עבודת ה'

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ג

כשם שהאדם צריך להגביר כח עצמו שלא יהי' מושפע מאחרים יותר מדאי, כן צריך שלא לחפוץ להיות יותר מהראוי משפיע על אחרים לאכוף עליהם לקבל את מדותיו, דיעותיו הפרטיות וכיו"ב. וצריך תמיד להיות מסתפק בחופשו הפנימי, שהוא המקור להיות אפשר [=המאפשר] להיות עבד נאמן ליוצרו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ז

הכח המדמה יכול להיות קשור בהמציאות הכללית רק באיש אשר כל מעשיו והגיוני לבבו הם ערוכים להאושר הכללי של כל המציאות כולה, והוא העובד ד' היותר נשגב. וכיון שכל דיעותיו ומעשיו קשורים הם להמטרה הכללית של השלמת כל היקום כולו, מעשי ד' והצלחתם, ע"כ כחו המדמה הנהו גם הוא נפעל רק מענינים שיש להם יחש עם כלל המציאות. ע"כ יהיו [חלומותיו] בתוכן של ענין רב, ודבקים באמת עם הקשור בכלל המציאות מהעתיד וההוה והעבר.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע״ט

וזה הוא אחד מערכי החסידות היותר רמים, שכתב ג"כ החסיד בחוה"ל שלא ירצה כ"א את הרצוי ע"פ ההשגחה העליונה. ואמר חסיד אחד: מעולם לא הייתי בענין והתאויתי לזולתו, ואחד מהחסידים אמר, כי לולא המצוה שיש בתפילה לא הי' מבקש על צרכיו כלל, להורות איך לבבו חפץ רק את הנרצה ע"פ השגחת השם ית' העליונה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ט

עבודת ה' בשמחה

האדם מורגל מצד חומריותו ליחס הצלחתו רק בהנאה, ומהו קורא הנאה, רק הדבר הקרוב אל עצמו ואל בשרו בתועלתו הגסה הפרטית. ומזה יצא משפט מעוקל להיות סר מדרך הטובה והולך אחר שרירות לבו. אבל כאשר יבוא האדם חשבון צדק ויתבונן על אמתת מושג ההנאה, ימצא שגם עצם ההנאה אינה מה שמציב לו לפי דמיונו הגס, שהוא רק מה שתביא [הנאה] רק לפרטיותו, שהוא מציירה בציור של הבליעה לתוכיותו, להכניס אליו כסף וזהב וסגולות ולפטם גופו וכיו"ב...א"כ ינסה האדם עצמו להיות נהנה מהטוב והצדק, מהשכל וההשגה, אז ינצחו אלה ההנאות הרוחניות את ההנאות הגסות המגושמות, ויהי' שש לעשות צדק ושמח להגות בדברי תורה וחכמה, כשיעמוד על מהותו של עונג האמיתי, ומזה יהיו לו תוצאות להגביר כחו למעלה למשכיל ללכת באור ד'.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״י

מהות העידון יחזה לו האיש ההמוני רק בחיים מרעישים, הנאות של המיון גדול, קול עליזים ורעש מרקדים וכאלה. אמנם השלם שבאנשים, המכיר מהי מהות העונג האמיתי שראוי לחמוד אותו, יגדירו בשלשה גדרים עקריים ובהם ימצא חזות הכל, מנוחה ואורה ועמהן סילוק כל חסרון. המנוחה, תתן מקום אל הנפש החיה להתעדן בחייה הפנימיים, ולהתעלס במקור החיים. האורה, תתן עז להתחבר אל כל העולם החיצוני, בין המוחש המורגש והמושכל, ולחיות בחיים יחד עם כלם. סילוק החסרונות, ממלא מקום העבודה, נותן מקום וערך לתנועה והתחדשות של כחות החיים, שמורה ג"כ שעצם החיים ברכת ד' הוא. האדם יעבוד רק להיות מסתלק מכל חסרונות הבאים לרגלי תכונותיו הנפשיות והחומריות, אז ע"י המנוחה והאורה יאיר באור החיים. וכשנחקור על דוגמתן של אלה התעודות בחיי הזמן, נמצאן בשלשה הסוגים, שבת, ערך המנוחה הגופנית והנפשית, שמש, האורה המוסיפה שמחת לב של שלות ישרים, והשלישית ערך המציין את העבודה של סילוק החסרונות המגיעים משטף החיים.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ג

מדת הסבלנות היא נחוצה ברוב, להיות כל איש ירא ד' וגדול באהבת שמו הגדול יתברך סובל גם את כל הנסוגים מאחרי ד', כ"ז שאינם קמים ביד רמה לרדוף ולהדוף את ישרי דרך מדרכם הטובה. ע"כ אנחנו מוזהרים בכל דיני דרכי שלום גם נגד רשעים עובדי ע"ז.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ד

...דבר זה הוא ברור, שכל שתמהר ישועתנו לבא, וקרן ישראל יתרומם, ועבודת ד' תתעודד בקרבינו במעלה רוממה, יותר עלול הדבר שכל באי עולם יכירו על ידינו את הדר כבוד מלכותו ית'.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״כ

ע"כ אותן הבתים של צדיקים שהם המרכזים הפרטיים, אמנם לכל מעלתם בתור מרכזים פרטיים וחלקיים, רק אז הם תופסים את מקומם הראוי, אם כל מגמתם ברצון ותקוה הוא רק להגיע לאושר הכלל כולו. ואם מצב הדברים מגיע שאין להם ע"ז כל יכולת, אבל תכונת נפשם הוא דבק עם ההצלחה הכללית, והם המצפים לישועה, והם בוטחים בד'. וכיון שכל מעיינם הוא ברצונם הפנימי להגיע לההצלחה הכללית של האומה, ממילא כשיזמין השם ית' סבות ודרכים, שתהי' יד היכולת האנושית מגעת גם להתעסק בפועל בהצלחת כלל האומה, ודאי יהיו נכונים לזה כמו שהם נכונים בהתעסקות של ההצלחה החלקית. "והבוטחים בד' כהר ציון לא ימוט לעולם ישב". התעודה הכללית, ודאי דבר אלהינו יקום לעולם ותצא אל הפועל בבא עתה, אז ישובו לישובן בתיהם של צדיקים. וכשם שהיו משמשים להצלחות פרטיות וחלקיות בהשתדלות ופועל, כן יהיו משתמשים בפעולות ממשיות והשתדלות בהצלחה הכלל כולו, וממעלת "בוטחים בד'" יבאו למעלת "עבדי ד'" בעבודת הקודש הכללית.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ה

