סייעתא דשמיא

ברכות פרק ב׳ פסקה נ״ח

חטאי הדיבור כבר אמר למעלה, וכאן כלל גם חטאי אכילה, שישמור שלא יבא בהם גם לחטא שוגג, כי בקדשו דרכיו ישמרהו ד', כדאמרי' שאפי' בהמתן של צדיקים אין הקב"ה מביא דבר תקלה ע"י בעניני אכילה, כתוס'. וטהר וקדש עצמך מכל אשמה ועון. הטהרה והקדושה תרומם אותך כ"כ שתהי' בלתי מוכן כלל לכל חטא של מזיד, גם בעת יבא דבר עבירה תהי' מקדש עצמך בבחירה. אז אהי' עמך בכל שעה, לשמר אותך ממכשול של שוגג שאין ביכולת האדם להזהר.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ב

לגדור פרצת השלימות הנחסרת מהתגברות הרשע וחוזק התאוה ומדות הרעות אפשר במדת הדין ע"י מוסר של עונשים, ואפשר ע"י רחמים רבים של סיוע גדול להטיב את הלב ולטהר את הנפש. ע"כ יבקש הנגוע משבט אלוה, שלא יוסיף עוד לדאבה, ופרצותינו יגדור השם ית' ברחמים, לטהר לבבינו אליו לעבדו באהבה, מהכרה אמתית להטוב והשלימות.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ה

קרבת אלוקים, סייעתא דשמיא, ניסים והתקבלות התפילות, תלויים ברמת הקדושה ומסירות הנפש לעבודת ה' מתוך שלימות השכל וכח המדמה, ולא די בידיעות מרובות בתורה

