סדר

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ז

סדרי החיים הגשמיים מחזקים את המוסר. רק יחידי סגולה יכולים לתקן ע"י שינוי סדרי החיים

אחת מהמהפכות היותר מורגשות היא הבאה מרעידת הארץ, שאמנם יש שתעשה רושם קטן, אבל לפעמים תגדיל לעשות ותשאיר רושם עמוק בעקרה חלק גדול מהחברה האנושית, ועוקרת ענפים רבים רוחניים וגשמיים. ובודאי לפי הנהוג אחרי מהפכה נוראה כזאת תבא ירידה כללית בחברה האנושית, ירידה חמרית הגוררת אחריה ג"כ ירידות מוסריות. כי ע"פ הנוהג כל מקום שכבר התישבו בנ"א בסדר ובנימוס, כבר כבשו להם חלקים רבים מארחות הטוב והחיים...ההנחה אמנם [היא] שלפעמים מהפכה בעולם, שנראית לחורבן עולם לשעה, מביאה תיקון וטובה נצחית ע"י המון סבות, היא הנחה של אמת, אבל להשתמש בה ראויים רק גדולי חכמי וישרי לב. אבל כשתכנס באהלי רשע יהיו לכלי משחית, להשחית ולחבל כל טוב, גשמי ורוחני, מאלה יצמחו בעלי הרס בחומריות וקנינים ורוחניות ומושגים [פירוש: בקנינים חומריים ומושגים רוחניים], שהם מבלי עולם. ע"כ זה האיש המושחת, שלקח לו ההגיון הנעלה הזה להתחזק בחבלי חטאתו, שלא טהר את נפשו להיות הצדק והאמת אזור חלציו, כשדורש בשבח המהפכות, איהו כדיב ומיליה כדיבין באמת...והאי דלא אודי ליה כי היכי דלא לטעו כו"ע בתריה בפועל וחק המוסר המעשי, שדעות כאלה הנה מחליאות את המין האנושי ומביאות רעות רבות לעולם. וכבר נוקשו רבים ונלכדו ע"י אלו הדרכים המסוכנים, ודומים המה אלה המהרסים השונאים את החיים כמו שהם ומנתקים את מוסדות הסדרים, לבעלי אוב הדורשים אל המתים ומניחים את החיים, אשר רק עם החיים וסדריהם ימצא האדם מקום להוציא אל הפועל כל טוב וצדק, ומה שהוא נוגע לסתרי ההנהגה העליונה, ע"י דרכים מופלאים שלרגלם ילך דבר ויצא רשף לפניהם, המה כבשי דרחמנא והמשפט לאלהים הוא. אבל האדם צריך לדרוש תמיד להתהלך לפני ד' בארצות החיים, ולהיות דבק בחוקות החיים אשר יעשה אותם האדם וחי בהם.

ברכות פרק ט׳ פסקה קמ״ז

...ואם לפעמים נראה שהאדם לא ידע שלו מבלי סבה חיצונית, מתגרת יד תאוה או מניעת שקט פנימי, לא בא כ"א מפני שיחושו אל העולם החיצוני התחיל בזה לפעול עליו להרע, להרעיש מנוחתו. וכיון שנתרעעו הסדרים, קשה הדבר לשוב גם בעת ההתיחדות והשיבה אל ההתבודדות של העולם הפנימי, כאשר זעפא דעולם הכללי, אם יהי' בליליא אינו כ"א דאתחולי הוא דמתחלי ביממא.

ברכות פרק ט׳ פסקה קמ״ח

מהענינים הטבעיים יש מקום ללימוד בענינים המוסריים. כשם שהתנועה השוקטה התדירית היא יסוד המציאות ומקור החיים והיא מתמדת ואין בה שביתה במציאות, וכשיזדמנו על דרכה מכשולים ומעכבים, הוא אות וחסרון בכח החיים שראוי להעבירו, כן התנועה המהירה ביותר המרעשת אין לה קיום, וכעבור השעה תשקוט ולא תוסיף כח. ואם יזדמן איזה המשך לה הוא רק מפני שכבר הופסקה, אלא שבאו איזה סיבות חדשות לחזור ולעוררה, באופן שאין לבטוח על התמדתה, כיון שצריכה תמיד למקרים חדשים להעירה. ברוח האדם יש ג"כ מצב תנועה מסודרת, ומה שנוגע לכלל עם ד', ההליכה בדרכי ד' לחזק תורה ומצוה, לקומם כל הרוס בחיי הפרט והכלל, כשהולכת התנועה לאטה בדרך שכבשוה גדולי הדורות מאז מקדם, היא מתמדת ומצלחת ויש לה אחרית ותקוה, שתחליף כח ותביא את הכלל כולו אל תכליתו בחשבון ודעת. אבל כשיתעורר זעפא, לעקור נטוע ולבלע בבת אחת כל התיקונים שבעולם, היא לא תתקיים. ותרתי שעי לא קאי, תעבור הרתיחה ויקום הסער לדממה. ואם לפעמים ימשך מצב סערת רוחות איזה משך זמן, אינו בא מתכונה הקיימת והטבעית, כ"א כבר הופסק ביני ביני, וסבות חדשות באו ועוררו הדבר בפנים חדשות, ואינו כבר אותו הרוח שמקום הי' לסער, כ"א כח חדש וענינים חדשים שגם הם אין להם מעמד ולא התמדה. וכבר הוכיח הנביא, "יען כי מאס העם הזה את מי השילוח ההולכים לאט", ו"דברי חכמים בנחת נשמעים".

