יראת ה'

ברכות פרק ד׳ פסקה ב׳

אלו השלש לשונות, עמידה, שיחה, פגיעה, מכוונות הנה נגד שלשה ענינים חלוקים שבאים מתועלת התפילה בעבודת ד' יתברך. הנה התחלת פעולת התפילה היא שכל יסודי היראה והמוסר שקנה האדם בנפשו, שהם עלולים להשתכח מן הלב מפני סערת יצר לב האדם ותאות הזמן, התפילה תשריש את כל הענינים הקדושים והציורים הנעלים יפה בלב, באופן שיהי' להם מעמד חזק שלא ימוטו מהסתערות רוחות של השחתת המוסר והעבודה השלמה. וזמן פעולה זו נחוצה ביותר בשחרית, שיכין האדם לעצמו קודם שיפנה לעסקי החיים ורגשות תאות הגוף המוכרחים, להקנות לעצמו מעמד מוסרי חזק באופן שתהי' לו עמידה נכונה וקיימת שלא ישטפוהו המון גלי הזמן, ויוכל לעמוד בנסיונות של הכוחות המתנגדים. לזאת תערך התפילה לתכלית זו בשם "עמידה", על אודות פעולתה, והוכשר לזה ביותר אברהם אבינו ע"ה שהי' ראש המאמינים, והעומד בעשרה נסיונות נפלאים, אשר [נלחם] עם כל המתנגדים אל הדרך העולה לראות אור ד', שהסתערו להפיצו ולהדיחו (נלחם), ומצא מעמד נכון וקיים לעד. שיחה, תקרא התפילה בשם משתתף עם צמחים ואילנות, שנקראו שיחים, על שם הפרחת הנפש בכוחות חדשים, המסתעפים באופן טבעי ע"י רגשות הנפש בעבודה שבלב. וזה המעמד ראוי ביותר לעת מנחת ערב, שהאדם קרוב להסיר מעליו הטרדות הזמניות, אז תוכל נפשו להתרומם בטבעה, ורגשי קודש הטבעיים האצורים בתוכה לדבקה באלהים חיים ולהתגבר באהבתו ויראתו הטהורה, יוסיפו פרי תנובה וישלחו בדים ופארות, להיות כדמות אילן רב ואחד השיחים. וההפרחה הטבעית הזאת מיושר הנפש היא שורש להנהגת הדין למי שנוטה מנתיב יושר של ארחות חיים, כי מדת הדין היא ביחוד מדוקדקת בכל דבר שיש לה חק טבעי, שהמשנה דרכה ונוטה מנתיבה יקבל עונש מוטבע. והיא מדתו של יצחק, כדכתיב קרא "ופחד יצחק הי' לי", וכדאמרי רבנן ברב ביאור. ע"כ יאתה שם "שיחה" לתפילת המנחה.

ברכות פרק ד׳ פסקה ג׳

והנותן שלום לרבו, מורה בזה סילוק המורא במה שמשויהו לעצמו. אמנם יש אדם שנרדמת אצלו יראת רוממות רבו, ומיד כשיראה מצד הרב קירוב הדעת לו יורה הכנעתו, שמורה על הכרתו הפנימית בכבוד הראוי לרבו. ומי שגם בעומק הלב לא נמצא רגש כבוד ומורא הרב, גם אם יראה שהרב מקרבהו ומושכו אהבה וחסד, לא תסור עזותו ממנו, ע"כ המחזיר שלום לרבו כאחד האדם הדומה לו, ולא הועילה התקרבות הרב, שהראה לו להקדים לו שלום, לעורר בקרבו רגשי יראת הכבוד, הוא מורה שכבר רחק מאד מכליותיו רגש יראת הרב, שהוא יסוד ליראת ד' וכל מדה טובה.