עיקר וטפל בעבודת ה', זהירות מהתרכזות במעשה יחיד באופן שפוגע בכלל עבודת ה' של האדם

לבד צד הכיעור החיצוני שיש במראה הנפילה על אפים נגד מחזה פרטי ממחזות הטבע, הנה התכלית לא תושג כי עכ"פ יסוד התעודה האנושית צריך שתהי' הדעת הטהורה בידיעת קונו. "ולא יכנף עוד מוריך" היא ההבטחה היותר תכליתית, ובתורה "והתהלכתי בתוככם". ע"כ אם שההלבשות ההרגשיות ומערכות מעשי התורה והמצות לפרטי פרטיהם, הנה לבושים מקבילים מאד לקבל האור האלהי לפי מדתו של אדם וכשרונו, אבל עדיין לא אור המאיר לרגלי העננים הוא התכלית האמיתית, כי אם "והי' ד' לך לאור עולם ואלהיך לתפארתך". ע"כ לא לנו להראות את הרושם הגדול שבמשאות הנפש המתגלה ע"י הנפילה על אפים לעומת מראה הקשת, שאינו לנו כ"א ציור אל ההשלמה הבלתי שלמה עודנה, ושהיא ראויה לשימוש של אמצעי לעת המאושרה, ש"לא יהי' לך עוד השמש לאור יומם, ולנגה הירח לא יאיר לך", "וחפרה הלבנה ובושה החמה, כי מלך ד' צבאות בהר ציון ובירושלים, ונגד זקניו כבוד".

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ז

קשר שכלי, נימוסי, או טבעי, בין שני נושאים הוא ברית. והנה המדעים האלהיים וההשגות הגדולות שהם ראויים להיות תעודה לאדם, מתוך שהם נערכים בערך כזה שיתאימו להאחז בדרכי המוסר, ומושגי היושר והעבודה האלהית, שראוי שתתפס אותה הנפש האנושית, הוא זכירת הברית, שראוי עליה לברך.

ברכות פרק ט׳ פסקה קס״ט

התועלת הבאה מהגדלת כח העם ע"י יושר לב המלוכה, תוצאות טובות יש מזה לתכלית הרוחניות, כי יגבר העם בכחו העצמי בדעת ומדות טובות ותורה ועבודת ד', ע"י הכרתו את חופשו ושאר רוחו, ובגשמיות שמחת החופש ומיעוט העול של בשר ודם. ע"כ לתכלית הרוחניות אפשר הדבר בקירוב להתנהג ע"פ ניסים שהם ממינם, ולתכלית הגשמיות, שיותר נכונו להם ארחות הטבע, י"ל דתוך ארבעים יום הוה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ע

בהתחלת ההתרקמות פועלים הרבה הרעיון והציור על ניתוח האברים וכחות הנפש. ע"כ גם התפילה היא קרובה להיות הפועל היותר מועיל מאחר שיש ע"ז מבוא טבעי, שבכלל שורש התפילה הוא, ע"פ עצה עמוקה של החכמה העליונה, בהפעלת הרעיון על המציאות, שמחוברים לזה תנאים גדולים בארחות הצדק ודרכי המוסר והעבודה של המתפלל.

ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ו

היחס להפרעות חיצוניות בעבודת ה'

הרעות הבאות לאדם יהיו או מיד אנשים בעלי בחירה מונעי טוב או עושי רע, או מיד בעלי חיים שמבקשים תועלתם באבדן זולתם, או מכחות הטבע המת. וכל אלה מסובבים ע"פ השגחה עליונה בתכלית מדוייקת ומצומצמת מאד. ע"כ למדנו בזה בשלשת מיני הרעות שהיו מסיבת ההצלה. רעת לב האנשים דלא יהבו ליה אושפיזא, רעת הטורפים מבע"ח, וכלל ג"כ בזה בין הרעות המונעות ההצלחה החומרית, כאכילת החמור הצריך לו בדרכו, בין אבדן התרנגולא שהי' אצלו שימוש רוחני ומוסרי, להנער לעסק התורה והתפילה, שכולם מתהפכות לטובה ע"פ ההשגחה העליונה ועין ד' אל יראיו. ובין הרעות הבאות מ[הטבע] המת, הזיקא דכביה לשרגא, אפילו המניעה של האור הטוב המשמח לב ונפש ג"כ תיהפך לטוב. ע"כ לא יבהל האדם, לא ברבות עליו צריו ואויביו מקרב החברה האנושית, ולא בהמנע ממנו מתגרת יד המקרים הרעים גם אור תורה תפילה ועבודה ועונג החיים, כי הכל הנה מערכות נערכות לסדר את ההצלה וההצלחה הכמוסה. ע"כ ראוי שירגיל האדם עצמו תמיד את טעם הטוב הצפון בתוכיות הרע, ואז יהי' לבו עליו טוב תמיד, ויגבר חיילים בתורה בדעת ביראת ד' וכל מדה נכונה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רי״ז

...כח השמחה שהוא צריך תמיד להלוות אל החיים, ורק אז ישכיל האדם לעשות טוב בחייו, להלוך בדרכי ד' ולעסוק בעבודת ד' בדעת נפש, בשמחה וטוב לב, צריך שיבא לא מכח הפכי לה, לא מבריחה מעצב שהוא מר ובלתי נעים, כ"א מעצם התכונה הנפשית הישרה, של אהבת החיים הטהורים. ע"כ לא תבא שמחה מקורית כזאת לעולם לידי הוללות ומעשים פחותים.

