עזרה

ברכות פרק א׳ פסקה ל״ו

היכולת של הצדיק לעזור לעצמו ולעזור לאחרים

לפום ריהטא הי' נראה, דסוגיא דהכא דברים אחדים היא עם סוגיא דפ' כיסוי הדם, דפריך ורבי חייא מי נפיל לי' יאניבא בכיתניה, ומשני כי מהני זכותייהו אדעלמא, אדידיהו לא מהניא כדר"ח, שב"ק יוצאת ואומרת כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין מע"ש לע"ש. ולפ"ז יקשה שהי' ראוי לתרץ ג"כ בלשון זה, דכי מהני זכותא אאחריני. אמנם נראה ששני דברים הם במה שמגיעה טובה לעולם ע"י הצדיקים: הטובה האחת היא מצד הזכיות, ודבר זה הדין נותן שיועיל לאחרים, שבזה זכיות הצדיק מתרבות, על מה שהוא מטיב לבריות, שבזה גופו הוא גומל חסד ועושה טוב, ומסתבר שלא יועיל לדידי' כדי שלא ינוכה מזכיותיו. אבל ההטבה השני' היא מטעם כח השלטון של צדיק, שהקב"ה מסר שלטון לעושי רצונו שיעשה רצונם במאמרם. ודבר זה הוא מצד עצם כח מעלת גדולת הצדיק, שכל כחות הבריאה נכנעים למאמרו. ודבר זה לא מסתבר לחלק בין דידי' לאחריני, כי א"ז מטעם גמול כ"א כטבע בנפש הצדיק. ע"כ צריך להשיב כי אין חבוש מתיר עצמו. וזה הטבע לא ניתן כ"א לגזור בדבר שאינו נוגע לו להציל אותו מרעה שנתון בה, דע"ז צריך דבר מלך שלטון של צדיק אחר מבחוץ.

ברכות פרק א׳ פסקה קכ״ג

אמנם ברוריה השכילה, כי אין לך רשע בעולם שלא הי' בוחר יותר ללכת בדרך טוב מדרך רע, אלא שיצרו אונסו ומטעהו, ע"כ הוא אומלל והולך בדרכי רשע, אבל אין לך אדם שיהי' נשחת לגמרי, שלא יועיל לו חינוך הגון ותוכחת חכמה ברב או במעט, ע"כ אין להתיאש מלבקש רחמים שישובו לשמור ארחות צדק גם הפושעים היותר גדולים. והיא ההשקפה החודרת על רוממות ערך נפש האדם שעשאה אלהים ישרה וטובה, ואי אפשר שהאדם ישנה צורתה וטבעה הטוב. ע"כ יתכן לבקש רחמים על אומללים כאלה, כעל כל החולים שאינם יכולים לעזור לעצמם עם כל חפצם להעזר.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ג

התאמת ביטויי האהבה בהתאם לאופי הנאהב

אמנם בנפול העם ממעלתו ונשקע בהבלי החומר ואל פועל ד' לא יביט, אז בהרבותו השתדלות לא יכיר כלל יד ד' ויאמר כי "ידי הושיעה לי", ולא יבא בהנהגה טבעית אל שלמותו. ע"כ היו הניסים מחוייבים ומוכרחים בתחילת הכרת דעת ד' בישראל "כי נער ישראל ואוהבהו", אהבת הנער והילד היא הנהגה כזאת שלגדול אינה בכלל הנהגת האהבה. למשל אהבת הנער תהי' כשיתן אביו מחסורו משלו, ושל הילד הקטן תהי' כשיתן ג"כ לתוך פיו, ושל הגדול תהי' האהבה כשימציא לו מעמד שיוכל להנות מיגיע כפו וחריצותו. ע"כ משובחים [מאד] הם הניסים בזמן ילדות האומה (מאד), והביאו את התכלית של דעת ד' וקרבתו, מה שלא היתה ההנהגה הטבעית יכולה להביא בשום אופן. אבל בהיות העם נעלה בהכרתו, אז טוב מאד שיתרגל בהנהגה שתביא אותו להחליף כח ולעסוק בשלמות וחריצות, בהרמת קרנו בכל הפרטים החמרים והמוסרים, מפני שיוכל כבר לשאוב דעת את ד' ממקור הטבע התמידי, "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה וגו' .