ברכות פרק ד׳ פסקה ח׳

ר"ג סבר שהצלחת כלל ישראל ואחדותם תלויה בהגדלת ערך הנשיאות שהוא מרכז הכלל. אמנם הרבים הראו לדעת כי כבוד ת"ח הפרטיים, שבא לא מהכרח כ"א מנדבת לב והכרה בקדושת התורה וגדולת חכמי', תרומם יותר את רוח הכלל בתורה ודעת ויראת ד'. ע"כ נעברי', להורות כי כסא הנשיאות הוא ביד העם אבל כתרה של תורה וכבוד האמיתי של ת"ח מצד תורתם א"א שינטלו מהם כלל.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ב

אם האדם לא יהי' לו מדריך מורה דרך בהשכל ודעת, אז כאשר תשאוף נפשו לחיי הנצח יהיו כל עניני העולם הזה בעיניו כאין ויכשל בזה הרבה. כי יעמדו החיים, שהאדם בע"כ חי, לשטן לו על דרכו, ורק מעטים יצליחו בנזירות גמורה. ע"כ בקשו דרך ישרה שעם החיים והליכתם לא יסורו ממסילה הטובה והישרה, שהחיים יהיו בעיניהם יקרים כערכם ועכ"ז לא יתמכרו אל החושים לשכח חיי עד והדרת המוסר והיראה, כ"א יעלו במעלות בהדרגה נאותה.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ה

שנתן כח נפלא ע"י הרימו את כלל עם ד' בתורה ומוסר ויראת ד', עד שכל הדברים והרוחות שבאות לנגד לקיומן של ישראל ינופצו מכח האדיר של רוח ד' שעל ישראל ע"י התוה"ק.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ו

כיון שהבכי' מוטבעת בנפש, כשיכיר בעצמו שהוא צריך להתיצב לפני מי שהוא מופלג ממנו בשלימות ויכולת, אע"פ שהוא יודע צדקו ומובטח לצאת בדימוס, מ"מ ראוי שיתרגשו כוחות הנפש כדי להתברר אצלו שיעמוד כעת לפני מי שהוא רם ונשא ממנו. א"כ אם לא תהי' התרגשות כזאת מדין ק"ו בהתיצבו לפני ממ"ה הקב"ה, הוא אות שלא יכיר הוד האמת. וזהו כלל גדול, שכשם שהאמת מתבררת מהדיעות בשכל והגיון כך היא מתבררת מהמעשים וההרגשים, וכשיחסר ההרגש במקומו הצריך ודאי יחסר שלימות השכלית במדה ההיא. א"כ כדי להבין ערך האמתות של ההתיצבות לפני ד' במשפט, מוכרח אני להתרגש כפי כחי האפשרי ורק אז אוכל להשתלם בהבנה דומה להאמת הגמורה. והנה ההרגשה תחול בנפש למראה השלימות הנמצאת במלך, אע"פ שאינו נוגע ליכולתו להרע לו, ראוי להעריך מה שלימות חשובה למלך בו"ד, שהיום כאן ומחר בקבר, נגד שלימותו העליונה של מלך הכבוד ב"ה החי וקיים לעד ולעולמי עולמים, והחרדה הטבעית שנופלת מצד היכולת להרע, אע"פ שהוא מובטח מפני ישרו וצדקו. אבל ההשקפה הטבעית תחריד ואם לא תשפיק בטחון הנפש להשקיט סערת הרוח ביחש למלך בו"ד, אם תשפיק להשקיטה בערך מלך הכבוד ב"ה, לא תבא מיתרון כ"א מחסרון דעת. ע"כ צייר ההבדל שיש בין היכולת הבשרית ליכולת המוחלטת של השם ית'...אמנם אצל הקב"ה שהשלימות מצד עצמו ראויה להסעיר הלב, והיכולת גמורה לכל שלשת המצבים שבהם כל חמדת האדם כלולים, ואין אפשרות לא להסיר הסיבה הפנימית, וק"ו לעצור בעד התהלכות הסיבות המסתעפות מהסיבה הפנימית, ודאי ראוי להיות נרגש גם אם לא יהי' כאן פחד שכלי רק ציור הרגשי...הרי כאן רגש ראוי מצד השכל והחשבון לפחד נוסף על הרגש.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ז

