עם ישראל

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ז

שום אדם אינו יכול לומר, שהדבר ראוי שתהיה אומה כזאת בעלת יתרון רב נתונה במצב מורה ואיום המרגיז כל לב, ושאין זה חלי באבר חשוב מאברי האנושיות הכללית. וההתגלות של החסרון המוסרי המתראה לנו ע"י מצבם של ישראל המורה, הוא אות ג"כ על עוד המונים המונים של רעות וחסרונות קלוטים בעובי טבעה של האנושיות, עד שההנהגה האלהית מחייבת לדרך התיקון, גם מהפכות גדולות.

ברכות פרק ט׳ פסקה קמ״ח

...ברוח האדם יש ג"כ מצב תנועה מסודרת, ומה שנוגע לכלל עם ד', ההליכה בדרכי ד' לחזק תורה ומצוה, לקומם כל הרוס בחיי הפרט והכלל, כשהולכת התנועה לאטה בדרך שכבשוה גדולי הדורות מאז מקדם, היא מתמדת ומצלחת ויש לה אחרית ותקוה, שתחליף כח ותביא את הכלל כולו אל תכליתו בחשבון ודעת. אבל כשיתעורר זעפא, לעקור נטוע ולבלע בבת אחת כל התיקונים שבעולם, היא לא תתקיים. ותרתי שעי לא קאי, תעבור הרתיחה ויקום הסער לדממה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ס

...מיום שחרב ביהמ"ק, וניטל הכח של היקר הרוחני, והחסן הלאומי של ישראל שהוא ג"כ תפארת ישראל וגאון עוזם, באשר הם נכונים להשפיע את האור האלהי בעולם בכל התנאים הנצרכים לדעת אלהים אמת, רק אז, בכח הכלל, מתחזקת התכונה עד לזאת המדה של ההכרה האלהית המיסדת ג"כ אבן בחן לפנה המוסרית, ע"י ההסתכלות על פני המרחב הגדול ואוצר החיים המלאים הוד שאין להם קץ ותכלית, כהמחזה המתעורר בלב הנבון לרגלי ההסתכלות ברקיע בטהרתה. אבל מיום שחרב ביהמ"ק לא נראית רקיע בטהרתה, חלישות הכוחות הרוחניים ואבדן המעמד המוסרי הלאומי המיוחד להאומה הישראלית, שהיא עכ"פ הכלי להאיר אור הידיעה הטהורה בדעת דרכי ד' בעולם, כשל כח הרעיון. ואם לא יעפיל האדם הבינוני לגדולות, ויסתפק בחיי מנוחה בגבולו ומרכזו, על נקלה יתהלך במישרים. אבל בהרחיבו דיעו למושגים רחבים והסתכליות גבוהות ומרחיבות כאותו המעמד שתבא בהם הנפש ע"פ ההתבוננות של הרקיע בטהרתה, אז כיון שאין עמנו אוצר המריק מעליו את זהב החכמה ודעת אלהים, להורות דרכי חיים חדשים לבקרים, כי נוטל כבוד מבית חיינו, במה איפוא יושע המסתכל בהסתכלות רחבה להתאים את דעתו ביראת ד' ותם דרך עם כל ההרחבה המדעית של ההסתכלות בעולם, החודרת ברום מעלה עד שאינה שוב מדת כל אדם כ"א בשרידים אשר ד' קורא, דידעי למיעל ולמיפוק, ועליהם אמרו חכמים ז"ל: כל מי שיש בו דעה כאילו נבנה ביהמ"ק בימיו.

ברכות פרק ט׳ פסקה קס״ח

רחל ולאה בנו שתיהן את בית ישראל, לאה ממנה יצאה מלוכה "יהודה גבר באחיו", וכלל האומה שכח המלוכה חל עליו נקרא על שם יוסף, כדחז"ל שכל ישראל קרויים יוסף "נוהג כצאן יוסף". כח המלכות ראוי שיצא מגזע אחד ושורש אחד, כי "בפשע ארץ רבים שריה", ע"כ זכתה לאה בכל המחצה המכוון כנגד חצי החלק של צד המלוכה. אמנם צד האומה הוא בעל מעלות ומפלגות שונות, וזהו אושר האומה והצלחתה בהיותה מרובה בפלוגות, ובלבד שהכל יכוונו לבם למקום אחד אלא שכ"א יעבוד עבודת הכלל ע"פ כשרונו. והנה די לחלק האומה שיהי' נמצא בו חלק של אצילים בעלי משרה ויתר העם יהיו לעובדים נכנעים לגמרי להנהגת השלטון. אמנם מלכות ישראל מיוסדת ע"פ מדת הענוה, "נתתי גדולה לדוד אמר ואנכי תולעת ולא איש". ע"כ אע"פ שמצד הסדר העליון הי' ראוי שרק חלק אחד יוצא מהגבירה מכוון כנגד העם, דנה לאה, בעלת המלוכה, דין בעצמה שראוי שיהי' חלק האצילים בעם גדול ג"כ בכמות כאחד מחלקי העובדים לפלגותיהם.

