פנימיות וחיצוניות

ברכות פרק ב׳ פסקה מ״ד

הלשון נקראת השפה על שם תכנה הפנימי. ושפתי מדבר מרמה, השפה נקראת המובן החיצוני של השפה. ומפני שהרע האמיתי היא רעות הדעות הכוזבות, אמר שישמרהו ד' שלא תהי' פנימי[ו]ת כונת לשונו פונה לדבר רע בדעה רעה ומזקת. ושפתי, החיצוני[ו]ת של השפה, לא תדבר דבר שאינו לפי הכונה הפנימית, ושעם זה תביא היזק לתועים. וזהו מרמה שאין הדברים כלבו.

ברכות פרק ב׳ פסקה נ״ט

הסיבות שחסרה בבנ"א אהבת רעים באמת, המה בפרטיות רבות, אבל עיקרה היא אהבת עצמו שעוברת כל גבול ובאה מפני חוסר הבנה, שבהרגשה אינו מרגיש כ"א את עצמו ואינו משתמש בשכלו להשכיל שתנאי המציאות שוים לו ולזולתו. והנה יש כאן פרטים שראוי לכל בן דעה לשום אל לבו ומאלי' תבוא בלבבו אהבת הבריות: ...ב', צריך לדעת שחילוקים שבין מעלותיהם אינם חילוקים עצמיים, שראוי בשביל כך להיות רחוק מרגשותיו של חבירו, שאינם כ"א מקרים חיצונים. ע"כ אמר ע"ד עיקר זכות החיים אני ברי' וחבירי ברי'. ועל הבדלם, שאינם כ"א חיצוני, אמר, אני מלאכתי בעיר והוא מלאכתו בשדה, ובשביל כך אין שום מקום להמעיט זכיותיו בעצם החיים הראויים לכל ברי'.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״א

אהוב למטה אינו שבח, דת"ח דרחמי לי' בני מאתי' לפעמים על דלא מוכח להו במילי דשמיא. אמנם למעלה האהבה באה רק מעצם הטוב והמשרים, אבל טבע הנפשות חומדות את הטוב גם למטה, אע"פ שלפעמים, שהטוב עומד נגד התאוה, אינו אוהב את הטוב, ולפעמים שונא ג"כ את המדריכו לטוב. אבל החמדה באה מהכרה פנימית סגולית. זאת תמצא בכל מי שמיישר דרכיו ללכת בדרכי יושר עם ד' ועם אנשים, שיהי' נחמד, שבלב כ"א תכנס חמדה ללכת בדרכיו ולהתדמות לו, אע"פ שלא תצא חמדתם אל הפועל מהתגברות יצרם, אבל נחמד הוא.

ברכות פרק ב׳ פסקה ס״ח

ולשונך ירחיש רננות, היינו שיהי' גם כח המדמה שלם מאד, עד שהציורים מגדולת השי"ת יהיו קרובים מאד בפיך ולבבך, עד שהשמחה תעבור ג"כ לכלים החיצונים, והלשון ירחיש רננות משמחה בד' ית'.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״א

והנה תפילה נקראת חיי שעה, ע"כ גדולי הדורות שהתחסדו עם קונם ואחזו ביותר בעבודת התפילה, שמו אל לבם לתקן תמיד מצב הרוחני ההוה של כלל ישראל. מפני שכל הוה בדורו, אם ימצאו מתקנים, יולד העתיד היקר מאד. ותורה נקראת חיי עולם, ע"כ גדולי הדור ששמו עיקר מגמתם התורה, העמיקו לחקור על כל דבר לפי המצב שיוכלו לפעול בעתיד. ע"כ חוני המעגל, שעם היותו גדול בתורה, היתה פעולתו הכללית יותר בתפילה, ועינו ולבו הי' לתקן מעשיהם של ישראל בהוה, היתה שיטתו ברורה, שזהו עצמו כבוד שמים האמיתי, שיסודו הוא תיקון ההנהגה והיות בנ"א מתקרבים אל הטוב האלהי ללכת בדרכיו, ברבות כבוד צדיקים, אף אם בא ע"י הגסת דעה כלפי שמים לפי הציור החיצוני. כי באמת כל מגמתו איננה כ"א ריבוי כבודו ית', דהיינו תיקון מעשי בריותיו, ככתוב "יהי כבוד ד' לעולם ישמח ד' במעשיו". אמנם שמעון בן שטח דאג לטובת דורות העתידים להיות, שבהיות חלילה שם שמים מתחלל אפי' במקצת, בפרט ע"י פאר הדור ועטרת ישראל צדיקו של עולם בדורו, שעושה רושם גדול וקיים לדורות, ההיזק הזה גדול יותר מהתיקון של הדור בהוה. אלא שמפני שהוא כשהוא לעצמו חש בודאי בכל דבריו אם שהיו נראין להגסת דעת, מ"מ הוא חש בהם יראת ד' ופחד כראוי לצדיק נשגב שכמותו. ואצלו ודאי היתה עבודה תמה ושלימה, אע"פ שלפי הדור הי' חשוב קצת כהגסת דעת חלילה, עליו הכתוב אומר "ישמח אביך ואמך" שערכו באיכות גדול מאד, יותר מערך המון רב בכמות. ע"כ אין להשקיף על ערך הרושם של הדור, כ"א על ערך העבודה והשלימות שהיה בזה מצדו. ומצדו ודאי היה הדבר בתכלית השלימות, ועוצם רגש כבוד שמים, מה שלא נוכל אנחנו לצייר.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ו

