עבודת ה'

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ד

כן העושר היותר מהצורך הטבעי מביא לתשוקות רעות בלתי טבעיות, שהן התועבות שהן מתאימות עם יצרא דע"ז ורחוקות מדרך ד' ועבודתו.

ברכות פרק ה׳ פסקה נ׳

וכמקרה דור המדבר כן מקרה כל הדורות, שבראותם עצמם משופעים בכסף רב, חושבים שכבר יש בידם יותר מכדי סיפוקם בשפע. וזה באמת רק מפני שאין להם מושג ברור מצרכי השכלול שראוי להיות לעם שלם, שההכנות רבות וגדולות להרבות אושר המדות הטובות, והרבות תורה וחכמת לב ודעת ויראת אלהים בעם, עם עז נפש וגבורה אמתית. שבהיותם מכירים צרכי התכונות הרמות וריבוי המכשירים הדרושים לזה, לא יאמרו בלבבם שכבר יש להם יותר מצרכם כ"א יכירו שעודם חסרים הרבה ועליהם עוד לעבוד ולהשתדל. וציור חובת ההשתדלות יטביע בלבבם, כי שלימות האדם אין קץ לה באשר הוא עובד רק לאדון כל שאין קץ לשלימותו, ובזה היו ניצולים מתועבות ע"ז.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ג

התגברות האדם על הנטיות הרעות, ללכת בדרך הטובה והישרה אשר ד' דורש מאתנו, היא בשני אופנים: התגברות פנימית על כוחותיו הרעים ע"י הכרה פנימית בדרך הטובה באור ד', והתגברות חיצונית על הסיבות החיצונות ההוות בעולם, שעלולות לבטל את האדם מאשרו ושלימותו. ולהגביר הטוב בכחות הפנימיים מיוסדת ע"ז עבודת התפילה שהיא עבודה פנימית בלב. והקרבנות מיוסדים ביחוד על יסוד ההתגברות של הכחות הטובים על המפריעים מכחות שחוץ לגופו ונפשו של אדם, דהיינו כחות הבהמיים שבעולם החיצוני. ע"כ אמר שגדולה תפילה יותר מן הקרבנות, שרבת הערך היא ההתגברות הפנימית על כחות עצמו הרעים מהתגברותו על מניעות חיצוניות. כי העסק האמיתי של האדם ראוי להיות נערך לפי התגברותו לצד הטוב שבו בעצמו נגד הכחות הרעים הטבועים בעצם טבעו. ואולי מדקאמר בקרבנות "למה לי רב זבחיכם", מורה שאין תועלת כלל בהפעולה החיצונית שכל עקרה אינה באה להורות על ההתגברות הנחוצה לאדם על המכשולים החיצונים, וכיון שאינו חפץ בדרך הטובה אין תועלת כלל בקרבנות. כי המקרים החיצונים במקומם הם עומדים אלא שהאדם בבחירתו ינצחם, ועבודת ד' תהי' לו לישועה להגדיל כח נפשו לטובה. אבל בהיותו פונה בבחירתו לדבר רע אין תועלת בהוראה ע"ז ע"י פעולה, ע"כ אין בהם שום יתרון.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ד

