כלל ופרט (ציבור ויחיד)

ברכות פרק ד׳ פסקה ח׳

ר"ג סבר שהצלחת כלל ישראל ואחדותם תלויה בהגדלת ערך הנשיאות שהוא מרכז הכלל. אמנם הרבים הראו לדעת כי כבוד ת"ח הפרטיים, שבא לא מהכרח כ"א מנדבת לב והכרה בקדושת התורה וגדולת חכמי', תרומם יותר את רוח הכלל בתורה ודעת ויראת ד'. ע"כ נעברי', להורות כי כסא הנשיאות הוא ביד העם אבל כתרה של תורה וכבוד האמיתי של ת"ח מצד תורתם א"א שינטלו מהם כלל.

ברכות פרק ד׳ פסקה ט׳

י"ל כיון שתכלית ההעברה היא לרומם את ערך ת"ח הפרטיים מצד תורתם יותר מכתר הנשיאות מצד עצמה, כשנוקים לר"י, עוד יטעה העם לומר שרק מפני שיש לר"י יתרון כזה, עד שהוא ראוי לנשיאות, היתה עבורו כל החרדה הזאת, ועדיין לא יוכר ערך כבוד יתר ת"ח, שראויים לזכות מצד תורתם לבדה.

ברכות פרק ד׳ פסקה י׳

שיטת ר"ג להגדיל [הרבה] את ערך הנשיאות יותר מכבוד ת"ח פרטיים (הרבה), יש לה מקום לענין הנהגת העם שאינם מוטבעים במדות טובות מטבעם, שצריך כח ועז של שלטון להנהיגם. אמנם המוטבעים במדות יקרות וישרות ממורשת אבות, מצדם יאתה להגדיל ערך ת"ח הפרטיים, כי יכירו כח התורה מאהבה בלא הכרח. ובאשר לענין טבע המדות צריך מורשת אבות שפועלת לזה הרבה, א"כ ר"ע דל"ל זכות אבות, לפי מדתו תהי' הנהגתו להגדיל ערך הנשיאות. א"כ היא כשיטת ר"ג, ותצדק הנהגתו בזה. א"כ בצדק יהי' עניש לי', אף כי ר"ע עצמו ודאי שלט על מדותיו ברב כחו והפכן לטוב, מ"מ ההנהגה היא תמיד מושקפת (לערך) [לפי ערך] שאר העם ע"פ השקפתו הפרטית, שהטבע המיוחד של המנהיג ודאי פועל על דרכי ההנהגה לפי ערך האדם שמתפעל מטבעו גם במדת השכל. ועיי' ס' תבונה מאמרי הגרי"ס ז"ל בזה.

ברכות פרק ד׳ פסקה י״ב

הורה להם שההנהגה המעולה בעניני עבודת הציבור א"א שתבא כ"א שיהי' המנהיג מסור לזה בכל נפשו, שאף מצבו הפרטי יהי' בטל ושקוע בעניני הציבור, ע"כ גם הליכות ביתו צריך שתסכים עם ההנהגה הכוללת ומתוך כך צריך לזה הסכם גברת הבית. אבל אותם המנהיגים שלא יחסרו מנפשם בהנהגתם הפרטית כל טוב, ובביתם והליכותיהם הפרטיות אין רושם לעבודת הציבור, להם אין יחש לשאלת האשה בזה, אבל אין זאת שלמות של מנהיג גוי קדוש.

ברכות פרק ד׳ פסקה י״ט

להורות ניתן מזה על גודל נפשו וקדושתו, שכל מה שהי' חפץ להנהיג נשיאותו ברמה לא הי' מפני איזו נטי' של כבוד עצמו כ"א מפני שלפי דעתו כך היא חובת הנשיאות, ורק בהנהגה רמה כזאת תגיע לתכליתה להצלחת הכלל ברוחניות וגשמיות. אבל מצד עצמו הי' עלוב ונח, עד שעם כל (עלבון של העברתו) [עלבונו להעברתו] לא חשב מאומה בזה ולא מנעהו פיזור נפשו ושום קפידא מלמנע עצמו מביהמ"ד. שכיון שנעשה בן חורין מעול הנשיאות לא מצא חפץ בהנהגה של קפידת כבוד, שהיתה שנואה לו בעצם.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ׳