ביאר להם שעיקר השלימות הוא תלוי בחוזק הקנינים הרוחניים, לא בגודל ציוריהם. כי אף אם תגדל ההרגשה בציורים רבים בגדולת השי"ת ודרכי השלימות, מ"מ כ"ז שלא יהיו קבועים יפה בנפש כאותו החוזק שהדברים החושיים נקבעים לא יגיע אל השלימות ולגבול החוזק הראוי, עד שיהיו ההשלמות הבאות מצד ההשקפות השכליות חזקות כאותן השלמיות החושיות, צריך הכנה רבה ועצומה, ולזאת יתפלל כל חסיד. ואמר ראי' נסיונית שאין חסרון ההשתלמות בא מצד חסרון ידיעה בכמותה והרחבתה כ"א מצד חסרון חזקה והשרשתה בנפש, שהרי אדם עובר עבירה ומכיר בה שהיא גנות, ואומר שלא יראני אדם, ואם יראהו אדם יפרוש. ולא תפעול עליו יראת ד' ובושתו, עם כל הודאתו וידיעתו בידיעת השם ית' וחובת הבושה והיראה, אלא מפני שאין קנין השלימות של יראת ד' חזק בנפשו. ע"כ יותר משצריך ברכה להצליח בהרחבת המושגים המביאים אל השלימות וריבוי עניניהם, צריך ברכה שיהיו עניניהם מוטבעים וחזקים מחוברים עם החיים ומיושבים בלב ושכל הבריא.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ט

ואמר מאי קראה, "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים". שע"י ההכרה של המציאות תבא נצחיות ההכרה ויראת ד', בהתמדת החוקים הטבעיים שמספרים חכמתו וגדולתו של יוצר בראשית. כדברי הנביא "שאו מרום עיניכם וגו' ". ע"כ ראוי לכל חכם לבב, לשאוב מי היראה ממעיין הנחמד של המציאות כולה, שכולו אומר כבוד ליוצרו. ובהשע האדם עיניו מהמציאות ואת פועל ד' לא יביט, יועמו רגשי לבבו הטהורים במשך הזמנים ושטפי הדורות. ע"כ היתה גדולה הקפידא על אותם שהי' נאמר עליהם "ואת פועל ד' לא יביטו ומעשה ידיו לא ראו". ואמר על התמידיות ההשגה ואור השכל מהשקפת המציאות, "יום ליום יביע אומר וגו' ".

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ג

יראת ה' צריכה שמירה וחיזוק

האדם צריך לשמור את מוסרו שקנה לו בעמלו בדעת וכשרון מכל רגשות רוח והסתערות הכוחות. כי כל הסתערות ומצב חדש מביא הריסה גם לכוחות המוסריים שכבר קנה. ע"כ ראוי וחובה לשמור מכעס, שהיא הסתערות, לבד איסורה בעצמה ואפילו במקום המותר, משום שלא תחטא. כי ההתרגשות מביאה לאיבוד ציורי המוסר שכבר קנה. וכמו כן ההשתכרות, אפילו אם איננה באופן מנוול, עכ"פ מביאה התרגשות שעלולה לאבד ציורי המוסר והיראה. ויותר מזה כל מצב חדש צריך שמירה, שעכ"פ מביא ציורים חדשים ורגשות חדשים, ע"כ אנו רואים הרבה אנשים שנפחת מדרגת מוסרם בחילוף מקומותיהם. ע"כ אפילו כשאתה יוצא לדרך תכין עצמך לקראת ההתרגשות והשינויים החדשים שתוכל הדרך להביא בציורך. ע"כ המלך בקונך וצא. להמשיך עליך ציורי יראה ואהבת ד' עם העמדת כח המוסר וההמשכה אל הטוב והמדות הטהורות גם במצב הנדידה של הדרך. וזאת היא עיקר מטרת תפילת הדרך, שעמה יחד תבא השמירה המעולה, כי ד' ישמור את יראיו.

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ד

ותביא ג"כ הערת תפילת הדרך להורות, שיחשוב האדם דרכיו לפי מצבו ביראת ד' ולפי ערך הנסיונות שאפשר שיזדמנו לו בדרכו. שאם יצייר שיוכל לעמוד בהם יצא ואם לאו יחדל. ואם יגמור לצאת, תהי' התפילה מעז לו ומגדל מפני רוחות המצויות לקלקל הכשרון וטהרת הנפש, ובהוסיפו שלימות רבה שלא תפעל עליו דרכו שום פחיתות, הוא הטוב הגמור שעליו אמר ר"ש "מהיות טוב".

