רוחניות וגשמיות (היחס ביניהן)

ברכות פרק ח׳ פסקה ח׳

ברכת המזון כגורם מאזן את רוחניות האדם בשעה שהוא עסוק בהגברת גשמיותו. המצב הרוחני של האדם קשור במקומו הפיזי

ברכת המזון הבאה אחר האכילה תתן כחה באדם שגם בעת שבעו ומלאו כל תפנוקי הגוף, לא יוכלו לשלוט בו כוחות המפריעים לסור לבבו, כ"א בגאון שם ד' ידגול גם בעת ירום לבבו משביעתו, ע"כ "ואכלת ושבעת" אפי' מדומדם משביעה של שתיית יין. שזאת ההערה נחוצה מאד, כי האדם מוכרח הוא לפעמים להמצא במצב חומרי, ע"כ הוא דרוש לערובה בטוחה שגם בהתגבר עליו מצב חוזק שליטת כוחות הגוף, את מקומו אל ינח, ויהי' קיים על משמרתו בעבודת ד' ותמימות דרכו, להודות לשם ד' ולהכיר כי הכל מידו הוא והוא הנותן כח לעשות חיל. ובאשר המקום הוא נערך עם מעלת המצב במושגים המופשטים, ע"כ ראוי לו לברך דוקא במקום שאכל, להודיע שגם כפי מצבו ונטיותיו בעת אכילתו, שהנטיות החומריות שולטות אז במילואן, לבו ער להודות לשם ד'. וכיון ששכח ולא ברך עד שיצא למקום אחר, ששם לא הי' לו העסק המוחשי הגופני של האכילה, הרי בטבע כבר יצא מידי השליטה החומרית, ואין בזה הכונה השלימה של ברכת המזון, ע"כ ס"ל לב"ש דיחזור למקומו, להורות על הציור של מצבו בעת התגברות כוחותיו החומריים, ויברך, ואז ישיב שבות ההיזק שבאה לו בשכחתו. וב"ה ס"ל יברך במקום שנזכר, באשר המצב הנכון הוא ההתרחקות מהעסקים החומריים, שאינם כ"א מוכרחים. ע"כ כיון שזה כבר נעתק ממצב חומרי, אין לחייבו להמשיכו עליו כדי שיתגבר על תכונתו, כי אין זה מדת כל אדם. גם זאת לדעת כי במצב שהאדם נמצא בעת האכילה עם התגברות הטבע הגופני, נמצאת עמו חזקת ההערה של רגש ההודאה מצד ההנאה המורגשת באכילה, שמגברת ג"כ היסוד היושרי של נטיית האדם שלא להיות כפוי טובה. אמנם ביציאתו במעמד אחר, (שכבר) [ש]ההרגשה של ההנאה המוחשית כבר עברה, אם יכניס עצמו במעמד מצב התגברות הגופניות, אולי לא ילוה עמה גם הרגש הטוב של ההכרה דהחזקת טובה, ותשאר ההרשמה של חוזק הגופניות לבדה ולא תועיל להגביר חילו הרוחני. ע"כ אין זה מדת החיוב לדעת ב"ה, הממשיכים דרכם ע"פ המדה הבינונית הראויה לרוב העם, שיש בה ויתור לערך קו המשפט של עומק החכמה, כאשר ביארנו.

ברכות פרק ח׳ פסקה ט׳

ההחזרה אל הציור של הגברת הגופניות כשכבר נתרחק ממנה ע"י עסקים אנושיים אחרים, תביא את העוסק בזה לשם שמים כדי להוציא את הטוב הנמצא בעומק חוזק כוחות הגוף, שבאמת גם הגוף עם כל נטיותיו וחזקתו הוא בריאה טובה הוכנה להשלמה והצלחת אמת, אלא שהטוב הפנימי הוא צבור ומכוסה ברוב נטיות בהמיות עד שלא יראה לעין בנוגה זהרו. והאדם השלם צריך לזקקו ולצרפו, כמשל הזהב הנמצא במעבי האדמה, שצריך הצורף לזקקו בכור ואז יצא זהב טהור. והנה זאת המעלה הדומה למציאת גרעיני זהב מפוזרים שמהם יעשו כלי זהב נחמדים, היא מגעת למי שמהלך ע"פ הטבע הישר, משתמש בכוחות הגוף לחזקם ושומר תורה ומצוה, שע"י קדושת התורה המחוברת לכל הדברים החומריים, יזדקקו כל התכונות הפרטיות ויצרפו כזהב. וע"י הוספת הכח הגופני, יחזק באומץ השלימות והעבודה, ויחזק השכל ותגבר ג"כ התכונה הטובה בהוספת כוחות חומריים המוסיפים כח בגויה הפועלת על יד נשמת ד' אשר תנהלהו ברוחה. אמנם יותר מזה יארע לאיש אשר בשוגג התרחק מהתכונה הגופנית, שאמנם כשיברך בהמ"ז במצבו שכבר נעשה יותר טהור ועם זה יותר רחוק מהניסיון, איך יפעל עליו הרגש הטוב בעת תגבורת כח הגוף. האיש הזה כשנדבה רוחו לגבר עליו כוחות הגוף וציור החיים הגופניים בכל עוזם, כדי שיוכל לקחת כלים חזקים אל התכלית המעולה, שהיא נזר חייו ומטרתו הכוללת, הוא יגבה מאד שלא רק גרעיני זהב ימצא, לא רק כוחות קטועים שעוד רבה העבודה לצרפם לכלי מעשה, כ"א כוחות שלימים גופניים שהם כבר מוכשרים להעשיר את התכונות הרמות הנפשיות ימצא, אם שהם מכוסים בתואר גופני בחיצוניותם, דומים המה לארנקא דדהבא, הכוללת זהב צרוף מוכן לכל חפץ עם שהוא מכוסה בארנקא. במדת השגיאה הזאת הקטנה, יעלו בעלי תשובה על הצדיקים הגמורים, כדברי החסיד בחוה"ל, שלפעמים תועיל חטאת אחת לשב, הרבה מרבות מצדקות הצדיק, שיוסיפו על תכונת מוסרו ענות צדק ושפלות הרוח. ע"כ אם שלא יתכן לאדם שיאמר אחטא ואשוב חלילה, אבל כאן ישוב המקרה של שגיאה קטנה לטובה, לחזק הכח הטוב, שבשובו לצייר את ההרגשה הגופנית כדי לרומם אותה ע"י קדושת ברכת המזון, ישתמש בה באופן יותר בהיר מאלו לקחה במקומה בעת התגבורת הגופנית הטבעית. כי עם זה יתלמד ג"כ כל ארחות הדרושות לו להגביר חזקתו המוסרית נגד השליטה הגופנית כשתבא לפרוץ גדריה.