דעת רבן גמליאל שמעלת כבוד הנשיאות גוברת על פגיעה מסויימת בכבוד תלמידי חכמים (וראה הקשר הסוגיא ודעת החולקים)

חשב שלעולם ההנהגה הראוי' היא לחלוק כבוד רב לת"ח פרטיים, אלא שהכרח הנשיאות מביא לדחות מצוה זו. א"כ דומה הדבר כערך מקום שמזדמנת מצוה עם נדנוד עבירה, שהעבירה ראוי' להתקן אע"פ שיש בה וע"י יתרון של המצוה. דומה למתענה תענית חלום בשבת דמיתב תעניתא לתעניתי'. וכענין נזיר שכ' תוס' במס' תענית שהעבירה קטנה מן המצוה ומ"מ החטא צריך כפרה, ה"נ כבוד הנשיאות חשב למצוה גדולה ורבה שעודפת על הקלקול הנמשך ממה שיקל קצת לערכה כבוד ת"ח הפרטיים. ואף שכ"ז שהי' בנשיאותו לא הי' אפשר לו לתקן מפני כבוד הנשיאות, אבל עכשיו דאפשר, אתקן הדבר ע"י מה דאפייסי' לר"י, ושני הדברים יעלו כהוגן.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״א

כונתו להורות לו שיסוד כלל הנהגתו שלא לתן לת"ח פרטיים להתגדל על הנשיא, הי' רק מפני חשש איזה ת"ח מבקשי כבוד, שבהנתן רשות לחלוק על הנשיא ולהחליש דבריו יפריעו שלום הכלל בכמה ענינים כדי להשיג מטרה פרטית. אבל לנפש טהורה ולב צדיק תמים כזה, שבוחר לעשות במלאכה פחותה וכבדה ואינו חס על כבודו רק להנות מיגיעו, על כיו"ב אין שום חשש כי כונתו רק לש"ש למען אמתה של תורה. ועל כיו"ב לא הי' חפץ כלל להטיל מרה.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ב

תיקון הכלל כרוך בתיקון כל אחד מפרטיו. חשיבות תיקון מצבו הגשמי של מי שפועל הרבה לתיקון הכלל (מפיסקה כג משמע שהכוונה בעיקר לת"ח גדול, ויתכן שהכוונה כאן לפעולה סגולית)

הנהגת הדור הראויה צריכה להיות שהמנהיג ישתדל לחדור למצבו של כל יחיד כפי כחו, ובמה שישתדל לתקן ג"כ כל המצבים הפרטיים יתרומם מצב הכלל כולו. ונגד הנהגת הפרטי יקרא בלא משל פרנס הדור, שהדור מורכב מפרטים ואישים שונים וצריך שיפרנסם כולם כ"א לפי ענינו. וקברניטה של הספינה יקרא על שם ההוראה של ההנהגה הכוללת, כשם שמנהיג הספינה מנהיג כל אישיה הנקבצים לתוכה בהנהגה אחת, ובבאם אל מחוז חפצם יבור לו כ"א דרכו הפרטי. ע"כ בהתעלמך מדעת המצב הפרטי של ת"ח שפועל הרבה על תיקון הדור, א"א שתסודר יפה ההנהגה הכללית. שאם היית בא לדקדק למצב הפרטי לא הי' נעלם ממנו ערך של כל אחד ואחד ולא הי' דרוש להתנהג בהנהגה כוללת עם אנשים שמפני יקרתם ראויים הם שיהיו בהנהגה יוצאים מן הכלל, לכבדם ולרוממם.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ג

