מעשה

ברכות פרק ה׳ פסקה כ׳

והנה יסוד הדעת הוא להבין שאם שתכלית השלימות היא השכל וההכרה האמיתית, אבל א"א שיבא לתכלית הנשגבה הזו כ"א כשישתמש עם כל כוחותיו וכשרונותיו לזה, דהיינו שישתמש בהרגש במקום שצריך הרגש, וישתמש בפעולות במקום שצריך פעולות שע"י ישתלם השכל ותתברר ההכרה ותביאהו התפילה לשלימות תכליתה. ע"כ צריך שיחתוך בשפתיו, להורות שתבא לו שלימות המדעית ע"י פעולותיו הגופניות, הצריכות להשתלמות הציור...ויען שמהדעה האמיתית הזאת שתכלית השלימות היא השלימות הפנימית, אם לא תובן כראוי, תצא מזה תקלה לזילזול המעשים החיצונים, ובאמת רק על ידם ובעזרתם תבא השלימות המדעית האמיתית, ע"כ יחד עם איסור השמעת הקול, יבא החיוב המעשי של חיתוך השפתים, שהיא דוקא פעולה מעשית יוצאת מן הכח אל הפועל.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״א

...גם חובת התפילה היא לא רק עבודתה לשעתה כ"א שתפעול ג"כ על סדרי המעשים של אחר התפילה. והשיכור אם שהוא נח להתרגש אפילו לטוב ולצדק, אבל אינו ראוי לכוון קצב ומדה טובה וישרה למעשיו ע"פ הרגשו. כי הכוחות המוסריים צריכים דעה נוחה ומיושבת להבדיל בין הקודש ובין החול בין הטמא ובין הטהור, והשיכור כל העולם דומה לו כמישור ואינו יכול להכיר ערך ההשחתה שבמעשים בלתי הגונים, ע"כ אסור להתפלל.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ה

שני ענינים מגדירים דרכי עבודה זרה: האחד: הוא הגדלת הרגש וכח המדמה בסילוק השכל, יוכל לבא לע"ז שבאה מצד השקפה שטחית הפועלת רק על ההרגש "פן תשא עיניך השמימה", ולא ישיב אל לבו לדעת בשכלו מי ברא אלה, ע"כ שיכור שמתפלל מגדל כח הרגש וההתרגשות בלא צירוף השכל הוא כעובד ע"ז. ויש עוד בע"ז, שיסוד עבודת השם ית' הוא שהמעשים כולם הם נובעים מן השכל הטהור של עבודת ד'. שהרי אחדות השי"ת תלמדנו שבכל פינות שאנו פונים במציאות אנו מוצאים אחרי ריבוי החזיונות הפרטיים שבמציאות שחק האחדות שורר בכולם, ע"כ גם בשכל עם המעשים חק האחדות שורר והמעשים כולם צריכים שיהיו נובעים מן השכל ע"י הרגש הטהור הבנוי ע"פ השכל, והמעשים ממנו באים. אמנם ע"ז שמשברת בשקרה חק האחדות, על ידה נאבדת ג"כ אחדות השכל עם המעשים. ולהפך, המעשים משתלחים ע"י ע"ז חוץ לשורת השכל, ע"כ תמיד מחובר עם ע"ז כל תועבה, כי בסילוק האחדות מכלל המציאות מסתלקת ג"כ מהאדם הפרטי. ע"כ שיכור שאין בו יכולת לשלוט על מעשיו ע"פ השכל, א"כ איננו ראוי כלל שיאיר עליו בשכרותו אור האחדות, הוא כעובד ע"ז בהתפללו, שתפילתו לא תגרר אחריה שלימות המעשים. ע"כ נקרא עובד ע"ז, וגם שיכור שמתפלל, בשם "בליעל", שמורה על העדר העול. העול הוא עול השכל האמיתי שאינו נמצא בטהרתו כ"א בתורת ד' הטהורה והתמימה הנובעת משכל האלהי, והשיכור, וכמותו עובד ע"ז, אינם ממשיכים העול של השכל אל המעשים, ע"כ הם דומים בענינם ושמם.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ח