ברכות פרק ח׳ פסקה י׳

חשב שראוי להתרחק מזמן התגבורת הגופנית, כדי שתהי' התעודה של ברכת המזון מצויירת לו יפה בלא עירוב כוחות חומריים. אבל בהיות האדם מתנהג ככה, לא ניסה כלל לעמוד לפני כח הגוף בכל תקפו, ללמדהו אז ארחות דעת ויראת אלהים, אז האריה הגופני יתפרץ ויתגבר ויזיקנו לעת פגעו בו, כי לא למד איך להגביר הכח של הקדושה והטוב על הגבורה הגופנית בתקפה. ע"כ אכלי' ארי', ולא יוכל לעמוד בניסיון לעת ההתרגשות הגופנית ועוזה. ולא נפלאת היא שהמעשים המורים בדומיהם על התכונה המוסרית הטובה שבהם יהיו תוצאות חיים לכלל עם ד', שמאת ד' היתה זאת שיארעו אלה המקרים הנכבדים, כדי להורות לרבים ההדרכה הנאמנה הראויה. כי כאשר אין חיה רעה מושלת באדם אא"כ נדמה לה כבהמה כדחז"ל בשבת. והדמיון לבהמה יהי' ע"פ התכונות הפנימיות, שהאדם שהרגיל כוחות הגוף גם בעת גבורתם להכנע מהיד המוסרית והוד יראת ד', כבר פועל הדבר על תכונתו הפנימית להקבע צלם אלהים בתוכיותו, והוא יוכל ג"כ לקיים את התורה מעושר. וכאשר ירום לבבו בעשרו יגבה לבו רק בדרכי ד', ואריה החת מפני צלם אלהים אשר באדם לא יפול עליו, והוא ראוי להיות אכיל תרי עלמא, ועם הארנקא דדהבא ירבה לעשות טוב ולהוסיף שלימות אמיתית.

ברכות פרק ח׳ פסקה י״א

והנה זאת היא אחת מדרכי "דברי חכמים וחדותם", לאמר מאמר סתום, שמצד חיצוניותו יפעול להמשיך את הכלל לדרך הישר לפי הבנתו הבלתי מבוררת, וכשיעלה אל המעלה היותר נעלה אז יכיר כי בתוך תוכו של המאמר רצופה כונה יותר עליונה, שהביאה אותו לה, ההדרכה הישרה שפעלו ע"פ הבנתם הנמוכה. אמנם זאת לדעת כי גם ההשפלה של שכל ההמוני לא בא במקרה, כי היא ג"כ נערכת מיוצר כל בחכמתו ית' באופן שתומשך ממנה ג"כ תועלת. ע"כ גם הצד החיצוני של המאמר, שהוא נחוץ לפי תכונה הבלתי גמורה של הכלל, ראוי ג"כ שלא יהי' לבטלה כי ממנו ג"כ תימשך תועלת רצוי', כי גם התועלת המועטה המדומה ג"כ יש בה מועיל, כיון ששימשה להטוב האמיתי. ע"כ כשהשכיל לבאר להם המושג הפנימי של תכונת דיוק ברכת המזון במקומו, בציור יונה דדהבא, נתקיים "ועלהו לא יבול", "ותגזר אומר ויקום לך", דאשכח יונה דדהבא, כי הציור ששמש לתכלית הטובה, הוא מאוגד אל התכלית הכללית. ומזה אנו למדים שכל הציורים הבלתי רמים, שצריכים לפי ההבנה הבלתי שלמה להאמר לחזק ההדרכה הטובה יש להם אחרית ותקוה, "יבש חציר נבל ציץ ודבר אלהינו יקום לעולם", אפילו אותו הדבר המקביל לעומת ציץ וחציר יקום לעולם. והנה הוא ע"ה השכיל לבאר התכונה הנשגבה היוצאת מרושם של (ה)החזרה למקומו לברכת המזון, שהיא לפעול החוזק הרוחני דוקא על תוקף כח הגופני ועזוזו, שהזהב הנמצא במעבה האדמה יש לו עוד כח העפיפה לעוף למעלה, כן הכח הגופני הצבור בקשר החוזק וההצטיירות הבהמית של שפלות תכונת האדם במצב האכילה, חזקתה הפנימית מתעופפת להשלמה גדולה כשמצרפים עמה קדושת הרוחניות של ברכת המזון, והיא באמת יונה דדהבא. אמנם באשר לא היה ביכולת השיירא להשכיל את המושג הפנימי, היה ראוי שימצא יונה דדהבא בפועל. והדברים מאירים לכל הטובות הגדולות האמורות בחזון נביאי ד', שהיו צריכים להתלבש בציורים הקרובים ללבם של בנ"א, שאין הציורים הנמוכים עולים בתוהו. כי די לה למדת חסדו ית' שתמצא עילה נכונה להשפיע כל צדדי החסד הקטנים עם הגדולים, ואין לבוז גם ליום קטנות, כי יש למצא על אבן אחת שבעה עינים, והרבה טובות עליונות ונמוכות, שלא די שלא יהיו סותרות זו את זו כ"א גם יחזקו כ"א את זולתה. אמנם היונה הרוחנית ודאי אשכח, כי כפלים לתושיה. ובהיות נפש האדם האלהית שוקקה להתרומם מעל הדברים הגופניים, ע"כ כשמאירים אותה באור אלהי בעת קישורה אל החומריות, תרגיש בקרבה צמאון יותר נמרץ, ותחרץ לדבקה באלהים חיים בחשק נמרץ דומה לעפיפה אל על. וזאת התכונה היא משוערת לפעול במצב הנפש ע"י ברכת המזון, שנאמרת בעקרה על השביעה הגופנית, והשלם הזה ע"ה מצאה בשלימותה.

