סייעתא דשמיא

הקדמת עין איה עמוד ט״ז

הסיבה שבגללה התחילו להנהיג את תקנות וגזירות חז"ל, היא מפני הכרח הגלות. כל השלמה ושכלול אנושי בא מראש ע"י ההכרח. גם כשיסור ההכרח, האדם ימשיך להנות מההשלמה והשכלול, מצד עצמם ולא מצד ההכרח

והכנת הגלות החלה כמו בערך הכתב גם בערך דרכי התורה, בשמירתה. לצורך שמירת התורה בגלות העתידה, באו הסייגים התקנות והגזירות, שהם הם שעמדו לישראל להיות לעם עולם לד' אלהי ישראל, אשר קבלה עליה האומה באהבה רבה, "חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך". אלא שאם תחילת הוייתן של התקנות והגזירות היתה מפני הכרח הגלות ושמירת האומה לבל תטבע בים התלאות הנוראות שהיו עתידות לבוא עליה, הנה כל השלמה ושכלול אנושי בא מראש ע"י ההכרח, גם חיי החברה וכל התיקונים המדיניים באים ע"י חוזק יד ההכרח. אמנם אחר שההכרח מוציאם לאור, אז יכיר האדם כמה מאושר הוא ע"י שקנה לו קנינים טובים ונעלים כאלה, ולא יעזבם, לא רק מפני ההכרח, כ"א מפני הטוב והנועם שמוצא בחיים המשוכללים. כן הוא תוכן ההכרה הכוללת את האומה בכללה, בדבר תורה שבע"פ וגזירת ותקנת תכמים להגדיל תורה ולהאדירה. הסבה שחוללה את ההרחבה הזאת היתה צורך שמירת התורה, בשטף ים זועף של הגלות העתידה. אבל כשכבר הורגלה האומה בדרכי קודש הנפלאים ההם, במעשים טהורים וקדושים ומנהגים טובים שנתוספו לה ע"י תקנות חכמי המסורה באי בסוד ד ', כבר התפשט עליהם כח האהבה הנצחת עד שקבעו להם מקום מבוצר באומה לעד לעולם.

הקדמת עין איה עמוד כ״ה

תפילתו של הרב לסייעתא דשמיא בכתיבת עין איה ובהשפעתו על אחרים, וכן באופן כללי

והנני שולח בזה את דברי הדלים נגדה נא לכל עם ד', ואקוה שספרי זה והספרים שהנני מצפה לחסדי השם יתברך שיעזרני לכתב להרחיב ולשכלל במקצע האגדה והרחבת דברי חז"ל, יהיה למעין ומקור מים חיים לאנשי לב יראי ד' וחרדים אל דברו, לעורר רוחם להרחיב דבריהם גם המה במועצות ודעת באלה הענינים שהשעה צריכה להם מאד. ומאשר סמכתי דברי על אגדות חז"ל המחוברות בספר "עין יעקב", קראתי את שם ספרי "עין אי"ה", כי בעניי לא למדתי חכמה ולא אדע דרכה ונתיבה, שעליה אמר הכתוב, ("והחכמה מאין תמצא, ואי זה מקום בינה") "נתיב לא ידעו עיט, ולא שזפתו עין איה". ואני תפילתי לך ד' עת רצון, הנותן מפיו חכמה דעת ותבונה, אל תצל מפי דבר אמת עד מאד, ותצילני מכל מכשול ושגיאה בהלכה ואגדה, תען לשוני אמרתך כי תלמדני חוקיך, לך אני הושיעני כי פיקודיך דרשתי. ותזכני להוציא מאויי לבבי, למען כבוד שם קדשך, מן הכח אל הפועל. ותחנני ברוח עצה וגבורה דעת ויראת ד', ותזכני לראות בשמחת גוייך, להתהלל עם נחלתך, בתתך מציון ישועה לישראל תפארתך. והנני חותם דברי בהודאה, בדברי הכתוב "ד' אלהי אתה ארוממך, אודה שמך כי עשית פלא עצות מרחוק אמונה אמן", ואתפלל על העתיד לבא, "וגם עד זקנה ושיבה אלהים אל תעזבני עד אגיד זרועך לדור לכל יבא גבורתך" .

