פנימיות האדם

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ד

האור האלהי הבהיר לא יוכל להיות מצוי כלל לאדם ליהנות בו וללכת באורו, באשר הוא אדם, אנוש אנוש, בעל בית חומר. ע"כ ההקבלה אל הרושם האלהי לא תכון לאדם, כ"א בהלבישו את האור בענני המעשים וההרגשות הנפשיות, במושגי הצדק והשתפכות הנפש, לפי הכרתו הפנימית, כאשר ביארנו. אמנם סוף כל סוף דעת האלהים לא תמצא במעשים לבדם, ולא אפילו ברגשי הלב לבדם. אמנם האור האלהי הוא הזורח מעומק החכמה הצפונה בעמקי נפשו של אדם, שאי אפשר כלל שתגלה לו בטהרתה כ"א ע"י מסך דברים מעשיים ומשאי נפש הקרובים להרגשה טבעית. על הענן יזרח האור, וההבהקה הזאת תהי' לו לישועה לאדם, ללכת אחרי ד' בדעת ובכל דרכי החיים. ע"כ [זהו] המחזה המקביל מאד, בהקבלה הגיונית, למראה דמות כבוד ד', שלעומתה ראוי שיכרע האדם ברך, ושיבטל כל יצרי לבו הפרטיים ונטיותיו, כ"א לעשות רצונו כרצון קונו, [כי] איכה זה יזרח עליו אור להשיג קרבת אלהים בדעת נפש, הוא רק ע"י האור המבהיק על ידי הענן, שהוא מראה הקשת ממש, "הקשת אשר יהי' בענן ביום הגשם".

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ס

חשיבות התרכזות האדם בבניית עולמו הפנימי

המחזה מרהיב העין, המגדיל את ההרגשות הקדושות בלב, של הסקירה במבט עין על פני מרחב אין קץ שנראה לאדם בעת שהרקיע היא בטהרתה, מביא את המביט לדיעות יקרות ורעיוני קודש. ע"כ ראוי לברך "ברוך עושה בראשית", כפי הראוי לההקבלה של ההרגשים הנעלים, המביאים את האדם לקרבת אלהים. אמנם ההסתכלות במרחבי אין קץ, תביא את האדם למצב נפשי גבוה ונשא, אבל רק בתנאי אם השלים את חק מוסרו במדות בדיעות ובמעשים ע"פ המובן הפשוט של מרכזו הפרטי, ובערך העולם הכללי הוא דוקא כי אתא מטרא כולי ליליא. ובעת הראויה לההתיחדות בהתבודדות פנימית ופרטית [שהיא] הלילה, קבל את התועלת הרצויה. ובצפרא, העת הרצויה לההתחברות אל העולם החיצוני הגדול והרחב, אתי אסתנא, רוח צפונית שאינה מגופפת, הרוח הבא ממקום שאין שם מצר וגבול, מחיצה וקצב. ומגלי אפי שמיא, לחזות בנועם ד'. בדעה רחבה המתנשאת על מעשה ד' הגדול לשא דע. אבל כל זמן שלא קבל האדם חלקו הפרטי במוסריות הפשוטות, הבאות ע"י ההתרכזות בתכונתו, בגבולו, במקומו, וכחותיו החומריים והרוחניים, אותה ההרחבה של הסקירה הרחבה למרחבי מרומים לא תוסיף בו כח דעת ואורה של תורה ויראת ד', כ"א תועיל להותו, לבלבל רעיוניו מגבוליהם המצומצמים. ע"כ אין שייך לקבל לפי זה המצב תכונה נפשית, ע"פ המשאת נפש של הרהבת העין ממבט רקיע בטהרתה, לצפות ממנה תוצאות לטובות מוסריות, באשר הוא עודנו לא הוכשר להיות מקבל דעת מהכרה רוממה כזאת.