ברכות פרק ח׳ פסקה י״ב

והכתוב מכוון לענין, "כנפי יונה נחפה בכסף ואברותיה בירקרק חרוץ". הכנפיים הם החיצונים המתפשטים להוציא אל הפועל [את] הפעולה של העפיפה. אמנם הכח הפנימי המניע את העפיפה הוא אבר הכנף, נקרא בשם "אברותיה". והנה יש הבדל בין כסף וזהב בשימושם: הכסף הוא שימוש בינוני לרוב בנ"א מכובדים, והזהב הוא כלי שימוש רק למלכים ורוזנים, "וכל כלי משקה המלך שלמה זהב", "אין כסף לא נחשב בימי שלמה למאומה". כן יש בתכונת המצות פנימי וחיצון. הכונה הפנימית היא הכח העקרי המניע את הפעולה, היא נמצאת אצל גדולי המעלה. אבל ההתפשטות החיצונית נמשכת מכוונת נגד הפעולה הפנימית, כערך הכנף אל האברה, וכערך הכסף שנחפה מבחוץ אל הזהב העקרי הפנימי. וזאת הסגולה של התאחדות המעשים החיצוניים לקראת המושגים היותר פנימיים, באופן שיפעל הטוב המכוון בכללות האומה בין מצד ההכרה הפנימית בין מצד המעשה החיצוני, הוא דבר מיוחד במצות. שהמצות הן מהקדושה העליונה, שמתפלשות באורן מראשית עומק החכמה הפנימית עד ההתפשטות הרחוקה של דקדוקי המעשים החיצוניים. והנה היונה ניצלת בכנפיה, הרי צרתה מעירה אותה להתרומם משפלותה. כן ישראל צרתם הגופנית, גם צרתם המוסרית, בהתגברות התכונות הגופניות, שמצב הנפש הפנימית העורגת אל הטוב האלהי ואצילות הרעיון עומד במצב צרה ומצוקה, הם ניצלים במצות שמרוממות אותם עוד יותר, דוקא ע"י ההרגשה של הצמאון מצד הירידה בעומק התכונות הגופניות. ע"כ הוא מכוון ביחוד על הפעולה של ברכת המזון במקום האכילה הגופנית, שהיא עת צרה לנפש האלהית. וכן אמור בזוהר: שעתא דמיכלא שעתא דקרבא, היא מתרוממת מצרתה ע"י המצות, שהן כוללות כל הצדדים הנדרשים לחיי האומה הכללית לפי חילוקי פרטיה וחילופי מדריגות אנשיה בדעת והכרת האמיתיות.

ברכות פרק ח׳ פסקה י״ג

שתי הלשונות מכוונות הנה נגד ב' המעלות. החכמים השלמים שהתרוממו אל מעלת ההכרה הפנימית של ערך המצות, שהן נגד "אברותיה בירקרק חרוץ". המלכים, מלכי רבנן, המצות מגינות עליהם כי לא יגורם רע ולא יקרבו הכוחות הרעים לפגע בהם כלל. אמנם יתר ההמון, שהמה נפגעים לפי קוצר דעתם מתגרת החומריות וההטעיות הדמיוניות, אמנם הם ניצולים ע"י המצות, והם באים לידי אותה המעלה בכלל שהיא נחלת הסגולה ע"י ההתאחדות במעשה, שקדושת המצות פועלות ג"כ התכונה היותר עליונה של הכונה, וההצלה הכללית של הכנפים להתרומם ע"י המצב היותר נמוך, א"א כ"א ע"פ המצות שהוכנו לפי פרטיות כל מצב ומצב. "מי מנה עפר יעקב", וחביבין ישראל שסבבן הקב"ה במצות, "אשרי העם שככה לו".

