קדושה

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״א

הערה מוסרית ראוי להסמיך, שבמזון הנפש יש ג"כ כח המרירות הנפרזה, שמביאה לחרטה גדולה עוברת כל גבול בהתעטף עליו רוחו ונפשו מרה לו בזכרו עונותיו. וזהו אורח אחר מאורח הדרך של יראת העונש ומעולה ממנה, שהוא בא מצד טוהר הנפש שמר לו מר עזבו את ד', והמרירות היתרה הנפשית היא כערך החרדל שבמזון הגוף, אמנם הוא מטהר ומקדש את האדם ומונע חלאים נפשיים מביתו, אבל לא ישתמש בצד הגבורה שבזה בכל יומא, דקשה לחולשא דליבא. שהמרירות היתירה תחליש את לב האדם הרבה ולא יוכל להיות שמח בעבודת ד', ולא יעצר כח ג"כ לגבורה במלחמתה של תורה והרבות פעלים במעשים טובים. ע"כ רק לפרקים ראוי להשתמש באורח מוסר הנעלה הלזה.

ברכות פרק ו׳ פסקה ל״ז

אהבת התורה מצד ערכה וקדושתה, ומצד סקרנות לימודית

חיבוב ידיעת התורה אפשרי בב' אופנים: האחד הוא מצד ערך התורה ושלימותה, דהיינו האהבה הזכה הראויה לה, והב' הוא מצד חשק כל ידיעה שהוא בטבע האדם. והנה הוא תנאי מיוחד לתורה שתהי' האהבה אלי' מצד אהבתה וערכה הקדוש, ע"כ גם דברים ישנים שכבר שמע, בכל יום יהיו בעיניך כחדשים. ורק אז ישמע ג"כ בחדש, שיערה עליו רוח להשכיל ג"כ דברים חדשים, ויהי' כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק כחק העוסק בתורה לשמה, אם שמע בישן, שהוא מורה שהשמיעה היא מאהבת התורה, תשמע בחדש ג"כ. ואם יפנה לבבך מן הישן ולא תאבה רק לשמע חדשות, שהוא אות שאהבת התורה מצד ערכה המרומם והנעלה נאבדה מרגש נפשך ונשאר רק החלק הגס של אהבת ידיעות חדשות, שוב לא תשמע, כי לגס נפש כזה לא תטיב התורה פני' ולא יתקבלו על לבבו עניני התורה, וסוף שיאבד ג"כ החשק הראוי אפי' לערך ידיעות חדשות, כי "רוצה ד' את יראיו".

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״א

תיכף לנט"י ברכה, נט"י מורה על התקדשות האדם והתרחקו מתאות החושים, בהיותן מובילות את האדם לצאת מדרך הישרה, ואז יקבל תועלת של כל ברכה שיסודה הכרת טובה להשי"ת המטיב, כדי שנכיר שאין לנו במה להכיר הטובה כ"א בלכתנו בדרכיו הישרים, להתרחק מהמעשים החומריים השפלים ולמושכם אל הקדושה והרוממות. ומבלעדי כל אלה המוסמכים אל מה שאחריהם לא יפעלו פעולתם בשלימות...וכן הברכה בלא ההערה של התעלות המעשים, תוכל לעשותו נבל ברשות התורה כדברי הרמב"ן, שימשך אחרי ההנאות המורגשות יותר מהמדה, וישמן שהוא מברך את ד' ע"ז ומזה יבא לפחיתות גדולה, ע"כ ההכשר האמיתי הוא הנט"י, המורה שצריך לקדש עצמו מהשפלות של ההמשך היתר לצד החושים, וע"כ אמרו חז"ל: " 'והייתם קדושים' אלו מים אחרונים", ויתבאר בעה"י במקומו. כן הת"ח מכשיר את הדבק עמו שתהי' הברכה שיברכהו ד' בעושר ובנכסים לטובתו, ולכה"פ לא לרעה לו. כי אפי' הגרוע שבבנ"א תפעל עליו סמיכת הת"ח שלא להשחית מעלליו הרבה, ע"כ בהוסיף לו ד' ברכה לא ישתמש בה להרע, ותהי' הברכה הוגנת לו והוא מוכשר לקבלה. ומביא ראי' מב' פסוקים, שנא' "ויברכני ד' בגללך", ואי בעית אימא מהכא, "ויברך ד' את בית המצרי בגלל יוסף". להורות כי יש שמתברך ע"י הת"ח והוא מכיר שברכתו באה ע"י הת"ח, ויש שמתברך על ידו אע"פ שאינו מכיר בזה. לבן הודה והכיר כי באה ברכתו ע"י יעקב, ופוטיפר לא הכיר בזה, שהרי אחר שברך ד' את ביתו בגלל יוסף, מ"מ שם אותו בבית הבור, ומ"מ סגולת הת"ח היא שתמשך הברכה על ידו, מצד היותו מכשיר עכ"פ בכל אופן את הקרוב ונסמך לו, שיהי' ראוי לקבל ברכה, ובלא דעת ורצון יפעלו הכוחות הטובים ואור קדושת הנפש הטהורה את הפעולה הראוי' ברב או במעט, עכ"פ לברכה יהי'.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ג