תכלית עבודת ה' היא לשאוף לטובת הכלל והפרט, ברוחניות ובגשמיות

יסוד ברכת כהנים, ועמה שתהי' בנשיאת כפים, מורה שתכלית העבודה שראוי להיות מצויירת ושמורה בלב עובד ד' האמיתי היא טובת הכלל ואשרו. הברכה תורה דעת שאהבת הכלל ממלאת את כל לבבו של הכהן המיוחד לעבודת השם ית' ועסק תוה"ק. ונשיאת הכפים תורה שגם כל פעולותיו מוקדשות הנה לטובת והצלחת הכלל. וצריך עם זה לדעת שני ענינים: האחד שאין אהבת הכלל נקנית באדם כ"א שילמד עצמו לאהבת כל פרט, ע"כ "ואהבת לרעך כמוך" הוא יסוד תוה"ק ואידך פירושא. והב' אע"פ שתכלית הצלחת הכלל והפרט היא תלויה במעלות עליונות רוחניות, מ"מ לא תושלם בשום אופן כ"א אם תתפשט האהבה לכסוף בכל לב ונפש לחיים, וטובתה של כל נפש גם בחיים הגשמיים. כי בהיות הקשר שלם, של אהבת כל הטוב לזולתו, אז ישכיל בעבודת ד'. אבל אם תהרס אצל העובד האהבה הפרטית וגם אם לא תתפשט על אהבת החיים הגופניים של זולתו, לא ימצא המעמד האמיתי. וע"ז מורה נשיאת כפים שעם הברכה, הברכה בעצמה היא בלב והיא כללית גם רוחנית, ומגמתה לשאוף אל הברכה האמיתית שהיא תכלית הכל באמת. אמנם בפועל תצא ע"י כל האמצעיים המכשירים אותה, באה בפעולות כפים הגשמיות והאצבעות הפרטיות להורות על התפשטותה בפרטים, כן באישים כן בתכונות הפרטיות שהם כל צרכי חיי הגופים. ע"כ כהן שהרג את הנפש, הוא הפסיד תכונתו נגד אהבת הפרט ביחוד לעומת חיי הגוף, הוא לא ישא את כפיו. כי בהאבד ממנו המדרגה התחתונה של אהבת הפרט הגופנית לא יוכל לעלות לאהבת הכלל הרוחנית שהיא התכלית.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ו

תכלית ישראל ע"י ביהמ"ק, בית תפילה לכל העמים, לאחד כל באי עולם ע"י כח השלום ואור ד'. ומשחרב ביהמ"ק נפסק קולן של ישראל מהשמע בעולם, ותחת קולו של יעקב נשמע קול הברזל המקצר ימיו של אדם וכל העולם נתון רק תחת שבט ברזל של הכח והאגרוף, שכל התקיף מחבירו בולעו בלא צדק ומשפט ובלא תכלית אהבה וטובה כללית. ומפני תגבורת כח הברזל אין ישראל יכולין להתקרב לאביהם שבשמים לרומם קרנם בעולם. כי רק בתגבורת הצדק והיושר בעולם, ושיהיו בנ"א מוכנים להכיר את כח המוסר והצדקה ועבודת אל אמת, אז ירום קרן ישראל. ואולי יכוון שסבת ריב בנ"א במלחמת הקיום, שמזה באות המלחמות וההריסות הגדולות עד הגברת כח האגרוף והברזל, הוא מפני הנטי' למותרות. כי אם היו בנ"א מלמדים עצמם בסיפוק הי' מספיק לכל תוצאות הארץ, כד' חוה"ל בשער הפרישות. ע"כ רמז במחבת שפעולתה על הכנת דברים יתירים שאין בהם הכרח כלביבות וכיו"ב, ולא פת ובשר מבושל טבעי.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ׳

אלה הארבעה דברים יש להם יסוד לכוסף טבעי...תפילה, העובד האמיתי ישתוקק לשפוך נפשו לד' בנועם שיח...בכ"ז על כל אלה לא יסמוך שום אדם על הטבע לומר שהוא יעשה את תפקידו לעוררו לדרך ישרה בכל אלה התשוקות שאחריתן היא חיי עולם גם חיי שעה, כ"א צריך חיזוק שכלי ובלא חיזוק שכלי התשוקה הטבעית תפול ותרפה גם תוליך באופן ההשגה בארחות שאינן סלולות.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״א