ברכות פרק ט׳ פסקה קע״ה

ביטחון בסדר האלוקי

האדם צריך להסתכל בעין יפה במציאות כולה כמו שהיא ובההנהגה האלהית המקפתה, וכל אשר ישוה את נפשו ביותר אל כלל המציאות, באשר יתברר לו שגם הוא עצמו אינו דבר אחר כ"א חלק אחד מחלקי המציאות הגדולה, לא יתאנח ולא יפחד. לא יפחד ממקרים בלתי תכופים המתרגשים במציאות מפני שכבר יבורר לו שכן הוא חק המציאות ותנאיו, ושראוי לשמח ולהתרצות בכל תנאי המציאות, באשר המה מונהגים ע"פ הסדר השלם האלהי.

ברכות פרק ט׳ פסקה רל״ד

מושג האחדות ירחיב את דעתינו על ערך המוסר מצד הצירוף אל הכלל, ד' אחד יוצר כל, מה רבו מעשיו ומה עצמו יצירותיו. ההליכה בדרך הטובה והישרה תביא ברכה לכל מעשה ד' שהם מיוחדים באחדותו, קשורים זה בזה במערכה נפלאה, שעכ"פ תצא ההערכה אם גם יעברו רבבות אלפי שנים. ע"כ אין קץ לתכונת רוממות עבודת ד' ואין כל שפה להגבילה כ"א בשם ד', עבודת ד' וחפץ ד'. באשר אין אנו יכולים להכניס בציורינו כמה נכבדה היא מדת הצדקה של עשות טוב על כל מעשה ד'. והטוב הפרטי הנעשה בחוגו של האדם הפרטי יש לו ודאי ערך נערך עם כל הנמצא, כיון שהכל הוא מעשה ד' אחד ואין דבר נפרד עומד לעצמו חוץ מקשר האחדות. שאם אמנם עין האדם תקצר מלצייר משאת נפש זאת, אבל הננו מתכנסים תחת הדגל של שם ד', ד' אחד. אז הננו יודעים בטח שהננו נושאים נפשנו אל הרמה שבתעודות של הצדק, עשות טוב עם כל המצוי. והטוב הזה הולך במהלך נעים, לא ידלג ולא יקפוץ, לא יעלים עין מכל פרט בודד ולא יבליע שום מערכה קטנה וקלה, ולא יהפוך שום סדר וערך, מפני שהוא נערך ע"פ הערכת ד' אחד הכל יכול וכוללם יחד.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״א

והנה הדבר מתחיל בתחילת השאלות של החברה האנושית, איך לתקן את איתן מצב שלומה. דבר ידוע הוא ששאלת פועלים ועובדים, היא שאלה שאם תתנהג בלא סדרי יושר תהי' מהסבות היותר חזקות של הירוס השלום האנושי. ויותר ג"כ עלולה להטעות את האנשים שהם דלים בשכל ובמדות רמות ונאצלות, שאימתי תעמוד להם הצלה להרימם משפלותם, בבעטם בכל תורה וחק ובמאסם ג"כ עול מלכות שמים. אשר באמת רק להוותם יועילו כל אלה, כי מבלעדי דעת אלהים האמתית הנקלטת בלבבות רק ע"י הכשר כל סדרי עבודת ד' לפי פרטיה הרבים והשונים, תרבה השערוריה בעולם ויד התקיפים לעולם תהי' על העליונה, ע"י אמצעיים של חמס ושוד ופריצת כל גדרי מוסר ומישרים. ומי יהיו הסובלים עול קשה של אדונים קשים, שאין לרוחם מעצור ושתאותם וגאותם לא תדע שבעה, רק אלה עניי עם הנכשלים בדרך החיים ע"י חלישותם הרוחנית והגשמית. ע"כ רק בזאת יתוקן זה החלק הרשום של השלום האנושי, ע"י הרבות יראת ד' ודעת אלהים בעולם, אז לא יתנהגו האדונים, שיהיו יראי ד' ומוזהרים על ההליכה בדרכי ד' ומכירים את חובת הצדק בהכרה שלמה פנימית, עם פועליהם ושכיריהם כ"א באהבה וחיבה יתירה. והפועלים מצדם ישיבו אהבה אל אדוניהם, באשר גם הם באמונה יעשו כיד יראת ד' הטובה עליהם, והיא תגן בעד עריצות וגזל משפט משני הצדדים. הנה לפנינו חלק רשום של התועלת של שלום בשם.

ברכות פרק ט׳ פסקה רצ״ב

התכונה השפלה של המהרס גדרות עולם תצייר תמיד כל העניינים שבעולם רק ע"פ הנקודה של אהבת עצמו הפרטית. ע"כ רב ששת הלך ע"פ רגשי קודש שבלבבו לחלק כבוד למלך, מפני הצד המוסרי שיש בכבוד מלכים במה שהוא הסיבה היותר חזקה להצלחה האנושית בישובו של עולם ותיקון סדרי החיים האנושיים. המין אמנם, ככל בני גילו שאבדו כבר את יקרת ערך הצדק והטוב כשהוא לעצמו. ע"כ בקש גם מהמחזה הזה תועלת פרטית, דהיינו שיקבל עונג ממראה הכבוד והוד ה ק בלתו, מיופי הכלים שהוא משתמש בהם וכיו"ב, סדרי החיל למערכות הפאר.