הפסד המגיע לעולם בסילוק הצדיק הוא כפול. האחד, מצד הסגולה שבהיות האיש הקדוש בעולם בהכרח תימשך על ידו שלימות לקרובים ולרחוקים, וזאת הסגולה היא נעלה מאד. והשנית, מצד התועלת שמקבלים מתלמודו וצדקותיו.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ד

נטילת מים אחרונים באה להעיר על ההרחקה הראויה למי שיעלה בשלימות האנושית מהרושם הבהמי שמשאיר אחריו כל שימוש של הנאה חושית בהכרח. וכל זמן שלא סילק האדם מעצמו אותו הרושם הבהמי שהשאירה בו האכילה, אינו ראוי לברכה, כי לא תתרומם נפשו אל הקדושה העליונה הראויה להיות מוטבעת במברך את השם הנכבד והנורא ב"ה. ע"כ מי שמרגיש יותר בנפשו ההכבדה שמכבדת ההטבעה הבהמית, ומשתדל למהר להסירה ממנו ע"י הפעולה המכוונת לה היא מים אחרונים, הוא באמת מזומן לברכה. ע"כ נקבעה ההלכה להורות שיש יחש לברכה שמתרומם ע"י האדם אל אהבת ד' הטהורה עם נטילה האחרונה. ע"כ רבינו הקדוש ברצותו להעיר ע"ז תחת האמירה בפירוש שיברך, א"ל קום משי ידיך, להורות שרק ההטבעה החומרית שחלה בהכרח על כל איש באשר הוא חומרי מעכבת את המעלה של המצב הנפשי הראוי לברכה. ורב הוה מרתת, חשש שהעיר אותו להשליך מעליו הטבעה חומרית יתירה הרמוזה בחיוב נטילת מים אחרונים, ע"כ א"ל ר"ח שאין כונתו של רבי כ"א על אותה ההטבעה החומרית הבאה בהכרח מטבע החומר בהשתמשו בחושיו והנאותיו, שאין לאדם מצד בחירתו אשמה בזה, כ"א זאת היא מעלת כל שלם להתרומם על זאת הנטיה, ואז ישכיל איך המזון הוא ראוי לברך עליו מאד, שאין בו דבר הגורם הפסד וחסרון כ"א כולו טוב וחסד. כי בהשאר רושם התאוה החומרית הוא מקור נפתח לכמה חסרונות בהכרח, וא"א שיצא מהעיון ברכת המזון לכל פרטיו. ע"כ רק בהיותו נוטל ידיו ומסלק החסרון המוטבע, אז יכיר ג"כ לקבל אותה התועלת הרצויה, כי אחר שמתקדש האדם, גם הנטיות החומריות בכל תגבורת שלהן המה כלים נכבדים להפיק בהם הצלחה רבה וראוי לברך ולהודות עליהם.

ברכות פרק ו׳ פסקה מ״ה

...אם שהדרך הוא דרך משובח לדחות את היופי שאינו כ"א טוב חיצוני מפני הפסד עקרי, אבל כל זמן שיאלץ ההכרח לשחת איזה דבר טוב ויקר אין זו מציאות שלימה. והמעלה היותר עליונה היא שיהי' השכל שלם כ"כ וכוחות המוסר כ"כ חזקים, עד שיפונק גם רגש היופי בכל צבעיו ופרטיו, והם עוד יוסיפו הוד והדר לשלימות האמיתית של המוסר הטוב וקדושת ההנהגה ודעת אלהים ביראת ד' ואהבתו...וזאת היא המעלה העליונה שבהרגשת היופי, וזה יבא דוקא מצד הקדושה והשלימות, כי לא תהיה עוד מלחמה פנימית כ"א כל כוחות הנפש יכירו ויודו הטוב העליון של עבודת השם השלימה, וכמו שהובטחנו מפי השם ית': "ואולך אתכם קוממיות".

ברכות פרק ו׳ פסקה נ״ה

הצניעות הנימוסית שהיא מחזקת את יסוד העולם נגד הפרעות שיכולה הפריצות הטבעית לחולל במצב המוסרי הכללי והפרטי, היא צריכה שמירה רבה שלא תתמעט מתכונתה וערכה בלב בנ"א מפאת הרושם של הרגילות. ע"כ ראוי שיהי' נשמר אופן הקירוב בין המינים עם רגש של בושה סמוך לו, שהוא מבליט את תכונת הצניעות שהוא ראש לכל מעגל טוב ומבוא להשלמת האדם ולקרבתו אל דרכי השם ית' וקדושתו.

