מוות

ברכות פרק א׳ פסקה י״א

טעם נתינת הכבוד למתים. טעם ההימנעות מאמירת דברי תורה בפני המת, וטעם המחלוקת ביחס לאמירת דברי הרשות בפני המת. האם כבוד המת זה רק מצד שהגוף היה אמצעי לנפש, שהרי הגוף עצמו הוא חומר עכור ואינו ראוי לכבוד, או שהגוף עצמו ראוי לכבוד משום שהוא מיועד להזדכך לעת התחיה

נראה טעם המחלוקת תלוי באיכות טעם נתינת הכבוד של המתים שנתחייבנו בה. לבד מה שנסתפקו חז"ל על כמה פרטים, אם הוא יקרא דחיי או יקרא דשכבי, עוד יש להסתפק אם הוא מטעם שהי' הגוף משמש לנפש המשכלת, ע"כ ראוי להוקירו ולכבדו לכבוד הנפש. או מטעם העתיד, שהרי אע"פ שהגוף בזה"ז הוא חומר עכור שאינו ראוי לכבוד, אבל לעת התחי', שיזדכך, יהי' ערכו נפלא ג"כ מצד עצמו, כמבואר בדברי קמאי ז"ל, וכמש"כ כמה פעמים בדרושים בארוכה בעה"י. ונפ"מ אם מצד העתיד, מענין התחי', ראוי לדעת כי כח התחי' תלוי בכח התורה, כדחז"ל ע"פ "טל אורות טלך" כ"מ שי"ב טל תורה או הדבק לתורה, א"כ ראוי שיוכר שזהו טעם הכבוד, ע"כ ראוי לחשות רק מד"ת, להראות בזה כבודו באותו הדבר שממנו תבא שלמותו העתידה, שכבר הוכן אליה יותר מן החיים אשר המה חיים עדנה, כדחז"ל: "והמתים להחיות". וא"ד ס"ל דעיקר טעם הכבוד הוא מפני העבר, שהי' שימוש לנפש המשכלת בעוה"ז. ובכל הליכות אדם יש בהן הכנה לשלמות, להולך בדרך ד' ומקיים "בכל דרכיך דעהו", שכל גופי תורה תלויין בה. ע"כ כיון שראוי לחשות מד"ת מטעם ההוראה של העתיד, שעדיין לא בא לידו, ק"ו על ההוראה של הכבוד העבר ששייך ג"כ בכל מילי דעלמא, אשר באמת גם כבוד התחי', אע"פ שעקרה תליא בד"ת, מ"מ מסובבת היא מכל פועל אדם בדרך ישרה, ויסוד הכל במעשה המצות, כי כל האומר אין לי אלא תורה גם תורה א"ל, ע"כ ראוי להודיע ולהראות שהכבוד נמשך לו ממצבו בעוה"ז ג"כ.

ברכות פרק א׳ פסקה י״ח

והנה יש עונשים פרטיים לעבירות פרטיות, אבל עונש חיוב מיתה הוא עונש כללי, שכל העונשים נכנסים בסוג החיים, שממעטים ממנו הנאת החיים או מסבבים צער בחיים, אבל המיתה היא עונש שכולל הכל. ע"כ בשביל שעובר ע"ד חכמים, שבזה הוא עובר עבירה כללית בפרץ הסייג לתורה בכללה, עונשו שחייב מיתה, עונש כללי.

ברכות פרק א׳ פסקה כ״ד

וכל אלה הדרכים יכונו רק להחזיק את הכוחות הטובים, אבל לא להחליש שום כח מכוחות הנפש. אלא שאם עכ"פ לא אזיל, אז ההכרח להשתמש במדה שהיא מחלשת את הכוחות הרעים, הבאים לעבור גבולם ע"י התגברות הדמיון הכוזב לחבב הנאות העוה"ז יותר מהראוי, ע"כ יזכיר לו יום המיתה, אבל אם אפשר להשתמש באופן המחזק את הכוחות הטובים, היא עצה יותר הגונה מהדרך שהיא להחליש את הכוחות הרעים, כי בהחלש כוחות הנפש לא ימנע שיהי' זה הפסד גם לדברים הטובים.

