מגמה

ברכות פרק ט׳ פסקה נ״ו

...הרושם והיחש אל העתיד בא ע"פ רוב מהדברים הכלליים הנמצאים כבר בעולם המציאות, וביותר בעולם הנפשות שיש להם יחש גדול נסתר, והדברים המקריים שהם זורמים בשטף הזמן, הם צריכים להיות מקבילים אל התכלית המוכנה בחפץ עליון ית'.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ג

...כשם שהתכלית העקרית היא ודאי שישובו בנ"א לההכרה האמיתית, "וימלא כבוד ד' את כל הארץ", שרק בידיעת ד' השלמה יבאו בנ"א לתעודתם הרוחנית וגם למטרתם הגשמית. כי יוטבו עי"ז המדות והשלום יתרבה בעולם, והאהבה הטהורה ותגבורת ההשכלה הצרופה תוסיף פרי קודש הלולים. אבל הדרכים שבהם יבא המין האנושי כולו להכרת האמת הם שונים ומסובכים, ומהם נמצאים דרכים רבים שעצם הרע והשקר הוא עצמו הדרך להביא אל הטוב והאמת, כי הרע מבחין את הטוב כדאי' בספר יצירה, וע"י כל המהומה והמבוכה היוצאת אל הפועל בעולם ע"י כל התרבותיות הרעות של דיעות זרות במושגי האמונה והדרכות רעות שבדרכי המוסר, ידע המין האנושי בסוף להודע בהכרה נאמנה מה טוב ומה נאמן הוא דרך ד', וכמה ראוי הוא להיות רודף לדעת את ד'. א"כ צריכים כל המדות הרעות וכל דרכי ע"ז ושיטות של כל מיני כפירה לצאת אל הפועל.

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ג

באותיות יתואר ערך הנקודה הפרטית ביו"ד, האות הנקודית. אמנם עם כח הנקודה צריך שילוה גם כח הכללי של היחש והחיבור. התכלית הסובבת מראש המעשים עד סופם כחוט לקו, מאריך בהמשך שסימנו הסימבולי הוא אות הוי"ו. בהתחבר והתאחד כח הפרטי עם הכח הכללי, יגלה בפעולתו על היסודות והחומרים, או על הכחות וציורים המופשטים, בתור מערב ומהפך את סדרם הבודד הטבעי הנעזב, לכוננם בסדר מלאכותי לתוצאות החיים. הסימן באותיות על הכח הפועל, המשנה ומחליף הסדרים כדי לכונן את המציאות מכחות ונמצאים ומושגים בודדים, הוא קיבוץ ת"א, תי"ו ואחריו אל"ף, כלומר השליטה של היפוך הסדרים ועירובם, כערך תשר"ק לא"ב, ומזה תצא ההוראה המסומנת ל"עש", "יות"א".

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ד

...הכח הפועל המשכלל בכללות, מתיחש אל הכח המעמיד ונותן המקום, כי רק הכח המשכלל הכללי שבו נעוץ הכלל בהפרט, הסוף בהתחלה, הוא הוא הרודף להכשיר את המקום שהוא הנושא, שיהי' מוכן לכל אור וחיים, והוא מצוי בין במושגים החומריים בין במושגים המוסריים, והוא אומר: הב לי בני, כלומר מזומן הוא להוסיף בשכלול מצד התכלית של השאיפה הכללית לטוב הגמור הצפון להכלל. והמקום הרי הוא עיקר הנושא, שכשהוא נמצא יש להמציא ג"כ ולקיים המון רב של זוכים חיים ונהנים. ע"כ תכלית הפעולה היותר אדירה וכללית היא ההתקיימות הטובה, "למען ייטב לך והארכת ימים", עולם שכולו טוב הוא עולם שכולו ארוך. אי אפשר לתכלית הטובה האחרונה שתבא בלא פרעות, הפרעות העקריות הן מפסידי המקום ואפשרות ההתקיימות, המבול, אבדן המקום החומרי, "והנני משחיתם את הארץ", שנאחז באבדן המקום המוסרי, שלא הי' כלי בכלל האנושיות המחזיק את המוסר האנושי. ואבדות הללו צריכות להשתלם מכח היצירה הכללית, מהכחות הכלליים שבההרחבה הגדולה של היש.