ברכות פרק ט׳ פסקה רצ״ד

חשיבות הסדרים החברתיים

כל התיקונים שבעולם הם לעולם תולדות ההכרח, כי כן יסד השם ית' בעולמו שתהי' הקליפה קודמת לפרי וההכרח של הרע יהי' הסבה לעורר לבקש את הטוב ולמוצאו. ע"כ סדרי הסבות הבאות בחברה האנושית עד שמוצאים הכרח לסידור מלוכה, היא בתחילה תבא בכל קיבוץ התגעשות פנימית ריב ומדון פרטים, ומתוך העדר השלוה בפנים הקיבוץ יראו הכרח להם לסדר ענייניהם הפנימיים ע"י הקמת מלוכה ושלטון עז מלך...בהיות התוהו וחסרון כל סדר שורר הי' תחלה בבני אדם בשני אלפים תוהו, סדר פרוע שהי' אפשר לתת את המין האנושי במדרגה פחותה ממדרגת בעלי חיים, ע"פ מדות רעות ותכונות גסות שהתגברו עליהם מסבת חסרון האור האלהי, ע"פ התכונה האנושית השפלה כבר נקבעו באדם מדות רעות ותכונות פראיות, אשר לעוקרם באה תוה"ק ע"י המצות שבאו לצרף בהם את הבריות.

ברכות פרק ט׳ פסקה שי״ג

החכמה האלוקית בסידור כל פרטי וגווני ההוויה

יסוד הנוי הוא הכיוון והיחש שבין החלקים, ותחת אשר האדם הרואה לעינים יסתפק ביחש נערך ומשוער בין חלקים חיצוניים הנראים למראה עיניו, החכמה האלהית תיסד התפארת הכללית, דהיינו חוקי חיים שיהיו מועילים לסדר הנהגה שלמה ומשוערת בין כל כחות הנפשיים האנושיים, בין השכל והרגש, בין הגשם והרוח, בין העבר ההוה והעתיד, בין הפרט אל הכלל, בין ההכרות הבאות מחובות האדם לרעהו לההכרות הבאות מיחש האלקים לברואיו, הכל בערך משוער, שהוא הפאר האמיתי, זה א"א להשקל בכל נימוס שכלי שבעולם, שא"א שלא יעבור באיזה פרט את הנקודה הרצויה, כ"א מאת אדון כל המעשים, שהכל גלוי וצפוי לפניו, הוא מסדר את הערכין של חסד ואמת ומשפט וצדקה, עז וגבורה, רחמים ונקמה כל אחת במידתו.

ברכות פרק ט׳ פסקה שמ״ג

סדר בלימוד

העיונים בכל דבר צריכים להיות נולדים לא רק מתוצאות ההשקפה השכלית בדבר הפרטי לבדו שבו הוא נושא ונותן, כ"א צריכים שיהיו תוצאה של הרחבה וידיעה מקפת אל כל הענינים המתיחשים לו. ע"כ אין תקוה לתוצאות טובות של חידושי עיונים, כ"א כשקדמה הידיעה הכוללת בכל הענין וכל הדברים השייכים לו. והנה הדבר מגיע ביחוד ע"ד התנגדות לדיעות ובקורת, שרק אז תהי' מועלת להגדיל תורה ולהאדירה להרבות חכמה ולפארה, רק כשתצא ע"פ ידיעה שלמה ומקפת והעמקה מסודרת בכל הענין, כראוי למומחה ובקי. ע"כ צריך שיהי' האדם מתרגל לסבול לשמע הרבה, להוסיף ידיעה, מבלי הוסיף בזה עדיין דעתו והשקפותיו, אשר אם גם יתנגדו לאיזה פרטים וסעיפים אל יצא לריב מהר. הס, שתוק והאזן ורד לסוף דעת הענינים וחקור בכל חלקיהם, ואז כשתעלה בידך הידיעה השלמה כבר הנך מגבורי כח למלחמתה של תורה. כתת, שבור את אשר יראה לך לסתור ולהרס, אבל אל תהי מהיר להרס ולבקר ואתה אינך עדיין בקי גדול ומומחה בענינים אלו, כי מזה תצאנה תקלות רבות עיוניות ומוסריות. והעד ע"ז, כי הלא גם בכלל בסדרי הלימודים ג"כ הידיעה המקפת וכוללת צריכה להיות קודמת לעיונים מחודשים, ילמוד אדם תורה ואח"כ יהגה. ומה נאמר עוד ביחש הכתיתה והריסה, ע"י זיין והתנגדות והבקרת שראויה לצאת רק אחרי הידיעה העמוקה והברורה, הנקנית רק בסבל רב ועמל גדול. ואם תמלא את התנאי הזה, ודאי תביא גם כתיתתך ברכה לעולם וכך היא דרכה של תורה, זה בונה וזה סותר ובלבד שיהי' כדאי והגון לכך.