אע"פ שאין ערוך לגודל ערכן של המצות שבין אדם לחבירו, והן מהדברים שהאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לעוה"ב, אבל כשנתבונן היטב נמצא שיקר מאד לנו חלק העבודה שבין אדם למקום, ויש בו יתרון על החלק של בין אדם לחבירו, שהרי יסוד העבודה האלהית לכל פרטיה הוא להתרומם לקרבת אלהים כפי ריבוי המדרגות של עבודת ד'. ויסוד השלימות וקרבת ד' הוא להיות דבק במדותיו, שהוא שלימות בעצם, זולת המעשים הטובים שנמשכים ממנו. ונוסף לזה ע"י השלימות של קרבת ד' שבאה מעבודת ד', נעשה טבעו ישר והוא מוכן להרבה מעשים טובים ועשות חסד וצדקה. ולהיפך, בהתרחקו מעבודת ד' יהי' נוטה אל החומריות ותתגבר עליו הנטי' הבהמית ויתרחק לבסוף מצדקה וגמ"ח וכל טוב. א"כ צדקה פרטית שנעשית שלא לשמה אינה כ"א מעשה טוב פרטי. אבל אם הטבע של הנפש לא יתרומם להתרחק מלטבוע בחומריות, אז תחת דבר אחד של צדקה שעשה יוכל להכאיב רבים ברעות שיעשה לפי רוע תכונותיו באין דעת אלהים בנפשו...ומזה נבין כי העושה מצוה שבין אדם לחבירו כצדקה וכיו"ב ובדרך עסקו בה הוא פורץ גדרי התורה המוסר והצניעות, צדקתו תחשב לחטאה, שהרי הצדקה היא מעשה פרטי, ונפילת המוסר תוכל לגרום רעות רבות ולמנע מצדקות רבות, שטובת הצדקה של שעה תוכל להתבטל בהם בהרבה ערכי ביטול. וטוב מעט ביראת ד', שהיא טהורה עומדת לעד.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ד

יסוד דור המדבר הי' להעלות את ישראל במעלתן הראויה להם מצד עצמם, ע"כ נעש(ה)[ו] עמם נפלאות עד אין חקר מפני שמצד עצמם אינם צריכים להנהגה טבעית. והנה לישראל יתרון תמידי, גם בהיות כבר העולם מתוקן ועמים רבים כולם יכירו וידעו כבוד ד', מ"מ אמר הכתוב "בני בכורי ישראל", חלק הבכורה לא יתבטל לעד. ויש בזה שני יתרונות: יתרון מקרי ויתרון עצמי. היתרון המקרי הוא שאפי' לא היתה לישראל שום מעלה בעצמם נגד שאר האומות, רק מה שהם קדמו להם דורות רבים להכיר כבוד ד' ולהדבק בשמו, גם זה הוא יתרון שלא יוכל להתבטל לעולם. ועוד, הקדמה זו לא באה במקרה כ"א מפני יתרון קדושתם בעצם, ע"כ לא תהי' בטלה לעולם, ועוד תוסיף כבוד ועז לפי מהלך השלימות שיתרבה לעתיד. ע"כ אמר שאי אפשר כלל שלא ישאר יתרונם של ישראל לעולם קיים, כלום אשכח עולות אלים, היינו עצם העבודה שהקדמת לכל העמים לעבוד את ד' במדבר, בשעה שהישוב כולו לא הי' ראוי כלל לעבודת ד' ולא הי' אפשר לפעול כלל על אוה"ע באור ד' מפני פראותם ורשעם אשר השתקעו בהם. ופטרי רחמים, היא עבודת הבכורות הכוללת בכור אדם ובכור בהמה, שהוא מכוון ביחוד נגד מעלתן של ישראל העצמית להם "בני בכורי ישראל". ואותו היתרון שהי' במדבר, שעקרו הי' רק מצד ערכם של ישראל מצד עצמם, א"א שיתבטל לעולם כי "דבר אלקינו יקום לעולם", ולא ישמד יתרון גדול נחלת גוי גדול וקדוש מן המציאות לעד לעולם. וע"כ מתחלה היתה העבודה בבכורות ולולא העגל הי' נמשך כך, כי לולא העגל היתה שלימות העולם מהלכת רק לפי ערכם של ישראל בלא נטי' לדרכים שהם מביאים שלימות לאומות, בדרך שיסובב אפי' דחיקה כל דהו לישראל. ע"כ היתה מעלת העבודה כולה מלאה ביתרון הבכורה העצמית של ישראל, ע"כ אצל קבלת התורה נאמר "וישלח את נערי בני ישראל" והם הבכורות כדחז"ל "ויעלו עולות", ואולי גם ע"ז רמז בעולות אלים ופטרי רחמים.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ה

שימוש במידות רעות לעבודת ה'