ברכות פרק א׳ פסקה ל״ג

מיתת בנים גורמת לצער הרגשי הגדול ביותר. כשרגש אהבת הבנים הוא לשם כבוד שמים, יתכן שהוא יהיה כפרה לעוונות הרגש, ובכך תימנע מיתת הבנים (וכנראה כוונת הרב ש"וחיית ורבית" זה מכח "לאהבה את ה' אלוקיך" שבתחילת הפסוק)

המעשים מתחלקים בכלל לשלש מערכות, לשלמות וכן לחסרון: השכל, והמעשה, וההרגש. שבשלשתן יתכן מעשים טובים ורעים. והנה לעומת חטאי השכל יכופר בעסק התורה, חטאי המעשים בגמ"ח, אך חטאי ההרגש הם קשים להתכפר. כי גדר התשובה והתיקון הוא להוסיף ביתר שאת על מה שחסר מקודם. והנה שלמות החכמה יוכל להוסיף יותר מהרגלו וחיובו המצומצם, כדחז"ל רגיל לקרות דף אחד יקרא שני דפין. וכן המעשים, ירבה בצדקה ומעשים טובים מרובים. אבל ההרגש כשם שהוא טוב ומחויב במדתו, כך יותר ממדתו אינו מעלה ושלמות כלל ועלול להזיק. ע"כ אין תקנה בהרבות בהרגש אפי' לטוב, ע"כ יכופר במיתת בנים ל"ע, שהוא צער הרגשי היותר עצום ל"ע. אמנם אם יסכים בלבבו שתהי' כל הרגשתו באהבת בניו רק למען כבוד שמו ית', נראה שהוא כפרה הגונה לעונות ההרגש. וע"ז נאמר "וחיית ורבית וגו' " .

ברכות פרק א׳ פסקה ל״ד

היחס בין צער חשוכי ילדים לצער הורים ששכלו את בניהם

...אע"פ שלענין כפרת עון, השי"ת ברחמיו מחשב כופר העון לפי ערך ההפסד אע"פ שהוא גדול מההרגשה, מ"מ לענין יסורין של אהבה אין ההפסד מועיל כלל כ"ז שאינו מרגיש. ע"כ יסורין שההרגש עיקר בהם, הם יסורין של אהבה, אבל יסורין שההפסד עיקר בהם, אינם יסורין של אהבה. ע"כ נגעים בצנעה, ההרגשה עיקרית בהם, אבל בפרהסיא בא לו הפסד מה שנתבזה בעיני בנ"א, שלפעמים אין הוא עצמו מרגיש בזה, וזה אין יכול להיות בחשבון של יסורין של אהבה. וכן בנים דהוו לי' ומיתו, ההרגש גדול מאד ר"ל. ובדלא הוו ליה כלל אע"פ שההפסד גדול מאד מ"מ ההרגש אינו גדול כ"כ לפי הערך של ההפסד, ע"כ לא יהיו בכלל יסורין של אהבה. והראי' מריו"ח שאמר דין גרמא דעשיראה ביר, שפי' רש"י וגברא רבה כריו"ח לא יהי' לו כ"א יסורין ש"א, ותוס' הק' משאר צדיקים, ולע"ד פשוט, שהי' מפרסם הדבר ואם היה מצד חטא ח"ו, הלא חציף מאן דמפרסם. וע"כ בכלל יסורין של אהבה הוי, משו"ה פרסם הדבר לקדש ש"ש.

ברכות פרק א׳ פסקה ס״ט

ויש עוד מקור לרעות מצד השכל המשובש שלא השלים חוקו, שמהן תולדנה המלחמות הכוללות הממיתות, וזהו בשעה שהחמה זורחת והמלכים מניחים כתריהן בראשיהם ומשתחוים לחמה, שיבוש הדעות השולט בעולם הוא גורם כל הרעות המוסריות הכלליות והחמריות, כמו שביאר הרמב"ם. ע"כ כשתמלא הארץ דעה את ד' אז "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי". ובהשגת האמת יתבטלו ג"כ המלחמות ותחדלנה הרעות היוצאות מהן.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ו

השלווה ביום המוות או הפחד ממנו, כמדד לרמתו הרוחנית של האדם. ערך מיתת הנשיקה

כשם ש"עת מצא" יציין הזמן, שהוא כנקודה שממנו יצאו קוי אורה לגורל חייו בעתיד, כמו כן מסמן הדבר עת ושעה אחת, שבה ניכרות תוצאות חייו כולם, אם הם בדרך טוב ורצוי בעיני ד' או בדרכי חושך. וזה יבחן מיום המיתה, כי האיש ההולך בכל ימי חייו אורח צדקה ומשרים ותם ויושר ויראת ד' מנת חלקו, עליו נאמר "ותשחק ליום אחרון". כי לא הדביק נפשו יותר מדאי בתאוות החומריות, גם תשוקת החיים הרוחניים ונועמם מצויר יפה בנפשו, ע"כ לא יבהל כ"כ מיום המות ולא יכבד לו. להיפך הרשע, לו הוא יום חושך ולא אור, כי כל ימי חייו הוא דבק רק בחלאת התאות החומריות וחלאת המותרות. והוד הנפש וחמדת המוסר ואור החכמה ודעת את ד', שהוא נחם נצחי לנפשות הצדיקים, הם רחוקים מכליותיו, לו יכבד מאד יום המות. ע"כ יתפלל כל חסיד תמיד, להיות הבחינה שלו, של קלות יום המות בעיניו ושלות נפשו בו, לאות על משקל נפשו כל ימי חייו, וביחוד שהוא אות ג"כ על שלמות נפשו הנצחית. ואמר רבינו יונה ז"ל בשע"ת כמה יכבד וימר יום המות למי שלא הפריד נפשו מתאות עוה"ז. וכן כ' הרמב"ם במו"נ על ערך מיתת נשיקה שהיא ההתעצמות בחיי עד, הבאה מאהבת החכמה והטוב, שהיא נועם ד'. והנה המדרגות בקלות יום המות וכבדו, רבות לפי ערך התחלפות החיים המוסריים בהאדם לפי מדרגותיו. ע"כ נעמה מאד מליצתם שגימ' "תוצאות" יש מיני מיתה.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ז