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ה

כשם שיש תעודה כללית לכל המציאות בכללה, כן יש תעודה ותכלית פרטית לכל חלק ממנה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ז

כאשר כל הדברים המתהוים בעולם, אפילו הענינים הקטנים, המה מקושרים אל כלל המציאות ומתקשרים אל תכלית רם ונשא בספר הכללי ספר ד', ומצטרפים כצירופן של אותיות הפרטיות אל בנין מערכת ספרים רוממה ונשגבה, על אחת כמה וכמה, הדברים הגדולים, וביותר הדברים שהם נראים כמכשולות בדרכי המציאות ומגרעות בבריאה, ודאי ראוי לדעת "כי כל אשר יעשה האלהים הוא יהיה לעולם, עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע, והאלהים עשה שיראו מלפניו", כלומר המעשים המתדמים לנו למכשולות, יתבארו כשנעריכם בתור חוליות לבנות את בנין המוסר האנושי וההשלמה הרוחנית היותר נשאה, שהיא צריכה לשימושה, כל אלה הדרכים המסובכים...אמנם התכלית האחרונה שהיא הטוב העתיד הנשגב, הוא ים גדול ורחב ידים, נבנה מריבוא רבבות סבות לאין קץ, וערך מהפכה אחת לא תהיה ניכרת כלל לעין האדם הקצרה, איך תתקשר עם התיקון הכללי, אבל ידענו אל נכון שסוף כל סוף תתקשר אל המטרה הכללית ותצטרף לחשבון הגדול.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ג

ההשקפה היותר ברורה על תעודת המציאות בכללה היא התעודה המוסרית, כי מציאות נפשות יקרות, פועלות צדקות ועז, היא המציאות היותר מפוארה ונשגבה בעולם. כי מה בצע בכל שכלול הגזרה והבניה העולמית, בכל היכלי תפארה ושכיות החמדה, בכל מלאכת חרש וחושב ובכל פלאי שפוני טמוני כחות הטבע שנשימם לתשמישי האדם, אם החיים בעצמם לא יהיו חיי צדק מלאים אורה, חכמת אלהים ושלות צדיקים. ע"כ באשר כל דבר וענין מהנהגות המציאות נתכוין בשביל תעודות שונות, תחתיות שניות ושלישיות ורבות כהנה, ראוי לנו לחשב את המעולה שבתעודות, את החפץ שיש בהמה לשכלול הכח המוסרי שבאדם.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ה

...יסוד התעודה האנושית צריך שתהי' הדעת הטהורה בידיעת קונו. "ולא יכנף עוד מוריך" היא ההבטחה היותר תכליתית, ובתורה "והתהלכתי בתוככם". ע"כ אם שההלבשות ההרגשיות ומערכות מעשי התורה והמצות לפרטי פרטיהם, הנה לבושים מקבילים מאד לקבל האור האלהי לפי מדתו של אדם וכשרונו, אבל עדיין לא אור המאיר לרגלי העננים הוא התכלית האמיתית, כי אם "והי' ד' לך לאור עולם ואלהיך לתפארתך". ע"כ לא לנו להראות את הרושם הגדול שבמשאות הנפש המתגלה ע"י הנפילה על אפים לעומת מראה הקשת, שאינו לנו כ"א ציור אל ההשלמה הבלתי שלמה עודנה, ושהיא ראויה לשימוש של אמצעי לעת המאושרה, ש"לא יהי' לך עוד השמש לאור יומם, ולנגה הירח לא יאיר לך", "וחפרה הלבנה ובושה החמה, כי מלך ד' צבאות בהר ציון ובירושלים, ונגד זקניו כבוד".

ברכות פרק ט׳ פסקה קצ״ד

ויש בזה לימוד ג"כ לענין מהותו הרוחנית של האדם, שתכליתו היא שיהיו כחות נפשו כולם מתרכזים למטרה אחת יחידה ועליונה. וענין המרכזיות הוא בו יסוד קיומו והוייתו, ובהפסד כח המרכז הרוחני ממנו ע"י יצר מחשבות לבו הרע, שאינו פונה עוד לתכלית מיוחדת להשכיל ולהיטיב כ"א לכל אשר תפנה רוח תאות חיי השעה, אע"פ שאצל שאר החיים יש זכות קיום גם במצב חיים כזה, אצל האדם אין לו זכות לחיים בהפרד נפשו לגמרי מתעודת התרכזותו, כי בהיותו אחור למע"ב, נוצר לתעודה זו שאפילו כל היצורים ירומם בימים העתידים לאחדם למטרה אחת, וכ"ז יצא רק בלכתו בדרך הישרה המתאחדת.

ברכות פרק ט׳ פסקה רכ״ד

...ותכלית הכללית יוצאת מן הרשעים ג"כ, אלא שאוי לו לרשע שבחר שתצא התכלית הכללית מצדו בדרכים רעים שמסבבים רעות לו ולזולתו, ואשרי לצדיק שבחר לעבוד לתכלית הכללית באורח ישרה המלאה אור וטוב, לו ולעולם.