ברכות פרק ט׳ פסקה שנ״ד

הזכות, בפרט זכות התורה ועבודת ד' בכלל, ודאי היא מתגברת על כל ההוראות הקבועות, אם שיש להם איזה יסודות מוכנים בסדרי המציאות הכללי. אבל ברוב ימשך זה השינוי מצד ההנהגה השייכת למצויינים בעם, שעולים בכח רוחניותם וקדושתם למעלה מסדרי החקים הקבועים. ע"כ חשב ר"י שבהיות טעם בחירתו הוא מפני יתרון צורך ההמון הרב, ראוי לו להדחות ולהקדים פעולתו של רבה בחק היחידים, כי דברים הנהוגים מצד יחש כל ההמון ראוי שיבואו כפי הסדרים הרגילים.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ב׳

השלמת קבלת עול מלכות שמים מתבארת לאדם, בהיותו מכיר שכל סדרי התבל ומשטריה הטבעיים, הם בעצמם המקשרים אותו לשם השם יתברך, אדון העולמים, ועבודתו. מוצאי בוקר וערב בעצמם, מחזה מעשה ד' אשר בבריאת יום ולילה, הראות הכוכבים במשמרותיהם לעין האדם ע"י חשכת הלילה, שהוא ציור אחר, נפלא ונהדר, ומשתנה מציור המציאות המתרשם בלב הרואה באור יומם, הציור בעצמו צריך להיות חי בליבו של אדם, להעירו על קבלת עול מלכותו ית'.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ג׳

יסוד התועלת, מה שימצא האדם לאשרו בהיותו קרוב לשאוב קרבת השי"ת ושרשי עבודתו ממקור מעשי ה', מיחושו אל הטבע ולחוקיו ההולכים בחפץ עליון למטרת הטוב והצדק האלהי, הוא שיחקק טבע החפץ אל הטוב בנפשו ג"כ חקיקה טבעית, עד שימצא את עצמו עומד בהיכל מלך הכבוד ב"ה, שסביבותיו כולם משרתיו עושי דברו, שמים וארץ וכל אשר בהם, אשר בחזקת יד הצדק, המלא עולם מכבוד מלך עולמים, יהיה נמשך להיות גם הוא ממלא את אשר בחוגו הוא להשלמת החפץ העליון אשר באדם, לא יכון דבר זה כי אם בהשלמת התורה והשכל. אמנם הטבעיות בקנין לדרך ד' הטובה לא תהיה נקבעת בלבו של אדם כ"א אחרי הידיעה הברורה ברוממות מעלת נפש האדם, שעשה אותה האלהים טובה וקדושה מרוח פיו ית"ש. ובזה ידע האדם שכל חטא ועון, כל רשע וכסל, אינם בו דברים טבעיים, כ"א פרעות המוציאים אותו בעל כרחו מסדר הטבע הטוב אשר נטע בו יוצרו.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ז׳

האדם הוא מצוי פרטי לעצמו, ומחובר ג"כ [אל] המציאות הכללית. הוא מתעלה וגם נשפל ויורד, בין לפי הערך של ציוריו הפנימיים, אם הם עומדים במערכה הגונה הנאותה לכבוד ולקדושה, או במערכה שתוצאותיה הם דרך אופל וטומאה, ובין לפי הערך של יחושו אל העולם הגדול החיצוני בתור חלק אחד מהכלל, שיוכלו הרשמים המקיפים אותו להצטייר בו לפי הכנתו, [אם] במצב נעלה ומרומם, המביא לטובה, אורה וטהרה, או למצב עכור ונשפל, המביא חשכה וטומאה...והאי (וטהור) [וטהר] טהר יומא, היום עצמו נטהר ע"י הכניסה של כל המון ציוריו החיצוניים בעולמו הפנימי של האדם, והעמדתו בערך הנכון, המתגלה בעומק הנפש, החובקת בקרבה עם עוצם התבודדותה את הכלל כולו, שאז מתגלה בה עוצם כח הקדושה והטהרה של הצדק האלהי הסובב את כל היקום. או שמא צריכים הרשמים החיצוניים בעצמם להתחדש במערכה אחרת תחת אשר הוטמאו, והכניסה להמערכה הפנימית של עומק הנפש בחושיה הפנימיים לא תשלים את החסר מצד הפגימה של החושים ביחושם לעולם החיצוני, שהם גרמו בסדריהם המעורבבים לפי מה (שהוטבעו) [שהטביעו] במטבע של טעות את הכיעור ואת הטומאה.