ברכות פרק ו׳ פסקה ס״ג

מצב המשפחה כשהוא בשלוה והשקט הוא אות נכון על שלימות המוסר והמדות שבעם. ומעתה כמה נהדר לנו מחזה השלימות של מדותיהם הקדושות של אבותינו, שכפי הנהוג שאם לא תמצא אחת מהאחיות מנוחה נכונה בבית אישה, אז לא תרצה אחותה [ו]גם הורי' להתחתן עוד עם אחי חתנם הראשון. ולהיפך באשר יראו באושר בתם והצלחתה ימשך לבבם להתחתן עם אחיו. וזוהי מעלה העליונה שבמוסר המדות, וביותר בכהנים שהם בטבע אנשי דקפדי, כדחז"ל בגמ' "ועמך כמריבי כהן". ועכ"ז שמנים זוגות אחיות כהנות היו נשואים לשמנים זוגות אחים כהנים, וכולנה מצאו שלו' ומנוחה בבית אישיהן, עד שדבק לבבן ולבב הוריהן להגדיל החיתון. ובאשר יסוד שלום המשפחה באומה תלוי בחיי הצניעות, ע"כ כפי ערך שיגדל כח יראת ד' וטהרת הקדושה בעם יגדל אשר המשפחה, ע"כ נאה לעיר הזאת שמה גופנית, כדחז"ל על הגפן שאין ראוי לו כ"א הרכבה ממינו, "ענבי הגפן בענבי הגפן דבר נאה ומתקבל"...לב רגז בחוץ לארץ הוא דכתיב. אבל אה"ק היא מוסיפה בקדושתה חן וכבוד ושלום ואשר על יושביה, שגורם לחיי המשפחה לעלות במעלות החן והתפארת להצלחת הגוי כולו, ולמרבה הברכה והשלום.

ברכות פרק ז׳ פסקה ב׳

..."ונרוממה שמו יחדיו", הכרת עוצם חשיבות התכלית באיכות זו, תהיה מכולנו יחדיו. כי בבא הזמן המאושר "לא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ד', כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם". ע"כ בהיות רוממות שם ד' מכוונת לעומת הקדושה העליונה של הכרת ערך איכות התכלית העליונה של כללות ההנהגה העליונה, לא יתכן להיות בה עיקר וטפל כ"א אחדות הידיעה מפולשת בכל הכתוב לחיים...וכשנתבונן ביותר תבא לנו השקפה יותר מופלאת, שהמסתכל בידיעה ברורה בכל דרכי המעשים כולם איך הם מתרתקים לשלשלת אחת נכבדה, הוא לא יפליא עוד בין המטרה אל התכלית, וכל מעשיו כולם קדושים לו כי הם חלקים מחלקי התכלית העליונה, ע"כ הוא תמיד רק קורא בשם ד'. אמנם המקבלים, שאינם ראויים להידיעה הברורה הזאת, יכירו הבדל בין תכלית לאמצעיים, ותהי' מעלת המשיג האמיתי בתור קדושת ההנהגה שאין עמה הכנה וחולין כלל, וזאת היתה מעלת אנשי הסגולה, אוכלי חולין על טהרת הקודש בזמן ביהמ"ק. אמנם המקבלים הדרכה עליונה כזאת יבאו עלי' ע"י שהם באחזם דרכם יאמר עליהם: "הבו גודל לאלהינו", וכפי מעלתו העליונה לא יוכל לעולם להשתתף ב"הבו גודל", כי מעלתו היא קריאת שם ד', ויהי שם עם ד' וקרן (אור) עור פניו. אמנם המעלה הכוללת לכל שלמי המעלה, אם לפעמים יתרומם האדם אל מעלת הקדושה, אבל לא יוכל לעזוב תמיד מעלת הגדלת שם ד', שהיא מעלת הטהרה וקשר המעשים להשגת תכליתם. ע"כ בכתבי הקודש נאמר: "גדלו לד' אתי ונרוממה שמו יחדיו". וזה הוא יתרון האמונה, שעלי' נאמר: "וצדיק באמונתו יחי' ", כי יוכל על פיה להתקדש בדרכיו בהיותו הולך בעצת ד' גם במעלה שלא יוכל להגיע עדיה מצד שכלו.