והנה תכלית כל נסיון כבר נודע שהוא רק להוציא השלימות הצפונה בעומק הנפש מן הכח אל הפועל הגמור, ע"כ חנה, אם שחשה בעצמה שתשוקתה הגדולה להעמיד בן היא נעלה מכל תשוקה טבעית, חשבה בנפשה אולי עוד לא יצאה אצלה זו השלימות מן הכח אל הפועל לגמרי, וצריכה היא פעולה ממשית שמורה על חשקה הנעלה מכח טבעי של רגש האנושי, שמזה יתברר חפצה שהוא רק בשביל תכלית הנשגבה והאדירה, שבשבילה ראוי לחולל ג"כ נפלאות ושינויים של ארחות הטבע. ע"כ "אם ראה" מוטב, הכונה אם כבר יצא אל הפועל חפצי הנשגב והוא כבר נקי מתערובות תשוקה טבעית מוטב, כבר כדאי הדבר שתעשה הבקשה חוץ לדרכי הטבע. ואם לאו שעוד לא יצא לגמרי ולא ניקיתי מתערובות חשק הטבעי, "תראה", אעשה פעולה שתתברר בזה תכונתי הפנימית ואז תראה מחק התורה, ואהי' מוכנת באמת ג"כ להעשות בקשתי.

ברכות פרק ה׳ פסקה ל״ט

יסוד כבוד ד' שהוא מקור כל השלימות, אינו מפני שהוא ית' צריך לכבוד בריותיו, כ"א מפני שע"י הכרת כבוד שמים, יבא האדם לכל שלימות בין בדיעות בין במעשים.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ט

והנה כך היא המדה באדם, כשהוא עושה פעולות ואינו בא [בהן] למטרתו מתחלש לבבו, אבל כשיודע שכל פעולה תקרבהו למטרתו אלא שלפי רוממות המטרה צריך המון פעולות, לבבו מתאמץ להוסיף בעבודתו. ע"כ אמר "קוה אל ד' ", והתקוה היא שלימות בעצמה, ויסוד התקוה הוא [מעלת] השלימות הראוי' להמשך מכשרון המעשים המוקדמים לה, וזהו כל יסוד ההנהגה ותכלית פעולת התפילה. ע"כ נאמנה תדע כי בכל ציור של תקוה לד' נתקרבת אל המטרה, אלא שלא הגיעך עדיין מצד שעוד לא השלמת, ע"כ "חזק ויאמץ לבך" להשלים, "וקוה אל ד' ".

ברכות פרק ה׳ פסקה צ״ו

גדר הדעה האמיתית הוא להשתכל איך לכונן את כל מעשיו וציורי רגשותיו ע"פ השכל והשלימות האמיתית שהוא רצון השם ית'...והנה ביהמ"ק נקרא נויו של עולם, הנוי הוא שלימות הציור, להורות שכדי שישתלם העולם בכח המדמה שהוא אב לכל הפעולות וממנו יצר כל המעשים. ע"כ בהיות ביהמ"ק בעולם, באה שלימות גדולה לכח הציור האנושי וממנו מתישרים המעשים והתכונות. ויושר המעשים שבא מצד שלימות הציור כתבנו שהוא נערך בערך כפול, מצד עצם הציור והמדמה כפי כח קיבולו של האדם, ומצד ההכנות ע"ז בפועל שנעשו מיד השם ית' יען כי המדמה גם הוא נברא בחכמתו ית' לכונת השלימות.

ברכות פרק ה׳ פסקה קט״ו

מעשה האדם לעומת מעשה ה'