לשלימות האדם האמיתית צריך שישתלם בשני חלקיו, שלמות השכל ושלימות הכח המדמה, שממנו נובעים כל המדות והמעשים. ובהיות כח המדמה שלם וציורי הלב עולים בדרך התורה והיראה, תהיינה התוצאות מעשים טובים והנהגות קדושות...ע"כ יותר קרוב שיעשו ניסים לאדם ושתתקבל תפילתו אם יפלס נתיבו בהליכותיו בהרחבת שלימות כח המדמה, אחרי שישלם שכלו. כי בהשתלם השכל ילך הכח המדמה בדרכו בטח, ואז ירויח כי יעלה במעלה מוסרית גדולה מאד. כי עד שכ"ז שהוא משתלם רק ע"פ השכל, תהי' עבודתו ויראת ד' שבלבבו מיוסדת ע"פ שכל האנושי משוערת במדה וחשבון. ובאמת שכל האדם קצר מהטביע כל ערך היראה וחובת העבודה התמימה על מכונה, ובודאי ימשך מהשכל האנושי הקיצור, אבל בהיותו מרחיב את שלימות כח המדמה, תהי' עבודתו ושלימות מוסרו שלימות טבעית מטבע הנפש הזכה, ואז ימשך אל העבודה והקדושה באורח נעלה משכלו, ובלא שאלת פי החשבון יעשה כל דבר הנוגע לעבודת ד' בזירוז מופלא ורגש נשגב. ואף אם לפעמים אפשר לבא מזה איזו שגיאה קלה בסדרי העולם, אבל ע"ז נאמר "באהבתה תשגה תמיד", והוא עצמו שלימות מופלאה. והמעלות הרמות הנמשכות מרוממות נפש במוסרה באופן זה, שלא רק ע"פ השכל תתנהג בעבודת ד' כ"א ע"פ הכח המדמה שנשתלם ע"פ השכל, וע"פ ציורי הלב שנתקדשו ברב יתרון, הנה מכריעות בשפע רב את קומץ הקל של החסרון, שתוכל לסבב רגשת הלב אפילו לטובה, בהיותה בלא שאלת החשבון הקר. ולעומת זה החסרון של מיעוט שלימות הכח המדמה, הוא גדול כ"כ עד שטוהר החשבון לא יתקנו בשום פנים, כי חשבון האדם ושכלו לואה הוא מהשיג אמתת ערך העבודה האלהית וחובת ההרגשה הלבית אלי' ברב עז ותעצומות. ע"כ אותן שנגשו אל ד' לטהר לבבם בעבודה תמה, בהשלמת המדמה והציור, המה הם הקרובים אל ד', ותפילותיהם ראויות להתקבל ביותר. כי טבע הנפש ינהלם שלא להרחיב גבול הנמנע, ובהשקפה פנימית ידעו כי אדון כל המעשים ב"ה הוא כל יכול ולא יפלא ממנו כל דבר, ע"כ יתרחיש להו ניסא ותפילותיהם מתקבלות. כי כפי ערך מרבית האמונה וקדושת הציור של טהרת הלב, שרק הטבע הקדוש של הנפש קולע אל האמת בהשקפתו הטבעית הפנימית, ולא החשבון ההגיוני, שאם הוא משובח בענינים מוגבלים, קצר הוא מראות גאות ד' ודרכי טובו ויכולתו הבלתי בע"ת [בעל תכלית]. ע"כ תנויי, שהיא הרחבת השכל לבדו, עם כל שלימותו, לא יועיל לקבלת התפילה והעשות ניסים. מפני שעם השכל תבא ג"כ הערבוביא של מושגי הגבלת היכולת וציורי הנמנעות, שעם המדמה אינם כלל. ואמנם באלו הנשגבות, דוקא המדמה שהוא נובע מטבע הנפש השלימה ינהל אל האמת במציאות האמיתית. ע"כ רק קמאי, שהגבירו שלמותם הציורית מאד, והעבירו שלימות המדמה על שלטון השכל הקר, רק המה הכירו את האמת, ונעשו קרובים לשם ד'. אותן דמסרי נפשייהו אקדושת (ד') [השם], מסירת הנפש, לא בחשבון קר ודרכי הגיון מוגבלים באו לעבודה, כ"א אחרי טהרת המדמה מכל שיבוש כוזב, ואחרי השלמת השכל כפי היכולת, הגבירו את שלימות הציורים הקדושים, וטהרו וקדשו את לבבם, עד שרוב עסקם הי' רק מושגי המשרים והצדק האלהי, והניחו לקדושת הנפש לפעול כטבעה, ובלא שאלת פי החשבון קנאו לד', כהא דר"א בר אהבה שלא הי' יכול להתאפק ולהמתין עד מוצא השכל ההגיוני, במקום שבאה למראה עיניו פריעת הסדר המוסרי, שהוא יסוד קדושתן של ישראל, וזהו אות על שלימותו הציורית. אצלו אין דבר נמנע מיכולת השם ית' ותפילתו מוכנת להעשות כפי אמתת אמונת לבבו. וניסים יוכלו להעשות על ידו מפני שאין לו מונע של טבע הנמנעות, שהשכל האנושי מפקפק בהם את לבב האדם. ובהעשות התפילה ומשאלות החסידים יתמלאו, כאשר נראו עין בעין, אז התברר לנו כי לא השכל הסכים בזה לאמת, כ"א הטבע הנפשי בההכרה הפנימית, שבא מעומק קדושת הנפש, שנשגב גם מהכח השכלי. ואמר, בקרעו בקנאתו לד' הכרבלתא, שחשב שאשה ישראל[ית] פרצה גדרות המוסר, מתון מתון ד' מאה זוזי שויא, כאומר הנה הזדמן איזה מכשול מהשלטת כח המדמה אפילו בהשלמתו וטהרתו על הכח השכלי המלא חשבונות קרים. אבל היתרון שהי' במתינות, הוא מוגבל, ונערך רק ד' מאה זוזי שויין. אבל המגרעות הבאות לרגלי קרירות הלב, וחיפוש חשבון בשכל אנושי לכל דבר שהוא טוב נשגב, אינו נערך כלל באומד, כי גדול הוא מאד. ולעומת זה המעלות והיתרונות הבאים מהעבודה התמה, והמוסריות הנעלה היוצאת מהשלטת הציורים הקדושים בלב בכל עוזם, לא נתנה להספר במספר, "ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים".

ברכות פרק ג׳ פסקה מ׳

וביותר יש בזה הכרה לקדושתו ית', כי ידיעת הקדושה ליחשה לשמו ית' היא שהוא מובדל ומופרש, והכונה שלם בתכלית השלימות. ע"כ אין לו יחש לנבראים, כי בהיותם אפשרי המציאות לא ישוו כלל אל ערך מחויב המציאות יתעלה. וכיון שלא יצוייר בחוקו חסרון איך תצוייר העבודה לו, ואם תצדק מה תפעל לו, ע"כ רוממות העבודה היא רק בשימת לב להרים מעלת יצוריו. וכאשר יבין האדם את האמת המורמה הזו, ישים כל מעייניו לכבוד שמו, לרומם את קרן הכלל, להשלים רצון היוצר שרוצה בשלימותם, ונתן כח לטובים ולישרים בלבותם להוציא את שלימות היצור מן הכח אל הפועל. ע"כ א"א שתתגלה קדושתו ית' באמת ביחש לעבודת ד' כ"א ברבים, שהתחלתם בכללות הוא מספר העשרה.