ברכות פרק ז׳ פסקה ג׳

וזהו הרצון באמרו "גדלו לד' ", בגדולה ניכרת למראה עין, "אתי", ע"י התחלתי בהתעוררות חיצונה המביאה אל הפנימית, ובתור מעורר לפעול על זולתו יש מקום עדיין להרמת קול. אבל "נרוממה שמו", רוממות שם ד' היא ההכרה הפנימית של הוד כבוד עליון וקדושת ההנהגה העליונה ויקרת חסד עליון שאין ערוך לו בכל שפה ולשון, וחקר כבודו אשר לו דומי' תהילה, זאת ההכרה ראוי' שתופיע בכל לבבות הישר מהכרה פנימית, מכח ידיעה עצמית, אחרי ההתעוררות הבאה מהחכמים השלמים המעוררים אל האמת ואל הטוב. ע"כ "נרוממה שמו יחדו". א"כ אין קול כאן עיקרי כ"א יסודה של ההכרה היא הידיעה הפנימית, שהאמן הוא מגלה ענינו. ע"כ קצרו המובן הרחב ג"כ בר"ת, כאמרם ז"ל: מאי אמן, אל מלך נאמן. להורות כי כאן הוא מקום קיצור הדיבור ואריכות המחשבה, ע"כ אין ראוי להרים הקול ביותר מהמברך.

ברכות פרק ז׳ פסקה ד׳

נראין הדברים מסיום לשון הברייתא, שהשיווי של המתרגם עם הקורא הוא העיקר, וכשם שאין המתרגם רשאי להגביה קולו יותר מן הקורא ה"נ אין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מן המתרגם, דכן נראית כונת הדברים של "ואם א"א למתרגם להגביה קולו עם הקורא", דהיינו שהוא מנמיך קולו מהקורא ונמצא קולו של קורא גבוה יותר, ע"כ ימעך הקורא קולו, היינו ינמיכו. מיהו התחילו ביסוד הדבר שלא יגביה המתרגם קולו מהקורא כנראה שבזה יצוק דבר יותר עקרי או יותר מוכרח להזהר, מהצד השני, המובן ג"כ יותר בפשיטות. הערת הדבר, נראה באשר תכלית תורת ד' התמימה ותועלתה בישראל תצא משתי אלה: מיסוד הסגולה והקדושה שיש בתורת ד' שתרומם את כל נפש הנהנית לאורה להיות קרובה אל הקדושה והמאור האלקי, לא לבד לפי עצם הידיעה הנקנית, כ"א בסגולת הדר קדושתה תקנה לבב הדבקים וההוגים בה לרומם אותם במעלה עליונה, כסגולת העוסק בתורה לשמה שמגדלתו ומרוממתו על כל המעשים, שהוא בעוצם קדושתה. והגדולה והרוממות הזאת הבאה מקדושת סגולת אלהיותה של תוה"ק מצד שהיא תורת ד' ודבר פיו, תקנה כל נפש לפי ערכה בעסק תורתינו הק'. והתועלת השני' באה מצד הידיעה, שידיעת התורה תלמד לאדם, ליחיד ולציבור, נתיב יושר ללכת בדרך חיי עולם וחיים טובים ומאושרים ג"כ בעוה"ז. ונגד אלה ב' הסגולות ששתיהן יקרות מאד, הם הקורא והמתרגם. פעולת הקורא על העם הבלתי יודע ומבין בלא תרגום, להפעיל עליהם קדושת סגולת התורה, ופעולת התרגום לרשם עליהם נחיצות ידיעת התורה כ"א כפי מעלתו. והנה הנטי' לאחד הקצוות לבכר יסוד אחד מאלה על חבירו הוא דבר גורם תקלות, והדרך המביא אל ההצלחה האמיתית היא ההכרה להחשיב שתי הסגולות בשקל אחד, באופן שלא יזוז אחד מחבירו. דהנה אם יטה לבבו רק לתועלת הידיעה ותקטן בעיניו סגולת התורה, הלא אז יהי' כאותן שלא ברכו בתורה תחילה, שעליהם אמרו חז"ל שאבדה הארץ. כי הדימוי את ידיעת תורת ד' לכל ידיעה וחכמה אנושית הוא הגורם הקרוב לכבות חלילה נרה של תורה ולסמות העינים מהשקיף אל זוהר קדושתה. אמנם אם יטה האדם רק אל תכלית הקדושה מצד סגולתה, וירף לבבו מעבוד עבודת התורה בשום שכל ועומק הגיון בכל חלקי', בהלכה ואגדה בלשון וסגנון בדקדוקה וכל סעיפי', הנה גם סגולתה מעט תעלה בידו, כי סגולת תוה"ק תוסיף תת כחה רק כפי ערך רב העבודה בידיעתה. ע"כ המתרגם, שיסוד תיקון התרגום הוא מפאת הידיעה, לא יגביה קולו יותר מן הקורא, לבלי להעדיף כח הידיעה על הסגולה, לבלי להשוות ידיעת תורת ד' לאיזו ידיעה של חכמת חול. וכמו כן הקורא מובן שלא יגביה קולו יותר מהמתרגם שלא לבטל ג"כ ערך הידיעה לגבי הסגולה, שלא יזיק חלילה ציור אהבת התורה מצד סגולתה מלהגדיל תורה ולהאדירה. ורבותא גדולה היא זו שאם א"א למתרגם להגביה קולו נגד הקורא ימעך הקורא קולו ויקרא, שלפעמים ניתן רשות בתור "עת לעשות לד' ", שאם יכבידו על הדור להגות רק מצד סגולת התורה כפי ארחות מוסרה, יתרחקו מן התורה מפני שהמה רחוקים מדעת אלקים לפי האמת. אז נאמר "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו", ו"לעולם ילמד אדם אפי' שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה", והמאור שבה יחזירם למוטב, וסופו שיתבונן ג"כ על הוד קדושת סגולת תוה"ק. אבל דבר גדול דברו, שחובה למעך קול הקורא ובלי להכביד ערך ידיעת הסגולה אם אינם יכולים לקבל, כדי שלא תתבטל הידיעה. כי יסוד קיומה של תורה תלוי עכ"פ בידיעה, למען דעת מה יעשה ישראל בפועל. ויסוד הדבר שהסגולה והידיעה נושאים תמיד בד בבד, וכן הי' במתן תורה, דבר ד' הוא נגד הסגולה הפנימית, וקולו של משה על ידו באה לנו הידיעה, וכפי כח ההשתדלות של הידיעה כן נשפעת קדושת הסגולה, והאלהים יעננו בקולו של משה. והוא לימוד לדורות, שכפי ערך ההשתדלות בעומק הידיעה יהי' נשפע ג"כ להועיל יתרון הקדושה וסגולתה, לרומם העוסקים בה, כדבר שנאמר "סלסלה ותרוממך, תכבדך כי תחבקנה".