ברכות פרק ט׳ פסקה ז׳

המלחמה דרושה לפי מעמד האנושיות שלא נגמר עדיין בהשלמתו, וצריכה ביותר לצורך הגנה לאומית או תקומתה. והנה לפי הרגיל תלוי' הצלחת כל אומה בהתגבר רוח האמץ בלב אנשיה, והאומץ מתגבר במה שהידיעה מתבררת להם שעזרתם תלוי' בעצמם בכחם ועז גבורתם. ע"כ יוכל הטוען לטעון כי מושגי דעת יראת אלהים יחלישו את אומץ העם באשר לפי האמת מתבאר "כי לד' המלחמה", ולולא עזרת ד' שוא זרוע אדם. אבל זו טעות מוחלטת, כי אין גדר הבטחון וההתלות אל ישועת ד' בא למעט את כל כחות הגבורה האפשריים, כ"א להשכיל את העם שלא בכח הגבורה הבשרית לבדה ישיגו מאויים, כ"א צריך לזה גם הגבורה המוסרית שהיא ההליכה בדרכי ד', שאז העם זכאי שתעמוד לו גבורתו ושיצליח בה, מאחר שיש להצלחתו תכלית במציאות האנושית. אבל כשישים רק אל הגבורה הגשמית פניו וע"ד הכשרון הרוחני לא יביט ולא יתבונן, הלא ירד במעלות רוחו ואין תועלת נמצא בהצלחתו, ודאי לא יצליח כי אין ד' עמו. נמצא שיסוד הבטחון ותכלית ההוראה שהראה השם יתברך ע"י ההנהגה הניסיית עם ישראל, כי לד' המלחמה, היתה לא להחליש את הציור שצריך התאמצות האדם להקמתו הכללית והפרטית, כ"א לשכללה שתהי' שלמה מכל צדדי', היינו שלא תסתפק רק בגבורה פשוטה, כ"א תפנה על כל הצדדים של שלימות הפרטית והכללית. וזהו יסוד הדקדוק המוסרי שהיו צריכים להתנהג במלחמותינו לפי הדרכתה של תורת ד' תמימה. והנה אין לך מלחמה מורגשת שבאה מן השמים, כנפילת אבנים מן השמים, שאין בה שיתוף כח אנושי כלל, וניכר לכל שמן השמים נלחמים באויבי עם ד', לא תאמר שבזה יש הוראה שצד הבטחון מרשל את ההשתדלות האנושית. לא כן, כ"א אותן אבנים הם באו על ידי שעמדו על גב איש, וירדו על גב איש, שע"י שנמצא איש שכבר התאמץ להשלים עצמו בכל ארחות הצדק עד שעליו יאמר "ותגזר אומר ויקם לך" באו אלה האבנים. א"כ מורות הן צורך החריצות לכל כשרון שאך בידינו היא, ובכללם ג"כ ההתגברות לחוזק האומה וכל צרכיה שהם מתנאי החובות המוסריות והתוריות, שהשקפת הבטחון תזרז להם ותאמצם. שהרי למדנו שאפילו כל הדברים הניסיים שאנו רואים שאין בהם שום צד השתדלות אנושי, מ"מ הם ג"כ תלויים בכשרון האדם וחריצותו המוסרית, א"כ מזה נלמד כמה גדולה היא ערכה של ההשתדלות בכל ההשתלמות שבעולם. וכאשר למד לנו רב סעדיה גאון ז"ל בס' האמונות, שכיון שאנו רואים שלצורך ההשלמה הרוחנית הנצחית אנו צריכים ודאי להשתדלות של תורה ומע"ט, א"כ ראינו שכך היא מדתו של מקום ב"ה להנחיל לאדם טובו ע"י ההשתדלות מצדו. מזה נבין שגם הטוב הגשמי לא נשיג כ"א ע"י השתדלותינו, והבטחון מועיל רק למלא את כח החריצות מכל צדדיו, שלא יכשל בהתמלאו רק מצדדים הגשמיים לבדם. ע"כ לעתיד לבא שתהי' מלחמת גוג ומגוג בסוף וגמר תשלום עמדתם של ישראל, בתור עם גדול ועצום, קדוש וחכם, ירדו אלו האבנים אבני האלגביש לנצח מלחמתם, להישיר דרכי השתדלותם שתהי' מכוללת בהשתדלות רוחנית בדעת אלהים וכל דרכי היושר שהם דרכי ד' ביחד עם עזם וגבורתם, ולא יטעו לא בטעות של שכחת ד' לאמר "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה" "ולא ד' פעל כל זאת", שגורם נפילה רוחנית שגוררת אחריה תקלות רבות, ומונעת ג"כ מטעות אפשרי לבא מקוצר דעת שיסוד הבטחון יגרום התרשלות ומיעוט חריצות. ע"כ יבאו לעזרה אלה האבנים שכבר נקרא להן שם אבני אלגביש, ונרמז בהן שהן באו על גב איש. הרי שכל עזרת ד' תבא על גב איש, באשר זאת היא הטובה האמתית ועיקר החיים, שיגיע האדם לטובתו הכללית והפרטית בהשתדלותו ועמל נפשו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ח׳

לזכר עולם צריך ודאי להיות איך הגבורה החומרית בקשה להיות עוקרת את כל הגבורה הרוחנית. סמל הגבורה החומרית בעולם הוא ודאי עוג מלך הבשן מיתר הרפאים, ולפי ביאור חז"ל מדור שלפני המבול. והנה הוא ודאי בהיותו מלך רועה בעמו לפי רוחו ראה את כל ההצלחה והתעודה רק בתגבורת הגבורה החומרית, ומה רע היה בעיניו בראותו שקם עם קטן ודל, עם חלש ורפה כח, שאין כחו כ"א ברוחו הנשגב, ברוח ד' אשר עליו, רק בזה תועפות ראם לו, "לא בחיל ולא בכח כ"א ברוחי אמר ד' צבאות". הנה בקש לידות אבן, להורות לכל כי אין מעמד לתקיפות הרוח נגד הזרוע. ע"כ האבן שבקש עוג מלך הבשן לזרוק על ישראל, ראויה היא להיות לזכר נפלאות תמים דעים כי יקום יעקב אף כי קטן הוא, ותולעת יעקב תגדל ותעש חיל בכחה לאלהיה. ציור הגבורה החומרית, איך אינה מוכשרת להביא את האדם אל נצחונו, צריכה ודאי להצטייר בנפילת עוג הגבור הנערץ שבעולם נגד ישראל, מקבלי התורה ששמה תושיה שמתשת כחו של אדם. אמנם הגבורה החומרית תאחז דרך קצרה בנצחון, מה שתעמול החכמה להביא עצות מרחוק, הענק יאמר הנה בכח ידי אעקר טורא בר תלתא פרסי ואשדי עלייהו. כח הגבורה החומרית תכריע את כל המחנה הגדול שבאים בכח הרוח, בחכמה באמונה ביושר ודעת אלהים. אמנם עקר טורא בר תלתא פרסי שוי ארישיה, התנוסס בנזר התפארת והתהדר בגבורת ידו. אמנם הגבורה החומרית, מוכנת היא להשבר גם בפני פגעים קלים מפגעי הטבע, בריות קטנות מחוללות מחלות יצעידו גם את הענק היותר גבוה ואמיץ אל באר שחת, ובהפרע פרעות בהדרת עז גבורתו החומרית, ע"י מה דאייתי הקב"ה עליה קומצי ונקבוה, אז תהי' עליו גם גבורתו למשא, נחית אצואריה, לעול על צוארי' חיי חולי ויסורים יהיו למשא על הגבור, וכח חייו האדיר יתמיד למורת רוחו ומכאוביו יגדלו ביותר, ונוחם בצרה אין לו כי לא יוכל להשקיף אל על לחזות תנחומות-אל בעולם הטוב, באוצר חיים ששם אין חשך וצלמות, אין מות וכליון, אז יחפץ להנצל מרעת הגבורה החומרית. בעי למשלפיה, אבל כבר הגביר עליו חומריותו עד אין חקר, שיניו שהשתמשו רק להגביר עוצם ידו, דוק בככי ותשכח בנגרי, בהיות כל רעיון נאצל רחוק מכליותיו, משכוה שיני' להאי גיסא ולהאי גיסא. תאות החיים החזקה מעבר מזה, כח החיים האמיץ מעבר מזה, ימשיכוהו אל חיי הגוף הדומים עליו כמשא. כן משפט היחיד המתמכר רק לעוז גופני, וכן משפט העם כולו האומר לחיות רק על אגרופו וכח ידו, הוא ירגיש לעת זקנתו ההיסתורית כי גבורתו תהי' לו למוקש. התגברות התאות החומריות הבאות ומתגברות בלב בני העם המתמכר רק לחיי חומר גסים, יגרמו שתהי' יד איש באחיו לרעה ולבסוף יבער אש התשוקות הבהמיות גם את החסן הגופני. ואם ירצה אז בהמס ליחו לבחור בחיים חלשים אבל מלאי מנוחה, לא יוכל כי כבר התמכר אל השדרות השפלות שבחיים ושיני רשעים שברת, ע"י מה ששרבבת אותם, כי ארכו מאד והרחיבו מקומם על חשבון המקום הראוי להחיים הרוחנים באור ד'. ע"כ כאחרית הגבור החומרי הנערץ הזה, כה אחרית כל גויים שכחי אלהים, אשר שמו בשר זרעם ומן ד' יסור לבם, גבורתם תביאם למצב מר כזה שתהי' עליהם עצמה למשא, והשתעבדותם אל חיי החומר תגדל עליהם, עד שלא יוכלו להשלף ממשאם הכבד והמר, ולעת פקודתם יאבדו. "ואויבי ד' כיקר כרים, כלו בעשן כלו".