ברכות פרק ג׳ פסקה מ״ו

היא כוללת אזהרה זו ג"כ הערה, ללכת בדרך הישרה ע"י עצת חכמה. שלא יאמר האדם בהיותו מגיע למעלות גדולות בדרכי השלימות, בתורה וחכמה וטהרת הלב ומעשים גדולים, שעוד אין עליו החובה כ"כ לדקדק במעשים הקטנים שאנו מוצאים במצות ודקדוקיהן, ומדות והדרכתן הפרטיות ביותר, כי לא כן הוא, כי גם חסרון שפל וקטן יפסיד לפעמים חלקה טובה ועליונה. ע"כ גם הפעולות היותר שפלות, חייב לדקדק גם החכם הגדול שבגדולים, להיותן כולן ע"פ התורה והמצוה, ולא יבוז לקטנות. כי כל המקדש עצמו מלמטה מקדשים אותו מלמעלה. וכל שיזכך מעשיו ודרכיו ביותר, תופיע עליו עצת ד' להאיר שכלו ולרומם רוחו.

ברכות פרק ג׳ פסקה נ״א

בין אם הגאולה ניסית ובין אם היא טבעית, היא מצריכה הרבה סייעתא דשמיא

יסוד תמימ[ו]ת העבודה והחסידות האמיתית הוא, שהשלימות הפרטית ותשוקתו אלי' לא תתפש מקום כלל לעומת חשקו בשלימות הכלל. ואיש כזה שקנה לו השלימות הזו ביושר שכלו וטבעו, הוא החסיד האמיתי ההולך בעצת השכל ולא ע"פ הרגש של אהבת עצמו...והנה א"י ודאי מוסיפה שלימות, ו"העם היושב בה נשוא עון", ואוירה מחכים. אמנם ר"י שעליו אמר שמואל אין זה ילוד אשה, לא היתה שלימותו הפרטית נחשבת בעיניו כלל נגד שלימות הכלל. ע"כ ראה בא"י רק מעיין ישועה להשלמת הכלל. ע"כ אמר שראוי שכל יחיד לא ירשה לעצמו להנות לאור שלימותה, כ"ז שלא הגיע הזמן שיוכל הכלל ליהנות ממנה. וע"ז צריך ודאי פקידה שמימית, ע"פ נס או ע"פ טבע. אבל איך שיהי' צריכות הסבות שיזדמנו באופן שיוכל הכלל להתנחל בא"י וליהנות מטובה הגשמי והרוחני, שקשורים זה בזה. והי' נראה לו, כי בכבוש כל יחיד את תשוקתו הפרטית, למען מצא השעה שתבא ישועה כללית, מזה תצמח ישועת הכלל מצד ההשגחה. כי התפילה וההשתפכות של כל הנפשות לפני ד' להשיבנו לארץ קדשינו, תהי' עי"ז קבועה רק לתכלית הכללית, ותתקבל יותר, כי הוא הדבר התכליתי. גם אם יהי' רצון ד' שתהי' הפקידה טבעית, ודאי צריך לזה רצון הכלל החזק והשתדלותם ברחמי שמים, אחרי הזדמנות הסיבות הראויות, ואחרי תמכם אשורם בדרך ד', באופן שתהי' זכות התשובה מסייעתם. הנה כ"ז שלא יוכל כל יחיד להשביע חשקו הרוחני וגעגועיו העזים לארץ אשר עינינו ולבינו שם, יתאגד יותר הכח הכללי, ותהי' סבה מוכנת לרבות תכנית כללית בזה. וכל דבר שיוכל לגרום איזה גרעון רחוק בחק הכלל, לפי מעלת חסידותו של ר"י לא היו עניני היחיד אפילו היותר שלמים ונעלים שוקלים אצלו מאומה.

ברכות פרק ג׳ פסקה נ״ב

והנה צריך האדם לצייר כי בנטותו אחרי תאוות גופו חוץ לשורת השכל, אינו ראוי להתפלל, לא מצד התרוממות הנפש אל שם ד' כיון שהוא בידיו משפילה, ולא מצד בקשת המבוקש מהצלחה ובריאות הגוף, אחרי שהוא הוא המשחית בידיו את שלומו. אמנם כשתתחולל דעתו, יתחיל להתפלל ולשפך שיח להיות נעזר להתרומם על טבע הגוף, ודורך בדרכי משרים לפי ערכו. והבא לטהר מסייעין אותו.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ט

ולא יכשלו חבירי בדבר הלכה ואשמח בהם. נראה שעל זולתו חשב לפחיתות כבוד להם להתפלל שלא יארע על ידם תקלה ומכשול בין בדיעות בין בדינים למעשה, שחייב להחזיקם בערך צדיקים וחסידים ששומר השם ית' רגליהם מלכד וממכשול.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״א