ברכות פרק ט׳ פסקה קס״ט

התועלת הבאה מהגדלת כח העם ע"י יושר לב המלוכה, תוצאות טובות יש מזה לתכלית הרוחניות, כי יגבר העם בכחו העצמי בדעת ומדות טובות ותורה ועבודת ד', ע"י הכרתו את חופשו ושאר רוחו, ובגשמיות שמחת החופש ומיעוט העול של בשר ודם. ע"כ לתכלית הרוחניות אפשר הדבר בקירוב להתנהג ע"פ ניסים שהם ממינם, ולתכלית הגשמיות, שיותר נכונו להם ארחות הטבע, י"ל דתוך ארבעים יום הוה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״ז

...ההוראה ביד רמה להתנגד ולזלזל בקדושת העבודה והמצות בהיותו סמוך ונראה לאחיו בני בריתו, היא רעה גדולה מאד אוכלת כל חלק טוב מהפרט ומהכלל. כי בזה יהפך אדם למזיק ומהרס אשיות האומה והקדושה הכללית.

ברכות פרק ט׳ פסקה רל״א

מטרת נצחיות עם ישראל לגלות את אחדות ה' בעולם

קיומו הנצחי של עם ישראל, בצביונו, ברוחו ותכונתו, הוא צורך גבוה להיות נשמרת הדעה של "ד' אחד" בכל טהרתה. וכל המצות כולן, הלאוין והעשין וגדריהם, הן נערכות כדי לשמור על ידן הדיעות והמדות והתכונות של עם ישראל, כדי שלא יוכל הזמן לשנותו מצביונו, מתכונתו ומרגשותיו, ולא לבוללו בין עמים אחרים, כ"א "כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ד'“. ע"כ הנקודה שכח מסירת הנפש הפרטית עומדת עליה היא "ד' אחד".

ברכות פרק ט׳ פסקה רנ״ב

תהליכי תקופת עקבתא דמשיחא. יחס האומה לזרמים שונים בתוכה. אחדות האומה. פיסקה זו אינה עוסקת בציונות החילונית, אלא כנראה ברפורמים ומתבוללים. להרחבה ראה בהערה לפיסקה, בלחיצה על "לפיסקה המלאה".

לבד הידיעה הטבעית ההגיינית שיש בזה, יש להשתמש בהערה כללית לימודית, מחיי האדם הפרטי ביחש יומו וחליפות תקופתו, לאדם הכללי, גוי כולו, וחליפות היום הכללי, תקופה גדולה בחיי עם, ביחוד עם ישראל. "שומר מה מלילה שומר מה מליל", הגלות הנדמה ללילה והגאולה שנמשלה ליום ביניהם יש מעברה, מתחלת בעמוד השחר ואח"כ הולכת ואור. וכבר משלו חכמים ז"ל תשועתן של ישראל לשחר שהולכת ומאירה קמעא קמעא. חשכת הגלות הביאה בהכרח ערבוביא גדולה, חשכה של דיעות מחסרון דעת אלהים לאמתתה, "אין עוד נביא ולא אתנו יודע עד מה". הכחות הכלליים הלאומיים נחלשו מעוצר רעה ויגון. הנה בהתנער כח העם זה הוא כלל גדול, קליפה קדמה לפרי, עזי מסגי בריש עדרא, וברייתו של עולם מעיקרא חשוכא והדר נהורא, ההתרגשות הבאה בעקבא דמשיחא. מהראשונים המתחילים להרגיש ביותר כובד הגלות ומרירות חשכתה, מה שלא ניתנה הרגשה כזאת בכללות העם בטרם בא מועד לעקבא דמשיחא, נמצאים בתחילה המתנשאים להעמיד חזון ונכשלים, מבקשים עצות להקל עול הגלות וסבלו, גם בתת כופר של פריקת עול תורה ומצות, של שם ישראל אורו והודו, ישועת ד' אשר תשגבהו, ותורת אל חי אשר בקרבו. בעמוד השחר, מי ישארו בריאים, מי ישארו אנשי אמת, דבקים בד' אלהי ישראל באמת ותמים? אותם המעבירים מעיניהם כל אותן ההרגשות המרות של צער ומרירות הגלות, העושים עצמם בבחירה שכלית הטובה ישנים בעת רעה ההיא, בראותם המתאמרים למרגישים את ענות הכלל מבקשים עצות להותו, המה יוסיפו כח ועצמה אל כלל האומה. כי יעבור זעם, והענינים יתבררו במסה הזמן, אז תתעורר מהפכה, שחשכת האור המועט של עמוד השחר תעבור, כי יבא האור במדה יותר גדולה. אז אותם המתנשאים הראשונים, שישארו כפסולת בגוף האומה להרבות מכאוביה, להשריש בה כל מדה רעה ושכחת שם ד', המה יצאו ממנה לאטם, יתפרדו ויתבלעו בין גויי הארץ. היציאה הזאת בעמוד השחר היא מעמדת את הגוף הכללי על טהרתו ובריאותו, אז יופיע האור ביותר תוקף ויגלו מוסדות המכשולים של המתנשאים הראשונים שהשחיתו דרכם, ותבא ההתעוררות הכללית [להיות] יותר קרובה לאור האמת הלוך וקרוב, עד שתהי' ההרגשה הכללית היותר קרובה אל הגאולה, הרגשה פנימית של תשובה שלמה לד' אלהי ישראל, לבקשו בכל לב ובכל נפש, ללכת בדרכיו ולשמור מצותיו, עם כל קניית הקנינים הנחוצים לעם חי, העומד לשם ולתפארת בארץ, לברית עם ולאור גויים, לרכוש לו מרכוש גבורת נפש ואומץ לב ועושר מדעים שימושיים רבים, המתלוים אל העושר הרוחני המיוחד לישראל, עושר אור ד' ודעת דרכיו, שכל אלה יהיו הכנות לצאת "כנוגה צדקה וישועתה כלפיד יבער. וראו גויים צדקך וכל מלכים כבודך, וקורא לך שם חדש אשר פי ד' יקבנו", שבאים רק אחרי חבלי משיח הקדומים, חבלים גשמיים ורוחניים. שההצלה הכללית תבא ע"י השינה של חלק המעולה המתיחד רק בפנימיותו מבלי להרגיש כל אשר מסביב וחוצה לו, ובפנימיותו ימצא מנוחה כי טוב בד' אמות של הלכה, שמיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא הם בלבד. ולערך ההרגשות החיצוניות הבאות מן החוץ, המגבירות את חפץ החיים הטובים עלי אדמות, המרגישות את החיים העליזים של כל העמים עם כל המון חמודותיהם, אפילו אותם שאין בהם כל רע מצד עצמם, זמרא מנא לן דאסיר, "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים". "אני ישינה ולבי ער, קול דודי דופק", והיציאה של החלק הגרוע, "ואצרוף כבר סיגיך ואסירה כל בדיליך [...], אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קריה נאמנה", שני אלה יסעדו את החולה הגדול על ערש דוי, לאמץ חילו, לשאת במנוחה את מכאוביו ולצפות לתשועת ד' שמהרה תבא ואל תאחר, "אתה תקום תרחם ציון כי עת לחננה כי בא מועד". שינה ויציאה בעמוד השחר הכללי, המה כאסטמא לפרזלא, המוסיפים כח לקום ולעבוד בעז נפש בהוד והדר, בהאיר עצם השחר, בהפציע אילת השחר. וכל אשר יוסיף אור היום להוסיף אורו כה תוסיף האומה בכללה כח ועצמה, יקיצה והתעוררות מלאה קדושה ועז ד', שאלה רבות גרמו לה, השינה והיציאה, שקדמו לה בעמוד השחר, בעוד שחשכת הלילה וקדרוניתא דצפרא היתה שלטת. וההכרה בין תכלת ללבן בין זאב לכלב בין חמור לערוד, וגם את חבירו הרחוק ממנו ד' אמות, רחוק מעט מחוגו ורגילותו, לדעת בצדק מה טיבו, כי דרכי ד' לפלגות התכונות של עבדי ד' רבות ושונות הנה. והחשכה של הגלות הולידה בזה ערבוביא ושנאת אחים, וההכרה של חבירו הרחוק ד' אמות שתבא ע"י אור המזרח דברק ברקאי, תביא עמה זמן ק"ש להכריז את הקריאה הגדולה "ד' אחד", ועמה תולדתה כיוצא בה "מי כעמך ישראל גוי אחד".