ברכות פרק א׳ פסקה י״ד

פשטא דמלתא דהכי אמר דוד דעיקר חסידות שלו הוא משום שהוא מלך, ומלכי או"ה אינם מתנהגים בדרך זה, ע"כ לגבי הנהגת המלכים נקראת הנהגתו בשם חסידות, ע"כ הוא מבקש מהשי"ת שמירה שלא ידמה לעצמו לשאר מלכי אוה"ע, וזה אמר מענותנותו.

ברכות פרק א׳ פסקה נ״ג

ויותר יש להתבונן כי מעלין בקודש ואין מורידין. ע"כ האדם שעמד כבר במעלה יותר גבוהה בעבודת ד', לא ירד ממנה לעולם. ואם יתרפה, יד ההשגחה נטוי' להעירו, ע"י שישחרהו מוסר, כי "את אשר יאהב ה' יוכיח", עד ששוב ישוב לאיתנו. כי ההשגחה גדולה מאד על קנין השלמות של האדם שהוא מרכז כל הבריאה, וכמו שביארנו במאמר הקודם. ע"כ מי שרגיל לבא לביהכ"נ, ולא בא יום א', הקב"ה משאיל בו, מכין סיבות שהן יגרמו שיהי' נשאל לעצמו, משום דהי' לו לבטח בשם ד'. ויסוד שם ד' הוא לבטח שההנהגה עוזרת לקנות השלמות האמיתית, שהוא לדמות לדרכיו ית', שהנהגתו הוא סוד שמו הגדול יתעלה.

ברכות פרק א׳ פסקה נ״ה

מעלת קביעות המקום בתפילה. טעם שהקובע מקום לתפילתו זוכה לסייעתא דשמיא, ונקרא חסיד, עניו, מתלמידיו של אברהם אבינו

יסוד האמונה, שההשגחה העליונה גדולה מאד על כל הדברים שהם מתיחסים להשלמת הכח המוסרי שבאדם, ולהדריכו בדרך ישרה ונעלה. והנה כאשר אל שלמות השכלית צריך האדם מאד שיהי' גם כח המדמה שלו שלם ונבר, ע"כ השגחת השי"ת גדולה ג"כ על כל הדברים שגורמים להיות משלימים את הכח המדמה שבאדם, באופן שיעזרהו אל המעשים הטובים ומדות הטובות. ובאשר להשלמת כח המדמה מועילה מאד קביעות המקום לתפילה, וקדושת המקום פועלת לקדש רגשותיו, ע"כ השגחת ד' ית' ע"ז ביותר להצליחו לתכלית זו. ומי שמרגיל עצמו להבין זה, הוא לא יתחכם יותר מדאי, ותהי' חכמתו מסייעתו תמיד למעשים טובים ומדות טובות. כי ידקדק הרבה במעשיו ומדותיו, בידעו שמהם תוצאות גדולות להשלמת כח המדמה, שהוא הכח הפועל בקרוב על המון המעשים וההרגשות שבאדם. ע"כ כשמת, אומרים עליו אי חסיד אי עניו מתלמידיו של אברהם אבינו. ובאמת זהו יסוד החסידות והענוה שלא ללכת בגדולות, ושלא לזלזל בכל דבר מוסרי אשר ע"פ השכל המופשט אין לו מקום כ"כ, כי צריך לדעת כי לא על השכל המופשט בלבדו יחי' האדם חיים האמיתים, כ"א ע"פ המעשים הטובים, שהרבה גורם להם הכח המדמה המצייר כשהוא הולך משרים. ע"כ יהי' ירא ד' וחרד אל דברו. ואברהם אבינו ע"ה ביטל את שכלו ג"כ, והאמין בד' אחר כל התפלספותו, באמונה פשוטה, כפי' המפ' בניסיון העקדה.

ברכות פרק א׳ פסקה ס׳

ובבוקר אז אע"פ שאין הכוחות הנפשיים חמושים ברעות, אבל הם נעדרי השלמות ע"י התגברות השינה בלילה, וצריך להעירם לסדרם במערכה קדושה שיהיו מוכנים לחשוב מחשבות רמות, בצדק ויושר, ויראת ד' ואהבתו, ע"ז מיוחדת תפילת השחר, כאמרו "בוקר תשמע קולי בקר אערך לך", אערך מערכת לבבי וכחות נפשי ואצפה כי אתה תהי' עמדי לאמץ חילי, כי הבא לטהר מסייעים אותו.

