צער

ברכות פרק ד׳ פסקה כ״ד

וחשב ר"ע כי נשאר בהסכמתם שתתחלק מעתה נשיאות התורה מנשיאות המדינית וע"ז לא הסכים, שאמר כי בסוף אף שיהי' הנשיא צדיק תמים, מ"מ כ"ז שהוא קשור בהנהגתו ג"כ בעבותות התורה, ובני ביתו יודעים שיש להם יחש אל התורה והת"ח, ע"כ יש להם קירוב הדעת ורגש כבוד לת"ח, אבל בהיותם יודעים שאין לבית אדוניהם דבר עם מצב התורה, יהפכו לשונאים ורודפים לת"ח וידחקו רגל התורה. וכמו שבאמת אירע כן בבתי רישי' גלותא, כמסופר בגמרא כמה פעמים, ע"כ אמר שמזה ימשך שעבדי ר"ג יצערו ת"ח.

ברכות פרק ד׳ פסקה מ״ו

ציור הנפש צריך להיות לפני התפילה, כאילו היא נחלשת ממשא קדרות הרעיונות הרחוקים ממושגי השלימות ואור פני מלך חיים, ורק בזאת תגול מעל לבה המשא אשר יכבד עליה, בשפכה שיחה לפני יוצרה ואביה שבשמים, ובזה תוסיף הנפש אומץ ותחת רוח כהה תעטה מעטה ששון, ורוח חדשה בעז וחדות ד' תהי' עמדה.

ברכות פרק ד׳ פסקה נ״ב

תכלית הצרות

העוברה סובלת צער הריון, אמנם כל הצער הוא לתכלית השמחה של לידת הילדים המשמחים לב הוריהם, כן כל צרות הבאות על ישראל הם ודאי לתכלית טובה ונעלה, "אם יולד גוי פעם אחת". אמנם יהיו ג"כ צרכיהם לפניך. כי צרכי הזמן דורשים את שלהם ואינם יכולים להבליג ולסבול יותר מכחם, בשביל התכלית הטובה שתצא מזה בעתיד, ע"כ תשמרם ותספיק צרכיהם גם בהוה.

ברכות פרק ה׳ פסקה ט״ו

יש שני אופנים לשמח את האדם: האופן האחד הוא לשכח ממנו את עמלו ולהסיח דעת מכל הדברים המעציבים. אמנם שמחה זו איננה שלמה ומתמדת, כי הלא הדברים שהאדם מתעצב עבורם הם קיימים ונמצאים ומערבבים את שמחתו. ע"כ הדרך המובחר הוא הדרך השני, שהאדם יצייר לעצמו באמת הדברים שמעציבים את רוחו, ויעמיק וישכיל בשכלו שאפילו בשביל הדברים שהם הסיבות היותר גדולות להתעצב אין בהם דרך עוצב באמת. כי כל מה שברא הקב"ה הכל הוא לטובה, וגם הרע הגדול של המות אינו רע וראוי להתעצב עבורו, כ"א להשתדל להשלים תכלית החיים כראוי. אמנם באמרם, לישרי לן, אמר להו וי לן דמתנן, כלומר נצייר תחילה הדברים שאפשר להתעצב עבורם, ונשכיל כי באמת אין לאדם כלל על מה להתעצב, רק להתחזק ללכת בדרך השלימות לעסוק בתורה ומצות, ואז הוא מביא עצמו אל תכלית החיים, ואין לו להתירא מן המות כשהשלים חוקו. וכיון שהתורה והמצוה מגינות גם על מר המות, ק"ו שהן מגינות על יתר הדברים שהאדם מתעצב עבורם, שכולם הם פחותים בעוצב מן מר המות. ע"כ בזו ההשתכלות סרו כל דרכי העוצב, והאדם מתעורר בשמחה אמתית ושלמה והוא בטוח מכל הרעיונות העלולים לערבב את שמחתו, ע"כ יענו על הצעת העוצב, הי תורה והי מצוה דמגנו עלן, וראוי להיות אך שמח, וחדות ד' תהי' מעוז ליראיו וחושבי שמו.