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ד

ע"כ חזקי' שתלה בזכות עצמו, עבור היותו בן רשע, ולא הי' יכול לתלות בירושת אבותיו קניני שלמותו, תלו [לו] בזכות אחרים שהודיעוהו שגרם לו סיוע רב להתגבר על תכונתו מה שהיתה צפונה בו סגולה מדוד, שהתעלמה באחז ונתגלתה בו. וכן נראה ג"כ ממה שאמר לעיל "חזאי ברוה"ק דהוי לי בנין דלא מעלי", שהתפחד מתכונותיו הטבעיות, וחזא ברוה"ק אמתת הטבע איך יהי' יוצא אל הפועל בבנים.

ברכות פרק א׳ פסקה קמ״ח

וח"א כי כ"ז שהשכל שליט באדם בהיותו ניעור עוד אין מופת חותך על הקדושה, דהיינו ההשלמה העליונה של היפוך כל טבעו לטוב במה שאין החושיות שולטת, די"ל שתוקף השכל הוא שמתגבר עליו. אבל הבחינה הנאותה היא גדולת הנפש, שגם בעת התגברות החומריות בעת השינה לא ידע רע, שזה יבא לאדם בהתגברו לזקק טבעו הגופני כולו, עד שא"צ סעד לתומכו וגם בהיות עזרת השכל בל עמו עומד הוא בקדושתו.

ברכות פרק א׳ פסקה קנ״א

המחזיק ת"ח, הוא גורם שלכלל ישראל יהי' אור ע"י אור התורה של ת"ח העוסק בתורה, וישועת הכלל היא בהיות באומה לימודי ד' .

ברכות פרק א׳ פסקה קס״ז

ע"כ כל שאפשר לו לבקש רחמים על חבירו, הרי הגיעו המקרים במסיבותיהם שיהי' לו יחש ידיעה וקירוב זמן ומקום להצריך לרחמים, כבר נודע לנו מזה, שהטובה שתצא ע"י מילוי חק ההרגש הקדוש של בקשת התפילה חסרה היא, ואם לא ימלא נקרא חוטא, שבודאי ישאר חסרון זה השלימות לעצמו, וגם אפשר שיחסר לזולתו, בהיות המצב הכללי מורה שצריך שיעזר חבירו ע"י תפילה היוצאת מלבבו דוקא.

ברכות פרק ב׳ פסקה ל״ב

חיים של ברכה, היינו שנביא ברכה לעולם בפעולותינו, שנאמץ נכשלים, ונחבש לשבורי לב, ונזכה רבים לשוב מעון, ממדות רעות ודעות רעות ומעשים רעים.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ה

אנשים צריכין לבא לתכלית שלימותם ע"י דברים שהם למעלה מדרכי הטבע הגופני, כי הם הפועלים עושי דרך השלימות. אבל שלימות הנשים היא מתאמת תמיד עם הטבע הישר, מאחר ששלימותן היא תמיד להיות מסייעות ע"י ראשי המשפחה, א"כ אהבת המשפחה תועיל הרבה להדריכם בדרך טובים. ע"כ הבטחתן גדולה יותר, כי הן בטוחות מצד הטבע, מה שא"כ האנשים שעליהם להיות המתחילים בדרך ד'. וביאר כי למשל בערך הגדלת התורה, זכות הנשים היא באקרויי בנייהו לבי כנישתא, שאהבת הבנים מסייעת לזה, כיון שכבר נמנו בעליהם וגמרו לתן הנער לבית הספר. ובאמתוני לגברייהו עד דאתו מבי רבנן. שכל זאת מתחילי הדרך הטובה בהתגברות הטבע הם האנשים, והנשים מובטחות הנה ע"פ דרך הטבע הישרה להיות מסייעות אל הדרך הטובה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ז׳