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ג

מפני שיש לארץ ישראל היתרון שאוירה מחכים, כי התורה בהכרתה הפנימית ראוי שתהי' ניכרת לאמתתה רק בא"י, מפני ששם היא ראוי' להתקיים כצורתה בכל פרטי'. אבל בחו"ל לעומת א"י כל קיום התורה והמצות הוא רק בערך ציונים, כדחז"ל בספרי ודברי הרמב"ן בזה, שיסודה של תורה הוא בא"י. והנה יש יתרון בחכמה בכמות, דהיינו מי שלמד יותר, ואפי' חוץ לבקיאות גם בפלפול וסברא יש ג"כ ערך של כמות, הדברים שאפשר לאמרם בפה ולשון בדרכה של תורה וזה אינו תלוי במקום. אמנם ההכרה הפנימית מתגדלת בטבע בא"י, מפני שהיא מקומה האמיתי, ויוכל המכיר רק להכיר בעצמו יתרון ההכרה. ע"כ יוכל היות שבלא כונה ירום לבבו בהכירו יתרונו שבא מצד קדושת הארץ.

ברכות פרק ז׳ פסקה י״ד

המזוזה תורה על זכרון השם יתברך, כד' הרמב"ם. אמנם עיקרה בימין "דרך ביאתך", להורות על ההשתדלות היתירה הראוי לאדם להשתדל בידיעת שם ד' ית' בהיותו יושב בביתו במנוחה. ועיקר יתרון המנוחה לשלימות הנפש תלוי במה שצריך הכח המדמה לצייר את דרכי השלימות בציור נכון ואמיתי, שע"פ שלימות כח המדמה כשהוא בנוי ע"פ טהרת השכל יתישרו המעשים כולם ויתרומם האדם למעלת החסידות והקדושה. וכח המדמה השלם הוא באמת הבונה את בנין החכמה וחדרי'. כי ההשגה מצד עצמה היא בלתי מוגבלת וע"כ אין לה כ"כ יחש קרוב אל יושר המעשים וההנהגות שהם תולדות השכל המעשי, שצריך שישתלם ע"פ שלימות הכח הדמיוני כשהוא מוסר מכל חסרון. וזאת היא אחת ההערות שראוי ליחש למזוזה, שע"כ נהגנו בשם שדי מבחוץ, לרשום ציור הכרת השם יתברך מפני שאמר לעולמו די, ושם גבול וקצב לדרך ההכרה בגדולתו ית' באופן שיהי' קרוב למעשים טובים ורצויים. וע"כ התפילה שהיא אחת מצרכי השלמת המדמה, אמרי' "חציף עלי מאן דמצלי בבקתא", וכדכתבנו שם בביאורו בס"ד. ע"כ הכבוד הראוי לכל דברים הקדושים וביחוד לחכמים שיסודו מטעם בנין המדמה ותעודתו הראויה לו מתיחש לפתח הראוי למזוזה.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ׳

אמנם אמתת התכונה הראויה לזימון, שהוא להראות שראוי להיות מרומם שם ד' ית' דוקא ע"י הקיבוץ אל האכילה בריעות וחבורה, שלא כדעת הסוברים להתבושש בשימוש החושים, אמנם היא מעלה עליונה ומדת הקדושה שבה יתרומם האדם לדעת איך כל הנאות החושים הן שלימות וחיים אמיתים. ע"כ יאתה רק לשלימי בני אדם, הת"ח, היודעים לקשר הדברים הרחוקים של הפרטים אל הכללים העליונים...מדה הגבוהה שבגבוהות, שהיא מדת הקדושה הראויה לשומה לתכלית הרצוי בזימון ותכלית רוממות ענין הסעודה והרחבתה ע"י קיבוץ וריעות.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״א