ג' מיני הכנעות ראוי שיצייר האדם בהתנפלו ובציירו אמתת גדולת אדון כל יוצרו יתברך: הא', ביטול השכל והחכמה האנושית שכאין נחשבת לעומת גדול העצה ית' שאין חקר לתבונתו. הב', ביטול הנטיות הטבעיות שראויות כולן להיות נכנעות רק לפי המושג ברצון השם ית'. והג', ביטול הפעולות כולן, שיכיר כי כל מעשיו כאפס נחשבו נגד מעשי ד' יתברך, שגם כל מעשיו ויצוריו כולם הלא רק יד ד' עושה זאת, ואין האדם בכל חופשתו כ"א כדמות הגרזן ביד החוצב בו. ע"כ קידה, תורה הכנעת השכל והחכמה, היא על אפים, פני האדם רומז לחכמתו ושאר רוחו "חכמת אדם תאיר פניו". כריעה מורה הכרעת הכוחות הטבעיים כולם, להבין שהמשכתם כלא נחשבת לעומת ההמשך הכללי שיד ד' תעשהו, והרגלים, ביחוד הברכים, אברי התנועה המה העיקר בקיבול התכונה הטבעית, כי התנועה היא יסוד הטבע, כדברי החוה"ל רוב הטבעים עם התנועה. ובמ"א ביארתי אחיזת ידו של יעקב בעקב עשו, לעצור בעד הזרם של הנטיות הטבעיות. אמנם השתחואה היא שחות כללית, מורה הציור האמיתי בביטול כל מעשה האדם וחריצותו, שהוא כאין נגד מעשה ד' הגדול, ולא יתכן שום מעשה כ"א בשליטה הצרה של האדם בחוק הטבע. ע"כ השתחואה היא פשוט ידים אברי הפעולות השכליות בחכמה ובתבונה ובדעת, ורגלים הטבעיים, שגם החיבור הנפלא של שליטת האדם בחופשתו ושכלו על הכוחות הטבעיים, לא יטו לבבו לגבה וגאון, שיביאוהו לעזיבת המוסר שהיא יסוד מעוזו של האדם ואשרו. כי יכיר כי כל חכמתו וכשרון מעשיו הבל הוא לעומת מעשי ד' העשויים בחכמה שאין לה קץ ותכלית, יתברך שמו לעד.

ברכות פרק ו׳ פסקה ב׳

וזה הוא יסוד תורת השם ית', שנמשלת ליין שמרוממת בתכונתה אל מרום השירה את הכוחות הגופניים, ע"כ אין אומרים שירה כ"א על היין, להורות ששלימות השירה היא לכלול הגוף עם הנפש בכל משאותיה הרמות. והיין המשמח לבב אנוש הוא באמת משמח את האלהים, בהיותו לקוח במדה שתרומם כחות הגוף לעומת (ה)התרוממות הנפש הרוחנית, להיות עושה בפועל את המושכל בשכל וביושר לב. אמנם לכונן שיטת הנהגה שלמה, שמביאה תמיד רק לצדק עולמים ו[ל]שמחה האלהית, אי אפשר כי אם בדבר ד' שהשמחה במעונו, כי רק פקודי ד' המה ישרים משמחי לב, וטובים דודיך מיין.

ברכות פרק ו׳ פסקה ו׳

שורשם הרוחני של המעשים. הדעת היא למעלה מן המעשים

השיבוש הנמשך מההשתמשות בהנאות החומריות מאין פנות אל צד השלמות הרוחנית שבהם, הוא מחולל הריסה בדיעות ובמעשים. בדיעות, שמשכיח החובה הגדולה של הכרת טובה מן האדם, שזהו יסוד כל עבודת ד' וכל הערה מדרכת לדרך הישר לפי האמת. ובמעשים, שגורם לשום מעיינו וחשקו רק אל המעשים הגשמיים מצד עצמם, ולא אל התכלית הראויה להיות נאהבת באמת, היוצאת מהם. ובאשר דעת אלהים היא הטובה השלמה של העולם, וע"ז אנו מקוים שתמלא הארץ דעה את ד', "ונלוו גויים רבים אל ד' [ביום ההוא] והיו לי לעם", ע"כ מצד תשוקת הדעת שהיא למעלה מן המעשים, אין אנו מכוונים רק לגדולת וטובת ישראל לבדם כ"א לטובת כל יצורי השם יתברך. ע"כ בהיותו מחליש את חזקת הדעת הטהורה, הוא גוזל להקב"ה. אמנם בנוגע למעשים, אנו חייבים לכוננם אל התכלית הקרובה לנו, והיא טובת כנסת ישראל, שרק ע"פ רוממותה ותפארתה תבוא ברכה לכל העולם, ע"כ מעשינו בכנסת ישראל תלויים. ע"כ מצד ההשפלה המגיעה אל המעשים מההתגשמות הכעורה של ההנאה מהעוה"ז בלא ברכה, הוא גוזל לכנס"י. ואביו יתואר הקב"ה בערך שפע הדעת, "כי ד' יתן חכמה מפיו דעת", ואמו כנס"י, בתור משגחת על הנהגות מעשיות, "תורת אמך".