משמעות המוות ביסורים שונים ובמיתת נשיקה

קשה שבכולם אסכרה. היא באה ע"פ רוב להרשעים הגמורים, כדחז"ל על לה"ר, וכיו"ב. והכונה היא על היסורין הפנימיים, בלהות שאול וביעותי אלה הבאים לרשע במותו, כאמרם שדומה כחיזרא בגבבא דעמרא דלאחורי נשרא. וא"ד כפיטורי בפי ושט. ב' הלשונות המה שני ציורים לשתי מדרגות רשעים: ישנם רשעים שבהחלש כוחותיהם הגופניים, המה רוצים יותר להתחזק בחיים החומריים, ובראותם שכוחותיהם אפסו ואין להם מנוס אחר ונחם, הם נעשים עי"ז יותר דבקים באהבת הגוף ותאוותיו מזמן שהי' בידם טובם המדומה, ע"כ הוא דומה כחיזרא בגבבא דעמרא דלאחורי נשרא. שעוד הנפש מתרחקת מהאור העליון ע"י יסוריהם, וגעגועיהם אל הגוף מתרבים ביותר, וזאת הרשימה פועלת על הנפש ג"כ אחרי הפרדה, ע"כ היא יורדת למטה כי לא תוכל לעלות. וא"ד כפיטורי בפי ושט. היינו עצם החיבור התמידי, שכל ימיו הדביק נפשו לגופו בתור קבע, ולא עלתה על דעתו לשום לב לדאגות קבועות וצרכים נפשיים שיבאו בהכרח בקץ ימי חיי הגוף. ע"כ הרושם של דבקות הנפש ותאותיה אל הגוף, מצד התשוקות התמידיות שנתן מקום רק לתאוות הגוף, כאילו קישור הנפש עם הגוף הוא קבוע לעד לעולם בלא שום הפסק וביטול, ד"ז דומה לפיטורי בפי ושט שקובעים אותה ע"ד קבע, ע"כ הפירוד קשה מאד. ונגד מה שבכלות כוחו וראותו באבדן הגוף, הוא מוסיף אהבה לו מחמלתו והכמרת רחמיו, מאחר שאינו מצייר הטובה היוצאת מזה, הוא דומה כחזרא בגבבא דעמרא דלאחורי נשרא....

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ח

נראה דריו"ח למד אותנו שלבד התכלית של הנחם הפנימי, שראוי לשום אל לב להיות למרכז שעל ידה יכוין אורחותיו במעגל ישר, ראוי ג"כ לצרף מה שיניח לו שם טוב בעולם, ויהי' רוח הבריות נוחה הימנו עד שיקבר בכבוד והוד, לא מצד אהבתו את הכבוד בחייו ואף כי אחרי מותו, כ"א להיות זכרונו חי בדור יבא, והליכותיו הטובות יהיו לקו לבאים אחריו, ונמצא מטיב עם זולתו ג"כ אחרי בואו אל קבר, ובמיתתו הוא קרוי חי. או יאמר ש"לעת מצא" אינו כולל דוקא המקרים היותר נכבדים שבהם תלוי גורל אשרו, כ"א ראוי לשום לב ג"כ לכל המקרים קטני הערך, שכולם ילכו במשור, כדי להיות דבק עם אלהיו אשר בידו להושיע בכל עת.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ז

שני דברים ישנם הדרושים שניהם לשלמות האדם, השכל והרגש...אמנם אנשים מצוינים נמצאים, שבהם ישתלמו שני הכוחות בשלמותם, יכירו את הידיעה האמיתית ע"פ השכל והקישיו ונסיונותיו, ומזה תולד להם בשלמות הרגשת ההוד שיש במעשה האלהים, שיסודה היא אהבת ד' הבאה מהכרה נפלאה באהבתו וחסדיו. ע"כ אמר "פיה פתחה בחכמה", שההתחלה לעולם צריכה להיות בחכמה בכח השופט ועמלה של הידיעה האמיתית ומתבואת החכמה. "תורת חסד על לשונה", רגשי נועם רגשי קודש, במי מצינו בתוקף ועז התקבצות הידיעה וההכרה, המביאה לידי רגש נשגב, בדוד נעים זמירות ישראל, שלא הסתפק בשירתו לקחת הרגשות שטחיות מהענינים הגלויים בראשית ההשקפה, כ"א דר בחמשה עולמות והתבונן בחכמה רבה את כל מעשה ד' והנהגתו את האדם, מראשית יצירתו ועד יומו האחרון, ועד בכלל. עד שהתנשא לתעודת נשמת האדם העליונה, הנשארת במות הגויה. רגש כזה אינו בא ממקור רגש טבעי פשוט כ"א אחרי עמל וידיעה עמוקה, והוא חיבור של תורת חסד שממנה תוצאות לרגש ושירה, עם מקור חכמה, לדעת ולהבין בחשבון את משטר המעשים, שעליהם הרגש בנוי.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ל