ר"ג עמד בשיטתו שלפי הנהגת הנשיאות יפה עשה עכ"פ בזרקו מרה אף בצדיק כביר כר"י, ועל מה שלא ידע בפרטיות יתרונו וקדושת נפשו אין להאשימו. ע"כ אם שראוי הוא שיבקש ממנו סליחה כאשר ביארנו, כי חשב שעכ"פ עצם הזלזול בכבוד ת"ח גדול כמותו יחשב לחטאת, אלא שהנשיאות הכריחתו וצריך לתקן הדבר עכ"פ, אך לפ"ז אם יחזור לנשיאות לא תשתנה שיטתו. ור"י רצה להשריש, שיכיר ר"ג כי חובה גדולה היא גם בנשיאות לשום עין הרבה על ערך הת"ח הפרטיים הגדולים, שבזה תבא הצלחת הכלל ע"י הרמת קרן התורה, ע"כ לא רצה להתפייס עד שיודה ר"ג שגם בערך הנהגת הנשיאות הי' משגה הדבר, וההכרה תועיל ג"כ אם יחזור לנשיאות, שיפלה הנהגתו עם גדולי התורה הצדיקים האמיתיים. והנה אם כדברי ר"ג שהיתה החטאת דבר מוכרח, א"כ בעצם יש בפעלו צדק אלא שעכ"פ צריך תיקון, א"כ ראוי וכדאי גם כבוד עצמו שיתפייס עבורו ר"י, כי ערך עצמו לא נגרע כלל בזה מאחר שעשה את המוטל עליו. אבל ר"י לא איפייס, עד שאמר: עשה בשביל כבוד אבא, שהורה בזה שהכיר שמצד עצמו לא עשה בזה עמו כדרך הראוי אפי' בערך הנשיאות וצריך לעורר זכות אביו שלא חטא לו מאומה, ובזה הי' בטוח כי מעתה תהיה ההנהגה הכוללת אצל ר"ג מסויימה בהשגחה פרטית לרומם קרן צדיקים וחכמים הפרטיים, שבהם תהי' הרמת קרן ישראל לעולמים, ע"כ איפייס.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ג

הנר הוא כלי שבו מתדבק האור. והנה האור הישראלי הוא רוח ה' השורה על כלל ישראל ותפארתם הכללית. וריב"ז שהיה כלו נתון רק להיות כלי לאורן של ישראל, וכל פעולותיו ודרכי חייו וכל השכלותיו וחכמתו כולם היו אחוזים ברוח כלל ישראל לרומם אורן של ישראל בעולם, א"כ הי' לאורן של ישראל דוגמת הנר שהוא אחוז וכלי להאור כן הי' כל שכלו ונפשו וכוחותיו נתונים לאורן של ישראל, שהוא אור ד' באמת. כמאמרן ז"ל ישראל ואורייתא וקוב"ה כולא חד. כי האדם הפרטי לא יוכל להכיל בנפשו כל האור הגדול שצריך שתכללהו האומה הישראלית כולה, כ"א זאת היא תכלית שלימותו שיעשה א"ע כולו מוכשר לקבל אותו האור הגדול, ע"י שיכין כל צעדיו להצלחת האומה כולה וקדושתה, ותהי' נפשו הפרטית ורוח האומה הכללית דומה כשלהבת האחוזה בגחלת וכאור עם הנר. וכמו שאור ישראל הוא קיים לעד ועולמי עולמים, כך האדם הפרטי כשדבק באמת באורן של ישראל הוא ודאי חי לעולם. ואע"פ שכל אדם, בפרט מישראל, הוא חי לעולם בחיי הנפש, אמנם כשיש דבקות לכוחות מיוחדים לנפש בדברים עוברים הרי הם ע"כ מתבטלים בביטול הדברים שנתקשר בהם. אבל בהיות השלם האלקי הזה דבק בכל כוחות נפשו בכלל ישראל החי וקיים לעולמים, לא תאמר בו מיתה כלל. ו"שומר כל עצמותיו אחת מהנה לא נשברה".

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ה

התמסרותו ותרומתו הרבה של רבן יוחנן בן זכאי לעם ישראל

שנתן כח נפלא ע"י הרימו את כלל עם ד' בתורה ומוסר ויראת ד', עד שכל הדברים והרוחות שבאות לנגד לקיומן של ישראל ינופצו מכח האדיר של רוח ד' שעל ישראל ע"י התוה"ק. א"כ אין לך להתירא מצד עניני הכלל, כי התעודה הנצחית של ישראל ודאי קיימת לעד, ואתה עשית את שלך ופעולתך בימי חייך יהיו פעולות נצחיות לעד תעמודנה, בין מצד ההוה בעצם האומה, ובין מצד ההגנה שנטעת בה נגד הרוחות הרעות העומדות לכלות שם ישראל חלילה. וכיון שלזה יחדת חייך והן פעולות שבודאי יצליחו, כי "נצח ישראל לא ישקר", ולעד "יעמוד זרעכם ושמכם" כתוב בהם, א"כ למה תבכה, וראוי לך לשחק ליום אחרון.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ט

