגש קצת, אצל היודע, הנה תגדל שמחתו השכלית בידעו שבמה שהוא מחסר התגלות לבבו ברגש, הוא עובד את עבודת הכלל, ע"י שגם בעלי המעלה הנמוכה יבאו ויביאו ביכוריהם. התקינו שיהיו מקרין את מי שהוא יודע ואת מי שאינו יודע, והיתה ההשואה הזאת אב להרבה דברים מוגדרים, שכל חכם לב הי' מצד עצמו יכול ללכת באורח יותר רחבה ע"פ מדתו הפרטית, אבל זאת היא הצדקה היותר נעלה ומדת הקדושה היותר רוממה שחייבים ראשי העם להתנדב בצמצום רוחני לפעמים לטובת הכלל הגדול, ובהשכילם את הטוב היוצא מכח אחדות הכלל, הם עומדים כבר בצמצומם על יסוד רחב, המרהיב את הלב הטוב של החכם הרואה את הנולד וחפץ בשלום עם ד' הגוי כולו. "שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך", "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. למען בית ד' אלהינו אבקשה טוב לך".