מנוחה

ברכות פרק ט׳ פסקה שנ״ח

החיים הם מלאים מלחמות, ומי שמחליק את הדרך בעיני חבירו ואינו מעוררו על החתחתים והמכשולים שיש בדרך החיים, בין מכשולים רוחניים בין מכשולים גשמיים, הוא נוטל ממנו את גבורת רוחו להיות חמוש במלחמה נגד הדברים הרבים המפריעים את האדם מלבא לחפצו התכליתי. ע"כ יעורר האדם את חבירו בעת נסעו ממנו, לאמר דע לך כי השלום עוד רחוק הוא מאתנו, עוד לא השגנוהו, יען כי רבים לוחמים לנו, ע"כ השתדל נא להסיר כל מונע מלבא אל הטוב. לך לשלום, אבל לא תחשוב שגם הדרך עצמה היא מרוצפת משלום, עד שאתה הולך בשלום, בתוך השלום, לא, הדרך היא מלאה מכשולים נעדרי השלום, ובהשתדלותך להתגבר על כל אלה תבא אל השלום. לא כן היא תעודת מנוחת הנפשות, מי שהשלי ם חוקו בחייו , כבר לוחמים אין לו, מפריעים מנוחתו אפסו, ותכלית המעלה היא שהמלחמות הגופניות של הנטיות החומריות לא יהיו תופסות מקום כלל בעלותו אל הר ד' להתענג באור פני מלך חיים. ע"כ הברכה היא לבא אל מנוחת עולמים, לך בשלום, כלומר גם הדרך תהיה לפניך מושלמת לבד מחוז החפץ, שיש אפשרות ג"כ למעלה ע"ג מעלה, אבל דבר מפריע ומונע לא ימצא, דבר המשבית את השלום ומצריך התגברות. ביחוד מצויירים בזה שני קוטבי המוסר, ציור החיים בעמל, וציור המות במנוחה. ציור החיים בעמל וחיוב התחזקות, תוסיף כח לעבודה ולחריצות. ציור המות במנוחה, תמעט את פחד המות ותרגיע את הרוח ותעודד ג"כ לעבוד ולפעול במשך זמן הפעולות ימי החיים, מתנת אלהים, לעבוד להרבות הטוב והשלום.

ברכות פרק ט׳ פסקה ש״ס

אר"ח ב"א אמר רב, ת"ח אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב כו'. העונג מתיחש לכל דבר ע"פ תכונתו, כשיהי' נשלם כפי התעודה היותר נשגבה המוכנת לו. והנה בין כל כחות המציאות יש כחות פועלים וכחות נפעלים. מובן הדבר ששלימות הכחות הפועלים הוא שלא יהי' להם כל עיכוב ומניעה מלפעול פעולתם, ושביתת הפעולה הוא נגד חקם והפך עדונם. וכחות הנפעלים ענוגם הוא קבלת הפעולה והמנוחה, ואם מחסרון פועל בהם יצטרכו המה לפעולה, ה"ז הפך ענוגם. כן בנפשות, הנפשות שמטבען הן שקטות ונוחות להיות מתנהלות ע"י השפעת זולתם, אות הוא על טבען ותכונתן להיות נפעלות. ע"כ בבואן להשלמתן ראויה להם המנוחה, לבל תצאנה מחוגן להיות הן פועלות. אמנם ת"ח, המושפעים מכח עצמם ועומדים להשפיע ולנהל את זולתם, זאת היא עצם תכונת נפשם להיות פועלים. ע"כ עינוגם והשלמתם היא רק הפעולה התדירה והמתקיימת, שאינה נחדלת לעולם בכל הגוונים שיש להחיים. ע"כ תכלית עידונם היא התנועה המתמדת והפעולה שאינה פוסקת, "ילכו מחיל אל חיל".