סדר זרעים פסקה ט״ז

התיקון המוסרי צריך להיות מסודר ובהדרגה. הפרת הסדר עלולה לגרום לעיוותים מוסריים

שמירת סדרי החיובים הוא יסוד גדול בשכלול הכלל והפרט, המוסרי, וכמה ראוי הדבר שיקבע[ו] בו מסמרות חזקים. שהרי ישנם כמה חיובים מוסריים שכשיבאו בזמנם וכסדרם, הם מביאים טובה גמורה ועליונה בעולם, וכשיבאו נעוי לב זחוחי הדעת לאכלם פגה, ולהקדימם לפני זמנם, בשעה שאין הזמן או הדור ראוי לכך, הרי הם מחריבים את העולם ומונעים טובה רבה. למשל, יש באדם חיובים למשפחתו, אח"כ לעמו, אח"כ לכל האדם אשר ע"פ האדמה, אח"כ גם לכל החי והיצור המרגיש בחייו וטובו. הנה כשישמרו הדברים בסדרן, הם ערוכים להעלות את העולם כולו למעלתו העליונה, שהיא חפץ ד' בעולמו. והאיש שממלא חובתו למשפחתו עליו לפנות לחובות עמו, וכשחובותיו לעמו יתנו לו הרוחה להתעסק ג"כ [ב]טובת כל המין האנושי אז אשרי חלקו. ואם יבא המין האנושי למעלה כזאת שמכל החובות הרבות שיש לעשות לטובתו, לא יהי' עוד צורך במטיבים מקרבו, כי המצב הרוחני וגם החומרי יהי' בתכלית המעלה והתיקון, דהיינו בעניני דעות לא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ד', כי כולם ידעו אותו מקטנם ועד גדולם, ובעניני בריאות הגוף, "אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם", ובכלל "בלע המות לנצח ומחה ד' אלהים דמעה מעל כל פנים", ובעניני הדברים שהם צרכי החיים, "אפס כי לא יהי' בך אביון", כענין "עתידה א"י שתוציא גלוסקאות וכלי מילת", שיסוד הדברים הוא עכ"פ לד' הרמב"ם ז"ל הרחבת המצא כל צרכי האדם באין טורח מתיקון הטבע וברכתו לעת המאושרה, א"כ מה יעשה האדם עם כח נדיבותו ונטייתו הפנימית להיטיב ולהרבות חסד, כ"א שיפנה אל היצורים השפלים ממנו להועילם ולהשכילם, להעלותם ולרוממם, באהבה וחסד רב, עד אשר "האלפים והעירים עובדי האדמה בליל חמיץ יאכלו אשר זורה ברחת ובמזרה", ונטיית המדות לטובה בהם עד אשר "פרה ודוב תרעינה, יחדיו ירבצו ילדיהן, ואריה כבקר יאכל תבן". ועם זה תמשך ג"כ ההשגחה הרבה והחסד על כולם לפלגותיהם, כאשר יאתה, שיתגלה האדם בתור מלך של חסד על כל היצורים שנתנם אדון כל המעשים תחת ממשלתו באמרו "ורדו" בהם. אמנם אותם הנמהרים שרואים את העולם בקלקלתו האיומה, בהיות חרב איש באחיו ו"איש בשר זרעו יאכלו", "אין אמת ואין חסד ואין דעת אלהים בארץ", "דמעת העשוקים ואין להם מנחם" בכל עבר ופינה. והם תחת אשר החובה עליהם להיות מתקנים עניני משפחתם ועמם, יקפצו לתקן דברים כלליים בכלל המין האנושי, שאי אפשר כלל לבא לזה כ"א ע"י המון רעות גשמיות ורוחניות עד אין חקר, ועם זה יתעלמו מהועיל להחוג הקרוב עליהם, ותרבה הרעה הגשמית והרוחנית סביבותם. ויש אשר יקפצו לפנות לבבם מטובת האדם הנברא בצלם אלהים, ויפנו לעשות חסד עם בע"ח, הסוס והגמל הכלב והחזיר, ולעיניהם רעת האדם רבה עליו ואין מושיע, אלה הנחפזים מביאים רעה רבה בהקדימם את ערכי החיובים המוסריים בלא זמנם. ומהם יש להקיש על גודל הצורך שיש לכלל המין האנושי ולפרטיו להשמר בסדרי החיובים התוריים והשכליים. ע"כ בהוידוי של המצות, ההתודעות הפנימית של הרכוש הרוחני שצריכה להיות לאדם ג"כ כשהיא לעצמה, וענינה הגדול השייך ליסודי המתנות החיוביות, כאשר ביארנו, שהן תופסות מקום בכל גדרי החיובים, נאה מאד להגדיר העיקר הגדול של שמירת הסדר, הא אם הקדים מע"ש לראשון א"י להתודות.

סדר זרעים פסקה ל״ב

בנין האומה בשלמותה יהי' ע"י התאחדות שלשה כחות ראשיים בהנהגה. כח הממשלה שהוא כח סידור הפעולות, כח הרוחני מתורה חכמה ועבודת ד', וכח הכסף, העושר הנצרך לתכלית הכלל והפרטים...וכשתעמוד הממשלה והכסף, לחזק את התעודה היוצאת מכח הקדושה, אז תפרח האומה בגאון ד'.

סדר זרעים פסקה ל״ג

והנה במערכה זאת עלינו להשמר מטעות, שיוכלו קלי עולם לטעות, שהאהבה הכללית אך בזאת תהי' נכונה, בהסירה את ערך המדרגות שבעם, ולא יוכר איש פחות לפני איש מעלה וחכם לב לפני כסיל אדם. ובאמת זאת הדעה היא המהרסת את כל גדרות עולם, ותשוב לפוקה ומכשול לקטני בנ"א, שיזנחו ע"י פריקת עול כזאת את עצת חכמים וקדושי עליון, בין בדורותיהם בין בדורות שלפניהם, ומזה תפוג ג"כ תורה ויראת ד' הטהורה. ע"כ הזהירות של מניעת ההשויה של קטן לגדול וחילוק המעלות, היא מאד נחוצה במעמד של הגברת הרוח של התאחדות כללית כהבאת הביכורים, למען יהיו הקטנים נשמעים לגדולים, והכרת החופש האמיתי, שהיא שמירת המשטר הכללי, תבא רק ע"י ההכרה היותר ברורה בערך של כל יחיד וכל כתה בין הכלל.