ברכות פרק א׳ פסקה פ״ו

פי' דיש מקום לומר שיש תיקון עולם בהצלחתו, כיון שפסקו לו גדולה והצלחה מהשמים הרי יש דבר טוב שע"כ יצא מהצלחתו, ע"כ אין ראוי לעמוד נגד הצלחתו אפי' להדאיבו בתגרא. א"כ חוץ מה שיש לחוש למכשול הניצוח למי שמתגרה בו, אין הדבר נכון מצד עצמו. וזה הוא חידוש של האיבעית אימא נגד תי' קמא, דלא נקיט כ"א מצד ההצלחה המיוחסת לו.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ז

ע"כ יתפלל כל חסיד, שיעזרהו השי"ת לזכות למעולה שבמדרגות, עד שהבחינה של יום המות תעלה יפה, לקיים בו "ותשחק ליום אחרון". וכדבריהם ז"ל נשיקה דמיא כמשחל ביניתא מחלבא. יש כאן הוראה על דקות הנפש, שלא התגאלה בגסות הגוף, דומה לשערה דקה, והגוף עצמו לא התעבה טבעו בהנהגות רעות, ע"כ הוא מסכים אל הרעיונות המוסריים ושמח בההנהגה האלהית.

ברכות פרק א׳ פסקה צ״ח

ומר זוטרא הוסיף לומר, שאין ההכרח מביא רק להעתיק הדאגות לעתים רחוקות ומקרים כבירים, כ"א ראוי להסתכל איך האדם צריך לרחמי שמים בכל עת בהוה, עד שגם דברים קלי ערך ביותר יוכלו להיות מונעים גדולים משלמותו האמיתית. ע"כ פי' זה בית הכסא. כי טהרת הגוף ושיווי מזגו בזה וטהרת המקום, הם הלא קלי ערך לפום ריהטא, ומהם תוצאות גדולות לישוב דעתו של אדם והכנתו אל הטוב והישר החכמה והמשרים. ע"כ עם ההתבוננות בדברים הגדולים לא יעזוב ג"כ עניני אנושיותו ובהמיותו, שהם ג"כ מסבבים ההצלחה בהשלמתם, ומונעים אותה בחסרונם.

ברכות פרק א׳ פסקה קי״ח

...ע"כ אלי' ע"ה נשתמש בזה הנס אע"פ שהי' מקום לומר מעשה כשפים הוא, כדי שישתמשו ישראל ג"כ בהערת שכלם לעזוב דרכי חושך של ע"ז, ולשוב לעבודת ד' מהכרה פנימית שהיא שלמות אמיתית ועומדת לעד, מה שא"כ חזרה שתעשה רק מפני מופת שאי אפשר לדחותו בשום עילה, אין הלב משותף בטהרתו, רק מפני החשבון היבש של השכל המכריח, אין לדבר קיימא. ע"כ בקש שיעזרם ד' לכונן לבבם לאהבת ד' ולהשכיל באמתו, ורק להעתיקם מההרגל הרע של ע"ז יועיל הנס של אש מן השמים, וממילא מתוך שיבחרו בטוב בהכרה פנימית, לא יעלה על דעתם כלל מחשבות רעות, לחשוב תועה לאמר שמעשה כשפים הם, כי הדבר שמסכים אל הטוב והיושר וההרגשה הפנימית לצדק ומשרים, מתקבל בלב כל נבון ומבקש דעת.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ג