עזרת ה' תלויה בהשתדלות האדם

המלחמה דרושה לפי מעמד האנושיות שלא נגמר עדיין בהשלמתו, וצריכה ביותר לצורך הגנה לאומית או תקומתה. והנה לפי הרגיל תלוי' הצלחת כל אומה בהתגבר רוח האמץ בלב אנשיה, והאומץ מתגבר במה שהידיעה מתבררת להם שעזרתם תלוי' בעצמם בכחם ועז גבורתם. ע"כ יוכל הטוען לטעון כי מושגי דעת יראת אלהים יחלישו את אומץ העם באשר לפי האמת מתבאר "כי לד' המלחמה", ולולא עזרת ד' שוא זרוע אדם. אבל זו טעות מוחלטת, כי אין גדר הבטחון וההתלות אל ישועת ד' בא למעט את כל כחות הגבורה האפשריים, כ"א להשכיל את העם שלא בכח הגבורה הבשרית לבדה ישיגו מאויים, כ"א צריך לזה גם הגבורה המוסרית שהיא ההליכה בדרכי ד', שאז העם זכאי שתעמוד לו גבורתו ושיצליח בה, מאחר שיש להצלחתו תכלית במציאות האנושית. אבל כשישים רק אל הגבורה הגשמית פניו וע"ד הכשרון הרוחני לא יביט ולא יתבונן, הלא ירד במעלות רוחו ואין תועלת נמצא בהצלחתו, ודאי לא יצליח כי אין ד' עמו. נמצא שיסוד הבטחון ותכלית ההוראה שהראה השם יתברך ע"י ההנהגה הניסיית עם ישראל, כי לד' המלחמה, היתה לא להחליש את הציור שצריך התאמצות האדם להקמתו הכללית והפרטית, כ"א לשכללה שתהי' שלמה מכל צדדי', היינו שלא תסתפק רק בגבורה פשוטה, כ"א תפנה על כל הצדדים של שלימות הפרטית והכללית. וזהו יסוד הדקדוק המוסרי שהיו צריכים להתנהג במלחמותינו לפי הדרכתה של תורת ד' תמימה. והנה אין לך מלחמה מורגשת שבאה מן השמים, כנפילת אבנים מן השמים, שאין בה שיתוף כח אנושי כלל, וניכר לכל שמן השמים נלחמים באויבי עם ד', לא תאמר שבזה יש הוראה שצד הבטחון מרשל את ההשתדלות האנושית. לא כן, כ"א אותן אבנים הם באו על ידי שעמדו על גב איש, וירדו על גב איש, שע"י שנמצא איש שכבר התאמץ להשלים עצמו בכל ארחות הצדק עד שעליו יאמר "ותגזר אומר ויקם לך" באו אלה האבנים. א"כ מורות הן צורך החריצות לכל כשרון שאך בידינו היא, ובכללם ג"כ ההתגברות לחוזק האומה וכל צרכיה שהם מתנאי החובות המוסריות והתוריות, שהשקפת הבטחון תזרז להם ותאמצם. שהרי למדנו שאפילו כל הדברים הניסיים שאנו רואים שאין בהם שום צד השתדלות אנושי, מ"מ הם ג"כ תלויים בכשרון האדם וחריצותו המוסרית, א"כ מזה נלמד כמה גדולה היא ערכה של ההשתדלות בכל ההשתלמות שבעולם. וכאשר למד לנו רב סעדיה גאון ז"ל בס' האמונות, שכיון שאנו רואים שלצורך ההשלמה הרוחנית הנצחית אנו צריכים ודאי להשתדלות של תורה ומע"ט, א"כ ראינו שכך היא מדתו של מקום ב"ה להנחיל לאדם טובו ע"י ההשתדלות מצדו. מזה נבין שגם הטוב הגשמי לא נשיג כ"א ע"י השתדלותינו, והבטחון מועיל רק למלא את כח החריצות מכל צדדיו, שלא יכשל בהתמלאו רק מצדדים הגשמיים לבדם. ע"כ לעתיד לבא שתהי' מלחמת גוג ומגוג בסוף וגמר תשלום עמדתם של ישראל, בתור עם גדול ועצום, קדוש וחכם, ירדו אלו האבנים אבני האלגביש לנצח מלחמתם, להישיר דרכי השתדלותם שתהי' מכוללת בהשתדלות רוחנית בדעת אלהים וכל דרכי היושר שהם דרכי ד' ביחד עם עזם וגבורתם, ולא יטעו לא בטעות של שכחת ד' לאמר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" "ולא ד' פעל כל זאת", שגורם נפילה רוחנית שגוררת אחריה תקלות רבות, ומונעת ג"כ מטעות אפשרי לבא מקוצר דעת שיסוד הבטחון יגרום התרשלות ומיעוט חריצות. ע"כ יבאו לעזרה אלה האבנים שכבר נקרא להן שם אבני אלגביש, ונרמז בהן שהן באו על גב איש. הרי שכל עזרת ד' תבא על גב איש, באשר זאת היא הטובה האמתית ועיקר החיים, שיגיע האדם לטובתו הכללית והפרטית בהשתדלותו ועמל נפשו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ד