נס לצורך יחיד

ובכלל על שינוי סדרי בראשית לצורך היחיד אמרו חז"ל "כמה גרוע אדם זה", והוא הנראה שהשלימות היא הדרך אשר בחר בה ד' להנהיג עולמו, והוא הסדר וההדרגה והם מביאים אל התכלית.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ׳

מאבק ברשעים מתוך רגש פרטי או לשם התכלית הכללית

הברכות של כלל התפילה שהן מלאות בחסד ואהבה, כל אדם חכם הראוי למעלה רוממה כזאת, ראוי הוא לערוך תפילות קבועות לגוי קדוש ועם חכם ונבון. אמנם התפילה שבתוכה אצור[ים דברים של] שנאה ומשטמה, צריכה לבא דוקא מלב שכולו טהור וקודש לד', שטבע השנאה אין בלבבו כלל, ורק מפני התכלית הכללית שחסרה לצאת ע"י תקלת הרשעים המכשילים יעתר אל ד' להדוף אותם, אבל אם ישאר בלבבו איזה רגש כלדהו של שנאה טבעית, מפני ההתנגדות הטבעית, שאף שהיא קודש לד' בהתחלתה, מ"מ תגבר בלב להיות ג"כ לשנאה טבעית חוץ משורת השכל. והנה עמד שמואל הקטן ותקנה, ורק הוא באמת ראוי לה, כי הוא האיש אשר דרש תמיד "בנפול אויבך אל תשמח וגו' ", והסיר כל רגש שנאה מלבבו גם לשונאי נפשו, והוא כשיתעורר לתקן ברכה למינים, לא תמצא בה כ"א רגשי לב טהור לתכלית הטוב האמיתי הכללי.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ט

תפילה מתוך מבט כללי ושייכות לכלל המציאות

ראוי שהמציאות הכללית תעורר בטבעה רגשי לב האדם להתפלל. ע"כ תפילת שחרית, ראוי שתעורר לבבו נפלאות וחסדי השם ית' הנראים לעין כל בוחן בזריחת השמש. ותפילת המנחה, תעוררהו השגחת השם ית' וחסדו הנראית בשקיעתה, שכולם נערכים בחכמה וחסד רב, וכיון שמתפלל לפי השעה שהמציאות בכללה מסכימה לזה אין תפילתו קבע, שאיננה קבועה רק בנפשו לבדו ורגשותיו, כ"א עוברת מהלאה לגבולו ומשקפת על כל העולם הגדול, לראות איך חסד ד' מלאה הארץ. אבל בהפרידו רגשותיו מהשעות שראוי להתרגש ביותר ע"פ התכונה הטבעית של מראה המציאות בהתחלפות הזמנים, שמעורר רגש נפלא, הנה תפילתו קבע רק בנפשו לבדו, ודבר אין לה עם כל הרגשת הוד המציאות שהיא המעלה האמתית לספר כבוד אל.

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״א

מתוך שהתקבלות התפילה היא בשיתוף נפשו בהדי' ציבורא, וראוי לשתף כפי היכולת גם איכות המעמד שישוה לכלל הציבור, ע"כ בהיותו עומד במקום סכנה מזכיר, כי שארית ישראל בכלל צריכין לתשועה כזאת, שהם ג"כ עומדים במקום סכנה, כבשה אחת בין שבעים זאבים, ובישועת הכלל יושע הפרט ג"כ.

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ז

כוונת התפילה לצרכי עצמו ולצרכי הכלל. עיקר התפילה היא לצרכי הכלל. הצלחת הפרט מתוך הצלחת הכלל. הרוממות הנדרשת לשאיפת ישועת הכלל. עומק הקישור הנפשי של הפרט אל הכלל. אהבת הכלל

