ואר"א אר"י ב"ל, הרואה קשת בענן צריך שיפול על פניו, שנאמר "כמראה הקשת אשר יהיה בענן וגו' ואראה ואפול על פני".

האור האלהי הבהיר לא יוכל להיות מצוי כלל לאדם ליהנות בו וללכת באורו, באשר הוא אדם, אנוש אנוש, בעל בית חומר. ע"כ ההקבלה אל הרושם האלהי לא תכון לאדם, כ"א בהלבישו את האור בענני המעשים וההרגשות הנפשיות, במושגי הצדק והשתפכות הנפש, לפי הכרתו הפנימית, כאשר ביארנו. אמנם סוף כל סוף דעת האלהים לא תמצא במעשים לבדם, ולא אפילו ברגשי הלב לבדם. אמנם האור האלהי הוא הזורח מעומק החכמה הצפונה בעמקי נפשו של אדם, שאי אפשר כלל שתגלה לו בטהרתה כ"א ע"י מסך דברים מעשיים ומשאי נפש הקרובים להרגשה טבעית. על הענן יזרח האור, וההבהקה הזאת תהי' לו לישועה לאדם, ללכת אחרי ד' בדעת ובכל דרכי החיים. ע"כ [זהו] המחזה המקביל מאד, בהקבלה הגיונית, למראה דמות כבוד ד', שלעומתה ראוי שיכרע האדם ברך, ושיבטל כל יצרי לבו הפרטיים ונטיותיו, כ"א לעשות רצונו כרצון קונו, [כי] איכה זה יזרח עליו אור להשיג קרבת אלהים בדעת נפש, הוא רק ע"י האור המבהיק על ידי הענן, שהוא מראה הקשת ממש, "הקשת אשר יהי' בענן ביום הגשם".