יש הבדל בין ההנהגה המוסרית הראויה לאיש ישר בינוני, אשר אמנם כבש דרכיו בהסכמתו ללכת בדרך הטוב והישר, אבל לא התרומם עדיין בשכלו לקדש טבעו להשתמש בכל כח, רק כפי צד השכלי שבו, כ"א את הדברים שהם גורמים להדרכה טובה אותם יבחר להתקרב להם, והדברים שיוכלו לעורר נפשו לצאת מהשורה הישרה מהם יברח, [לבין] (ל)האיש הגדול מאד, אשר התרומם להעלות חושיו וכח ציורו למעלה שכלית, הוא ימצא בכל ענין רק את הצד המחוכם שבו. החושים אינם משמשים אצלו בשביל הנאת ההרגשה, כ"א בשביל הידיעה השכלית הבאה מהם. וכבר כ' גם מפילוסופי האומות, שהחכם ישתף באכילתו דעת משפט הטעמים, והידיעה לצייר אמתת תכונת הטעם, שהיא הנאה שכלית, היא עקרית אצלו, יותר ויותר באין ערוך מהרגשת הנאת האכילה. והנה לפעמים יצטרך האדם כדי להדריך עצמו בהדרכה מוסרית, לגרע עיניו מכל הרגשת יופי של החושים, בפרט במקום שיוכל לעורר רוחות פורצות גדרות התורה והמוסר. ולפעמים מרוב הרחיקו ללכת בדרך הפרישות, יאבד ממנו חוש הכרת ערך היופי. אמנם הגבור וחסיד עליון אשר גבר בשלימות, אינו צריך לאבד מנפשו שום הרגשה טבעית. הוא יכיר את ערך היופי לפי תכונתו ושימושו במציאות, ושולט גמור הוא להגביל ערכו רק למשפט החכמה והשלימות. ע"כ רמז, כי דמיין באפי כי קאקי חיורא. הרואה אווז בחלום יצפה לחכמה. הנה האווז היה סימן למושג החכמה, כאומר שהיופי שנכלל בחיוורי, לא יוגבל אצלי כ"א כפי ערכו מצד החכמה לא כפי ערכו מצד החושים ורגשי חמדת יצר לב האדם. וזאת היא מעלת השלימות העליונה, שהיא ברכת ד' על מי ששם כל מעייניו לחזות בנועם ד' ולבקר בהיכלו.

ברכות פרק ג׳ פסקה ל״ז

העין הרעה בפרט היא אחת מהכוחות שמקבל(ו)ת נפש אחת מזולתה ע"י קשר נעלם שביניהן. מפני שהנפשות עומדות הכן להיות נפעלות מזולתן, ע"כ הננו רואים ש"הולך את חכמים יחכם", ואת צדיקים ילך בעקבותיהם, והמתחבר לרשעים יהי' כמותן, מפני שטבע הנפש הוא להתפעל מזולתה מהנפשות. אמנם מי שהתגבר ושם נפשו חזקה לבל תטה בשום אופן מהדרך הנכונה, גם אם יתעמלו זולתו הרבה לשפוך עליו פעולותיהם, הוא קנה עז בנפשו שתהי' חזקה ולא תהי' מוכנה להתפעלות מזולתה ע"כ אין עין הרע שולטת בה. ויש בזה שני ענינים, האחד הוא שהנפש המתרוממת למעלה מערך הדברים והסיבות שיוכלו להפעילה הדברים שחוץ לה, מפני היותה יודעת כי גדול ערכה במגמתה לעלות תמיד אל השלימות, ע"כ לא תחול עלי' פעולה של זולתה מפני שהיא מתיחדת וחזקה בשלימותה. והשני, מפני היותה משימה כל תכליתה בשלימותה הפנימית שהיא עלומה מזולתה מהנפשות, ממילא אין יחש וקשר פנימי אל נפשות זולתה לפעול עליה לרעה. ע"כ על הצד הראשון אמר "עולי עין", שהם נעלים מהעין, גבוהים ממדה זו שיתפעלו מזולתן. ועל הצד השני אמר "וידגו", שהם מכוסין מהעין, ואין לעין זולתם עמהם יחש אמיתי מפני היותם מתיחדים בפנימיות שלימותן.