ורק בהיות האלקי הלזה מוכשר לזה היתה עליו יד ד' לקדשו בקדושה עליונה למען תקן התפילה. אבל לשנה האחרת השקיף שתים ושלש שעות עד שמצא בנפשו הכשר הקדושה הראויה, (ש)[ל]ברכה זו שנאמרה לפי מלותי' ברוח שנאה, ושתהי' עכ"ז מלאה רוח אהבה וחסד, ורק קנאת ד' צבאות, בחשקו אל תכלית השלימות, בהגלות כבוד ד', בסור כל מונע וכל סיג, תעשה זאת, וציורים הטהורים משתכחים בנקל וצריכים לסייעתא דשמיא.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ב

...שיש להסתפק על השלימות הנחוצה לאדם איך תגמר: אם ע"י מופתים חותכים וברורים, והשלם שבבנ"א בתורה וחכמה מלא ודאי חק שלימותו במופתים ברורים על האמתיות שבאמונות, או שנאמר שיסוד השלימות הוא רק יושר לבב ואהבת משרים, ומי שטהר לבבו באהבת משרים, ממילא יהי' חי באמונתו באהבה וחבה יתירה...ורבא ס"ל שבכלל השלימות תלויה ביושר לב וא"צ מופתים מכריחים. ע"כ גם השלם שבבנ"א אפשר שיסור מדרכו הטובה ויתמעט יושר לבבו, אז יוכלו אמתת המשרים להשתכח ממנו. ע"כ צריך תמיד עזרה ממרומים.

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ג

ויותר מזה כל מצב חדש צריך שמירה, שעכ"פ מביא ציורים חדשים ורגשות חדשים, ע"כ אנו רואים הרבה אנשים שנפחת מדרגת מוסרם בחילוף מקומותיהם. ע"כ אפילו כשאתה יוצא לדרך תכין עצמך לקראת ההתרגשות והשינויים החדשים שתוכל הדרך להביא בציורך. ע"כ המלך בקונך וצא. להמשיך עליך ציורי יראה ואהבת ד' עם העמדת כח המוסר וההמשכה אל הטוב והמדות הטהורות גם במצב הנדידה של הדרך. וזאת היא עיקר מטרת תפילת הדרך, שעמה יחד תבא השמירה המעולה, כי ד' ישמור את יראיו.

ברכות פרק ה׳ פסקה צ״ב

ע"כ בתחלת ברכות של חול, כשפונים לעניני החולין ויוצאים מעניני הקדושה, צריכים להקדים ברכת הדעה ותפלתה, שאז גם עניני החול קדושים יהיו.

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ד

...אבל המלך, כשיכשיר את עצמו לשאוף בתפילתו רק המעלה העליונה הלאומית, לא יתכן להבדיל בין ברכה לברכה, כי התכלית הכללית נערכות לעומתה כל הבקשות כחק בקשה אחת, והשגת מבוקש ההנהגה של המלוכה בשבט משור וצדק, לא נתנה כלל להיות נלמדת מחייו הפרטיים של המלך כ"א בחק הנהגתו את המלוכה. ע"כ אין צורך למצא בתפילתו יחס פרטי כלל, כ"א היחש הכללי, שהוא צריך להיות מצוייר אצל הפרטי שהוא המלך באופן נעלה ונשגב מערכו, עד שמצד ערכו לבדו לא יוכל למצא מעמד, כ"א יד ד' תנחהו וימינו תסעדהו. ורק אחר התפילה ימלא אומץ ברוח ד', לקום ולהתעודד בעז מלך, כדברי הכתוב "והיה ככלות שלמה להתפלל וגו' קם מלפני מזבח ד' ".

ברכות פרק ה׳ פסקה קט״ז

היחס שבין אדם לחבירו הוא נמצא בפועל מצד הדיבור. והתקבלות פעולת התפילה מאחד על חבירו ודאי באה מצד היחש הנמצא בהכרח בין כל איש לזולתו לפי האמת, ע"כ מתגלה ערך היחש אם הוא מתקבל בארחות הדיבור. והורה בזה באמרו "בורא ניב שפתים", והניב פועל "שלום שלום לרחוק ולקרוב", עושה את היחש והקישור גם בין בנ"א רחוקים זה מזה, ועי"כ מתקבלת ג"כ תפילת האחד על חבירו. ע"כ נבחנת ג"כ בדרכי הדיבור שהוא אינו כולו ביכולת האדם, כדברי הכתוב "לאדם מערכי לב ומד' מענה לשון", כי גם אחרי כל היכולת וההכשר צריך האדם לעזרת השם ית' על גמר הכשר מבטאיו. והוא מתגלה בשעה הראויה לפי ערך היחש הנמצא בין המבקש למי שמבקש עבורו, שמתגלה ביותר בפועל בניב שפתים, שהשלום האמיתי הוא היחש וההצטרפות של בנ"א בפועל, לפעול ולהתפעל כ"א מחבירו בדרך טובה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ו