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה א׳

קבלת עול מלכות שמים של שתי העונות שביום, ערבית ושחרית, (מעירים) [מעירה] אותנו על התכנית המחולקת שיש במהלך האדם, כשהוא הולך ומתעלה בדרך ישרה, עבודה פרטית ועבודה משותפת. הערב הוא זמן שהאדם נפרד מחיי החברה, הוא נח בצל קורת ביתו, ובחברת משפחתו. אם החיים אז יהיו קדושים וטהורים, יתנו עדותם בעת "יצא האדם לפעלו", להיות פועל ונפעל מהחברה הציבורית, שימשיכו חוט של חסד, עד כדי לרומם [כבוד] ד' וכבוד תורתו ית' בעולם.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ו׳

הרגשות היותר נעלות וקדושות, התקועות באמיתות טבע הנפש האלקית, מתגלות בלב בני אדם בכלל גם בלא דרישה יתירה, כי הצפיה הכללית האנושית היא נוטה למושג האמת בכללו, ע"כ משתוה הענין לעומקה של תורה בפעמים רבות. ע"כ [באה] ההרגשה, שיש מן טהרה בנפש שהיא אינה דורשת מעשה בפועל, כ"א תובעת שיניחוה על מצבה, ולא יפריעוה בטומאות הבלי דמיונות רעים, והיא ממילא לפי טבעה אשר הוכנה מיד אדון כל הנשמות תעלה במעלותיה. ואם היה הכתוב עסוק בטהרה פועלת, הדורשת מעשה, היה אומר בתואר פעולה, ויטהר. אבל באומרו וטהר, הורה על הדעה של השבת הנפש למנוחתה, שבזה מאליה תהיה נטהרת, (והעברת) [וע"י העברת] הרשמים המקדירים מנגד עיניה תופיע עליה נהרה מעצם טבעה, כאשר עומק המציאות הוא טוב.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ט׳

תכונות היום, הלילה ובין השמשות, והופעתן באישיות האדם

תכונות היום והלילה פועלות את חותמן ביחש הנפש החושבת, פעולת הצירוף אל הכלל מהיום, ופעולת ההתיחדות בפרט [מתיחסת] אל הלילה. אמנם ההתיחדות הזאת היא מדרכת לצירוף של כלל יותר גדול ורחב כאשר ביארנו, אבל לכאורה אין אנחנו יכולים לחשוב בחשבון הרשמים המביאים יתרון כ"א אותם שהם ברורים, או מצד היחש של הסביבה החיצונה המקפת, דהיינו במילוי אור היום, או של הפנימית היחידה, בסילוק אור היום, וחשכת הלילה, [ה]מביאה את האדם לכינוס נפשו בעצמות הוייתו פנימה, אבל הציורים המטושטשים, שאינם נגמרים לא מצד ההקפה החיצונה ולא מצד הכינוס הפנימי, בהם לא ימצא האדם מנוחה והרחבת מושגיו. אבל באמת כל זה איננו כ"א השקפה קצרה, אבל בהקיף האדם את כל המון המחשבות אשר על מרחב הרעיון, אז יכיר וידע שגם המחשבות שאינן נגמרות, העולות בטשטוש, והציורים הכהים, גם הם מכלל השלמת ההבנה במציאות החומרית והרוחנית, וכשהם מתאחדים יחד עם הציורים הגמורים והבהירים, מכללותם ישתלם האדם להכיר הכרה מלאה את המציאות ופעולותיה, וממנה יקח לו לסולם למעלות בקודש, לדעת את ד' ועוזו.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י׳