ברכות פרק ט׳ פסקה קס״ז

התפילה אע"פ שיסודה הוא ברגש, מ"מ צריך שתהי' מושפעת ג"כ מהדעת וההגיון כפי אותה המדה שהרגש צריך אליהם...ע"כ תיקר ערך התפילה כשתהי' נשלמת ע"פ שני תנאים: האחד, שתהי' מכוונת לפי מנהג העולם התדירי, שאז תכיר התפילה מקומה ג"כ בתור אחת מהשלשלאות המאחדות את המציאות כולה ע"פ הסדר הנעלה של החכמה האלהית. והשני, שתהי' מתאמת אל ההגיון והשכל הבריא, אז תוציא אל הפועל את הכשרון הפנימי בנפש, ותכוון ג"כ לפעמים אל המטרה של הבקשה הפרטית. ע"כ בהחסר התנאי הראשון, כשיבקש דבר שאינו לפי מנהגו של עולם התדירי בחיי שעה, אין לזה יחש אל תעודת התפילה, שהיא צריכה להיות קרובה תמיד אל האדם, לעודד רוחו ולהעמידו בקרן אורה של קרבת אלקים, או שאין בה יחש אל ההגיון והשכל הישר. כעין שתי אלה השנויות, הבקשה אל השתנות העיבור היוצא ממנהגו של עולם, והבקשה על עבר מוחלט שאין לו מקום בהגיון, לא די שאינן ראויות להעשות, אלא שאינן בנויות ע"פ כחות הנפש להיות מושגת על ידן אותה המעלה הנפשית שהתפילה פועלת על האדם, שהיא באה דוקא כשמתנהגים עמה ע"פ מדתה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״ד

באשר תכונת הנפשות המופשטות נעלמה מאתנו, ע"כ לא נוכל ג"כ לצייר באופן פרטי מה הוא המעמד שהוא טוב להם ומהו רע. ע"כ כל הציורים הפרטיים שיהיו במערכת הנפשות המה נכונים רק לשבר את האוזן על הערך הכללי, אבל אמתת הערך הכללי, שהוא יסוד מוסד בשכל ובמוסר, כי יש שם מציאות של חיים ושל קיום, שבהיות החיים הפנימיים של הנפש ערוכים לפי התכנית המוסרית ההוגנת, כתורה וכמצוה, אז היא מוצאת את עצמה במצב של טוב, "אמרו צדיק כי טוב". ואם החיים הפנימיים התקלקלו, אז תמצא עצמה במצב רע, שרק "רע" בכלל נוכל לומר ע"ז בבטחה, בלא הצטיירות פרטיות של איכות הרע ההוא.

ברכות פרק ט׳ פסקה רי״א

...האלהים אשר עשה את האדם ישר, הדעה הישרה נותנת שאי אפשר שמילוי חק איזה כח יצורי יהיה לרועץ. ע"כ דוקא כשהכח החפצי הוא בכל עוזו, כשנפש האדם נשמרה מהחלש מכל דרך רע ותהפוכות, אז כחותיו כולם במילואם והימין הטבעי מושל בו, אז חזק כ"כ כח רצונו, עד שכל חק המקדש ומטהר ומעדן ביותר, בהרגשות יותר עדינות ויותר אנושיות, את התכונה הטבעית, הוא לו לא למשא כ"א לשמחה ומתנה טובה, ע"כ הטובה היא דימין. וחסרון הכח הוא יפעול אם נתחבל ע"י איזה סבה של פרעות, שיהיה שם חפץ של שקר הזר לתכונת האדם האמתית שנברא בצלם אלהים, חפץ שרק את הנטיה בעצמה יוכל שאת, אבל חלש הוא מרוח אמיץ כזה לחבב ולהוקיר באהבה ורוח צהלה את כל הדרכים שהם מקדשים את נטייתו הפנימית. דבר זה נמצא רק במילוי הכח, באופן הראוי לסמנו בימין. "לב חכם לימינו".

ברכות פרק ט׳ פסקה רל״ד

האושר הפרטי והכללי מחוברים זה בזה. תכלית הטוב והיושר הפרטי, בנויה בערך הכרעתו על הכללי. אמנם תכונת הכלל היא קיבוץ הפרטים, ע"כ סוף כל סוף צריך הפרט להתעלות שיהיה אושרו לבדו ענין נערך ונחשב מאד כאושר הכללי...המשאת נפש הכללית תובן באושר של יציאת נשמתו באחד. אמנם המעלה האחרונה, הנקודה הפוגשת את עצם הנושא של הצדק והטוב, היא המעלה של הטוב הפרטי. זהו המובן באושר עוה"ב, שם נאמר "ונחל עדניך תשקם", עדנך לא נאמר אלא עדניך, מלמד שכ"א ואחד נותנים לו מדור כפי כבודו. ההצלחה הפרטית הנשגבה מאד שהיא שקולה לעצמה כערך כללי ויותר, היא המדה שראוי להשתבח בה אחרי העליה של הדבר היותר אדיר בכללותו, שם יש אור חדש זרוע, ודעת אלהים מופעת במושגים אמיתיים זוהרים ונהדרים, שאין לנו מהם הערכה אף דמיונית, שם יופיע אור הפנימי של הנפש הרוממה בכל עוזה ותפארתה, והעולם הפנימי הלא פרטי הוא בתכונתו. אמנם אשרה הפרטי שהוא גדול כ"כ במעלה, שבא אחרי המעלה הכללית, אשריך ר"ע שיצתה נשמתך ב"אחד", ונעלית במעלת הכלל היותר אדירה, ואתה עוד עולה מזה אל המעלה הפרטית "יהיו לך לבדך ואין לזרים אתך", מזומן לחיי העוה"ב, החיים הפרטיים הגבוהים שעולים עוד על החיים שבהם יש זיקוק הכרחי אל הכללות, "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך".

