לעתיד לבוא

ברכות פרק ד׳ פסקה א׳

השלמת העבודה השלמה תהי' ע"י שישתלם האדם תחלה בשלימות עצמו, לפי טבע נפשו הישרה להיות דבק באלהים חיים בכל לב ונפש, שזה הוא באמת גם יסוד ההערה השכלית שזכרה בחוה"ל שער עבודת האלהים. אמנם תכלית העבודה תבא בהיותה חוזרת אח"כ לעבודת כלל ישראל, וחוזרת בסוף הימים לתיקון עולם במלכותו ית'.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ד

אורן של ישראל הוא דבר ההולך ואור, ובסגולת אורן של ישראל יוסיפו תמיד מעלה ושלימות שתהי' ניכרת בקץ הימים, אבל גם לדאוג למצב ההוה חוץ מנצחיותם דרושה חכמה ושלימות.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״א

הנה אם הי' חסרון המביא לבחירה הרעה חסרון שבא מהכרח, לא הי' אפשר כלל לקוות שיתוקן הדבר והי' מצב הבחירה ונטייתה לצד הרע במין האנושי נשאר קבוע תמיד...אמנם עדיין יש מקום לחשוב אם מחייבת החכמה האלהית למלאות זה החסרון, ואולי כך היא מדת חכמתו ית' העליונה שיהי' מצב הבחירה נוהג תמיד עם כל חסרונותיו. ע"ז בא הכתוב השלישי של הבטחה "והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר" הרי שמחייבת חכמת היושר האלהי לסלק הבחירה הרעה לעת התיקון האמיתי של העולם. אמנם אחר כל אלו המקראות עדיין לא ידענו כ"א שיד היכולת העליונה מגעת על הצידוד הבחירי הכללי, שהוא רמוז בלב האבן לרעה בכלל בהכנה רעה, ולב בשר בכלל בהכנה טובה. אבל להרגיע אותנו ביותר שכ"כ אנו בטוחים בהשלמת התיקון, עד שלא לבד ההכנה הכללית תתוקן כ"א גם המצב הפרטי של המעשים הטובים, ע"כ מביא ממקרא שכתוב "ואת רוחי אתן בקרבכם ועשיתי את אשר בחוקי תלכו", להורות על פרטיות הבחירה הטובה מצד פרטי המעשים טובים שגם היא ביד ד' היא, ועתידה לבא לעולם בתיקונו בחסדי ד' ורחמיו.

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ד

מצבו השלם וטבעו האמיתי של האריה, לעומת טבעו הזמני

...כארי שראוי לפי השלימות שיאכל תבן לא בשר, וכן יהי' לעתיד ככתוב "ואריה כבקר יאכל תבן". ע"כ אם מאכילים אותו בשר מעוררים בו כוחותיו הרעים שאינם לפי טבעו.

ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ט

אע"פ שמקיומם של ישראל אחר חטא העגל נמשכו תוצאות מרות, מהכרח צירוף הגלויות והצרות הרבות שעברו על נפשינו, ס"ל דאין לומר במושלם שיחשב דבר זה חלי בההנהגה האלהית, מפני שגם ע"י צרותיהם של ישראל באה טובה רבה לעולם, וע"י פיזורם נתפרסם אור ד' בקצוי ארץ עד שההשלמה האנושית תבא גם ע"י צרותיהם, כאשר תבא ע"י שלותם, והצרות עצמן יביאו להשלוה והגדולה העתידה להם.

ברכות פרק ה׳ פסקה ס׳

מדריגת עם ישראל לעתיד לבוא תהיה גבוהה ממדריגת דור המדבר

וכ"ז בא לו מטהרת רצונו לטובתן של ישראל, וע"ז אמר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת". כי לתורה ג"כ יש מעלה שהיא גבוהה מערכם של ישראל, שאינם יכולין עדיין לקבלה ויקבלוה לעתיד כאשר "לא יהי' עוד אור יקרות וקפאון" אלו סתרי תורה, כדברי חז"ל בפסחים. ומעלת משרע"ה מצד עצמו נערכת לפי ערך חלק הנעלה [ה]זה של התורה, אבל הוא ע"ה החליט שראוי שכל המציאות של השלימות המתגלה בעולם באופן היותר נעלה (ישתמש) [תשמש] לתשועתן של ישראל. ע"כ אמר "ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת", יחס הספר לכתיבתו ית' הוא מצד ערכו הנעלה הגבוה מערכם של ישראל. אם רוממות המדרגה תעכב שלא יוכל להיטיב לישראל, התרצה בהשפלת ערכו כדי שיוכל להפיק תשועתן, וגם נפילת ערך, "מיתה" תקרא לפי האמת.