ותוכן הדבר כי גם המדות הרעות וההתחברות אל אוה"ע שגרמו חסרונות, מ"מ לתכלית השלימות תבא[נה] מאלה החסרונות מעלות יקרות, כי גם בהמדות הרעות ידעו איך להשתמש בהן לעבוד את ד' ולשכלל את כל המציאות בכל דרכי החסן ההוד והקדושה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ג

מתועלת התפילה וסיפור שבחי השם ית' הוא שילמד אדם כפי כחו מדרכיו ית'.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ד

עבודת ה' בשכל וברגש

אמנם נכון מאד לומר שאע"פ שמצד משפט השכל ראוי לחפש טעם למצות, וזוהי שלימות השכל שהיא שלימות התורה. אמנם שלימות הרגש ותמימות הלב בעבודת ד', שגם הוא הוא חלק גדול משלימות האנושית, ראוי להיות יותר קבוע בהשקיף על המצות רק מצד רצון השם ית' שבהן, ולא מצד הטעם שימצא בהן. וטעם הדבר נכון מאד, כי שלימות החכמה מתלקטת אחת לאחת מידיעת כל פרט ופרט להעשות לכללים, ע"כ ראוי להשקיף על כל מצוה מצד החכמה שבה ולחקור בטעמה, וכל המוסיף לחקור הוא מוסיף דעת ושלימות ויראת ד' ואהבתו מצד החכמה. אמנם המשך הרגש לשלימות ולעבודה אינה המשכה פרטית כ"א המשכה כללית לרצון השם ית', שמוצאים אנו אותו כולו בערכנו בדרכי תורת ד'. ע"כ כשמתעורר הרגש ע"י ההכרה ברצון השם ית' הוא מוכן מיד לכל טוב, כי ההליכה בדרכי ד' לעשות רצונו תביא את האדם לכל טוב כללי. ע"כ זהו ההבדל בין זמן תורה לזמן תפילה, וכשאומר בתפילה "על קן צפור יגיעו רחמיך", הוא מבלבל בחשבונות של עומק חכמה וחשבון של טעמי מצות את הוד ההרגש שצריך להיות טבעי ופשוט בלב תמים בתפילה, אע"פ שמצד עצמה היא דעה נכונה. ע"כ אמר רבה כמה ידע האי מרבנן לרצוי' למרי' לפי האמת. ויהי' התועלת לחידודי לאביי גדולה מאד, שישכיל מזה ערך הציורים הצריכים אל התפילה וערך השכל הצריך אל התורה והשלימות המדעית, וידע לתן לכל דבר מועדו וענינו, "כבוד אלהים הסתר דבר" היינו מצד רגש עבודת ד' והשתפכות הנפש שהחשבונות היתירים מפסידים אותו, "וכבוד מלכים חקור דבר" היינו מצד עבודת השכל ושלימות התורה שבה מלכים ימלכו. ונמצא שאין ההשתקה באה מצד איסור שיש בדעה זו כ"א מצד בלבול דעת שיש על ידה בעת התפילה הראויה למנוחה שלימה והשתפכות הנפש בתשוקתה אל אדוני' שהוא תהלתה ית"ש.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ה

כיון שיסוד השלמת האדם היא הדעת את האלהים, ע"כ שכלול שלימותו תלוי בציור האמת כפי מה שאפשר לו שיצטייר אצלו מגדולת יוצרו, וכל מין טעות בציור דעת האלהים גורר אחריו המון נפילות בשלימות האדם, בדרכיו ומדותיו ורדיפתו [את] הצדק והטוב.

