ברכות פרק ה׳ פסקה ל״ה
מחוייבות הפרט להתאים את עצמו לנורמות של הכלל, למעט יחידי סגולה בעלי מדריגה נשגבת
יסוד איסור הוראת הלכה בפני רבו הוא מפני שההדרכה אל השלימות תגמר בשני ענינים עקרים: השלמת השכל והשלמת המוסר שמקורו מהרגשת היושר והצדק. ואם ילך תמיד השכל מחובר אל המוסר, יצליח ויהי' לברכה. אבל אם יעבור השכל ויצא מגבול שיעבוד המשרים אז ע"פ רוב תהי' קלקלתו גדולה. ע"כ ההלכה אם שהיא אמת ויש בה שלימות השכל, ראוי שיהי' מורא הרב שבא משלימות המוסר מכריע שלא להורות לפניו. והנה שלמות המוסר היא מצד המפורסמות שגדרן הוא הטוב והרע, לא האמת והשקר, כדברי הרמב"ם במו"נ. ולפ"ז, זה הצורך שיהי' השכל משועבד אל המוסר, הוא בא לאדם בכללו ע"י החטא, שכיון שנשתקע במפורסמות צריך הוא להנהגה המשלמת אותו לפי ערכו. אבל מצד שלימות האדם, עקרו הוא השכל הטהור שהוא אור ד'. ע"כ המורה הלכה בפני רבו, שהוא המשחרר את השכל משיעבוד המוסר, חייב מיתה, שמזה אפשר לצאת תקלה גדולה. ע"כ בראות עלי ששמואל במעלליו יתנכר, שנוטה הוא להיות משחרר את השכל מגבול המוסר המפורסם, חרד מאד, שלפי רוב כשרונו הנפלא תגלה פעולתו הרבה, והדרכה כזאת תוכל להזיק הרבה מאד. אמנם כ"ז הוא רק באדם שהוא במעלה במדת האדם, שהנטיה הטבעית של המפורסמות שולטת עליו, ואם השכל יצא מכלל זה תצא תקלה. אבל איש אלקים קדוש, שגבה ערכו, כענין אדה"ר לפני החטא, לאיש כזה השיעבוד אל המפורסמות אינו מעלה כ"א חסרון. ע"כ מילדותו לא הי' נמצא בו שיעבוד זה, ושכלו מהר לתן פריו מבלי הבט אל המפורסם. אמנם ודאי כיון שבא רק מצד הקדושה והמעלה היתירה, ישכיל מיד בגדולתו איך להתנהג בכל ענין, כי השכל הטהור בעצמו ידריכהו בכל טוב. ע"כ כאשר רצתה חנה להצילו שלא יענש, אמרה "אל הנער הזה התפללתי". וכיון שבא ע"י תפילה ונס, אין דבר רע יורד מלמעלה, ובודאי הוא רק מצד היתרון של טהרת השכל אצלו, שלא נמצא בטבעו שיעבוד אל הדברים המפורסמים שהוא בא מצד ההכרה המוסרית, והוא עתיד להכיר את כל השלימות מצד שכלו הטהור הזורח בנפשו הנפלאה.
ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ב
ע"כ מוכרח לומר שהאי "אל" הוא כמו "על", והפירוש הוא שגברו עליו רגשות נפשו הקדושה בהיותו עורג אל השלימות הנכספת ביחוד אל הכלל, עד שהתרומם בזה עוד למעלה מאותה המדה שבה הוא משיג את ההנהגה האלהית. שמזה בא אותו המצב שהוא נשגב לפעמים לשלמים, להורות טוהר תשוקתם הפנימית מטבעם לכסוף אל הטוב והשלימות שהוא מתגבר גם באורח נעלה מערך שכלם, עד שמזה בא לכלל מה שקראו חז"ל [בלשון] (ב)קדשם "הטחת דברים כלפי מעלה", כאדם הזורק למעלה מה שלא יוכל להגיע שם בידו כן הגיע לשלמות מצד הטבע הקדוש הפנימי יותר ממעלת השגת השכל.
ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ב
הכונה, בירידתו חשב שכבר אבד ג"כ מערכו העצמי בשביל נפילת ישראל. כי יש פרנס שעיקר גדולתו איננו כ"א מפני שהוא בא מכח הציבור, וכפי ערך מעלת הציבור תתרבה מעלתו אבל מצד עצמו אין לו ערך גדול, ויש פרנס שמעריכין אותו אל הציבור רק מצד יחוסו אליהם בהנהגה, אבל מצד עצמו הוא נשא ורם גם בלא ערך הציבור שהוא בא מכחם. כן משרע"ה חשב, שבאמרו ית' כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, היתה שערך עצמי אין לו, א"כ באיזה אופן ידבר ואיך ישא פנים, והכלל שבכחם הוא בא אבד ערכו בשעה זו. אמנם כיון שאמר לו "הרף וגו' ", הודיע שרק מצד יחוסו אל העם אבד מעלתו אבל מעלת עצמו בעינה עומדת, ככחו אז כן כחו עתה, א"כ ראוי לו להתאמץ בתפילה גם בשעה שישראל נפלו הרבה מערכם.
ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ג
לבד מה שהי' משרע"ה צריך לדעת כי מעלתו גדולה היא גם בהשפל מצבם של כלל העם, הי' צורך ג"כ לדעת שלגדולתו הרוממה יש בכ"ז איזה יחש אל הכלל כולו אפי' בשעת קלקלתם. כי הם ראויים עכ"פ שישובו באחרית להתרומם למעלה עליונה עד שיהי' ראוי להיות מנהיגם גם לפי ערכו הגדול, ומצד זה יכולה זכות תפילתו להגן בעדם. וזה ביארו במשל שנודע להאוהב שיש איזה יחש בינו לבן המלך, ע"כ עמד והצילו. וקשר התפילה פעלה על הנפש להתאמץ ג"כ לרומם את המצב הנשפל, לאחה את הקרעים ולתקן מה שנתקלקל. רק שהי' צריך ע"ז בירור מדבר ד' כי ראוי העם לקבל תיקון ושעוד לא אבד נצחו וישוב לפרח ולחדש ימיו כקדם.
ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ה
...גמ"ח באה רק מההכרה השלימה של אחדות השי"ת, שמזה באה הידיעה לאחד ג"כ כל הברואים והמעשים ע"י שיתוף הפעולות לטובת הכלל, וע"ז תעוות הדרך הישרה הזאת להרחיק את האדם מהשקפת ההתאחדות ובזה יגבר כח הפירוד וכח ההרגשה הגשמית רק לבצעו ותאוותיו של כל אחד.
ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ו
ביאר שאי אפשר שלא תקום ישועתן של ישראל, אע"פ שהושפלו כ"כ עד שאי אפשר להם להתרומם ע"י עצמם כ"א ע"י השתדלות נמרצה מצד משרע"ה...וכיון שבידו לרוממם ולהשיבם לאיתן מעלתם איך אפשר שאתרצה להזניחם בשביל שתצא הגדולה ממני. ומזה עצמו השכיל לדעת הכונה העליונה, שהיא רק להורות עד כמה גדול השבר ועד כמה נחוצה היא ההתאמצות לרוממם אחרי נפלם נפילה איומה ונוראה כזאת.
ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ד
תכלית עבודת ה' היא לשאוף לטובת הכלל והפרט, ברוחניות ובגשמיות
יסוד ברכת כהנים, ועמה שתהי' בנשיאת כפים, מורה שתכלית העבודה שראוי להיות מצויירת ושמורה בלב עובד ד' האמיתי היא טובת הכלל ואשרו. הברכה תורה דעת שאהבת הכלל ממלאת את כל לבבו של הכהן המיוחד לעבודת השם ית' ועסק תוה"ק. ונשיאת הכפים תורה שגם כל פעולותיו מוקדשות הנה לטובת והצלחת הכלל. וצריך עם זה לדעת שני ענינים: האחד שאין אהבת הכלל נקנית באדם כ"א שילמד עצמו לאהבת כל פרט, ע"כ "ואהבת לרעך כמוך" הוא יסוד תוה"ק ואידך פירושא. והב' אע"פ שתכלית הצלחת הכלל והפרט היא תלויה במעלות עליונות רוחניות, מ"מ לא תושלם בשום אופן כ"א אם תתפשט האהבה לכסוף בכל לב ונפש לחיים, וטובתה של כל נפש גם בחיים הגשמיים. כי בהיות הקשר שלם, של אהבת כל הטוב לזולתו, אז ישכיל בעבודת ד'. אבל אם תהרס אצל העובד האהבה הפרטית וגם אם לא תתפשט על אהבת החיים הגופניים של זולתו, לא ימצא המעמד האמיתי. וע"ז מורה נשיאת כפים שעם הברכה, הברכה בעצמה היא בלב והיא כללית גם רוחנית, ומגמתה לשאוף אל הברכה האמיתית שהיא תכלית הכל באמת. אמנם בפועל תצא ע"י כל האמצעיים המכשירים אותה, באה בפעולות כפים הגשמיות והאצבעות הפרטיות להורות על התפשטותה בפרטים, כן באישים כן בתכונות הפרטיות שהם כל צרכי חיי הגופים. ע"כ כהן שהרג את הנפש, הוא הפסיד תכונתו נגד אהבת הפרט ביחוד לעומת חיי הגוף, הוא לא ישא את כפיו. כי בהאבד ממנו המדרגה התחתונה של אהבת הפרט הגופנית לא יוכל לעלות לאהבת הכלל הרוחנית שהיא התכלית.
ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ה
יכולתו של היחיד להוציא לפועל כראוי את כוחות נפשו היא בעיקר מכח הכלל
האדם צריך לשלימותו [את] שלימות השכל ובזה עוד לא יהי' שלם בכל דרכיו אם לא תלוה לו שלימות [הכח] המדמה, שיהיו ציוריו וכחו הדמיוני מיוסדים על עומק היושר, שבא משורת השכל והחכמה. והנה ביהמ"ק נקרא "נויו של עולם" ובית תפילה לכל העמים. הנוי האמיתי הוא השלמת [ציור] המדמה כפי השורה השכלית, שמזה תמשך הדרכה מוסרית נעלה בעולם, ועיקר התפילה בנויה ע"ז השלימות. אמנם כ"ז שמרכז השלימות הכללית של השיווי הכולל של כלל האנושיות, של השכל עם (הציור והמדמה) [ציור המדמה], הי' בעולם, הי' נקל גם לכל יחיד לכוון דרכי ציוריו ע"פ חקי השכל, ובהתרומם כח המדמה הי' נכון לפעול גדולות וטובות. אבל מיום שחרב ביהמ"ק, ובטל מרכז הכללי של הקישור של הכחות הדמיוניים, שהם חקי הנפש האנושית, אל אור השכל, ננעלו שערי תפילה. כי כל יחיד ודאי יקשה לו מאד לרומם כחו המדמה לבדו אל מרומי השכל, ולפעמים בהתגברות [כח] המדמה יטעה [היחיד] מדרך השכל, וע"י ההתרגשות יצא (משורה הישרה) [משורת היושר]. אמנם כל זה הוא רק כ"ז שהאדם בא לצייר ציורים לטוב בכחו המדמה בבחירתו, שצריך לזה [כח] מנהל כללי, שחסר לנו בעונינו מיום שנוטל כבוד מבית חיינו. בית החיים הוא [מצד] הכח המדמה, שהוא הציר שעליו יסובו כל חיי האדם בתשוקותיהם ונטיותיהם, והכבוד האמיתי הוא השכל האלהי הטהור, "אין כבוד אלא תורה". אמנם בשעה שמתגברים על האדם ציוריו לטובה בלא בחירתו ונטיותיו הבחיריות, כ"א כענין תולדה מכל הדרכים הטובים השכליים, שמתאמץ תמיד להדריך בהם את נפשו, וכשבאים הכחות [ש]בנפש לידי נקודה מרכזית מתעורר האדם ברגש נעלה מכחו, והדמעות משתפכות מרוב געגועיו לטוב ולחסד עליון, "צמאה נפשי לאלהים לאל חי". בהתגברות מדעית וציורית כזאת עשה אלהים את האדם ישר שתנהלהו תומת נפשו באורח משרים תמיד. ע"כ שערי דמעות לעולם לא ננעלו כמקרא שכתוב "אל דמעתי אל תחרש". ופעולת הפקת הבקשה תלויה בפנים ידועים, כפי ערך השלימות שתפילה כזאת מסבבת לאדם במצבו הכללי בדעת ויראת אלהים.
ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ו
תכלית ישראל ע"י ביהמ"ק, בית תפילה לכל העמים, לאחד כל באי עולם ע"י כח השלום ואור ד'. ומשחרב ביהמ"ק נפסק קולן של ישראל מהשמע בעולם, ותחת קולו של יעקב נשמע קול הברזל המקצר ימיו של אדם וכל העולם נתון רק תחת שבט ברזל של הכח והאגרוף, שכל התקיף מחבירו בולעו בלא צדק ומשפט ובלא תכלית אהבה וטובה כללית. ומפני תגבורת כח הברזל אין ישראל יכולין להתקרב לאביהם שבשמים לרומם קרנם בעולם. כי רק בתגבורת הצדק והיושר בעולם, ושיהיו בנ"א מוכנים להכיר את כח המוסר והצדקה ועבודת אל אמת, אז ירום קרן ישראל. ואולי יכוון שסבת ריב בנ"א במלחמת הקיום, שמזה באות המלחמות וההריסות הגדולות עד הגברת כח האגרוף והברזל, הוא מפני הנטי' למותרות. כי אם היו בנ"א מלמדים עצמם בסיפוק הי' מספיק לכל תוצאות הארץ, כד' חוה"ל בשער הפרישות. ע"כ רמז במחבת שפעולתה על הכנת דברים יתירים שאין בהם הכרח כלביבות וכיו"ב, ולא פת ובשר מבושל טבעי.
ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ג
טובת האומה מול טובת כלל האנושות
כנסת ישראל יודעת כי בחר בה ד' לאור עולם ופי שנים בכחה, אחת, סגולתה לעצמה בתור עם קדוש מתהלך בדרכי ד' שומר אמונים ועושה צדקה וחסד ומלא בדעת אלהים, כאשר מוכנים המה לזה בני האומה הקדושה כשיסורו הסיבות הרעות המעכבות, שאור שבעיסה ושיעבוד מלכויות, ועוד בה יתרון שנוצרה ג"כ לאור גויים, להודיע בעמים שם כבוד ד' ודרכיו למען על ידה תמלא הארץ דעה את ד' ללכת בדרכיו. אמנם עלתה מחשבה לפני' כי אלה שתי התעודות הנה מתנגדות אשה לרעותה. כי שלימות ישראל מצד עצמם בכל מיני שלימות וחסן לאומי הגשמי והרוחני, א"א כ"א כשנשב בארצינו אשר נתן ד' לנו וחטר מלכות מקרבינו יוצא והיה אדירנו ממנו. אבל להיות מאירים בעולם באור ד' אי אפשר כ"א ע"י הפיזור הלאומי והגלות אשר נופצו עצמינו לפי שאול. ובכל מקום שהלכו שרידינו, על ידם נודע שם ד' ועמים רבים התרוממו לאור באור דעת וצדקה, לעומת ימיהם הראשונים שהלכו חשכים ונטבעו בעמק רשע וכסל. ע"כ חשבה כנס"י כי מה שנשבר חסנינו הלאומי ומה שהפלא ד' ככה להפיצנו בעמים רבים ואיים רחוקים, אינו מפני טובתינו ושלימותינו כ"א מפני טובת העולם כולו, וטובתינו אנו צריכה להיות נדחית מפני טובת האומות. אבל ע"ז היא קובלת שהי' ראוי להעשות בדרך, שאע"פ שאוה"ע יושלמו ויבאו עמים רבים להיות קרובים אל אור ד', מ"מ אנו לא נאבד ערכינו הלאומי. ואדם נושא אשה על אשתו הראשונה. אף שגם דבר זה בעצמו ג"כ לא יוכל להיות עושה קורת רוח לאשתו הראשונה, מ"מ זוכר מעשה ראשונה ואינו מזיזה ממעלתה לגמרי. כן אע"פ שהי' אולי הדבר נוגע ללאומיותינו מה שאוה"ע רבים מתנחלים בנחלת ד', מ"מ ראוי שלא נשכח עי"ז וגם אנו לא נאבד את לאומיותינו וערכינו. א"ל הקב"ה שאין הדבר כן, שאם הי' תכלית הגלות רק לרומם את האומות ולישראל מצד לאומיותו לא הי' מזה אחרית ותקוה, היתה עולה חלילה לצדיק העולמים מעשות זאת, להיות גם עוזב את עמו עזיבה מועטת ע"י [ה]פנותו את האור האלהי ג"כ לעמים רבים רחוקים מאז וממילא תתמעט עי"ז החבה הלאומית הישראל[ית] ותקפה. ומכש"כ שחלילה לו לשכח, להסיר את ישראל מגוי, שעל ידם באה כל התשועה הגדולה הזאת לכל המין האנושי, חלילה לשדי מעול. כ"א תכלית הגלות היא אמנם כדי שיוכנו גם האומות להכיר כבוד ד', אבל עוצם התכלית לא יצא אל השלימות כ"א בהכרה גמורה שתבא בסוף, שאור השלימות האמיתית בעולם לא יחול כ"א ע"י כבודם של ישראל וגדולתם. ומעלת אוה"ע ג"כ לא תהי' כ"א ע"י מה שיכוננו דרכיהם לפי ערך מוסרם לרוח ישראל, ויכירו כי השלימות האמיתית צפונה היא בישראל ע"כ ירוממו קרן ישראל באהבה וחרדת קודש. ונמצא שיסוד כל השלימות יבא לעולם ע"י ישראל, והגלות שהוא אמצעי לזה, אינה באה להותיר לטובה את האומות מבלעדי ישראל כ"א להרים קרנם ע"י רוממות קרן ישראל.
ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ה
הרווח וההפסד של הפרט בהשפעתו על הכלל
מעשה העגל עם פחיתותו גרם לעולם רוב כבוד ועז. כי ע"י מה שנפלו ישראל מערכם להיות ראוים לבא מיד אל גדולתם ושלימותם, מה שהחסירו בעצמם השלימו בעולם, שעי"ז הוכרחו להיות נצרפים בעמקי הגלויות ולהודיע בעמים כבוד ד' ודרכיו. אבל הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך ויסוד תכלית שלימות ישראל בעצמם הוא עומד בפני עצמו, א"כ ישאר תמיד הכתם של החסרון שפעלו במעלות עצמם, אמר "גם אלה תשכחנה". כי לעת התיקון ימצא שהרע לא הי' קיים לעד, כ"א ממנו באה תכלית טובה להתפשטות אור ד' בעולם. וכיון שהתפשטות אור ד' היא תלויה ואחוזה במעלתן של ישראל העצמית, יתגלה לבסוף שאפילו מעלת עצמם ג"כ נתוספה עי"ז. ע"כ אמרה הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך, וכ"כ תחובר מעלת עצמי במעלת הכלל האנושי עד שתחשב מעלתם מעלה לעצמי, א"כ שמא תשכח לי מעשה סיני ויתרוני היחידי לא יהי' ניכר אלא שיתפשט באורח שוה על כל האנושיות. ע"כ אמר "ואנכי לא אשכחך", שלעולם לענין יתרון ותוספת מעלה תהי' ניכרת מעלתך היתירה והעליונה כי לא לריק יגעת. ומעשה העגל מתוך שעל ידו גרמת לכל הכבוד הזה לכלל האנושיות לא יוכל לעשות בך רושם נצחי, לפחיתות. והיינו דאר"א, מ"ד "גם אלה תשכחנה" זה מעשה העגל, "ואנכי לא אשכחך" זה מעשה סיני. שדרך ד' אדון כל המעשים המנהיג כל יצוריו למעלה ושלימות נפלאה מאד, עד שבסוף ההנהגה יתבאר שהחסרון יהפך כולו ליתרון ושלימות, אבל הצד היתרון שהי' אפשר להפחות מפני התפשטות השלימות זה לא יחסר כלל. ותוכן הדבר כי גם המדות הרעות וההתחברות אל אוה"ע שגרמו חסרונות, מ"מ לתכלית השלימות תבא[נה] מאלה החסרונות מעלות יקרות, כי גם בהמדות הרעות ידעו איך להשתמש בהן לעבוד את ד' ולשכלל את כל המציאות בכל דרכי החסן ההוד והקדושה.
ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ח
ובאשר השלמים הללו מועילים מאד לעולם בהרימם את כל מין האנושי משפל מצבם החומרי, ולפי ערכם צריכים להיות פונים שעות רבות ביום לחדש ציוריהם הרמים, מן הדין הוא שלא יבטלם הכרח מלאכתם, ע"כ מלאכתם מתברכת.
ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ג
ההכנעה התכופה אם לא תתכן ביותר מהמדה בתור אדם פרטי, כי ראוי למצא ג"כ עז בנפשו למען יגבה לבו בדרכי ד', נאותה יותר למי שהמשרה תחת ידם שהם מתרוממים בטבע מפני מעמדם האיתן, וביותר שצריכים לצייר שבקשתם ראויה שתהי' רק הצלחת הכלל, וגודל הערך של הכלל ראוי שיראה כל אדם יחיד שאינו ראוי להעריכו אל נכון בציוריו הפרטיים. ע"כ רק בהכנעה יכונן אמתת הרגש, שהוא מכיר ערך תעודת הכלל לא כפי מה שהוא רק מצוייר בנפשו כ"א כפי מה שהוא באמת, שהוא כ"כ נשגב עד שראוי הוא להיות כאפס נגדו, וזהו המושג בציור מפעולת השחיה. אמנם מטרות הבקשות לעולם כפולות הנה: גם הצרכים החמריים שהם רוב התפילה, אם התחלתם בהצלחה חמרית הם מכשירים את הכלל לתעודתו הרוממה הרוחנית, ע"כ תחלת הברכה מכוונת אל הצרכים החמריים, וגם בדברים רוחניים מצד הפקת החפץ הטוב הבא רק אל העם אשר אליו יכוין בתפילתו. אמנם סופה תעלה לתכלית האושר הרוחני, בבקשות החומריות ובבקשות הרוחניות לסוף מטרתן, להצלחת כלל האנושיות ויותר לכלל המציאות המחובר בלולאות של החכמה העליונה של אדון כל ית'. ע"כ כהן גדול בהיות עיקר מגמתו להרים את המעלה הרוחנית של הגוי כולו, תקבע ביותר מקום עומק ההרגש שלו לצרכי הכלל בסוף כל ברכה. ומלך, שהשלמתו כוללת בעז משפט, לבצר את כל העמדה הלאומית הרוחנית והחומרית יחד, הפרטית והכללית הנמשכת אחריה, הכנעתו נאותה בתחילת כל ברכה וברכה ובסוף כל ברכה וברכה.
ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ד
היחס בין אישיותם הפרטית של המלך והכהן הגדול לבין תפקידם הציבורי, וסיבת ההבדל ביניהם בעניין זה
אם נאמר שדיה מעלת התפילה שהיא עצמה תרומם את הרוח בעסקו בה, יש מקום להתגברות הרגש בתכלית המעלה דוקא בסוף הברכות. אמנם המעלה היותר עליונה של התפילה הראויה לבחירי האומה, כי ההכשר הנפשי יהי' כבר מוכן קודם התפילה, כמדתן של חסידים הראשונים שהיו שוהין שעה אחת ומתפללים, א"כ ראוי להעריך רוממות ציור של כה"ג ובקשתו הרוחנית בתחלת כל ברכה, ואח"כ אמנם יאתה לו העמידה כי חלק רשום מפעולת הכה"ג על העם להשלמתו הרוחנית תלוי בהנהגתו הפרטית הנפלאה בקדושה וחכמת אלהים אשר בקרבו, כדברי הכתוב "בשלום ובמישור הלך אתי ורבים השיב מעון", ע"כ ראוי שיתן יד למצבו הפרטי בתפלתו, וככל [מצב] פרטי צריך גם הוא, גם מדת חוזק הנפש להרים קרן ביראת אלהים. אבל המלך, כשיכשיר את עצמו לשאוף בתפילתו רק המעלה העליונה הלאומית, לא יתכן להבדיל בין ברכה לברכה, כי התכלית הכללית נערכות לעומתה כל הבקשות כחק בקשה אחת, והשגת מבוקש ההנהגה של המלוכה בשבט משור וצדק, לא נתנה כלל להיות נלמדת מחייו הפרטיים של המלך כ"א בחק הנהגתו את המלוכה. ע"כ אין צורך למצא בתפילתו יחס פרטי כלל, כ"א היחש הכללי, שהוא צריך להיות מצוייר אצל הפרטי שהוא המלך באופן נעלה ונשגב מערכו, עד שמצד ערכו לבדו לא יוכל למצא מעמד, כ"א יד ד' תנחהו וימינו תסעדהו. ורק אחר התפילה ימלא אומץ ברוח ד', לקום ולהתעודד בעז מלך, כדברי הכתוב "והיה ככלות שלמה להתפלל וגו' קם מלפני מזבח ד' ".
ברכות פרק ה׳ פסקה קכ״ד
התפילה היא אמנם עבודה מתיחדת בנפש המתפלל, אבל התנאי ההכרחי לההשלמה שתפעול על המתפלל, הוא ידיעתו השלמה בערכו אל כל העולם החיצון, אז יפעול שלימות נאה על עצמו וזולתו. אבל מי שההתיחדות בעבודתו המיוחדת תביאהו להפרד מכל יחש [אל] העולם החיצוני, לא יבא לתכלית שלימות התפילה, שהיא צריכה להחיות את האדם להיות מוכן לפעול ולהתפעל בצדק ויושר ע"פ רוח ד' שתעוררהו. ע"כ אל יתפלל אדם אלא בבית שי"ב חלונות, שאפשרות הראי' אל העולם החיצוני תעוררהו על חובתו אל העולם כולו שהוא חי בו. אמנם השימוש של העולם החיצוני צריך שיעלה לצד ההכשר של האושר האמיתי שהוא השלום הכללי, והידיעה האמתית שזאת היא מטרת ירושלים, שממנה יצא דבר ד', ע"כ כוין פתיחין לי' בעיליתי' נגד ירושלים.
ברכות פרק ו׳ פסקה י״ג
תעודת המעשר היא ביחוד לרומם את האדם ממצבו הפרטי הגשמי המוגבל בהתיחדות קניניו ותשוקותיו, אל מצבו הכללי הרוחני שמתעלה להוקיר את ערך הכלל כולו שהוא חפץ ד' בעולמו. והרושם שההתיחדות עושה לנתק את האדם מרגשותיו העדינים להרגיש את נפש הכלל כולו יעשה באופנים שנים: [א] ההתיחדות בציור ורעיון [ב] ההתיחדות בפועל. הציור ייחדהו בקנינים מיוחדים, אע"פ שיתן שם מקום ויד גם לזולתו, אבל טבוע בו הציור שהוא הוא היסוד והמרכז, והאחרים הרבים כטפלים לו. וזה יתחיל בדרך בליטה בחצר, החצר יש בה יד ורבים נכנסים ויוצאים, אבל רשות היחיד עליה רשומה בחזקה. נגד הגרעון הזה שהכרח החיים החמריים מביא אל קדושת רוח האדם, תעמוד קדושת המעשרות דקריאת השם, שהיא מצוה בפ"ע לבד נתינתה. והבית מיוחד בפועל, שם הוא מקום המיוחד לעסקי היחיד שאין לזולתו בפועל בו כניסה רחבה כלל, כאן תרשים ההתיחדות בפועל את פעולתה על האדם. והמעשרות, שהם מכוונים להדאגה הכללית הרוחנית, "יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל", היא עומדת נגדה לרוממה אל תעודתה הכללית. ע"כ נוכח הקדושה וקריאת השם החצר קובעת, ונגד חיוב הנתינה בפועל, אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית.
ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ה
משלימות היחיד ימשך טוב לרבים
הערה מוסרית יש בזה, כי לההשלמה המוטלת על האדם לזכות בה את הנמצאים כולם דרך הילוך עבודתו ישנם שני אופנים להרבות השלימות, בכמות או באיכות. השלימות בכמות היא שירבה נמצאים מושלמים אע"פ שבכ"א לא תהי' כ"א השלמה מועטת, מ"מ מתוך שלא יצטרך להיות מרבה בהשלמת כ"א, ירבה במספר המושלמים. והאיכות היא שישתדל שמי שראוי מהנמצאים לקבל השלימות, ישלימהו כפי האפשרי ברב יתרון, ומהשלמה של אחד בתכלית המעלה ימשך טוב לרבים.
ברכות פרק ו׳ פסקה מ׳
השאיפה להביא את כלל ישראל ואת כלל העולם לשלימות. מעלת הדאגה לחומריות כלל ישראל. אצל הכלל יהפך תמיד כל עניין גשמי לרוחני
כשם שהברכות עצמן מעירות את הלבבות לדיעות ישרות, שהן אבות למעשים ישרים ומדות טובות, כן גם פרטיהן להלכותיהן בנויים ע"פ דרכים מפולשים למדות טובות ויקרות, ועקרי תורה באמונות ודעות. ובאשר חבת אה"ק היא יסודה של תורה, שהיא מביאה את כלל עם ד' וכלל העולם כולו להשלמתם, ע"כ מחוברים הם עניני הברכות בהקדמתם בסמיכתם לארץ שבתורה, להורות כי כל הקרוב קרוב יותר לארץ, [ו]מי שיש לו יותר אהבה לארץ ויותר השתדלות בענין ישוב ארה"ק הוא מוקדם לברכה והוא קרוב יותר אל השלימות [שזוכים בה]. ובאשר חבת הארץ מחולקת היא לפי מעלת האנשים והכרתם, כי יש שמחבב ארה"ק בשביל סגולותיה היקרות, וצמא מאד לרצות אבני' ולחונן עפרה כדי לקיים המצות התלויות בארץ, ובשביל התכלית העליונה הנמצאת בה לכלל ישראל ולכלל העולם במעלתם הרוחנית. ויש מי שמחבב ארה"ק וישתדל בישובה ובדירתה, בשביל שמכיר בה התכלית של המנוחה החומרית לכלל ישראל, שהוא ג"כ דבר טוב ונשגב, ובכ"ז לא בא עד המעלה הראשונה למי שמכיר יסוד התכלית העליונה שבחבת הארץ. ע"כ רמוז בפסוק קירוב הברכות לארץ בשתי מערכות: חמשה מינים, נגד ההשתוקקות לארץ באופן העליון המעולה, מכוונים נגד חמשה חומשי תורה, שהם יסוד ההשלמה הישראלית וממנה נמשכת ההשלמה האנושית, וכל המוקדם בה[ם] וקרוב יותר לארץ מוקדם לברכה. והחלק השני, [זית שמן ודבש], נגד המכירים ההשלמה הטבעית של כלל ישראל בארץ, בהשלמתם הרוחנית הטבעית, כראוי לכל עם גדול וחכם ברוח ובחומר. ולמדנו מכאן, כמה גדולה היא המעלה של מי שמשתוקק לישב ארה"ק אפי' לשם התכלית החומרית של הכלל, כי אצל הכלל יהפך תמיד כל ענין גשמי לרוחני, והתכלית העליונה בא תבוא ע"י חבור עם ד' בארץ ד'. ע"כ מי שיש לו קורבה יתירה לארה"ק, אפי' במדרגה הנמוכה, יש לנו לחזקו ולאמצו ולהקדימו לברכה, ממי שמתאחר ומתרחק, אע"פ שבתוך הלב יהי' המתרחק בעל מדרגה יותר עליונה, מ"מ ישוב הארץ וחבתה בפועל הוא דבר נשגב, וכמו שאמרו חז"ל על עמרי שזכה למלכות בשביל שהוסיף עיר אחת בא"י, אע"פ שהיתה כונתו ודאי חומרית. ויש לנו לימוד, שצריך לחזק את הכוחות החומריים של כלל האומה, ומזה יבא ג"כ חיזוק להכוחות הרוחניים. ע"כ אמר להם זה שני לארץ, אע"פ שהוא שני לארץ במדרגה השני', מ"מ הוא קדום לחמישי לארץ [ש]במדרגה הראשונה, לענין הרושם שאנו צריכים לעשות עלינו בחבת הארץ, אע"פ שהוא בעל נפש שפלה נגד הראשון, מ"מ פעולותיו הגשמיות מתקרבות למטרה רמה, ע"כ מתוך החוזק החומרי יבא חוזק נפשי רוחני. ע"כ אמרו לו כהלכה וכענין: מאן יהיב לן נגרא דפרזלא ונשמעינך, מי יתן לנו חוזק גופני וכח חומרי אמיץ כברזל, להיות שרירי הגוף חזקים, ונוכל לקבל ממך שלימות רוחנית גדולה כמדתך, לחבב את החוזק החומרי בכלל עם ד', מפני שמביא ודאי לחוזק הרוחני. ועל עניני הכלל בצד הלאומי של ישראל יוסב ג"כ: מי יתן לנו אמצעים חזקים לחזק את הצד הגשמי והחומרי של הכלל, בנגרי דפרזלי, ברכב ברזל, בבריחי ברזל, ובכח אמיץ וגוף חזק כברזל, להתאזר בגבורה ולרומם קרן ברוח גבורה, ונשמעינך, ונלך בדרכך איך לזכות לזה ע"פ דרכה של תורה, באהבה ושלו', שלא לעלות בחומה ולא למרוד באוה"ע, כ"א להרבות כח ועצמה פנימית, אפי' גשמית, כי זאת תביא לנו המשמעת הרוחנית, שהיא המטרה: "לא בחיל ולא בכח כ"א ברוחי אמר ד' ". ואמר: "שבחי ירושלים את ד' הללי אלהיך ציון. כי חזק בריחי שעריך ברך בניך בקרבך. השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך". והחותם והתכלית הבאים מזה בהכרח כפי קדושתן של ישראל הם: "מגיד דבריו ליעקב, חקיו ומשפטיו לישראל".