ברכות פרק ה׳ פסקה ס״ט

השיג תחלה בשכל שאוה"ע יאמרו כן ויהי' עי"ז בסוף הימים עיכוב להשלמה האנושית, ואח"כ השיג עי"ז בנבואה, וזהו אשרי תלמיד שרבו מודה לו, שהיא מעלה גדולה להשיג בשכל ההשגה האמתית הבאה בנבואה. ואולי בדברי משה נכלל רק האפשרות שאוה"ע אולי יאמרו כן, ואין ראוי לעזוב שלימות העולם במצב בלתי בטוח אע"ג דליכא ספיקא קמי שמיא מ"מ הבחירה חפשית היא. ואמר הקב"ה שהדבר ברור שודאי יאמרו כן, א"כ נתוספה הידיעה בעתיד זה למשרע"ה ע"י הנבואה. וזהו כדמיון תלמיד שרבו מודה לו, שמ"מ משפטו של התלמיד מסופק הוא בעיניו, וכשרבו מודה לו הדבר מתברר לו ביותר.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע׳

כח החיים הוא התאחדות כל פרטי האברים והחלקים שבגוף למרכז אחד, שע"י שליטת השכל שולט[ים] החיים בכל פרטי פרטיות הקטנים שבגוף, כמו כן תכלית שלימות המציאות היא שיהיו כל חלקיה נאחדים ע"י אור ד'. ע"כ ביאר כי ע"י ידיעה זו שתכלית השלימות של בחירת ישראל היא שיבא כל המין האנושי אל שלימותו, בזה ית' נקרא "חי" שע"י אורו ית' יקשר לחיים ולמרכז שלימות אחד את כל החלקים הנפזרים של המין האנושי, עד שלא ישאר חלק אחד שלא יכלל תחת זה המרכז המקודש, שיהיו כולם דבקים בסוף הימים באלהים חיים.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ג