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ז

עבודת ה' בשכל ועבודת ה' ברגש

ושוב מעשה בר"ח ב"ד שהלך ללמוד תורה כו' א"ל חנינא בני בקש עליו רחמים ויחיה כו' אריב"ז אלמלא הטיח בן זכאי כו' אלא הוא דומה כעבד לפני המלך ואני דומה כשר לפני המלך. יש [דרך] עבודה שכלית, שהאדם מתהלך על פיה בדרכי ד', ויש [דרך] עבודה תלויה ביותר בהרגש הטוב, ושניהם נכללים בכלל לב טוב: השכל הטוב והאמיתי המנהיג באמתתו את כל כחות הנפש, והרגש הטוב המושל בכל נטיות האדם. ומי ששם מעינו לעבודת השכל, העיקר אצלו ההשגה הטהורה, ע"כ אין פעולתו ע"י תפילה מוסיפה לו שלימות בדרכו. אמנם הבורר לו דרך ההרגש, התפילה והתקבלותה היא מסייעה להרמת מצב עבודתו, ע"כ תתקבל ביותר, כי עין ד' אל יראיו להשלימם בדרך זו ילכו. ע"כ אף שעבודת השכל נעלה היא מעבודת הרגש, כשם שהשכל הוא כח יותר נעלה מהרגש, בכ"ז פעולת התפילה תראה למי ששם מעייניו בטהרת הרגש, לרומם רוחו בשפיכת שיח והרגשת הנטיות הטבעיות לדבקה בד' אלקים חיים, אף שמעלתו נמוכה נגד מי ששם מעיניו כולם בהשגת האמתיות לבדן באין פנות אל ההרגש בעקרו, כ"א מה שיפעל השכל בחזקו ורוממות ערכו לרומם ג"כ ערך הרגש. ע"כ הוא דומה (העובד עבודת הלב ברגש) כעבד לפני המלך, והעובד השכלי כשר לפני המלך, שלענין פעולת הוצאת המבוקש נמיכת המעלה תקרב ההפקה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ג׳

הכרת הטוב היא יסוד עבודת ה'

האיסור הוא מצד העדר הכרת הטובה שהוא יסוד עבודת השם ית', ע"כ אסור לאדם שיהנה בלא ברכה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ו׳

הכרת הטוב היא יסוד עבודת ה'

השיבוש הנמשך מההשתמשות בהנאות החומריות מאין פנות אל צד השלמות הרוחנית שבהם, הוא מחולל הריסה בדיעות ובמעשים. בדיעות, שמשכיח החובה הגדולה של הכרת טובה מן האדם, שזהו יסוד כל עבודת ד' וכל הערה מדרכת לדרך הישר לפי האמת.

ברכות פרק ו׳ פסקה י״ב

הדרך למדוד את רמת עבודת ה' של האדם

ההבדל שיש בין המכיר ערך המצות ותכליתן הנשגבה וחפץ בהן באמת ובין מי שעבודתו היא רק "מצות אנשים מלומדה", הוכן להיות יוצא אל הפועל בהרבה מצות מן התורה, שנמצאו בהן דרכים ע"פ דין תורה להפקיע החיוב מעצמו. אמנם רק בזה תוודע שלימות העובד מאהבה, בהיות לאל ידו לפטור עצמו ובהיותו מכיר את ערך המצוה וקדושתה הוא נכנס להתחייב בה. ע"כ במצות מעשרות, שהיא המצוה הראשית המחזקת את כל אושר הכלל כולו, בהיותה לברית בין המיוחדים לעבודת ד' שבט הלוי ובין כל העם כולו, דאגה החכמה האלהית ביותר שתהי' נעשית ע"פ רוח נדיבה המכרת את ערכה הגדול. ע"כ נתנה מקום להחלץ ממנה (על) [ע"י] הכנסה דרך גגות חצירו' וקרפיפות, למען שתגיע הרגשת העושה לעשות המצוה מיקרת רוח ונפש נדיבה, שבזה תצא אל הפועל תכליתה להשלים את הכלל כולו כחפץ האדון השם יתברך.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ג

ובר קפרא בהיותו אינש בדיחא, ומאמר החכם נודע שהשחוק מבטל המורא, אע"פ שודאי הי' כל ענינו במדה ובמשקל הקודש. אבל אלה התלמידים שגו בזה שחסרו המורא הראוי, כאמור בזוהר (ע' בשלח נ"א ב') מאן דחזי מלכא ואנפוי נהירין סבר דלית בי' דינא, אבל חכימין ידעין דאית ג"כ דינא אלא דאורחי' דמלכא הכי למיהוי אנפוי נהירין. וה"נ דרך עבודתו הי' בשמחה וטוב לב, אבל המורא הראוי לרב גדול וקדוש ד' שכמותו לא יתכן שיחסר מלב התלמידים באשר מורא חכמים הוא מעמודי העולם, וההשגחה העליונה מדקדקת בזה מאד.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ד