ברכות פרק ט׳ פסקה ט׳

החזיון הוא מתמיד, הגבורה אמנם היא ג"כ תכשיט נאה, ונחוצה היא מאד לעם חי ופועל פעולות חשובות בעולם לעצמו ולזולתו. אבל לא הגבורה החומרית המגושמת כ"כ עד שתחניק את הכוחות הרוחניים, היא ודאי תפול לפני הוד הרוחניות. אמנם הגבורה היפה, שתתן עוז לכוחות הנפש לחכמה ועצה, ותחזק ג"כ את הרוח הטהור להיות מגביה לבו בדרכי ד', היא נאה מאד, ואז אע"פ שאינה דומה כלל בכמותה אל הגבורה הענקית, עכ"ז תגבר עלי' ותנצחנה, ובמגע מועט של הגבורה הטהורה הבאה בכח בריאות הנפש הזכה בגוף טהור ובריא, תפול הגבורה המגושמה החומרית ולא תוסיף קום. הגבורה הענקית, הבולעת בקרבה את הנשמה ושאר הרוח של האדם, אינה ראויה לאדם שעומד בתור פועל בחכמה וחושב מחשבות, הוא צריך דוקא שישלים חסרון כח חומרו ע"י כלים שימציא בחכמת לבבו, גם לא יכביד עליו עובי טבעו הבהמי, כ"א יהי' קל להתעלות אל מרומי המעלות השכליות בתכונות נעלות ומוסריות. והדומה להתעלות הממשלה של הכחות הרוחניים על הגשמיים בכחות הגוף, היא קלות התנועה הבאה ג"כ לרגלי הכובד הממוצע של הגוף, שבציור הגוף הענקי המגושם מאד היא אינה באפשרות להמצא. ע"כ משה רבינו אם שהי' ג"כ גבור, ואין השכינה שורה כ"א על חכם גבור ועשיר, אבל לא היה גופו ענקי באופן שלא תוכל הנפש להתרומם. אבל הי' בכ"ז לערך בני אדם חלושי הגוף והנפש גבור נאור, עשר אמין מדה גדולה והגונה. אמנם לערך ענקותו של עוג מה הוא, ובמקום שלעוג הספיקה הגבורה החמרית למיעקר טורא, ולא הי' מניעהו שום דבר לאחוז בשכל וחשב מחשבות שהוא הצעד אל ההטבה המוסרית באורח חיים, הוא ע"ה הי' צריך לכלים עשויים בעצה ודעת להשלים את מה שחסר מענקות המגושמת, שקל נרגא בת עשר אמין. ולהשלים הטובה בחסרון הכבדת הגוף שוור עשר אמין, המורה על השלמת הכח הרוחני שבא לרגלי קלות הגוף וצעירותו. גבורה כזאת המבוססת על יסוד תגבורת כחות הנפש, השווירה אינה רק גשמית, היא ג"כ ובעקרה רוחנית, ההתנשאות אל המשאת נפש הנשגב בחפץ הטוב המוחלט שתלוי בנצחונם וגדולתן של ישראל. ודיה לפגיעה קלה מכח הגבורה הגופנית הבנויה על אשיות התוקף הרוחני לשבר את כל התוקף הגופני הבהמי. ומחי' בקרסולי' וקטלי', "אבן די לא בידין ומחת לצלמא על רגלוהי די פרזלא וחספא והדקת וגו' נחשא כספא ודהבא והוו כעור מן אדרי קיט ונשא המון רוחא". מעשה אבות סימן לבנים, כי קול יעקב יגבר על ידי עשו המגושמות, והתוקף הרוחני יתן עז, "ד' עז לעמו יתן", "ויתן עז למלכו וירם קרן משיחו", "והיו עמים משרפות שיד" ובאפס יד ישברו. הגבורה הרוחנית הישראלית הנה נגעה רק בקצה הגבורה המגושמת האלילית, שאמרה "אני ואפסי עוד", והנה כלה כל ממלכת אליל מחלק היותר הגון של המין האנושי שפגע רק בכחו של משה במגע קל, והרוחניות הבאה ממקור ישראל מפלשת דרכה, עד אשר "יצא כנגה צדקה וישועתה כלפיד יבער", "והכה ארץ בשבט פיו וברוח שפתיו ימית רשע".