ברכות פרק ד׳ פסקה י״ד

לדעת הרמב"ם בפי' שמרוב השקידה נתלבנו שערותיו, צ"ל דמה שאמרה ל"ל חיוורתא לא היתה כוונתה שיהי' דבר זה מעכב הנשיאות, רק שגלתה דעתה שיש חסרון בדבר. והנס הי' שהתחילה מיד פעולת לובן השער להתגלות ובמשך זמן קצר נתלבנו שערותיו. והי' הנס מסתייע ג"כ מטבע מרוב השקידה, ומ"מ יש כאן נס נגלה שהרבה שקדנים ישנם שאינם מתלבנים. והצדיקים הללו דאגו ע"ז מפני שהדר הנשיאות היא השיבה וע"י ההדר שנופל בלבבות תתקבל יותר ההנהגה הטובה. והנה היתה כונת הנס ג"כ לתן צדק לפעלי צדיקים הללו, מפני שר"ג היתה שיטתו להנהיג את הנשיאות ברום מעלה של תוקף הדין. ועצם כח הנשיאות, שהוא כח הדין, חפץ להגביר, על כח ת"ח הפרטיים, הרבה, שבהם יש רק כח האהבה והרחמים. ע"כ כדי לתמם החזיון של היפוך שיטה זו, דהיינו שישראל מוכשרים להתנהג עמהם במדת רחמים, ראוי שיהי' הנשיא הנבחר זקן שמורה למדת רחמים כאמרו: "זקן מלא רחמים". וכן הסכימה דעת העליונה, שאף הצעיר נולדו בו מחזה זקנה, להורות על תוכן ההנהגה הנרצית בנשיאות ושכך ראויה להנהגתן של ישראל, שהם כולם צדיקים וזרע ברך ד'.

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ד

תחילה היתה בשורת הכובס רק בענין הנשיאות המדינית, שממנה הכבוד החיצוני וההידור לעינים בא, ע"כ כינהו בשם לבישת מדא לאות שררות ושלטון.

ברכות פרק ד׳ פסקה ל״ו

תיקון פנימי ותיקון חיצוני

והנה היכולת לא תחריד כ"כ אם יש תיקון ביד המתייצב לבצר רוח היכולת. והתיקון יחלק לשני חלקים: יש תיקון פנימי להסיר הסבה מעקרה, שהסבה העקרית להרע היא חרון המלך, הרי בידי לפייסו בדברים, ואפשר שתסור הסבה. ולפעמים אף שיעמוד בכעסו והסבה לא תסור, יש אפשרות להסיר תהלוכות הדברים המסובבים ע"י שוחד ממון שיכבוש בזה כעסו. אמנם אצל הקב"ה שהשלימות מצד עצמו ראויה להסעיר הלב, והיכולת גמורה לכל שלשת המצבים שבהם כל חמדת האדם כלולים, ואין אפשרות לא להסיר הסיבה הפנימית, וק"ו לעצור בעד התהלכות הסיבות המסתעפות מהסיבה הפנימית, ודאי ראוי להיות נרגש גם אם לא יהי' כאן פחד שכלי רק ציור הרגשי.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ו

ציור הנפש צריך להיות לפני התפילה, כאילו היא נחלשת ממשא קדרות הרעיונות הרחוקים ממושגי השלימות ואור פני מלך חיים, ורק בזאת תגול מעל לבה המשא אשר יכבד עליה, בשפכה שיחה לפני יוצרה ואביה שבשמים, ובזה תוסיף הנפש אומץ ותחת רוח כהה תעטה מעטה ששון, ורוח חדשה בעז וחדות ד' תהי' עמדה. אבל כשחסר הציור האמיתי הזה והתפילה דומה עליו כמשא, עד אשר מתכונת התפילה, הראויה היא להוסיף אומץ ולהחליף כח בנפש ורגשותיה, עוד תוסיף ליגעה, אין זאת צורת התפילה השלמה, כי צריכה לבא מצד הרגש פנימי, ולא מצד קביעות של חובה חיצונית, שאז בהכרח תהי' דומה למשאוי.

ברכות פרק ה׳ פסקה ה׳

ההדר וההוד היא הרגשה תלויה בטעם. כי יש דבר שיאמר האחד שהוא נאה והדר והשני לא יבין מה הוא ההוד הנפלא שהוא רואה. והנה שתסכים הנפש על ההדר שיש בקודש לזה צריך הרגש קדוש ונשגב. כי מצד השכל לבדו יוכל לשער ערך שלימות הקדושה ואמתתה ושראוי להמשך אחרי כל קדוש ונשגב, שהיא השלימות האמיתית הבאה מאור השם ית'. אבל הרגשת ההדר צריך שתהי' הנפש הטבעית המרגשת מתפעלת, והיא מטבעה הבהמי רחוקה מציורי קודש, ק"ו משתרגיש ההדרת קודש, וע"כ שצריך שיגביר עלי' ציור השכל אע"פ שהוא נגד טבעה והיא בחרדת קודש, וע"י החרדה והרגשת כח הקדושה ע"י ההתנגדות שיש בטבעה הבהמי אל השלימות, עי"ז תבא למדה זו של הסכמה לצייר ג"כ ההדר וההוד שבקדושה ושלימות. כי הפתח והשער הוא היראה. והוא ג"כ מדויק ע"י בי"ת השימוש של "בהדרת קודש", שמשמעו ציור הלב המניע את תנועת ההשתחויה כערך מניע טבעי. וע"ז פריך ממאי, דילמא ההרגש יוכל לעמוד על טבעו ועיקר החובה הוא רק בעשות המעשים המחויבים ע"פ השכל, שהשכל מכיר שראוי להרגיש הדרת קודש. ואע"פ שאינו פועל על טבע הלב פועל הוא שנוכל לעשות המעשים החיצונים לפי גזירת השכל, דהיינו כדר"י, לציין נפשינו בהדר חיצוני, להורות על השגתינו את הראוי להיות ע"פ השכל קבוע ציור הרגש להרגיש הדרת קודש, אבל אין עלינו החובה להפעיל ישר את ההרגש, כ"א ע"י המעשים השכלים יקבל ג"כ ההרגש עכ"פ כפי ערכו.