ברכות פרק ט׳ פסקה רכ״ה

אבל המעלה האמיתית היא שישתלם האדם כ"כ, עד שתהי' בו אהבת החומריות ונטיה רבה לישובו של עולם גדולה כ"כ, כמו שתצוייר להיות באיש אשר לא יתערב בו שום אהבה רוחנית המונעתו מהתמכרות לאהבת החומריות, ע"כ יהיו מעשיו גדולים בעניני החומריות ותיקוני העולם, ויהיה כ"כ איש נאצל, קדוש אלהים ועובד ברב קדושה לשם השם ית', עד שתהיה פנייתו לצד הרוחניות גדולה כ"כ, עד שתתראה לפנינו כאילו הוא איש שאין לו דבר עם החומריות.

ברכות פרק ט׳ פסקה רל״ד

...ההליכה בדרך הטובה והישרה תביא ברכה לכל מעשי ד' שהם מיוחדים באחדותו, קשורים זה בזה במערכה נפלאה, שעכ"פ תצא ההערכה אם גם יעברו רבבות אלפי שנים. ע"כ אין קץ לתכונת רוממות עבודת ד' ואין כל שפה להגבילה כ"א בשם ד', עבודת ד' וחפץ ד', באשר אין אנו יכולים להכניס בציורינו, כמה נכבדה היא מדת הצדקה של עשות טוב עם כל מעשי ד'. והטוב הפרטי הנעשה בחוגו של האדם הפרטי, יש לו ודאי ערך נערך עם כל הנמצא, כיון שהכל הוא מעשה ד' אחד, ואין דבר נפרד עומד לעצמו חוץ מקשר האחדות. שאם אמנם עין האדם תקצר מלצייר משאת נפש זאת, אבל הננו מתכנסים תחת הדגל של שם ד', ד' אחד. אז הננו יודעים בטח שהננו נושאים נפשנו אל הרמה שבתעודות של הצדק, עשות טוב עם כל המצוי.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ב

...אז יכירו ג"כ כמה גדול הוא ערך הצירוף של הפרטים אל הכלל, ולא יעלה על לב להרס אלה הדיעות הטהורות מחוללות השלום הכללי בעולם, שהנקודה הפנימית שבהם היא הכרת כח המוסר הפרטי והכללי, שמתקבץ רק מבירור של אלה שני הקצוות, של חופש הבחירה הפרטית והמניעה שלה ביחש הכללות, שמזה תבא הברכה האמיתית להגדיל יראת ד' ועבודה תמה וטהורה בקרב כל יחיד ויחיד, ולקשר את כל הפרטים באהבת עולם אל הכלל כולו.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״א