דבר פשוט הוא שהאדם הוא בעל בחירה חופשית ואין מכריח על צדקו ורשעו. אמנם גם זה פשוט שאם האדם חפץ בדרך צדקה מסייעין אותו. ע"כ חשב ר"מ כיון שאלה הבריוני היו נשחתים בתכלית, ואינם פונים כלל אל חפץ הישרת דרכם, איך תועיל תפילה לשנות את בחירתם, מה שהוא חק כללי קבוע, שלא יכריח השם ית' בחירת האדם, וזהו יסוד כל התורה כולה. אמנם ברוריה השכילה, כי אין לך רשע בעולם שלא הי' בוחר יותר ללכת בדרך טוב מדרך רע, אלא שיצרו אונסו ומטעהו, ע"כ הוא אומלל והולך בדרכי רשע, אבל אין לך אדם שיהי' נשחת לגמרי, שלא יועיל לו חינוך הגון ותוכחת חכמה ברב או במעט, ע"כ אין להתיאש מלבקש רחמים שישובו לשמור ארחות צדק גם הפושעים היותר גדולים. והיא ההשקפה החודרת על רוממות ערך נפש האדם שעשאה אלהים ישרה וטובה, ואי אפשר שהאדם ישנה צורתה וטבעה הטוב. ע"כ יתכן לבקש רחמים על אומללים כאלה, כעל כל החולים שאינם יכולים לעזור לעצמם עם כל חפצם להעזר. והנה לדעת הסוברים, שנפש האדם היא רק הכנה לקנות נצחיות ע"י דעות טובות מושכלות ומדות ומעשים טובים, אפשר להיות נפש נשחתת לגמרי מאין דרך לבקש רחמים על הטבתה, זולת בהיותו מעצמו משנה בחזקת היד בחירתו והרגלו ע"י כח מדת הגבורה שבנפש האדם. אבל לפי הדעת הנכונה, שהנפש היא עצם חי ונשגב, כאחד האישים העליונים היא עומדת בצורתה, ורק במקרה נפסדה ממקרי הגוף, אבל חפצה לעולם לעלות במעלות הצדק והמשרים, ע"כ ראוי להתפלל שהחטאים ישובו ולא יהיו עוד רשעים. ויתכן מה שהסמיך לזה בכתוב "ברכי נפשי את ד' ", שתברך את ד' על חלקה שבראה מאור החכמה והיושר האלהי, עד שא"א השחתתה לגמרי באופן שאין אפשרות להיות תם ונאפס כ"א החטאים, שלא יהיו עוד רשעים, ולא החוטאים, שהנפש הנבראת מאור העליון לא תתם, ותחי עוד לנצח.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ג