ברכות פרק ה׳ פסקה כ״ו

החושד את חבירו בירידת מעלה ממה שהוא יש בזה שני היזיקות: האחד, צערו של הנעלב על עלבונו, שאפילו במחילת הנעלב מצד טוהר נפשו ראוי העולב שיפייסו.

ברכות פרק ו׳ פסקה כ״ו

גם ראוי להתעורר כי האדם בהיותו חסר איזו שעה את מזונו ימצא שקט לנפשו בהנאות הרוחניות שהן חלק נפשו המשכלת, והבע"ח כשיכאב לו ויציקהו צער הרעב, אין לו במה להשקיט נפשו. ע"כ בזאת התכונה של מצות חכמים זאת הרמוזה ג"כ במקרא מלא, ימצא גם נדיבות נפש ועז משפט והתרוממות האדם אל הוד החכמה והמעלה האמיתית.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״א

הערה מוסרית ראוי להסמיך, שבמזון הנפש יש ג"כ כח המרירות הנפרזה, שמביאה לחרטה גדולה עוברת כל גבול בהתעטף עליו רוחו ונפשו מרה לו בזכרו עונותיו. וזהו אורח אחר מאורח הדרך של יראת העונש ומעולה ממנה, שהוא בא מצד טוהר הנפש שמר לו מר עזבו את ד', והמרירות היתרה הנפשית היא כערך החרדל שבמזון הגוף, אמנם הוא מטהר ומקדש את האדם ומונע חלאים נפשיים מביתו, אבל לא ישתמש בצד הגבורה שבזה בכל יומא, דקשה לחולשא דליבא. שהמרירות היתירה תחליש את לב האדם הרבה ולא יוכל להיות שמח בעבודת ד', ולא יעצר כח ג"כ לגבורה במלחמתה של תורה והרבות פעלים במעשים טובים. ע"כ רק לפרקים ראוי להשתמש באורח מוסר הנעלה הלזה.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ב

הרגשת היופי ראוי לאדם שלם שלא ימשך אחריה יותר מדאי, עד שיהי' משועבד לה ולא יוכל לסבול דבר שאין בו חן ויופי חיצוני. כי באופן זה יהפך לו זה החוש שניתן לעדן את החיים ולהרחיב את הדעת ולשמח את הנפש, למקור דאבון ושממון נפש, כי בכל מקום אשר [לא] יתמלאו בו חוקי היופי לפי טעמו ימצא בו קצפה ומפח רוח.