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ד

הצורך בהתרכזות האדם עם עצמו, והזהירות הנדרשת בכך

כשם שברום מעלתו של אדם בעת ששכלו יגביר חיילים, תהיה ההתכנסות בעולמו הפנימי ע"י בדידות ועזר שקיטת הלילה, לעזר להרים פעמיו במעלות רמות וציורי קודש. כן בחשכת הנפש, ובנפול רוח הטהור והזך של האדם, המחגרהו שמחות וגיל מצד השלימות האלהית הקרובה לו, יוסיפו אלה השתים, הבדידה וההשקטה הלילית להכביד אנחתו ולהגביר יאושו הרוחני.

ברכות פרק ט׳ פסקה רנ״ב

פיסקה זו אינה עוסקת בציונות החילונית, אלא כנראה ברפורמים ומתבוללים. להרחבה ראה בהערה לפיסקה, בלחיצה על "לפיסקה המלאה".

...ההצלה הכללית תבא ע"י השינה של חלק המעולה המתיחד רק בפנימיותו מבלי להרגיש כל אשר מסביב וחוצה לו, ובפנימיותו ימצא מנוחה כי טוב בד' אמות של הלכה, שמיום שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו אלא הם בלבד.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ג

ההתיחדות הבאה מהכרה שלמה, אינה התיחדות של טמיעה בפרטיות, אפילו בחק אומה שלמה בלאומיותה, כ"א התרכזות למען הוסיף כ ח ההשפעה וההתחברות היותר מועילה. ע"כ דוקא יאמרו עמים רבים לכו ונלכה אל הר ד' ואל בית אלהי יעקב, זאת היא תורת החיבור של שתי הקצוות, התכנסות היחיד בגבולו בתור מרכז להכין כח מלא בעד הכלל.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע"ר

עולם הבא הוא התייחדות האדם בעולמו הפנימי

...והדעה הישרה מחייבת שהאיש שמלא את חלל חייו בעבודות נכונות של הצדק הכללי, ימצא ג"כ בבא עתו להתיחד בעולמו הפנימי את אשר פעל ועשה, ויתענג על ד' בעולם שכולו טוב וכולו ארוך.

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״ח

והדבר דומה לאזהרת חז"ל לעולם ילמוד אדם ממה שלבו חפץ, שיסוד הדבר הוא להעיר את האדם שלא יהי' נבוב וריק מצד עצמו, עד שכל נטיותיו [לא ילכו] כ"א לפי המפורסם אצל אחרים, כ"א לעצמו ישכיל ויוסיף לקח כפי רוח ד' אשר תנחהו.

ברכות פרק ט׳ פסקה רצ״ד

כשם שבחיי הכלל התכלית הראוי' לאהוב ולכבד, הם חיי מנוחה ביושר לב ושלוות צדיקים, כן חיי הפרט היותר מאושרים הם חיי מנוחה של צדק וכשרון, לא התגלות לב של המון מרעיש מרקד ומפזז.

ברכות פרק ט׳ פסקה ש״ל

ציון וירושלים הם שמות מכוונים, לעומת הסגולה הפנימית המציינת את ישראל בתור עם לבדד מתייחד בסגולותיו, ציון, עולה למעלה לשם ולתפארת, ירושלים עיר הקודש, אליה ינהרו עמים רבים, על ידה יובא רוח ד' אשר על ישראל אל תוך עולמם הפנימי של איים רחוקים.