ברכות פרק ט׳ פסקה י״ח

בלי רוחניות אין גשמיות והיחס הנכון בין רוח וחומר

קיבוץ הרבים לא יהי' ראוי לערך נכבד כ"א מצד צורתו המוסרית, כי אם נבא להכיר ערך הרבים מצד החומריות לא יצדק לנו כ"א במקרה, כי התאוות החומריות שואף כל אחד על שלו ויחידותו. אמנם המטרה המוסרית להשכיל ולהיטיב, היא תאגד את הרבים ותתן בלב כל יחיד להתנדב באמת לטובת הרבים, שע"י ההשפעה הרוחנית היחיד ג"כ מלא חפץ שרואה תעודת הטוב והצדק נגמרת ע"י סיוע שלו אל צירוף הכלל. והנה דבר זה הוא פשוט שא"א לכל קיבוץ להתקיים בלא הדרכה מוסרית, אבל יש הבדל בין המכיר את החומריות לעיקר, אלא מפני שבלא הדרכה מוסרית לא אפשר להתקיים ולבא למטרה חומרית, יתן חלק גם לחכמה ומוסר בקיבוצו, להאיש הרואה בצדק את ערך הרבים לאמתתו. שיסוד החשיבות הציבורית אינו בא כ"א מצד הערך של המוסר והחכמה היוצא מכללם. וההבדל שיש בין שני אלה, כי הנוטה לחומריות יצמצם את החכמה רק כפי הכרחה, והמבין כי עיקר המטרה הוא הטוב הרוחני, ישתדל כפי האפשרי להרבות חכמה והוגיה. ואע"פ שכבר יהי' בידו מה שמספיק להנהגה, עוד יוסיף לקח עבור עצם אהבת הטוב...ובאשר רק ע"י קיבוץ רבים עוסקים בהכנות חומריות תוכל לצאת תכלית החכמה מיחידים, ע"כ חביב הוא מאד גם הציבור ההמוני, שממנו בכללו תצא תורה.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״א

והנה החולה מצבו הגופני היוצא חוץ לטבע הקבוע, פועל ג"כ על מצבו הרוחני לרופפו, ונעשה מוכשר לקבל השפעה רעה ובלתי טבעית מכחות החיים הרוחניים הפועלים על הדמיון שלא כדרכו, וצריך הוא שימור ע"י ריעות ושיקוע בחברה האנושית, שמחזקת את הכח הרוחני האנושי ע"פ ארחו שיצרו יוצר כל, שהכל עשה יפה בעתו...במתניתא תנא חולה חיה כו', החיה היא אמנם רק בערך הוספה הבאה לרגלי מכשולות החיים האנושיים שבבקשם חשבונות רבים, נעשה כבד להם גם המעמד הטבעי. החיה, שהיא מצב טבעי תמידי למין האדם, לא היתה ראויה להיות באה לידי גירוי וחלישות רוח בלתי טבעי, עד שתהי' כ"כ עלולה להפגע מכוחות חיים דמיוניים הפועלים על הרוח שנחלש שלא כטבעו. אבל מעללי יצר האדם השפיעו על המעמד הגופני והנפשי לרעה, עד שיצאה הלידה האנושית ברובה מכלל מצב טבעי, ובאה למצב היוצא מסדרי טבע הבריאה [אולי צ"ל הטבע הבריא], וממילא ג"כ המעמד הרוחני של החיה עומד הוא במצב חלש שדורש שמירה וחזרה אל הסדר הקבוע של חברה אנושית חזקה ברוחה ונפשה.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ב

איזון הרוחניות והגשמיות

האדם צריך תמיד שירכש לעצמו המדה הנכונה שאף שיכוין דעתו לאיזה ענין נשגב מאד לפי כשרונו ושלימות נפשו בתורה חכמה ויראת ד', מ"מ ישתדל ששום שאיפה לא תזיק לשאיפות אחרות שהם לפי ההשקפה הראשונה כמתנגדות לה, כ"א צריך שיהי' פונה לכל צדדי השלימות. והמטרה היותר גדולה לא תקטין אצלו את הערך של מטרה היותר נמוכה אם אך נצרכת היא עכ"פ לכלל עניני האדם. והנה ראש לכל צרכי האדם המה עניני הרוחניות מעלתו ויחשו אל קרבת אלהים, שהיא תכלית כל החמודות. אבל עם התאמצו להיות קונה דבקות אלהי' ומעמד רוחני נשגב שבאים ע"י האריכות בתפילה כראוי לה, לא יקטנו בעיניו צרכי האדם הגשמיים לענין הטובה הכללית של הנדיבות שצריכה להיות נכנסת בתחום צרכים הגשמיים של כל עני ונקשה, שאף בהיותו מתהלך במעוף שכלו למעלות רמות אלהיות, ידע שישנם אנשים רבים עטופי רעב וסובלים עוני ומחסור, ע"כ בשבילם צריך להיות מנמיך עצמו מרוממות מעלתו האלהית הנקנית ע"י האריכות בתפילה, ולהיות ג"כ מאריך על שולחנו כדי שלא תסתור המשכתו אל הרוחניות אל שפע טובו של הנדיבות הגשמית, כדפירשו: "דלמא אתי עניא ויהיב ליה". אמנם שני אלה המה דברים גדולים, כוללים המעלות הרוחניות שיסודן התפילה, והנדיבות שיסודן השולחן הפרוס לרעבים. אבל האדם באשר הוא אדם צריך לדעת שהוא עכ"פ נתון בגוף בהמי. ע"כ כל צורך קטן מצרכיו החומריים צריך שלא יקטן בעיניו מהתעסק בו כראוי, ורק אז יעלה בידו אושר הגוף והנפש. לדמיון: אחד מתנאי הגוף השפלים היא האריכות בבית הכסא, ומזה יוקש על כל ענינים השפלים, שצריך האדם בהיותו עומד במצב רם במוסר חכמה ובנדיבות, הערה הגונה שלא יבוז לקטנות כאלה, ומהם ג"כ יקח לעבוד את ד' ית"ש.

ברכות פרק ט׳ פסקה כ״ט

השפעת הרוחניות על הגשמיות, וההבדל בין ההסתכלות הרוחנית להסתכלות הגשמית

והנה הרגש הזה של הציור כשהוא נשלם לכל פרטיו הוא חכמה רבה וצריך לזה כשרון טבעי בנפש, ומכש"כ במעלה העליונה של חכמתו של בצלאל בציוריו שנחה עליו רוח אלהים, שודאי כל התנאים של בעל הכשרון היותר נעלה בחכמת הציור לא חסרו לו. והנה ודאי יש הבדל בין הסדר המצטייר אצל המשיג החכם מצד חוקי החכמה, לסדר המצטייר אצל המצייר מצד כשרון של חכמת הציור והרגשו העמוק. שאצל החכם המשיג בחכמתו, יפול הסדר בכל דבר כפי הראוי מצד החכמה והמוסר, ואצל המצייר הטבעי האמיתי יפול הציור אצלו כפי מה שהוא בעולם המציאות, וכל חכמתו הוא, היא במה שהוא שוה בהתפעלות ציוריו אל המציאות בפועל.