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ג

המוכנות להצטער כדי למנוע צער מחבירו

ראוי שיקנה האדם, עם חלק ההקפדה על רגש היופי שהוא מתנהג בו בחיצוניותו, ג"כ הרגש שלא בשביל הקפדת הרגש למצא רק קורת רוח לעצמו מיוסד הרגש הזה, כי ברוב החיצוניות ירגיש בו זולתו יותר מהאדם עצמו, אלא שראוי להשתמש ג"כ בזאת הקפידא עם הגבלותיה לרומם את הנפש למעלת אהבת רעים במעלתה העליונה, של מאי "דעלך סני לחברך לא תעביד", וביתרון של דיוק הראוי לנפש עדינה וישרה. כי ישים תכלית התהדרותו, למנע מחבירו אותו רגש הבלתי נעים המתעורר לרגלי מחזה בלתי נאה, ומכש"כ כעור. ויכוין עם זה להיות גורם לאותה קורת רוח שבאה מראיון של יופי וסידור. ועי"ז יביא לו ההרגל של הקפדת היופי הטבת המדות במדה מרובה, וראוי לפ"ז להרשים בזה במה שיראה בפועל, שכ"ז שזה הרגש אינו עובר לזולתו הוא מקטין ההקפדה. ע"כ בגילדא שאין רואה, אע"פ שבעצמו הוא מרגיש ג"כ קצת אסטניסות מהמראה המכוער של טלאי ע"ג טלאי, וכן בביתא ובימות הגשמים, מ"מ יפה לקבל אותו הרושם לפעמים, כדי להטביע בעצמו הרגש של תעודה שנמצאת ג"כ בדרישת היופי, בההתפתחות של ההכרה עד כמה החובה מוטלת להיות מרגיש את עומק הצער והעונג של זולתו, ולהשתדל בהוספת עונג ושמחה לחביריו, ולהתרחק מכל דבר הגורם איזה צער וקוצר נפש, אפילו באורח רחוק. והנה שלשה סוגים כוללים ישנם באופני הנהגת רגש הנימוס, שיש להבחין הצד שאינו מורגש לזולתו ובזה יהי' ראוי לקבע בו צד של מיעוט הקפדה, כדי להקנות לעצמו ע"י הקפדת היופי החיצוני הרגש של אהבת זולתו, והכניסה בתוך תוכו של רגשות נפשו. והם: א', מצד טבע הענין שאינו נוגע לזולתו ולא ימצא עסק בהרגשה זו להתנעם בה או להיות (צעור) [מצטער] ממנה אפילו רק באיזה רושם של קוצר רוח. ב', מצד המקום שלא יגיע לזולתו שמה הרושם מפני המרחק וכיו"ב. הג', מצד הזמן והמקרים הסמוכים לו.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ט

וההפך מרשים שיבוש בכח המדמה היפך ההוראות הטובות של אלה המניעות, ושיבוש [כח] המדמה הוא מקום לכל ההפסדים הבאים מכחו במוסריות ובגופניות. הכח המדמה בהשתבשו, הוא גורם לתאוות רעות שראוי להיות מלא מהן בושה וכלימה, ומכסיפות את אור פני האדם והצלם האלהי שבו. וזה תכסיפית, מגזירת כסף חמדה, וכיסופא - בשת בארמית, והכספה - כחישות ומיעוט ההבהקה, שהוא נפילת אור הנפש הבא מכח נביכת הכח הדמיוני שבאדם ונגעי בנ"א שהוכנו לשבט אלוה על איש הולך באשמיו, רק בשיבוש הכח הדמיוני מוצאים הם מקום לפעל הצער הפחד וכל אלה הציורים הרעים הנמצאים בעולם.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ד

...ההכנה המהירה לתן מקום לעזרת הבריות בין בדברים גשמיים, ואפילו בדברים רוחניים כעזרת התפילה וההשתתפות בצערו, שמקיל עכ"פ את צרת הנפש הפנימית של היחיד, היא אמנם מביאה רפיון פנימי וכשלון, בהיותה מחלשת את כח הכבוד הנפשי שהוכן למען טובת האדם וגבורתו הנפשית הנחוצה לו לטובתו החמרית והרוחנית.

ברכות פרק ט׳ פסקה פ״ב

ובכלל הציור שראוי להצטייר מזה הפסוק הוא, שיהי' ענין של רע במצב החולם, שיארע לו ביחשו אל בניו ובנותיו, ואותו הרע יהי' ענין כזה שא"א לו לבא כ"א ע"פ הקדמת הטובה של מציאות הבנים והבנות. זוהי הרעה הכללית אבל עדיין יש לשקול את הערכים, ערך הטובה והרעה, שההוראה תהיה נכונה. אם נצייר שאמנם תהיה במצבו איזו רעה ומורת רוח ביחשו לטובת מציאות בנים ובנות, אבל תהי' רעה כזאת שהטובה ממתקתה, מעוצם מיעוטה וביטולה נגד שמחת הלב של הטובה. ויש ג"כ לצייר ציור של רעה שמאבדת את טעמה של כל הטובה. ולרבא שא"ל כבישתיה, צייר את הרעה באופן מכריע ומאבד את הטובה. ולאביי צייר ג"כ מחזה של מורת רוח, כיון שגעגועיו על בניו ובנותיו, וטוב הי' לו אם היו כולם נשואין בעירו, אמנם מה נחשבת היא הרעה לעומת הטובה, ופתר כי אין המחזה מתאים ע"ד הערך של הרעה עם הטובה, כ"א ע"ד ההרכבה הכללית שלה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ב