דעת ד' האמיתית היא ההליכה בפועל בדרכי ד'. "אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה וגו' הלא היא הדעת אותי". הסוג העליון הכולל את היושר ותיקון ההנהגה הוא השלום, השלום בין אדם לחבירו, בין משפחה למשפחה, בין עם לעם. שלכונן אותו באמת ובבטחה צריכין אנו לכל ההכנות הגדולות של הלימודים הרמים של דרכי ד' ועבודת ד'. והנה לפי ההשקפה החיצונה הי' עולה על הדעת שיש אפשר[ות] לתורת השלום להתקיים בעולם גם מבלעדי דעת ד’. ואם הי' הדבר כן היתה נשארת התכלית של דעת ד' ועבודת ד' רק בשביל ההרמה הרוחנית של האדם שמגיע לאשרו הנצחי. ובאופן יותר מדוייק אז היה לתורת המוסר שני חלקים נחלקים, חלק אחד מצד השלום, והמדות הטובות הנוגעות לישובו של עולם, וחלק שני עניני התורה ועבודת ד', שאינם נוגעים כלל זה לזה בתכליתם, מה שבאמת אין הדבר כן. תכלית עבודת ד' היא מפני שדוקא ע"י עבודת ד' והשגת אלהות הטהורה יבא כל המין האנושי למצב השלום היותר נשגב. וכן העיד הכתוב, "לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי, כי מלאה הארץ דעה את ד' כמים לים מכסים". והידיעה הזאת נוגעת, בין לידיעת איכות השלום, בין לידיעת איכות עבודת ד' וכל התורה השייכה לה. כי בהיותנו יודעים שמבלעדי הידיעות הטהורות האמתיות בתארי השם ית', ודרכי התורה והעבודה הנלוים לאותן הידיעות הגדולות, א"א למין האנושי לבא לידי מרכז השלום, אז נכיר ביותר בירור את הערך האמיתי של השלום שאנו מבקשים. וכן התכלית של דעת האלהים כשתתברר שהיא צריכה להוציא אל הפועל את השלום הכללי והפרטי, אז תתברר ביותר, ע"כ התקינו שיהי' אדם שואל את שלו' חבירו בשם, שיהי' כח שם שמים מעורב עם השלום והסידור של תיקון האנושי, הטוב והמתוקן. והנה הדבר מתחיל בתחלת השאלות של החברה האנושית, איך לתקן את איתן מצב שלומה. דבר ידוע הוא ששאלת פועלים ועובדים, היא שאלה שאם תתנהג בלא סדרי יושר תהי' מהסבות היותר חזקות של הירוס השלום האנושי. ויותר ג"כ עלולה להטעות את האנשים שהם דלים בשכל ובמדות רמות ונאצלות, שאימתי תעמוד להם הצלה להרימם משפלותם? בבעטם בכל תורה וחק, ובמאסם ג"כ עול מלכות שמים. אשר באמת רק להותם יועילו כל אלה, כי מבלעדי דעת אלהים האמתית, הנקלטת בלבבות רק ע"י הכשר כל סדרי עבודת ד', לפי פרטיה הרבים והשונים, תרבה השערוריה בעולם ויד התקיפים לעולם תהי' על העליונה, ע"י אמצעים של חמס ושד ופריצת כל גדרי מוסר ומשרים. ומי יהיו הסובלים עול קשה של אדונים קשים, שאין לרוחם מעצור ושתאותם וגאותם לא תדע שבעה? רק אלה עניי עם הנכשלים בדרך החיים ע"י חלישותם הרוחנית והגשמית. ע"כ רק בזאת יתוקן זה החלק הרשום של [ה]שלום האנושי, ע"י הרבות יראת ד' ודעת אלהים בעולם, אז לא יתנהגו האדונים, שיהיו יראי ד' ומוזהרים על ההליכה בדרכי ד' ומכירים את חובת הצדק בהכרה שלמה פנימית, עם פועליהם ושכיריהם כ"א באהבה וחבה יתירה. והפועלים מצדם ישיבו אהבה אל אדוניהם, באשר גם הם באמונה יעשו כיד יראת ד' הטובה עליהם, והיא תגן בעד עריצות וגזל משפט משני הצדדים. הנה לפנינו חלק רשום של התועלת של שאלת שלום בשם. "והנה בועז בא מבית לחם", נשיא ישראל ובעל בעמיו לא התיחס עם הקוצרים, הפועלים הפשוטים, כאיש רם ונעלה ביחש אל שפל ובזוי, אשר לא יפנה אליו כ"א בגזרת מושל, לומר: עצלים ונרפים, הוסיפו לעבוד בחריצות. וזה הי' ראוי להמצא אצל עריצי גויים אשר לא ידעו את ד'. אמנם בעז אמר לקוצרים: "ד' עמכם", שם ד' הנקרא עליו, ודעת דרכיו שהי' חפץ, היא הביאתו לידי המדה המפוארה הזאת לומר באהבה לקוצרים "ד' עמכם". והם חיו כ"כ באהבה עמו, כ"כ מצאו את עצמם מאושרים, עד שאמרו לו "יברכך ד' ", כי ידעו כי בתוספת ברכתו להם שלו' וברכה. החלק האחר של השלום הוא השלום הלאומי, אשר יוכל איש לתאר כי יתכן שלו' לאומי להיות מתקיים גם מבלעדי דעת את ד', כ"א באמצעות החבה הלאומית המוטבעת בלבו של אדם בטבעו. אמנם זהו דבר שאינו מתקיים, כי מבלעדי דעת ד' ישפל איש, וגם המתעורר ע"פ רגשו הפנימי לעבוד עבודת עמו, יוכל להמשך בתגרת יד תאות ורוחות רעות, אשר יעשו שינויים נמרצים ברוחו, עד שיעזוב את עמו ודגלם. גם עצם ההנהגה הלאומית, כשאור ד' הוא נר לרגלה, היא מתהלכת במשרים. ע"כ גם להשלום הלאומי נחוץ הדבר שיהי' נקרא ונשאל בשם, שנאמר "ד' עמך גבור החיל", כשיתלוה עם גבורתך אומץ שם ד', היא ערובה נכונה שגבורתך תהי' מתקיימת, באשר יש לה תקוה נצחית ורבת אונים, שתוכל לעמוד בפני כל המעקשים והמעצורים. מה שא"כ נטיות אחרות, יוכלו להשתבר ולהכנע תחת יד עצומים מהן, המושלים יותר ברוח האדם. כי הממשלה היותר אדירה באדם, שאין ציור לאחרת להתעלות עליה, איננה כ"א אחת, יראת ד' ודעת אלהים באמת. עוד חלק רשום נמצא המכשיר את השלום ומקיימו, אהבת השלום הבא באומה ע"י שיווי המנהגים הנוגעים ליסודות של דיעות אמתיות והמסתעפים מהם. בזה צריך שיהי' שם ד' נקרא, כי כיון שידענו שכל מצות התורה, הכוללות את כלל האומה בדרכי החיים שלהם, מצות ד' היא, הוא מטביע עמוק בקרבינו את הזהירות בשמירתן, והרצון לקבל