ברכות פרק ט׳ פסקה שנ״ט

היחש של התפילה אל דעת ד' היא בזה נבדלת מיחש התורה, שמצד התפילה יתקרב האדם אל אלהיו רק ע"פ חושו הפנימי הפרטי, כפי רגשי נפשו ודעותיו הקנויות לו מכבר בקנין נפשו פנימה, כי זאת היא תורת הרגש שעליו התפילה נוסדת. התורה אמנם תתן לאדם דעת והשכל להכניס בתוכו ידיעות יתירות על ההרגשה הפרטית שלו, היא מכנסת לו את המדעים שמחוץ לנפשו אל נפשו פנימה. והנה אך אז יוכל האדם להיות מתעלה בידיעות נעלות ממושגים קדושים במה שהוא יותר רחב מערך נפשו, רק אם השלים את ציורי נפשו הפרטית באורח הגון, ע"כ התורה צריכה ג"כ אל התפילה, עכ"פ לפרקים. ע"כ היוצא מביהכ"נ, ומשלים את כח רגשו הפנימי, ונכנס לביהמ"ד ועוסק בתורה להשלים כח שכלו בערך החיצוני שחוץ לנפשו, זוכה להקביל פני שכינה, לעומת ההנאה מזיו השכינה הנאמרת על הערך שיש לההשגה האלהית אל המקבל וכחות נפשו, נאמרה ההקבלה של פני שכינה על הערך הגבוה מזה, ההתעלות אל הידיעה והנועם האמיתי מאור ד', כפי מה שראוי מצד המציאות הכללית, לא רק כפי הערך שראוי לחוש מצד נפשו הפנימית לבדה. אמנם רק אז תשלם הידיעה החיצונה, כשתצטרף יפה אל הפנימית, מחיל אל חיל, מכח אל כח, אם ירצה לצייר את כח הכרת האדם בדעת אלהים מצד מושגי נפשו הפנימיים, ראוי לאמר שהוא יראה את ד', כלומר ישיג כפי כחו. אבל נעלה מזה היא ההשגה שמצד העולם הכללי, כל המציאות כולה, כל המושגים כולם שהם אפשריים להתכנס בנפשו של אדם, לציין זה יאמר יראה אל אלהים, כלומר השגתו תהי' בערך הדברים שמחוץ לנפשו שמחוץ להשקפתו הפרטית. והרי הוא לא כמו שרואה, שמרגיש מנפשו פנימה, שאינו יכול להבחין איך הדברים מתיחשים חוצה לו, כ'"א כאילו יראה הוא אל אלהים, ירגיש שהוא נראה אל אלהים, כלומר שעצמיותו וידיעותיו, שהם עצם נפשו, הן גוף האמת העצמית, מה שהוא ככה צפוי בידיעה האלהית. בציון, שם הוא מרכז ההתכנסות של התוכיות, של ההשגות החיצוניות עם הפנימיות, שהרי ירושלים משפעת כחותיה לחוץ לה, בתור ממלכת ישראל העומדת להיות לאור למלכי ארץ. וציון כוללת ג"כ הערכים הפנימיים השייכים רק לישראל ויחשם אל הערכים החיצונים, וההשגות הרחבות שללמד על הכלל כולו יצאו.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ג׳

יסוד התועלת, מה שימצא האדם לאשרו בהיותו קרוב לשאוב קרבת השי"ת ושרשי עבודתו ממקור מעשי ה', מיחושו אל הטבע ולחוקיו ההולכים בחפץ עליון למטרת הטוב והצדק האלהי, הוא שיחקק טבע החפץ אל הטוב בנפשו ג"כ חקיקה טבעית, עד שימצא את עצמו עומד בהיכל מלך הכבוד ב"ה, שסביבותיו כולם משרתיו עושי דברו, שמים וארץ וכל אשר בהם, אשר בחזקת יד הצדק, המלא עולם מכבוד מלך עולמים, יהיה נמשך להיות גם הוא ממלא את אשר בחוגו הוא להשלמת החפץ העליון אשר באדם, לא יכון דבר זה כי אם בהשלמת התורה והשכל. אמנם הטבעיות בקנין לדרך ד' הטובה לא תהיה נקבעת בלבו של אדם כ"א אחרי הידיעה הברורה ברוממות מעלת נפש האדם, שעשה אותה האלהים טובה וקדושה מרוח פיו ית"ש. ובזה ידע האדם שכל חטא ועון, כל רשע וכסל, אינם בו דברים טבעיים, כ"א פרעות המוציאים אותו בעל כרחו מסדר הטבע הטוב אשר נטע בו יוצרו. וכאשר כל דבר היוצא מחוג טבעו ע"י הפרעות חיצוניות, אז בהיותו נשמר להבא מהדברים המזיקים, הכח הטבעי בעצמו ימשכהו אל תיקונו, והזמן יבנה את הנהרסות. אף כי לפי הנדרש להגביר את כח הטוב יותר מכפי המדה החקוקה בטבעו, כדי לישר את המשקל ולהגיע עד התכונה הטבעית אשר אבדה ממנו, צריך עכ"פ ג"כ דברים ומעשים בפועל, חוץ מהשפעת הזמן בעצמה, אמנם צריך לעולם לדעת כי הכח העיקרי הוא הפעולה הפנימית הנובעת ממקור הטוב שבטבע הנפש האלהית, כשנפתחו מוסרותיה, וחדלו המעשים המפריעים אותה מהיות מתקדשת מטומאתה. וזאת הידיעה תפעול לטובה על הידיעה הפנימית ברוממות מעלת האדם, עד שמה שמקושר בזכרון כזה, הוא באמת הקישור היותר אמיץ אל הטבע והמציאות מצד הערך המוסרי.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ד׳