התחלת ההכנה לתפילה היא שתהי' דעתו צלולה כ"כ באופן שיוכל לשפוך שיחו לצרכי עצמו להושע בחסדי ד'. והמדה האמתית היא שיתרומם כ"כ ברוחו עד שירגיש שעיקר התפילה אינה ראויה להיות כ"א לצרכי הכלל, וע"י התרוממות הכלל ממילא תמשך הצלחת הפרט. אלא שלכונה זו צריך התרוממות נפש ביותר, כי בהיות האדם במצב קוצר רוח א"א לו להתרומם לשאיפה של ישועת הכלל. ע"כ חד אמר כדי שתתחונן, היינו תחנונים של יחיד, כדכתיב במשה "ואתחנן אל ד' ", בשעה שעסק בעסק העברתו את הירדן לעצמו. וח"א כדי שתתחולל דעתו, להשכיל אל דאגת הכלל, כדכתיב "ויחל משה", בשעה שהתפלל על ישראל. וההרגשה הכללית היא, כשהיא באה, עמוקה מאד, וצרת הרבים מסעירים מאד את הלב, עד שהוא במצב חולי מרוב כאב ועקת נפש. כי לא תוכל נפש היחיד לשאת רגש צרת הכלל הנוגע עד לבבה כ"א ברגש חזק מאד. ע"כ תקרא חילוי, תפילה שבאה לצרכי הכלל מגזרת חלי, והמתפלל באהבת כלל עם ד', מצפה ליום "חבוש ד' את שבר עמו ומחץ מכתו ירפא"...ויען שתפילה של יחיד עומדת במעלה נמוכה מתפילה של צרכי רבים, ע"כ די לתפילת יחיד ההכנה של רוממות הנפש להשיג ולצייר ולא תבא למדה זו של צורך הגבלה. ובתפלת הרבים ההכרח לשלח המחשבות בדברים יותר נעלים ונשגבים, עד שראוי להשמר עמהם ג"כ מהרוס אל המופלא. ע"כ נאמר בתפילת יחיד לשון תחינה, "ואתחנן אל ד' ", ובתפילת רבים לשון חילה, "ויחל משה את פני ד' אלהיו".

ברכות פרק ה׳ פסקה י״ד

ואולי יש חילוק הערות בין ביצור רוח השמחה היתירה מצד מצב האדם בכללו, שבעוה"ז עוד איננו בשלימות, וראוי האדם לזכור שחסר הוא משלימותו, ולשמחה יתירה מה זו עושה כי עליו לרדוף להשלים השלימות, וזוהי מדת כל אדם הפרטי. אמנם האומה הישראלית ראוי לכל אחד מאישיה שלא לשכח מעמד האומה השפל, ואיך תשאהו רוחו לשמח בשמחה יתירה, ו"כל המתאבל על ירושלים כו' ". ע"כ הביא הראשון כסא דמוקרא שוי ת' זוזי, תבר קמייהו להורות על חולשת הקנינים הגשמיים וחסרון שלימותם. והאחרון הביא כסא דזוגיתא חיוורתא, שהוא זכרון לחורבן ביהמ"ק, כדחז"ל שבטלה זכוכית לבנה משחרב ביהמ"ק. להורות כי עיקר מגמת הפנים של הגבלת השמחה יאתה לנו רק כדי שנזכור מצב הכללי של עם ד' ונשתתף בצרת עמינו ונצפה לתשועת ד' בשובו שבות עמו.

ברכות פרק ה׳ פסקה ט״ז

השחוק מורה, כשהוא במילואו, שכבר הושגה התכלית כולה. והאדם ראוי שישכיל כי אין שלימותו נגמרת כ"א כאשר תשתלם האנושיות כולה ע"י ישראל בגדולתן, כשתמלא הארץ דעת את ד'. וצריך שתהי' המטרה הגדולה הזאת מושרשת עמוק עמוק בלב כ"א מישראל עד שירגיש שכ"ז שלא השתלמה האנושיות כולה אין שמחתו שלימה, ובזה יהי' אדם המעלה שכל מעשיו יהיו לכונה האמתית שהיא דעת ד'. אמרו על ר"ל, שמימיו לא מלא שחוק פיו מכי שמעה מריו"ח רבו. לעצור השחוק אין בכל אדם היכולת לשעתה, אמנם החינוך בזה הוא שיהיו דיעותיו ומדותיו מוכנות לזה השלימות שלא ימלא שחוק פיו, מפני שירגיש תמיד חסרונו ע"י חסרון האנושי הכללי שעוד לא השתלם, וממילא יעבוד בכל כחו להשיג זאת התכלית. ע"כ הוא שבח גדול על ר"ל איך הי' מהיר שתפעול הדיעה האמתית על תכונתו, שתיכף מכי שמעה מריו"ח רבי', נתן דעתו לזה, ופעל על טבעו שלא ימלא שחוק, מצד השרשת התכלית הגדולה בדעת ושלימות היוצאת מזה.