רק כשהאדם עושה השתדלות מצידו בכל כוחו, יזכה לסייעתא דשמיא יותר מכוחו

...היא המדה ג"כ בשלימות הרוחניות, שהאדם ע"י מה שישתדל להשכיל בכל מה שיהי' בכחו, יושפע עליו שפע דעת מחסדי ד' יותר מכפי כחו. ועלייתו למדרגה הרמה שיותר מכחו אינה צריכה להירוס הצורה הקודמת לה כ"א תסייע לעלות אלי'. מה שא"כ בהצורות החומריות שהן מתיחסות לעניני בשר ודם שאי אפשר למעלה חדשה לחול כ"א בהפסד הצורה הקודמת. וכלול בזה עיקר בעניני ההשגות הרמות, הנבואה ורוה"ק, שאי אפשר להן שיזכה להן האדם כ"א כשישלים חק השמיעה במה שתלוי בידו ובכחו. דהיינו אם שמע במה שברשותך, תשמע ג"כ במה שהוא למעלה מיכולתך, ואם לאו לא תשמע. וכד' הרמב"ם במו"נ שאין לומר שישרה השם ית' נבואתו על מי שלא השלים עצמו בהשלמה הראוי', וכדברי חכמים ז"ל: אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר, דהיינו שיהי' כלי מלא בענינים שהם תחת ידו ובחירתו אז הוא מחזיק.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ז

לימוד תורה תלוי ביראת שמים ובסייעתא דשמיא

חיבוב ידיעת התורה אפשרי בב' אופנים: האחד הוא מצד ערך התורה ושלימותה, דהיינו האהבה הזכה הראויה לה, והב' הוא מצד חשק כל ידיעה שהוא בטבע האדם. והנה הוא תנאי מיוחד לתורה שתהי' האהבה אלי' מצד אהבתה וערכה הקדוש, ע"כ גם דברים ישנים שכבר שמע, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. ורק אז ישמע ג"כ בחדש, שיערה עליו רוח להשכיל ג"כ דברים חדשים, ויהי' כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק כחק העוסק בתורה לשמה, אם שמע בישן, שהוא מורה שהשמיעה היא מאהבת התורה, תשמע בחדש ג"כ. ואם יפנה לבבך מן הישן ולא תאבה רק לשמע חדשות, שהוא אות שאהבת התורה מצד ערכה המרומם והנעלה נאבדה מרגש נפשך ונשאר רק החלק הגס של אהבת ידיעות חדשות, שוב לא תשמע, כי לגס נפש כזה לא תטיב התורה פני' ולא יתקבלו על לבבו עניני התורה, וסוף שיאבד ג"כ החשק הראוי אפי' לערך ידיעות חדשות, כי "רוצה ד' את יראיו".

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ה

מי שמחבר באישיותו רוחניות וגשמיות, זוכה לסייעתא דשמיא שתאפשר לו להעצים זאת עוד יותר

הכוס המלא יורה אמנם על השביעה של המותרות וההרחבה היתירה, אבל בהיותו משתמש בו לברכת ד' לצד המעשה, לעשות הטוב והישר, שע"ז תעיר הברכה על כוס מלא, ללמד שאמנם ראוי לאהוב את החיים עם הרחבתם אמנם לתכלית המעלה והטוב שהוא ברכת ד'. לאיש כזה נותנים לו נחלה בלא מצרים, כי תחת שהמבקש את החיים עם הרחבתם לטובת עצמו ע"כ הוא מוגבל, כי כמה יוכל האדם להיות נהנה בעצמו מכל טוב. אבל המבקש את כל המותרות של עושר וכבוד והצלחה גדולה כדי להיות פועל רב טוב להשכיל ולהיטיב, אין קצה לתכונה, ע"כ נותנים לו נחלה בלא מצרים...ובזה יבא לידי מעלה יקרה, מה שאינו נוהג ברוב בנ"א שהם מחלקים את ההנאות הגשמיות והרוחניות לשתי מערכות, ואין עוה"ז ועוה"ב יכולים להיות אצלם באהבה בנפשם, כמאמר המוסרי המפורסם: כשם שאין המים והאש יכולים להכנס בכלי אחד, כן לא תחול יחד אהבת עוה"ז עם אהבת עוה"ב, זאת היא המדה באהבת עוה"ז הבנוי' ע"פ תקות ההנעמה החושית לעצמו. אבל אהבת עוה"ז הבנויה מצד הטוב שיוכל להשפיע על ידה, הלא האהבה הגשמית גם היא רוחנית, ובעודו בחיי עוה"ז חייו הם חיים רוחניים מלאים ממושגים טהורים של אהבת חסד וצדקה שהם חיים וקיימים גם בעוה"ב. ע"כ זה המברך על כוס מלא הוא זוכה ונוחל ב' עולמות, עוה"ז ועוה"ב, ואין הם סותרים זא"ז בהתכנסם בלב. ומשני המאמרים יחד למדנו כי הנטיה של הרחבת החיים כיון שאין לה קצבה בטבע הנפש ראויה היא למצא תעודתה בדבר שאין לתן לה קצבה, שאי אפשר לדון שיש כח בנפש שאין לו מקום שימוש לפי הצדק והמעלה. ע"כ יש מקום גם להרחבת החיים בכל מילואיהם ע"פ דרכה של תמימות דרך ביראת ד', והיא מכשרת את הנפש לקבל את כל חמדת החיים החומריים והרוחניים גם יחד. ע"כ זוכה ונוחל ב' עולמות, העוה"ז והעוה"ב.