עולן, וממילא יוצאת התועלת של האחוה הלאומית באופן נעלה ונשגב. וכיון שאגד הלאומי קיים וחזק, נובעות ממנו הרבה תקנות גדולות שהם עמודים להצלחה גדולה לכלל האומה. מצד ערך השלום של הכנסיה, יש ערך גדול גם לכל מנהגים מוסכמים, מנהג ישראל תורה, ומזה תבא ג"כ הגדלת החיוב של שמירת המרכז הרוחני, כחומר דברי סופרים. ובכלל קדושת כל המצות ופרטי ההלכות המעשיות חובתם מתכפלת בשביל שהם המה אשיות הכלליות לאחות כלל הכנסיה. ומזה הטעם תצא פעולתם של אלה הפרטים המעשיים וההנהגות הטובות הכלליות, רק כאשר יזדקנו הרבה באומה ויכבשו להם דרך כבושה בלב בניה, שאז תוכר החבה היתירה לאלה המעשים מכלל האומה, וממילא יהי' בכח שיווי מעשים כאלה, להרבות אחוה ואהבת אמת בלב כל הפרטים הנכנסים אל הכלל ע"י השיוויים הללו. אמנם אימתי יהיו הדברים הללו מתקיימים באופן המעולה? כשהם משותפים בשם שמים. ע"כ, לבד כל דיני התורה המעשיים שהם מן התורה, גם כל מילי דרבנן, וכל מנהגי ישראל הקבועים ומיוסדים ע"פ התורה, הם חתומים בחותם שם ד', וכדברי הזוהר: עובדין בכנסת ישראל תליין. כי יסוד המעשים הוא אחדות הכנסיה ברוחניותה וגשמיותה, עבור התעודות רמות הערך שיש לה, ועבור מציאותה היותר שלמה ונעלה. "ואל תבוז כי זקנה אמך", כי הזקנה הזאת היא המביאה את השיווי העמוק שפועל פעולת השלום הנהדר. והזקנה הזאת נחתמה בנו בחותם שם ד', ע"י שמירת חוקיו ומצותיו אשר צונו, "למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהי' לך לאלהים". הרי לנו שלשת גדרי השלום האקונומי, הפועלים, הפוליטי, "ד' עמך גבור החיל", והדתי "אל תבוז כי זקנה אמך", בשם ד'. כמקרה התורה של האושר הלאומי והנצחי[ו]ת הפרטית של תחית המתים, שכל זמן שהיו הדיעות ישרות הורגש בהרגשה פנימית של תומת ישרים, שהכל נקשר יחד, שההשלמה ההקיפית תשתכלל רק בתיקון האומה והכלל ותיקון הרוחני היותר נשלם, לעד ולעולמי עולמים, מה קדוש לעולם קיים אף צדיקים לעולם קיימים, ובהתמוטטות מעמד הדיעות בתגרת יד סבות רעות, הי' צריך לקשר לימודי את אשר הי' מראש קשור בתכונה וידיעה שוקטה ובטוחה, כן הדבר נוהג במושג השלום וקריאת שם ד'. כשהדיעות צלולות, מושג הדבר יפה, שהאדם צריך שיהיו דיעותיו רמות מזוקקות ונאצלות, וזה הוא התוכן המביאו לדעת ד' האמתית לפי ערכו, וצריך ג"כ שיהיו מעשיו ישרים ונאים, מביאים תועלת אל הכלל והפרט, ומרוחקים לגמרי מכל הפסד ושחיתה. הדעה הישרה והתמימה מכרת שהם קשורים זה בזה קשר אמיץ, כל שיהי' האדם יותר מכיר את קונו ומשיג האמתיות והאמונות הטהורות, יותר יהי' מודרך לדרך התיקון המועיל, ויותר יהי' מיושר בדרכיו ומדותיו לתועלת הכלל, וכל אשר יתיישרו מעשיו יפעל הדבר על מדותיו והכרותיו הפנימיות, ויהי' יותר דבק בקונו ונוטה לאהבת ד' טהורה ולהיות בעל נפש יקרה ועדינה. אמנם משנסתבכו הדיעות, הוצרכו חכמי הדורות ללמד ולפרסם כי השלום צריך שיהי' נשאל דוקא בשם, רק אז יגיע לתכליתו ואז ישיג מעמדו הבטוח. ועדיין הדבר צריך הבחנה, את מי נחזק ע"י מי, אם את השלום הכללי נחזק ע"י קריאת שם ד' עליו, כי גדולת שם ד' ויוקר ערך ההליכה בדרכיו, הוא דבר שכ"כ רושמו גדול ואורו מבהיק עד שחיובו ניכר גם לאנשים שעוד לא הוכנו מצד נפשותם להיות הולכים בכל דרכי היושר, ע"כ כיון שעל השלום נקרא שם ד', ילך השלום הלוך וגדול, או שגם יש להפך הסדר, קריאת שם ד' ועילויו של אדם בחייו הפנימיים השכליים היא מטרה עליונה ונשאה. ע"כ כשאנו מחברים את כל ארחות הטוב והשלום האנושי אל קריאת שם ד', יתגדל שם ד' ותתוסף הידיעה האלהית ועבודת ד' בעולם, לרגלי כל הדרכים הטובים ששם ד' נקרא עליהם. והדבר מוכרע בערך התלמוד והמעשה, ובאמת שני הצדדים שקולים וראויים להיות כ"א מטרה לעצמו והכנה לחבירו. "עת לעשות לד' ", לגדל שם ד' בעולם, למען יתעלו הנפשות האנושיות ויגיעו לאשרן ואצילותן בחייהן הפנימיים. "הפרו תורתך", להיות השלום נשאל בשם ד', כדי להגדיל את הרושם של דעת ד' בעולם, זהו המהלך הפשוט. אבל כשנדון להעמיק בדבר נאמר, "עת לעשות לד' ", מהי התכלית של הרושם הגדול שאנו צריכים להגדיל הכרת שם ד' בעולם, משום ד"הפרו תורתך", התורה המעשית ש"דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" הופרה, והלבבות נתרוקנו מאור היושר והצדק, במה נחזירם לבריאותם? - בקריאת שם ד' שיהי' נקרא על השלו', בהיותם יודעים שהשלו' הוא שמו של הקב"ה, וברדפם שלום הם עובדי ד'. בזה יחלצו לרדוף אחר השלום, שהיא תורתך, כל התורה כולה נמי משום דרכי שלום היא כדברי חז"ל, כי גם העור שאינו מרגיש האור הכהה, ירגיש כי אור גדול ומבהיק זורח נגד עיניו הכהות. רנ"א מ"ט "הפרו תורתך", למה לנו לעשות את ידיעת שם ד' בתור אמצעי בהיותה ג"כ תכלית לעצמה, וראוי לנו גם לצאת לפעמים משורה יחידית כדי להקנות דעת ד' בעולם. ע"כ סובר שקשירת השלום אל שם ד' תהי' תכליתה, הגדלת שם ד' בעולם, שהוא לבדו מאיר את כל מחשכי עולם, ומצליח את המין האנושי בחיים העוברים והנצחיים. ובאמת אין כאן מחלוקת כ"א הבחנת ערך הדבר הגדול הזה מכל צדדיו.