ברכות פרק ו׳ פסקה ז׳

עשיית האדם לשמה. קריאת תיקון המציאות על שמו של האדם כשהוא בוחר בטוב

תכלית המציאות היא כדי שתצא אל הפועל הבחירה הטובה של עשיית הטוב והחכמה בחופש גמור מרצון וחפץ פנימי. אמנם הבחירה תלויה באדם, ע"כ בשעה שבנ"א הולכים בדרך ישרה ומתנהגים ע"פ התכלית שראוי לפיה למציאות שתמצא, כי ישמח ד' במעשיו, חשובה כל המציאות כולה בדרכי קיומה והפרחתה כאילו היא קנין האדם. אבל בהיות האדם משחית דרכו, ומצד בחירתו היתה תכלית המציאות נהפכת לרועץ. אבל הלא חפץ ד' לעולם יהי', ודבר אלהינו יקום לעולם, ומסיבות רבות מכריחות תעמודנה להשיב את האדם אל שלימות תכליתו. אבל כ"ז רק מעשי ד' המה ואין לאדם בהם יחש, ע"כ פעולות שכלול המציאות אז מתיחשות רק אל השם ית' לבדו, "ואביט ואין עוזר, ואשתומם ואין סומך, ותושע לי זרעי וחמתי היא סמכתני".

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ח

היום הוא מיוחד יותר לפעולות מתחדשות ממעשה האדם, ע"כ אין ההרחקה מהטבע מזקת כ"כ כ"א ברשימה קלה שמודיעה סימן לפרעות העיכול הטבעי. ובלילה שהאדם ראוי שיהי' נמצא בו במצב טבעי יותר, ע"כ הוא זמן השינה שהיא מצב טבעי גמור, תגדל הסכנה. ובחלק המזון הרוחני תמצא ג"כ דוגמתו, כי המתרחק מהמקור הפשוט בתורה ויראת ד' תתקלקל מוסריותו, אמנם בהיותו ער בשכלו ובלבבו נטי' לרוממות ומעשים טובים, שאז הוא יום לגבי הנפש וכוחותיה, לא תגדל הסכנה ע"י ההרחקה מהמקור הטבעי, מ"מ שמץ קלקול ימצא ורושם של פריעת מוסר בתכונות הנפש לא ימלט מלהיות בא ע"י הריחוק מההדרכה המקורית לגמרי בתורה וחכמה. דוגמת ריח הפה, גם בהיות האדם ניכר בסגנונו על מחשבותיו הפנימיות, ע"כ בהיות איזה קלקול פנימי נמצא יוכר בסגנון לחודר היטב, וזהו ריח הפה. ובלילה בהיותו נוטה למצב שפל, בהתגברות עליו מדותיו הבהמיות, שהוא לילה המוסרי אצל הנפש, אז תגדל מאד הסכנה והתגברות המדות הרעות שמביאות ג"כ פיתוי לדיעות רעות תוכל לבא עי"ז, כי יעלם מעיניו הוד האמת הפשוט, מריבוי הענפים המסתעפים בהיותו מתרחק מהמקור, וידאג מפני אסכרה, המתחלת (בפה) [בבני מעיים] וגומרת ב(בני מעים) [בפה].

ברכות פרק ו׳ פסקה מ׳

מעלת ההשתדלות המעשית בבניין הארץ

כשם שהברכות עצמן מעירות את הלבבות לדיעות ישרות, שהן אבות למעשים ישרים ומדות טובות, כן גם פרטיהן להלכותיהן בנויים ע"פ דרכים מפולשים למדות טובות ויקרות, ועקרי תורה באמונות ודעות. ובאשר חבת אה"ק היא יסודה של תורה, שהיא מביאה את כלל עם ד' וכלל העולם כולו להשלמתם, ע"כ מחוברים הם עניני הברכות בהקדמתם בסמיכתם לארץ שבתורה, להורות כי כל הקרוב קרוב יותר לארץ, [ו]מי שיש לו יותר אהבה לארץ ויותר השתדלות בענין ישוב ארה"ק הוא מוקדם לברכה והוא קרוב יותר אל השלימות [שזוכים בה].