אחת מתכונות הנפש היקרות שבאדם היא הנטיה לעזר עצמי, כל אחד שנפשו בריאה מכיר איזו שפלות מנהמא דכיסופא ומכל טובה שבאה לו לא ע"י עזרתו העצמית והשתדלותו. אמנם זאת המדה הטבעה באדם כדי להשתמש בה במדה הראויה לה, שהאדם צריך שיחזק את עצמו בכחו העצמי מבלי השען על עזרה מאנשים זולתו, בין בענינים גשמיים בין בענינים רוחניים, ובזה יהי' תמיד מוכן להוסיף שלימות בכל עניניו. ע"כ במצב החולי, שטבע האדם הוא לפול ברוחו ולחשוב שאין לו עוד יכולת לעמוד בעזרת עצמו אם לא שזולתו יסעדהו, בכחו ובתפילתו, כאשר אין חבוש מתיר את עצמו, מ"מ צריכה להיות המדה הנכבדה של הבריחה מעזרת אחרים להיות תמיד רשומה, עד שלכל הפחות תפעול שלא תיכף בהרגשת חסרון אונו יתן מקום לעזרת זולתו, כ"א תהי' נפשו יקרה, וכבודו האנושי של ההתאמצות לעצמו מבלי צפות לעזרת אחרים, היא תשגבהו חיל לבטח אך בד' לבדו מעוזו בעת צרה. וההכנה המהירה לתן מקום לעזרת הבריות בין בדברים גשמיים, ואפילו בדברים רוחניים כעזרת התפילה וההשתתפות בצערו, שמקיל עכ"פ את צרת הנפש הפנימית של היחיד, היא אמנם מביאה רפיון פנימי וכשלון, בהיותה מחלשת את כח הכבוד הנפשי שהוכן למען טובת האדם וגבורתו הנפשית הנחוצה לו לטובתו החמרית והרוחנית. ע"כ יומא קמא לא ליגלי כי היכי דלא ליתרע מזלי'. מכאן ואילך ליגלי, כי אמנם יוקר הנפש היא מדה חשובה, אבל אינה ראויה כ"א במדתה, למען יתחזק על ידה האדם בעזרתו העצמית, ויוציא אל הפועל מה שהוכן בכחו לפעול לטובתו ולהצלתו. אבל בהיות יד הצרה חזקה, אז עצם חיי החברה האנושית לכך נוצרה שיעזר איש מאת רעהו. והקשיות העודפת של הבריחה מעזר זולתו, אינה מדה נכבדה כ"א גבה לב שאינה מביאה תועלת כ"א מפח נפש. ע"כ ליגלי, למען יעזר עזר גופני ורוחני מחביריו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ה

העילוי שבנפש המפוארה הוא, שלבד שאינו משליך יהבו על זולתו בפועל, בעוד לא הגיע הזמן שראוי וכשר הדבר מצד ההנהגה הנכונה, כ"א עוד ירחיק שלא יבא לידי מצב כזה שתוכל עזרת זולתו להשתתף בענינו הפרטי גם מאליה, ע"כ גזר אומר טרוקו גלי ולא תגלו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע״א

חק הוא בתורת נפש האדם, כי הדברים היותר קרובים אל האדם יכיר אותם בהכרה כהה והדברים הרחוקים יכיר בהכרה יותר ברורה. והדבר הזה נוהג ג"כ בצרכי האדם וכל הנהגותיו, למשל מחקרי המציאות ידענו יותר בנקל לכוין את מרחקי הכוכבים מכיוון של המרחקים שבין עיר ועיר, האדם יכיר יותר את חבירו ותכונותיו ממה שיכיר את עצמו לפי האמת. סבות רבות יש בדבר, ובודאי ע"י זאת המערכה תצא אל הפועל הטובה האנושית. כי עניני עצמו אף שיכירם בהכרה חלושה ומטושטשת המה קרובים אל לבו מצד אהבת עצמו הקשורה באדם, אבל עניני חבירו זולתי הכח הניתן להיות אפשר לחדור אליהם בעין בהירה יתר שאת מעניני עצמו הפנימיים אז הי' קשר הכללי רפה מאד...ומתורה הנפשית הזאת תצא התכוננות החברה האנושית, שיהי' כ"א מכיר גם מצד הרוחניות את תועלת העזרו בחבירו.

ברכות פרק ט׳ פסקה שי״א

...ע"כ עלינו להשכיל, כי לא זזו המקרים הבודדים של הממשלות היותר נמוכות מהיות מכוונים לפי ערך התכלית שצריך לצאת מהמין האנושי, בהתארגו לתכנית ממשלת דעת אחת גדולה ואדירה, "והי' ד' למלך ע"כ הארץ". ע"כ גם הצד הקטן שבמשרות שהוא משמש בתור מעבר אל האחדות האנושית תחת דגל אחד, דגל שם ד', גם הוא מן שמיא מוקמי, ומושגח הוא בדרכיו לפי הצורך של הפקת התכלית, לפעמים בדרך סיוע ולפעמים בדרך ניגוד, שגם הוא הנהו מצרכי הסיוע, כאשר בארנו.