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״א

הגבול המסמן את טהרת הנפש הזכה הוא השיתוף של שם שמים בצערו, רבים הם החפצים גם לעשות טוב, אבל במה נחשבת דאגתם אל הטוב והגדלת שם שמים לעומת דאגתם הפרטית לצרכי עצמם. אבל מי שכ"כ עמוק השתרשה בו תשוקת עבודת ד', אהבת הטוב, עד שצרכי עצמו פועלים עליו הוא משותף עם ש"ש, עד שאהבת ד' הוא חלק מעצמיותו. זהו המוכן לגדולות לעבודת ד' והטובה הכללית, שהוא מובטח שיסורו המונעים ויבא לחפץ לבבו הטהור.

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״ט

התכונה העמוקה שבזה יזכה כל יחיד את נפשו לפני קונו, היא מסתעפת רק מהצדקה הגדולה שתיעשה עם ישראל ועם כל העולם כולו, בהעמדת ישראל לגוי איתן ע"פ כל סגולותיו, שישובו אליו דוקא בארץ אבות הנתונה למורשה לו בדבר ד' שיקום לעד. א"כ החלק שיש לכל אחד מישראל בד' אלהי ישראל, הוא יוצא לאור רק ע"י ההשתתפות שיש לכל יחיד בעבודת ד' הפרטית שלו, באשר היא נערכת ע"פ מדת הכלל כולו שהיא עולה מכוונת להמטרה הכוללת והקדושה הזאת, אשר בהנתק תכלית התורה מעומק העצה הזאת, שוב לא יוכר כל תכלית באותה ההבדלה הרבה של ישראל מעמים. ואותו החלק שיש אל הפרט בד' אלהי ישראל מצד מעשה ד' הגדול שיעשה ע"י העמדת ישראל לו לעם, לא תבנה כ"א בידיעה וקיום של התורה, באמונה ותקוה לאומית נצחית המתקשרת עם ברית ד' וארץ ד'.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה א׳

עבודת ה' ציבורית ופרטית

תכלית ההתבוננות בכל מושג, הוא הרושם שהדבר עושה על נפשנו. זה המשפט נמשך והולך על נפלאות אדון כל המעשים ב"ה שאנו רואים בבריאה, וכן בכל צד מצדדי העיון בתורה ובמצותיה. אותו הרושם שכל מצוה וכל הלכה פרטית עושה על הנפש להשכיל ולהיטיב, זהו ודאי חלק מאורה של תורה המתגלה לפני כל נפש משכלת. "קול ד' בכח", לפי כוחו של כל אחד ואחד. קבלת עול מלכות שמים של שתי העונות שביום, ערבית ושחרית, (מעירים) [מעירה] אותנו על התכנית המחולקת שיש במהלך האדם, כשהוא הולך ומתעלה בדרך ישרה, עבודה פרטית ועבודה משותפת. הערב הוא זמן שהאדם נפרד מחיי החברה, הוא נח בצל קורת ביתו, ובחברת משפחתו. אם החיים אז יהיו קדושים וטהורים, יתנו עדותם בעת "יצא האדם לפעלו", להיות פועל ונפעל מהחברה הציבורית, שימשיכו חוט של חסד, עד כדי לרומם [כבוד] ד' וכבוד תורתו ית' בעולם. ק"ש של שחרית עומדת נגדנו לעומת חיי החברה הכלליים, שנכונן צעדינו ביום, עת המעשה והשיתוף הציבורי, ע"פ דרכי ד' וקבלת עול מלכותו ית'. ק"ש של ערבית תתן לנו עז על החיים הפרטיים, שיהיו מקודשים בקדושת מלכות שמים יתברך. חיי הציבור אינם יכולים ולא צריכים להיות בנויים ע"פ מופת של ארחות החיים של אנשים פרטיים. מושגי הצדק והמוסר הציבורי הם יותר רחבים וגדולים מלהכנס בחוג יחידי של אנשים יחידים. ע"כ "כל בניך לימודי ד' ", רק דרכי השי"ת הם צריכים להיות למופת לחיי הציבור בקדושתם, "ורב שלום בניך". אבל החיים הפרטיים, ראויים הם להיות נלמדים מבחירי העם, הנגשים אל ד', ומקדשים את חייהם בקדושתו ית'. ע"כ להעיר אוזן בזמן ק"ש של ערבית על מה שתוכל לפעול על לב שומע, מלתא אגב אורחא היא, שזמנה הוא משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, שגם היא עבודת ד' היא, אע"פ שחייהם הפרטיים נתמכים בה. וכקדושה הזאת ראוי לכלל ממלכת כהנים וגוי קדוש להתהלך בתם לבבם בקרב ביתם, ותקבע בנפש ע"י קריאת שמע של ערבית. וכל מה שיש בפרט ישנו ג"כ בכלל, שהאומה בכללה יש לה מעמדה הפרטי ומעמדה המשותף. הפרטי בתור "עם לבדד [ישכון] ובגויים לא יתחשב", במה שהוא נבדל מכל עם ולשון, כראוי לעם קדוש בסגולתו העצמית. ומעמדו המשותף, במה שהוא משתוה עם כלל האנושיות, ובהם ועל ידם יפעול על הכלל, להיות "לברית עם לאור גויים". בפעולתו הפרטית די לו במה שהוא חי באמונתו הברורה לו, "מורשה קהלת יעקב", ע"כ [תקנו] אמת ואמונה בערבית. ולהודיע בעמים שם ד', הוא משתמש ג"כ במה שהעמים יכולים להשכיל ולהבין, בחכמה ובינה שהיא כנגד העמים, חישוב תקופות ומזלות, וכל הדומה לזה. ע"כ בשחרית אמת ויציב מתורגם ארמית, לישנא דסטרא אחרא. מצד הסגולה העצמית הפרטית לישראל, שהיא צריכה שמירה מרובה מהשפעה זרה, צריך הבדלה, כשם שהכהן נבדל מן הזר באכילתו בתרומה הראויה דוקא לו, וזרים אין להם חלק בה. מאימתי קורין את שמע בערבית, לקבל עול מלכות שמים על עצמו בתור איש נבדל ופרטי, ועל כלל עם ד' בתור עם לבדד המתיחד בסגולתו, משעה שהכהנים נכנסים לאכול בתרומתן, המיוחדת להם, ואין אוכלין אותה עם הזר על השולחן.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ב׳

