עם ישראל

ברכות פרק ה׳ פסקה מ״ג

אמנם התשוקה להרבות תמיד קנינים המדומים, שעל ידה יבא האדם להשכיל ג"כ בהרבות תמיד קנינים האמיתים, שזה מביא לזכות לעבודת ד' השלימה ולהתרחק מע"ז, יתכן בהיות העם במדינה מיושבת, שכפי ריבוי הקנינים ירבה ישוב ושכלול המדיני שאין לו ג"כ קץ מיוחד ומסומן. אבל בהיות ישראל במדבר, וכל צרכיהם באו להם בדרך ניסית, מן, ובאר, ו"שמלתך לא בלתה מעליך וגו' ", ודאי אבדו זאת התשוקה, ומכש"כ שלא היתה מתגברת בהם השאיפה להוסיף קנינים רבים. והם בהיות להם כסף וזהב רב יותר מצרכם אמרו די, וזה גרם להחליש בקרבם חשק הקבוע של הוספת יתרון, ונצמח בלבם רצון בקשת תכלית, לא בהוספת שלימות, כ"א בנתינת קצבה לכל התשוקות והמחסורים, ובזה גם למחסור הרוחני בקשו לתן קצב, וזה אינו נמצא כ"א בעזיבת מקור מים חיים. ע"כ גרם להם שיעשו העגל רק אמירת די. אמנם היתה מעלתם ראויה להיות גדולה, עד שלא יצטרכו מעורר חיצוני להכיר שהאושר האמיתי הוא רק בקשת השלימות ואל יאמר לעולם שכבר מצאו כולו, ואם הישירו דרכיהם באופן זה, הי' להם יתרון גדול במה שלא היו צריכים להטריד כח נפשם המתאוה תמיד לתוספת מעלה על הדברים השפלים, כ"א על השלימות האמיתית, שהיא מרכז מעלת מציאות האדם.

ברכות פרק ה׳ פסקה נ״א

המנהיג צריך שיהי' נערך על המונהגים. ע"כ אע"פ שבאמת נשגבה ונעלה היא נפש המנהיג מהעם מעלות נפלאות רבות, אבל מ"מ איזה ערך ראוי שיהי' ביניהם. ע"כ בהיות ישראל במעלה עליונה קודם החטא, היתה מעלת משרע"ה נשגבה מאד. אבל משחטאו, כבר לא הי' ראוי להנהיגם אם יעמוד במעלתו, כי לא יוכל להשפיל עצמו להנהיג עם שפל בערכו. ע"כ הוכרח לרדת מגדולתו לעמוד במדרגה נמוכה מאותה שעמד עליה תחילה, כדי שיהי' ראוי להנהגה של העם במעמדו הנמוך.

ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ג

לבד מה שהי' משרע"ה צריך לדעת כי מעלתו גדולה היא גם בהשפל מצבם של כלל העם, הי' צורך ג"כ לדעת שלגדולתו הרוממה יש בכ"ז איזה יחש אל הכלל כולו אפי' בשעת קלקלתם. כי הם ראויים עכ"פ שישובו באחרית להתרומם למעלה עליונה עד שיהי' ראוי להיות מנהיגם גם לפי ערכו הגדול, ומצד זה יכולה זכות תפילתו להגן בעדם. וזה ביארו במשל שנודע להאוהב שיש איזה יחש בינו לבן המלך, ע"כ עמד והצילו. וקשר התפילה פעלה על הנפש להתאמץ ג"כ לרומם את המצב הנשפל, לאחה את הקרעים ולתקן מה שנתקלקל. רק שהי' צריך ע"ז בירור מדבר ד' כי ראוי העם לקבל תיקון ושעוד לא אבד נצחו וישוב לפרח ולחדש ימיו כקדם.

ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ד

יסוד הדבר, שכאן נפגשה סתירה בהתחייבות חק ההנהגה, שמצד ישראל שכבר אבדו בזה הרבה מערכם עד שלא היו ראויים לאותה המעלה שכיוונה בהם ההנהגה האלהית היו ראויים לכליון, כדי שע"י זה ההעדר יבא עם שלם ומוכשר לאותו הטוב הראוי להיות לפי הכונה העליונה. אלא שמשרע"ה עמד בפרץ, וע"י כחו הגדול שהתאמץ להנהיגם ולרוממם גם משפל מצבם, עד לסוף שיזכו לבא להמעלה העליונה העתידה להם, דבר זה עיכב את המהלך שהי' ראוי לפי ההנהגה האלהית מצד עצמה וממילא אי אפשר שיבא עליהם כליון ח"ו, באשר יש להם תקוה להיות מתוקנים. והמשל יפה כאדם שתופס את חבירו בבגדו, שאם הי' רצון האדם חזק ומוסכם דוקא ללכת ולא להיות שוה בדעתו לדעת המעכבו, הי' אפשר לעזוב הבגד בידו. אמנם מה שהתעכב ע"י תפיסת הבגד הוא אות שכך הוא ג"כ רצון המעוכב, שע"י עיכובו של חבירו יתעכב. כמו כן ההשגחה האלהית הכינה גדולי העם, שאף בשעת הקלקלה היותר נוראה שראוי כבר מצד סדרי ההשגחה לבא לכלל תיקון של אנשים שלמים הראויים לבסוף לתכלית הטוב, שיגזר כליון חרוץ מצד העם שקלקל מעשיו הרבה עד שאי אפשר לו כלל שיתרומם כ"א שירד וישפל מטה מטה. אמנם כ"ז הוא רק מצד כללותו, אבל צדיק יסוד עולם, וע"י יחיד שנבחר להיות מעז לעתות בצרה, שהוא יתקן את הכלל, שישובו להיות ראויים לבא לחפץ עליון שהוא תור אדם המעלה, יעוכב הסדר, ותחת כליון חרוץ יבא שטף צדקה, ועל כיוצא בזה נאמר "ומלט הוא את העיר בחכמתו".

ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ה

כגודל חוזק הקנין הרוחני בשורשי האומה, כך יהיה חוזק הרושם עליה לדורות. דביקות האבות במידותיהם הקדושות, והשפעתה על הטמעת המידות באומה. אצל אבות האומה חשוב יותר רושם המידה בנפש, ואצל מנהיג האומה חשובה יותר השתכללות כלל המידות, ולפיכך עדיפה העמדת האומה דווקא ע"י האבות הקדושים. יכולתו של משה רבינו לתקן את מצב האומה לאחר חטא העגל, היא מכח השפעת האבות הקדושים על תכונתה. שלוש המידות המייחדות את האומה הן כנגד שלושת האבות, והפכן הוא בשלוש העבירות החמורות

יסוד זכות אבות השמורה לבנים הוא מפני שהאבות מטביעים מדותיהם הטובות בטבע בלב בניהם, ואפי' סרו בפועל הבנים מדרך הישרה, מ"מ כשהי' כח הטוב של האבות גדול מאד, פועל כח ירושת אבות שלעולם אי אפשר שיהי' קלקול הבנים גדול כ"כ עד שלא יהי' אפשר שירפאו ממשובתם, כ"א באיזה הערות מוסריות של חכמה או שבט ד' ע"י יסורין, יחזרו לעצם טבע נפשם הטובה שירשו מאבותיהם הצדיקים. והנה כח הירושה מאבות תלוי הרבה בחוזק הקנין שהי' למדות הללו בנפש האבות, לגודל הרושם וההתעצמות שהי' בנפשם עמהם. וכל שיגדל יותר הרושם על נפש האבות מתכונות המדות הטובות כה תעמיק פעולתן בטבע הבנים. עד שאבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב היו כ"כ דבקים במדות הקדושות והטובות שראויות להיות לנחלה לעם קדוש ששם ד' נקרא עליו, עד שהספיקה מעלתם להקנות קנין נצחי לבניהם, מדותיהם הטובות, כפי מה שאפשר לקבל לעם שלם בכללו. ואמנם המדות הראשיות כאשר יתבודדו בהתגברותן באנשים מיוחדים, יגדל רשומן בנפש יותר מאלו יקבצו כולן באחד, שאז אע"פ שתשתכלל השלימות יותר באדם אחד שהשלים נפשו עם כלל המדות הטובות, אבל בהכרח חוזק הרושם יחלש מפני שכל אחת פועלת רושם על הנפש ומחלשת את זולתה. ואולי שלש המדות הראשיות שמצטיינים בהן עם ד', רחמנות, ביישנות, גמ"ח, כ"א מהן פועלת בנו ביותר מפני שכ"א מהאבות לקח לו אחת מהנה לעיקר בחייו. אברהם מדת החסד, יצחק הצניעות והביישנות כנראה מהנהגתו בנשואיו, יעקב מדת הרחמים שמהם (באים) [באה] אהבת הורים לבנים שהתגברה בו ביותר. ואף שלגבי ערך מנהיג יותר טוב הוא השתכללות כל חמדת המדות, אבל אצל אבות להוריש לבנים, לבנות גוי איתן מצויין בצדקת מדותיו ותכונותיו הנעלות, יש יתרון להתיחדות המדות מפני חוזק הרושם שבא מצד ההתיחדות. והנה עד כמה יפעלו הכוחות מצד הירושה להתגבר על קלקולי הבחירה רק לאלהים הוא המשפט. והנה העם אז נשחת, שאבד סגולותיו ע"י חטא העגל, שעבודה זרה גלוי עריות שפיכות דמים, שנכללו בע"ז, שלשתם הם הפך מרחמנות ביישנות גמ"ח. שפיכות דמים היפך הרחמנות, גלוי עריות היפך ביישנות, ע"ז היפך גמילות חסדים. כי גמ"ח באה רק מההכרה השלימה של אחדות השי"ת, שמזה באה הידיעה לאחד ג"כ כל הברואים והמעשים ע"י שיתוף הפעולות לטובת הכלל, וע"ז תעוות הדרך הישרה הזאת להרחיק את האדם מהשקפת ההתאחדות ובזה יגבר כח הפירוד וכח ההרגשה הגשמית רק לבצעו ותאוותיו של כל אחד. ואם אבדו עכ"פ בפועל את מעלתם אבל מ"מ ע"י השתדלות רבה של הרועה הנאמן מוכנים היו להאיר עוד מחשכי נפשם, ולהוציא הסגולות הטובות הטמונות אל הפועל. ואם מדת דינו ית' תחייב שכבר אין תקוה מזה, שכיון שנפל העם כ"כ עד שמעצמו לא יוכל להתיצב על דרך טוב בטבעו, אין לו תקנה ואין שוה להניחו כ"א להכחידו ולהוציא עם שיהי' טוב מעצמו ושומר תכונתו, אמר כי מי יערב שהבאים ישמרו תכונתם הטובה והם יותר עלולים להתקלקל. באשר כלל ישראל, שהתפשט[ו] ברובם שרידי המדות שהתגברו אצל כ"א מהאבות ביחידות, ראויים יותר לשמירה הטבעית של המורשה הקדושה. ואם הם אפשריים לקלקול שאין תקוה לו איך תתכן תקוה מובטחת. וכיון שיש תקוה מובטחת וכריתות ברית, ע"כ הוא מפני שיש דבר במורשה שאינו מתאבד לעד, והיא ההכנה שצפונה ויש בה יכולת להתרומם ע"י עבודת אדם גדול העומד בפרץ כמשה רבינו ע"ה, א"כ הם ראויים לסליחה. ואם הקנין העמוק של שלשת האבות אינו מספיק למורשה מובטחת, איכה יספיק הקנין שכבר נתאחד בשכלול שאף שהוא נעלה מצד שלימות ההנהגה, אבל כ"א מהמדות ע"כ הוחלשה מעט מעומק הרגשתה, וכשתתפשט בהמון עם רב לא תבא מצד ההשתכללות שזה בא רק מצד הבחירה והכשרון היחידי, כ"א תבא מצד עומק הרושם והתאחדותו בטבע הנפש ואיך יכול לעמוד לפ"ז בהיות הכסא של רגל אחד.

ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ו

ביאר שאי אפשר שלא תקום ישועתן של ישראל, אע"פ שהושפלו כ"כ עד שאי אפשר להם להתרומם ע"י עצמם כ"א ע"י השתדלות נמרצה מצד משרע"ה, בשני מופתים. המופת האחד הוא מה שאמר ומה כסא של ג' רגלים, שהכונה שמוכרח הדבר שנצחיותם של ישראל תבא דוקא מכח שלשת האבות, בהתפשטות המדות הטובות העקריות בתור עם שלם קדוש לד', ולא ע"י חלק אחד מביניהם, אפילו אם יהי' רשום ונעלה באין ערך. והמופת השני הוא מצדו בעצמו, שהדבר מוכרח שיוציא מן הכח אל הפועל את שלימותו לטובתן של ישראל בשעה שהם צריכים לכך וא"א כלל שישאר לנצח דבר של חסרון שלימות, שאין לך בושת פנים גדולה מזה. וכיון שבידו לרוממם ולהשיבם לאיתן מעלתם איך אפשר שאתרצה להזניחם בשביל שתצא הגדולה ממני. ומזה עצמו השכיל לדעת הכונה העליונה, שהיא רק להורות עד כמה גדול השבר ועד כמה נחוצה היא ההתאמצות לרוממם אחרי נפלם נפילה איומה ונוראה כזאת.

ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ח

המצב הטוב המסכים אל כלל המציאות, הוא הבריאות. אמנם כשיצא פרט אחד מהסכמתו אל הכלל בגוף, נפרע הסדר ונעשה חולי. שלימות ההנהגה העליונה היא לשכלל את המציאות, ואם ישחת עם עד שלא תהי' ממנו תקוה נשקפת לטובה, יהי' עובר ובטל, ותחתיו יקום עם מתוקן ומשוכלל, הקרוב אל השלימות האנושית. והנה ישראל אבדו ההכנה למעלתם, ומצד ההנהגה העליונה הרוצה בטוב, הי' ראוי שיבאו ישראל לתכליתם, ועל ידם כל המציאות, לא באמצעות הסיבות הרעות והגליות והצרות, שכתומם באו עלינו לצרף סיגינו. וכאשר ההנהגה העליונה רוצה בטובת היצורים, הי' ראוי לכלות אז המושחתים, ולהוציא עם שיבא לתכליתו בלא רוגז ומצרי שאול נוראים, זאת היתה לפי שלימות ובריאות ההנהגה. אבל משרע"ה נתאמץ בתפילה שלא ימח שם ישראל מגוי, ואף שנפלו הרבה ממעלתם, עד שכדי להגיע לטהרתם הנועדת להם צריכים הם כעת לדרך ארוכה וחשיכה, מלאה צרה ויגון של גליות וצרות רעות ומרות, וכל אלה הן כערך חלאים בגוף לעומת שלימות ההנהגה שהיא מתנהלת להוציא לאור החיים עמים הנהנים מחייהם ויושבים במנוחה על אדמתם, ואם אינם ראויים לכך, לאבדם ולהושיב אחרים תחתיהם. אבל להטפל בעם שהשחית תעודתו, שהי' יכול לבא אלי' בנקל, ועכשיו הוא צריך מירוק עצום ויסורין נוראים המעוררים השתוממוח נפלאה, במשן דורות רבים, זהו נקרא ביחש ההנהגה המתיחסת להקב"ה בשם "חלי". ואמר "חלותי, היא שנות ימין עליון", ובזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרעי.

ברכות פרק ה׳ פסקה נ״ט

אע"פ שמקיומם של ישראל אחר חטא העגל נמשכו תוצאות מרות, מהכרח צירוף הגלויות והצרות הרבות שעברו על נפשינו, ס"ל דאין לומר במושלם שיחשב דבר זה חלי בההנהגה האלהית, מפני שגם ע"י צרותיהם של ישראל באה טובה רבה לעולם, וע"י פיזורם נתפרסם אור ד' בקצוי ארץ עד שההשלמה האנושית תבא גם ע"י צרותיהם, כאשר תבא ע"י שלותם, והצרות עצמן יביאו להשלוה והגדולה העתידה להם. והנה התרת הנדר באה ע"י רצון יותר נעלה מעצם הנדר, שהרי יש בו יכולת להתירו. כמו כן ההסכמה הראויה להיות לולא החטא שיהי' מצבם של ישראל איתן בארצם, אמנם הי' טוב ונאה להם. אבל להתפשט אורן של ישראל בכל העולם כולו לא הי' בא עי"ז והיו עמים רבים נמצאים שלא ידעו את ד', והי' צריך גלגולי דברים רבים במשך דורות רבים, עד שיהיו באים להכרת האמת ולשלימות האנושית. א"כ נמצא שע"י קיומם של ישראל אחר החטא, שהיתה סבה חזקה להשתלשלות כל המקרים הרעים הבאים כתומם אח"כ עליהם, תצא מהם תכלית יותר נשגבה, והוא דומה ממש להתרת הנדר שהוא דבר יותר שלם מקיומו.