החשיבות שמורשמת על כל דבר בעניני דין והלכה ראוי למצא עקבותיה במעלות שכליות ומוסריות. והנה יתרון החשיבות יתכן בשני אופנים: חשיבות העצם, וחשיבות המקרים. חשיבות העצם כנפש יקרה ורוח נדיבה, וחשיבות המקרים הבאה ממעשים טובים והרבות בתורה ועבודת ה'. וכבר העיר הרמב"ם בשמונה פרקים בדבר אם יש יתרון למעולה מצד עצם נפשו הטהורה ואינו משתוקק לדבר רע, או שיתרון האדם הוא בהיותו כובש-יצרו, והראשון הוא חשוב בעצם והשני חשוב במקריו. והדמיון הוא, חשיבות החיטין מהשעורין היא בעצם, [ו]חשיבות השלמה מן הפרוסה במקרה. ומאלה הב' נטיות, אם יש יתרון לכובש או למי שישר בטבעו, יש תוצאות לכמה הלכות נוגעות בעסקי המוסר והעבודה ופועלות ג"כ על הסברות והמעשים בהכרח. וכשאנו אומרים מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע, הוא מגיד שאלה השנים צדקו יחדיו, לפעמים יהי' הכובש מעולה ויש יתרון לחשיבות המקרים שהוא כערך השלמה דשעורים, ולפעמים יש יתרון לפרוסה דחיטים, חשיבות העצם. וכאשר יתבררו הנטיות בכל מקום דבר דבור על אופניו, יבא שלום בכמה נטיות נפשיות ודרכים בהדרכה ועבודת ד' ודרכי מוסר המסתעפות להתחלף מצד אלו הסברות. ע"כ ברכו שלום אתה ושלמה משנתך ששמת שלום בין התלמידים, שע"י ההכנה המתעוררת מהפעולה הרמוזה לההגיון הנפשי הזה, יתכונן השלום בהרבה עניני דיעות שיכולות להיות סיבה לדברי ריבות זולתה.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ה

ויש בזה ג"כ הערה, ששלימות המצות תחול על כל המציאות כולה, ע"כ זה הנושא שבו נעשית המצוה זכה בחלק אחד מהטוב שימשך ע"י לכלל המציאות וקנה יתרון בזה עד שראוי להכירו באיזו מעלה מנושא אחר. ומובן הדבר בהשקפה רחבה על תכלית המוסר והצדק היוצא[ת] מכללות עבודת ד' שתרומם את האדם לתכליתו, וע"י האדם תתרומם כל המציאות כולה.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ו

ועוד זאת יכיר, כי מצד תעודת האכילה הגופנית לבדה יפה כח הבע"ח מכחו, ויתרונו על הבהמה אינו צריך שיכיר כ"א במעלות הרוחניות, בשכל ובדעת את ד' ודרכיו הטובים והקדושים. ע"כ מצד האכילה הגופנית הבע"ח הוא קודם לו, כי בכלל מעלותיהם הגופניות של רבים מבע"ח עולות על מעלות האדם בגופו, וכאשר הרחיב בזה ב"אגרת בע"ח".

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״א

הערה מוסרית ראוי להסמיך, שבמזון הנפש יש ג"כ כח המרירות הנפרזה, שמביאה לחרטה גדולה עוברת כל גבול בהתעטף עליו רוחו ונפשו מרה לו בזכרו עונותיו. וזהו אורח אחר מאורח הדרך של יראת העונש ומעולה ממנה, שהוא בא מצד טוהר הנפש שמר לו מר עזבו את ד', והמרירות היתרה הנפשית היא כערך החרדל שבמזון הגוף, אמנם הוא מטהר ומקדש את האדם ומונע חלאים נפשיים מביתו, אבל לא ישתמש בצד הגבורה שבזה בכל יומא, דקשה לחולשא דליבא. שהמרירות היתירה תחליש את לב האדם הרבה ולא יוכל להיות שמח בעבודת ד', ולא יעצר כח ג"כ לגבורה במלחמתה של תורה והרבות פעלים במעשים טובים. ע"כ רק לפרקים ראוי להשתמש באורח מוסר הנעלה הלזה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ב