ברכות פרק ה׳ פסקה י׳

לשלימות התפילה צריך [שיקדמו לה] (שיקדים) ארבעה ציורים: ...הב', צריך שיצייר עיקר שלימות הנפש רק באשרה הפנימי, בהכרת כבודה ושלימותה בהיותה מתענגת על ד' ומאירה באור הדעת ויראת ד'. ע"כ צריך שירחיק ממנו לעת התפילה מצב המורה על קניית השלימות דוקא מחוץ לנפש, שזהו יסוד השיחה, למצא האושר אצל אחרים ולא אצל עצמו, כי אושר הנפש הפנימי יבא בהגיונה עם עצמה.

ברכות פרק ה׳ פסקה י״ח

והנה מצד כונת המלות, אינה ניכרת התעלות האדם במעלת שלימותו מכל תפילה, אע"פ שבהכרח האדם מתקרב אל השלימות מכל דבר טוב אפילו הקטן שבהם, וק"ו מכל תפילה שהיא עומדת ברומו של עולם. אבל זו ההתעלות דומה היא להתעלות הגידול ותוספת הכח בימי העלי', שמתכנסת מכל פעולה מועילה לגדל ולחזק את הגוף ואינה ניכרת. אבל הכונה הכוללת שבה נמצאו הררי עד של חכמת לב והשגות גדולות וקדושות, בה יוכל האדם להתעלות באופן מורגש מאד.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ׳

תכלית התפילה היא התגברות השלימות הפנימית, בהתחזקות הנפש הרוחנית, ע"י התקרבותה לציור האמיתי האפשרי לה בהכרת יוצרה והבנת יחשה לריבון כל העולמים. והנה יסוד הדעת הוא להבין שאם שתכלית השלימות היא השכל וההכרה האמיתית, אבל א"א שיבא לתכלית הנשגבה הזו כ"א כשישתמש עם כל כוחותיו וכשרונותיו לזה, דהיינו שישתמש בהרגש במקום שצריך הרגש, וישתמש בפעולות במקום שצריך פעולות שע"י ישתלם השכל ותתברר ההכרה ותביאהו התפילה לשלימות תכליתה. ע"כ צריך שיחתוך בשפתיו, להורות שתבא לו שלימות המדעית ע"י פעולותיו הגופניות, הצריכות להשתלמות הציור. ולהורות שראוי לבקש השלימות האמיתית ביחוד בנפשו הפנימית דהיינו עומק ההכרה השכלית, לא בדברים החיצונים לבדם שהם רק סיבות מביאות אל התכלית, ע"כ לא ישמיע קולו בתפילתו, להודיע שתשאר פעולת התפילה בפנימיות נפשו לו לבדו, ומזה יבא לברר לו עבודת ד' אמתית בלא שום רצון של התפארות והזדיינות אצל בנ"א, רק לד' לבדו שהוא חוקר לב ובוחן כליות. ויען שמהדעה האמיתית הזאת שתכלית השלימות היא השלימות הפנימית, אם לא תובן כראוי, תצא מזה תקלה לזילזול המעשים החיצונים, ובאמת רק על ידם ובעזרתם תבא השלימות המדעית האמיתית, ע"כ יחד עם איסור השמעת הקול, יבא החיוב המעשי של חיתוך השפתים, שהיא דוקא פעולה מעשית יוצאת מן הכח אל הפועל.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ט

הדלקת הנר, באשר יסוד אהבת לומדי תורה בא רק ע"י אמונת תורה שבע"פ, כאשר אמר בעובדא דינאי בקדושין אחרי שנזרקה בו מינות שאין לומר תורה מה תהא עלי' שהרי היא כתובה ומונחת בקרן זוית. ע"כ נתן לה הדלקת הנר, שמצד הוראה החיצונה דתורה שבכתב אסורה, כאשר נוהגים הכופרים בתורה שבע"פ כפשטה ד"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת". אמנם אוהבי תורת ד', הם הסומכים על דחז"ל שקבלו ויגעו ומצאו אמתת ההבנה בתורה, ע"כ נמסרה לאשה הדלקת הנר לחבובה של תורה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ס״ג