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ו

ע"כ אמר שהוא בנוי לתלפיות, מצד הצורה הרוחנית, ע"כ גם כשהוא תל ושמם כל פיות פונים אליו, שהכל פונים אליו, וזהו "כמגדל דוד", ששם כל תכליתו אפילו בחוזק המדיני, רק כדי לבא לתכלית השלימות של צורתן הרוחנית של ישראל ברוממות נפשם וקדושתם. ע"כ בחר בשירי זמרה ודבקות הנפש בד', והוה גלי מסכת, ומלמד לתלמידיו ע"ג קרקע להורות שמגדלי המלוכה הם הכנה לשלימות האמיתית של דעת ויראת ד'.

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ז

...פועל [ת]תחונן יבוא מגזירת חן, ומציאת החן תורה על השגת איזה דבר בגדר חיובי. "ואדעך למען אמצא חן בעיניך". החילוי יצייר הרעידה וההגבלה לעמוד בתחום השגתו שלא להרוס יותר, "ואסלדה בחילה". וקרוב להוראת "חלל", על המקום הריק המשולל ממציאות. ע"כ אמר מר שיוכל להתבונן במה שהורשה. ומר אמר שיוכל להגביל שלא להרוס במה שלא הורשה.

ברכות פרק ה׳ פסקה א׳

מליצת "כובד ראש" תבא לציין כי לפעמים האדם מתחכם ומשיג ענינים נכבדים, אבל הם רפויים בידו ואינם מושרשים יפה בלבבו באופן שיתנהג על פיהם במעשיו ויעמוד בהם נגד טבעי תאותיו. ע"כ הם קלים, וע"י איזו רוח מצויה מתאוה וכבוד וכיו"ב יפרחו וידחו ממקומם, ע"כ תומלץ בלשון "קלות ראש". וההפך בהיות ההשגות הטהורות, שמהן מקור למעיני מוסר ויראת ד' טהורה, מושרשות יפה בלב וקנויות בטבע, הוא "כובד ראש".

ברכות פרק ה׳ פסקה ד׳

מדרגת יראת ה' בתפילה

ציור היראה השכלית לבדה, גם כשאינה מתגברת בלב עד שתפעל במדות הטבעיות, ג"כ מחייבת ההכנעה וההשתחויה לפני אדון כל ית'. ולפי מדה זו ראוי להאמר אשתחוה מיראתך, שהיראה השכלית היא סבה לחייב ההשתחויה. ומתוך שאמר "ביראתך", היינו שהיראה היא פועלת ג"כ ההשתחויה, לא בתור הכרח שכלי לבדו כ"א גם בתור מניע טבעי, והוא רק בהתגבר השכל להניע ג"כ ההרגש הטבעי, שהוא יסוד כובד ראש. וע"ז פריך דילמא שאני דוד דהוה מצער נפשיה ברחמי טובא, שהי' נעים זמירות ישראל שקבע שלמות ההרגש בזמירותיו, כדי להועיל לכל מי שיתנדב בכל דור לקרבה אל ד' באהבה עזה. אבל עדיין אין אנו יודעים שמעלה זו, שהיא לפי המושכל הראשון נוחה רק לחסידים, שתהי' ג"כ עכ"פ באיזו מדרגה מדת כל אדם.

ברכות פרק ה׳ פסקה ה׳

ההדר וההוד היא הרגשה תלויה בטעם. כי יש דבר שיאמר האחד שהוא נאה והדר והשני לא יבין מה הוא ההוד הנפלא שהוא רואה. והנה שתסכים הנפש על ההדר שיש בקודש לזה צריך הרגש קדוש ונשגב. כי מצד השכל לבדו יוכל לשער ערך שלימות הקדושה ואמתתה ושראוי להמשך אחרי כל קדוש ונשגב, שהיא השלימות האמיתית הבאה מאור השם ית'. אבל הרגשת ההדר צריך שתהי' הנפש הטבעית המרגשת מתפעלת, והיא מטבעה הבהמי רחוקה מציורי קודש, ק"ו משתרגיש ההדרת קודש, וע"כ שצריך שיגביר עלי' ציור השכל אע"פ שהוא נגד טבעה והיא בחרדת קודש, וע"י החרדה והרגשת כח הקדושה ע"י ההתנגדות שיש בטבעה הבהמי אל השלימות, עי"ז תבא למדה זו של הסכמה לצייר ג"כ ההדר וההוד שבקדושה ושלימות. כי הפתח והשער הוא היראה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ו׳