ואחר כל אלה הנה הפליאה היותר גדולה, המבהלת לב קצרי הדעת ומביאה לעצב ושממון את ההולכים רק אחר הרגש הבא מהתפעלות החושים לבדם, הוא יום המיתה, הנה הוא ע"ה נסתכל ביום המיתה, וראה מה גדולה היא החליפה הנפלאה שהאדם מתחלף מחיי גשם לחיי רוח, מחיים מלאים חשכת ספיקות וצללי רשעה, לחיים מלאים אור וצדקה ונועם ד'. הכיר ביתר שאת מהחכמה הצפונה את תורת החסד שיש בזה, ואמר שירה.

ברכות פרק א׳ פסקה קל״ט

חבטינהו אארעא, בהיותו רואה שהדרכתו להם הוא ללא תועלת, ובהוסיפם דעת יוסיפו רעה והשחתה, הניחם על טבעם להתנהג כבחירתם. מנשה חי'. שעכ"פ היה בו איזה רעיון מוסרי אע"פ שהושחת, מ"מ כיון שיש איזה מאור שכלי, הוא ראוי להתקיים, מפני שהרי הוא לא ישחית עכ"פ את הגוף בתאותיו המשולחות, כי הכיר שעכ"פ למען התמדת הגוף דרושה הנהגה רוחנית במקצת עכ"פ. ועוד כיון שעכ"פ יש לו איזו מטרה ומקום (לחשוב) שכליות, יבא יום (ויתבשל) [ויבשיל] שכלו ויכיר כי אבד דרך וישוב, כאשר כן הי' אצל מנשה. אבל רבשקה, שהיתה תכונתו גשמית כולה, בלא שום צירוף מוסרי, מת. כי נחלשו כוחותיו הגופנים ונהרסו משיטופו בתאותיו הרעות מאין מעצור. והיתה ברבשקה התגברות כח ההוה בדרך רעה בולטת. והתגברות כח הנצחיות פעלה על מנשה, להיות עכ"פ מצרף רגש ורעיון שכלי להוללותיו. ודין גרמא לו, שעכ"פ התקיים במלכות, ויצא ממנו חוטר וזרע מושל, וגם בעצמו שב אל ד'....

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ב

ויותר יש לדעת, שהאמונות התוריות באמתתן הן ממשיכות עמהן שלמות מוסרית נשגבה לכל המין האנושי. והנה אמונת תחיית המתים, לבד אמתתה היא עמוד המוסרי של השלמת האדם בעולם. והנה אין אנו מדברים לעומת הכופרים בכל תחי', הרשעים המוחלטים שגם בתחיית הנפש והשארתה הנשגבה לא ירוממו, שהם הם המהרסים את כל אושר האדם, וכל חלקת המוסר יכאיבו בנכליהם, כי תנתן יד לכל פושע ועול לפלס חמס ידיו ולאמר "אכל ושתו כי מחר נמות", אלא שגם עם אמונת השארת הנפש לא יוכל עוד המין האנושי להתרומם אל רוממות מעלתו המוסרית, רק עם אמונת תחיית המתים הגופנית. כי האדם להיותו במעלת שלמותו האמיתית, צריך שיהי' שלם בנפשו גם שלם בגופו. ותכלית השלמות היא, שתהי' נפשו רוממה תמיד לשאוף אל תכלית השלמות, שבזה יגיע לשלמותו ויזכה ג"כ את זולתו. אמנם לזכות לתכלית השלמות הנפשית בכלל האנושי[ו]ת, צריך ג"כ הרחבה של שלמות גופנית חמרית במעלה עליונה. והנה לפי טבע האדם יוכל אחת משתי אלה להיות, או שישים דעתו רק על ההוה ולא יחשוב ע"ד הנצחיות, הנה מזה יצא רפיון כח מוסרי בודאי כי יהי' לבבו פונה רק אל צרכי השעה, ומזה יבא לעשות עיקר רק את הנעימות המורגשת בחוש. ואם ישים לבבו אל התעודה הנצחית, אז הלא הציור שגופו וכל רגשותיו והמית החיים שבו והדרם יחד לעפר ישכבו, תשפל רוחו, אף שיחזק אותה ע"י הציור האמיתי של החיים השכליים. אבל הציור המופשט לא יוכל לתן תנחומים לחגור מתנו בעז וגבורה, ובהכרח ישפלו כוחותיו. אבל עם אמונת תחיית המתים, בהיות האדם השלם יודע שלסוף כל סוף החיים הגופניים יתעלו ויהיה להם אחרית ותקוה, שהם ילכו שלובי יד עם החיים הנפשיים באין ביניהם הפך והתנגדות, אז תרומם רוחו בכל עת לעסוק בכל מיני השלמות, בין הגופניים בין הנפשיים, רק יזככם להיותם פונים אל תכלית הטוב והנשגב...וק"ו הדברים, הרחבה נפלאה כבנין ביהמ"ק, שבו צריך שתתאחד בעוסק בו הרחבת הדעת וחוזק הנפש לתעודה הנפשית הנצחית, ועם זה לא יעיבהו יגון הפסד הגוף שמביא ציורים שפלים, המחלישים את הכשרון לההרחבה החמרית. וכיון שהשלמות הזאת נובעת מיסוד תחיית המתים, ראויה היא להשפיע חיים למי שחשוב כמת מצד הגזירה הכללית, למען יהי' חי חיים גופניים המשלימים את החיים הנפשיים באין שום התנגדות. ע"כ כפל הדברים בשירתו, חזקי', "חי חי הוא יודך", והאריך לספר "כי לא ישברו יורדי בור אל אמיתך". א"כ מאין יבא השבר אל אמתתו ית' לבני תמותה, כ"א מידיעתם את השלמות העתידה לבא לסוף בתחיית המתים, ע"כ לעולם הם נקראים חיים.