כנסת ישראל יודעת כי בחר בה ד' לאור עולם ופי שנים בכחה, אחת, סגולתה לעצמה בתור עם קדוש מתהלך בדרכי ד' שומר אמונים ועושה צדקה וחסד ומלא בדעת אלהים, כאשר מוכנים המה לזה בני האומה הקדושה כשיסורו הסיבות הרעות המעכבות, שאור שבעיסה ושיעבוד מלכויות, ועוד בה יתרון שנוצרה ג"כ לאור גויים, להודיע בעמים שם כבוד ד' ודרכיו למען על ידה תמלא הארץ דעה את ד' ללכת בדרכיו...א"ל הקב"ה שאין הדבר כן, שאם הי' תכלית הגלות רק לרומם את האומות ולישראל מצד לאומיותו לא הי' מזה אחרית ותקוה, היתה עולה חלילה לצדיק העולמים מעשות זאת, להיות גם עוזב את עמו עזיבה מועטת ע"י [ה]פנותו את האור האלהי ג"כ לעמים רבים רחוקים מאז וממילא תתמעט עי"ז החבה הלאומית הישראל[ית] ותקפה. ומכש"כ שחלילה לו לשכח, להסיר את ישראל מגוי, שעל ידם באה כל התשועה הגדולה הזאת לכל המין האנושי, חלילה לשדי מעול. כ"א תכלית הגלות היא אמנם כדי שיוכנו גם האומות להכיר כבוד ד', אבל עוצם התכלית לא יצא אל השלימות כ"א בהכרה גמורה שתבא בסוף, שאור השלימות האמיתית בעולם לא יחול כ"א ע"י כבודם של ישראל וגדולתם. ומעלת אוה"ע ג"כ לא תהי' כ"א ע"י מה שיכוננו דרכיהם לפי ערך מוסרם לרוח ישראל, ויכירו כי השלימות האמיתית צפונה היא בישראל ע"כ ירוממו קרן ישראל באהבה וחרדת קודש. ונמצא שיסוד כל השלימות יבא לעולם ע"י ישראל, והגלות שהוא אמצעי לזה, אינה באה להותיר לטובה את האומות מבלעדי ישראל כ"א להרים קרנם ע"י רוממות קרן ישראל...אבל גם אז כשתבא השלימות למרום עוזה, היינו שהאור יתפשט בעולם כולו, אבל הכל יהי' ברוח ישראל וחזקם הלאומי. ע"כ אמר שעל כל גסטרא שהוא הערך היותר שלם, תליתי בו שלש מאות וששים וחמשה אלפי רבוא כוכבים כנגד ימות החמה. תליית הכוכבים מורה ג"כ על ישראל שנמשלים לכוכבים, מפני שכשם שהם מושלמים מצד עצמם כן הם משלימים חלקי המציאות הרחוקה, כערך הכוכבים שהם עולמות מלאים, ואינם ניכרים לפי מעלתם כ"א ע"י עומק חכמה והוספת שלימות של דורות רבים. כן ערכם של ישראל אינו ראוי להחקר וא"א לאו"ה לעמוד עליו כ"א ע"י הוספת הרבה שלימות והתפתחות ברב הימים. והכוכבים הם כנגד ימות החמה, להורות שהשלימות שתהי' נשפעת על אוה"ע המונים לחמה יבא הכל ע"י ישראל, וישא תמיד עליו, גם בשלימותו והגיעו לתכליתו, חותמן של ישראל וגדולתן. א"כ איך תאמר עזבתני ושכחתני, והנך עתידה להיות לאור גוים לא באופן פיזור והתבטלות כ"א "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ד' עליך זרח", וע"י גודל אורך ינהרו כל אפסי ארץ. והישיבה בחשך היא סבה לאור ד' להיות מופיע עליך, ועל ידך על כל העולם כולו. וחלילה לך לחשוב שתתבטל לאומיותך ע"י תעודתך לטובת כלל המציאות, ומבואר במקרא "ונלוו גוים רבים אל ד' וגו' והיו לי לעם" וע"ז מסיים "וידעת כי ד' צבאות שלחני אליך", שעיקר השליחות ותכליתו הוא "אליך". וככתוב שגם אז בהתמלא התכלית מ"מ "ונחל ד' את יהודה חלקו על אדמת הקודש ובחר עוד בירושלים", להוציא הטעות שאחרי שלימות האנושית אין צורך בקיום האומה בצביונה המיוחד לה, לא כן, כי ברית עולם שלא תמוט הוא, וכל השלימות הכללית לא תבנה ולא תתקיים ולא תתעלה במעלתו כ"א ע"י זריחת שמשן של ישראל.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ד

יסוד דור המדבר הי' להעלות את ישראל במעלתן הראויה להם מצד עצמם, ע"כ נעש(ה)[ו] עמם נפלאות עד אין חקר מפני שמצד עצמם אינם צריכים להנהגה טבעית. והנה לישראל יתרון תמידי, גם בהיות כבר העולם מתוקן ועמים רבים כולם יכירו וידעו כבוד ד', מ"מ אמר הכתוב "בני בכורי ישראל", חלק הבכורה לא יתבטל לעד. ויש בזה שני יתרונות: יתרון מקרי ויתרון עצמי. היתרון המקרי הוא שאפי' לא היתה לישראל שום מעלה בעצמם נגד שאר האומות, רק מה שהם קדמו להם דורות רבים להכיר כבוד ד' ולהדבק בשמו, גם זה הוא יתרון שלא יוכל להתבטל לעולם. ועוד, הקדמה זו לא באה במקרה כ"א מפני יתרון קדושתם בעצם, ע"כ לא תהי' בטלה לעולם, ועוד תוסיף כבוד ועז לפי מהלך השלימות שיתרבה לעתיד. ע"כ אמר שאי אפשר כלל שלא ישאר יתרונם של ישראל לעולם קיים, כלום אשכח עולות אלים, היינו עצם העבודה שהקדמת לכל העמים לעבוד את ד' במדבר, בשעה שהישוב כולו לא הי' ראוי כלל לעבודת ד' ולא הי' אפשר לפעול כלל על אוה"ע באור ד' מפני פראותם ורשעם אשר השתקעו בהם. ופטרי רחמים, היא עבודת הבכורות הכוללת בכור אדם ובכור בהמה, שהוא מכוון ביחוד נגד מעלתן של ישראל העצמית להם "בני בכורי ישראל". ואותו היתרון שהי' במדבר, שעקרו הי' רק מצד ערכם של ישראל מצד עצמם, א"א שיתבטל לעולם כי "דבר אלקינו יקום לעולם", ולא ישמד יתרון גדול נחלת גוי גדול וקדוש מן המציאות לעד לעולם.