היחס בין סייעתא דשמיא בדרכי הטבע לסייעתא דשמיא בדרך נס

דרכי הבטחון הם השלמות האנושית, אמנם הם נחלקים, הבטחון הפשוט אם השעה צריכה לכך שיעשה נס, או מצד האדם המעלה שראוי לכך, אבל הבטחון התמידי הוא להיות בוטח בד' שיעזרהו בהשתדלותו. והנה אצל עניני הכלל מצינו סתירות, לפעמים ההשתדלות משובחת ומחוייבת ולפעמים תחשב חסרון. למשל מצינו במלחמת העי היתה כולה מלאה השתדלות ע"פ ד' ולעומת זה במלחמת גדעון נאמר לו "רב העם וגו' פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי", והוצרך למעט בהשתדלות טבעית. והדברים ניכרים שתלוי במצב המוסרי של העם, שתכלית כל סיבוב ההנהגה כולה היא להביא את אור דעת ד' במילואה לעולם, למען ימשכו מזה כל הטובות הזמניות והנצחיות הנמשכות מידיעת ד' לאמתתה. והנה כשהאדם או העם בכללו עומד במצב מוסרי גבוה, אז הלא מההנהגה הטבעית שהולכת אחוזה עם סדרי החיים האנושיים, יכיר ביותר יד ד', כדברי הר"ן בדרשותיו ע"פ "ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ד' אלקיך כי הוא הנותן לך כח כו' ", שבהתבונן האדם כי החיים הטבעיים וכל מסיבותיהם, הכל ערוכים מאת ד' ית' לתכלית הנשגבה של השלמות האנושית, הנה יותר יכיר את קונו כשמספיק לו צרכיו בדרכים טבעיים, שצריך ע"ז השתדלות רבה מצדו בחכמה ובדעת ובכח גופני ונפשי. והנה יד ד' אתו על כל פרט מפרטי תנועותיו וימינו תסעדהו, הלא יתקרב יותר בזה אל ציור השלמות, מאלו יעשה לו נס בפעם אחת להמצא לו מחסורו. ע"כ אמר "ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי". ובציורך בהבנה אמתית כמה כח וכמה עוצם יד צריך עד כדי לבא לידי חיל זה, ולכל תנועה קלה עזרת ד' דרושה, אז עי"ז ימשך מה שאמר "וזכרת את ד' אלקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". אמנם בנפול העם ממעלתו ונשקע בהבלי החומר ואל פועל ד' לא יביט, אז בהרבותו השתדלות לא יכיר כלל יד ד' ויאמר כי "ידי הושיעה לי", ולא יבא בהנהגה טבעית אל שלמותו. ע"כ היו הניסים מחוייבים ומוכרחים בתחילת הכרת דעת ד' בישראל "כי נער ישראל ואוהבהו", אהבת הנער והילד היא הנהגה כזאת שלגדול אינה בכלל הנהגת האהבה. למשל אהבת הנער תהי' כשיתן אביו מחסורו משלו, ושל הילד הקטן תהי' כשיתן ג"כ לתוך פיו, ושל הגדול תהי' האהבה כשימציא לו מעמד שיוכל להנות מיגיע כפו וחריצותו. ע"כ משובחים [מאד] הם הניסים בזמן ילדות האומה (מאד), והביאו את התכלית של דעת ד' וקרבתו, מה שלא היתה ההנהגה הטבעית יכולה להביא בשום אופן. אבל בהיות העם נעלה בהכרתו, אז טוב מאד שיתרגל בהנהגה שתביא אותו להחליף כח ולעסוק בשלמות וחריצות, בהרמת קרנו בכל הפרטים החמרים והמוסרים, מפני שיוכל כבר לשאוב דעת את ד' ממקור הטבע התמידי, "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו' ". ע"כ במלחמת העי, שכבר היו ישראל מלומדים בניסים, ודעת ד' היתה קרובה ללבבם, היה דבר טוב ושלמות במה שעסקו הם עצמם בהצלחתם. כי בודאי שלמות גדולה היא לאדם בהיותו עסוק לבדו בהצלחתו, כדברי הג"ר סעדי' ז"ל שאם היתה שלמות להשיג שלמות בלא השתדלות היתה הנהגת השי"ת לתן ג"כ שלמות הנפש בלא השתדלות של תורה ומע"ט. אמנם בימי גדעון שירד העם פלאים במצבו הרוחני ושכח אל מושיעו, [לא] היתה ההנהגה הטבעית לישועתו (אינה) מביאה אל המטרה, ע"כ הי' צריך למעט בהשתדלות טבעית, וכביאור הפסוק "פן יתפאר עלי ישראל לאמר ידי הושיעה לי". ומעתה נבין שלפי מצב המוסרי של ישראל אחר