החיים של ההרגש שהם הבסיס לחיי השכל נמצאם מוגדרים בחמש תכונות כוללות: צער...ראוי אמנם להבחין את ערך כל אלה ההרגשות שהחיים יהיו מלאים ענין רק לפי מדתן, בין ערכן האמיתי ובין ערכן הנחלש, מצד מיעוט כח שיש בחיים שלנו...והנה הצער מתגלה בכל עזו באמת רק בערך ההריסה המוסרית, שעצם תכונת הצער בנפש נועדה בעיקרה לזאת המטרה של ההשלמה של החלק היותר גבוה שבחיים, שהוא סידור החיים באורח הטוב והצדק האמיתי שהוא הצדק האלהי. מקום ששם מתגלה לעצם הנפש המרגשת את הרגש האכזרי שפועלת עליה ההשקפה האמתית של אבדן הטוב היותר נחמד, האוצר היותר יקר שבכל אוצר החיים, שם רק שם מתגלה כח הצער בכל כחו. ואש, שהוא ערך ציורינו במעלת הצער, הוא רק כעין צל ודוגמא לערך הצער המגיע מהכליון המוסרי, אחד מס' בגיהנם.

ברכות פרק ט׳ פסקה קט"ז

תפקידו החינוכי של הצער

וכאשר באמת אין ראוי לאדם להתעצב כ"א להיות מגביר חילים לפעול אך טוב, והעצב נברא בתכונת הנפש רק להיות למעורר לסור ממוקשי רע שהם מדאיבים בהחלט, אבל לא לעשות ממנו קנין נפשי.

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ט

האנחה יוצאת מלבו של אדם אחרי שכבר קדמו לו המון רעיוני עצב גורמים להוציא אנחתו אל הפועל. וכל זמן שיש אפשרות בלבו של אדם לעצור אנחתו אינה יוצאת החוצה כ"א כשכבר נמלא לבו מיגון ומרירות נפש.

ברכות פרק ט׳ פסקה רל״ג

החיים בכלל הם מחוברים ממחזות שונים, מחזות של צער ושל שמחה, יגון וששון, שרק בהתמזגם הם מקבלים את תכונתם האמיתית, ששם חיים יקרא להם. ע"כ החכם האמיתי המכיר את החיים לכל פרטיהם, לא יכבד לו לשאת את כל צדדי החיים, כי יודע הוא שרק במיזוגם הנערך הם נמצאים ע"פ תכונתם. למשל, אפלת הלילה כשהיא לעצמה אינה מקובלת, בהתמזגה אמנם עם אור היום וישקלו זה לעומת זה, היא נכונה. כן הצער מתמזג עם השמחה והנחת וכיו"ב. אמנם לפי ערך גודל החיים, כן יהיו גדולים רישומי ההפכים שלהם. מובן הדבר שתכלית הכל הוא הטוב והנחת, העדן והעונג, הצער היגון והמרירות אינם באים כ"א לשימוש, כדי להמתיק על ידם את ערך הטוב והעידון, ע"כ מי שלא ידע את גדולת ערך החיים בכללם, וכמה גדולים הם במושגם העמוק של האושר והשמחה לפי האמת הנצחית, הוא כשיסתכל על חלק אחד של צער ויגון, ישתומם על מעשה ד'. אבל החותך חיים ב"ה, שלפניו נגלו כל צפוני החיים לכל עמקם ארכם רחבם וגבהם, הוא יודע שאותו החלק של הצער שנראה נורא מאד, איננו כ"א כערך גרגיר החרדל והמלח הבא לתבל את הקדרה שהיתה מבלעדה מחוסרת תבלין. ע"כ הפתרון השכלי, למה צריכה העמדת התורה בישראל להביא יחידי סגולה למצב מחריד ואיום של קבלת יסורי גוף נוראים כזה, זו תורה וזו שכרה, התשובה האלהית, הרחבה מני ים, היא שהוא נערך יפה מאד לפי ערך חלקם בחיים. ואם לכונן המזג של הטובה הנפלאה הקיימת והארוכה, שתהיה ניכרת בהכרת החיים בהשקפה מפולשת, צריכה למצב של גרעין מר כזה הנורא מאד בהיותו נערך לבדו, נדע כמה ענוגים דשנים ומעודנים הם החיים, "מה יקר חסדך אלהים".