ברכות פרק ו׳ פסקה ה׳

ע"כ ישועות ונחמות היעודות לנו ע"י הנביאים משובצות בהרחבות גשמיות רבות, שהן לעדה על רוממות המצב הרוחני שאליו נקוה, שכל אלה הגדולות החומריות יהיו ראויות להיות לנו לתפארת, "ושמתי כדכד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח, וכל גבולך לאבני חפץ. וכל בניך לימודי ד' ורב שלום בניך. בצדקה תכונני רחקי מעושק". שלא יהי' צורך לעשוק כל כח וכל חפץ מחוקו, כי הכל יפנה ישר אל הראוי והטוב.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ה

לעתיד לבוא כל פעול יגיע לתכלית שעבורה נוצר

ומובן הדבר בהשקפה רחבה על תכלית המוסר והצדק היוצא[ת] מכללות עבודת ד' שתרומם את האדם לתכליתו, וע"י האדם תתרומם כל המציאות כולה. כי ירומם את הבע"ח משפלותם ע"י כח הדעת והצדק הנשפע עליו מאור ד', וכל פעול שבעולם יהי' משמש לתכלית המעלה שעבורה נוצר.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ה

אמנם אם שהדרך הוא דרך משובח לדחות את היופי שאינו כ"א טוב חיצוני מפני הפסד עקרי, אבל כל זמן שיאלץ ההכרח לשחת איזה דבר טוב ויקר אין זו מציאות שלימה. והמעלה היותר עליונה היא שיהי' השכל שלם כ"כ וכוחות המוסר כ"כ חזקים, עד שיפונק גם רגש היופי בכל צבעיו ופרטיו, והם עוד יוסיפו הוד והדר לשלימות האמיתית של המוסר הטוב וקדושת ההנהגה ודעת אלהים ביראת ד' ואהבתו...ותחת שבזמן הזה שעוד לא בא העולם לשכלולו ו"לפתח חטאת רובץ", אי אפשר כמעט להמצא בחור בישראל שלא טעם טעם חטא כ"א כשמהרס ופורץ פרצות בחוקי הנימוסים המיוסדים מטעם היופי ומבטלם. ואם רואה יצה"ר אדם שמסלסל בשערו, אומר: דידי הוא, הרי שצריכין למעט היופי והריח הטוב, וגנאי לת"ח שיצא מבושם לשוק, והכל הוא מפני שליטת היצה"ר והמדות הרעות שאי אפשר לקבל רוב טובה. ע"כ מחלישים ג"כ כוחות טובים שאינם עיקריים כ"כ כדי להציל העיקר. ומזדמן לפעמים שהמראה החיצוני של אדם נעלה במוסרו ויראת ד' עושה מחוץ רושם בלתי מרהיב את הנפש. ונקרא ת"ח פתיא אוכמא, בפרט אם הוא בימי הבחרות ועומד במדרגה חשובה ביראת ד'. ע"כ אמר שעתידין בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, שלא יצטרכו לחסר מנפשם שום טובה ושום הוד ונעם המרחיב את הנפש ומחזקה, כי בזמן חסרון המוסר מחלישין כחות הנפש ע"י מה שאין נותנים לכל כח את כל התפתחותו. אבל לעת השלימות יתנו ריח טוב כלבנון, שההוד וההדר והרחבת הנפש הבא מהשלמת כל תנאי הרגשת היופי יהיו שלמים אצלם בכל פרטיהם, ולא די [שלא] (ש)יעיקו להשלימות הפנימית אלא יחזקוה. והריח הוא הציור של הנוי הפועל רגשי הכבוד של חוש היופי על זולתו. וזאת היא המעלה העליונה שבהרגשת היופי, וזה יבא דוקא מצד הקדושה והשלימות, כי לא תהיה עוד מלחמה פנימית כ"א כל כוחות הנפש יכירו ויודו הטוב העליון של עבודת השם השלימה, וכמו שהובטחנו מפי השם ית': "ואולך אתכם קוממיות". והנה המעלה השלימה של העמדת כל הכוחות על מכונם ומלואם תהי' למנה למי שלא טעם טעם חטא. אמנם מי שנכשל בחטא, כפי ערך הרושם שעשה עליו החטא, שבא מצד שלא רצה לותר שום הרגשה נעימה בעוד שלא הי' מוכשר לקבלה, יופחת לו משלימותו ביחש קבלת הכח הרענן של שלימות ההוד בכל תנאיו, ורמזו ז"ל בב"ת: יש שעושין לו צלצל ויש שעושין לו ענק כו'.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ו