ברכות פרק ט׳ פסקה ל׳

השפעת הרוחניות על הגשמיות

והנה כללות בנין המציאות נאמר עליו "בחכמה בתבונה ובדעת", והדברים כוללים יחש המציאות כולה בכללה, ויחש חלקיה זה לזה, הרוחניים והגשמיים. ובכלל הננו מכירים את הכוחות הגשמיים לנפעלים ואת הכוחות הרוחניים לפועלים עליהם, לשכללם ולפתחם. החכמה תאמר על העמדת המציאות כולה בעצה עמוקה, שהיא מלאה כח ועז של קיום נפלא והערכה של שיווי ויושר נהדר. אמנם התבונה תאמר על ערך המציאות לא כפי מה שהיא לפנינו, או כפי מה שהוא בתחילת בריאתו, שזה הערך יוכל להאמר גם על המציאות הגשמית לבדה שגם בחוקי' אנו רואים חכמה נפלאה, כ"א תאמר עוד על הכונניות שנתכוננו בהמציאות בכללה להיות הולכת וטוב, הולכת ומתעלה, עד שתבא לידי ערך רם ומאד נעלה ככל היעודים הגדולים שיהיו לעתיד לבא, "והי' אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים", וברכת הטבע כולה, שאמנם הכל הוכן בחכמת אלהים, שמזה המעמד הירוד יתכונן המצב הנעלה שלעתיד. וההפעלה הזאת פועלים רק הכוחות הרוחניים. ע"כ אמר "ד' בחכמה יסד ארץ", החכמה של העמדת המציאות כמו שהיא נראית ג"כ בגשמותה של המציאות, "כונן שמים בתבונה", הרוחניות של המציאות, הכוחות הפועלים לרומם ולשכלל אותה, היא בתבונה, הבנה של תולדה וחידוש דבר מדבר, כלומר השתלשלות של תולדות חדשות העולות ברום מעלות גבוהות. אמנם קיבוץ החכמה והתבונה הנמצא ע"י הערכת הגשמיות אל הרוחניות לא יושלם לגמרי כ"א בדעת. הדעת היא ההכרה העמוקה, שאינה עוזבת כל פרט קטן מפרטי המציאות היותר קטנים שלא תשלימהו בתכלית שכלולו. וזה בא מצד ההכרה היותר חודרת בפנימיות צרכיהן ורגשיהן של כל בריותיו אשר ברא...והנה כל אלה הדברים הנאמרים בכללם ביוצר כל ית"ש בהעריכנו את פלאות חכמת היצירה כולה, צריכין להמצא מעין דוגמתן בחכם שלם לחכמת מלאכת מחשבת. ועל ערך היותר נשגב ויותר רם נתברך בזה בצלאל ע"פ רוח אלהים. להשלים ציור אמיתי צריך חכמה גדולה בהעמדת החלקים הגשמיים שבו, בחלוקות אורותיו וצלליו, חלקי ציציו ופרחיו וכיו"ב, הכיוון והדיוק הנמרץ אל עצם טהרת המציאות וכהנה. אמנם יותר מזה יגדל ערך חכמת הציור בתור חכמה גבוהה ומלאכת מחשבת מצד הרוחני שבה. כי הציור צריך שיהיה מלא ענין, פועל על הכוחות הנפשיים למלאותם כבוד וקדושה פנימית, מרוממם ומנשאם אל הדר כבוד אל עליון לרוממו ולגדלו בלב נאמן ורוח טהור, ועם זה לא יחסר מן הציור כל נקודה היותר פנימית, בין מצד גשמיות הציור כפי שויונו אל הטבע והמציאות, בין מצד רוחניותו כפי הראוי לעשות הרושם היותר חזק והיותר קדוש וטהור בלבבות, ואין ספק שגמר תכלית החכמה בכל שלימותה לפי המטרה הקדושה שהיתה במעשה המשכן א"א להגיע לזה כ"א ברוח אלהים, אשר השי"ת מלא אותו בחכמה, נגד חלק הגשמי של מלאכת המחשבת. בתבונה נגד החלק הרוחני שבה, ובדעת החלק הדייקני היותר פרטי, בין מצד הרוחניות בין מצד הגשמיות. ויותר ממה שהיתה כל אחד מאלה שלשת השלמויות שלמה במלאכת הקודש הזאת של בצלאל, מצד עצמו, היו נערכות כל אלה בצירוף נפלא באותו הצירוף של הרוחניות והגשמיות והדייקנות הפרטית שיש בבריאה הכללית עצמה מצד גשמיותה ורוחניותה, ודייקנותה לעומת כל המשאלים היותר דקים שבכל נפש מרגשת. ומצד הרגש הקדוש שפעם בקרבו, הי' יודע לצרף את האותיות הפרטיות שבהם נבראו שמים וארץ, לדמות מעשיו בציוריו דומים למעשה בראשית מצד גשמיותם ורוחניותם ודייקנותם, וההערכה של ההשויה הכוללת את שלשת אלה היתרונות אחד מול רעהו. ורק בהכנה של חכמת אלהים כזאת היה ראוי לגשת [אל] עבודת המלאכה של החרושת והמחשבת במשכן, שהיה צריך להשכין בו כבוד אלוה נורא הוד, ולהשלים על ידי כל המלאכה את קדושת נפשות כלל ישראל ולהאדיר קרבתם אל ד' אלהי ישראל, אדון כל המעשים ב"ה.