סדר זרעים פסקה ב׳

וכן הוא במדת העניות, ודאי כמה מדות טובות נמשכות ממנה, הטבת המדות האנושיות וריכוך קושי הלב, ועצם נטיית ההתנדבות וההשתתפות בצערו של חבירו, והיציאה אל הפועל אהבת הטוב והחסד, שהן תכונות יקרות, שמכתירות את הנפש האנושית לעילוי יקר מאד, בהיותן מצורפות אל עטרת השכל וההשגה האמתית, והן באות לצאת (בפעלם) [לפעלן] רק ע"י מציאות העניות, וכאלה טובות רבות בלתי ידועות לנו, עד שהעניים בעניותם הם ג"כ נוטלים חלק בעבודה האנושית הכללית, להביא(ו) לתכלית(ו) המאושר[ת] כמו כל העובדים כולם.

סדר זרעים פסקה ח׳

מראה האומללים ובעלי המומין מעכר את רוח הרואה אותם, ומביא לפעמים לידי יאוש והשקפות בלתי נכונות בדרכי ד' בעולמו.

סדר זרעים פסקה ט״ו

א"כ תיקון המעשרות כהלכתם הוא כולל את יסודי חובות האדם כולם, וללמד על הכלל יצאה תורה במצות וידוי, שלא יפליג האדם עצמו לדון תמיד את נפשו לכף חובה, ולמצא עצמו חייב ובלתי ממלא חובתו גם במקום שהוא ממלא אותה, כ"א ידון על עצמו ג"כ בקו האמת, בעין פקוחה לדעת את מעשהו למצא קורת רוח ושמחת לב במעשה הטוב, ואז יתבררו לו דרכיו, לדעת ג"כ את חלקי הרע שבהם, למען יסור מהם ביותר אומץ, בהיותו מעריך את שמחת לבבו בגלל הטוב, וצערו ועצבונו ונפילת רוחו בגלל הרע. ע"כ דרוש לנו וידוי המצות לפרקים לחזק לבבינו אל דרך ד', כמו שדרוש לנו וידוי הפשעים למען סור ממוקשי רע.

סדר זרעים פסקה י״ט

כי אין בבריאה שום דבר באין מטרה מוסרית, ולולא שלפי המצב המוסרי האנושי המות והפגעים מוכרחים לו, כמו שמוכרחים ג"כ חבלי לידה וצער גידול בנים לסבת נפילת המצב המוסרי, שלולא הצער והחבלים לא היו הבנים חביבים כ"כ להתנדב בגידולם וחינוכם בסכום העמל הטורח וההוצאה הרבה (שדורשת) [שדרושים] לזה, ע"כ רק בעקב החטא נאמר "בעצב תלדי בנים", וכשיותקן המוסר תהי' אהבת הבנים נובעת מרגש היושר והמוסר המרומם, ומצד הערך החינוכי לא יהי' האדם צריך לפגעים. ולבד מה שכח המוסרי המרומם בעצמו יהי' מספיק לאהבת הבנים וחבתם, עוד לא יהי' בגידולם אותו הטורח והעמל שישנו כעת מסיבת הפגעים והחלאים הרבים הבאים כולם בשביל תיקון מצב המוסרי המקולקל. "תשב אנוש עד דכא ותאמר שובו בנ"א".