התעוררות לריגשות קודש וקבלת עול מלכות שמים, מתוך מפגש עם התגלות ה' במציאות

השלמת קבלת עול מלכות שמים מתבארת לאדם, בהיותו מכיר שכל סדרי התבל ומשטריה הטבעיים, הם בעצמם המקשרים אותו לשם השם יתברך, אדון העולמים, ועבודתו. מוצאי בוקר וערב בעצמם, מחזה מעשה ד' אשר בבריאת יום ולילה, הראות הכוכבים במשמרותיהם לעין האדם ע"י חשכת הלילה, שהוא ציור אחר, נפלא ונהדר, ומשתנה מציור המציאות המתרשם בלב הרואה באור יומם, הציור בעצמו צריך להיות חי בליבו של אדם, להעירו על קבלת עול מלכותו ית'. ואז, בהיות רגש הלב מתמלא מאור חיי הטבע בעצמו בתור התגלות יד ד' בעולמו, הוא רגש חי, המעלה את האדם לאהבת השם יתברך ואהבת בריותיו ועולמו, שהוא כ"כ מלא הוד ותפארת מזיו כבודו יתברך. ע"כ ראוי לקשר הזכרת קביעות הזמן ביסוד המחזה הטבעי, שהוא מקושר בעצם עם יסוד חידוש חיוב ק"ש של ערבית.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ג׳

טבעיות עבודת ה' בטבע האדם

יסוד התועלת, מה שימצא האדם לאשרו בהיותו קרוב לשאוב קרבת השי"ת ושרשי עבודתו ממקור מעשי ה', מיחושו אל הטבע ולחוקיו ההולכים בחפץ עליון למטרת הטוב והצדק האלהי, הוא שיחקק טבע החפץ אל הטוב בנפשו ג"כ חקיקה טבעית, עד שימצא את עצמו עומד בהיכל מלך הכבוד ב"ה, שסביבותיו כולם משרתיו עושי דברו, שמים וארץ וכל אשר בהם, אשר בחזקת יד הצדק, המלא עולם מכבוד מלך עולמים, יהיה נמשך להיות גם הוא ממלא את אשר בחוגו הוא להשלמת החפץ העליון אשר באדם, לא יכון דבר זה כי אם בהשלמת התורה והשכל. אמנם הטבעיות בקנין לדרך ד' הטובה לא תהיה נקבעת בלבו של אדם כ"א אחרי הידיעה הברורה ברוממות מעלת נפש האדם, שעשה אותה האלהים טובה וקדושה מרוח פיו ית"ש. ובזה ידע האדם שכל חטא ועון, כל רשע וכסל, אינם בו דברים טבעיים, כ"א פרעות המוציאים אותו בעל כרחו מסדר הטבע הטוב אשר נטע בו יוצרו. וכאשר כל דבר היוצא מחוג טבעו ע"י הפרעות חיצוניות, אז בהיותו נשמר להבא מהדברים המזיקים, הכח הטבעי בעצמו ימשכהו אל תיקונו, והזמן יבנה את הנהרסות. אף כי לפי הנדרש להגביר את כח הטוב יותר מכפי המדה החקוקה בטבעו, כדי לישר את המשקל ולהגיע עד התכונה הטבעית אשר אבדה ממנו, צריך עכ"פ ג"כ דברים ומעשים בפועל, חוץ מהשפעת הזמן בעצמה, אמנם צריך לעולם לדעת כי הכח העיקרי הוא הפעולה הפנימית הנובעת ממקור הטוב שבטבע הנפש האלהית, כשנפתחו מוסרותיה, וחדלו המעשים המפריעים אותה מהיות מתקדשת מטומאתה. וזאת הידיעה תפעול לטובה על הידיעה הפנימית ברוממות מעלת האדם, עד שמה שמקושר בזכרון כזה, הוא באמת הקישור היותר אמיץ אל הטבע והמציאות מצד הערך המוסרי. והנה, הטומאה היא ודאי חטא או תולדתו, [וכדי] להביא את האדם למצבו המאושר שהיה טרם נטיו רגליו, צריך הוא המשך זמני אחרי [ש]חדלה ממנו טומאתו בפועל, כדי שיתעוררו כחות נפשו לטוב, ועם זה צריך ודאי למעשים טובים וקדושים המקרבים אותו אל השי"ת, אחרי התרחקו. זה נבין מהערב שמש מצד אחד, ומכפרה מצד השני. אמנם מבלעדי הבטחון בשם השי"ת, הנקרא על עמו ונחלתו, ועל חביבות האדם שנברא בצלם, היה הציור נותן שהעמידה על מכון הטוב היא העלאת מעלה יותר מחק הטבע אצל הנפש, והיתה אז הטומאה מוטבעת, והטהרה מעלה עליונה, גם מתנגדת לטבע האדם. כפי מושג זה לא יוכל המשך הזמן בעצמו לעשות דבר למילוי הטהרה, והכפרה הבאה מעבודה המיוסדת בפועל שמחוץ לנפש היתה באמת המעכבת את הטהרה, ואז לא היה המובן של המוסר ע"פ הערכה טבעית לנפש נחקק כלל, וכל קשר אל הטבע והמציאות לא יוכל לפעול את התוצאות הטובות שאליהם הננו נושאים את נפשנו, לאהבה את השם יתברך, וללכת בדרכיו. אבל אם בעת אשר עינינו נשואות להכנת עול מלכות שמים, הננו שומעים ג"כ את ק[ו]לות ההכשר אל הטוב והטהרה, כי איננה כ"א השבה אל עומק [ה]טבע הטוב שכבר הטביע בנו אדון כל הנשמות בשפע טובו, אז תפעול עלינו ההשקפה הטבעית להרחיקנו מן החטא ולקרבנו לידי זכות באמתות כח הטבע הנטוע בנו, כשנכיר אותו במילואו, ולא נחליף את המון הפרעות אשר מיצר לב הותל השתרגו עלו עלינו להרחיקנו מטבע הנפש הטהורה, לחשוב שאלה המה ענינים טבעיים לנו. אמנם ודאי המעמד הטבעי הבא בהמשכת הזמן, אינו מספיק כ"א לענין השלמת האדם לעצמו, אחרי שכבר ירד ממעלתו, אבל להיות האדם מתנשא ג"כ אל התעודה הכבירה, לרומם ולנשא את כל סביבותיו, כאשר חייבים אנו לומר כ"א ממנו, מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב, זה לא יתכן כ"א בהתרוממות עליונה, שתנתן לאדם במתנה מחסד עליון למעלה מגדרו וטבעו. ע"כ כהנים אוכלים תרומתן, המוגבל לעומת השלמת עצמם, ג"כ משעת צאת הכוכבים, אבל לעבודת הקודש, שהיא תעודת הכהנים בעד כלל עם ד', לא יוכשרו כ"א בההשלמה המצורפת במעשים מוכשרים לשאוב ממקור עליון ונשא מאד מטבע האדם את קדושתם. אבל לענין ההכשר המתיחש לק"ש של ערבית, המתיחש יפה לכהנים האוכלים בתרומתן, כפרה לא מעכבא, והיא היא הידיעה העליונה המעמדת את האדם על טהרת הטבע, להיות דבק ביוצרו, ע"י הסתכלותו במעשי ד' בתכלית ההשכלה המוסרית שבעומק הטבע והמציאות, עד שראוי יותר לתלות בזאת ההלכה התורית את זמן קבלת עול מלכות שמים, מלתלותה ביחושה הטבעי שהיא צאה"כ. והרחקה זאת מיסוד הטבע, היא באמת הקרבה והעמדה על יסוד עז וקיים, "לעולם ד' דברך ניצב בשמים, לדור ודור אמונתך, כוננת ארץ ותעמוד, למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך". טבע המציאות, שורש האמונה והמוסר, וכל החוקים שבטבע הרוחני והחומרי, כולם עומדים הכן לפי התכנית הגדולה של עבודת מלך עולמים ב"ה וקבלת עול מלכותו, "כי הכל עבדיך", ומצד טבע המציאות הם מוכנים לעבדך, ואם יתחולל כח מפריע, מדי יעבור וישקוט ישובו לטבע עבודתך הקיים באמתת מציאותם, וכפרה לא מעכבא.