ברכות פרק ה׳ פסקה י״ח

כוונה פרטית וכוונה כוללת בתפילה. כוונות ר' עקיבא בתפילת יחיד ובתפילה בציבור

הכונה הפרטית היא ודאי מדברים המעכבים את התפילה, דהיינו כונת פירוש המלות והענינים. אמנם הכונה לשמים, שהיא יתרון, כי כונה לשמים כללית כבר נמצאת ג"כ בכונה הפרטית בעצם הענינים, אבל להגדיל כח הכונה הכללית הוא נחוץ ביותר רק כשהאדם מתיחד בשלימותו לעצמו, אבל בהיותו כלול עם הציבור ראוי לו שישתף דעותיו לפי ערך הציבור. ובאשר אי אפשר לכלל הציבור להשיג עומק הציורים של איש אלקים קדוש כרע"ק, ע"כ הי' מקצר ועולה והסתפק בהכונה הפרטית כמעט. ובאמת השיתוף עם הציבור בעצמו הוא דבר רם ונעלה עד מאד, שמכריע את שלימותו הגדולה הפרטית של היחיד. והנה מצד כונת המלות, אינה ניכרת התעלות האדם במעלת שלימותו מכל תפילה, אע"פ שבהכרח האדם מתקרב אל השלימות מכל דבר טוב אפילו הקטן שבהם, וק"ו מכל תפילה שהיא עומדת ברומו של עולם. אבל זו ההתעלות דומה היא להתעלות הגידול ותוספת הכח בימי העלי', שמתכנסת מכל פעולה מועילה לגדל ולחזק את הגוף ואינה ניכרת. אבל הכונה הכוללת שבה נמצאו הררי עד של חכמת לב והשגות גדולות וקדושות, בה יוכל האדם להתעלות באופן מורגש מאד. ומובן שההתעלות שהיא מוסיפה לתן לאדם הכרה יותר גדולה, מגדולתו של אדון כל המעשים יתברך שמו, כל מה שתוסיף ידיעת האדם יוסיף הכנעה לפני רוממותו. ע"כ כשהוא מתפלל בינו לבין עצמו, אז הי' צריך להתחקות לערך שלימותו הפרטית, אז הי' ממלא נפשו דעת לפי עוצם הכרתו והי' מתעלה ממעלה למעלה, ועיד"ז הי' יוצא אל הפועל ג"כ במצב גופו שלא הי' אפשר לו העמידה במקום אחד. וכ"כ למה, מפני כריעות והשתחויות המורות על יתרון הכרה ברוממות השם יתעלה, שהיתה מתוספת בו בכל עת בעמדו בתפילתו הפרטית. ועם כל רוממות השגתו הפרטית, גדול הוא ערך השיתוף עם הציבור, עד שכדאי להיות מקצר ועולה מפני טורח ציבור.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ד

מחוייבות כל אדם להופעת המוסר ותיקון העולם

מפני שרגש הכבוד הוא מיסודי עולם המוסרי, שהרי הרבה בנ"א נמנעים מעשות דברים מגונים מפני רגש הכבוד, שלא יתבזו בעיני זולתם, ע"כ אפילו האיש השלם שאין צריך לסייג כזה לשלימותו, ראוי שישתתף בתיקון הכלל ויראה מצדו שהוא מחזיק במסורת רגש הכבוד. ע"כ תחשב לו כמטרה להודיע את נקיונו מהחשד להציל כבוד נפשו, ושכרו אתו שבזה הוא מחזק את רגש הכבוד במציאות ומועיל להשיב רבים מעון. ואל יאמר האדם: אנכי הנני פורש מכל דבר שאינו הגון מפני כח מוסרי יותר שלם, כמו אהבת השם ית' וחבת דרכיו העליונים שהם דרכי הטוב והישר, כי כל אדם חובתו לדאוג לחזק את הכוחות המוסריים הכלליים שמועילים לכלל האנשים גם הפחותים ממעלתו. וזהו רבותא, שאפילו איש המעלה שהדבר שחושדין אותו אין בו, לא אמר "לא עשאה", שיש במשמע שהוא עכ"פ במדרגה כזאת שראוי לעשות דבר שאינו הגון, כ"א שלא עשאה לאותה מעשה, שכח המוסר של איש כזה יוכל להצטרך גם הוא לסייג של רגש הכבוד. אבל זה שהוא שלם כ"כ עד "שאין בו", שאין בו שום הכנה לדבר שאינו הגון ואיש שלם כזה א"צ לסייג של רגש הכבוד אצל זולתו, אעפ"כ צריך להודיעו, כדי לחזק רגש הכבוד לתיקון העולם של הצריכים לכך.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ז