כיוון כל כוחות הגוף ופעולות האדם לעבודת ה'

ובהתחזק הכח הרוחני הנמצא בתכונת הדגים הקטנים, והפעולות המכוונות כולן למטרה זו של הגברת החיים הרוחניים לכל דרכיהם מסירות כל מחלה, ומרבות כח החיים לחזק את הגוף להפריחו, להרבות כחותיו ולחזק כל כח שבו בבריאות הגונה, כדי שיהי' כלי הגון לשימוש הנפש בדברים שהם תכלית מציאותו של האדם.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ח

יש הבדל בין השגת החכמה הכללית לההשגה הפרטית בחכמת השם ית' ודרכי טובו, כדאי' בזוהר דעבד נקרא מאן דידע למרי' באורח כלל, ובן נקרא מאן דידע לי' בדרך פרט. וכ"ה בחוה"ל שהחכמה שהיא אחת בעקרה מתחלקת לכמה חלקים. והמשכיל מחולף בזה מן הסכל שידע לעיין בכל חלק מחלקי החכמה להביא ראי' על בוראו מברואיו...וי"ל דר"י ס"ל שהדרישה במעשה ד' ע"פ ארחות הטבע לפרטי היצירות היא חובה, ע"כ נרמזה במטבע הברכות לשינוי המין ע"פ טבעו. ורבנן אולי ס"ל שאין זאת מדת כל אדם, ודי לכל איש להכיר בכלל מעשה ד' ולעבדו באמונה, והאמונה אינה צריכה לפרטי פרטים, כ"א בכלל שהשי"ת הוא עושה עשה ויעשה את כל המעשים, ע"כ אין מקום של חובה לדיוק הפרטי.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ה

והנה הריח של הלבנון הוא צד היופי שבו, שבא מרב כחו הטבעי של צמיחת ארזיו הנשאים והרמים, ודומה צד הריח הטוב שבו לצד היופי, וצד הגבורה שבארזיו לצד הטוב הפנימי שבנפש, ותחת שבזמן הזה שעוד לא בא העולם לשכלולו ו"לפתח חטאת רובץ", אי אפשר כמעט להמצא בחור בישראל שלא טעם טעם חטא כ"א כשמהרס ופורץ פרצות בחוקי הנימוסים המיוסדים מטעם היופי ומבטלם. ואם רואה יצה"ר אדם שמסלסל בשערו, אומר: דידי הוא, הרי שצריכין למעט היופי והריח הטוב, וגנאי לת"ח שיצא מבושם לשוק, והכל הוא מפני שליטת היצה"ר והמדות הרעות שאי אפשר לקבל רוב טובה. ע"כ מחלישים ג"כ כוחות טובים שאינם עיקריים כ"כ כדי להציל העיקר. ומזדמן לפעמים שהמראה החיצוני של אדם נעלה במוסרו ויראת ד' עושה מחוץ רושם בלתי מרהיב את הנפש. ונקרא ת"ח פתיא אוכמא, בפרט אם הוא בימי הבחרות ועומד במדרגה חשובה ביראת ד'. ע"כ אמר שעתידין בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, שלא יצטרכו לחסר מנפשם שום טובה ושום הוד ונעם המרחיב את הנפש ומחזקה, כי בזמן חסרון המוסר מחלישין כחות הנפש ע"י מה שאין נותנים לכל כח את כל התפתחותו. אבל לעת השלימות יתנו ריח טוב כלבנון, שההוד וההדר והרחבת הנפש הבא מהשלמת כל תנאי הרגשת היופי יהיו שלמים אצלם בכל פרטיהם, ולא די [שלא] (ש)יעיקו להשלימות הפנימית אלא יחזקוה. והריח הוא הציור של הנוי הפועל רגשי הכבוד של חוש היופי על זולתו. וזאת היא המעלה העליונה שבהרגשת היופי, וזה יבא דוקא מצד הקדושה והשלימות, כי לא תהיה עוד מלחמה פנימית כ"א כל כוחות הנפש יכירו ויודו הטוב העליון של עבודת השם השלימה, וכמו שהובטחנו מפי השם ית': "ואולך אתכם קוממיות".