ובמקרי העולם ישנן דוגמאות רבות לדבר למי שמסתכל בידיעה עמוקה בהן. למשל, המלחמות אינן יפות כלל אבל צפונה בהן עכ"פ טובה לעתיד, שהרי ההתנגשו[יו]ת של האומות הקטנות הביאו התרקמות האומות הגדולות שהוא חיבור יותר גדול למין האנושי, ויביא זה לחיבור ושלום היותר גדול, ואע"פ שאינן יפות בעצמן נתן הקב"ה חן הדבר בעיני בנ"א עד השעה הצריכה, והוסכם שהחרב הוא תכשיט והגבורה במלחמה היא תפארת לבעלי', והכל מפני שהוא יפה בעתו, ולעת שלא יהי' בו צורך ע"פ ידיעת החכמה האלהית, יתבטל היופי ממנו ומכל הדומים לו.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״א

ההערה המוסרית שיש בזה הוא נותן מקום להתבונן ע"ד ערך הפועלים בישראל בהיותנו על ארצינו, וכמה פרצה טהרת המדות והחסד ע"פ הדרכתה של תורת ד'...וכשנערוך מערכת פועלים כזאת, נוכל להבין יתר דרכי התיקון שהיו נהוגים ביתר מערכות הפועלים, כי הכל נובע ממעיין אחד מקור הרחמים והחסד שהם נחלה לזרע אברהם אבינו ע"ה. ובצדק נוכל לקוות כי מדות טובות כאלה וכיו"ב יתעלו בנו למכביר כאשר ישיב ד' את שבותינו, ונהי' בהם לאור גויים להורותם דרכי ד' בהליכות החסד והרחמים.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ב

מצוות יישוב ארץ ישראל היא היסוד לאושר המצופה לעתיד לבוא

ההערה גדולה מזה בענין ישוב א"י, שראוי להשתדל בכל דרכי הכלכלה ושכולם בכלל מצות ישוב א"י. שגם בדברים הטפלים לעבודת האדמה כמו גידול יונים, ג"כ אפשר שישלח ד' ברכה גדולה, וגם מזה ימצאו רבים חית ידם בכבוד בארץ אשר ד' דורש אותה. ע"כ יהי' לנו למשל הדרך המפואר וריבוי הברכה שנתברכה הארץ בגידול היונים, שהוא ענף טפל ורזה בישובה של הארץ, וממנה נלמד לדורות, בכל סעיפי המחי' לאחוז בהם וברכת ד' תהי' גם עליהם, והכל הוא בכלל מצות ישוב א"י החביבה מאד, שהיא יסוד לכל האשר התכליתי.