היום והלילה אפשר לסמנם בציור מושגים נפרדים, שכל אחד יש לו תעודתו בפני עצמו, ועל פי תכונתו ילכו גבוליו ומחלקותיו של כל אחד. ויש לסמנם ג"כ ביחש המצטרף הזוגי, כי היום הוא עיקר המציאות, והלילה הוא כעין תולדה ממנו, המקבלת אליו. לעומת העבודה של היום תקביל המנוחה של הלילה. והנה סימני השעות, מקורם הוא היום כפי הוראת החמה בבאה ובצאתה. וע"פ אותו הציור שהלילה הוא חותם נחתם מכח היום, ראוי להשאילו את חילוקי הסימנים שהם בעצם היום בטבע, שהם השעות. וכאשר רוב מצות התורה הן נוהגות ביום, והוא זמן המעשה, שהוא הטוב היותר נשגב בחיים, ראוי לכל הליכות התורה לסמן הלילה ג"כ בשעות מעין היום, ולא בסימנים מיוחדים לפי תכונת הלילה המיוחדת. והנה מושג הקבלת הלילה לעומת היום אפשר[י] בשני ציורים, או שהוא מקביל לעומת היום העבר, או הבא, בתור ציור המנוחה הבאה אחר העבודה, או הקודמת לה למען תת כח לעבודה, או שתהיה מכוונת לשניהם יחד, לעומת העבר בתור מנוחה שלאחר העבודה, ולעומת להבא בתור מנוחה המכשרת לעבודה. כשהמציאות הזמנית נערכת בציור הפרטי של האדם, הנה נערכת רק או בתור הכשר להבא או [כ]תכלית מנוחה בשביל [ה]עבר, ושניהם הם מקבילים לעומת היום, זמן המעשה והעבודה.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״ב

הלילה כפי תכונתו, שהאדם הפרטי יוכל להתיחד עם נפשו, ע"כ באמת הוא צריך לקחת החלק היותר גדול בהשתלמות האנושית, בחכמה ומוסר ודעת השי"ת, שרק ע"י התעלות כל איש פרטי בבנ"א יוכל הכלל להתעלות. והנה הצפיה האלהית היא מגדת את תכלית ההשלמה האנושית, שתלויה בה ג"כ השלמת כלל המציאות. אמנם הירידה האנושית בסבת החטא וקלקולי המוסר בכל דור ודור, הם גורמים שההשלמה הפרטית מתנהלת בצעדים מדודים מאד, ולפעמים עוד ירחיק המין האנושי ללכת, ויסור מדרך הישרה שכבר התחיל לעמוד עליה, וכ"ז מפני שאין הפרטים מתרוממים בהתיחדם לאחוז דרך טובה, להתקרב לאור ד' ודבר קדשו, כ"א בהיותם מעורבים עם חיי החברה. ביום הלא הטרדא ומהומת החיים יטרידו כל שכל מהתנשא למעלה חשובה, ובהתיחדם בלילה בחייהם הפרטיים הנם יורדים ג"כ לשפל מדרגת החיים, עד אשר נשקיף על מצב המציאות בכל לילה, אשר מצאנוה נחלקת לשלשת חלקים, המנוחה מעבודת העבר כערך העבר הזמני, המנוחה בתור חיים בפני עצמם בתור הוה, והמנוחה לחדש כחות בהתנערות קרוב לעבודה הבאה בעתיד, כולם נמצאים נמוכים, מבלי משאת נפש לדעת ד' ועזו, להתרומם לאותה התרוממות האנושית שגבורתו ית"ש היא כוננה אותה לתעודתה הרוממה.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״ג

התחלת המנוחה היא רק להכרח העבר, אין לה ציור נפשי, והרי כל ענינה אצל האדם, ההטבעה החומרית. ומתראה בכלל הבריאה ע"פ השלשלת הנעלמה, האוחזת בכח העצה העליונה של החכמה האלהית כל חלקי המציאות זה בזה, בתור חמור נוער.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״ד

המנוחה בחלקה השני היא כבר התחלה אל העבודה ע"י התעוררות נפשית פנימית הנוטה למעשה. כבר יש בהענין תעורה נפשית, המתגלה בחוזק הנפש במדתה היותר קטנה, נמצאת בכלבים שהם עזי נפש.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״ז