ברכות פרק ט׳ פסקה רכ״ז

...באותה שעה, שהיחש של האני של האדם הוא מחובר אל הגוף, והדבר בא לידי כך שנפשו ניטלת ממנו, מדת מרירות זו היא גדולה מההסכמה הרוממה להיות אהבת ד' יקרה מכל אהבה של גוף ונפש וממון. שלזה המצב צריך לא לבד שכל אמיץ ולב טהור, להכיר קדושת הערך ושיווי הגדול של הקרבן שעל האדם להקריב על התכלית הכללית, התכלית של אהבת שם ד', שהיא נושאת עליה את כל הוד ותפארת האנושית לעד ולעולמי עולמים. ואם לא ימצאו בקרב החברה האנושית אנשים אמיצי כח לב, לעמוד לפני כל צר ואויב שבא להשכיח שם ד', גם בנתנם כפרו את כל נפשם וכל סבל צרה ומכאוב, שאפשר לצייר בדמיון היותר אכזרי, אז הלא כבר הי' אפשר לרעים וסכלים שבבני אדם להתגבר ולהשכיח את אור האמת מן העולם, והיה המין האנושי הולך ותועה בדרכים של ערבוביא, שמביאים עליו המוני צרות גופניות ונפשיות, הרבה אלפי שנים יותר. א"כ מי שלבו לב אדם ויודע מה יקרה היא התעודה של אהבת ד' והאושר הכללי הכרוך עמה, לא תרפינה ידיו גם ממכאובים היותר נוראים בפועל. ע"כ לבד אומץ השכל, צריך לזה גם כח גבורה נפשית ורוח חזק מאד עשוי לבלי חת, א"כ אחת מחובות החינוך התוריי היא אמיצות הרוח, שתהיה מתלוה אל בירור השכל וקדושת המדות. רק אז תוכל אהבת ד' להיות עומדת גם במעמד של נטילת הנפש, שהוא מצויר רק ע"י יסורין מאריכין. שההסכמה של בחירת המות באהבת ד', יותר מהחיים מבלעדה, אם תהי' התמותה נעשית בלא הכנות מכאובים ויסורין, אין האהבה מגעת עד כדי נטילת הנפש, כ"א עד הנפש, דהיינו עד אהבת החיים. אבל היסורין הארוכים, מכלי מות של נטילת הנפש, שם הוא מקום גילוי הגבורה של גיבורי כח עושי דבר ד', הששים ושמחים לקראת תעודתם, להיות מהעובדים היותר נחשבים לההשלמה היותר נכבדה של המין האנושי, הבאה רק מידיעת שם ד', ומבטחון קיום הידיעה הזאת שלא תוכל להמחק גם בכל כלי חובלים, עזה כמות אהבה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ז

...אמנם כסף כפורים תגמר תכונתו ביחש עם ישראל ובתור עם לבדד, ובית המקדש יגמר את ההיקף הכללי הגדול. ועדיין לא נדע איזו תכונה פועלת בפועל, אם כללות הפרטיות של כלל ישראל, מפני שהיא קרובה יותר אל המעשים ההוים, והלב היחיד קרוב הוא לחוש ולשער את אור המוסר הכללי ההוא, או שעכ"פ מחשבתן של ישראל עולה היא עד המגמה היותר נשגבה, ע"כ היא קרובה להתכנס בלב ולסול בשבילה דרכי מוסר וארחות צדק ומשרים ביראת ד' טהורה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע"ר