סדר זרעים פסקה א׳

כלל עבודת ד' שנעשה ע"י התורה והמצות כולן, וכל המדות הטובות, הן נמצאות בתכליתן הטובה לשעתן, והן מושרשות במה שהן מביאות את הטוב הגדול הכללי הצפון בעתיד לכל מעשה ד', שינהרו אל ד' ואל טובו...והנה כשתהיה הטובה גדולה, עד שימצא האדם עצמו קשור בחובה גדולה לציין במעלליו והגיוני רוחו ודיבוריו את הכרתו ותודתו, וביותר אם ילוה עמה גודל חשיבות המטיב ותכונת המעלה שיוצאת מההכרה ההיא כשתהיה גדולה, לא ינוח הלב כ"א כשיכניס אותה במעשים וענינים ראויים לפי התפשטותה וגדלה. והנה מזה עלינו להשכיל, כי כשיסור העורון מלבות בני אדם, ודעת ד' תמלא כל הארץ, כמה יבער כל לב מאין שקט עד אשר יוצק הרגש האדיר הזה, שאינו נותן מנוח, בתוך מערכה של מצות ועבודת ד' קדושה. ע"כ אין לשער את עוצם הצמאון שתהי' לעת המאושרה לעבודת ד' מצד עומק הרגש של הכרת טובה האדירה. ע"כ כבוד אב ואם שהוא מפתח את רגש הכרת טובה הוא פועל טוב לשעתו, כי גם בעוד לא הושלם כח הכרת טובה בכל ערכו, רבה פעולתו על פרטי בנ"א לטובה. והקרן קיימת לעוה"ב, מפני שמצטרף אל היסוד המעולה הכללי שיביא את המאור של הכרת הטובה היותר כוללת ועליונה, שהיא תביא לאותו המעמד, "בהקבץ עמים יחדיו וממלכות לעבוד את ד' ". אמנם הדרכים שהם דרכי ד' ועצות להרחבת עבודת ד' כפי התביעה הגדולה והצמאון הנורא שיתחייב להיות לעת האורה, יתפלגו ע"י כח אהבת החסד הנטועה ג"כ בלבו של אדם...ע"כ הגמ"ח הפרטי יביא בצירופו להתפתחות כח הגמ"ח הכללי שיתפשט מאד בעולם, לתקנו באחרית הימים, עד אשר יגור זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ושעשע יונק על חור פתן, והכל יבוא ע"י עבודת ד' הטהורה של האדם, שתבא מכח האדיר והקדוש של הכרת טובה...עכ"פ הנטיה לשלום המונחת בפרטי בנ"א, כשהיא נעשית עם כל פרט יש בה ערכה לשעתה, וערך צירופה שמגדלת את התביעה הפנימית אל השלום, עד שתביא אל שלום הכללי, עד שלא ישא גוי אל גוי חרב וכל העמים יהיו שכם אחד לעבוד את ד' בדרכי החסד ואור השלום, א"כ יש לזה פירות בעוה"ז וקרן לעוה"ב כמדתה.