החלק המתיחש למנוחה, הוא יותר נפעל מפועל, ע"כ ראוי לחשוב סוף משמרה ראשונה, שבה בולטת מטרת המנוחה במין האנושי. בהתעוררות הפעולות כבר כח הפועל נעשה ניכר, והמשמרה האחרונה כבר נועדה להכנת התח[ז]קות הפעולה וכח הפועל, ע"כ חשיב תחלת משמרה אחרונה. אמנם המציאות היא נשקפת לבד [מ]הערך הפועל שבכל פרט והערך הנפעל שבו, ג"כ במצב חיבור של הקצוות הללו בפגישתם במרכזם, ע"כ ראוי לחשוב ג"כ אמצעיתא דאמצעיתא בתור מרכז פנימי הפוגש קוי הפעולה וההפעלה בנקודה מיוחדת ונאחדת.

סדר זרעים פסקה ל״ד

ותחת אשר באין רגש טהור ואין צפיה טהורה, יוכל בעל האמנות לבזות בלבבו את האיכר שמלאכתו בשדה, ועומד בתרבותו במעלה נמוכה מאותה התרבות של בעלי האומניות שכוללים כל כשרון חברותי מעשי, בהיות הלב טהור ונאמן, יבא הרגש הברור לכבד עד מאד את התם והיושר שבחיי החברה הטבעיים, ולהכיר כי תכלית העמל המלאכותי היא לא להיות נשקע בשאון החיים החיצוניים, כ"א למצוא כל הצרכים האנושיים, בין צרכי הגוף בין צרכי הנפש, מרווחים, למען יוכל האדם לחיות במנוחה ושמחת לב חיים טבעיים, מלאים שקט אהבה ותם.

שבת פרק א׳ פסקה ט׳

הלילה שווה בערכו ליום, למרות שעיקר העשייה היא ביום, אך ללא המנוחה בלילה לא תתאפשר העשייה ביום

...כי כך היא מדתו של הקב"ה במעשה בראשית, שכל הבריאה כולה אחוזה היא בחלקיה יחד, וכל הדרוש לאיזה השלמה כללית מושפע הוא במדה רחבה באוצר הפרטי שממנו בא השפע. הבקר והערב יום אחד הוא, אע"פ שהיום הוא האוצר בקרבו את הוד החיים, את העבודה והרגשת החיים. אמנם הערב מספיק למנוחה וחליפת הכח, ע"כ הם יחד יום אחד בכללותם, שוים במעלתם לענין ההשלמה הכוללת. ע"כ גם העוסק בטובת הכלל, ודן דין אמת לאמתו אפילו שעה אחת, הרי כל פעולותיו הפרטיות נותנות בו כח להפיק בטוב טעם את ערך הדין.

שבת פרק א׳ פסקה ט״ו

...א"כ הידיעה של התכלית היא עצמה מסייעת לקרבנו אל התכלית, כי השבת מורה על השלימות האנושית הגנוזה בה בכח, שלא יצאה אל הפועל מסבת החטא. שהרי לולא שנפל האדם במוסריותו, עד שיצרו אורב לו תמיד וצריך הוא לגזירת "בזיעת אפיך תאכל לחם", למען יהיה מוטרד בטרפו ויגיעת ד"א מסייעת ג"כ להשכיח ממנו עוון, ע"כ לפי טבע האדם עכשיו שנפגע כבר, הרי הטורח ועמל המלאכה היא שלימות לו. אמנם לא לזה נוצר, כי עוד יבא אל גמר תעודתו שלא יהי' צריך לעזר ההטרדה החומרית בעמל המלאכות הרבות, שצרכי החיים בצירוף קלקולי הטבע הזקיקוהו להן, אז יהי' לו העונג האמיתי, המנוחה, למען יתענג על ד' ועל טובו. א"כ השבת בקדושתה תזכיר לאדם שעומד הוא לעלות אל מעלה רוממה, שתהיה קדושת מדותיו מעשיו ודעותיו קבועות בו, ו"נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה", עד שתהיה המנוחה והעונג המתלוה עמה ראויה לו. זאת היא מתנה, שעם הידיעה לאן פניה מועדות, תוביל את המחזיקים בה אל מטרתה. אבל בבלי דעת, אם לא יכיר האיש הישראלי שיש יתרון לאדם, שעוד יבא זמן ויקום במעלה עליונה ורוממה הרבה ממה שהוא עתה, עד שהקדושה האלהית, ההליכה בדרכי ד' ועשות הטוב האמיתי יהיה כל ענוגו וחשק לבבו, גם זאת שסאת היכולת והחכמה תתגדל ותתרחב ויכיר את הוד ערך הטוב והצדק ואת גבוליהם הרחבים, מה יוכל להוציא מן השבת ואיזה קדושה עליונה יוכל להכיר ביום מנוחה, אם יחשוב שכל שלימות תעודתו אינה כ"א עמל מלאכה וכשרון המעשה שתחת השמש, איכה יקרא ענג ויום קדוש ליום אשר יבטלהו מתעודתו באסרו עליו כל מלאכת חרש וחושב.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ב