סדר זרעים פסקה ל״ד

החיים האנושיים בכללן מתחלקים לחיים טבעיים ולחיים מלאכותיים. בזמן שהאומה ירודה במוסרה ועין יחידיה ולבם רק אל בצעם, אז מתרחקות מאד המפלגות, אלה העוסקים בחיים הטבעיים ואלה הנתונים בחיים מלאכותיים, אלו מאלו. האיכרים עובדי האדמה שוכני הכפרים, הקרובים אל הטבע בפשטותו בחייהם, יהיו בלתי מכובדים בעיני בעלי האמנות שכבר השכילו לחיות ע"פ סדר התרבות וההתרחקות מן הטבע. עם מניעת הכבוד, תבא ג"כ קרירות האהבה וחסרון היחש, כ"ז יוכל לבא רק ע"י העדר קשר קדוש אמיץ, מורגש בלב כל יחיד, מהמטרה העליונה של כלל האומה, שתבנה דוקא ע"י התחלקות הענפים בין יחידים ומפלגות. חיי הטבע הפשוטים הם חסרים לאיש שכבר רכש לו משאלות חיים גדולות ע"פ כשרונו ידיעותיו וחריצותו. אבל כל מגמת האומנות וכל הידיעות השימושיות אי אפשר כלל שיהיו נשארות לעד במעמדן המקולקל, להרחיק את האדם מחיק הטבע שהיא הורתו ובה ימצא עונג וחיים רעננים, כ"א הן עומדות להעלות את האדם למעלה מוכשרת כזאת, שתהי' קרבתו אל הטבע בנויה לא ע"פ יסוד של חסרון הרגשה וחכמה, כ"א על עומק הכרה ושכלול אמיץ. לזאת בשרו חז"ל "עתידים כל בעלי אומניות שיעמדו על הקרקע". ע"כ ביחש ההתחברות הכללית של כל חלקי האומה ומעמידיה, מעבר מזה האיכרים עובדי האדמה העמלים בהוצאת החומרים הדרושים לחיי האדם מחיק האדמה, והם נושאים את ידיהם קודש ושואפים שתהי' עבודתם הפרטית מצטרפת לחשבון התכונה הקדושה של הר ד' ובית אלהי יעקב, ובזה מושפעים הם מבעלי המשטר וההנהגה, הפחות הסגנים והגזברים, אלה הם הקצוות של האומה חמרה וצורתה, הם מתנועעים להכיר יחשם זה לזה בלב מלא רגשי קודש. אמנם היחש יבא ע"י העומדים באמצע, בעלי האומנות המשתמשים בשכל המעשי ובעבודה גם יחד, על ידם יוכלו להתקיים המפלגות הרוחניות, ע"י עבודת בעלי העבודה המעשית, ועל ידם יושפעו ג"כ מההשפעה הרוחנית של המסדרים הראשיים, גם אלה האחוזים כולם בחיי הטבע הפשוטים, ותחת אשר באין רגש טהור ואין צפיה טהורה, יוכל בעל האמנות לבזות בלבבו את האיכר שמלאכתו בשדה, ועומד בתרבותו במעלה נמוכה מאותה התרבות של בעלי האומניות שכוללים כל כשרון חברותי מעשי, בהיות הלב טהור ונאמן, יבא הרגש הברור לכבד עד מאד את התם והיושר שבחיי החברה הטבעיים, ולהכיר כי תכלית העמל המלאכותי היא לא להיות נשקע בשאון החיים החיצוניים, כ"א למצוא כל הצרכים האנושיים, בין צרכי הגוף בין צרכי הנפש, מרווחים, למען יוכל האדם לחיות במנוחה ושמחת לב חיים טבעיים, מלאים שקט אהבה ותם. ע"כ עומדים מפניהם בעלי האומניות להורות את היתרון ורחש הכבוד שהם מכירים בחייהם הפשוטים, ושואלין בשלומם להורות על תעודתם הם להגדיל אשרם בחיים ע"פ דרכם, לא להוציאם מעולמם כ"א להוסיף בהם ובכלל האומה שכלול וטוב, שמתחבר כולו אל היסוד היותר עליון שהוא מגמת האומה הישראלית, שיכיר כל חלק מן האנושיות את ערך התועלת היוצאת מאותו החלק הרחוק ממנו בתכונתו. ודוקא ע"פ ריחוקו והשתנותו יוסיף לו אהבה וכבוד, שרק אז בהתמלא ההכרה העליונה הזאת בכל צדדיה, יזרח האור של ההבטחה התכליתית לנו "אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ד' לעבדו שכם אחד".