ברוב עם תתגדל קדושת רוממות כבוד עבודת השם ית'. אמנם בהיות עיקר השלימות היא הבאה מצד הבחירה החפשית בהכרת האמת לאמתתה ובהישרת דרכיו ע"פ התורה והמצוה. ע"כ אין ראוי להיות קדושת השי"ת הצריכה ציבור נעשית בעבדים, שהם משועבדים לאדוניהם ומוכרחים במעשיהם שלא מצד בחירתם ג"כ, וזה הוא אחד מטעמי תורה בהרחקת העבדות, "כי לי בני ישראל עבדים", ולא עבדים לעבדים.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ו

...נמצאת באדם הכנה טבעית להכרת רגש הפנימי של דעת אלהים. אלא שכל מה שהאדם מוסיף חכמה מתפתח בו הרגש הנפלא הזה בדרכים יותר רחבים. אבל כל התרחבות הדברים אינם כ"א ענינים הממלאים את הרגש האנושי הטבעי שבא לאדם תיכף בהגיעו לכלל דעת למי מברכין, שכוללת רגש הכרת הטובה שאע"פ שאינו יודע לברר הדבר במושגי תבונה מ"מ הוא מרגיש בטבעו שאל השם ית' ראוי לפנות בעומק הכרת הטובה, ועם זה תכלית ההרגשה של רוממות וציור של נשגב ומעלה. ע"כ זמן הראוי לצרפו לקהל מקדשי שם ד' א"צ שיבא לכלל הבנה מושכלת מחקרית, כ"א די בההבנה הטבעית שסוף כל דרכי החקירה והבירורים המדעיים להביא אליה. כי האלהים עשה את האדם ישר, וב"חנוך לנער ע"פ דרכו", יעמידוהו על טבע האנושי הישר, שלזה יצרו יוצרו. ע"כ ההכרה ההרגשית של הקטן היא הדעת את ד' לפי האמת.

ברכות פרק ז׳ פסקה כ״ז

...רבא אחוי לשמי טללא, כי היתה נטייתו אל שקידת התורה ודרישת כל אמת בפרטיהם המוגבלים, ובזה יבא להכרת קונו יתברך, וזאת הנטיה משלה בנפשו גם בילדות, למצא מנוחה ג"כ בצל אהל, ובזה יבא אל המנוחה והתעודה הרוממה. אביי אמנם שאף אל הרחבת הידיעה בההכרה הפנימית שמתנשאת אל למעלה מכל גבול, ודחקו טבעו הפנימי לבטא רגשות נפשו ברחמנא היכי יתיב, ע"י דנפיק לברא ואחוי כלפי שמיא אל מרחב אין קץ. והיינו דאמרי אינשי בוצין בוצין מקטפי' ידיע, שההכנה הנפשית מתגברת באדם וניכרת בעוצם התחלת הילדות באופן רשמי כ"כ עד שנוכל ג"כ לדעת איזה דרך יבחר הילד אשר שאר רוחו מתגלה בו. וסעד לדבר אמרם ז"ל: רבא עסק בתורה חי ארבעין שנין, אביי דעסק בתורה ובגמ"ח חי שיתין שנין. כי האיש שמתנשא אל מרחב גדול בשאיפות רעיונו לא יוכל לכלא את רוחו רק בשלמות אחת, וכשם שמתפשט הוא לכל דרכי הדרישה כך הוא מתרומם ג"כ לכל ענפי השלימות הלימודית והמעשית. ע"כ לפי תכונתו לא מנעו עסק גמ"ח ועירוב הבריות מההשתלמות שלפי טבע נפשו שמצאה בהגיון הפנימי. אבל רבא מצא בתורת ד' חפצו, ולא הי' אפשר לו להפרד מאהבתה של תורה ששגה באהבתה עד אין קץ. כי רק בה מצא אשרו ותעודתו היותר גבוהה בקדושתה. ויוכל היות שמי שהולך על דרך החכמה המוגבלת הוא יותר קרוב להחכמה המעשית, ע"כ לענין הלכה יוכל להיות מכוין יותר שתהי' הלכה כמותו. ע"כ אמרו עליו על ר"מ שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו וע"כ לא קבעו הלכה כמותו, ומפני זה הטעם הלכה ג"כ כרבא לגבי אביי. אע"פ ששני הדרכים כאחד טובים, דרכי חיים המה ודרך הקודש יקרא להם, אבל המותפש יותר אל הידיעה הפשוטה המוגבלת הוא קרוב לההנהגה המעשית לקבע על ידו ההלכה. ואולי מפני זה אין ההלכות נחתכות ע"פ ידיעת הנבואה כ"א ע"פ החכמה המוגבלת ע"פ דרכיה של תורה ההלכות החתוכות וקבועות.