ברכות פרק ו׳ פסקה מ״א
התכיפה תאות לציין שהדבר הנסמך מיד יש לו יחש עם הדבר שסמוך אחריו, מפני שהיא מכשרת את הנושא לקבל התועלת הרצוי' מהפעולה הנסמכת אח"ז. והם מכוונים באלו הג' תכיפות: ...תיכף לגאולה תפילה, התפילה כ"ז שתהי' מובלעת באדם רק בשביל כוספו הפרטי להטבתו היחידית איננה בשלימותה הרצוי'. אמנם השלימות האמיתית היא שיעשה האדם עצמו מובלע ברצונו לחפץ הכללי של כלל עם ד' והיינו שמסמיך התפילה אל הגאולה. כי החשק אל הגאולה והצפי' לישועה הניכרים ומרושמים מההודאה על הגאולה שעברה, פועלים להכשיר את האדם לקבל תועלת התפילה על מכונה...ומבלעדי כל אלה המוסמכים אל מה שאחריהם לא יפעלו פעולתם בשלימות...והתפילה בלא גאולה, תרבה רק אהבת עצמו יותר מדאי, כשישים מגמתו רק לשם צרכיו היחידיים.
ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ג
הפסד המגיע לעולם בסילוק הצדיק הוא כפול. האחד, מצד הסגולה שבהיות האיש הקדוש בעולם בהכרח תימשך על ידו שלימות לקרובים ולרחוקים, וזאת הסגולה היא נעלה מאד. והשנית, מצד התועלת שמקבלים מתלמודו וצדקותיו. ובאשר עיקר ההיזק היא הסגולה שהוא דבר כללי לקרובים ולרחוקים, וגם ערכה נשגב עד מאד, ע"כ עיקר הרושם שגבר בלב שהתעורר לקריעה הראשונה היה הכרת סילוק הסגולה. אמנם עכשיו שהרגישו חסרון התועלת שהי' אפשר לקבל, הורה להם שהם ביחוד מקבלי התועלת ראוי שיכירו הפסדם הפרטי באבדם התועלת. ובשעה זו נעשה אצלם כח הסגולה כטפל, וחסרון התועלת לעיקר, שבזה הם מתיחדים. ע"כ אהדר קרעיה לאחוריה, שנקרע מצד ההערה של אבדת הסגולה מאתם, וקרע קריעה אחרינא על הכרת חסרון התועלת, באמרו נח נפשיה דרב, שבת מפעולותיו, שהי' אפשר לו לפעול להשלימנו.
ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ח
...סמוך לריעות ונעימות היחש היא החברה והבדידות, החברה להתייעץ בכל דבר ולהשתתף בחיים כלליים זולת צד הריעות שבהם, שהוא רק הנועם הסידורי לבדו, גם בזה צריך החזקת ב' הקצוות שלא יטו לקיצוניות, אל תרחיקהו אהבת הבדידות להתבודד באהלו בזמן ביהמ"ד, עד שלא יכנס באחרונה לביהמ"ד. ואל תשיאהו אהבת חיי החברה, לקחת חלק במסיבה של ע"ה ריקים ונבלים, כי מזה לא תבא טובה ושלימות. ידריך רבים בהדרכת תורה ומוסר אבל לא להשתתף עם שפלי נפש במסיבה של מאכל וחבורה.
ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ד
היחס להנהגות מיוחדות במהלך ההשתלמות, שעלולות להתפרש לגנאי בהיותן שונות מהמקובל. ההתנהלות הראויה ליחיד הסגולה שבני דורו אינם יורדים לסוף דעתו
הוא כלל גדול בדרכי ההנהגה הישרה הראויה לאדם המעלה. כי כל הנהגה שיש בה כיעור מצד מראה החיצוני, אז אם הוא מתיחד בה חוץ למנהגו של עולם, תהי' פועלת רושם לגנאי על משפטו מאת בני אדם. אמנם זה אינו נמשך רק אם זאת ההנהגה הנראית זרה לא באה לו מהכרח מהלך עסקנותו בשלימותו המיוחדת לו. אבל אם מהלך עסקי חכמתו ושלמותו יביא(ו)הו לצאת לפעמים משורת המנהג גם אל מעשה כזה שאינו כפי הרגיל וגם יש לדורשו לגנאי, מ"מ "החכמה תעז לחכם", ועסקו בלב שלם בשלימות האמיתית יסיר ממנו כל דופי גם מעיני בנ"א, כי יכירו (כי) באשר [כי] הפליא ד' חסיד לו. וכשם שהוא משונה מרוב בנ"א בתעופת שכלו ועומק טהרת לבבו והמון רגשותיו הנשאים, כן הוא לפעמים משתנה מהם בהנהגה חיצונית שנראית לפי המובן הפשוט להם כזרה. והבחינה היא מאותה ההנהגה המתרשמת ביציאת יחידי בלילה, משום חשדא. וההיתר הנאמר אם מתהלך בתומו לרגלי חכמתו וקביעת עידני', דאמרי לעידני' קאזיל ולא יגורהו רע. והמשכיל ידע להוציא תולדות הכלל הפרטי הזה לכל ענפי ההנהגות המזדמנות במהלך החיים, של אנשים נעלים מרוב בנ"א בתכונותיהם ורוממות נפשם, כי יגבה לבם בדרכי ד'. והדברים נאותים, בין בהנהגה מעשית בין בדרישת חכמה ומהלך רעיונות וציור מושגים נשגבים בדיעות המתיחסות ופועלות על הנהגתו של האדם במעשיו, שבעת שסביבותיו ישת חושך ובני דורו לא יוכלו לעמוד על סוף דעתו, נאמר "דבש וחלב תחת לשונך". ולא יצא יחידי בדרכים שאין בני הדור רגילים בהם, כי לא ישכילו איך על ידם נפשו מתקרבת אל יסוד השלימות, לאהבת ד' ויראתו ורוממות העבודה השלמה. וכ"ז יצדק בהיות איזה רעיון נשגב כבן רשף מקרי בו. אבל אם הוא קבוע בעניניו, ומודרך בדרך תמים ע"פ מושגיו הרמים, לא יוכל איש לכזב שלימותו ומימר אמרי לעידני' קאזיל, וסוף תצמח ג"כ התועלת הראויה מדרכי שכלו הגדולים מהרגיל.
ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ז
אם מי שאינו עסוק תמיד בתורה יתאחר תמיד לבא לביהמ"ד יתלו שהי' טרוד בעסקיו, אבל הת"ח, שברוב, תורתו היא אומנתו וחזקה שגם בביתו עסק בתורה, א"כ אין טעם למה התאחר לבא, אא"כ יאמר עליו שאינו חושש למעלת הקיבוץ של חכמים ויראי ד', א"כ הוא פושע, שמכונה בזה כל חוטא בלא תועלת של הנאה. והוא מחובר ג"כ אל הוראת פסיעה בסמ"ך, שמורה עושה פסיעה לצאת מהחבורה. ושלימות גדולה היא לאדם שיכיר ערך החבורה והקיבוץ, בין לתועלת עצמו בין לתועלת כלל עם ד'. ומצינו ג"כ הוראת פסיעה בשי"ן "עד המפשעה". והוראת הדבר היא, שצד הרצון לפעולה בלתי הוגנת ברוב מונחת בתאוה או בתועלת, באה מצד סכלות או תגבורת היצר, והם מכונים בחטא ועון. אמנם יש ג"כ יצר, לראות את עצמו יוצא מהסדר המוכרח מצד הצדק והיושר שהוא אמתת דרכי השם ית' בתורתינו הקדושה, ובעי למטעם טעמא דאיסורא, ולראות את עצמו יוצא מן השורה המקפת את הכלל, וזה נקרא פושע. והאדם הישר והחכם ראוי לו שישכיל איך תיקון העולם כולו תלוי רק באהבת הסידור המתוקן, שהוא יסוד התורה הקדושה שהיא הסדר האלהי, ואהבת חבורת החכמים היא מדרכת ביותר אל הסידור המתוקן. כי אע"פ שלפעמים יוכל האדם בבדידות לעיין בדברים יותר נשגבים מבחבורה, אבל תועלת הסדור ותיקון ההדרכה יוצא לעולם מתוך חבורת השלמים. ע"כ ראוי לחכם לזרז ולהקדים לבא לחבורה, ולא יכנס באחרונה.
ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ח
כלפי מה שהזהיר תחילה שלא יכנס באחרונה לביהמ"ד, אע"פ שיוכל היות שההתבודדות תהי' לו לשלימות יותר מוכשרת בעיוניו הרמים הפרטיים, מ"מ ראוי לותר על יתרונו הפרטי ולהיות נלוה אל קיבוץ החכמים. אבל צריך שישכיל כי חשבון זה של ויתור איזה חלק משלימותו בשביל תועלת הקיבוץ, איננו ראוי כ"א בהיותו מתחבר אצל חכמים ויראי ד'. אבל לא ישתמש בזה ג"כ להיות מסב במסיבה של ע"ה, בחשבו שאם גם ירד מעט משלימותו ע"י הסבתו עמם, מ"מ יועיל הוא להעלותם ולהשלימם. כי אין הדבר כן כ"א הוא אתי לאמשוכי בתרייהו, לא הוא יועיל להם להעלותם כ"א הם יועילו להותו להורידו ממעלתו, ותחת שהחסרון הנמשך מהתאחרו לביהמ"ד, אינו מוחלט כ"א אצל שמא בעלמא, דקרו לי' פושע, משום דלפעמים בפנים הדבר אינו כ"א תוספת שלימות לו, אבל במסיבת ע"ה יוכל להיות נפגם בהמשכתו אחריהם באמת.
ברכות פרק ז׳ פסקה ב׳
וכשם שבההנהגה הכללית יובנו כל הארחות הרחוקות בהיותן מקושרות לתכליתן הנעלה, ונעשות כולן חביבות, כך בההנהגה הפרטית של האדם, תישר כל דרכיו בהיותו מתדמה לקונו, לעשות כל דרכיו הרחוקות לפי ההשקפה ההמונית כאכילה והרחבתה כולה מחוברות בלולאות החכמה העליונה, עד שלא תקוץ בה גם הנפש החכמה מאד, כ"א תתענג על ד' ועל טובו, וזאת היא מטרת המוסר הנעלה הקבוע מזימון של שלשה. כי בהתאחדות ההשקפות השונות של בנ"א, ע"י הידיעה של האופן המחבר את המושגים הרחוקים תושקף האמת לאמתתה, ואין ב"ד שקול.