והנה משרע"ה הי' כ"כ צריך להגביר בתפילה עד שלא הי' מספיק הכח הגופני הטבעי כ"א הכח הצפון שבחיים הי' צריך שיתעורר. ולעומת המדה המוסרית ג"כ כך היא המדה, שאם אפס כח החיים המוסריים בגלוי ע"י ההשחתה הגדולה של העגל, הי' צריך לזה שיתעוררו לחיים כוחות צפונים ובלתי ניכרים שבעצם הנפש שהיא נוטה לקדושה ולטוב. ובאשר הדברים הצפונים שלימותם להיות צפונים, נקראת יציאתם מטבעם חולי, אבל מ"מ ע"י זה מצילים את החיים במקום הצריך עד שחוזר הדבר לטבעו. והיתה מדתו של משה בתפילה הערה למדת ההדרכה המוכרחת אז לישראל.

ברכות פרק ה׳ פסקה ע״ג

התגברות האדם על הנטיות הרעות, ללכת בדרך הטובה והישרה אשר ד' דורש מאתנו, היא בשני אופנים: התגברות פנימית על כוחותיו הרעים ע"י הכרה פנימית בדרך הטובה באור ד', והתגברות חיצונית על הסיבות החיצונות ההוות בעולם, שעלולות לבטל את האדם מאשרו ושלימותו. ולהגביר הטוב בכחות הפנימיים מיוסדת ע"ז עבודת התפילה שהיא עבודה פנימית בלב. והקרבנות מיוסדים ביחוד על יסוד ההתגברות של הכחות הטובים על המפריעים מכחות שחוץ לגופו ונפשו של אדם, דהיינו כחות הבהמיים שבעולם החיצוני. ע"כ אמר שגדולה תפילה יותר מן הקרבנות, שרבת הערך היא ההתגברות הפנימית על כחות עצמו הרעים מהתגברותו על מניעות חיצוניות. כי העסק האמיתי של האדם ראוי להיות נערך לפי התגברותו לצד הטוב שבו בעצמו נגד הכחות הרעים הטבועים בעצם טבעו. ואולי מדקאמר בקרבנות "למה לי רב זבחיכם", מורה שאין תועלת כלל בהפעולה החיצונית שכל עקרה אינה באה להורות על ההתגברות הנחוצה לאדם על המכשולים החיצונים, וכיון שאינו חפץ בדרך הטובה אין תועלת כלל בקרבנות. כי המקרים החיצונים במקומם הם עומדים אלא שהאדם בבחירתו ינצחם, ועבודת ד' תהי' לו לישועה להגדיל כח נפשו לטובה. אבל בהיותו פונה בבחירתו לדבר רע אין תועלת בהוראה ע"ז ע"י פעולה, ע"כ אין בהם שום יתרון. אמנם אצל תפילה לא אמר "למה לי", כי ודאי שעת התפילה בעצמה שבה מתגבר כח הטוב הפנימי על כח הרע, הוא דבר טוב בעצמו אע"פ שאינו פועל גם את יסוד פעולתו על הליכות החיים, אלא כיון שאין בו התועלת האמיתית, לישר ג"כ דרכי החיים, לא תוכל להגיע ממנו תועלת של השגת המבוקש ע"י תפילה, אבל לא אמר שאין בה הנאה של כלום. ואע"ג ד"מסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה", הוא מפני שהתפילה תביאהו לרכך לבבו ולקרב חפצו אל מה שנראה לו שהוא טוב וישר לפני ד', וע"י מניעתו משמע תורה יוכל לחשוב כל רע טוב וטוב רע, ע"כ תפילתו תועבה, כי תוכל לצאת תקלה מתפילתו וקרבתו ברעיון למוסר וטוב. אבל מ"מ התועלת של הזיכוך הפנימי היא דבר מועיל גם כשלא יכשיר מעשיו להיות קבוע בדרך טובה, מ"מ יפה שעה אחת. ובזאת ג"כ תבחן גדולת התפילה יותר מן הקרבנות, שגם בהיותם שלא כראוי מ"מ יש בתפילה יתרון ותועלת מעט.

ברכות פרק ה׳ פסקה פ״ג

ע"כ מנה יסוד הגלוי שנים עשר מזלות בראתי ברקיע, נערכים נגד חדשי הלבנה, שהוא ודאי לרוח ישראל המונים ללבנה, המאור הקטן, שאינם חפצים בגדולות גשמיות כ"א בחוזק כחם הפנימי לאלהים.