שבת פרק א׳ פסקה ז׳

על האדם לסדר את שאיפותיו הגשמיות והרוחניות בהתאם להדרכת התורה

...אמנם לא כן ילמדנו בזה החכם מכל אדם, שבאמת האדם צריך לתן לכל דבר משקל, ולא מבעי לשאיפותיו החומריות שמצדן לבהמה נדמה, שהוא צריך לסייג תורי להן להגבילן ולסדרן, כ"א גם לשאיפותיו הרמות, יסודי וענפי התפילה, גם להן צריך האדם להגבלה והערכה תורית לבל יעברו גבולות.

שבת פרק א׳ פסקה י׳

עם חומרני שואף להיות קבוע בחומריותו ומסדר כך את סדרי חייו, וגם שופטיו מסדרים את חייו בהתאם לכך

תכלית המשפט היא להעמיד [את] חיי החברה על מכונה. אמנם מהי התכלית בעצם חיי החברה עצמם, בזה יתחלפו דעות העמים והארצות. העם הנתון בעול תאותיו החומריות, לא יצייר תכלית אחרת לחיי החברה שלו, כ"א שיתפתחו יפה אצלו חייו החומריים במילוי כל תאותיהם האפשריות, באופן שלא ישחית את סדרם וקביעותם. והנה לפי דעה נמוכה כזאת צריכה היא שורת המשפט ג"כ לנבוע ממקור אהבת התאות החומריות, ע"כ יותר יתאים לתכלית משפטים כאלה, שיבא השופט בבטן מלאה בשבתו על כס משפטו, שאז הוא כדוגמת העם הנשפט מושקע בחיים החומריים, ויתאמץ לצדד שורת המשפט לתכליתם. אמנם עם קדוש ונעלה, עם ד' אלה, המה מכירים כי המשפט לאלקים הוא. תכלית החברה האנושית לא תובן אצלנו רק בסדרי חייהם החומריים ומילוי משאלותיהם הגסות, שבזה אין מותר לאדם מן הבהמה, ועוד בכמה מעלות יש יתרון לבהמה רבה מצד החומריות על האדם. אמנם תכלית חיי החברה האנושית היא מצד שמהחיים האנושיים אפשר למלא חיים של אור וטוב, של צדק ודעת את ד', חיים של רוח טהור והגיון קודש, הם יסוד החיים ומטרת החברה האנושית...אמנם עם שפל, החפץ לפתח רק בכחו החומרי, ועל יתרון אמיתי אנושי לפי התעודה האלהית המלאה אור צדק ויושר אלהי לא יאבה לשום לב, מה היא תעודת המלך בו, לא להדריכו לשום לב לחפצים גדולים חדשים, שלא יחפץ בהם ולא ידעם, כ"א לסדר לו את נתיב חייו בחיי החברה הלאומית, למען ימצא את חפציו השפלים שהוא חפץ בהם.

שבת פרק א׳ פסקה י״א

השפעת העיסוק בסדרי החברה על האדם

שש מדרגות הן במצב האדם שעל פיהן יעתק ממצבו הגופני הטבעי ויתגברו עליו צרכיו האנושיים לפי מדתם עד שיתאחר אצלו המילוי של הדרישה הגופנית...כל אדם העמל לפיהו, הנה העמל עצמו הנצרך להקדים בהכרח קודם שימצא לחמו. ההכרח מוסיף העתקה מגבול הבהמות, שההכרח למצא לחמו בדרכים אנושיים מכניסו יותר בעומק החברה וסדריה ונימוסיה, עד שמתרחק הוא לאט משיקוע הטבעי המוגבל של צד הבעל חי שבו, עד רביעית מאכל כל אדם. והנה לבד המועקה של ההכרח לעבוד עבודה בינונית כפי סיפוק חית ידו שמתרחק על ידה האדם ממצב טבעו בתור בעל חי, נוסף ע"ז עוד שהאדם צריך מצד קיבוצו לעבודות מיגעות הרבה, שלא רק לפי ערך הדבר המביא אותו בדרך ישרה אל ספקו וטרפו יעמול, כ"א סדרי החיים יטילו על חלק מבנ"א לעבוד עבודות גדולות וכבדות בשביל צרכים רחוקים ורבי ענין, לבנות ולנטע, לנסע ולחשב כל מלאכת מחשבת. זה הצד התרבותי מוסיף להעתיק את האדם עוד מדרגה יתרה מטבעו הפשוט הבהמי, עד שמשפיל את מצב הצורך הפשוט של האכילה עוד מערכה יותר שפלה ומאחרה כטפל. ע"כ חמישית מאכל פועלים, אלה העובדים לא רק בשביל ערך אכילתם וצרכי עצמם כ"א גם כפי ערך משאלות לב האדם התרבותי שצרכיו מרובים מאד, וכרובם הם עומדים למעלה מגבול הבעל חי של האדם.