הקדושה, המנוחה, העידון, המה הסגולות המיוחדות לחיי האדם הפנימיים כשהם על טהרתם והשלמתם. הצורך במנוחה חיצונית בשבת, הוא כדי להתאים את החיים החיצוניים לחיים הפנימיים, ולהשרות גם על החיים החיצוניים רוח מנוחה וקדושה

אחד מיסודי קדושת השבת הוא להשוות [את] החיים החיצוניים אל ערך החיים הפנימיים, שכפי רב המרחק שביניהם יגרע מצב האדם ויהי' יותר רחוק מצביונו ששם לו אדון כל החפץ בהצלחתו. הקדושה, המנוחה, העידון, המה הסגולות המיוחדות לחיי האדם הפנימיים כשהם על טהרתם והשלמתם. אבל מה רחוקים המה מהחיים החיצונים, שנסתבכו ככה ע"י אותם החשבונות הרבים שבקשו להם בני האדם, ושכחו מצדם את אשר עשם אלהים ישר. ע"כ השבת בקדושתה היא מחזירה את כח החיים הפנימיים, שנחלש ע"י מה שהתעמר(ו) בו (ככה) [כח] החיים החיצונים בצורתם [בצורתו] העכורה המתנגדת לו. ועוד זאת יתרה יעשה, יסול דרכו על החיים החיצונים להשוותם אל החיים הפנימיים, למסך עליהם רוח מנוחה וקדושה, רוח עדן וחן. ע"כ צריך להיות נשמר בקדושת השבת מאד גם בצדדיו החיצונים. ע"כ אסרו בו חכמים ז"ל הרבה משום מראית עין, (והורחבו) [והוסמכו] הדברים החיצונים ע"י הנביאים, (הלכתא ואסמכינהו אקרא), "וכבדתו", שלא יהא (הילוכך) [מלבושך] של שבת כשל חול, כבדהו בבגדים נאים ובכל מיני כבוד וקדושה חיצונית עודפת על הפנימית העיקרית, כדי שתפעל על החיים החיצונים שהם הם הצריכים תיקון, להשרות עליהם רוח קדושה ומנוחה.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ח

השבת היא יום המנוחה המורה ליום שכולו שבת. ע"כ בשבת קודש, ראוי לאדם להעמיד נגד עיניו את הבריאה מצד הטוב שבה, מצד המנוחה העדן והעונג, מצד הקדושה והברכה שבה, שהם הם יעמדו לעד ולעולם ועוד יוסיפו רב יתרון, וכל הרעות והצרות, החומריות והרוחניות, הלא יעברו וינדפו. ע"י מחזות של מחלה ומוות בשבת יאבד האדם הון רב של קדושת הציורים הראויים לשבת קודש מצד הזכרון למעשה בראשית, שיפעול להרשים בלב האדם אהבת ד' וכל קדושת התכונות רק בנשאו דעו למרחוק ויתן לפועלו צדק