ברכות פרק ט׳ פסקה רנ״ט

...התערובות הזאת של חסרון הבדלת הגדרים שבין הבחירה הכללית להפרטית, תביא עמה שאלות בלתי נפתרות במהלך הבחירה האנושית, שמעבר אחד נראיה חפשית כולה ומעברים נמצאיה מוכרחת וחיובית. הלשון "אם ד' הסיתך" מורה על העדר חופש הבחירה ביחש האיש היחיד הפרטי. והנה הכופר הניתן במנין, היא הוראה לענין פתרון המוכרח הזה, כאשר בלא מנין פרטי תעבור לפנינו האומה בכללה, אף שידענו שיש בה ג"כ אנשים רעי לב ובעלי חסרון, אמנם הלא הכרח הכלל יחייב ככה, ואין האומה מפסדת משפט הקיום בשביל יחידיה אלה, בשגם גם מהרעים הללו יוציא הכלל תועלת. אמנם במנין הפרטי, שם כל חסרון הוא נערך בערכו לפי הבחנת חופש הבחירה, והרעות החפשיות ודאי צריכות לכופר.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ג

אי אפשר שיכה שורש המרי של רקבון הקיבוץ הבא מדיעות הרעות לכשמתרחבות, שורש גדול באומה הישראלית, שכשרון ההתרכזות ותועלתה מוטבע בה במורשה נפלאה והובררה ביותר ביעקב אבינו ע"ה, שהוא כבר התחיל להתכונן בתור עם נבדל, בבנותו לו בית של שבטי יה עדות לישראל, ואמר "האבן הזאת אשר שמתי מצבה יהיה בית אלהים", לא כאברהם שקראו הר ויצחק שקראו שדה שאינו מובדל במחיצות. אבל הבית מובדל הוא, שמורה על התיחדות האומה הישראלית ברוחניותה, בארץ אשר ד' דורש אותה ומ"מ דוקא נחלתו של יעקב היא בלא מצרים, שההתיחדות הבאה מהכרה שלמה, אינה התיחדות של טמיעה בפרטיות, אפילו בחק אומה שלמה בלאומיותה, כ"א התרכזות למען הוסיף כח ההשפעה וההתחברות היותר מועילה. ע"כ דוקא יאמרו עמים רבים "לכו ונעלה אל הר ד' אל בית אלהי יעקב", זאת היא תורת החיבור של שני הקצוות, התכנסות היחיד בגבולו בתור מרכז להכין כח מלא בעד הכלל. ע"כ ליעקב נזדמנו לו במקום אחד מלאכי א"י ומלאכי חו"ל, ואותו המקום המיוחד, נעשה לו ראוי לקראו בשם לזכר עולם "מחנים", א"י, המרכז, תתן כח גם לחו"ל, ההתרחבות, עתידה א"י שתתפשט בכל העולם כולו. ואומה שמורשה כזאת לה בדיעותיה, א"א שתאבד דרך ומסלול הראוי בין אלה שתי התורות של הפרטיות והכללות בחק יחידיה, וממילא מהר תרפא ממחץ פגעים של דיעות הרעות המהרסות את הצדק הפרטי והאגודה הכללית, שהנה לא לפי רוחה, וכמעט תשוב אל לבה, תבין ותשכיל את רב אשרה בערך הבחירה הפרטית, "ובחרת בחיים", המתאימה להבטחת הברית הכללית שהיא חק עולם, כחקות שמים וארץ, כאשר השמים החדשים והארץ החדשה עומדים לפני אמר ד', כן יעמד זרעכם ושמכם.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ד