(הבטחון) (דבר בטוח הוא?), שמצד עומק טבע הנפש עומד יסוד הטוב והצדק איתן, וכל הפרעות והרעות הבאות לשחת את הוד הנפש האנושית במעשים רעים ותכונות נשחתות אינן כ"א מקרים של סבות חיצוניות שיסודם איננו בתוך הנפש פנימה, כ"א בעולם החיצון.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ז׳

השפעת הרשמים הפנימיים והחיצוניים של האדם על אישיותו

האדם הוא מצוי פרטי לעצמו, ומחובר ג"כ [אל] המציאות הכללית. הוא מתעלה וגם נשפל ויורד, בין לפי הערך של ציוריו הפנימיים, אם הם עומדים במערכה הגונה הנאותה לכבוד ולקדושה, או במערכה שתוצאותיה הם דרך אופל וטומאה, ובין לפי הערך של יחושו אל העולם הגדול החיצוני בתור חלק אחד מהכלל, שיוכלו הרשמים המקיפים אותו להצטייר בו לפי הכנתו, [אם] במצב נעלה ומרומם, המביא לטובה, אורה וטהרה, או למצב עכור ונשפל, המביא חשכה וטומאה. העברת הטומאה ע"י העברת הזמן אפשר שתהיה תלויה בהעברת הרשמים החיצוניים שנחתמו כבר בחותם של כיעור מצד מצב הנפש שנלכדה בחבלי שוא וחטאה, וההתיחדות עם העולם הפנימי תגביר את הטוב הפנימי, ויפכו כחות הטוב והטהרה את מימיהם הזכים לטהר כליות ולב. זהו ביאת שמשו, העברת הרושם של העולם הגדול הכללי הבא ע"י ראות אור שמש, בו ביום שנפגם המוסר, היוצא מהצטרפות כלל המושגים שהמוחשים החיצוניים לקחו בו חלקם העקרי. אמנם הטהרה היוצאת ע"י ההתיחדות בעולם הפנימי, יוצאת היא דוקא מפני העושר הגדול הנמצא בכחות הנפש האנושית לכלול בהגיונותיה הפנימיים כל ציורי העבר, ההוה והעתיד שלה, להעריכם במערכה אחת, ולפעול עליהם לקשרם לדרך הנשגב הכללי ללכת באור ד'. והאי (וטהור) [וטהר] טהר יומא, היום עצמו נטהר ע"י הכניסה של כל המון ציוריו החיצוניים בעולמו הפנימי של האדם, והעמדתו בערך הנכון, המתגלה בעומק הנפש, החובקת בקרבה עם עוצם התבודדותה את הכלל כולו, שאז מתגלה בה עוצם כח הקדושה והטהרה של הצדק האלהי הסובב את כל היקום. או שמא צריכים הרשמים החיצוניים בעצמם להתחדש במערכה אחרת תחת אשר הוטמאו, והכניסה להמערכה הפנימית של עומק הנפש בחושיה הפנימיים לא תשלים את החסר מצד הפגימה של החושים ביחושם לעולם החיצוני, שהם גרמו בסדריהם המעורבבים לפי מה (שהוטבעו) [שהטביעו] במטבע של טעות את הכיעור ואת הטומאה. א"כ הוא ביאת אורו, וחידוש ציוריו החיצוניים בצירופו אל כלל העולם החיצוני הגדול והרחב, ומאי וטהר, טהר גברא, הטהרה תוכל להיות פרטית, א"כ צריכה לסיוע של עולם החיצון, בהיותו מתאים למושגי הטהרה, תחת היותו נוטה לעזור למושגי הטומאה בעת כשלונו של אדם וירידתו.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ח׳