לא אמר מיראה כ"א "ביראה". להורות על התלבשות ציור היראה בהרגש העבודה שעקרה היא בלב, ככתוב "ולעבדו בכל לבבכם". "וגילו ברעדה". הגילה באה מהרגשת האור והשלימות מקרבת ד', והרעדה באה כי יתגלו עם הקירוב אל השלימות ג"כ המגרעות המעכבות, וכיון שאנו באים למדה זו שדבר ראוי הוא להרגיש המגרעות המעכבות מהגדלת השלימות, שמתוך כך יבא להסירן ולתקנן, אף אנו נאמר כן בהתחלת רגש הלב שראוי הוא להתגלות, והחומריות שבו תתלבן ע"י השכל.

ברכות פרק ה׳ פסקה ז׳

היחס בין יראה ושמחה

מפני שאפשר לפרש המקרא שהעיקר תהי' הרעדה אלא שעמה תצורף הגילה, ובאמת שלימות האמת והשגתה א"א כ"א בשמחת הנפש והרחבת הדעת, אלא שלא תביאהו השמחה לידי הוללות חובה לצרף כובד ראש עמה, כדי שתהי' השמחה מוגבלת רק בדברים שהם שלימות אמיתית, ע"כ הפירוש של "ברעדה" הוא שתצורף הרעדה אל הגילה שהיא העיקרית. ע"כ דייק במקום גילה שם תהא רעדה, ולא במקום רעדה שם תהא גילה. ואפשר שהגילה מציינת שמחה שמביאה גם התפעלות נפשית, לא שמחה של הרחבת הנפש לבדה. ע"כ דוקא עם שמחה כזאת צריך לצרף רעדה, כי בהתעוררות כוחות הנפש ע"י התפעלות אפשר לצאת ג"כ חוץ מהדרך הנכון. ע"'כ צריך לצרף עמה רעדה שתהי' משמרתו שלא להזיח דעתו וישמר מכל רע, אבל כשהאדם הוא במצב השמחה עם החכמה והטוב והשגת האמת והמדות החמודות, אז כשלא תניעהו השמחה כ"א להרגשת האושר הפנימי ולא להתפעלות שנקראת גילה אז הוא בטוח מכל מכשול, ועם שמחה שלמה כזאת יראת ד' ממילא מתלוה, ועלי' נאמר יראת ד' תוסיף ימים, ולא יוסיף עצב עמה.

ברכות פרק ה׳ פסקה י׳

לשלימות התפילה צריך [שיקדמו לה] (שיקדים) ארבעה ציורים: [הא'] ציור המשכת יראת ד' והוא היפך השחוק, כי השחוק ממעט היראה, אפילו יראת הכבוד של השוחק עצמו, כמאמר החכם "מי שרב שחקו מתמעטת יראתו". הב', צריך שיצייר עיקר שלימות הנפש רק באשרה הפנימי, בהכרת כבודה ושלימותה בהיותה מתענגת על ד' ומאירה באור הדעת ויראת ד'. ע"כ צריך שירחיק ממנו לעת התפילה מצב המורה על קניית השלימות דוקא מחוץ לנפש, שזהו יסוד השיחה, למצא האושר אצל אחרים ולא אצל עצמו, כי אושר הנפש הפנימי יבא בהגיונה עם עצמה. הג', צריך שיסכים כי ראוי שיהיו הנהגותיו כפי השכל והציור השלם המושלם ביראת ד', שזהו תכלית התפילה. ולזה צריך שימנע מקלות ראש, שיסוד קלות ראש הוא שיתנהג בהנהגה אפילו היפך מושכליו עצמו.