היסוד שראוי לתלות עליו כל מעשה טוב וכל הדרכה ישרה ראוי שיהי' דבר נצחי. והנה במקום שיש בו קשר כללי לאומי, כבר יש שם הנצחיות, שהרי הכלל לעולם הוא קיים, "דור הולך ודור בא". א"כ כל הדרכה, שתתברר שהיא מוסיפה טובה למצב הנצחי של הכלל, היא ראויה להשמר באהבה. א"כ כבר יש מקום שתחול כל התורה כולה, עם כל המון מצותיה ופרטיה, כשיתברר שכולם יש להם ערך אל אושר הכלל ונצחיותו. א"כ אותו הלימוד של [ה]נצחיות הפרטית, שבאה באמונת השארת הנשמה ותחיית המתים, אינו צריך להתלמד בכלל האומה, בתור יסוד [ש]בנין הצדק ושמירת התורה תלוי עליו, שהרי כבר יש לאלה מקום לתלות בערך הצדק מצד הכלל, שהוא נצחי גם בעולם האחד. והנה דבר ידוע הוא שבהיות הצדק הפרטי יסוד נאמן אל הצדק הכללי, ע"כ חייב הדבר שיהי' מקום מוכרח במציאות אל הצדק הפרטי ג"כ. והצדק הפרטי א"א לו להיות מיוסד בחוזק ויסוד מוסד, כ"א בלימוד הנצחיות הפרטית שהיא באה ע"י תחית המתים והשארת הנפש. והנה בהיות הדורות דורות ישרים, שלא הושחתו בדיעותיהם של מאשרים מתעים, אין צריך בפי האומה להשתגר תמיד ענין הנצחיות הפרטית, שהיא צריכה לעיונים עמוקים ולציורים מופשטים. ולפעמים כשאין המשיג מוכשר לציירם כראוי יביאוהו לידי עצב ורוח כהה, כי די להשריש יפה חובת הצדק מצד חיובה הכללי, וממילא ירגיש השכל הפשוט והברור, כי לא יתכן שהפרטי, שהוא היסוד אל הכלל, לא יהי' לו שום תוכן בעבור הזמן של חיי הגוף. והדעה הישרה מחייבת שהאיש שמלא את חלל חייו בעבודות נכונות של הצדק הכללי, ימצא ג"כ בבא עתו להתיחד בעולמו הפנימי את אשר פעל ועשה, ויתענג על ד' בעולם שכולו טוב וכולו ארוך. וראוי הדבר שלא יחלקו כלל שני המצבים לגדרים חלוקים, כי ברכת ד' היא החיים המלאים צדק ע"פ תכונתם ואופיים, א"כ כאשר אם נמלא את החיוב של צדק החיים לפי המושג ההוה, המושג הגופני, שאז אין אנו מוצאים שום ציור לצדק החיים, כ"א בהצטרף עמו מערכת הכלל, אז נמצא לנו הגבלה על הצדק, לומר שכל דרך בחיים שמסכים אל הטבת הכלל, בהוה ובעתיד, הוא דרך צדקה, דרך ד', וכל הפונה מאושר הכלל היא דרך חטאים שראוי לסור ממנה, ואותו הצדק עצמו יורנו, שכשיבאו חיים שלהם פנים אחרים מאותם הפנים שאנו מכירים כעת, ישמשו לנו אלה דרכי הצדק להעבירנו בדרך בטוחה ממצב אל מצב באופן הגון, ע"כ די באמירה אחת, "עד העולם". אמנם כל אלה הדברים הפשוטים וברורים הם בנקלה מובנים, רק אם דרכי החיים לא הושחתו, והדיעות לא התערבו בסיגים ודיעות זרות וילדי נכרים, שאז ההשקפה על החיים היא בעין בהירה מלאה צדק ומוסר. א"כ ישים האדם אל לבו, שמוסר החיים יחייב שיש תכלית טובה אל כל המציאות, וכיון שישנה, הרי היא ודאי נמשכת מהצדק הכללי, ואז הרעיון האחד של הנצחיות כולל [את ה]צדק הכללי עם הצדק הפרטי. ע"כ הוא פועל ג"כ, שכשם שהמוסר הלאומי מועיל לעשות את הכלל לבנים לעמם, נאמנים לכל דבר שיש בו הצלחתו והרמת קרנו, כן פועל הוא ג"כ על הצדק הפרטי להתנהג בכל דרכיו באורח צדקה ומשרים, ויצר הרע לא יוכל להתגבר עליו לומר שישליך את ההשקפה המוסרית הכללית, ויראה להוסיף לו גם בעול טובות פרטיות, שהרי הצדק הפרטי הנצחי הוא נמשך ממילא מהידיעה של הצדק הכללי באורח ישר, שאם אין צדק פרטי נמצא, שאם תקוה אין לאדם להיות נשאר בעצמותו קיים לעד, מה הוא המוסר הכולל היוצא מן החיים בכללם, הרי הם עוברים מהר, ומה יתרון לרודף צדק ומשרים על הרודף מעשקות, שאף אם אמת הדבר ששכר מצוה מצוה, והאהבה הטהורה אל חיי צדק היא דבר נעלה וטוב, מ"מ כ"ז ניתן להאמר רק כשיש יסוד נכון על מה לבנות חיי צדק ולהגדירם בשם הצדק, אבל אם לחיי הפרט אין תכלית כ"א עוברת, הלא בטל מצד ההכרה הפנימית עיקר רושם של חיי צדק, כי איזה צדק הוא ש[ה]עובד [ה]עוסק בכל טוב, לא יראה ולא יחוש מטובו לפי ערך קיומו של עצם הטוב. ע"כ כ"ז שהיו הדורות שלמים להשקיף על החיים בהכרה מוסרית, הי' די לכלול