כח מסירת נפש עבור קדושת השם שנחלנו מאבותינו, מעקידתו של יצחק, היא תחזיר לאיתן היושר את כל שיבושי דיעות המתרגשות לרגלי מכשולים שכליים ומקריים. ביותר תשריש בלבנו ההכשרה למסירות נפש בשביל הדבר היותר קדוש ונשגב, חפץ השם ית', את הנקודה היותר רמה שבצדק הפרטי שאי אפשר לבא אליה כ'"א בידיעה הברורה של חופש הבחירה...הצדק הפרטי ימצא לעולם מקומו בחיי עדן עולמים, בחיי הרוח הנצחי, בחיי עד, בהתענג על ד'. אמנם במה יתואר לנו, פה בעמדנו במקום שאנו מוצאים הדבר הרם שבמוסר וצדק, בערכם של חיי הכלל, רק בהתכללו עם הצדק הכללי. ומפני שתכונות אלו הקדושות קבועות בנו, הננו נשמרים משחיתה מוחלטת, העוקרת בשובבות דעתה את הצדק הפרטי ומהרסת את היסוד הכללי. ע"כ כמעט נוסרו מיד ד', שבו אל עיקר תכונתם ברית אברהם, איש החסד, השם מעינו להצדיק את כל הבריות כולם, ועקידת יצחק המורה לשום שימוש לעבודת הכלל את הדבר היותר עמוק שבתכונת הצדק הפרטי, היא מסי"נ באהבה ושמחת לב.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ה

הקדושה הכללית המצטרפת מהיחש הנאמן של כל הפרטים אל הכלל, אם שכפי המעלה הרוממה שבאת בקרב עמנו, עם ד' אלה, אי אפשר הי' לנו לזכות לה כ"א בשביל מורשת קדושת האבות, אפרו של יצחק, אבל המורשה תמסור לנו רק את הכללות של כל השלמה, להביאה לידי שכלול וקנין נכון, דרושים מעשים תדיריים של פועל והמה נמצאים בכסף הכפורים. בכלל כסף של יחידים, הניתן לאיזו מטרה קדושה ועליונה, מאגדת את הכוחות הפרטיים אל אוצר הכלל. שהרי הכוחות הפזורים שעסקו בהרוחת הכסף ההוא, הנם עולים משפל פרטיותם אל עליית מעלת הכללות. ע"כ כסף הכפורים, הוא המורה על התכונה שכבר נקנתה בפועל בכלל המעשים של עם ישראל לקשר פרטיהם אל הכלל יפה, אשר מכח קדושת אלה המעשים והדומים להם ממינם, מתנדפים כעשן דיעות הרעות המנגדות לזאת התכונה שכבר נקבעה יפה בלבבות ע"י קדושת מצות ד'.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ז

הדברים הנאמרים בתור מקוריות אל היסוד שהתרשם באומה, הם כלולים במה שיצא אח"כ בתור עם שלם אל הפועל. ע"כ מראה יעקב ואפרו של יצחק כלולים בפועל בכסף כפורים וביהמ"ק. אמנם כסף כפורים תגמר תכונתו ביחש עם ישראל ובתור עם לבדד, ובית המקדש יגמר את ההיקף הכללי הגדול. ועדיין לא נדע איזו תכונה פועלת בפועל, אם כללות הפרטיות של כלל ישראל, מפני שהיא קרובה יותר אל המעשים ההוים, והלב היחיד קרוב הוא לחוש ולשער את אור המוסר הכללי ההוא, או שעכ"פ מחשבתן של ישראל עולה היא עד המגמה היותר נשגבה, ע"כ היא קרובה להתכנס בלב ולסול בשבילה דרכי מוסר וארחות צדק ומשרים ביראת ד' טהורה. אבל כיון שבעת היסוד הראשון של מסירות הנפש הפרטית והתיסדות ההתנחלות הקדושה הזאת, כבר נאמר "בהר ד' יראה", הר ד' הוא עומד להיות דוקא לנס עמים, א"כ אנו רואים שהיחש קרוב ואינו נבדל עם כל ההכנות הרבות והגדולות הצריכות לו, להיות פועל על נפשות האומה הישראלית לכוין אותן לאביהן שבשמים. וכיון שעם גודל האמת ואור הצדק שיש בו הוא ג"כ קרוב אל הלב והפעולות נמשכות אחריו להתישר על ידו, ודאי צריך שיהי' הוא היתד שכל הפרטים נגררים אחריו. א"כ ודאי מסתברא כמ"ד ביהמ"ק ראה, וההכנה הפנימית שיש בישראל, שבגללה הם ראויים למעמד טוב ונעלה נצחי, שאינו צריך להשתנות בערכו כמו שאינו משתנה לעולם במקומו, "לעולם זאת על ישראל", היא המגינה על כל פגע גשמי ורוחני, "כי שם צוה ד' את הברכה חיים עד העולם".