ברכות פרק ז׳ פסקה ב׳

מעשה האדם מכוון מלמעלה

יסוד הכרת דרכי ד' הוא ידיעת ההשגחה העליונה ודרכי ההנהגה הרוממה. ובזה יש בהכרח חלוקה של שלש השקפות: השקפה על התחלת כל המעשים כולם, איך הם ערוכים בחכמה ובחסד-אל, אלהים חיים, הטוב והמטיב ב"ה. והשקפה שני' על כל הסיבובים הגדולים שהם בתור אמצעיים להפיק תכלית נחמד העליון, שאנו משיגים אותו בתור השלמת כל הברואים כולם לטוב להם בתכלית המעלה והטוב. והשלישית, גמר תכלית המטרה העליונה שהיא עולה על הכל ונשגבה באין תכלית. וזהו חותמו של הקב"ה אמת, ראש תוך וסוף. ע"כ יסוד הקיבוץ נחשב במספר שלשה, שבזה יכוון הדבר ליסוד שלש ההכרות הראשיות, שבהן תסויים הצלחת הידיעה האמיתית, וממילא כל הטוב של ההנהגה ביחש האדם ודרכיו, המסתעף ממנה. והנה ההכרה תמצא אפשרות מצד הגיון חקירת השכל והניסיון מהקודם אל המאוחר, בחקור האדם תכלית המעשים, וימצא שגם המעשים הטפלים שחשב שרק מקרים המה, כולם היו ויהיו יסודות להכנת טוב נעלה. ומהחלק ישכיל על הכלל ויבין [כי] כל מעשינו יד ד' בם שולטת להנהיגם לתכלית ראוי', לטוב עליון. וזה יקרא גדולת ד', שלא רק בחוג דברים והנהגות נעלים שבהם המובן השכלי בראשית ההשקפה מיחשם למעשה ד', כ"א גם הדברים הרחוקים והפעולות הנראות זרות, גם המה מעשה ד' המה, לתכלית נשגבה היוצאת מהם. למשל, כשיסתכל האדם בכל הסיבובים בהנהגות האבות וכל הדברים הקטנים שגרמו להיות מכשירים ליציאת מצרים וצמיחת מלכות בית דוד, כתונת הפסים דיוסף וחלומות של פרעה ושל שר המשקים והאופים, הליכת יהודה לגוז צאנו וכיו"ב. וכבר התעוררו ע"ז חז"ל במד"ר ודרשו בפסוק "כי אנכי ידעתי את המחשבות אשר אנכי חושב עליכם", להתבונן ארחות ההשגחה העליונה מהפעולות שבשעתן לא הי' עולה על דעת שיש להן תכלית נשגבה. וזאת היא גדולת ד', שיכיר איך הוא גדול אדונינו, עד שאפי' המקומות הרחוקים והמעשים הנעשים מכח סיבות אנושיות בחיריות ולפעמים ג"כ משרירות לב הותל אשר לאדם, לכולם יש מערכה של הנהגה שמובילה יד עליון להציב מהם מטרה של טובה רוממה לאין חקר. והנה אחרי ההכרה שכל הפעולות הרחוקות נעשות בהשגחה עליונה מדוייקת, אז יגיע האדם להסתכל כמה רוממה ונאה היא המטרה שהוא הים הגדול שגם נחלי הפעולות הולכים אליו, וזוהי רוממות שם ד'...ע"כ "הבו גודל לאלהינו", בהיותכם מכירים ע"פ ערך התכלית העליונה הכרח הסיבוב הגדול שצריך ע"ז להמון הפעולות הרחוקות, שכולן מעשה ד' הגדול הן...וכשנתבונן ביותר תבא לנו השקפה יותר מופלאת, שהמסתכל בידיעה ברורה בכל דרכי המעשים כולם איך הם מתרתקים לשלשלת אחת נכבדה, הוא לא יפליא עוד בין המטרה אל התכלית, וכל מעשיו כולם קדושים לו כי הם חלקים מחלקי התכלית העליונה, ע"כ הוא תמיד רק קורא בשם ד'. אמנם המקבלים, שאינם ראויים להידיעה הברורה הזאת, יכירו הבדל בין תכלית לאמצעיים, ותהי' מעלת המשיג האמיתי בתור קדושת ההנהגה שאין עמה הכנה וחולין כלל, וזאת היתה מעלת אנשי הסגולה, אוכלי חולין על טהרת הקודש בזמן ביהמ"ק. אמנם המקבלים הדרכה עליונה כזאת יבאו עלי' ע"י שהם באחזם דרכם יאמר עליהם: "הבו גודל לאלהינו", וכפי מעלתו העליונה לא יוכל לעולם להשתתף ב"הבו גודל", כי מעלתו היא קריאת שם ד', ויהי שם עם ד' וקרן (אור) עור פניו. אמנם המעלה הכוללת לכל שלמי המעלה, אם לפעמים יתרומם האדם אל מעלת הקדושה, אבל לא יוכל לעזוב תמיד מעלת הגדלת שם ד', שהיא מעלת הטהרה וקשר המעשים להשגת תכליתם. ע"כ בכתבי הקודש נאמר: "גדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדיו". וזה הוא יתרון האמונה, שעלי' נאמר: "וצדיק באמונתו יחי' ", כי יוכל על פיה להתקדש בדרכיו בהיותו הולך בעצת ד' גם במעלה שלא יוכל להגיע עדיה מצד שכלו.