ב"עד העולם" במאמר כללי, נצחיות היא תכלית הברכה של ד' אלהי ישראל, את כל מיני הצדק לפלוגיהם. אבל משהושחתו הדיעות ונטמטמו הלבבות, ומושג החיים הכלליים, מתוך שיבושי המעשים, אבד את ערכו המוסרי, וכבר החלו רבים להתפתות שיהי' אפשר שאין כלל תכלית מוסרית אל החיים, א"כ אפשר שרק צדק כללי נמצא וצדק פרטי איננו במציאות, אף שהוא מגינת נפש וחק עול, מ"מ לא יחושו לזה. ובזאת ההשקפה הנשחתה, לא הכיר עוד האדם את ההשארה הרוחנית במערכה אחת עם הצדק הכללי, ע"כ הוצרכו לתקן להבדיל בין העולם הגופני, שבו תבנה התעודה של הצדק הכללי, עד העולם הרוחני ששם יש מקום לחזות ג"כ בצדק הפרטי. וע"י התלמדות פרטית, מצאו מקום להעיר אוזן ולהשמיע בדרך אמונה, מה שחדל השכל הפשוט כבר להרגיש במילואו. ביותר הי' הדבר נחוץ להתעתד צידה רוחנית אל הנדידה הגדולה של הגלות הארוכה, שאם רק התעודה הכללית היתה בולטת באומה, אז במה [י]מצאו כח הפרטים הרבים שכבר לא ראו זיו חיים כלליים לאומיים, להיות עובדים עבודת ד' בעול התורה והמצות, אשר מבלעדן כבר נמחה חלילה שם ישראל, ואז הלא כבר לא הי' מקום לאור גדול מן העולם על מה שיחול. ע"כ הוצרכו חכמים ז"ל לעורר את הידיעה הטהורה של מציאות הצדק הפרטי, שהוא עולה על כל צדק כללי, ונבדל ממנו בזה שגם בעת יכסה חושך ארץ, והצדק הכללי הלאומי לא יהי' יכול להתראות, מ"מ יאיר אור הצדק הפרטי של נצחיות הפרט, העולם האחר, לישר את נתיבות החיים. ע"כ תחת אשר בהיות חיים הלאומיים מלאים כח וקיום גדול, אז העולם של המציאות כולה אינו ראוי להבדל למערכות שונות, כשירדו החיים הלאומיים מערכם, הוצרך הדבר להבדל כדי שישמר אור ד' ג"כ בהסתר פני החיים הכלליים, ע"י האור של החיים הפרטיים, "מן העולם ועד העולם"...וכאשר הננו מוצאים הדבר בפרטיות בהדרכה האנושית, בכל דרכי חייו, מובן שהנהו נמצא גם בכלל ההנהגה הכללית, ובמקור של הצדק האנושי, שאף אם מפני החשבון של הטוב המסודר שיגיע אל הכלל ממעשים טובים, כשנצרף עמו את נחיצות התכנית הלאומית של כלל ישראל, נמצא כבר די השב לנימוקים של רגשי יושר על כל ארחות המוסר, וכל דרכי התורה, באשר בהם חיינו והיא שעושה אותנו לעם, והיא המרוממת את כללינו לעד לשם ולתהלה ולתפארת, אף אם החשבון של ההשארה והחיים הפרטים הנצחיים לא יהיו ידועים כ"כ. אבל כ"ז אינו כ"א מצד הרגש והנטיה הטבעית, שהאדם נמשך אחרי היושר והטוב כשמטהר את נפשו. וכל דבר הגורם הצלחה נצחית לדורות רבים הבאים וכל דבר שמקיים ומחזק ומגדיל את ערך עמו הפרטי בחומר וברוח, הוא נכון למצא בחושו שיש חובה קדושה ונטיה מוסרית שיכנס בעולם של כל המעשים המסתעפים מכל אלה. אבל כשיבא החשבון לעלות על הרגש, ולשאול מה הוא המשפט והצדק השכלי שיהי' איש עובד ימיו הקצובים עלי ארץ, למען יהי' נמשך טוב ליוצאי חלציו ולדורות גם של זרים שבאים אחריו, והוא לא ידע ג"כ לחוש את הטוב אשר עשה. אמת הדבר כי המשפט השכלי יחייב ג"כ שלא נאה לאדם להעמיד את מרכז הנטיה לטובה רק את עצמיותו, אבל צדק נכון הוא מאד להיות מתאוה לחוש ולראות את הטוב אשר הוא עושה במערכת הכלל. ואם אין עולם אלא אחד, אף שנצבור משפטים כלליים לכל דרכי התורה מצד הכללות והלאומיות, לא ימצאו לרוות רק את צמאון הרגש, ולא לשכך את תביעת המשפט והחכמה, שגם הרגש ראוי להיות נדון על פיה. ע"כ בעת שהנטיות הטבעיות התחילו להתמוטט בפעולתן הטובה ע"י סכסוכי דברים וסיבוך דיעות, ראו חכמים ז"ל להודיע לכל את הנודע בסוד ד' ליראיו, "מן העולם ועד העולם", למען דעת כי גם למעלה מן הרגש הישר יש חשבון נעלה שהצדק הפרטי מתמלא בו. ואם שטוב הוא הרגש ללמדנו, שהתשוקה היותר מפוארה היא הטוב הכללי, אבל צדק ג"כ החשבון בתביעתו, שהמשפט המוסרי הוא מחייב שהעובד הפועל טוב יאריך ויתקיים, לראות ולהתענג על ד', לשמח בראותו שהצטרף בטוב הכללי, "למען יזמרך כבוד ולא ידום, ד' אלהי לעולם אודך".