ברכות פרק ט׳ פסקה ער״ב

...היחיד אין כחו גדול לחדור בסתרי אלה הידיעות הרמות שעליהן הושתתו הברכות והתפילות. ע"כ עליו לקבלן באמן ואמונה, "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים". אמנם הכלל, העם בכללו, עם ד' אלה, עם חכם ונבון, הוא עומד למעלה מהכרח האמונה, עליו בכללו הלא נאמר "אתה הראת לדעת כי ד' הוא האלהים אין עוד מלבדו". והדבר הוא פשוט, אימתי הדברים האמתיים של דעת ד' והשגחתו ויתר הענינים הטהורים שנכללים בתפילות וברכות צריכין רק למסורת ואמונה? רק כשאדם מצמצם עצמו בחוג יחיד[י]ותו, ואינו מתבונן אלא על העשוי בזמנו ודורו, אז לפעמים עיניו יראו זרות, ומעשה ד' וההנהגה הנפלאה לא יהיו ניכרים לו כלל בהכרה שכלית, ע"כ צריך הוא לאמונה וקבלה. אבל הכלל, המקיף את ההסתוריה הארוכה, הרואה בראיה גמורה את כל מעשה ד' הגדול אשר הפליא לעשות, הלא עדים אנחנו כולנו ביחש כלל אומתנו על כל עקרי התורה והאמונה. על כן במקדש, מקום מרכז הקדושה הכללית, שם מתיצב הכלל הגדול הלאומי, לנגד עיני כל איש הבא למקום הקדוש אשר לעולם זאת על ישראל, עם כל המון הדברים הנפלאים, כל הניסים והנפלאות, וכל הסבות והמסובבים שהשתלשלו מראש מקדם, ערוכים בחכמה נפלאה והשגחה עצומה, שאין להעלים עין ממנה אפילו רגע, היש צורך לקבלה ואמונה, הלא מהכרה פנימית יענה ויאמר "גדול ד' ומהולל מאד בעיר אלהינו הר קדשו", ע"כ אין עונין אמן במקדש. ומנין שאין עונין אמן, כ"א ברכה היוצאת מהכרה שכלית של העונה? שנאמר "ברוך ד' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם", הכלל אינו מצטמצם בחוג קצר של איזה דור ידוע או תקופה ידועה, כ"א הוא נושא משאו על מעשה ד' שמן העולם ועד העולם, הוא רואה לפניו נצב כמו חי, העבר [ו]העתיד, בצירוף ההוה, "מן העולם ועד העולם". ע"כ יאמר בעצמו בדעת נפש עצמית, "ברוך ד' אלהי ישראל". כל ברכה היא רק חלק אחד אחוז מהשקפה מוסרית, המאירה בשכל ובינת הלב, מאור האלהי המאיר בההנהגה הכוללת. אמנם כשהכלל ניצב לפנינו, בעז הסתכלותו על כללות ההנהגה כולה, שכוללת מקורי כל הברכות והתהילות, שכל רגש ורעיון פרטי, הולך וטובע בים האורה ומתבטל כאפס ואין, ע"כ נגד הכלל נאמר "ויברכו שם כבודך ומרומם על כל ברכה ותהילה".