ברכות פרק ה׳ פסקה ק״ח

ככל שאדם מפנים יותר את ידיעותיו, כך יתאפשר לו להשיג ידיעות נוספות

יש שישכיל האדם בהשכלות אמתיות אבל ישתדל לציירן לפי מה שהן עומדות מחוץ לנפש, ובזה עוד לא יבא לתכלית העומק של ההכרה האמתית, מפני שאין האדם מוכשר לדעת כל נשגב כ"א כפי הערך שהדבר מצויר ביחושו לנפשו. וע"כ המשכילים בהשגה אלהית, והם קובעים את נקודת השקפתם מחוץ לנפשם, בהם תגדל מעלת החכמה על מעלת היראה. כי היראה תבא רק בקחת האדם את אופן ההנחה שינוחו המושכלות בנפשו ג"כ לענף מענפי ההכרה האמיתית. ובהיותו משיג שנקודת האמת תימצא רק ביחסו הפנימי אל כל השגה, א"כ התכלית של כל ההשגות, שהיא הדעת [את] אלהים, צריכה ודאי להיות נקבעת בתוכו מצד יחסו אלי', וזה יהי' עומק האמת בהשגה. וזהו שאין לו להקב"ה בבית גנזיו, עומק ההשגה באמתת ד' אינה כ"א אוצר של יראת שמים בלבד, בהיותו מבקש את האמת בנפשו הפנימית ישיגנה. אמנם זאת היא מדת כל אדם, שאין האמת מתגלה אליו כ"א כפי הכרתו ורישומו הפנימי. לא כן משה רבינו ע"ה שעליו נאמר "בכל ביתי נאמן הוא", והשגת המציאות והאמתיות הרוחניות נשגבו אצלו בטהרתן גם לפי מה שהן במעמד כלל המציאות, ע"כ יראה לגבי דידיה היא מלתא זוטרתי, ובא ללמד אותנו דבר גדול, שלא נבקש להעפיל להצטיירות האמתיות כפי מה שהן מצד עצמן, כי אין זה מחוק שלימותינו, כ"א לבקש את האמת המצויירת כפי יחושה אלינו, אז יהי' לנו כעין אספקלריא אל האמתיות הקיימות מצד עצמן. ע"כ הצד המעולה שלנו, שאנו מוצאים לערכינו בבית גנזיו של הקב"ה, הוא יראת שמים, ואצל משרע"ה היתה ידיעת השם ית'. ואמר "ואדעך למען אמצא חן בעיניך", לא התפלל על היראה שזאת היתה תחלת מעלתו, "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים", כי כבר היו בידו באופן נפלא רישומי האמתיות כולם כפי הערך שצריך להצטייר בנפשו. והוצרך שיעביר ד' ית' כל טובו על פניו, מחוץ לו, ויקרא בשם ד' לפניו, הכל ידיעות מחוץ לנפש. ע"כ עליו נאמר "כי לא יראני האדם וחי", כי הידיעה באמתת השם ית' מצד המעמד של ציור האמת חוץ לנפש, מנועה, ע"כ א"א לראות באספקלריא המצוחצחת, שהיא היתה מעלתו של משרע"ה, את ד', והיתה אפשרית להאמר אצל ישעי', מפני שכך היא מדת כל הנביאים כולם, להגיד רישומי האמת כפי ההצטיירות הפנימית ויחוסה, שהיא מעמד אושר האדם ורוממות הצלחתו בנחלת האמת. וממילא מובן שהמשקיף על יחס הציור כפי שראוי להיות בתוך הנפש המרגשת וחושבת, יש הבדל בין אם אינו משקיף לעולם כ"א מגבול תוכה וחוג ציוריה הפנימיים, ובין המשקיף גם על זה מחוץ לנפש ויחוסה כ"א לפי המעמד האמיתי באמתת המציאות, שאין ערוך לערך הגדולה של הראשון על האחרון. ע"כ גם היראה של משרע"ה שהיתה מלתא זוטרתי לדידיה, והוא דבר לפי האמת, שראוי לדעת שמדרגה שאנו נשאלים עליה מצומצמת היא, ולא כפי כל כחה של האמת מעצמה, מ"מ היראה שלו היא כלי גדול, שההשקפה על יחס הנפש להאמת הבאה מגבול הגדול של כלל המציאות היא נשגבה מאד. וזה הי' ציורו דמשרע"ה באמרו "כי אם ליראה", אמנם יש לו. ובערכנו אנו תהי' זאת הבקשה עצמה כלי קטן, אבל אין לנו, וזאת כל פרי מגמתינו שנרדוף להשיגה. והוסיף המשל להחכימנו, כי א"א כלל שיהי' דומה ציור עומק היראה מצד סוגה של משרע"ה גם בהשפילו להשקיף על ערכינו כפי מה שהיתה מצוירת אצלו, אלא שבשינוי הערכים תהי' התוצאה של האמת כפי המקבלים נכונה ומתאימה לסידור החכמה העליונה, שזהו רצון אדון כל, "המגביהי לשבת ומשפילי לראות בשמים ובארץ".