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״א

תכלית עבודת ד' היא מפני שדוקא ע"י עבודת ד' והשגת אלהות הטהורה יבא כל המין האנושי למצב השלום היותר נשגב. וכן העיד הכתוב, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים". והידיעה הזאת נוגעת, בין לידיעת איכות השלום, בין לידיעת איכות עבודת ד' וכל התורה השייכה לה. כי בהיותנו יודעים שמבלעדי הידיעות הטהורות האמתיות בתארי השם ית', ודרכי התורה והעבודה הנלוים לאותן הידיעות הגדולות, א"א למין האנושי לבא לידי מרכז השלום, אז נכיר ביותר בירור את הערך האמיתי של השלום שאנו מבקשים. וכן התכלית של דעת האלהים כשתתברר שהיא צריכה להוציא אל הפועל את השלום הכללי והפרטי, אז תתברר ביותר, ע"כ התקינו שיהי' אדם שואל את שלו' חבירו בשם, שיהי' כח שם שמים מעורב עם השלום והסידור של תיקון האנושי, הטוב והמתוקן.

ברכות פרק ט׳ פסקה ער״ה

...ויהי' לנו זה להורות להרבה ענינים כיוצא בהם ששניהם יש להם דרך בדרכי האמת, אלא שתכונת האנשים משתנה, שיש מי שהוא מוכשר להתעלות במעלות קדושות ותוריות ע"י הדרכה שסובלת בקרבה את העיון ליסוד המוסד והמעשה נגרר אחריו, ויש מי שתכונתו נוטה יותר להיות מודרך בדרך ישרה ע"פ עיונים כאלה שקובעים את המעשה ודרכי השלום ליעוד מרכזי, והשלמה המדעית תהי' נגררת אחריו. וכ"ז שיעלה האדם למדה זו להשכיל, שהשינוי של הציורים אינו בא מחילוף מצב האמת ויסודות הצדק כראוי לעקרי תורה, כ"א מפני חילוף הנושאים והתכונות הנפשיות, אז הלא לא תצא מחילופים כאלה שום תקלה והריסה של מצב השלום, לא בחוג משפחה ומכש"כ עדה ולאם. ועל כאלה נאמר "ועמך כולם צדיקים", "האמת והשלום אהבו".

ברכות פרק ט׳ פסקה ש״ט

הטבע העולמי והאנושי מותאמים להופעת מגמת ה' בעולם

במקום שלמטרה אחת מש(ת)משים כחות שמימיים כלליים, כחות הטבע הכוללים ואיתנים עם כחות הנפש האנושית וכחותיו הגופניים הפרטיים החלושים, הוא מעורר בנו המחשבה של אחדות ד' ית', המאחד בכחו העליון את הדברים הרמים והיותר כוללים עם הדברים היותר נמוכים ופרטיים, כערך דברי הר"מ במו"נ שיחש עין האפרוח שבתוך הביצה אל הכדור השמשי, יזכירנו את היחש והאחדות השורר בין אלה היצירות הרחוקות זמ"ז הרבה. כן בין כחות הטבע האיתנים שהם היו לעזר במלחמת סיסרא, עד הפרטיות של מסירת סיסרא ביד יעל ע"פ המקרים הפרטיים, כמה גדול המרחק. הכחות הכלליים הם בשמים, בכחות המשפיעים, והדברים הפרטיים, בחיי האדם, בארץ, "כי כל בשמים ובארץ", אין כאן מרחק, לא ריחוק מקום ולא ריחוק ערך, וכולם באגודה אחת ומדרגה אחת עומדים לעשות המטרה שהציבה לה ההשגחה העליונה. מחיבור הכללים הגדולים עם הפרטים הקטנים לתכלית אחת, הננו רואים שאין כאן דבר יוצא, הכל לך ד' הוא, "כל בשמים ובארץ", מכחות הטבע היותר אדירים, עד פרטי יצרי מעללי איש, המשתנים ע"פ כל מקרה קל, כולם מוכנים לעשות דבר ד' שיקום לעולם.

ברכות פרק ט׳ פסקה שי״א

המגמה האלוקית מתגלה דרך כל פרטי המציאות

כאשר הממשלה העליונה תבא ע"פ עצת ד' למטרתה, צריך להשכיל כי לולא דבר ד' המתלוה עם כל ממשלה היותר קטנה הפרטית, היו יכולים הפרטים ללכת הלך והתרחק מן התכלית הנרצה, עד שבקיבוץ של ריחוקים רבים ודחיות מרובות מהמון שלטונות קטנות, לא הי' אפשר כלל לבא לסוף להתכלית העליונה המקבצת את כח כל השלטונות אל מקום אחד ואגודה אחת. ע"כ עלינו להשכיל, כי לא זזו המקרים הבודדים של הממשלות היותר נמוכות מהיות מכוונים לפי ערך התכלית שצריך לצאת מהמין האנושי, בהתארגו לתכנית ממשלת דעת אחת גדולה ואדירה, "והי' ד' למלך ע"כ הארץ". ע"כ גם הצד הקטן שבמשרות שהוא משמש בתור מעבר אל האחדות האנושית תחת דגל אחד, דגל שם ד', גם הוא מן שמיא מוקמי, ומושגח הוא בדרכיו לפי הצורך של הפקת התכלית, לפעמים בדרך סיוע ולפעמים בדרך ניגוד, שגם הוא הנהו מצרכי הסיוע, כאשר בארנו.