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״ד

מעלתו של עם ישראל. יסוד לאומיותו

אהבת האומה צריכה שתכלול עמה אהבת סגולותיה: דיעותי' וקניניה הרוחניים. ע"כ יש חובה מוסרית אנושית לכל איש ישר לב, גם טרם הגיעו להסתכל ולהבחין מעלת האמונה ותמימות דרך, ללכת בדרכי ד': במעשים ודיעות ורגשי קודש ככל התורה הזאת, מצד היושר העמוק הנטוע וחייב להיות נטוע בלב כל הולך משרים, להיות נאמן לעמו ומועיל לו בכל לבבו, הוא ודורותיו הבאים אחריו וכל האנשים הבאים עמו במשא ומתן ושיג ושיח. ואיך יוכל להשפיע מעליו כח לאומי נאמן וכביר כ"כ שראוי להיות חי וקיים לדור דורים, כ"א ע"י האמונה השלמה הבאה מהכרה ואהבה שלמה לכלל האומה, בגשמותה ורוחניותה, במצבה הכללי והפרטי, בדינים ובמצות שהם לה חקות החיים, ברגשי לב ורעיונות קודש שהם רוח החיה באופניה. בזה יקנה לו לב מתנה ונפש שופעת נהרה ואהבת אמת לעמו, המספקת להקנותה לו ולזרעו אחריו ולכל הבאים בקרבתו. אמנם במה יוכרו התכונות והרעיונות שהם באמת באים מתכונה הלאומית. כי לפעמים יכשל גם הכלל בדברים שאינם לפי רוחו, בפרט בעת גלויות וטלטולים ונדודים רבים. ע"כ יהי' ברור הדבר בזה, אם ראינו [ש]הרעיון מוצא נתיב בגדולי האומה המעורבים ברוחה ונושאים את דגלה, הוא אות כי הוא קנין עצמי לה, חלק מרוחניותה המוטבעת שחובה קדושה ועליונה היא להיות נמשך אחריו, וכל הפורש ממנו פורש מן הציבור, ומדלדל כחה הרוחני של האומה, שמזה יבאו ג"כ דלדולי כחות רבים והריסות איומות במשך הדורות והזמנים, "חוטא אחד יאבד טובה הרבה". ויותר יהי' הבירור כשיהי' הרעיון הנרצה לנו לעמוד על אופיו, פועל במהלך ההיסתוריה הלאומית, לפעול גבורות בעולם המדיני שלה, הוא ודאי נבחן שהוא פרי רוחה הפנימי. ואם יהיו עדיין ספקות על אלה הדברים, אולי יד המקרה החיצוני היתה בם, להקנות מן החוץ דעה חדשה לעם ולא רוחו, ויבא מתעקש להקטין את ערך התעודה והקדושה הלאומית שיש ברעיון ההוא, אז כשנצרף לאלה שני הבירורים, של מציאת מסילות בלב גדולי האומה ומציאת מקום בלב האומה בכלל להתנער על ידו משפלות מדינית לעורר גבורה ועז, גם את האמת המוחשית של הקבלה והמסרת וחיי האומה הפנימיים בהוה, בפרט באומה נוראה, "עם נורא מן הוא והלאה", עם ישראל, העם הנפלא, המפליא את כל העולם כולו בהדרת שיבתו ובהוד קדושת אמתת תורת אלהים אשר בלבבו, ודאי הדבר הנזקן בו ונובע מתחלתו, מקירות לב גדולים נשיאיו וראשיו, ותופס מקום בהיסתוריתו לחולל על ידו גדולות חדשות ונצורות. די בזה הברור שזאת הדעה היא נאצלת מעומק רוחו ופנימיות נפשו, וחובה קדושה, גם לאומית, היא על כל הבא באמת להיות בן נאמן לעמו להחזיק במעוזה, לחזקה ולאמצה ע"י רעיונות טובים ונכוחים, ע"י מעשים טובים וישרים המתאימים לזה, שעיקרם הוא ההליכה בדרכי החיים של התורה כולה, ככל המון בית ישראל הכשרים והתמימים, שאינם משיגים גבול עולם והולכים בדרך תורת ד', מורשה קהלת יעקב. ע"כ הדעה הכללית המוטבעת באומה עמוק היטב, שהשלום הכללי צריך שיהי' נשאל בשם, שכל דבר טוב ומועיל בחיי הכלל, צריך שיהי' דבק עם דעת שם שמים, וכל כנסיה לאומית צריכה שתהי' כנסיה ששם ד' נקרא עליה. כנסיה שהיא לשם שמים, היא אוצרת בקרבה אור מאיר את כל נאות יעקב. ועל כלנו חובה ללכת לאורה, למרבה השלום בעמנו ולהרים קרנו בכבוד האמת בגאון ד', התקנה של שאילת שלום בשם. ולמדנו מבעז בחיי המשפחה והפועלים ביחשם אל אדוניהם והאדון עליהם, עד כמה הכתה הדעת הנהדרת הזאת שורש עמוק בלב האומה, ועד כמה היתה למקור אורה והדרכה מתוקנת להביא ברכה לעולם. מי יעמיד לנו יחש מתוקן כזה מבעל אחוזה לפועלים עובדים, ואמן רוח מהאחרונים אליו, כ"א עז שם ד', "ד' עמכם", ותשובת "יברכך ד' ". ואם חיי משפחה רחבה וגדולת ערך, עוד יהי' בלתי מספקים להודיע את האופי הלאומי, שיאמר העיקש: הנה זוהי דעה פרטית, ת"ש, ההיסתוריא הלאומית שחוללה גבורות ועז, להתנער משפלות המצב בימי גדעון, מה הי' כח השלום הלאומי אז, "ד' עמך גבור החיל". וכ"ת מלאך הוא דקאמר ליה לגדעון, שמא תתעקש ותאמר: אמת הדבר ונשגב, אבל כ"כ נשגב הוא עד שאין יד האדם שולטת בו, וההנהגה הלאומית הנתפסת לא תוכל להנות מאור נאצל ונשגב כזה, ת"ש "אל תבוז כי זקנה אמך". הבט וראה שיבת ישראל סבא, מי עשה לו את החיל הזה לקום ולהתעודד בפני אלפי גלים שקמו לשוטפו ולאבדו, אם לא שם ד' הנקרא עליו, ושהוא מחזיק במעוזו "יבטח בשם ד' וישען באלהיו". ע"כ בהצטרף אלה שלש ההשקפות, לא יעלה עוד על לב כל ישר דרך שום ספק, שחוץ לגבול חובת האמת, חלה חובה לאומית על כל עם ישראל, וכל החפץ להיות מבוניו ולא ממהרסיו וממחריביו, ללכת ע"פ רוחו הפנימי העתיק, הקשור בנפשו בקשר אמיץ ונצחי, קשר שהוא כולל את כל תכונתו ומהותו, שיהי' השלום נשאל בשם ד' וההצלחה הלאומית תהיה נעוצה במשאת הנפש הרוחנית של כלל האומה, ונקנית בדרכים המיוחדים לה, דרכי תורת ד' וחקי החיים של תורת ד' טהורה. "סולו סולו פנו דרך, הרימו מכשול מדרך עמי".

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״ז

...כה יסדה החכמה העליונה, שהסבה המכרעת להוציא את כל יתרון אל פעלו יהי' ההכרח. ע"כ גם התכנסות הלימודים הגדולים, שיהיו עכ"פ נמצאים במק"א, נאמרים במאמרים מתפשטים או מחוברים בספרים נועדים לזה, באה ג"כ מתולדות ההכרח, וזה ההכרח הוא הציר אמונים להעלות את הכלל ואת הפרט לרום מעלתם. והדבר נראה לעין במצבה הרוחני של כנסת ישראל למסתכל בדבר. וע"ז נאמר "אל תשמחי אויבתי לי, כי נפלתי קמתי, כי אשב בחושך ד' אור לי", ודרשו חז"ל: לולא שנפלתי לא קמתי, ולולא שישבתי בחושך לא הי' ד' אור לי.