ברכות פרק ז׳ פסקה ל״א

החוט המחריז בכל דרכי התורה הוא קשר הכלל אל הפרטים, במה שהפרטים מוצאים אשרם בהכלל הגדול. ע"כ בהיות האכילה משפלת את האדם אל גסות חושיו והנאתו הבהמית הפרטית, כבר הוכן לנו מראש בעצת ד', הסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, לעלות משפלות הפרט אל רוממות הכלל...ע"כ ראוי לאיש הישראלי להכיר ערך מזונו הפרטי, שהוא מניח בזה אבן אחת בבנין העולם היותר כללי והיותר קדוש ונשגב. ומה מאד תרומם נפשו וידע כי הוא יושב על השולחן אשר לפני ד'...ע"כ הכל הולך אל הכלל הגדול (שקשר) [של קשר] הקדושה ורוממות הנפש, שראוי להמצא ברגשי לב כל אדם מישראל, בבאו לשבת על שולחנו, אין עצם הגלות ומראה האיום מערבב כלל את אור האמת, שמראה בעליל שיצא כנגה צדקנו וישועתנו כלפיד יבער, ולאות ומופת מגמתנו העליונה, כבר הננו מבארים ביסוד התחלת המעלה בההודאה על הקיום הפרטי, כי לבבנו מרגיש טוב ד' על כל בריותיו, ועל מה שזן את העולם כולו אנחנו מודים לו, עד שאנו באים לסדר את הדרכים המובילים את המזון לתעודתו ע"י העבודה המסורה בידינו.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״א

כבוד הפת היא הוראה על קדושת החיים וכבודם, שכיון שהחיים האנושיים עומדים למטרה גבוהה ראוי לכבדם, וראוי להראות כבודם ע"י כיבוד הניתן ג"כ להאמצעי העקרי שעמו קונים את החיים שהוא הפת.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ח

יראת ד' ואהבתו הקשורה בלבן של ישראל עם ד' אלה, בנוי' מכמה סיבות קדושות, מהן קבלת התורה, וההנהגה בתורת ד' המשיבת נפש. פעולת החינוך פועלת לרומם את הנפש בטהרת ההרגשה באהבת ד' אלקי ישראל. אמנם לבד מכל פועל של חינוך מעשי, פועלת הקדושה הטבעית מצד עצמה, בשום האדם על לבו שהוא ממקור ישראל, וע"כ הוא ראוי להיות חדות ד' מעוזו, ששם חלקו להיות מבני הגוי הגדול הזה אשר לו אלהים קרובים אליו. ועל זה א"צ שום כח יוצא אל הפועל, שגם זולת מעשים והדרכה ג"כ כבר נמצאת הקדושה המקורית הטבעית הזאת, שמרוממת את הנפש לשירה נפלאה בגאון ד'.

ברכות פרק ז׳ פסקה מ״ט

ההשגה הגדולה, כנבואה והענפים הדומים לה, סוקרת את ההקפה של כל השלימות כולה הראוי' לאדם בשכלו ובהנהגתו, עד שלא יעזב מחקר רום פסגת המושגים היותר נעלים בהשגה גם את כל חקירת הדרכים היותר רחוקים, שמביאים בדרך ישר או מסובב הרבה לסור מעל ההדרכה הישרה המביאה לאושר האמיתי של האדם שהוא אור פני מלך חיים. וההשגות האמיתיות שממלאות בקדושת אמתתן את הידיעה היותר בהירה, ללמד את תוכן הדרכים שראוי לסור מהן, כדי שלא יעכבו את התכלית הנשגבה שאליה נושא האיש השלם את נפשו, אם שהיא נשגבה ואי אפשר להשתלם בציוריה הפנימיים כ"א למי שהוא כבר קרוב למעלה של השגה כזאת. אבל כפי הראוי שיצייר האדם בניב שפתים זאת המעלה ההקפית שמתחלת מלמעלה רום פסגת השגות אלהיות של אור פני ד', ומקפת והולכת גם את השכלת הדרכים היותר דקים שבמעשים היותר נמוכים, שאם יונהגו שלא כשורה יהיו גורמים הסרה מדרך האושר, כשמתגלה ע"פ חזון רוה"ק הסמוכה לנבואה, היא השיחה של מלאכי השרת, שיאמר עליה סח לי סוריאל שר הפנים...כוס של איספרגוס הנשתה אליבא ריקנא, והוא המרומם את הנפש בכוחותיה הרוחניים, יפה ללב, ומוסיף עצמה לחושים ולכח ההזנה וכח הגוף בכללו, טוב לעינים וכש"כ לבני מעיים ולכל גופו הרגיל בו, וכאשר בארנו הדברים ב"ה. על כן יהי' בין עיניך החק היושרי, אל תחזיר כוס של איספרגוס אלא למי שנתנו לך, למען תעיר עליך הפעולה של האזהרה, וההסרה מהפעולה ההפכית של חסרון ההקפדה להחזיר למי שנתנה, את העומק הקדוש שנוסד בפעולה זאת. וההסרה הזאת, מדרך הבלתי סלולה שהאירה בכח הידיעה האלהית, תביאך להיות משרי קודש הקרובים אל אור פני מלך חיים, "שובע שמחות את פניך, נעימות בימינך נצח", "אשרי אדם עז לו בך מסילות בלבבם", כבושות ע"י הציורים שמצטיירים ע"י המעשים הנמוכים שמתנאיהם להיות נמצאים דוקא בדקדוקי מעשים חומריים "עוברי בעמק הבכא מעיין ישיתוהו", שממנו מקור לחכמת אלהים ויושר לב. "גם ברכות", ברכת שמים של השגות רמות ונעלות "יעטה", בתוך הפעולות הנמוכות הללו של עמק הבכא, "מורה", ומשפל המדרגה יעלה אל מעלה רוממה ע"י קדושת המעשים ודקדוקם, "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון" מקביל לדברי חז"ל במדרש, ע"פ "ישלח עזרך מקודש", זו קידוש מעשים שבך, "ומציון יסעדך" זו ציון מעשים שבך, שהציונים המה הסעד האלהי להולכי תום הנגשים אליו לעבדו ברוח נכון ולב שלם.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ב