ימי אחז, שהיתה רבה העזובה ע"י השתדלותו הרעה לשכח את העם את שם ד' ית' ואת תורתו, מצא שאפי' ההשתדלות הלאומית שהיא משובחת בכל עת, הזמן גרמא להנהיג שיהי' כל הבטחון על השי"ת כי לא יטוש את עמו, למען ישוב העם להרגיש יד ד' אשר עליהם, ע"כ במפלתו של סנחריב אמר אני אין בי כח לא לרדוף ולא להרוג אלא אני ישן על מטתי ואתה עושה. ומניעת הכח היתה מניעה של כח מוסרי שבכלל ישראל בעת ההיא, שלא ישיג תכליתו כ"א ע"י נס גלוי של מניעת כל השתדלות. והנה גאולתן של ישראל בכל דור בעת צרתם, וכן הגאולה העתידה, אפשר היא שתהי' התחלתה בניסים ונפלאות, כימי צאתך מארץ מצרים, או שתהי' ההתחלה טבעית כדחז"ל בכמה מקומות, שתהי' הצלחתן של ישראל קמעא קמעא. ולפי דברינו הדבר תלוי במצבן של ישראל הרוחני, כי בהיותינו דבקים ביראת ד' בשמירת המצות ותלמוד תורה, שמזה יתיישרו המדות ונועם האמונה ודעת ד' ימלא את הלב, אז היא שלמות גדולה תחשב אם נהי' אנחנו העוסקים במצוה זו של הרמת קרן ישראל. ובודאי תפארת גדולה והדר לאומי הוא לנו בהיותינו אנחנו העסוקים בבנין בית ישראל, מצד שלמותינו הלאומית שנמשכת מזה ושלמות העולם כולו. אמנם אם מצב ישראל הוא בשפל, בהיותם רחוקים מתורה ומדעת ד', אין התכלית נמצאת ע"י גאולה טבעית כלל, וצריך הטוב המעותד לבא בהתחלתו ג"כ ע"י גאולה ניסית. ודברים טבעיים לא יצליחו במצב כזה, פן יגרמו הריסה יתירה במצב המוסרי שהוא התכלית. והנה סמיכת גאולה לתפילה תלמדינו כי גאולתינו תבא רק מיד ד', ועלינו לדעת זאת מפני שידיעת ד' הנשגבה הבאה מן הגאולה היא הנקודה התכליתית שלה, ע"כ עלינו לדעת שהגאולה סמוכה מן התפילה והפקת רצון מד'. אמנם בהיותינו במעלה רמה בעבודה ושלמות, הגאולה סמוכה בדעתינו לתפילה, כמו שהיא באמת גם בהיותה בדרכי הטבע והשתדלותינו. אבל בהשפל מצבינו בעונינו וריחוקינו מהשלמות של דעת ד', אז אין הגאולה סמוכה לפי ערכינו לתפילה רק בהיותה בדרך נס. ע"כ חזקי' השתדל לעשות הטוב בעיני ד', דהיינו מה שמפיק אל התכלית המוסרית, אע"פ שלפי המובן האנושי אינו טוב, דהיינו שסמך גאולה לתפילה, ובזמנו היתה הסמיכות הזאת מחייבת למעט ההשתדלות הטבעית לגמרי, עד שעלתה בידיו המדרגה העליונה של הבטחון. ורבי לוי מוסיף שלא זה שהתאמץ עבור הטוב המוסרי לפי הזמן בדברים הלאומיים, כ"א גם במצב החיים הפרטיים השתדל להשלים את החסרון העקרי של ההתרחקות מדעת את ד' באופן כזה שאינו ראוי להנהגה תמידית, והוא במה שגנז ספר רפואות, והוא כדי שיבקשו רחמים כדברי רש"י, אף שהרבה הרמב"ם להשיב ע"ז, כי השתדלות הרפואה אינה מעוט בטחון, כ"א תוספת בטחון והכרה למי שהכין בחכמתו וחסדו את השכל לחקור ואת היסודות הרפואיים להשתמש בהם. אבל בראותו ששם שמים נשתכח ע"י מעלו של אחז, מצא כי יותר ירויח העם בהטבתו המוסרית ע"י שיתרגל לבקש הצרכים הנוגעים עד הלב, שהיא רפואת חולי מאת ד' ע"י תפילה, ממה שיפסיד מחסרון החיפוש בדרכי הרפואה הטבעיים. ע"כ זהו הטוב בעיני ד', ומקבלת מאד לבקשתו להתרפא בדרך נס למעלה מן הטבע, למען יהי' הוא לאות לישראל לשוב לבקש את ד', עד שיתרומם שכלם לדעת את ד' ג"כ בדרכי הטבע שהוא כולו פועל ד' ומעשה ידיו. והנה אם נהי' זכאים, לפ"ז תוכל להיות מצדינו הגאולה טבעית ובאה ע"י השתדלותינו, והניסים יבאו עכ"פ להשלמת האנושיות הרחוקה בכללה מדעת ד', טרם תגלה לה הניסיות. או גם להשלים אותנו במעלה יותר גבוהה ונכבדה.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ט