ברכות פרק ט׳ פסקה ז׳

עזרת ה' תלויה בהשתדלות האדם

המלחמה דרושה לפי מעמד האנושיות שלא נגמר עדיין בהשלמתו, וצריכה ביותר לצורך הגנה לאומית או תקומתה. והנה לפי הרגיל תלוי' הצלחת כל אומה בהתגבר רוח האמץ בלב אנשיה, והאומץ מתגבר במה שהידיעה מתבררת להם שעזרתם תלוי' בעצמם בכחם ועז גבורתם. ע"כ יוכל הטוען לטעון כי מושגי דעת יראת אלהים יחלישו את אומץ העם באשר לפי האמת מתבאר "כי לד' המלחמה", ולולא עזרת ד' שוא זרוע אדם. אבל זו טעות מוחלטת, כי אין גדר הבטחון וההתלות אל ישועת ד' בא למעט את כל כחות הגבורה האפשריים, כ"א להשכיל את העם שלא בכח הגבורה הבשרית לבדה ישיגו מאויים, כ"א צריך לזה גם הגבורה המוסרית שהיא ההליכה בדרכי ד', שאז העם זכאי שתעמוד לו גבורתו ושיצליח בה, מאחר שיש להצלחתו תכלית במציאות האנושית. אבל כשישים רק אל הגבורה הגשמית פניו וע"ד הכשרון הרוחני לא יביט ולא יתבונן, הלא ירד במעלות רוחו ואין תועלת נמצא בהצלחתו, ודאי לא יצליח כי אין ד' עמו. נמצא שיסוד הבטחון ותכלית ההוראה שהראה השם יתברך ע"י ההנהגה הניסיית עם ישראל, כי לד' המלחמה, היתה לא להחליש את הציור שצריך התאמצות האדם להקמתו הכללית והפרטית, כ"א לשכללה שתהי' שלמה מכל צדדי', היינו שלא תסתפק רק בגבורה פשוטה, כ"א תפנה על כל הצדדים של שלימות הפרטית והכללית. וזהו יסוד הדקדוק המוסרי שהיו צריכים להתנהג במלחמותינו לפי הדרכתה של תורת ד' תמימה. והנה אין לך מלחמה מורגשת שבאה מן השמים, כנפילת אבנים מן השמים, שאין בה שיתוף כח אנושי כלל, וניכר לכל שמן השמים נלחמים באויבי עם ד', לא תאמר שבזה יש הוראה שצד הבטחון מרשל את ההשתדלות האנושית. לא כן, כ"א אותן אבנים הם באו על ידי שעמדו על גב איש, וירדו על גב איש, שע"י שנמצא איש שכבר התאמץ להשלים עצמו בכל ארחות הצדק עד שעליו יאמר "ותגזר אומר ויקם לך" באו אלה האבנים. א"כ מורות הן צורך החריצות לכל כשרון שאך בידינו היא, ובכללם ג"כ ההתגברות לחוזק האומה וכל צרכיה שהם מתנאי החובות המוסריות והתוריות, שהשקפת הבטחון תזרז להם ותאמצם. שהרי למדנו שאפילו כל הדברים הניסיים שאנו רואים שאין בהם שום צד השתדלות אנושי, מ"מ הם ג"כ תלויים בכשרון האדם וחריצותו המוסרית, א"כ מזה נלמד כמה גדולה היא ערכה של ההשתדלות בכל ההשתלמות שבעולם. וכאשר למד לנו רב סעדיה גאון ז"ל בס' האמונות, שכיון שאנו רואים שלצורך ההשלמה הרוחנית הנצחית אנו צריכים ודאי להשתדלות של תורה ומע"ט, א"כ ראינו שכך היא מדתו של מקום ב"ה להנחיל לאדם טובו ע"י ההשתדלות מצדו. מזה נבין שגם הטוב הגשמי לא נשיג כ"א ע"י השתדלותינו, והבטחון מועיל רק למלא את כח החריצות מכל צדדיו, שלא יכשל בהתמלאו רק מצדדים הגשמיים לבדם. ע"כ לעתיד לבא שתהי' מלחמת גוג ומגוג בסוף וגמר תשלום עמדתם של ישראל, בתור עם גדול ועצום, קדוש וחכם, ירדו אלו האבנים אבני האלגביש לנצח מלחמתם, להישיר דרכי השתדלותם שתהי' מכוללת בהשתדלות רוחנית בדעת אלהים וכל דרכי היושר שהם דרכי ד' ביחד עם עזם וגבורתם, ולא יטעו לא בטעות של שכחת ד' לאמר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" "ולא ד' פעל כל זאת", שגורם נפילה רוחנית שגוררת אחריה תקלות רבות, ומונעת ג"כ מטעות אפשרי לבא מקוצר דעת שיסוד הבטחון יגרום התרשלות ומיעוט חריצות. ע"כ יבאו לעזרה אלה האבנים שכבר נקרא להן שם אבני אלגביש, ונרמז בהן שהן באו על גב איש. הרי שכל עזרת ד' תבא על גב איש, באשר זאת היא הטובה האמתית ועיקר החיים, שיגיע האדם לטובתו הכללית והפרטית בהשתדלותו ועמל נפשו.