שבת פרק א׳ פסקה ה׳

על האדם לכוון את רגשותיו בהתאם למצב בעולם, ובפרט במעגלים הקרובים אליו, ולגלות את כוחותיו בהתאם לכך

היראה והאהבה הן שתי נטיות ראשיות שהאדם צריך לקנות את שתיהן למען ילך בדרך ד' התמימה. אמנם תוצאות היראה היא לפי מושגיה המתפשטים נמיכת רוח וכניסות הכחות למען לא יתפרצו מגבולם לחבל את דרך הטוב, היפך מזה תהיינה תוצאות האהבה הרחבת הכוחות הטובים שבאדם למען יוסיפו עשות חיל. והנה האדם לא יוכל לדעת בפרטיות איך לתן משקל לרוחו, מתי יבור לו הזמן להשריש בתוכו ציורי היראה ומתי יקבע זמנו לציורי האהבה המרחיבים את הלב. אמנם העצה היותר מאושרת בזה היא להשקיף על מעמד הכלל, העולם והנהגת ד', שמסיבות יתחלף, פעם יעטה שמחה ורוח גיל ופעם תתחולל סערה ומצבים מבעיתים. והאדם היחידי ראוי לו שימצא את עצמו בתור חלק מכלל המציאות, לפחות אותו החלק הקרוב ומתיחש אליו ע"פ הכרתו. ע"כ זה הוא המשקל היותר מכוון לדעת למתי יטיב לאדם דרכו המוסרית אם ירבה לצייר בנפשו קניני היראה המוסיפים מחסום לכחות הרעים, ומתי ירבה בקניני האהבה המרחיבים את הכחות הטובים. דהיינו בהיות צערא בעלמא, הוא אות כי התכונות הנמשכות ממעמד הצערא דעלמא הנה חסרות אז בדור. ע"כ אז הוה פכר ידיה ושדי גלימיה ומצלי, למען הרבות קניני היראה ומושגיה, שהיות הצערא בעלמא מורה על חסרונם. ובהיות שלמא בעלמא, עת להרחיב כחות הטובים, אז לבש גיל והתעטף בכבוד והוד, כדי להרחיב לבבו ולהוסיף עז ועצמה לנטיות הטובות, כדי להרבות שלמות דעת ואור ד', הכון לקראת אלהיך ישראל.

שבת פרק א׳ פסקה כ״ד

לפעמים יהיו העוני והרדיפות סיבת שפלות רוח האדם, ע"כ יהי' נוטה להרע לחבל ולהשחית. ולפעמים הם יהיו סיבה לישר דרכיו ולהכניע רוחו אל הצדק והדרך הישרה

מדת הצדק העליון היא להתגלגל עם הברואים בכל צדדי האפשר אולי יכינו צעדיהם לדרך הטובה, ולפעמים יהי' העוני והרדיפות סיבת שפלות רוח האדם, ע"כ יהי' נוטה להרע לחבל ולהשחית. ולפעמים אמנם יהי' העוני והשפלות סבה לישר דרכיו ולהכניע רוחו אל הצדק והדרך הישרה. ולהיפך, השלוה והגדולה לפעמים ישפיעו על האדם או האומה כחות טובים לשפר מעשיהם ולהרחיב החכמה והמשרים, ולפעמים יהפכו לרועץ להגביר הגאוה והזדון. ע"כ גלגלה ההשגחה האלהית את מצבם של אלה החטאים העומדים לנס למשל ולשנינה לאות לבני מרי, בשני הצדדים בשוה, וכפי אורך מדת תקופתם המוגבלת הטעימם שפלות והכנעה וגם גדולה ושלוה, ושני המצבים השתמשו בהם אך לרעה, עד אשר הוכיחו לדעת כי אין במציאות תנאי חיים שיוכלו להובילם אל דרך התיקון והטוב. ע"כ נדונו בכליה, "הפוך רשעים ואינם".