ברכות פרק ז׳ פסקה ד׳

ערכו של המעשה וערכה של הכוונה

ורבותא גדולה היא זו שאם א"א למתרגם להגביה קולו נגד הקורא ימעך הקורא קולו ויקרא, שלפעמים ניתן רשות בתור "עת לעשות לד' ", שאם יכבידו על הדור להגות רק מצד סגולת התורה כפי ארחות מוסרה, יתרחקו מן התורה מפני שהמה רחוקים מדעת אלקים לפי האמת. אז נאמר "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו", ו"לעולם ילמד אדם אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה", והמאור שבה יחזירם למוטב, וסופו שיתבונן ג"כ על הוד קדושת סגולת תוה"ק. אבל דבר גדול דברו, שחובה למעך קול הקורא ובלי להכביד ערך ידיעת הסגולה אם אינם יכולים לקבל, כדי שלא תתבטל הידיעה. כי יסוד קיומה של תורה תלוי עכ"פ בידיעה, למען דעת מה יעשה ישראל בפועל. ויסוד הדבר שהסגולה והידיעה נושאים תמיד בד בבד, וכן הי' במתן תורה, דבר ד' הוא נגד הסגולה הפנימית, וקולו של משה על ידו באה לנו הידיעה, וכפי כח ההשתדלות של הידיעה כן נשפעת קדושת הסגולה, והאלהים יעננו בקולו של משה. והוא לימוד לדורות, שכפי ערך ההשתדלות בעומק הידיעה יהי' נשפע ג"כ להועיל יתרון הקדושה וסגולתה, לרומם העוסקים בה, כדבר שנאמר "סלסלה ותרוממך, תכבדך כי תחבקנה". ושרשי אלה הדברים שבין הסגולה והידיעה תלויים ביתרון שבין הכונה השלימה אל המעשה. והדבר נוגע בין מוסד ההשלמה הפרטית לההשלמה הלאומית. כי ההשלמה הפרטית תעלה ביתרון הכונה, וגעגועי נפש האדם השלם לאהבת יוצרו ית' הם דרכי השלימות הפרטית, וההוספה בכל המגיע לבא לזה הוא יתרון גדול. אמנם ההשלמה הלאומית תבנה ותכונן ביותר בחיזוק המעשים ודיוקם. ובאשר צריך לעולם לחזק אמץ ב' הענינים, כי בשקע האדם עצמו רק בענינו הפרטי, יקטן ערכו ולא תבא ממנו התכלית המעולה שבאה רק מכלל הציבור. ובהיות האדם משקיף רק על יסוד הציבור לא יוכל להרגיש את תוכן פעולותיו והנהגתו המוסרית הפרטית עד כמה יקרה ונכבדה היא. ובאמת בשפל ערך השלימות הפרטית גם אוצר הכלל הלא יחרב וייבש, כי אין הכלל כ"א קיבוץ פרטים ברב יתרון. ומה מכוון הוא הדין במצות צריכות כונה, שלמדונו הפוסקים ז"ל שמצות דרבנן אין צריכות כונה ודאורייתא צריכות כונה. כי יסוד חיוב שמירת דברי סופרים בנוי בעקרו על שלימות הכללי[ת], הנמשכת בהנהגה מיוסדת ע"פ גדולי העם וחכמי התורה האמיתיים, עיני ישראל. ע"כ זקן ממרא קיי"ל דאין מוחלין לו גם אם רצו ב"ד, כדי שלא תרבה מחלוקת בישראל, ע"כ הדבר נמשך אחר עקרו, שיסודו המעשה שהוא הניכר ברב עם. אמנם חיובי התורה המה כוללים אושר הכללי עם הפרטי. ע"כ אף שמצד ההשלמה הכללית עשה מצוה עכ"פ במעשהו, אבל לא השלים עדנה נפשו הפרטית כיון שלבו ריק מכונה נכונה. ומכוונים דברי הכתוב "יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני [...] לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא ואבדה חכמת חכמיו וגו' ", בהיותם סמוכים על המוסד הכללי לא יחושו להשלמה הפרטית לכוין לבבם לעבודת ד', אמר אמנם מוסד הכללי ג"כ תלוי הוא בהשלמה הפרטית, וכי ידל מעינו הפרטי גם הכללי לא יהי' ולא ימצא. ע"כ כדי להורות ע"ז יהי' העונש אבדת חכמת החכמים, שזה הוא מעוז הכלל ויסודו, וברבות ההשלמה הפרטית יהיו המצויינים ברוכים ברב מעלה של חכמה ודעת האלהים, ע"כ יוכלו להגדיל אושר הכלל בפאר ומעלה רוממה.