ברכות פרק ט׳ פסקה נ״א

...וכל אלה ההוראות נאה להם להתפשט על כל ארחות החיים השלשה הכוללים, הטבעיים המורגשים והשכליים, שכולם צריכים לברכת ד' וקשורים בהצלחתם עם הלב הטוב והנאמן, ששורש שרשו הוא נטוע על דעת אלהים ואהבתו ויראתו, ששולח ברכתו בטבע, ברגש, ועל כולם בשכל, ובזה תבא הברכה המשולשת, אשר בה יבורך ישראל בברכת כהנים.

ברכות פרק ט׳ פסקה צ״ט

יסוד הניסים צריכים להמצא, על שם שיש במציאות מצבים כאלה מזדמנים לכלל ולפרטים, שהצרה גדולה, באין גבול יכולת האדם להושע, כאשר הגבול של היכולת, של התאזרות כל הכחות האנושיים עובר שם, יש מקום צורך לנס. ע"כ נקראת ג"כ ארץ מצרים כשמה, כדדרשינן שמות, "אשר שם שמות בארץ", גם השמות אינם מקרים עזובים, אע"פ שבאים ע"י מקרים חולפים קרובים ורחוקים. אמנם שמה נפתח מקור למציאות הניסים בהמון, בעבור המצרים שהם הגבולים, גבול הוא מצר של היכולת האנושית להושע, אז תקום עזרה שמימית. והנהגה זאת דרושה מאד מחכמת ההנהגה האלהית, יען כי צורך גדול יש לכלל האנושיות שתהי' ההכרה המוסרית חזקה מיתר כחות הנפש האנושית כולה. ע"כ צריך בההנהגה הכללית מקום ששם לא יהי' אפשר לכל כח מכחות הנפש האנושית להושיע לאדם הכללי או הפרטי, רק יעזר כפי ערכו המוסרי וקרבתו אל האלהים. ע"כ הלל מצראה הוא שם הגון לההלל המיוסד על הודאת ניסים, מצד יחש מצרים לכלל הניסים, והיחש יש לו ערך ידוע בעצם השם המבאר את תוכן הניסים ושימושם שהם רק בהיות האדם בא עד מצרי יכולתו, והוא ראוי לעזרה ניסית, אז תגלה יד ד' על עבדיו.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״א

למאי נפ"מ, ומה צריכין אלה האזהרות להפרט, הלא בהיות האדם נתון במעלת החכמה, להיות ממשכילי אל דבר ולהנשא להצדקת הרבים באור הדעת, כבר עליו להשכיל את הנתיבות שבהם ילך. אמנם ההערה נחוצה לדעת, כי ככה רבו המכשולות שבעסק הנכבד והגדול של הפצת הדעת והרחבתה, עד שכח האדם עם כל זהירותו קצר מהשמר מכל המכשולים, וצריך לרחמי שמים, שבהיות החפץ טהור ובא ממקור לב טוב, להיות באמת מאיר אור לנתיבות הולכי חשכים, אז מן השמים יעזרוהו, ויתקיים בו "שלח אורך ואמתך המה ינחוני, יביאוני אל הר קדשך ואל משכנותיך. ואבואה אל מזבח אלהים אל אל שמחת גילי ואודך בכינור אלהים אלהי. מה תשתוחחי נפשי ומה תהמי עלי, הוחילי לאלהים כי עוד אודנו ישועת פני ואלהי".