כל זמן שלא נתעצם האדם בשלימות, הוא עלול להתפעל מכל דבר פחות הנעשה בשכונתו וחברת איש משחת תוכל להזיקו ולמעט שלימותו. אבל מעלת אלישע היתה נעלה ונשגבה, עד שלא הרגיש מאומה מפחיתות גחזי עם היותו קרוב לו ומשרתו תמיד, עד הזמן שנתן ד' מכשול לפניו לגלות קלונו ולהרחיקו מאותו צדיק במעשה דנעמן.

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״ב

ע"כ לצורך תפילה יעמוד במקום נמוך ברגשותיו, עד שירגיש את החסר, וישפך שיחו לד' שיעזרהו, ועי"ז יוכל באמת להתרומם, כי ישכיל שזהו חפץ ד' ותכלית ההטבה, שתהי' נפש האדם מרגשת את החסר לה, ובעטוף עליו נפשו, את ד' יזכר ויכיר כי ממנו טובו...ואמר "ממעמקים קראתיך ד' ", ו"תפילה לעני כי יעטוף", שידע עניו וצרת נפשו, וכי רק לד' ית' עיניו נשואות, שיתמכהו וימלא את כל מחסוריו הגשמיים והרוחניים.

ברכות פרק א׳ פסקה ק״ע

רוח ה' מובילה את עם ישראל לרוממו לתכליתו. הבנת דברי תורה ודרכי יראת ה' לעומקם בהמון תתאפשר בסייעתא דשמיא במסיבות הזמן

אמנם רגש עול מלכות שמים בחיבורו עם עול מצות, גם בלא הידיעה הפרטית של התכלית הלאומית רגשי הלאומיות הטובים אי אפשר שתחסרנה לגמרי, גם התכלית עכ"פ יהי' יוצא, כי ע"י תורה ומצות יעמוד ישראל לעד, ורוח ד' תניחהו לרוממו לתכליתו, ודבר אלקינו יקום לעולם, ואם שתוסיף תת פרי' בהיותה מתבארת יפה, ככל ידיעה טובה של שרשי תורה שמוסיפה טוב ושלימות, אבל א"א לקבע זה בחובה מפני טורח ציבור, כי לא רבים יחכמו איך ללכת בדרכי תורה ויראת ד' באמת ע"פ השקפה זו הדורשת דעה והשכל. ודי לנו בידיעה זו שבקשו לקבע, שמזה נדע שכשתהי' השעה דורשת, יתפרשו אלה הדברים ג"כ בהמון לפי ערכם של הדורות ומעמדם, כי דברים רבים יסייעו דרכי ההנהגה בעצת ד' במסיבות הזמן, שיהיו נוחים להתקבל ולהבינם אל תכליתם, בזמן זולת זמן.

ברכות פרק א׳ פסקה קע״א

ע"כ בהיות השלימות האנושית הכללית באה על ידינו לימות המשיח, שאז נתרומם באמת להיות ממלכת כהנים, אז יהי' שיעבוד מלכיות עיקר המטרה, והשלמות הלאומית הפרטית טפלה לו במעשה, שכבר לא נהי' נצרכים לכוין פני המעשים להשלמות הפרטית שלנו, שנזכה בו כבר בשלימותו ולא נהי' נצרכים לאמצעיים לו, אבל ההשתדלות המעשית העיקרית תהי' למגמת התיקון הכללי. ובאשר א"א שימשך התיקון הכללי כ"א ע"י מעשה התורה והמצות שבישראל, ע"כ תהי' מגמת המעשים בעיקרה לצורך כלל האנושיות, ובדרך טפל להרים השלמות הפרטית של ישראל, שנמשך מיציאת מצרים. מפני ששלימות עצמם תעלה ג"כ מאילי' ע"י אור ד' שעליהם.

ברכות פרק ב׳ פסקה ט׳

והנה חטאת אינה טעונה מנחה ונסכים, מפני שהכוחות הטבעיים אינם שייכים לעונש ולחטא, שאינם בני בחירה, שהכח המעכל יעכל האיסור כהיתר, ולא שייך ע"ז ציווי. אמנם לענין מעלות ויתרונות, שע"ז באה עולה וזבח לזכות לדבקות בשמו ית' יותר, יוכלו להתעלות ג"כ הכוחות הטבעיים, כענין הקדושה שהיא מתנה. כענין אברהם אבינו ע"ה שהשליטו הקב"ה על רמ"ח איבריו, דהיינו שגם הכוחות הטבעיים יצליחם השי"ת שיכוונו תמיד אל הטוב והקדוש.

ברכות פרק ב׳ פסקה י׳

לזכות אל השלימות האמיתית צריך חמש הצעות: ...הה', שכל השלימות שאין בכחו להשיג יתפלל אל ד' שיעזרהו ע"ז, שתעזרהו תשועת ד' גם במה שלמעלה מהכנתו הטבעית. ונגד זה אמר חמש הנהגות בקבלת עול מ"ש שלימה, שיתנהג האדם בכל יום, והנה רומזות על חלקי השלימות הכללית שמנינו...ואחר כל אלה, מה שלא תשיג ידו לפי ליאות טבעו וחולשתו, יתפלל שהשי"ת יאמץ חילו, ויזכהו לבא למעלות תרומיות והגונות, וזוהי קבלת עול מ"ש שלמה, בגמרו חק ההשתדלות מצד עצמו ומוסיף עלי' התפילה.

ברכות פרק ב׳ פסקה כ״ז

הנהגת ה' את עמו במצב של גלות ובמצב של גאולה

לבוש הוא בגד תחתון וכסות היא בגד עליון. והנה בגלות אין עוזו ית' ניכר, נכרים משעבדים בבניו איה גבורותיו כביכול. אבל רחמיו ניכרים היטב "כבשה אחת בין ע' זאבים". ולולא רחמיו בכל יום ויום היו עומדים עלינו לכלותינו. אבל בשעת גדולתן של ישראל אז הרחמים הם בהסתר, ששומר ישראל שומרן מכל מקרים רעים, אבל אין במורגש, בשעת הגדולה, המקרים של היזק באופן שיורגש צורך הרחמים, א"כ הרחמים יהי' בבחי' לבוש התחתון שאינו ניכר. ולהיפך, העוז יהי' ניכר שתהי' גדולתן של ישראל מפורסמת בעולם. ע"כ יבקש בצדק, שתתלבש ברחמיך בפנימיות, כי לעולם צריך כל יחיד וכל ציבור רחמיו ית'. ותתכסה בפרסום בעוזיך, למען ידעו כל עמי הארץ כי יש אלהים בישראל. "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך" .