..."יגער ד' בך השטן", בעל ההעדר והכח המביא לשלילה מוסרית וכל סדר הגיוני, הוא השטן הוא היצה"ר הוא המה"מ, "ויגער ד' בך הבוחר בירושלים", נגד כשלון של שמחת החיים הבאה לרגלי ההתיאשות היתירה שמביאה לידי כל קלקולים מוסריים, ולעקור את התועלת המוסרית היוצאת מזכרון המות, שהחי בחיים אנושיים שכליים מלאי עז, יתן אל לבו ויישר דרכיו ויקנה קנין טוב להשכיל ולהיטיב, בירושלים, שמה הכין ד' להיות מקור נפתח לממשלה ומלכות צדק, להוד וליופי, לשמחת החיים "משוש לכל הארץ", ולקדושה ולפרישות מכל שמץ דופי.

ברכות פרק ז׳ פסקה נ״ה

והנה הכח הדברי שבאדם לפי תכונתו ראוי שיהי' משמש רק לדברים שכליים, כי יסודו איננו כ"א מצד יתרון השכל של האדם על כל החי, ומה שהאדם משתמש בו להנאותיו וצרכיו החומרים, ראוי שיכיר בזה צד חסרון וחוסר סדר שההכרח יאכף עליו להשתמש בכלי חמדה של הדיבור לדברים שאינם מערכו. ע"כ ראוי להרשם כי זה החסרון לא יתמיד כ"א כל זמן שעוד לא נשלם העולם בכל אורחות החיים. אבל כשתתמלא ברכת ד' בכוס החיים בעולם לעת המאושרה, אז לא יהי' כל חסרון סדר ושימוש בלתי טבעי בכל כח שבעולם, אז לא יהי' האדם מוכרח להשתמש בכח הדיברי כ"א לענינים שכליים נשגבים, אבל לצרכי החיים החומריים בהמלאם בכל תנאיהם, כמראה כוס של ברכה ותקותו בחסדי הטוב לכל יתברך, לא תהי' שיחה נוהגת עבור אלה הענינים. וכבר אמר רשב"י בירו': אלו הואי בטורא דסיני הוינא בעי תרין פומין, כי הכיר עלבון הכח הדברי להשתמש על ידו בהשגת דברים חומריים. וכך היא המדה שכלי שמשתמש בו קודש לא ישתמש בו חול כ"א לצד ההכרח, והכרח המותר על מה שהי' ראוי אינו בא כ"א מצד חסרון, אשר לעת השלמת כל חסרון ראוי לקוות שיסור.

ברכות פרק ח׳ פסקה ה׳

ויליף מברייתו של עולם דכתיב "ויהי ערב ויהי בוקר" ברישא חשוכא והדר נהורא, ומתוך החושך מאיר לנו אור האש, א"כ ראויה היא הברכה להתרבות כערך הבריאה בכללה שנבראת בבי"ת בראשית, ובזה יש ברכה, ומתוך הברכה אנו מכירים מעלת היחוד הנמצא בבריאה, ואנו באים למדת הקדושה, שזהו יחוד ברכה קדושה שרמזו החכמים במעבר יבק דיעקב, והדברים נאותים ברמז ודרישת רשומות.