ברכות פרק ה׳ פסקה ט״ו

ע"כ בזו ההשתכלות סרו כל דרכי העוצב, והאדם מתעורר בשמחה אמתית ושלמה והוא בטוח מכל הרעיונות העלולים לערבב את שמחתו, ע"כ יענו על הצעת העוצב, הי תורה והי מצוה דמגנו עלן, וראוי להיות אך שמח, וחדות ד' תהי' מעוז ליראיו וחושבי שמו.

ברכות פרק ה׳ פסקה נ׳

וכמקרה דור המדבר כן מקרה כל הדורות, שבראותם עצמם משופעים בכסף רב, חושבים שכבר יש בידם יותר מכדי סיפוקם בשפע. וזה באמת רק מפני שאין להם מושג ברור מצרכי השכלול שראוי להיות לעם שלם, שההכנות רבות וגדולות להרבות אושר המדות הטובות, והרבות תורה וחכמת לב ודעת ויראת אלהים בעם, עם עז נפש וגבורה אמתית. שבהיותם מכירים צרכי התכונות הרמות וריבוי המכשירים הדרושים לזה, לא יאמרו בלבבם שכבר יש להם יותר מצרכם כ"א יכירו שעודם חסרים הרבה ועליהם עוד לעבוד ולהשתדל.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ה

אמנם בשעה שמתגברים על האדם ציוריו לטובה בלא בחירתו ונטיותיו הבחיריות, כ"א כענין תולדה מכל הדרכים הטובים השכליים, שמתאמץ תמיד להדריך בהם את נפשו, וכשבאים הכחות [ש]בנפש לידי נקודה מרכזית מתעורר האדם ברגש נעלה מכחו, והדמעות משתפכות מרוב געגועיו לטוב ולחסד עליון, "צמאה נפשי לאלהים לאל חי". בהתגברות מדעית וציורית כזאת עשה אלהים את האדם ישר שתנהלהו תומת נפשו באורח משרים תמיד. ע"כ שערי דמעות לעולם לא ננעלו כמקרא שכתוב "אל דמעתי אל תחרש". ופעולת הפקת הבקשה תלויה בפנים ידועים, כפי ערך השלימות שתפילה כזאת מסבבת לאדם במצבו הכללי בדעת ויראת אלהים.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ט

תועלתה של יראת העונש. מורא שמים ומורא בשר ודם

ההפקירות שהאדם מפקיר עצמו לסכנה במקום שאינו ע"פ מדת הגבורה הראויה היא מזקת מאד ליסוד המוסר הכללי, שהרי התחלת ציורי המוסר הוא מציור יראת העונש וההפסד, ואם אבד האיש חשבון מכל הפסד ע"י מה שמפקיר עצמו וחייו, אובד הוא את היסוד המוסרי בהתחלתו, ולא יוכל לבא גם ממנו למעלות השלימות הגבוהות. ואם בכל העולם תתפשט מדת ההפקירות, אז בטל יסוד העולם, כי אין דרך לקבע משמעת והדרכה מוסרית. ע"כ אמר לו, כאשר כתוב בתורה עניני שמירת הנפש באזהרה גדולה, אפי' תהי' הכונה ג"כ לשמירה מהפסד רוחני שהוא גדול ועצום מהפסד גשמי, מ"מ הציור הנצרך לזה הוא ציור יראת העונש וההפסד. וכשמשתרשת ההפקירות בלב בטל כל ציור מורא ושמירת נפש, כי כיון שאינו מבחין בין רע לטוב לו, אין תועלת גם בהגדלת המשקל של הפסד נפשי רוחני. ע"כ בתור חסיד הדואג למעלות הרוחניות והמוסריות, חטא בזה לדעתו שהוא מבטל הציור המוסרי. ע"כ ביאר לו שביטול ציור מוסרי אין כאן, כיון שלפי אמתת הציור המוסרי שראוי לדמות לכה"פ מורא שמים כמורא מלך בו"ד, א"כ לפי המדה הנימוסית מורא המלכות עומד במשקל שוה עם שמירת הגוף ועולה עלי', שהרי הפוגם בכבוד מלכות מתחייב בנפשו. והיינו מפני שביטול כבוד מלכות ומוראו מביא תוצאות רעות בעולם. וכמו כן ק"ו הדברים שביטול ציור מורא שמים אין קץ לרעות מוסריות וחומריות שמביא. ע"כ לפי מדת קיום ציורי המוסר אין זה נכנס בגדר הפקירות כ"א בגדר הגבורה הראויה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ד