ברכות פרק ט׳ פסקה שנ״ו

המגמה של עם ישראל, והדרך להופיע אותה בפועל

ודבר זה הנוהג בצרת הפרט נוהג גם בצרת הכלל, שאז ג"כ יאתה התכנסות תחת דגל ישראל, והתשובה לשמירת תורה ומצוות, והתעוררות הרעיונות ברגשי קודש שהם מיוחדים לישראל, שעי"ז יתחזק רושם היהדות ויתחמם הלב באור ד'. והרוח הישראלי יחזק ויגבר חיל, ובזה ממילא מתקרבת ג"כ התכלית הגדולה העליונה הכללית. כי עומק המגמה הפנימית של ישראל, היא היא בעצמה הקריאה בשם ד' לכל באי עולם, לבשר שלום לכל מעשי ד'. אמנם בפועל יצאו דברים כאלו לאור ע"י ישראל בעת הרווחה, בעת שקרן ישראל יתרומם, ובעניינים הפנימיים שלו הרוחניים והגשמיים, כבר יהי' הכל מתוקן טוב ויפה ברוב יתרון, אז תבא ברכת אברהם בפועל "ונברכו בך כל משפחות האדמה". אבל בעת צרה, ראוי להרבות רכוש הרוחניות הפרטית, "ישגבך שם אלהי יעקב", הוא עוביה של קורה, המתאחזת גם לענפים רחבים ממעל, גם לשורשים מסתעפים מרובים מאד מתחת, כי גם עמים יאמרו "לכו ונלכה אל הר ד', אל בית אלהי יעקב".

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ג׳

יסוד התועלת, מה שימצא האדם לאשרו בהיותו קרוב לשאוב קרבת השי"ת ושרשי עבודתו ממקור מעשי ה', מיחושו אל הטבע ולחוקיו ההולכים בחפץ עליון למטרת הטוב והצדק האלהי, הוא שיחקק טבע החפץ אל הטוב בנפשו ג"כ חקיקה טבעית, עד שימצא את עצמו עומד בהיכל מלך הכבוד ב"ה, שסביבותיו כולם משרתיו עושי דברו, שמים וארץ וכל אשר בהם, אשר בחזקת יד הצדק, המלא עולם מכבוד מלך עולמים, יהיה נמשך להיות גם הוא ממלא את אשר בחוגו הוא להשלמת החפץ העליון אשר באדם, לא יכון דבר זה כי אם בהשלמת התורה והשכל...והרחקה זאת מיסוד הטבע, היא באמת הקרבה והעמדה על יסוד עז וקיים, "לעולם ד' דברך ניצב בשמים, לדור ודור אמונתך, כוננת ארץ ותעמוד, למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך". טבע המציאות, שורש האמונה והמוסר, וכל החוקים שבטבע הרוחני והחומרי, כולם עומדים הכן לפי התכנית הגדולה של עבודת מלך עולמים ב"ה וקבלת עול מלכותו, "כי הכל עבדיך", ומצד טבע המציאות הם מוכנים לעבדך, ואם יתחולל כח מפריע, מדי יעבור וישקוט ישובו לטבע עבודתך הקיים באמתת מציאותם, וכפרה לא מעכבא.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״ב

ומתוך שמשיג המשכיל את החפץ העליון והמטרה האלהית, [שהיא] רחוקה מכפי המצב השפל ההוה, שע"י בחירת האדם נשפלה, הרי הוא משתומם מרוב צער של ירידת האדם. ובהשגתו את התעודה האלהית, ירגיש עמה יחד הצער הגדול על האור הבהיר המתרחק מבני אדם, מפני חסרון חפצם לשא מרום עיניהם, לדעת מעשה ד' הגדול. ד' ממרום ישאג, מרום המחשבה והעצה האלוהית להגיע את האדם לרוממות מעלתו, והוא בשפל יושב, בהתרחקו בחייו הפרטיים מאור פניו, בנמיכת דעת וחסרון שכל. וממעון קדשו יתן קולו, קול אלהים הראוי לחדור ברגש הלב גם באין דעה והשכלה גדולה, אך היא נדממת, עד שכל מוסר והוד, כל מדה יקרה, אינה תופסת את מקומה הראוי לה בלב הבריות. ועי"ז המעשים הולכים ויורדים, ומקום הדום רגלי ד', מקום ההוראה והמעשה, "כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלים", אינו ניכר בחיים המגושמים אשר לאדם, שגורם סילוק שכינה וחורבן ביהמ"ק. ע"כ בכל השלש משמרות דהוי הלילה, על [כל] משמר ומשמר הקב"ה שואג כארי, שנאמר ד' ממרום ישאג, לעומת רוממות השכל, שהי' ראוי להתגבר במין האנושי בהתיחדו עם שלמות עצמו. וממעון קדשו יתן קולו, לעומת כח הרגש הנשפל ונדחה. שאוג ישאג על נוהו, לעומת המעשים, שזהו יסוד נוה ד' בעולמו, "מקדש ד' כוננו ידיך". אמנם אע"ג שאין הדבר ניכר איך המהלך הולך לעשות את חפץ השי"ת באחרית, מ"מ ידענו ברור שהגבורה העליונה תבא לתעודתה. ע"כ היא רק לערכנו מתאחרת, ואין אנו מרגישים את מהלכה, אבל מ"מ היא פועלת את פעולתה לבא לתכליתה לקץ הימים. ע"כ השאגה היא כארי, הבטוח בכחו כי עז, ימין ד' רוממה.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ט״ז