ברכות פרק ה׳ פסקה ס״ב

ישנם דברים בהנהגת העולם שמועילים לחזק את עצם החיים וחוזק הברואים והטבעים, ואלה הם בכלל דברים של חול שעוד אינם עיקר בבריאה. אמנם כל הדברים המביאים לשכלל את כח המוסרי במציאות, לרומם את הכרת האמת ולקדש את הדרכים ואת המדות, להם "קודש" יקרא. וכאשר השכיל שהנהגתה של מדת דין עם כלל ישראל לא יוכל היסוד המוסרי להתרומם בעולם עי"ז, ע"כ אמר חולין הוא לך מעשות כדבר הזה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ס״ג

והנה משרע"ה הי' כ"כ צריך להגביר בתפילה עד שלא הי' מספיק הכח הגופני הטבעי כ"א הכח הצפון שבחיים הי' צריך שיתעורר. ולעומת המדה המוסרית ג"כ כך היא המדה, שאם אפס כח החיים המוסריים בגלוי ע"י ההשחתה הגדולה של העגל, הי' צריך לזה שיתעוררו לחיים כוחות צפונים ובלתי ניכרים שבעצם הנפש שהיא נוטה לקדושה ולטוב. ובאשר הדברים הצפונים שלימותם להיות צפונים, נקראת יציאתם מטבעם חולי, אבל מ"מ ע"י זה מצילים את החיים במקום הצריך עד שחוזר הדבר לטבעו. והיתה מדתו של משה בתפילה הערה למדת ההדרכה המוכרחת אז לישראל.

ברכות פרק ה׳ פסקה ס״ד

נצחיותו של עם ישראל

אם הי' קיומם של ישראל תלוי באיזה חק טבעי הי' אפשר שיהי' להם ביטול חלילה, כאשר לא יהי' החק מלא בתנאיו או שהיו ממלאים כבר את תעודתם להשלמת החק ההוא שיש לו קצבה. אבל כיון שבשמך הגדול נשבעת, וקיומם אינו תלוי בשום דבר ומטרה טבעית מוגבלת, כ"א בשלימות האמיתית של שמו הגדול ית' שהוא דבר נצחי וקיים לעד, ולמטרה זו אין לה סוף ותכלית, כי השלימות האמיתית תהי' לעולם הלוך ואור במציאות האנושית ע"י ישראל, ע"כ א"א שתהי' השבועה בטלה, "כי כימי העץ ימי עמי ומעשה ידיהם יבלו בחירי".

ברכות פרק ה׳ פסקה ס״ו

הכרחיות נצחיות עם ישראל

הכרח נצחיותם של ישראל ושא"א כלל שתופר ברית ד' אשר עמהם הוא דבר בטוח ג"כ מצד דרך ההשלמה האנושית שצריך עמה הבטחה אלהית נבואית, וצריך שתעמוד ההבטחה האלהית במעמד בטוח שלא יזיזוה כל דבר שבעולם. ואם אחרי כל ההבטחות עוד לא תהי' האומה בטוחה בבחירתה, אז הלא תתבטל לעולם אפשרות הבטחון בהבטחה אלהית. א"כ לא יוכל לעולם שיבא המין האנושי לשלימותו, שצריך לזה אומה מיוחדת בהבטחה אלהית ברב עז לעמוד בפני כל נסיונות החיים. א"כ עכשיו שבטלו ההבטחות הנאמנות מה אומר אליהם, איזה דרך יש כאן להבטיח גוי חדש כערכם שיהי' קשורם אמיץ ומובטח. וזאת היא ראיה נצחת שהחפץ העליון הוא בקיום ההבטחות הנאמנות, ולא תועיל אפילו הבחירה היותר רעה לבטל עצת עליון, "ההוא אמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה".

ברכות פרק ה׳ פסקה ע׳

כח החיים הוא התאחדות כל פרטי האברים והחלקים שבגוף למרכז אחד, שע"י שליטת השכל שולט[ים] החיים בכל פרטי פרטיות הקטנים שבגוף, כמו כן תכלית שלימות המציאות היא שיהיו כל חלקיה נאחדים ע"י אור ד'. ע"כ ביאר כי ע"י ידיעה זו שתכלית השלימות של בחירת ישראל היא שיבא כל המין האנושי אל שלימותו, בזה ית' נקרא "חי" שע"י אורו ית' יקשר לחיים ולמרכז שלימות אחד את כל החלקים הנפזרים של המין האנושי, עד שלא ישאר חלק אחד שלא יכלל תחת זה המרכז המקודש, שיהיו כולם דבקים בסוף הימים באלהים חיים.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ו