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ח

סגנון התנהגותו של אדם מעיד על פנימיותו כשמעמיקים להתבונן

היום הוא מיוחד יותר לפעולות מתחדשות ממעשה האדם, ע"כ אין ההרחקה מהטבע מזקת כ"כ כ"א ברשימה קלה שמודיעה סימן לפרעות העיכול הטבעי. ובלילה שהאדם ראוי שיהי' נמצא בו במצב טבעי יותר, ע"כ הוא זמן השינה שהיא מצב טבעי גמור, תגדל הסכנה. ובחלק המזון הרוחני תמצא ג"כ דוגמתו, כי המתרחק מהמקור הפשוט בתורה ויראת ד' תתקלקל מוסריותו, אמנם בהיותו ער בשכלו ובלבבו נטי' לרוממות ומעשים טובים, שאז הוא יום לגבי הנפש וכוחותיה, לא תגדל הסכנה ע"י ההרחקה מהמקור הטבעי, מ"מ שמץ קלקול ימצא ורושם של פריעת מוסר בתכונות הנפש לא ימלט מלהיות בא ע"י הריחוק מההדרכה המקורית לגמרי בתורה וחכמה. דוגמת ריח הפה, גם בהיות האדם ניכר בסגנונו על מחשבותיו הפנימיות, ע"כ בהיות איזה קלקול פנימי נמצא יוכר בסגנון לחודר היטב, וזהו ריח הפה. ובלילה בהיותו נוטה למצב שפל, בהתגברות עליו מדותיו הבהמיות, שהוא לילה המוסרי אצל הנפש, אז תגדל מאד הסכנה והתגברות המדות הרעות שמביאות ג"כ פיתוי לדיעות רעות תוכל לבא עי"ז, כי יעלם מעיניו הוד האמת הפשוט, מריבוי הענפים המסתעפים בהיותו מתרחק מהמקור, וידאג מפני אסכרה, המתחלת (בפה) [בבני מעיים] וגומרת ב(בני מעים) [בפה]. ודוגמתה בחולי הנפש, [אולי צ"ל תחילתו] זחיחות הדעת בדברי דופי וסופו השחתה עזה בדיעות עקריות הגוררות מעשים רעים שמשחיתים את האדם בכללו ומוציאים אותו מעולמו חלילה. ע"כ ראוי להתבונן מטבע ארוכת הגוף על ההדרכה הנפשית, להרחיב דעתינו בתורה וחכמה עם הקירוב התמידי אל המקור הראשי הפשוט, שהוא אמונה ויראת ד' ורגש לב ישר כאשר עשה אלקים את האדם.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ה

האופן של הישרת הדרך, בימי הבחרות ביחוד, שכוחות הגוף והנפש המה בתקפם וחמדת החיים עזה עד מאד, היא בשני אופנים. הדרך הרגיל הוא, שאע"פ שכל רגשי היופי הם טובים ומרהיבים את הנפש ומי שהוא צדיק תמים שמשתמש בהם בדרך ישרה ודאי הוא דבר טוב ונעים, כי לא לחנם נברא הרגש הגדול הזה באדם. ולא עוד אלא שרגשי היופי הם מפתחים כחות השכל ומגדילים ג"כ את הכוחות הנפשיים הטובים, דירה נאה אשה נאה וכלים נאים הם מרחיבים דעתו של אדם. הריח הטוב שהוא המושג הכללי של ההנאות היפות שראוי רק לבעלי נפשות עדינות והרגשות זכות, ע"כ אמרו חז"ל במוגמר שהוא דבר שאינו שוה לכל נפש, ואמרו "חמרי וריחני פקחין", ומי שהתפתח אצלו חוש הריח באופן נעלה אמרו (בסוטה) "בני, טהרה יש בך", שכוחות הנפש כשהם מלאים בגבורתם הם כלים יקרים לכל אשר שאר רוח לו להשכיל ולהיטיב. והנה למרות כל השבח שיש ביסוד היופי בכל זאת ע"פ הרוב יאלץ ההכרח לדחותו בפרט בימי הבחרות, מפני ההפסד המוסרי שעלול לבא לרגליו. כדמצינו באותו נזיר שבא מן הדרום, יפה עינים וטוב ראי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, ובכ"ז ראה להשחית שערו הנאה מפני שפחז עליו יצרו, ושמעון הצדיק נשקו על ראשו ואמר: "כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל", (נדרים). אמנם אם שהדרך הוא דרך משובח לדחות את היופי שאינו כ"א טוב חיצוני מפני הפסד עקרי, אבל כל זמן שיאלץ ההכרח לשחת איזה דבר טוב ויקר אין זו מציאות שלימה. והמעלה היותר עליונה היא שיהי' השכל שלם כ"כ וכוחות המוסר כ"כ חזקים, עד שיפונק גם רגש היופי בכל צבעיו ופרטיו, והם עוד יוסיפו הוד והדר לשלימות האמיתית של המוסר הטוב וקדושת ההנהגה ודעת אלהים ביראת ד' ואהבתו. והנה הריח של הלבנון הוא צד היופי שבו, שבא מרב כחו הטבעי של צמיחת ארזיו הנשאים והרמים, ודומה צד הריח הטוב שבו לצד היופי, וצד הגבורה שבארזיו לצד הטוב הפנימי שבנפש, ותחת שבזמן הזה שעוד לא בא העולם לשכלולו ו"לפתח חטאת רובץ", אי אפשר כמעט להמצא בחור בישראל שלא טעם טעם חטא כ"א כשמהרס ופורץ פרצות בחוקי הנימוסים המיוסדים מטעם היופי ומבטלם. ואם רואה יצה"ר אדם שמסלסל בשערו, אומר: דידי הוא, הרי שצריכין למעט היופי והריח הטוב, וגנאי לת"ח שיצא מבושם לשוק, והכל הוא מפני שליטת היצה"ר והמדות הרעות שאי אפשר לקבל רוב טובה. ע"כ מחלישים ג"כ כוחות טובים שאינם עיקריים כ"כ כדי להציל העיקר. ומזדמן לפעמים שהמראה החיצוני של אדם נעלה במוסרו ויראת ד' עושה מחוץ רושם בלתי מרהיב את הנפש. ונקרא ת"ח פתיא אוכמא, בפרט אם הוא בימי הבחרות ועומד במדרגה חשובה ביראת ד'. ע"כ אמר שעתידין בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, שלא יצטרכו לחסר מנפשם שום טובה ושום הוד ונעם המרחיב את הנפש ומחזקה, כי בזמן חסרון המוסר מחלישין כחות הנפש ע"י מה שאין נותנים לכל כח את כל התפתחותו. אבל לעת השלימות יתנו ריח טוב כלבנון, שההוד וההדר והרחבת הנפש הבא מהשלמת כל תנאי הרגשת היופי יהיו שלמים אצלם בכל פרטיהם, ולא די [שלא] (ש)יעיקו להשלימות הפנימית אלא יחזקוה. והריח הוא הציור של הנוי הפועל רגשי הכבוד של חוש היופי על זולתו. וזאת היא המעלה העליונה שבהרגשת היופי, וזה יבא דוקא מצד הקדושה והשלימות, כי לא תהיה עוד מלחמה פנימית כ"א כל כוחות הנפש יכירו ויודו הטוב העליון של עבודת השם השלימה, וכמו שהובטחנו מפי השם ית': "ואולך אתכם קוממיות". והנה המעלה השלימה של העמדת כל הכוחות על מכונם ומלואם תהי' למנה למי שלא טעם טעם חטא. אמנם מי שנכשל בחטא, כפי ערך הרושם שעשה עליו החטא, שבא מצד שלא רצה לותר שום הרגשה נעימה בעוד שלא הי' מוכשר לקבלה, יופחת לו משלימותו ביחש קבלת הכח הרענן של שלימות ההוד בכל תנאיו, ורמזו ז"ל בב"ת: יש שעושין לו צלצל ויש שעושין לו ענק כו'.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ו