ברכות פרק ט׳ פסקה רפ״ד

כל זמן שהחילוקים וההבדלים צריכים לעולם, הרזים שעל ידם מתאחדים כל הפלגות הם נתונים בנרתיק מכוסים מעיני בנ"א. ויען שישראל יהיו הגורמים להוצאת הרזים הללו לאורם, מברך בראיית אוכלסיהם "ברוך חכם הרזים".

ברכות פרק ט׳ פסקה רפ״ט

מעלתו של עם ישראל יכולה להתגלות בשלימות רק כשהוא מאוחד, ובארצו

להבין את מושג הכלל ברום מעלתו צריך שילוו אליו כל המכשירים שיעמידו את הכלל בתור אומה שלמה, שאז יוכר ענין החטיבה של האומה, ובעם ד' אלה יגלה רק אז יתרונם הכללי בתור גוי גדול וקדוש. המכשירים הם הארץ והמספר. הארץ, ארץ הקדושה, רק היא בעזרתה הרוחנית, ההיסתורית והחומרית וכל תנאיה, נתראה בתור עם שהוא המובן מאוכלוסא. אמנם בבבל, מקום הגלות בארץ ממשלת זרים, לא נוכל להתיצב בתור עם, ולא יקבלו עניינינו הכלליים תכונה כללית לאומית. ע"כ לא יתראה בהם ההוד וההדר ששופע על הכללות הלאומית, שמתאחדים על ידה כל פרטי האוכלוסא באחדות נפלאה, בחכמת חכם הרזים ית'. וגם אם יקבצו קיבוצנו בארץ ד', צריך עם המקום להיות הריבוי מתאים לענין הלאומי הראוי. שאם יהי' רק קיבוץ שיוכל להקרא עליו שם מפלגה או כתה א"ז הוד האוכלוסא, ולא באלה יתגלה לנו חכמת חכם הרזים. ששים ריבוא הוא המספר ההכרחי, לפי תכונת עם ד', כאשר עד זה המספר הי' העיכוב, עד שעמדנו עליו להיות לעם בתחלת היותינו לעם בצאתנו ממצרים. ולהורות ניתן כי לא נתחלפו תנאינו הלאומיים במאומה ע"פ מרוצת הזמן השוטף, כי יסוד לאומיותינו תלויה ודבוקה היא בשם ד' אלהי ישראל הנקרא עלינו ודברו קיים לעד. ע"כ אותו המספר שכלל בקרבו את סכום הדיעות והמפלגות וערכיהם הפרטים מראש מקדם, מספיק ג"כ לעת כזאת להעמיד בנו את הצביון הכללי, ולא עזבו גם עד כה יחידים לומר שהם בדעתם הפרטית יעמידו לנו גדרים לאומיים. כי היה לא תהי', עם ישראל גוי מעולם הוא, שכל כלי יוצר עליו לא יצלח, ילעג למהרסיו החיצוניים והפנימיים. והאוכלוסא שתהי' לא בארץ הגלות כ"א בארץ ישראל, ובמספר הראוי ששים ריבוא, תהי' תחלת צמיחת קרן לבית יעקב, ובה הננו בטוחים שתהי' נאמנה ע"פ רוח ד' אשר עלינו, להקים עדות ביעקב ותורה לשום בישראל להיות לעם לפני ד'. "והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו".

ברכות פרק ט׳ פסקה שי״ח

היחש והקשר הראוי שיש בין האנשים המיוחדים לעבודת התורה ודרך ד' ככהנים אל אנשי המעשה והעולם, פועל הרבה על ההדרכה המוסרית של האחרונים. כי צריך כח התורה לפעול בכל העם כולו, פועלת בעוסקים בה ע"י עסקם ולמודם, ופועלת בכל העם ע"י יחשם אל אנשי התורה והמוסר באהבה, היוצאת אל הפועל ע"י סדר מתנות הכהונה. אמנם הנפרד לגמרי מאנשי הרוח עלול הוא לרדת הלך וירד במוסרו, עד שאפי' הצניעות, שהיא היסוד המוסרי האנושי השכלי, ירד בביתו מטה מטה ע"י התגברות הנטיה לחפצים המגושמים והרחקה מכל דבר נעלה וכל אור תורה, עד שמצב הנמוך הזה יביאהו למדה זו שיצטרך לכהן ע"י אשתו. כי ברדתו באופן שגם נפשו הפשוטה תהי' סולדת מהירידה האיומה המוסרית, אז יכיר כמה הרבה הרע בהתרחקו מעבדי ד' מורי תורה ואור דעת ויראת ד'. ודבר זה נוהג ג"כ בכלל האומה, בעבור רוח תאות הגשמיות על רבים, יתקצפו בתורה ובמוריה, יתרחקו מהם ויכירום כיתרים באומה, ישניאום ויבזום, אז יחל נגף השחתת המוסר לפרץ והעם ירד עד דיוטא שפלה מאד, עד שהאנשים אשר עוד לא כבה מהם זיק הרגש האנושי ומעט מאור היהדות, יזעקו מכאב לב, כי השחיתו דרך בהתרחקם הרבה מאד מדרכי התורה והלעיבו בחכמה, וזה גרם שהורידו את רוח העם עד שנעשה פרוע לשמצה. אז ינשאו רבים משחרים למוסר מאותם שהרחיקו ללכת, להסיר את נגע הפריצות השובבה המשחיתה רבים ומשימה שם ישראל לקלסה, אבל הם עצמם גרמו לזה ובבזותם ת"ח והלעיבם בכל קודש. ע"כ בא העם, שהיו דרכיו ישרים ומגודרים בדרכי יושר וצניעות, לידי מדה זו להיות נצרך לעזרת הכהן לתקנת הסוטות הסוררות.