ברכות פרק ב׳ פסקה מ״א

בין העוסקים לשמה, יהי' ביניהם שלו', מתוך שיכירו את האמת. ובין העוסקים שלא לשמה, שאפי' העוסקים שלא לשמה, אם כי לא זכו עדיין לטהר לבבם לעסוק לשמה, אבל מ"מ לא יהיו מושחתים כ"כ, שיסלפו חלילה את [הדעה] הישרה לעשות מחלוקת בשביל דברים שאינם לפי אמתה של תורה. כי במעשה יעשו כולם כאילו הם לומדים לשמה, והנה כיון שבמעשה יעזרו את השלום כאילו היו עסוקין לשמה, אע"פ שלבבם עוד לא נטהר לגמרי, הנה זה אינו נמסר בהחלט ליכולת האדם כי מד' ית' העזר לטהר לב הותל. ע"כ יה"ר שהעוסקים שלא לשמה יהיו עוסקים לשמה.

ברכות פרק ב׳ פסקה מ״ג

ונשובה לעשות חוקי רצונך בלבב שלם, באשר חוקי התורה, מהם משלימים את הפרט בשלימותו האמיתי, ומהם שיסודם שלמות הכלל, ע"כ רק בהיות האדם מוכן להיטיב לעצמו ולזולתו ולכללו, אז יוכל לעשות חוקי רצון ד' ית' בלב שלם, כי רק אז ירגיש בהרגשה פנימית נועם התוה"ק ומצותי'. ויהי נועם ד' עליו לכונן מעשי ידיו.

ברכות פרק ב׳ פסקה מ״ד

הלשון נקראת השפה על שם תכנה הפנימי. ושפתי מדבר מרמה, השפה נקראת המובן החיצוני של השפה. ומפני שהרע האמיתי היא רעות הדעות הכוזבות, אמר שישמרהו ד' שלא תהי' פנימי[ו]ת כונת לשונו פונה לדבר רע בדעה רעה ומזקת. ושפתי, החיצוני[ו]ת של השפה, לא תדבר דבר שאינו לפי הכונה הפנימית, ושעם זה תביא היזק לתועים. וזהו מרמה שאין הדברים כלבו.

ברכות פרק ב׳ פסקה מ״ח

החטא, לבד העונש שראוי להתחייב עבורו, הוא פוגם את התכונות, וצריך הטבע להשתנות לחזור לטוב. והעמדת התכונות לטוב כאילו לא נעשה החטא, זוהי המריקה. ולפעמים אין התכונות משתנות כ"א ע"י יסורין. והמריקה שברחמי ד' הרבים, היינו שיזדמנו לו סיבות טובות, שיראה נועם הצדק והדרת החסד ע"י שיזדמנו לו חברים צדיקים, ויראה לעולם פעולות טובות יוצאות מכל דבר חסד וצדקה וכיו"ב, שבאלה הדברים כשהם מתמידים משתנות התכונות לטוב.

ברכות פרק ב׳ פסקה נ״ה

תועלת ההתמדה לזכות לסייעתא דשמיא בלימוד

השקידה מורה התמידיות. והיינו כד' הרמב"ם שלפעמים יבריק ברק שכלי אחד להאיר דרך לחופש ומבקש האמת, ורוב הזמן ילך בחשכת הדעת. ע"כ אומר שתשקוד על דלתותי, שהדלת הוא מה שסותם את החלל הפתוח, שתשתדל להשכיל אף אם יהיו סתומים דלתי ההבנה לפניך. וזה תשתדל יום יום, ואז תזכה כי לפעמים פתאום יפתח הדלת ותראה אור יקרות.

ברכות פרק ב׳ פסקה נ״ו

סמך זה לגמור לדעת את דרכי. וע"פ האר"י ז"ל ביארו שהשומר עצמו מלדבר דברים יתירים הוא זוכה לרוח ממרום. א"כ זאת היא אחת הדרכים שבהם תבא לדעת את דרכי.