חומה מורגלת של אבנים היא עומדת להתפרק ולפול בטבעה מיד הזמן, אבל חומת ברזל אינה ראויה לפול ע"פ טבע כ"א מיד כח כביר ואדיר. כן נפילתם של ישראל ופזורם הנורא ע"י חורבן ביהמ"ק גדול כ"כ, עד שע"פ דרכי הזמן אין שום אפשרות לשוב לאיתנינו, כ"א אנו בנ"י מובטחים מיד ד' כי צורינו מכרנו והוא יפדינו. ויש עוד ציור בחומת ברזל, שכפי המצויר לנו מחומת אבנים שנעשית בהדרגה אבן על אבן עד השלמת החומה, אבל חומת ברזל אם תקום תקום באיזה כח נפלא בב"א. כן נפילתם של ישראל ע"י חורבן ביהמ"ק היתה נפילה שאינה מודרגת כ"א בבת אחת, מאגרא רמא לבירא עמיקתא. ויש עוד הערה בזה, כי ביהמ"ק הוא היפך הברזל, ע"כ "לא תניף עליהם ברזל", מפני שהברזל נברא לקצר ימיו של אדם, והמזבח להאריך ימיו של אדם. תכלית ישראל ע"י ביהמ"ק, בית תפילה לכל העמים, לאחד כל באי עולם ע"י כח השלום ואור ד'. ומשחרב ביהמ"ק נפסק קולן של ישראל מהשמע בעולם, ותחת קולו של יעקב נשמע קול הברזל המקצר ימיו של אדם וכל העולם נתון רק תחת שבט ברזל של הכח והאגרוף, שכל התקיף מחבירו בולעו בלא צדק ומשפט ובלא תכלית אהבה וטובה כללית. ומפני תגבורת כח הברזל אין ישראל יכולין להתקרב לאביהם שבשמים לרומם קרנם בעולם. כי רק בתגבורת הצדק והיושר בעולם, ושיהיו בנ"א מוכנים להכיר את כח המוסר והצדקה ועבודת אל אמת, אז ירום קרן ישראל. ואולי יכוון שסבת ריב בנ"א במלחמת הקיום, שמזה באות המלחמות וההריסות הגדולות עד הגברת כח האגרוף והברזל, הוא מפני הנטי' למותרות. כי אם היו בנ"א מלמדים עצמם בסיפוק הי' מספיק לכל תוצאות הארץ, כד' חוה"ל בשער הפרישות. ע"כ רמז במחבת שפעולתה על הכנת דברים יתירים שאין בהם הכרח כלביבות וכיו"ב, ולא פת ובשר מבושל טבעי.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ב

...הדעה המוטעת שיתכן לומר שיגיעו רחמי השם ית' על דבר מיוחד להבדילו לטובה מכל בריותיו היא מביאה אסון לעולם, כי בזה תתגבר הטעות, בצירוף אהבת עצמו, הנטועה באדם, ביצר לבבו מנעוריו, יותר על המדה, לחשוב שרק הוא הוא הנבחר והאהוב מאת ד', מצד עצמו. ובאמת ראוי להשכיל כי רחמי השם ושפע חסדו הם מגיעים על כל בריותיו, אלא שלפעמים מתבחרים יחידים מברואיו, מעמים ואישים וכיו"ב, כדי שעל ידם תבא הטובה הכללית השוה לכל המציאות. אבל לומר הגעת רחמים על דבר מיוחד שאין בו מבוא לההשלמה הכללית, הוא דבר שאינו ראוי להעלות על לב, והוא דעת [ה]משחית[ה] חיי המוסר הכללי[י]ם.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ט

...אחדות השם ית' ואחדותן של ישראל המעידין זה ע"ז תלויות בהכרתם באחדות תוה"ק. ע"כ אם שראוי להשתלם בדעה והשכל כ"א לפי ערכו ותכונתו ומדותיו, אבל קבלת עול מ"ש ראוי שתהי' בצביון שוה בכלל ישראל ע"פ דעתה של תורה, א"כ אין שייך לכפול. ע"כ ע"ד הכונה הפרטית ועילויה אין מקום כלל להראות בגלוי חילוק בין האישים באיכות קבלת עומ"ש, כי כל ישראל שוים בהקבלה מצד התורה.

ברכות פרק ה׳ פסקה קי״ג

תפקידיהם של המלך והכהן הגדול בהנהגת האומה

ההכנעה התכופה אם לא תתכן ביותר מהמדה בתור אדם פרטי, כי ראוי למצא ג"כ עז בנפשו למען יגבה לבו בדרכי ד', נאותה יותר למי שהמשרה תחת ידם שהם מתרוממים בטבע מפני מעמדם האיתן, וביותר שצריכים לצייר שבקשתם ראויה שתהי' רק הצלחת הכלל, וגודל הערך של הכלל ראוי שיראה כל אדם יחיד שאינו ראוי להעריכו אל נכון בציוריו הפרטיים. ע"כ רק בהכנעה יכונן אמתת הרגש, שהוא מכיר ערך תעודת הכלל לא כפי מה שהוא רק מצוייר בנפשו כ"א כפי מה שהוא באמת, שהוא כ"כ נשגב עד שראוי הוא להיות כאפס נגדו, וזהו המושג בציור מפעולת השחיה. אמנם מטרות הבקשות לעולם כפולות הנה: גם הצרכים החמריים שהם רוב התפילה, אם התחלתם בהצלחה חמרית הם מכשירים את הכלל לתעודתו הרוממה הרוחנית, ע"כ תחלת הברכה מכוונת אל הצרכים החמריים, וגם בדברים רוחניים מצד הפקת החפץ הטוב הבא רק אל העם אשר אליו יכוין בתפילתו. אמנם סופה תעלה לתכלית האושר הרוחני, בבקשות החומריות ובבקשות הרוחניות לסוף מטרתן, להצלחת כלל האנושיות ויותר לכלל המציאות המחובר בלולאות של החכמה העליונה של אדון כל ית'. ע"כ כהן גדול בהיות עיקר מגמתו להרים את המעלה הרוחנית של הגוי כולו, תקבע ביותר מקום עומק ההרגש שלו לצרכי הכלל בסוף כל ברכה. ומלך, שהשלמתו כוללת בעז משפט, לבצר את כל העמדה הלאומית הרוחנית והחומרית יחד, הפרטית והכללית הנמשכת אחריה, הכנעתו נאותה בתחילת כל ברכה וברכה ובסוף כל ברכה וברכה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ו׳