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ב

...והנה לעומת שני הרשמים שצריכה ההתחברות הכללית להיות חזקה בהם, מצד הרוחניות ומצד החומריות, שהיא מובן התורה והלאומיות, נמצאו שתי איכויות של מרכזיות: איכות מרכז מצד האמת, היא מרכז התורה וההוראה, שמשם יצא דבר ד' אמת לכל ישראל, ומרכז ההסכמה מצד השלום. כח מרכז ההסכמה הוא גדול בענינים המדיניים, שכל דעה שמשרשת בלב יותר את גודל הטוב של צירוף הפרט אל הכלל, היא מחזקת יותר את האימון הזה של ההסכמה הכללית. ומרכז האמת היא תולדה אמונית שתבא בדעת נפש, כשיכיר העם את ערך ההצלחה של התכנסות הפרטים אל הכלל מכל צדדיה, אז יכיר שהחכמה האלהית הכללית המתעסקת בהשלמתם של [ה]בריות, בהכרח תקבע חותמה, חותם האמת, על המרכז הרוחני, לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא.

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״א

מי שמתמסר לדבר ה' זוכה שמאפשרים לו להתמסר

כל מי שיש רגשי קודש עמוק עמוק בנפשו, שכל מגמתו היא לעבוד בשביל הטוב הכללי, להועיל לכלל המציאות שהוא כבוד שם ד', ודאגתו הפרטית היא משותפת בחסרון יכולתו ע"י עיכובים מזדמנים לו במצבו הפרטי להוציא אל הפועל מערכי לבבו לטובת הכלל, מובטח הוא שימלא חפצו, בין בהמצא האמצעים לו כפי ערך טהרת לבבו ורצונו הטוב, ושחוץ לצרכי עצמו תמצא ידו לעסוק ע"י אמצעי הכסף הנצרך לכל חפץ כללי לטובת הכלל כפי רעיונו הטהור. וזהו כפילת הפרנסה, פרנסה לצורך עצמו, ופרנסה להפק מערכי לבבו לעבודת שם שמים. ויען שמלבד האמצעיים של עזר רכושי, ראוי שהעובדים ברגשי קודש לכבוד שם ד', יהיו פנויים וחפשים מטרדא למען יתחזקו בעבודתם, ע"כ תהי' פרנסתו קלה עליו בלתי מטרדת בכלל, כי מאויי לב טהור באמת למען הטוב וחפץ ד' ברוב יעלה בידו. כי לא ימנע ד' טוב להולכים בתמים, ונפש ברוכה וחפצה להטיב במובן היותר נשגב, תהי' רק הנועדה לזה מאת ההשגחה העליונה לפעול טוב בעמה. ע"כ בהכינו לזאת מאויי לבבו, והולך ומשתלם כטהרת נפשו הפנימית, לא יעכבוהו המכשולים החיצונים. הגבול המסמן את טהרת הנפש הזכה הוא השיתוף של שם שמים בצערו, רבים הם החפצים גם לעשות טוב, אבל במה נחשבת דאגתם אל הטוב והגדלת שם שמים לעומת דאגתם הפרטית לצרכי עצמם. אבל מי שכ"כ עמוק השתרשה בו תשוקת עבודת ד', אהבת הטוב, עד שצרכי עצמו פועלים עליו הוא משותף עם ש"ש, עד שאהבת ד' הוא חלק מעצמיותו, זהו המוכן לגדולות לעבודת ד' והטובה הכללית, שהוא מובטח שיסורו המונעים ויבא לחפץ לבבו הטהור.

ברכות פרק ט׳ פסקה שנ״ד

ליחידי סגולה המתמסרים לרוחניות וקדושה יש יותר סייעתא דשמיא

הזכות, בפרט זכות התורה ועבודת ד' בכלל, ודאי היא מתגברת על כל ההוראות הקבועות, אם שיש להם איזה יסודות מוכנים בסדרי המציאות הכללי. אבל ברוב ימשך זה השינוי מצד ההנהגה השייכת למצויינים בעם, שעולים בכח רוחניותם וקדושתם למעלה מסדרי החקים הקבועים. ע"כ חשב ר"י שבהיות טעם בחירתו הוא מפני יתרון צורך ההמון הרב, ראוי לו להדחות ולהקדים פעולתו של רבה בחק היחידים, כי דברים הנהוגים מצד יחש כל ההמון ראוי שיבואו כפי הסדרים הרגילים.