שם צבאות מתיחס על שם הנהגה כללית שמתפשטת ג"כ בפרטיות ע"י הכנת המקבלים את ההנהגה. כמו הצבא שצריך שיהי' כולו מסודר ע"פ רצון המלך כפי משטרו של שר הצבא, אבל שמירת הסדר מונחת ג"כ בשכלו ויכלתו של כל יחיד מהצבא מצדו ע"פ רצון המצביא. והיתרון שיש בזה מה שכל אחד מהמסודרים הכלליים יש לו כח ושכל לשמור הסדר, הוא שאפילו אם יזדמנו כמה שינויים בצבא, כמו אם יבא גדוד חדש או איש חדש במערכה או יסולק אחד מהם, אם היו המסודרים טבעיים שאינם כלל בעלי שכל ויכולת להבין לסדר עצמם במערכה לרגלי כל שינוי אז תפסד כל המערכה, אבל כיון שיש להם שכל והכרה בפרטיות לכוין אל סידור הכללי אז כל דבר חדש שבא במערכה אינו משנה את הסדר, כי מיד הם מסתדרים ע"פ התנאי החדש...אבל חנה השכילה שהבקשה באמת קטנה ואינה מפרעת כלל שום סידור כללי, מפני שהשם ית' סידר את עולמו כמערכת צבאות, שכל יחיד שם בו תכונה להסתדר אל הכלל גם בכל מקרי השינויים. א"כ הדבר החדש שיולד בחסדו שלא ע"פ המערכה לא יזיק מאומה להסדר הכללי, והרי הוא כאילו הוא כבר ערוך ומזומן להנתן בלא שום הרגשה בפחיתות הסדר.

ברכות פרק ה׳ פסקה ל׳

כל מגמתה של הצדקת היתה שיצא ממנה בן שיושיע את ישראל וינהלם בדרך החיים להקימם לעם ד' מיד ולדורות. והנה מנהיגים פרטיים אפשר שיהי' לכל אחד כשרון מיוחד ברוחניות או בגשמיות. אבל כאשר ראתה שהדור צריך למנהיג כללי, וזה לא יתכן כ"א שיהי' איש שיתקבצו בו כשרונות רבים שלפי הנוהג הם אצל אנשים מפוזרים, ואז יוכל לעמוד בפרץ הדור להנהיג לבדו את הכלל. וזהו גברא בגוברין, שהרבה אנשים מצויינים ימצאו בו כ"א הצטיינות מיוחדת, באופן שיצלח להנהגת הכלל בריבוי פרטי השלימות הנדרשים.

ברכות פרק ה׳ פסקה ל״ב

...אהרן הי' עסוק להביא את התכלית עצמה, ע"כ הי' רודף שלום שהוא התכלית והחותם של כל הטוב והאושר הכללי והפרטי.

ברכות פרק ה׳ פסקה ל״ג

להשפיע על הדור מוכרח שיהי' [המשפיע] קרוב במעלתו אל הדור באופן שיהי' ראוי להשפעה. ע"כ ויתרה החסידה על שלימות עצמו ובקשה שיהי' מובלע בין אנשי הדור, היינו באופן שיהי' ראוי שיקבלו הנהגה ממנו. ע"כ פירש רב דימי שיהיו תכונותיו הגופניות ממוצעות שלא יהי' נוטה לאיזה צד. כי בזה האופן תהי' פעולתו פעולה שלימה על העם ותכנס בהם באופן טבעי, שהוא דבר המתקיים לעד. כי אם יהי' בכללו נעלה מכל דורו באופן מופלג עד שלא יאתה כלל שיקבלו הנהגה ממנו, לא תבא טובת הכלל מזה. גם אם יהי' נוטה לאיזה קצה אפשר שיפעל על אנשים מיוחדים קרובים לתכונותיו, ע"כ יהי' ממוצע שיפעול על הכלל כולו.