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״ב

בצר לאדם יפנה לעזרה אל המפלט של שם ד', אל הקניינים הרוחניים שבהם לעולם ימצא נחם בצרה ומעוז בעת צר. אמנם לא תמצא לאדם הנחם והשמחה בעת צרה בבטחון ואמונה, כ"א אם הרבה לקנות לו את יקרתם בעת ההצלחה. לא כן המרפה עצמו מדברי תורה, לא יוכל לשוב בעת צרה למצא מעוז בעז שם ד', אע"פ שחפץ אז בזאת בכל לב ונפש, כי ימצא נפשו ריקה ורחוקה מאור ד' .

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ז׳

...והאי (וטהור) [וטהר] טהר יומא, היום עצמו נטהר ע"י הכניסה של כל המון ציוריו החיצוניים בעולמו הפנימי של האדם, והעמדתו בערך הנכון, המתגלה בעומק הנפש, החובקת בקרבה עם עוצם התבודדותה את הכלל כולו, שאז מתגלה בה עוצם כח הקדושה והטהרה של הצדק האלהי הסובב את כל היקום. או שמא צריכים הרשמים החיצוניים בעצמם להתחדש במערכה אחרת תחת אשר הוטמאו, והכניסה להמערכה הפנימית של עומק הנפש בחושיה הפנימיים לא תשלים את החסר מצד הפגימה של החושים ביחושם לעולם החיצוני, שהם גרמו בסדריהם המעורבבים לפי מה (שהוטבעו) [שהטביעו] במטבע של טעות את הכיעור ואת הטומאה. א"כ הוא ביאת אורו, וחידוש ציוריו החיצוניים בצירופו אל כלל העולם החיצוני הגדול והרחב, ומאי וטהר, טהר גברא, הטהרה תוכל להיות פרטית, א"כ צריכה לסיוע של עולם החיצון, בהיותו מתאים למושגי הטהרה, תחת היותו נוטה לעזור למושגי הטומאה בעת כשלונו של אדם וירידתו.

שבת פרק א׳ פסקה ל״ט

התפילין הם מיוחדים לימי החול, יצאו שבת ויו"ט שהם עצמן אות. והדבר נערך בכלל, כי לאדם נחוצה התקדשות חיצונית כדי לבא על ידה אל [ההתקדשות] הפנימית העצמית. תכלית מעשים תוריים רבים היא כדי לשמור את נקודת הקדושה הפנימית, שגלוי וידוע לפני יוצר האדם ב"ה שלא תהי' נקנית לאדם כ"א ע"י אותן הפעולות. ולפי ערך התגברות הקדושה הפנימית העצמית באדם, תוכר פעולת הדברים שמסמנים הקדושה החיצונית בפעולות מעשיות שהביאוהו לכך. כדי להורות שהקדושה העצמית היא העיקר, אמרה תורה באות התפילין, שהוא יסוד להוראת ההרשמה החיצונית של קדושת המעשים, למען יבא האדם על ידם לקנות הקדושה העצמית הפנימית, "למען תהי' תורת ד' בפיך", ששבת ויו"ט א"צ אות, כלומר בהם צריך האדם להתעלות מצד פנימיותו, עד שלא יהי' צריך סעד חיצוני לתומכו. והוא לאות על פרטי דברים בהליכות היחיד והציבור, שכפי הנפילה הפנימית כן צריך שיתמלא המקום לתן סעד שלא יפול האדם הפרטי או הכללי בנופלים מקדושות חיצוניות….