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״ד

גדולת הדור, אם תהי' נובעת רק לפי ערך של האומה בירידתה ושברונה בגלותה, תהי' חסרה הרבה, כי הגלות נוטלת את גדולת הנפש ושאר הרוח. אמנם זה הוא יתרונם של גדולי הדור, שמשתמר בהם כח כשרון אבותם, שהיו שלמים בנפשם מצד היותם חיים בעת שהיתה האומה כולה חיה וקיימת במעמדה הלאומי ויתרון רוחניותה, ומגדולת אבותיהם ששמשו בביהמ"ק השתמרה בהם מעלה ויתרון נעלה מכפי ערך הדור שכבר נלקה מצד הגלות והפיזור.

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״ו

מעלת האומה מתגלה דוקא בארץ ישראל, והתורה והלאומיות כרוכות זו בזו

קדושים המה כל פרטי ודקדוקי תורה, אשרי נזהר בהם ומקיימם באהבה, ואוי לו למי שדש בעקביו אפילו דקדוק של מצוה קלה. אמנם שורש קדושת הפרטים צריכה להיות ניכרת, מפני שהם ענפי הכלל שהם באים ממנו ונמשכים אליו. והכלל שכל התורה כולה תלויה בו, הוא קיום עם ד' בכל צביונו ותמימותו, שהוא אפשרי דוקא בארץ ישראל. ע"כ באשר קדושת הזמנים היא היסוד של קיום התורה ועקריה, והוראה שלמה על נצחיותה שהיא שולטת על הזמנים ואין הזמנים שולטים עליה, צריכה להיות שייכה לא"י, להורות כי אין אפשרות לתוה"ק שתוכר בתור דת נפרדת מהתכלית של קיום האומה וגדולתה בכל צדדיה, ורק אז יושפע שפע קודש מהכלל אל הפרטים. אבל בהנטל היסוד, והצד המורה כלל התורה ונצחיותה יוקח מארץ חמדתינו לחו"ל, כאילו היה אפשר להכיר את התוה"ק בתור דת נפרדת ונבדלת מהיסוד העקרי של העמדת ישראל לעם לפני ד' ובארצו, מאין ישאבו הפרטים את כחם וקדושתם. וזה הראו לו, בהיותם למגדר מלתא בלתי חשים על דיוקי הפרטים אע"פ שאין שיעור לקדושתם ורוממות ערכם, אבל מקור הערך הזה הנשגב הוא בא רק מקדושת הכלל, מכח הלאומי המיוחד הישראלי התלוי בא"י.

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״ז

אם שיסוד התורה הוא לדעת שמגמתה הכללית הוא קיומם של ישראל והפרחתם בארץ ישראל, ע"פ כל כחותיהם הנפשיים הקדושים שהם מורשה קהלת יעקב, אבל עם זה צריך לדעת שהתורה בקיומה מצד בטחונה הנצחי אינה קשורה בשום מקרה וארץ, כי בחילופי המצבים ונדידת ישראל בעמים במשך גלות ארוכה ומרה, עכ"ז תורת ד' אתם. ע"כ בהיות עיקר התורה בחו"ל, גם אז יתקיים כל דבר כתורה, שאם היו הדברים צריכים דוקא לא"י גם בהיות גדול העולם בתורה בחו"ל, הי' נראה כאילו התורה קשורה בקיומה בא"י, אשר תבטל חלילה בהנתק ישראל ממנה. ובאמת התורה קיימת לעולם, אלא שצריך להכיר שסבת נצחיות התורה היא, מפני שאנו מובטחים בדבר ד' אשר יקום לעולם, ששוב נשוב לארץ חמדה ונהי' שמה לעם סגולה כאשר דבר ד' לנו. ע"כ אם כי אם יכריח הכרח עצם ערכה של תורה יהי' קיומה מכוון ג"כ בארץ הגלות, אבל כל האפשר להיות קשר התורה מתיחש אל א"י, זה הוא אחד מעקריה הגדולים.

ברכות פרק ט׳ פסקה שכ״ח

כח התורה צריך להתפשט בשני אופנים. האחד, שיהי' בכח החכמים לרעות את העם ע"פ כח תורתם מצד ידיעתם את כל חלקי התורה המעשית. והשני, שיהיו מלאים חכמה בדעת ועיון להשכיל אל שרשי התורה ועומק הדיעות והאמונות, כדי שיהי' בידם עז להגן על התורה מכל אויב ומרשיע. ובהיות החכמים מושלמים בשני חלקי התורה בתכלית ההשלמה, יוכלו בכחם לנהל אומה שלמה במעשים ובדיעות, ואינם נזקקים עוד לחכמי חו"ל, בהיותם תישים עומדים כבר בכח עצמם ואינם צריכים לרועים מן החוץ, נגד חלק המעשי. ובעלי קרנים, למגן ומלחמה נגד הקמים על התורה מצד החכמות והעיונים, שיש להם יחש אל הדיעות והאמונות.

ברכות פרק ט׳ פסקה של״ו

חינוך הכללי של אומה שלמה צריך גם הוא להיות בנחת והדרגה, וע"י ההתרגלות של הערך הראוי להם יוסיפו יתרון.