שבת פרק א׳ פסקה מ״ד

...אמנם הדעה השלמה תנחם את האדם ותשמחהו, בידיעתו כי אין צרתו מגעת לו מפני סבה מוכרחת שאין להשיבה, שההכרח יוכל להצטייר גם אם לא תהי' לו אחרית טובה תכליתית, שאז אין לאדם במה להתנחם, אבל בהיותו יודע כי היכולת ביד ד' להניח לו מעצבו ולרחם עליו, וכיון שלמרות היכולת העליונה לרחם מניחו בצרתו, ודאי יש ע"ז תכלית טובה, שלפי גודל הצער והמכאוב תבחן התכלית ההיא כמה טובה ויפיה. ע"כ ראוי רק להזכיר את היכולת לרחם, ובזה כבר האדם מנוחם ולבבו ימלא אומץ, בידעו שהאב הרחום שביכולתו לרחם עליו, מיסרו, ודאי הטובה שבזה היא עודפת.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ח

ראוי לאדם להעמיד נגד עיניו את הבריאה מצד הטוב שבה, מצד המנוחה העדן והעונג, מצד הקדושה והברכה שבה, שהם הם יעמדו לעד ולעולם ועוד יוסיפו רב יתרון. האדם באשר הוא אדם יוכל להשתלם בציורו האמיתי והמשמח הזה רק בשעה שלא תתיצב נגד עיני בשר שלו צורת המציאות ההוה בניוולה, שאז תעכר רוחו ולא יוכל להתרומם על המצב ההוה, ולהתגבר על ההפעלה שיפעלו עליו חושיו. ע"כ בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת, שאמנם בקושי יתגבר האדם בשכלו על מראה עיניו, וידע כי אין כדאי להקדיר רוחו הטוב מצד רעות המעבר, בהסתכלו בטוב העתיד העומד אחר כתלנו

...ע"כ בשבת קודש, ראוי לאדם להעמיד נגד עיניו את הבריאה מצד הטוב שבה, מצד המנוחה העדן והעונג, מצד הקדושה והברכה שבה, שהם הם יעמדו לעד ולעולם ועוד יוסיפו רב יתרון, וכל הרעות והצרות, החומריות והרוחניות, הלא יעברו וינדפו. אמנם האדם באשר הוא אדם יוכל להשתלם בציורו האמיתי והמשמח הזה רק בשעה שלא תתיצב נגד עיני בשר שלו צורת המציאות ההוה בניוולה. אבל כמעט יחזה את הצד הגרוע שבמציאות, את המחלות והתמותות, תעכר רוחו ולא יוכל להתרומם על המצב ההוה, ולהתגבר על ההפעלה שיפעלו עליו חושיו. א"כ יאבד ע"י מחזות כאלה הון רב של קדושת הציורים הראויים לשבת קודש מצד הזכרון למעשה בראשית, שיפעול להרשים בלב האדם אהבת ד' וכל קדושת התכונות רק בנשאו דעו למרחוק ויתן לפועלו צדק. ע"כ בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת, שאמנם בקושי יתגבר האדם בשכלו על מראה עיניו, וידע כי אין כדאי להקדיר רוחו הטוב מצד רעות המעבר, בהסתכלו בטוב העתיד העומד אחר כתלנו, בהיות נגד עיניו וחושו מר המות וקדרות האבל הנמשך ממנו, רעת המחלות וצרותיהן המסובבות מהן, שכל אלה יפעלו על נפשו בהיותו עסוק בנחום אבלים וביקור חולים, באותם העשוקים הנאנחים והנאנקים מתגרת יד הרע והקלקול השורר בעולם כעת, בעודנו מלא רשעה ומוטה עמל ואון. ע"כ רק בקושי התירו לנחם אבלים ולבקר חולים בשבת.