העושר שהאדם מגיע אליו דווקא מתוך המגבלות

האות על התגברות הכח הכללי באדם דוקא ע"י חיפושו הפנימי שבעומק נפשו הוא ציור צאת הכוכבים. הנה היום הביא לנו את כל הרכוש של ידיעת העולם אשר סביבותינו לבל נגשש באפילה, והלילה הלא סגר בעדנו את דרך החיפוש החיצוני, ויאסרנו במאסר החיפוש הפנימי, "אזכרה נגינתי בלילה עם [לבבי] אשיחה ויחפש רוחי". מי גרם אמנם להעושר הגדול של הציורים הרחבים מהעולם הגדול הכללי, הרחב מאד מרחב אין קץ, להתבוננות מעשה ד' ברבי רבבות כוכבי אור והמון בריות לאין תכלית, אשר כולם יחד יספרו כבוד ד' אדון כל המעשים שאין חקר לתבונתו וחסדו, מי רשם בנו כל אלה, הלא רק חשכת הלילה, ולולא האפלת אור השמש, המסתיר ממנו את הרשמים המקיפים והקרובים, לא באנו להשכיל ברושם החיצון היותר רחוק ויותר אדיר. ע"כ הננו רואים סימן לדבר, כי מקור הגבורה, אפילו החיצונית, נובע תמיד מהתיחדות כח הפנימי באדם, וזהו סימן שכח הטהרה יותר יפיק חפצו בבאו ע"י העברת הרושם החיצון הקרוב, וההתיחדות בעולם הפנימי ע"י ביאת שמשו, ודוקא אז יורחב השכל עד מרומי עד, ויעלה במעלות הקודש, להתרומם לכח הטהרה הכללית, המקשרת את העבר עם ההוה והעתיד, וטהר יומא. וסימן לדבר צאת הכוכבים, המעשירים את ציורי הנפש האנושית בעושרם הכביר דוקא מתוך ההחשכה הקרובה, ש"מ ביאת שמשו הוא, ומאי וטהר טהר יומא. וזהו לימוד נשגב על גורל האדם בכלל וגורל האומה הישראלית בפרט, שרק אז תוכל להתרומם אל תעודתה הכללית הנשגבה, בהיותה מתחזקת כראוי בעשרה הפנימי, שמתוכה יגלה לה באספקלריא מאירה יחושה היותר כללי והיותר נהדר, ורק אז תוכל לפעול פעולתה לעצמה ולעולם. וההתיחדות הפנימית, הנראית כהפרדה מהעולם הכללי, היא היא הגורמת את ההתחברות האמיתית באופן נשגב ונעלה, המביא את הטהרה הראויה להסמך לקבלת עול מלכות שמים באמת.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה ט׳

תכונות היום, הלילה ובין השמשות, והופעתן באישיות האדם בהרחבה, צמצום וטשטוש

תכונות היום והלילה פועלות את חותמן ביחש הנפש החושבת, פעולת הצירוף אל הכלל מהיום, ופעולת ההתיחדות בפרט [מתיחסת] אל הלילה. אמנם ההתיחדות הזאת היא מדרכת לצירוף של כלל יותר גדול ורחב כאשר ביארנו, אבל לכאורה אין אנחנו יכולים לחשוב בחשבון הרשמים המביאים יתרון כ"א אותם שהם ברורים, או מצד היחש של הסביבה החיצונה המקפת, דהיינו במילוי אור היום, או של הפנימית היחידה, בסילוק אור היום, וחשכת הלילה, [ה]מביאה את האדם לכינוס נפשו בעצמות הוייתו פנימה, אבל הציורים המטושטשים, שאינם נגמרים לא מצד ההקפה החיצונה ולא מצד הכינוס הפנימי, בהם לא ימצא האדם מנוחה והרחבת מושגיו. אבל באמת כל זה איננו כ"א השקפה קצרה, אבל בהקיף האדם את כל המון המחשבות אשר על מרחב הרעיון, אז יכיר וידע שגם המחשבות שאינן נגמרות, העולות בטשטוש, והציורים הכהים, גם הם מכלל השלמת ההבנה במציאות החומרית והרוחנית, וכשהם מתאחדים יחד עם הציורים הגמורים והבהירים, מכללותם ישתלם האדם להכיר הכרה מלאה את המציאות ופעולותיה, וממנה יקח לו לסולם למעלות בקודש, לדעת את ד' ועוזו. והנה הזמן [של] בין השמשות, אם נחשבהו נבדל בתכונתו מן היום גם מן הלילה, עלינו לצייר שאותו הציור הכהה, העולה מהמציאות בזמן שההכרה הסביבית נחלשה, והפנימית ותולדתה הרחוקה לא באה עדיין למדרגתה, שאינו בכלל הבנין של תעודת היום והלילה, ש"יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחוה דעת". אבל כשאנו מעמיקים בעומק העיון ע"פ השקפה מקפת, הננו מכירים שגם הציורים הכהים בכלל השלמת המציאות הם. ע"כ הציורים החיצוניים הכהים מצטרפים עם הבהירים שלהם לא לגורעם כ"א להשלימם. וכן הציורים הפנימיים הכהים, ותולדותיהם הציורים של העולם הרחוק מאד הבא לרגליהם, הם מצטרפים ג"כ לשכלל חותם השלמת הציור עם חבריהם, הציורים הבהירים, יחדיו. ע"כ אין לנו לחשב כלל את זמן בין השמשות לענין מובדל, כ"א הוא מצטרף ליום או ללילה. וע"כ גם אם יש נקודה שלילית במציאות, לא תשפיע לגריעותא על הרשמים הנפשיים. אע"פ שהיתה מוכשרת בעת יציאת החול וכניסת הקודש לבריאת המזיקין, מ"מ לא תעכב על השלמת הנפש האנושית, ביחושה אל העולם, מפני שהוא כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״א