שלימות העולם תלויה בעם ישראל. הירידה הרוחנית הגדולה בימי ירבעם

השיבוש הנמשך מההשתמשות בהנאות החומריות מאין פנות אל צד השלמות הרוחנית שבהם, הוא מחולל הריסה בדיעות ובמעשים. בדיעות, שמשכיח החובה הגדולה של הכרת טובה מן האדם, שזהו יסוד כל עבודת ד' וכל הערה מדרכת לדרך הישר לפי האמת. ובמעשים, שגורם לשום מעיינו וחשקו רק אל המעשים הגשמיים מצד עצמם, ולא אל התכלית הראויה להיות נאהבת באמת, היוצאת מהם. ובאשר דעת אלהים היא הטובה השלמה של העולם, וע"ז אנו מקוים שתמלא הארץ דעה את ד', "ונלוו גויים רבים אל ד' [ביום ההוא] והיו לי לעם", ע"כ מצד תשוקת הדעת שהיא למעלה מן המעשים, אין אנו מכוונים רק לגדולת וטובת ישראל לבדם כ"א לטובת כל יצורי השם יתברך. ע"כ בהיותו מחליש את חזקת הדעת הטהורה, הוא גוזל להקב"ה. אמנם בנוגע למעשים, אנו חייבים לכוננם אל התכלית הקרובה לנו, והיא טובת כנסת ישראל, שרק ע"פ רוממותה ותפארתה תבוא ברכה לכל העולם, ע"כ מעשינו בכנסת ישראל תלויים. ע"כ מצד ההשפלה המגיעה אל המעשים מההתגשמות הכעורה של ההנאה מהעוה"ז בלא ברכה, הוא גוזל לכנס"י. ואביו יתואר הקב"ה בערך שפע הדעת, "כי ד' יתן חכמה מפיו דעת", ואמו כנס"י, בתור משגחת על הנהגות מעשיות, "תורת אמך". אמנם ההשפלה של התעודה השכלית לגבי הגשמית, היא יסוד כל השחתה, והיא היתה השחת[ת] ירבעם ב"נ שהעיז להפוך לתכלית [את] התבצרות המלכות בידו, שעם כל יסוד טובת העם שיש בקיום המלכות, היא עכ"ז מצד עצמה מטרה חמרית, אם לא שתהי' מכוונת לתמוך הכסא ע"פ ההשפעה הרוחנית, "להכין אותה ולסעדה (באמת) [במשפט] ובצדקה", והוא שהפך סדרי הקדושה הרוחנית, ושחת דרכו לע"ז לצורך נטיותיו החומריות, אם שלא השחית את ישראל במצבם המדיני, אבל השחיתם לאביהם שבשמים, במה שעשה העיקר [את] השאיפה הגשמית, והרוחנית לטפל, להיות משתנה לפי חפץ [השאיפה] הגשמית. וכן זה היחיד המבכר הנאותיו הגשמיות מצד עצמן להנאות הרוחניות, שהן באמת משועבדות להן, הוא חבר לו, ודרך ד' היא העולה במעלה לעשות [את] רוח ד' אשר עלינו לעיקר.

ברכות פרק ו׳ פסקה י״ב

ההבדל שיש בין המכיר ערך המצות ותכליתן הנשגבה וחפץ בהן באמת ובין מי שעבודתו היא רק "מצות אנשים מלומדה", הוכן להיות יוצא אל הפועל בהרבה מצות מן התורה, שנמצאו בהן דרכים ע"פ דין תורה להפקיע החיוב מעצמו. אמנם רק בזה תוודע שלימות העובד מאהבה, בהיות לאל ידו לפטור עצמו ובהיותו מכיר את ערך המצוה וקדושתה הוא נכנס להתחייב בה. ע"כ במצות מעשרות, שהיא המצוה הראשית המחזקת את כל אושר הכלל כולו, בהיותה לברית בין המיוחדים לעבודת ד' שבט הלוי ובין כל העם כולו, דאגה החכמה האלהית ביותר שתהי' נעשית ע"פ רוח נדיבה המכרת את ערכה הגדול. ע"כ נתנה מקום להחלץ ממנה (על) [ע"י] הכנסה דרך גגות חצירו' וקרפיפות, למען שתגיע הרגשת העושה לעשות המצוה מיקרת רוח ונפש נדיבה, שבזה תצא אל הפועל תכליתה להשלים את הכלל כולו כחפץ האדון השם יתברך.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ׳

מעלת העיסוק בצדדים הגשמיים של האומה, ותועלתם לרוחניותה. היחס לאוהבי הארץ החילונים, לעומת עובדי ה' שמזניחים את העיסוק בארץ ישראל ויישובה