ברכות פרק ז׳ פסקה ו׳

מחשבות יוצרות מעשים

והנה הבדל ידוע ימצא בהשקפה המוסרית על כלל העולם וחיי העונג הגופני בין דיעות גדולים חכמי לב, ואף ששורש הדבר אינו במעשה כ"א בעיון והשקפה, מ"מ א"א להמלט שלא יבוא ג"כ חילוק פעולה מעשית מזה.

ברכות פרק ז׳ פסקה ז׳

מידת החסד מתגברת באדם מתוך עשיית חסד. הכרת הטוב לאדם גורמת להכרת הטוב לקב"ה

יסוד המאשר את דרכי ההנאות הגופניות לדרך טובה, הוא שע"י היותו נהנה ורואה חיים טובים בעולמו יחפוץ להטיב בהם ג"כ לזולתו. וזה הוא יסוד מדת החסד והרחמים המתאמצת בנפש לרגלי פעולותיה הטובות להרבות הנאות זולתו ושמחתו בחיים. ע"כ בעה"ב בוצע כדי שיבצע בעין יפה, להורות כי ראוי לשמח על ההנאות הגשמיות שתמצא ידו להיות מהנה את זולתו בכל עז והרחבה. וזה ראוי להיות יסוד ג"כ להנאות עצמו, כי בהיותו רחוק מן החיים אין הדרך רחוקה שיתעלם ג"כ מצרכי החיים של זולתו. ואם שהאדם אפשר שיכול להעביר דרך הנאות העולם על עצמו, לתכלית נטי' רמה, אבל רב בנ"א הראויים ומוכנים להיות נהנים מאור החיים של עוה"ז להם אי אפשר לחוב. אמנם בתכלית הברכה יש עיקר להבליט ביותר כח ההכרת טובה שהוא יסודו של עולם הרוחני והגשמי במוסריותו וכל תיקוניו, ע"כ אורח מברך כדי שיברך לבעה"ב, להיות מוטבע כח הכרת הטובה בכל דרכי תכלית ההנאות. ומההכרה הקטנה לבעה"ב תבא ההכרה הגדולה לאדון כל ההודאות, שהכרת טובתו רצויה רק בהשלמת יצוריו בתיקון דרכיהם לטוב ולחסד לאחריתם הטובה הכללית והפרטית.

ברכות פרק ז׳ פסקה ח׳

ובאשר הסעודה היא כערך אמצעי לעצמה, ותכליתית בערך פעולות החיים הבאות ממנה, ע"כ יאתה התפילה שלא יבוש בעה"ב בעוה"ז, שימצא מנוחה וקורת רוח עד שיהיו הנאותיו החומריות הנאות אנושיות באופן שאין ראוי לבוש מהם, ושראוי לחושבן לאמצעי יפה לתכלית חיים האנושיים בדרך הגונה. ומצד תכלית החיים היוצא מכח הגוף הבא מהאכילה, לא יכלם לעוה"ב, שתהיינה פעולותיו ישרות ומלאות טוב ועבודת ד', באופן שימצא אחרית טובה לעוה"ב.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״א