ברכות פרק ז׳ פסקה ב׳

..."גדלו לד' אתי", הכירו כולכם על ידי גדולתו ית' ורוב חסדיו שהכל הכין לטובת יצוריו העליונה. "ונרוממה שמו יחדיו", הכרת עוצם חשיבות התכלית באיכות זו, תהיה מכולנו יחדיו. כי בבא הזמן המאושר "לא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ד', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם".

ברכות פרק ז׳ פסקה ג׳

...יסוד השפה ותעודתה הוא להודיע למי שלא ידע, אבל כשרון הפנימי שבאדם הוא לכוון לזכות להאשר של הזמן המוצלח, שההכרה הפנימית של הוד האמת תמלא כל הארץ עד שלא ילמדו עוד איש את רעהו, וההכרה הפנימית תמצא חקוקה על כל לוח לב, וזהו הרצון באמרו "גדלו לד' ", בגדולה ניכרת למראה עין, "אתי", ע"י התחלתי בהתעוררות חיצונה המביאה אל הפנימית, ובתור מעורר לפעול על זולתו יש מקום עדיין להרמת קול. אבל "נרוממה שמו", רוממות שם ד' היא ההכרה הפנימית של הוד כבוד עליון וקדושת ההנהגה העליונה ויקרת חסד עליון שאין ערוך לו בכל שפה ולשון, וחקר כבודו אשר לו דומי' תהילה, זאת ההכרה ראוי' שתופיע בכל לבבות הישר מהכרה פנימית, מכח ידיעה עצמית, אחרי ההתעוררות הבאה מהחכמים השלמים המעוררים אל האמת ואל הטוב.

ברכות פרק ז׳ פסקה ט״ו

וכאשר כל מושכל נבנה משלשה חלקים, חיבור שתי הקדמות והתולדה המתחייבת, וכמוהו בדעת האלהים ע"י הערת הלב באמונה להסתכל במעשי השם יתברך. ההשקפה הראשונה מהמון הברואים וכחו וגבורתו המלא עולם, וכשיתקבצו לו המוני ידיעות והשקפות רחבות בכלל המציאות ימצא בהם הקשר הנאמן המורה על כוונת הטוב והמטיב יתברך לחסד ורחמים, בין מריבוי הברואים ובין משלשלת המעשים ע"י ההסתכלות בהליכות המקרים האנושיים הכלליים, כאמרו "זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור". שקיבוץ הפרטים של הידיעות אל הכלל תבורר ההשקפה האמתית מדעת אלהים, ויהי' האדם פונה ע"י זה למעלה להתאזר חיל בהשלמת עצמו וזולתו, כי זה חפץ אדון כל ית'. ע"כ יפורש אמן, אל מלך נאמן. "אל" מורה על הכח והגבורה של עצם המצאת הברואים וכל עלילותיהם. "מלך" מורה ההנהגה וההשגחה שמנהיגם לטובתם השלימה. ו"נאמן" מורה כי בירור הידיעה של ההשגחה הכוללת והפרטית בא ע"י שבהסתכלות הרחבה רואים איך הדברים הולכים בסיבוב נפלא ומשלימים את התכלית הרצוי' להשלמת הברואים, וזאת היא האמונה שלא יסיר דברו הטוב להיטיב. ע"כ "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך", כי "דבר אלהינו יקום לעולם" והטוב המיועד א"א שיופסד ע"י כל המון גלגולי סבות, שנראים כבאים לעכב את חסד עליון מהופיע בעולם אבל אין זה כ"א מפאת השקפתינו הקצרה, אבל כשנשא דעה למרחוק נראה כי ימין ד' רוממה ועושה חיל, ולא יפול דבר אחד מכל דבריו.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ג

יסוד הרעות שנמצאו בעבדות בא רק מתגרת יד האדונים הרשעים שהתאכזרו בעבדיהם ולא חסו על חייהם ורגשותיהם, אבל תכלית התורה היא שיהיה עם ד' מצויין במדותיהם הטובות, ואז העבדות תהי' אחד מעמודי העולם וישובו, קודם שתבא התעודה היותר מאושרת שתמלא הארץ דעה את ד' באופן היותר גבוה, כי אז בההפך אל העמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד' וכולם יהיו נלוים אל ד' כעמו בית ישראל, הלא לא ימצא במציאות דין עבד כנעני. אבל דבר ידוע הוא שזמן יש לעולם, שעם ד' יהי' לנס במדותיו ותכונותיו, וממנו תעבור השלימות וההישרה היותר גדולה לכל עמי תבל.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ד