כשם שהברכות עצמן מעירות את הלבבות לדיעות ישרות, שהן אבות למעשים ישרים ומדות טובות, כן גם פרטיהן להלכותיהן בנויים ע"פ דרכים מפולשים למדות טובות ויקרות, ועקרי תורה באמונות ודעות. ובאשר חבת אה"ק היא יסודה של תורה, שהיא מביאה את כלל עם ד' וכלל העולם כולו להשלמתם, ע"כ מחוברים הם עניני הברכות בהקדמתם בסמיכתם לארץ שבתורה, להורות כי כל הקרוב קרוב יותר לארץ, [ו]מי שיש לו יותר אהבה לארץ ויותר השתדלות בענין ישוב ארה"ק הוא מוקדם לברכה והוא קרוב יותר אל השלימות [שזוכים בה]. ובאשר חבת הארץ מחולקת היא לפי מעלת האנשים והכרתם, כי יש שמחבב ארה"ק בשביל סגולותיה היקרות, וצמא מאד לרצות אבני' ולחונן עפרה כדי לקיים המצות התלויות בארץ, ובשביל התכלית העליונה הנמצאת בה לכלל ישראל ולכלל העולם במעלתם הרוחנית. ויש מי שמחבב ארה"ק וישתדל בישובה ובדירתה, בשביל שמכיר בה התכלית של המנוחה החומרית לכלל ישראל, שהוא ג"כ דבר טוב ונשגב, ובכ"ז לא בא עד המעלה הראשונה למי שמכיר יסוד התכלית העליונה שבחבת הארץ. ע"כ רמוז בפסוק קירוב הברכות לארץ בשתי מערכות: חמשה מינים, נגד ההשתוקקות לארץ באופן העליון המעולה, מכוונים נגד חמשה חומשי תורה, שהם יסוד ההשלמה הישראלית וממנה נמשכת ההשלמה האנושית, וכל המוקדם בה[ם] וקרוב יותר לארץ מוקדם לברכה. והחלק השני, [זית שמן ודבש], נגד המכירים ההשלמה הטבעית של כלל ישראל בארץ, בהשלמתם הרוחנית הטבעית, כראוי לכל עם גדול וחכם ברוח ובחומר. ולמדנו מכאן, כמה גדולה היא המעלה של מי שמשתוקק לישב ארה"ק אפי' לשם התכלית החומרית של הכלל, כי אצל הכלל יהפך תמיד כל ענין גשמי לרוחני, והתכלית העליונה בא תבוא ע"י חבור עם ד' בארץ ד'. ע"כ מי שיש לו קורבה יתירה לארה"ק, אפי' במדרגה הנמוכה, יש לנו לחזקו ולאמצו ולהקדימו לברכה, ממי שמתאחר ומתרחק, אע"פ שבתוך הלב יהי' המתרחק בעל מדרגה יותר עליונה, מ"מ ישוב הארץ וחבתה בפועל הוא דבר נשגב, וכמו שאמרו חז"ל על עמרי שזכה למלכות בשביל שהוסיף עיר אחת בא"י, אע"פ שהיתה כונתו ודאי חומרית. ויש לנו לימוד, שצריך לחזק את הכוחות החומריים של כלל האומה, ומזה יבא ג"כ חיזוק להכוחות הרוחניים. ע"כ אמר להם זה שני לארץ, אע"פ שהוא שני לארץ במדרגה השני', מ"מ הוא קדום לחמישי לארץ [ש]במדרגה הראשונה, לענין הרושם שאנו צריכים לעשות עלינו בחבת הארץ, אע"פ שהוא בעל נפש שפלה נגד הראשון, מ"מ פעולותיו הגשמיות מתקרבות למטרה רמה, ע"כ מתוך החוזק החומרי יבא חוזק נפשי רוחני. ע"כ אמרו לו כהלכה וכענין: מאן יהיב לן נגרא דפרזלא ונשמעינך, מי יתן לנו חוזק גופני וכח חומרי אמיץ כברזל, להיות שרירי הגוף חזקים, ונוכל לקבל ממך שלימות רוחנית גדולה כמדתך, לחבב את החוזק החומרי בכלל עם ד', מפני שמביא ודאי לחוזק הרוחני. ועל עניני הכלל בצד הלאומי של ישראל יוסב ג"כ: מי יתן לנו אמצעים חזקים לחזק את הצד הגשמי והחומרי של הכלל, בנגרי דפרזלי, ברכב ברזל, בבריחי ברזל, ובכח אמיץ וגוף חזק כברזל, להתאזר בגבורה ולרומם קרן ברוח גבורה, ונשמעינך, ונלך בדרכך איך לזכות לזה ע"פ דרכה של תורה, באהבה ושלו', שלא לעלות בחומה ולא למרוד באוה"ע, כ"א להרבות כח ועצמה פנימית, אפי' גשמית, כי זאת תביא לנו המשמעת הרוחנית, שהיא המטרה: "לא בחיל ולא בכח כ"א ברוחי אמר ד' ". ואמר: "שבחי ירושלים את ד' הללי אלהיך ציון. כי חזק בריחי שעריך ברך בניך בקרבך. השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך". והחותם והתכלית הבאים מזה בהכרח כפי קדושתן של ישראל הם: "מגיד דבריו ליעקב, חקיו ומשפטיו לישראל".

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ו

...באמת ראוי להבחין בין קירוב שבא מרגש נקי וטהור, לקירוב מעורב בנטיה של חלישות מוסר, והיחש שאדם מתיחש אל שארי בשרו אמנם נקי הוא ומיוחש אל הצדק והמוסר הראוי באופן הגון, אבל אין הכל בקיאין בקרובותיו, ג"כ ברגש ההתקרבות והיחש, והדמיון פועל ג"כ ליחש אל זה ערוב נטי' מצד היחש הבהמי האורב לאדם, ועם זה מוליד הוא רושם של נטיה מדרך הטוב לרואים. ע"כ יפה היא מדת הצניעות והבושה, שהיא נחלת ד' לישראל עם סגולתו, וכאמור "בעבור תהי' יראתו על פניכם לבלתי תחטאו" ואמרו חכמינו ז"ל: זו הבושה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ג

שלימות האומה בקדושה, צניעות ומידות, ומתוך כך בחיי המשפחה, בהיותה במצבה השלם הגשמי והרוחני בארץ ישראל