שבת פרק א׳ פסקה י״ב

המשמעויות הרוחניות והגשמיות של היציאה מסדר הקביעות הטבעי באכילה

הכחות הטבעיים מכוונים המה הרבה לעומת תכליתם המוסרית, ע"כ באשר להמעיט את תכונת החומר מפני הרוח יותר מגבולו לא נכון הוא, ע"כ הושם מהחכמה האלהית עונש טבעי, כי העובר יותר מהגבול ומתאחר משלם לחומר את חקו הראוי לו, אחרי שכבר עברו הזמנים שקבעו את האיחור הטבעי מצד התרבות, המוסר, ההכרח, העמל, והרוחניות, כשיאחר האדם יותר מזה את סעודתו כבר נכנס הוא בגבול שנאת החיים שהוא דרך רע ומעוות, ע"כ לא על נקלה יתקן את אשר עות בכלכלה הגופנית. כי ישנם כחות טבעיים כאלה שהם קבועים עד גבול ידוע, וכיון שעוברים עליהם את גבולם בעקיפין, עושים בהם שמות ופרעות מה שלא יוכל אח"כ להתקן. ויתכן שהפרעות הגופיות הבאות מאיחור האכילה יותר הרבה ועל סדרה הקבוע, כיון שעברה את גבולה כבר עשתה את קלקוליה, ואולי לא תוסיף עוד קלקול באותו יום, אע"פ שירגיש האדם חלישות נוספת באיחור השעות, זה יתוקן אח"כ באכלו בערב, זולת בהתחבר חולי מיוחד לגוף, אבל הדברים אמורים ע"פ הסדרים הנאותים לגוף בריא מתנהג בסדריו הטבעיים...אמנם בעבור הזמן והפרעות הטבעיות כבר פעלו לרעה על הגוף היוצא מסדר טבעו, אז כאשר גם יקבל המאכל אחרי זמנו לא יהיה לו אותו היחש הטבעי המקשר את המאכל עם כלי העיכול בקיבול טבעי שכל עניני הטבע הם נוחים ונעימים, ואין צריך להם כח מכריח מחוץ להם.

שבת פרק א׳ פסקה י״ד

עכשיו לב בני אדם מלא הוללות, וטמטום הלב מכח סדרי החיים הגרועים מתגבר מאד

הכרת טובה היא העמוד המוסרי היותר גדול ונשגב, שכשיתפתח כל צרכו בלבות בני אדם יהי' עוזר מאד אל התיקון הכללי. כי אנו רואין שגם עכשיו שלב בנ"א מלא הוללות, וטמטום הלב מכח סדרי החיים הגרועים מתגבר מאד, מ"מ במה שהרגש האנושי מגיע להכרת טובה, הוא פועל להכשיר את הנפש להביע במה שיכול את הרגשה העדינה הזאת, במאמר ובפועל.

שבת פרק א׳ פסקה י״ט

ההדרכה המעשית היא ראויה ביותר מכל לתמיכה ממשית, להכניע לצרכה את סדרי החיים כדי להגיע אליה

...החיבה שתתגלה בלב חכם גדול לשיטתו של חכם אחד בכללה, באה מסגולת הנפש שע"פ רגשה הטבעי היא מרגשת שאלו המחשבות והדרכים הם נאותים לה, וממילא מובן שהחיבה הזאת צריכה להוביל ג"כ לתעודה מעשית, עד שגם בפועל נאה לחכם זה, המוצא את עצמו חושק וחובב מטבעו דרכיו ונטיותיו הגיוני לבבו ודעותיו של חכם גדול ואדיר אחד, הוא אות שדרכים הללו נאותים לו והם יביאו רב טובה לנפשו. כי בדרכי ד' וארחות הטוב והקדושה נמצאים מסלולים שונים, וכל איש רב דעה צריך להנהיג עצמו ע"פ נטייתו הפנימית. וזה אמר רב, שאין הנטיה הפנימית לדרכי חכמה ולימודים ידועים מספקת בהיותה לעזר רק להיות אלה הידיעות קנויות בדעת לבד מבלי שישתמש בהן האדם הנוטה אליהן לאהבה, כ"א תעודת הנטיה היא ההדרכה המעשית בפועל השימוש בהן. ע"כ דומים הלימודים הנחשקים למלתא דאלבישייהו יקירא, היוקר והחיבה מקושרים עם השימוש בפועל, לא עם הקנין לבד. א"ל אמר רב הכי, בתרייתא עדיפא לי מקמייתא, בתחלה לא חשב כ"א למלאות את תביעת נטיתו באורח לימודי, אמנם מדברי רב אלו הכיר שצריך הוא למלאותם ג"כ בערך מעשי. נמצא שבכח מאמר זה האחרון יוציא התועלת היותר עליונה מכל הלימודים הפרטיים, המעשיים והשכליים, ומכל ההשקפות הכלליות שתשיג ידו לדעת מהמון לימודי רב הרבים והגדולים, שטרח עד כה בקיבוצם באהבה פנימית, ותכלית חכמה הלא היא מעשים טובים, ומאחר שהכיר שמנטייתו הטבעית לחכמתו של רב יסול לו מסילה ג"כ בחיים המעשיים שהם העיקר ביסוד התורה והשכל, ע"כ בצדק אמר בתרייתא עדיפא לי מקמייתא. וההדרכה המעשית היא ראויה ביותר מכל לתמיכה ממשית, להכניע לצרכה את סדרי החיים כדי להגיע אליה, ואי הוה נקיטנא אחריתא הוה יהיבנא לך. ומצינו ברבה דכל מילי דידיה הוה עביד כרב כעדותו של אביי, והוא ג"כ תולדה מהרגשה של קדושה טבעית בנטיה פנימית, שכאן נתבררה לר"ח ע"י המאמר הנשגב, מלתא אלבישייהו יקירא.