אמנם היום הוא היסוד להשתלמות האדם בחומר ורוח. בו יתפשטו החושים למרחוק, לחוש את העולם החיצון, לבנות על פיהם את בניני השכל המעשי והעיוני, שממנו תוצאות למעשה האדם ושכלול המציאות. וכשאנו מעריכים את היום בתור סבה עקרית למציאות הלילה, והלילה כתולדתו וצילו ביחש הזוגי, הננו קרובים יותר לחוש את הלילה בערך שכלי, המצייר את מושג הזמן לפי טבע חלוקתו ההגיונית, שהם שלשת החלקים עבר הוה ועתיד, שעל פיהם יהיה הלילה בן שלש משמרות ועומד לעומת היום האחד כפי המציאות הטבעית. אמנם היתרון הנמצא למצב הנפש בלילה, שאיננה משועבדת לגבולי המציאות המורגשת, אשר תפיל על כוחותיה הפנימיים כבלים, ע"י השערת המקומות והמרחקים, עד אשר דוגמתם יצטייר ג"כ בשכל, לחשוב לרחוק ומיואש את אשר יושג בהרבה הכנות שכליות ומחקריות, מבלי להשכיל כי אין ההרחקה הזאת תלויה בעצמות האמת, כ"א בחלישות כחותינו, שאנחנו צריכים לצעוד כ"כ לאט עד שמתדמה לנו דבר הנשגב רחוק, "מרחוק ד' נראה לי". אבל כ"ז אינו בא כ"א כפי שהאדם משועבד הוא ביותר למצבו היומי, הנותן לו חיל ביחודו לא מפנימיות מקור נפשו כ"א מהעולם החיצוני אשר סביבו. אבל כיון שיודע כבר איך להשתמש בכחותיו הפנימיים, אחרי שכבר קנה לו דעת העולם החיצוני, ערכיו והשערותיו, אז דוקא ע"י ההתיחדות הפנימית של תכונת הלילה יתנשא למרום המושגים היותר בהירים ויותר צחים ואמיתיים. וממרום ההשגות הנשגבות והכוללות יקח לו מעמד ג"כ להליכות החיים בחיי המעשה, ע"י מעוזה של אור תורה תמימה, ורקיע וארעא יחוברו לו בחוברת, להשכיל ולדמות כפי בירורי המושכלות היותר זכות ונשגבות, ממרומי מעל של עז העיונים היותר מופשטים אל שפל תחתית המציאות היותר קרובה ויותר נמוכה, מבלי לאבד דרך, ומבלי לטשטש לו את ציורי החיים שבעולם המעשה הקרוב ומורגש, שזה ישלים לאדם קבלת עול מלכות שמים של ערבית. ומצד זה היתרון ראוי לקבוע למושג חליפות עתים של הלילה בערך מיוחד, שאיננו שאול ממאורעות היום שהם השעות, כ"א בהגבלה מיוחדת ללילה, המשקפת השקפה שכלית מופשטת על המציאות בכללה, באפס שיעבוד אל מראות החושים, ומציינת את הזמן בשלוש מחלקותיו העיוניות. ובזה יתרומם האדם בכחו העצמי, שמתגבר ועולה כפי קירבת אלוקים אשר בנפשו פנימה, "ומבקשי ד' יבינו כל", ואימת המרחקים לא תבהלהו לצייר ולהשיג, ולא תעלים ממנו גם חלק פרטי מהמושגים היותר נמוכים עם התגברו במעוף שכלו להתנשא למעלה, כי איכא משמרות ברקיע, ואיכא משמרות בארעא, "זה לעומת זה עשה האלקים". "יומם יצוה ד' חסדו" בחסד אשר יסובבנו בציווי ואזהרה הבאה מן החוץ למקבל ומוזהר. "ובלילה שירה עמי", שירה עצמית, הבאה מעומק מקור חכמת אלקים אשר באדם, "נהרא מכיפיה (מבריך) [מיבריך]", בהשקפת אמת לדעת את ד' ע"י מעשיו הגדולים, "כי כל בשמים ובארץ" שקורא אליהם יעמדו יחדיו.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״ד

המנוחה בחלקה השני היא כבר התחלה אל העבודה ע"י התעוררות נפשית פנימית הנוטה למעשה. כבר יש בהענין תעורה נפשית, המתגלה בחוזק הנפש במדתה היותר קטנה, נמצאת בכלבים שהם עזי נפש.