יסוד היתרון של מצוה דרבים אינו רק מפני הכפל העוסקים במצוה, כ"א גם תכונת מצוה דרבים היא מקבלת נגד התקוה של שלימות כל הכלל של הנבראים, ומצות היחידיות הן מקבילות לעומת השלימות הפרטית. ע"כ בהיות מצוה דרבים מכוונת נגד שלימות כלל האנושיות ג"כ, היא רומזת ג"כ אל הזמן המאושר לעתיד לבא, שאז לא יהי' עוד באדם איש רע ומשחת שיהי' צריך שמירה למוסרו מפני רע תכונתו ע"י אדנות של אחרים עליו. "כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנה יקולל" אמרו חז"ל שבאו"ה נאמר, א"כ גם בהם בכלל האנושיות תקותינו חזקה לריבוי השלימות. ואז בהיות כל האנושיות פונה לעבודת ד' ולדעת את דרכיו, אין מקום לעבדות כפי תכונתה שהיא עכשיו מטעם ההישרה של הכרח לחלק מהמין האנושי, כ"א אפשר שתמצא מצד אהבה והכרת המעלה של אנשים שעומדים במדריגה שאינה כ"כ גבוהה בהשלמה ודעת ד' לרמים מהם, כמו שאנו חפצים בכל לב להיות משרתים את האיש השלם בחכמתו וצדקתו. וע"ז נאמר: "בימים ההמה אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגויים והחזיקו בכנף איש יהודי וגו' ". ועבדים כאלה שיהי' שחרורם לפעמים ג"כ טובה כללית, כי בעת המאושרת יהי' כל מי שתגיע לו השלימות עוסק לאשר את כל יתר הנבראים, תהי' תכונת מצוה דרבים נמצאת באופנים רבים ושונים, ע"כ נאה השחרור במקום מצוה דרבים.