המציאות בכללה יש לה תנאי מצב אורגני, הפועל ונפעל מחלקיו הכלליים אל הפרטיים, ומהפרטיים אל הכלליים. וההשקפה תוכל להתחיל לפעמים על הערך של הסיבוב בהתחלתו, מצד הכח הפועל, מהתנועה הקרובה אל הכלל הגדול והרחוק, ולפעמים ג"כ תושקף הפעולה החוזרת מהכלל הרחוק והמקיף אל הענין הקרוב והמוחש. בערך פועל, הדברים מצטיירים בהתחלתם, כשהם צועדים לפעול, והם עושים את רישומם מפרטיותם, ע"י קישורם אל כלל המציאות, באין בודד בטבע ומציאות הכללית, על המציאות מן הפרט אל הכלל. ובערך נפעל, מצטייר הדבר כענין פעולה חוזרת בסוף, שיתגלה שינוי כללי בענין קטן פרטי בתור אות על החליפות (והענינים) [להעניינים] המקיפים הפועלים. בתור השקפה פועלת צריך לחשוב תחלת משמרה, אמנם אז תחלת משמרה ראשונה א"צ סימן פרטי, בעוד שכללותה מוחשת ביותר, וראוי לתלות בהרושם הגדול של החליפה מיום ללילה את כל פעולות הפרטיות שתחת שנוי זה. ואם מצד הכח הנפעל הנהו דן, שזהו באחרית, וסוף משמרות קחשיב, אבל סוף משמרה אחרונה א"צ סימן, באשר גמר הפעולות מכל הסיבוב הוא הבאת היום, הכולל בודאי בכללותו את המגמה של כל הנפעלים בזה.

סדר זרעים פסקה א׳

כל חלק שבתורה וכל כשרון יחידי בה, יצורף לחשבון גדול, מעשה אבות יורשים בנים, וההגיונות המתבררים בדור אחד ע"פ התורה ילך לאורו דור אחר עוד הלאה, עד שדרישת התורה והגיונה הוא יהיה העמוד הימיני להוציא לאורה את כל התעודות הכלליות הרמות, חוץ ממה שפועל ת"ת רב טוב לשעה, לתיקון המעשים והמדות לאור ד' ואהבתו. "אור עולם באוצר חיים", "חיי עולם נטע בתוכנו".

סדר זרעים פסקה כ״ט

אומה שיש לה מטרה עליונה ונשגבה היא מציינת את דרכה לחבב את העבודה, כי רק בעבודה ויגיע כפים בלאום, יסודרו חיים כשרים וישרים. והנה אם לא הית' לה שאיפה יותר גבוהה מחיי הגוף, לא הי' לה לפנות לעושר וגדולה, אבל כיון שיש לה נפש רמה השואפת להגדיל פעלה בעולם, ע"כ תשאוף ג"כ לעושר ע"י העבודה. אמנם העושר לא יהי' מכוון לעצמו כ"א כדי שעל ידו תבא להאיר את עצמה ואת העולם באור החכמה והדעה האמתית, אור ד' אלהי עולם. וזאת היא תעודת ישראל, השור הולך לפניהם, מכוון אל העבודה "רב תבואות בכח שור", וקרניו מצופות זהב, להורות שאל העושר תביא בדרך ישר רק העבודה, ולא לשלול ולבוז ולבלע חיל זרים, רק בכח וגבורת שור בעבודת יגיעה ועמל. אמנם לא זאת היא גמר התעודה כ"א עטרה של זית, המורה אורה, כשמן זית שבמנורה המורה לאור תורה ודעת, הרוצה שיחכים ידרים, סימן לדבר מנורה בדרום. וכן אמרו חז"ל ביונה שהביאה עלה זית, דבר המביא אורה לעולם, כלומר מגמתינו שהעבודה תביא לעושר והעושר לעטרת החכמה והאורה, למען יאמרו כולם: יגדל ד' מעל לגבול ישראל. זאת היא מגמת העבודה והעושר, עטרה של זית בראשו.

סדר זרעים פסקה ל״ח

ע"כ נחלקה כאן ההגדה, בתחילה יאמר "הגדתי היום לד' אלהיך" מכוון כנגד האחדות המעשית, ובזה פונה הוא אל הכהן ומיחד עליו שם שמים, כלומר ע"פ ההדרכה הכוללת היוצאת מההשפעה הכללית, ע"פ התורה אשר יורו מורי התורה היושבים במקום אשר יבחר ד', בזה אמצא מגמת ביאתי לארץ. ואין בענין המעשה מבוא לרגש העצמי, כי אפי' תהי' התחייבות המעשים ע"פ הוראת ב"ד נגד הכרתו ודעתו הפרטית, מחוייב הוא לבטל דעתו נגד שלמות הכלל של האומה בכללה שצריכה להתנהג ע"פ מוריה.