ברכות פרק א׳ פסקה קע״ב

טעם שלעתיד לבוא בעם ישראל כבר לא יהיה צורך במוות, ובאומות העולם עדיין כן יהיה צורך במוות

...כחן של ישראל שהודיעו דעת ד' ודרכיו, שהם צדקה ומשפט וחסד בעולם, שם רסן שלא יוסיף הרע להגדיל עקב יותר מדאי ולשלול לגמרי את רוח הנדיבה של האדם. אמנם כ"ז שישראל בגולה, פועלת פעולתו זאת בהעלם ומועלת עכ"פ להשביח שאון גלי רעת הירוס המוסר וחוזק הרשע. אבל כשירים ד' קרן עמו, אז יהיו גם המסדרים את הכוחות החומריים הנתונים לכל עמי הארץ, איך יפעלו כל אחד לתכלית למען הטוב והצדק. ע"כ ילכו עמים רבים אל הר ד' ואל בית אלהי יעקב, לאמר יורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו. ומ"מ גם אז לעת השלימות הכללית, שיהי' העיקר הסידור השלם, צריך יהי' להנהיג סדר ג"כ כדי שלא יתרומם הרע החומרי המביא לפריעת מוסר ולשבור מוטות הצדק, כאמרם ז"ל "כי הנער בן מאה שנה ימות והחוטא בן מאה שנים יקולל" באו"ה כתיב, ובישראל נאמר, "בלע המות לנצח ומחה ד' אלהים דמעה מעל כל פנים" .

ברכות פרק ב׳ פסקה ט״ז

הנה (להמדרגה הפחותה מהאדם) [למדריגת האדם הפחותה] הזאת, טוב לה יותר אם היו הרודים בהם יודעים שיחשם להם הוא יחש של מקנת כסף, שעכ"פ ישגיחו על בריאותם ועל אורך ימי חייהם כשם [שהם] (ש)משגיחים על קניניהם לחזקם ולהברותם. אבל בהיות מצב האמללים האלה נעזב רק על מדת הצדקה של תקיפי בנ"א, נמצא גורלם רע מאד. למשל העובדים מפני דלותם במערות וכיפי עפר ששם האויר משחת, וכמה סכנות צפויות להעובדים ע"י הריסות מפלי העפר וכיו"ב. אם היו העובדים עבדים וקנין כסף להבעלים, אז אף בהיותם דלי מוסר לא היו חסים על כספם להיטיב את מצב העובדים, לטהר את האויר, לחזק את התקרות לבל יזדמן שיעשו מכרותיהם קבריהם, כי יחוש על עבדיו וישמרם כשומר כספו ונכסיו. אבל עכשיו יאמר העשיר אביר הלב, הנה אם יקצרו ימי חיי הפועלים ע"י השחתת האויר, לא יפסיד מאומה, כי בשכירות שמשלם מדי יום ביומו ישיג פועלים אחרים. ואם בבת אחת יקברו חיים מהם מאות ואלפים, לא לו נוגע הדבר. וכ"ז בא מפני שנאבד יחש הקנין, וחשבנו להתרומם למעלת המוסר הגבוה שהוא מושג האחוה.