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״א

החוט המחריז בכל דרכי התורה הוא קשר הכלל אל הפרטים, במה שהפרטים מוצאים אשרם בהכלל הגדול. ע"כ בהיות האכילה משפלת את האדם אל גסות חושיו והנאתו הבהמית הפרטית, כבר הוכן לנו מראש בעצת ד', הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, לעלות משפלות הפרט אל רוממות הכלל. אמנם סדרי הבנין הכללי צריכין להיות מותחלים מהפרטים, ע"כ ראשית הכל צריך הקיום הגופני הפרטי, ואחריו הקיום הגופני הכללי. ואחר שעלו ביד האומה שתי אלה, אז צריך להתחיל (ההתיסדות הצורית) [את התיסדות צורתה] הפרטית, בתור אומה דואגת לעצמה, לקיומה וצביונה, ואח"כ תגיע עד הצורה הכללית, בדאגתה לכל המון גויים ברואים בצלם אלהים. אמנם כאשר במשך הגלות הלב חרד אל אלה התעודות, שאחרי שהננו נדכאים בהמון צרות ופיזורים נוראים, שלא תפסד, חלילה, הצורה הפרטית מהאומה, ועמה יחד תאבד, חס ושלום, התקוה הגדולה שעתידה על ידה להיות בקץ הימים אל כללות האדם. אמנם מובטחים אנחנו על שמירת צורתנו הפרטית גם אם נחשבנו כמו חללים, בכל זאת תחיינו רוח ד', ועמה יחד תתרקם בסתר התעודה הנפלאה, שתצא אל הפועל בקץ הימים, לקרא בשם ד' אל עולם באזני כל האנושיות, שאז נראה שאין לנו דבר שיהי' מונע את הקישור הנפלא של פרטיות הפרטים אל גדולת הכלל, היותר כולל ויותר נשגב...ושלמה תיקן "על הבית הגדול והקדוש", להעיר ג"כ על המטרה העליונה (של) הרוחנית הכללית, כמו שאמר ביסוד הבית "למען דעת כל עמי הארץ כי ד' הוא האלהים אין עוד". ע"כ ראוי לאיש הישראלי להכיר ערך מזונו הפרטי, שהוא מניח בזה אבן אחת בבנין העולם היותר כללי והיותר קדוש ונשגב. ומה מאד תרומם נפשו וידע כי הוא יושב על השולחן אשר לפני ד'. אמנם שלא יפול לבבו עליו ממראה עיניו מנפילת הגלות, באין הכרה לרוח החיים הנשגב הנתון בכלל העם הנפלא, אשר בחר בו ד' להיות לאור עולם, [ואל] (ו)יתיאש מההצטיינות הפרטית מיראתו שע"י ביטול כל היסודות הלאומיים תפסד ג"כ הצורה הלאומית הפרטית, ואז אין עוד על מה לחול [גם] התקוה הכללית היותר רוממה, ע"כ תקנו ביבנה "הטוב והמטיב" כנגד הרוגי ביתר שהיו סימן לדורות, כי ע"י נפילת ביתר נגדעה קרן ישראל לשעתה. והנה נשמרה צורת ההרוגים, עד שלא די שלא הרקיבו לאבד צורתם, אלא שגם לא הסריחו, להיות לאות שגם אם הננו חשובים כנטולי כח החיים, מחרב האויב שהרע בקודש, שמור בנו כח חיים נפלא לשמור צורתנו העצמית, וממילא אנו בטוחים על התעודה היותר רוממה, שהיא תעודת הכלל, שאם רחוקה היא מאד בא תבא בזמנה. וזאת היא דוגמת הקבורה, המורה על שמירת ישיני עפר עד עת קץ שישובו לתחיה, [ו]כן תשוב כל הגדולה היותר נשגבה אל עמנו באחרית הימים. וזהו "הטוב" לעצמנו שלא הסריחו, כי לא תשיג יד הגלות וההריסה היותר נוראה לבטל צורתנו העצמית, ולא זו בלבד כי גם לא תגע ג"כ באושר הכללי השמור לעולם כולו מידינו, להיות מטיבים לזולתנו. ו"המטיב" שנתנו לקבורה, עד עת קץ, שיעמדו לגורלם הנשגב. ע"כ הכל הולך אל הכלל הגדול (שקשר) [של קשר] הקדושה ורוממות הנפש, שראוי להמצא ברגשי לב כל אדם מישראל, בבאו לשבת על שולחנו, אין עצם הגלות ומראה האיום מערבב כלל את אור האמת, שמראה בעליל שיצא כנגה צדקנו וישועתנו כלפיד יבער, ולאות ומופת מגמתנו העליונה, כבר הננו מבארים ביסוד התחלת המעלה בההודאה על הקיום הפרטי, כי לבבנו מרגיש טוב ד' על כל בריותיו, ועל מה שזן את העולם כולו אנחנו מודים לו, עד שאנו באים לסדר את הדרכים המובילים את המזון לתעודתו ע"י העבודה המסורה בידינו.

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״ה

ראוי להיות חיוב הברכה על טובת התורה נלקחת מההכרה של ברכת המזון, מפני שאין האדם מכיר עוצם טובה אמתית, רוחנית ונצחית מצד עצמה, כי היא למעלה מערכו, מצד שחיי האדם ורגשותיו הם זמניים, ויש להם יחש ישר עם חיי שעה שאותן הוא מכיר בטבעו הקרוב וגם הם לפניו בהוה. מה שאין כן טובת התורה, שמצד גודל מעלתה ונצחיותה אינה מגדרו וגם מפני שעיקר מעלתה תוכר רק לעתיד.

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״ו

ההכרה השלימה בהנהגת השם יתברך את עולמו היא לדעת שהיכולת הגמורה הבב"ת בידו היא, וע"כ הי' בידו למנע כל חסרון וכל רע מהמציאות. וכל הרעות שלנו הן מתדמות לרעות, אינן נראות כ"א לפי קוצר הקפתנו את הידיעה האמתית לרעות, אבל באמת הכל הן טובות גמורות יתגלו לעתיד בכל הדרן.