ויופי המקרים שבזמנים מתחלפים, שהולכים על סדר נקצב ונערך אחד באחד יגשו, יביא אותנו להסתכל גם ביופי הפרטי של כל נוצר, עד שלא תמצא שום מקרה של פעולה שלא ילוה עמו היופי, ואפי' האומנו[יו]ת שיסוד רובן הוא בתועלת החיים החומריים בסבתן העקרית, נלוה עמהן בהכרח חק היופי שכ"א ייפה לו הקב"ה אומנותו בפניו, ויש יחש לאומנתו של כל אחד ואחד עם כחות נפשו עד שלא תשאהו רוחו להחליפה באחרת. וזוהי התבוננות מעולה על דיוק ההשגחה העליונה ושלא יש דבר נעזב מחכמת אדון כל המעשים, והיינו דאמרי אינשי תלי קורא לד"א ואיהו דידי' עביד, פי' אפי' תשתדל לצייר לפני העסוק במלאכה פחותה שלפי ההשקפה יש בה עסק עם כיעור, להתוות לו מלאכה אחרת שיש בה עסק עם יופי, לא יתבטל עי"ז מחשק מלאכתו אע"פ שחק נפשי הוא לכל אדם להמשך אחר היופי, אלא שיש כאן חק יופי חזק מאד (המתאמת) [המתאים] את אומנותו עם חוקי נפשו, ואפי' יחש הכיעור הוא ערוך ביופי פנימי שרב כחו למשוך אליו את נפשו לבל יזח ממנה, כדי שישתכלל העולם בכל דרכי ישובו.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ח

הגבילו תנאי חיים כוללים להתרחק מב' קצוות בהנהגת הנימוס שבד"א בחיי החברה ובהנלוה לו, והם ההתהדרות וההתבזות. ראוי לת"ח שיתבונן בב' הקצוות שלא יפריז על [ה]מדה, ואל תביאהו ההתהדרות להפרזה כזאת שמעוררת גועל נפש מוסרי, לצאת כשהוא מבושם לשוק, (וכדמסקינן במקום שחשודין על מ"ז). וכמו כן אל יהי' נוטה אל ביטול כל נימוס עד שיביאהו שלא להקפיד בהידור הראוי לאדם מן הישוב, לצאת במנעלים המטולאים. סמוך להתנהגות של ההתארה החיצונית היא הריעות והריחוק.