מצב המשפחה כשהוא בשלוה והשקט הוא אות נכון על שלימות המוסר והמדות שבעם. ומעתה כמה נהדר לנו מחזה השלימות של מדותיהם הקדושות של אבותינו, שכפי הנהוג שאם לא תמצא אחת מהאחיות מנוחה נכונה בבית אישה, אז לא תרצה אחותה [ו]גם הורי' להתחתן עוד עם אחי חתנם הראשון. ולהיפך באשר יראו באושר בתם והצלחתה ימשך לבבם להתחתן עם אחיו. וזוהי מעלה העליונה שבמוסר המדות, וביותר בכהנים שהם בטבע אנשי דקפדי, כדחז"ל בגמ' "ועמך כמריבי כהן". ועכ"ז שמנים זוגות אחיות כהנות היו נשואים לשמנים זוגות אחים כהנים, וכולנה מצאו שלו' ומנוחה בבית אישיהן, עד שדבק לבבן ולבב הוריהן להגדיל החיתון. ובאשר יסוד שלום המשפחה באומה תלוי בחיי הצניעות, ע"כ כפי ערך שיגדל כח יראת ד' וטהרת הקדושה בעם יגדל אשר המשפחה, ע"כ נאה לעיר הזאת שמה גופנית, כדחז"ל על הגפן שאין ראוי לו כ"א הרכבה ממינו, "ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל". אף גם זאת היא הוראה על מצב בריאות הגוף והנפש אשר ברך ד' את עמו בהיותם שלמים לפניו בארצו, באשר ע"פ חקרי טבע היצירה ידענו כי בהיות מצב בריאות הורים במעלה טובה אז יטיב לנולדים מהם אם יהיו קשורים בקשרי משפחה (חוץ מעריות ושניות), וע"פ רוב וכמעט בכל המקרים בהיות איזה חולי נמצא בהורים אם יהיו קרובי משפחה יגדל הרושם בנולד מהם. ובאשר כפי הרגיל בהקפדה של נשואי כהן לכהנת יזדמן ע"פ רוב הנשואים מבני משפחה אחת, והוא עלה יפה עד שרבים התמידו בדבר, והוא אות נאמן על מצב שלימות הגוף והנפש שבא רק לרגלי הדרכה ישרה, הבאה מדרכה של תורה שהיא עץ חיים למחזיקים בה. אמנם חיים כאלה שמביאים להשלמת המעלות הנפשיות באופן מעולה כזה, עד שמביא לתכלית בריאות הגוף והנפש בכללות העם לדורותיו, א"א לישראל לזכות כ"א בהיותו נטוע בארץ ד' המיוחדת לו לפי סגולתו העליונה. אבל בארץ נכרי' א"א שתצא סגולה כזאת בפועל, ע"כ מקרים כאלה נעשים נמנעות. ובדקו רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא אשכחו כו', ואע"ג דאינהי הוו כהנתא אינהו לא הוו כהני, ופעולות הנפשיות שמיוחדות לכהנים בטבעם להיות בעלי רגש חם, שאם לא ילוו אליו שלימות גדולה וחנוך מתוקן מאד יהי' ממנו תוצאות להפרעת שלום של חיי המשפחה, ודאי ניכר ביותר בכהנים בבנים מבבנות שאין להן כח הכהונה, ומסתמא כללות סגולותי' כולן חלושות בהן. ע"כ גם בהמצא המחזה הזה ביקרת מציאותו, לא נמצא כ"א בבית כהנות ולא בכהנים עצמם, כי לב רגז בחוץ לארץ הוא דכתיב. אבל אה"ק היא מוסיפה בקדושתה חן וכבוד ושלום ואשר על יושביה, שגורם לחיי המשפחה לעלות במעלות החן והתפארת להצלחת הגוי כולו, ולמרבה הברכה והשלום.

ברכות פרק ז׳ פסקה ב׳

והנה אחרי ההכרה שכל הפעולות הרחוקות נעשות בהשגחה עליונה מדוייקת, אז יגיע האדם להסתכל כמה רוממה ונאה היא המטרה שהוא הים הגדול שגם נחלי הפעולות הולכים אליו, וזוהי רוממות שם ד'. ע"כ אמר דוד: "גדלו לד' אתי", כלומר המשיג את סוף התכלית יכיר איך היו הסבות נאותות כולן להוביל אליו, וכמה גדולה היא יד ד' שהלכה לאין ערוך במרחק רב במקום וזמן ובמדריגות רחוקות לפי ההשקפה מהבאת התכלית העליונה על ידן, ע"כ "גדלו לד' אתי", הכירו כולכם על ידי גדולתו ית' ורוב חסדיו שהכל הכין לטובת יצוריו העליונה. "ונרוממה שמו יחדיו", הכרת עוצם חשיבות התכלית באיכות זו, תהיה מכולנו יחדיו. כי בבא הזמן המאושר "לא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ד', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". ע"כ בהיות רוממות שם ד' מכוונת לעומת הקדושה העליונה של הכרת ערך איכות התכלית העליונה של כללות ההנהגה העליונה, לא יתכן להיות בה עיקר וטפל כ"א אחדות הידיעה מפולשת בכל הכתוב לחיים. והנה זאת היא המדרגה הנאמרת ע"פ השגת רוה"ק, שלפעמים מתנשאת הנפש מעל להמושגים הפרטיים ומכרת את קונה ודרכיו העליונים. ע"כ בהיותה משערת שהיא רוממה אז ממצבה הרגיל, תקרא לעומת זה ע"פ הכרתה רוממות שם ד' ההשערה של הוד התכלית העליונה. אבל למעלה מזה היא השגת אדון הנביאים, והיא התעודה של התורה שאלי' נבא כולנו יחד עם ד', כבקשת וברכת האדון, "ומי יתן כל עם ד' נביאים כי יתן ד' את רוחו עליהם", וברכת חכם ודאי תבא לעתה הראויה.

ברכות פרק ז׳ פסקה ג׳

הברכות, שנאמרות בלשון וכלי הדיבור, צריך האדם להכיר צד הדיבור שבהן כעין הכשר וכלי לההערה הפנימית וההכרה האמיתית שתבא ע"י הדיבור, בהרגשות הנעלות של דעת ויראת ד' שכלולות בעמקי הברכות, שגדולה פעולתן על פרטי האישים המברכים ועל כלל עם ד' הנלוים בעסקי הברכות איש לאחיו.