אמנם שלימות הרגש ותמימות הלב בעבודת ד', שגם הוא הוא חלק גדול משלימות האנושית, ראוי להיות יותר קבוע בהשקיף על המצות רק מצד רצון השם ית' שבהן, ולא מצד הטעם שימצא בהן. וטעם הדבר נכון מאד, כי שלימות החכמה מתלקטת אחת לאחת מידיעת כל פרט ופרט להעשות לכללים, ע"כ ראוי להשקיף על כל מצוה מצד החכמה שבה ולחקור בטעמה, וכל המוסיף לחקור הוא מוסיף דעת ושלימות ויראת ד' ואהבתו מצד החכמה. אמנם המשך הרגש לשלימות ולעבודה אינה המשכה פרטית כ"א המשכה כללית לרצון השם ית', שמוצאים אנו אותו כולו בערכנו בדרכי תורת ד'. ע"כ כשמתעורר הרגש ע"י ההכרה ברצון השם ית' הוא מוכן מיד לכל טוב, כי ההליכה בדרכי ד' לעשות רצונו תביא את האדם לכל טוב כללי.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ה

כיון שיסוד השלמת האדם היא הדעת את האלהים, ע"כ שכלול שלימותו תלוי בציור האמת כפי מה שאפשר לו שיצטייר אצלו מגדולת יוצרו, וכל מין טעות בציור דעת האלהים גורר אחריו המון נפילות בשלימות האדם, בדרכיו ומדותיו ורדיפתו [את] הצדק והטוב...ע"כ האמת היא דסמא דכולא משתוקא ולו דומיה תהלה. כי השתיקה הבאה מעומק ההגיון וההבנה שיד הלשון קצרה מהביע עומק גדולת הרגש הפנימי המורגש בשכל בהתרוממו להשקיף בכבוד קונו, היא משלמת את האדם כפי האפשרי לו לקבל רושם גדולת אדונו וכבודו, שמביא אותו להתרומם במעלה רמה כחוקו. ומתוך שהאדם יכול לצייר בנפשו הציור הרם הזה שהוא נעלה מכל דיבור, הרי הדיבור שמצמצם הציורים הוא משפיל את ערך הכבוד הראוי. אמנם משה רבינו אמר בתורה "הגדול הגבור והנורא", היינו ציור השלימות ב"גדול", היכולת ב"גבור", היחס אל השלמת הברואים בבחירתם "הנורא", שמזה מקור יראת ד', שמפי ד' השכיל כי אלה הציורים כשיתפרשו לא יוכלו להוליד גרעון בציור האדם. והנה אע"פ דמשה רבינו אמרה בתורה הוצרכנו שיתקנו אנשי כנה"ג בתפילה, מפני שהתורה היא שימוש השכל והשכל יוכל להפשיט צד ההגבלה בנקל, אבל ציור התפילה הוא ברגש שהוא יותר חמרי ואינו יכול כ"כ להפשיט צד החסרון שבציור הרגשת האדם שהוא רואה כל השלימות רק כפי מדתו. א"כ יוכל להולד מזה ציור של חסרון כבוד בחק השם ית' חלילה, ומזה תוצאות לנפילות מוסריות רבות, כי חוזק כח המוסר תלוי רק באמתת הציור של האלהים אצל האדם, ומי שמטהר אצלו יותר צירוף דעת אלהים הוא יותר קרוב אל כל שלימות, א"כ לא היינו אומרים בתפילה. אבל הם ע"ה השכילו, שכ"כ נחוץ הדבר שיהיה רשום אצל האדם ברושם חזק כבוד שם ד' עד שהכרח הוא להתיר לו מושגים כוללים משלימותו גם בשפיכת שיח של רגש, אבל כיון שיהיו מעטים ומוגבלים בנושאים כוללים יהי' נקל לאדם להשכיל גם בעת השתפכות הנפש וחם הרגש, איך להפשיט צד ההגבלה המשתתף בציור האנושי שבהם.