ברכות פרק ב׳ פסקה נ׳

נתן פתרון על מציאות היסורין בעולם, שהוא מאחר שתכלית החיים היא המות, והאדם מוצא את תעודתו לאחר כלות חייו הארציים, הנה לולא היסורין שמחלישים מעט את קישורו לחיים הגשמיים, למען תוכל הנפש למצא מרגע מהר בהפרדה מהם, הי' קישור הנפש אמיץ באהבת החיים החומרים, והי' מונע משלימותה, געגועי' אל הגוף ומקריו, כפי כח ההרגל, ע"כ יצר השי"ת בחכמתו, שהנפש לא תמלא ולא תמצא קורת רוח בעוה"ז, באשר סוף אדם למות, וסוף בהמה, שאין להם נפש מרגשת הרגשה עמוקה, היא לשחיטה. שנעשה מיתתה בבת אחת ואין צורך להעתיקה לאט לאט מכוסף החיים, עם שהכל למיתה עומדים, ע"כ תפס ציור השחיטה, שהיא ההעתקה מן החיים בלא הקדמות קודמות להחלישם. וה"ה שבע"ח המתים מיתה טבעית, אינם בעמל האדם הרואה בחייו הרבה תלאות ומכאובים, עד שבאריכות ימיו הוא מוצא מנוחה במיתתו והיא לתכלית מנוחת נפשו, וכיון שכל תלאות החיים הן לתכלית מנוחת הנפש בבית מרגועה, א"כ למדנו, שאושר המנוחה הוא להיותה שם משגת האמיתיות שקצרה ידה להשיג בחברת החומר, א"כ אשרי אדם שגדל בתורה ועמל בתורה.

ברכות פרק ב׳ פסקה נ״ג

שמן טוב מורה על המשוחים, שהדור מסכים למנותם, ולפעמים אינם פועלים כ"א על דורם ובחייהם. אבל החכם, שעיקר פעולתו להשלמת הרבים היא, יום המות נבחר אצלו מיום הולדו, שאז יאיר אורו ביותר ע"י דבריו הטובים שהשאיר לדורות, בספרים או ע"פ תלמידיו אשר הניקם משדי חכמתו.

ברכות פרק ג׳ פסקה א׳

יסוד האמונה לדעת כי אין חסרון מוחלט במציאות, וכל חסרון שאנו רואים, אם הוא חסרון לפי השקפתנו הפרטית, איננו חסרון כלל כ"א יתרון והכנה טובה לשכלול הכלל...כמו כן הדבר נוהג בחיים ובמות, אנו רואים את החיים טובים, והפעולות השלימות שהחיים עושים ממלאות את לבבינו אור ותפארת. אל יחשוב האדם, כי למות אין כל תעודה כ"א הוא חסרון מוחלט, מאחר שאין בו אותה השלימות שאנו מכירים בחיים. לא כן הדבר, כי יוצר כל ית', שכל אשר עשה הוא טוב מאד, לא יעשה דבר רע מוחלט. ע"כ צריך להשכיל כי גם למות יש תעודה ותכלית, וע"ז אמרו חכמינו ז"ל: " 'והנה טוב מאד' זה המות". א"כ יש מקום במציאות, ששביתת פעולות החיים גם היותר שלימות שבהן, כקיום המצות ות"ת, היא ג"כ שלימות. ע"כ בעמדו בביה"ק שם לא יעסוק בתורה ומצות, להראות שיש כאן מקום במציאות לשלימות אחרת, שאינה בגדרינו ואיננו משיגים אותה. ואם עשה כן, ומראה שהמות הוא חסרון החלטי, ושאין מקום כלל למציאות מעלה של שביתת פעולת החיים, עליו הכ"א "לועג לרש חרף עושהו". כי צריך להראות שלמות העושה העליון ית' בכל תארי המציאות, אם כי גבהו דרכיו מדרכינו, ומחשבותיו ממחשבותינו.

ברכות פרק ג׳ פסקה ב׳

הקשר בין כבוד התורה לכבוד המת

השיווי של הנהגת הכבוד בס"ת לעצמות אדם, ילמדנו כי כאשר תכלית כבוד ס"ת היא להוקיר את דבריה ולהיות חרד לקיים בפועל כל הכתוב בה, כדי שנגיע אל השלימות האמיתית, כן הכבוד הניתן לעצמות האדם במותו, יהי' לנו להוראה על ערך היחש שיש לגוף עם השכל האלהי השוכן בו. ומפני ששלימות השכל היא דבר מושכל ומושג, נדע שכפי אשר תשיג ידינו להנהיג את הגוף על דרך שלימות בדרכי קודש וטהרה, יוסיף השכל אומץ. ע"כ גדלה מאד חובת השמירה לכל פרטי תורה הנוגעים [רובם] ככולם ביחש הגוף, מפני הקשר האמיץ שיש להעצמות הגופניות עם השכל הנקי, ותצא לנו תורה אחת, מכבוד עצמות כמכבוד התורה, להוסיף עז בדרכי ד', שהם חיים למוצאיהם ולכל בשרו מרפא.