שבת פרק א׳ פסקה מ״ג

...והנה שני דרכים ישנם למקרי צרה שיפעלו על לב האדם להטיב דרכו. הדרך האחד הפשוט, כי מצרתו יתעורר רגשו לשוב אל ד' ועי"ז יתחזקו כחותיו הרוחניים ויתיצב על דרך טוב. ולפעמים יעלה האדם ע"י יסוריו למעלה יותר עליונה, שלא ישתמש בהם מצד הפעלתם על הרגש לצעוק ולהתחנן להעזר מצרתו, כ"א יזככו את דיעותיו להבין ולהשכיל כי ראוי לאדם לשא נפשו אל ד', טוב יחיל ודומם, לדעת ולהשכיל כי לא אשר יראה אדם בעיני בשר את הטוב זהו טוב לו, כ"א גם הרעות המדומות בהן יש טובה צפונה, וזה יעורר לב האדם לבא למעלה זו שלא לחפוץ כ"א שיעשה חפץ ד' בעולמו. וזאת היא מעלת החסידים הבוטחים בשם ד' באמת שלא יבקשו דבר, כי הנם בטוחים שחפץ עליון ינהגם לטוב להם, ואף אם יתיסרו ביסורים וחלאים ידעו כי גם בזה טובה נמצאת, להם בפרט ולמציאות בכלל….

שבת פרק א׳ פסקה מ״ט

כשאדם עסוק ברושם דעה זו הנעלה איננו מקפיד על הלשון כ"א על התכן, שיהיו דברי חפץ מלאים זיו אור תורה ויראת ד', ואינו צריך לסיועם של מלאכי השרת כ"א לפני ד' ישפך שיחו

...וכדי לתת אות שלא על הלאומיות לבדה יחיה האיש הישראלי, כי אם לא תתרומם לתכליתה הכללית, שהיא תכלית רצון השי"ת בשמירת כל התורה כולה שתביא להמשיך מלכותו ית' בעולם, הלא היא ג"כ מכלל אהבת עצמו תחשב, כי מה לי אהבת עצמו הנמצאת אצל יחיד או אצל אומה בכללה, כ"א גם אהבת האומה צריך שתהי' מיוסדת ע"פ דרך ד', ומי שלוקח את הלאומיות לבדה גם לאומיות אין לו, כ"א אהבת עצמו גסה בלבוש לאומיות, ע"כ לפעמים צריך לגלות את המאור הגנוז באוצר התכלית האחרונה שהיא עולה עוד על מושגי הלאומיות. וכשאדם עסוק ברושם דעה זו הנעלה איננו מקפיד על הלשון כ"א על התכן, שיהיו דברי חפץ מלאים זיו אור תורה ויראת ד', ואינו צריך לסיועם של מלאכי השרת כ"א לפני ד' ישפך שיחו, שמע, בכל לשון שאתה שומע.

שבת פרק א׳ פסקה נ׳

בעת חליו, כשכחות הגופניים מתמוטטים הרבה, אז דוקא מתגברת רוחניותו של אדם, הבטחון בד', התקוה והאמונה מתגברות בו, ובזה הוא מוצא סעד לכחותיו הרפים. ובזה ממש הקב"ה סועד אותו, כי כן הוא כלל תכלית החלאים, לרומם את האדם משפלותו החומרית

...והנה הכין השי"ת בתכונה האנושית, כי בעת חליו, שכחות הגופניים מתמוטטים הרבה, והי' אובד בעניו ובא עד שערי מות מחלישות כחותיו, אבל אז דוקא מתגברת רוחניותו של אדם, הכחות הטובים מתעוררים בו, ותחת לב רע ונפש קשה בא לו לב בשר רך, וציורי קודש נעשים קרובים ללבבו אף שהי' רחוק מהם בבריאותו מפני החומריות הגסה ששלטה עליו, הבטחון בד', התקוה והאמונה מתגברות בו, ובזה הוא מוצא סעד לכחותיו הרפים. ובזה ממש הקב"ה סועד אותו, כי כן הוא כלל תכלית החלאים, לרומם את האדם משפלותו החומרית….

שבת פרק א׳ פסקה נ״א

...והחולה הוא נסעד מד', מעז ד' וטובו. ומקור ציורי לבבו שהם נוטים לקדושה ולטוב, הלא הנה הדיעות האמתיות המתגלות בראש כשכח המתעה של החומריות נופל, והוא מסעדו בתנחומי קודש הנובעים מדיעות האמת המקרבים לבו של אדם לאביו שבשמים, "ה' יסעדנו על ערש דוי" .

שבת פרק א׳ פסקה ס״ב

...והנה האהבה נובעת בראשיתה מצד הטבע החומרי והרוחני, מצד נטות הנפש בקדושתה ע"פ תולדתה למקום גזעה ומעון אור חייה שם ד' אדון הברית, והשכל והיושר מסעדים אותה בהראותם כמה ראויה היא האהבה להמצא בכל פרט מפרטי האומה אל הכלל כולו ואל תוה"ק שהיא תורת כלל עם ד', שהיחיד הוא עצם מעצמיו….