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״ח

השפעת קשרי המשפחה על רוחניות האדם

ישנם מאורעות כאלה שהאדם מתרחק מהעולם הכללי, ויוכל להשאר במצבו הנראה כנקרע מכלל המציאות, לפי ההשקפה החיצונה. אבל אדון כל המעשים כבר הכין מסיבות פנימיות המקשרות את כל אדם אל המציאות הכללית, עד שכל פירוד מעשי לא יפרידהו. ואם לא ירגיש אור היום ע"י ריחוק מעשי, שע"י פעולת אדם, שהחשיך מאורות הכלליות לו ע"י מה דגני בבית אפל, כבר הוכנו קישורי חיי המשפחה השולטים ג"כ בחיים הפרטיים, והם מקשרים אותו אל העולם הכללי. וזה האות שלא יוכל האדם להתרחק מאור דעת השי"ת ותורתו, כי גם בכל מעבה המסתור שם יהל האור ע"י מסיבות נתונות מאדון העליליות, וחייו הפנימיים בעצמם יבילוהו להכרת האמת המביאה לקבלת עול מלכות שמים, וידע כי האיר היום והגיע זמן קבלת עול מלכותו ית', וליקום וליקרי.

סדר זרעים פסקה י״ג

האדם הוא מושפע מהחיים הפנימיים, שהם רגשותיו הפנימיים, שמהם תוצאות לכל הליכותיו וגורלו, וגם מהחיים החיצוניים, מה שמשפעת עליו הסביבה והחברה. והנה אין ראוי לאדם לאבד אחת מאלה ההשפעות על חייו. והנה הכבוד, במדה הראויה לאדם, היא אחת מההרגשות המושפעות ע"י החיים החיצוניים, שראוי להוקירו במדתו, ואין האדם רשאי לאבד כבודו, וגדול כבוד הבריות שדוחה דבר מה"ת בשוא"ת או במידי דרבנן. ע"כ אפילו מי שנכשל בחטא גדול ועצום, לא נכון לו לאבד ממנו את כל השפע של החיים החיצוניים, כ"א ראוי הוא שיגביר רגשותיו הפנימיים עליהם, עד שימצא את עצמו עומד ברובו בתוך חייו הפנימיים. שזה המעמד יביאהו לחשוב חשבון נפשו לישר דרכיו ולתקן מעשיו, וחלילה לחוטא שכבר דרכו נתעותה, להשליך עצמו בתוך שאון החיים החיצוניים, שאז עלול הוא להיות עדי אובד וינהום באחריתו. ע"כ בבא אנשי העיר לכבדו, ידחה את הכבוד המוטעה באמרו רוצח אני, וייקר בעיניו רגש הצדק הפנימי שלו במה שממלא לבבו נוחם על התקלה שבאה על ידו לאבד נפש מן העולם, יותר משאון החיים החיצוניים של המיית הכבוד. אמנם כשאמרו לו אעפ"כ, לא ימאס את החיים גם מצד השפעתם החיצונה ויקבל את כבודם, שגם זה יועיל לו, אחרי שכבר הגביר את רגש החיים הפנימיים על החיצוניים, לרומם נפשו ולהיות פונה תמיד אל הטוב והצדק, אל החכמה התבונה והדעת, שהם אבות לכל דרכים טובים וישרים. זאת היא מדת הצדק הבאה לרגלי דרך ד', המורה חטאים בדרך, ומדריך ענוים במשפט, וילמד ענוים דרכו, כי טוב וישר הוא, ותשובה נשקלת במאזני צדק כזאת, תביא את האדם למעלה רוממה, ואהבת ד' ודרכיו.

סדר זרעים פסקה י״ט

מעשר שני אינו ניתן לאחרים כ"א בעלים אוכלים אותו בקדושה לפני ד', והוא להעיר שכשם שבכלל האומה צריכים שימצאו אנשים מיוחדים, עובדים עבודת הקודש, שהם מישבי עולם באמת, ע"כ ראוי להכיר הספקת צרכיהם לחובה קדושה, כן יש באדם עצמו, בכ"א ואחד, צדו הרוחני השכלי, וזה הכח הוא הכהן הפרטי שראוי להכירו לטוב. וחייב האדם שיכיר את צדו השכלי, שהוא יסוד אשרו והצלחתו, ע"כ יאכיל המע"ש בקדושה לעצמו.