למעשה האדם יש השפעות לעתיד הרחוק

אמנם חיי החברה מביאים ג"כ מכשולים עמהם. ההתערבות עם כל מיני אנשים, ומהם בלתי הגונים שא"א לכל חברה להמלט מהם, עלולה לפעול על פעולותיו לרעה. ע"כ יתפלל כל חסיד שאחרי מלואו חוקו להתאחד עם הציבור לא ישלוט שטן במעשי ידיו, ולא יוזק לא בעסקי הגוף והממון שגם הם תוצאות מחיי החברה, ולא בעסקי הנפש והמוסר, וביותר צריכה שמירה טהרת המחשבה, שהעירוב האנושי יביא את האדם לחמדת הכבוד הגאון והיהירות, ע"כ לא יזדקר מזה שום הרהור חטא ועבירה ועון. ובהיות הפעולות הנעשות בחוג החברה הן או תולדותיהן יש להן קיום עתיד ג"כ, כי ציבור לא מתים, ע"כ ראוי להתפלל כי תוצאות רושם שלו בחיי החברה יהיו נקיות מדופי, לא רק בעודו חי ופועל כ"א גם לעתיד לא יוכלו להיות מתהפכות לרועץ ולקילקול, כ"א תמיד יהיו מוכנות להטיב ולהרים קרן ביראת ד' ודרכיו הישרים. ע"ז מסיים, מעתה ועד עולם.

ברכות פרק ט׳ פסקה קס״ד

ערכו של מעשה האדם

ההסתכלות במעשה האדם ע"פ בינה יתירה שנתן וחנן אותו אדון כל המעשים לשכלל את כל היצור, היא מעוררת לא לבד את הרגש כ"א את הדעה והמעשה הטוב.

ברכות פרק ט׳ פסקה קס״ה

והנה למדנו מזה עד כמה עלינו להשכיל אל השכלול הגשמי ג"כ, כי ממנו תוצאות לכל השכלול הרוחני.

ברכות פרק ט׳ פסקה רנ״ט

באשר הרעיונות הם מסובבים אלה מאלה, וההסכמות מניעות מאליהן המון רעיונות בתור אבות של תולדות, כאשר הביע דוד בלשון "אם ד' הסיתך בי", הקטנת חופש הבחירה הפרטית, שבאמת הוא יסוד גדול בתורה, אם כי לא מלבו, כ"א יצאו הדברים מתוך צערו ונודו מפיו, היו לסבה גורמת שנחלשה אצלו ההכרה הפנימית של קחת כופר במנין, המורה על אותו ההבדל שיש בין חופש הפרטיות של הבחירה אל החיוב הכללי שבה, שע"פ הבירור הזה אין ליחש למעשה ד' כל מעשה בחירי של איש פרטי כאשר בפרט תהי' להרע. כי הדרכים הפרטיים חפשיים המה, והכתוב אומר "ובחרת בחיים", בחירה חפשית לגמרי בערכו של כל יחיד.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה א׳

קבלת עול מלכות שמים של שתי העונות שביום, ערבית ושחרית, (מעירים) [מעירה] אותנו על התכנית המחולקת שיש במהלך האדם, כשהוא הולך ומתעלה בדרך ישרה, עבודה פרטית ועבודה משותפת...ק"ש של שחרית עומדת נגדנו לעומת חיי החברה הכלליים, שנכונן צעדינו ביום, עת המעשה והשיתוף הציבורי, ע"פ דרכי ד' וקבלת עול מלכותו ית'.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״א

אבל כיון שיודע כבר איך להשתמש בכחותיו הפנימיים, אחרי שכבר קנה לו דעת העולם החיצוני, ערכיו והשערותיו, אז דוקא ע"י ההתיחדות הפנימית של תכונת הלילה יתנשא למרום המושגים היותר בהירים ויותר צחים ואמיתיים. וממרום ההשגות הנשגבות והכוללות יקח לו מעמד ג"כ להליכות החיים בחיי המעשה, ע"י מעוזה של אור תורה תמימה, ורקיע וארעא יחוברו לו בחוברת, להשכיל ולדמות כפי בירורי המושכלות היותר זכות ונשגבות, ממרומי מעל של עז העיונים היותר מופשטים אל שפל תחתית המציאות היותר קרובה ויותר נמוכה, מבלי לאבד דרך, ומבלי לטשטש לו את ציורי החיים שבעולם המעשה הקרוב ומורגש, שזה ישלים לאדם קבלת עול מלכות שמים של ערבית.