ברכות פרק ג׳ פסקה ג׳

הוקרת ערך המוות, ומשמעות הלויית המת

ההלויה תלמד שיש יחש לחיים עם המות ושפעולות החיים עושות רושם במצב המות, ובזה יתעורר לכבד את ד' בפעולות החיים שבידו כל ימי חייו, מפני שאינן פעולות שכלות כעשן, כ"א [הן] יתיצבו בלבוש אחר ע"י המות, אבל מציאותן תתמיד ותתן פרי. ומי שאינו מלוה, אפי' יודה בנצחיות הנפש וגם בתחית המתים, אבל אם לא ישים לב שיש חיבור לכל פעולות וארחות החיים גם אחרי מות האדם, וכפי הליכותיו בחיים ימצא אז ערכו האמיתי, עוד לא מלא תעודתו בכבוד ד', שעיקר המגמה מזה היא שלימות יצוריו. וההלויה תציין עוד, שנסיעת המות היא למעלה יותר רמה ממציאות חיי החומר. ע"כ על המלוה אומר הכתוב: "מלוה ד' חונן דל", כמלוה המאמין ללוה, אף שאין עיניו רואות את כספו, אבל הוא בטוח באמונתו, כן בטוח הוא אף שרואה החיים כלים לעיניו, מ"מ הוא יודע להוקיר ערך המות, מפני היותו בטוח על צדקת ד'. כי לא לשוא ברא את האדם, ונפח בקרבו נשמת חיים רק לעשותו משחק לפגעי הזמן החומריים, כ"א לתכלית נשגבת נעלה, שימצא ביותר באחרית הימים. ויש בזה עוד הערה. כי רגשי העוצב שיוליד המות, גם הם לטובה המה, להכניע לב האדם וטבעו הקשה, למען יוכל לנהלו באורח חיים. כמו שמציאות העוני בא ג"כ להוליד מדת החנינה בנפש העושה צדקה, שהוא קנין נצחי וטוב בעצם הנפש לעולמים. והנה המשתמש בהיתרון שבא מאלו הדברים שנדמים לרעים, הוא מכבד את ד', שמוציא אל הפועל את התכלית הטובה הצפונה בהם, כפי הכונה האלהית העליונה. וכן המלוה את המת ומועיל עליו הרושם של "והחי יתן אל לבו" ומישר דרכיו, הוא מכבד את ד'. כמו כן החונן דל ואביון הוא מכבד את ד', במה שמראה התכלית הטובה שיש בכל דבר, אפי' הנדמה רע.

ברכות פרק ג׳ פסקה ד׳

ידענו ששלימות נפש האדם היא שתהי' בגוף, ע"כ תכלית האחרונה של השלימות תהי' בתחית המתים. אמנם אע"פ שאין מצב הנשמה אחר המות קודם תחית המתים בשלמותה, מ"מ יש לה שלימות גדולה ומציאות נכבדה. ע"כ בהראות יתרון פעולות החיים יראה כמחרף אותם, שמראה הצד שהם חסרים. והנה אם לא היו בנ"א עומדים למצב שלאחר המות, א"כ לא הי' להם כל מושג מזה, שיש לכבד ג"כ את המצב ההוא ע"פ תעודתו. אבל כיון שלמחר באין אצלינו, ויש מצב כזה בהם בכח, יש להם אפשרות להשיג ציור כבוד של המצב העתיד, א"כ למה מחרפין אותנו עכשיו, ראוי להם לצייר הצד שיש במצב שלילת הגוף לטובה ג"כ. גם הורה בזה שהמושגים שאינם נתלים בחמרים, והם עונג לנפש בעוה"ז, ימצא זה העונג לנפש ג"כ בהפרדה מהגוף. והנה אחד מהדברים שנפש אדם ישר מתענגת עליהם היא אהבת רעים. וראוי להתבונן כי מציא[ו]ת האהבה איננה תלויה בגוף ובמקריו, כ"א בהשגת הנפש את עצמה וזולתה ובהעריכה את יקרת ערך כל אחת לאמתתה, א"כ ראוי שלא לעשות דבר המפריע אהבת רעים לפי חקי האהבה. וכ"ז ללמד לעצמינו השארת הנפש וכוחותיה, למען נוסיף אומץ לעדן את כוחותיה בדברים שהם כבוד לנושאיהן לעד לעולם, שהם מושגי הטוב והיושר.