השבת היא יום המנוחה המורה ליום שכולו שבת שעליו נאמר "טוב להודות לד' ", "כי שמחתני ד' בפעלך". והיינו שמי שיסתכל בחיים ההוים שהם מלאים רעות רבות מצרות מחלאים ומיתה וכל אביזרייהו, הלא יגזר אמר שנח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא, ואיכה זה יתעורר מצד ההשקפה הזאת להודות לד' ולשמח במעשיו. אבל כאשר יתבונן האדם שמצב ההוה איננו כ"א מעבר לחיים טובים ומאושרים, לחיים שהרשעה כעשן תכלה, והרעות הרבות אשר שרשן הוא במה שהאדם באדם ישלט לרע לו, יכלו, והדיעות והמדות ועמהן המעשים יזדככו, ובזה יסורו ג"כ הרעות הטבעיות שלא הוכנו כ"א כדי להכניע יצר לב האדם ולבצר זדון לבו, א"כ המתבונן בחיים ההוים בתור מעבר לחיים מאושרים שמלאים עדן ומנוחה, הוא ישמח מאד במעשה ד' וישכיל שטוב להודות לשמו ית' על כל מה שברא. והנה בהתנשא האדם אל המושכל הגבוה הזה יתרומם מעל כל פגעי העולם ההוה וימצא עצמו כולו שוכן כבוד ברום מעלה, כל מי שיש בו דעה כאלו נבנה ביהמ"ק בימיו. העתיד יתיצב נגד עיניו כמו שכבר הוא במציאות, כי באמת הלא האושר שאין בו ספק ישמח לבב האדם ג"כ טרם באו, בידעו שהנהו נכון ומזומן. ע"כ בשבת קודש, ראוי לאדם להעמיד נגד עיניו את הבריאה מצד הטוב שבה, מצד המנוחה העדן והעונג, מצד הקדושה והברכה שבה, שהם הם יעמדו לעד ולעולם ועוד יוסיפו רב יתרון, וכל הרעות והצרות, החומריות והרוחניות, הלא יעברו וינדפו. אמנם האדם באשר הוא אדם יוכל להשתלם בציורו האמיתי והמשמח הזה רק בשעה שלא תתיצב נגד עיני בשר שלו צורת המציאות ההוה בניוולה. אבל כמעט יחזה את הצד הגרוע שבמציאות, את המחלות והתמותות, תעכר רוחו ולא יוכל להתרומם על המצב ההוה, ולהתגבר על ההפעלה שיפעלו עליו חושיו. א"כ יאבד ע"י מחזות כאלה הון רב של קדושת הציורים הראויים לשבת קודש מצד הזכרון למעשה בראשית, שיפעול להרשים בלב האדם אהבת ד' וכל קדושת התכונות רק בנשאו דעו למרחוק ויתן לפועלו צדק. ע"כ בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת, שאמנם בקושי יתגבר האדם בשכלו על מראה עיניו, וידע כי אין כדאי להקדיר רוחו הטוב מצד רעות המעבר, בהסתכלו בטוב העתיד העומד אחר כתלנו, בהיות נגד עיניו וחושו מר המות וקדרות האבל הנמשך ממנו, רעת המחלות וצרותיהן המסובבות מהן, שכל אלה יפעלו על נפשו בהיותו עסוק בנחום אבלים וביקור חולים, באותם העשוקים הנאנחים והנאנקים מתגרת יד הרע והקלקול השורר בעולם כעת, בעודנו מלא רשעה ומוטה עמל ואון. ע"כ רק בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת.

שבת פרק א׳ פסקה נ׳

הכחות הרוחניים פועלים הרבה על הכחות הגופניים לאמצם ולחזקם. הנוחם, האהבה, וכל רגשי יושר וצדק שבאים בלב האדם במנוחה וטוב לב, הם ג"כ מחזקים [את] הכחות הגופניים ע"י חיזוק הכחות הנפשיים, "יראת ד' תוסיף ימים".