ברכות פרק ג׳ פסקה ה׳

יחסם השונה של צדיקים ורשעים למוות ולפחד ממנו

ציור ההעדר של המצוי עצמו לפי האמת יקשה מאד, כי איך יצייר לאמתתה העדרו, וציורו עצמו צריך הוא למציאות של נושא הציור. אמנם אפשר לצייר העדר זולתו, או העדר איזה דבר המתיחס לו, בצירוף של התמדת מציאות עצמו. ע"כ הצדיקים הם מתעצמים בכל רגשותיהם ותשוקותיהם לדברים שאינם בנויים דוקא על הגוף ותאוותיו ותשוקותיו. כי אהבה לשם ד' ית', לתורתו, לדרכיו הגדולים, לעמו ישראל, ובכלל אהבת הצדק, האמת, החסד והיושר בהם מתעצמת נפשם, וההרגשות הללו הן יסוד חייהם ומרכז תכלית מאוים, א"כ עיקר מציאותם המה מרגישים בדברים נצחים, ומקרי הגוף שהם כלים במות המה משקיפים עליהם כדבר שהוא רק מצורף לעצמם, ע"כ יכולין לצייר מיתתן לאמתתה, ואינה מחרדת אותן יותר מדאי, ולא מבלבלת שמחתם בהשגת השלימות והטוב, ואינם אובדים את הרגש קיום עצמם בציורם. אבל הרשעים, שכל מרכז חייהם נתעצם אצלם בתאוות החומריות ובהשגת החושים לבדם, והקנינים הנפשים הם משקיפים עליהם כעל דבר טפל וזר להם, אי אפשר כלל שיוכלו לצייר על נכון מיתתן. כי בציירם מיתתן יציירו אפיסת עצמם והעדר מציאותם, ואז מי הוא המצייר. ע"כ לא יוכלו לצייר דבר זה באמת, לבד ההבהלה הטבעית שמוכרחה לפול עליהם בציירם מעמד שבו יסופו כל מגמותיהם ויכלו כענן, ע"כ אינם יודעים מאומה.

ברכות פרק ג׳ פסקה ו׳

בהיות שמרבית קשר חייו נקשרו לדברים נעלים למעלה מגדרי הגוף ומקריו, והם עיקר חייו בחיים, ואינם נפסקים כלל במות כ"א מוסיפים זוהר. ויותר יתפרש שבח זה בבן איש, להורות כי השלם האמיתי, ציוריו האמיתים אינם זזים ממנו ומתלוים עמו בכל פנותיו, עד שהקישור הטבעי של העמדת בנים, יהי' גם למגמת פנים של הצדק והטוב, שעומד לעד.

ברכות פרק ג׳ פסקה י״א

ספק גדול הוא לחוקרי הנפש אם המושכלות הם עצם הנפש, או שעצם הנפש הוא דבר נעלה מכח השכל, והיא נושאת את המושכלות. והנה אם עצם הנפש היא המושכלות, העצם לא ישתנה, ואין ציור לשכחה והעתקת מושכל בנפש, ואין כלי לה לצייר צער כזה של שכחת מושכלות ואבדונם. אמנם אם היא רק נושאת אלו הקנינים והם בה מקרה, אפשר שיעתקו ממנה, ויש כלי ואפשרות גם לנפש הנבדלת מהגוף לצייר האי צערא.

ברכות פרק ג׳ פסקה י״ד

והנה כוחות הנפש מוכנים להשכיל, ישנם בכל אדם, אלא שמי שע"י הנהגה רעה התנהג בחשיכה ויצא מסדר הישר שע"פ התורה והשכל, נעשו כוחות נפשו מטורפים וסבוכים, עד שאינו יכול להשתמש בהם להוציא מהם אפילו השגה שפלת ערך, ואותם הכוחות עצמן שמועילים להשגה כשהם כסדרם, מונעים הם כשהם בעירוב וסיבוך. ודומה לקבורה במחצלת של קנים, שהקנים המוכנים לכתוב בהם דברי חפץ, השתרגו בערבוביא, ומונעת ממנה השיטה הראויה לפי מעלתם עכ"פ. אולי ע"י מה שהקניטתו אשתו, מתוך טרדת הנפש, לא הי' יכול לעסוק בהשגות גדולות בסודות אלהיים כדרכו של אותו חסיד לפי מעלתו, הי' מוכרח להשפיל השגתו בדברים מעשיים, כעין אותם שמשיגות הנפשות הקשורות עדיין לכוחותיהם החומריים. וזהו לן בביה"ק, כלן בעומקה של הלכה, הסתכלות באותן ההשגות המעשיות, והיתה השפעת ידיעתו, ע"י הרוחות המשיגות לפי מצבן, שבאותה שעה הי' קרוב לערכן בהשגה, כי השגות המעשיות בעסק העולם, שפילות הנה לפי ערך מדרגת חסיד העומד בסוד ד', כדברי הרח"ו ז"ל בהק' שעה"ק.