ברכות פרק ט׳ פסקה נ׳

ההשפעה ההדדית של הגשמיות והרוחניות

אי אפשר להשכיל יחש הרהורי הלב וכחות המדמה, שבהם ועל ידם יארגו החלומות אל עולם המעשה והעלילות המתהוות בפועל, אם תוקח המציאות בהבנה באופן פרטי וגס, כ"א בהקפה כללית איך הגשמיות והרוחניות, חוקי הטבע וחוקי השכל, חוקי המוסר והצדק וחוקי הנפש, כולם אחוזים בארג אחד, העבר ההוה והעתיד איך הם נסקרים בסקירה אחת, כולם מאדון אחד הכל יוכל וכוללם יחד. אז ישכיל האדם את היחש האמיתי של הרהורי לבבו וכחות נפשו, איך שגם שם בעולם הדמיון יש סדר ומשטר, גם שם יש הנהגה של חכמה וצדק עולמים, וכולם קשורים הם בשלשלת ההשגחה העליונה, להיות עזרה להרמת מצב האדם בכללו ובפרטיו, המחובר בלולאות עם כלל המציאות הגדולה והרחבה. מזג הגשמיות והרוחניות ואחדותן, יובן לנו במספר השבע. בשבעת ימי בראשית יובנו ששת ימי המעשה הגשמיים והשבת הרוחנית, שהיא מטרתם והשלמתם, וכד' מהר"ל מפראג ז"ל יחש שש הקצוות הגשמיים, שהם תנאי כל חומר, והצורה השכלית הכוללתם, כלומר מידי אדון כל, החפץ בצדקת בריותיו והצלחתם, יתכוננו כל הסבות הגשמיות והרוחניות בחוברת, אשר מצד ההשקפה השלימה הזאת אין דבר שמתפרד מאחדות הכללית. שבע זימנין לגזרו מן שמיא, הפעולות הפועלות המכנסות את הפרודים לאחדות בגשם ורוח, בטבע ושכל, בנפש וכוחותיה, בהסכמה וחפץ טבעי, דליהוי טבא, לתכלית טובה ומוצלחת בהוה, ויהוי טבא בתולדות יוצאות ושופעות על העתיד, בתור הערה על אפשרות ההפעלה של רשמים הנראים לפנינו דקים דומים לאין, כרגשי חלומות על כלל המציאות המלאה כוחות איתנים. כי זה הוא פרי האחדות של המזג הכללי, של האדון המיוחד שהאיר עולמו באור שבעת הימים, "אור עולם באוצר חיים". וכך היא תכונת החיים להיות נקשר כל מיתר ופתיל, עב וגס, בחוברת עם כל שרעף ומחשב דק וקלוש, לערך עיני החומר, החושבות כל חומריות לחזקה במציאות. ועל כאלה נאמר "למשפטיך עמדו היום כי הכל עבדיך", ובכל עושה הקב"ה שליחותו, מכש"כ במדה טובה המרובה ממדת פורענות, כי חפץ חיים הוא מלך חי העולמים.

ברכות פרק ט׳ פסקה נ״ו

הוראות החלום באות מצד יחש הנפש לכלל המציאות. ויחש העתיד אל ההוה, בכל עלילות העתידות הוא לרוב הכל מוכן במציאות לעולם. וביותר באשר מרבית עניני האדם עקרי סבותיהם תלויות בעולם המחשבה ע"פ הרצון הנפשי של אנשים מחוללי תנועות, והנפשות והרגשותיהן, חזיונותיהן והסבות המוסריות המביאות אותן לידי פעולותיהן, עם הדברים הטבעיים העוזרים על ידן, המה מוכנים תמיד במציאות. אמנם לפעמים לכדי שתתגשם בפועל איזה תקוה או מטרה, צריכה להמון סבות וקשורים. ע"כ התפילה נכונה, שאם טובים הם והיתה ההוראה טובה, א"כ אולי הסבות הראשיות כבר מוכנות. אבל אל הסבות הרוחניות שבאות מצד עולם המחשבה והרוחניות האנושית, צריכות ג"כ שתתחברנה סבות ממשיות של פעולות, כחלומותיו של יוסף, שהזדמנו הסבות ע"י דברים רבים ונפלאים, ורובם היו תלויים בסבות רוחניות של כחות הנפש, למשל שנאת האחים הוא ערך נפשי, נשיאת עיני אשת אדוניו ג"כ עסק נפשי מאי זה צד, קפדנותו של פוטיפר ואמונתו לדבריה, כעסו של פרעה על סריסיו, מהלך נפשותיהם עד שבאו לידי החלומות, מצב נפש פרעה ליום הולדתו, תכונת נפשו עד שבא לידי חלומותיו, יחש שר המשקים אל פרעה ואל יוסף. כל אלה וכיו"ב הן סבות רוחניות שהיו צריכות לפעלים גשמיים, כמו המעשה שעל ידם הי' הקצף על הסריסים, ומתחילה הוצאתו מן הבור, מכירתו וכיו"ב. והזמנת הדברים הגשמיים למלא את הסבות הרוחניות הוא החוזק והאומץ שראוי לבקש אל החלומות הטובים. שהרושם והיחש אל העתיד בא ע"פ רוב מהדברים הכלליים הנמצאים כבר בעולם המציאות, וביותר בעולם הנפשות שיש להם יחש גדול נסתר, והדברים המקריים שהם זורמים בשטף הזמן, הם צריכים להיות מקבילים אל התכלית המוכנה בחפץ עליון ית'.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ח

השפעת הגוף והנפש זה על זה

והנה בכל חכמה כשתתרחב, די מקצע אחד ממנה להעמיד עליה תורה שלמה. ויתכן שכאשר בפתרון חלומות תלוי הדבר בחכמה יתירה בכחות הנפש, וכוחות הנפש יש לדון בהם מצד עצמם ומצד ההפעלה שהגוף וכוחותיו פועלים עליהם. וכלל כחות הנפש הם י"ב, שמנה אותם בספר יצירה, והם נגד י"ב אברים כלליים בגויה, שהנפש פועלת בהם כחותיה הכלליים, ויתכן להיות חכם בידיעה שלמה של כח אחד מכחות הנפש על בוריו, או מצד הכח הנפשי או מצד הכח הגופני. למשל, הראות, כחו הגופני הוא תורה שלמה שראויה להתיחד באדם אחד. וכן י"ל בתורה הנפשית של שימוש הראות ופעולתה בנפש, וכן בכל הי"ב כוחות המנויים. ע"כ היו כ"ד מינים של פותרי חלומות, כ"א השקיף מצד ההוראות הראויות להתכוין מכח המיוחד לו בידיעתו, ובאשר באמת השפעת הנפש היא כלולה מכל אלה הכ"ד, ע"כ היא כוללת בכחה כל אלה ההוראות.

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ט

...כמו שעלינו לאמר ששכל האנושי עם הכחות הטבעיים שהוא משכיל איך להשתמש בהם הם מערכה אחת במציאות, ולכתחילה נוצרו כך שיבאו לידי מדה זו של ההכרה הברורה איך להשתמש בהם ע"י שכלו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ט

הנאה גשמית והנאה רוחנית

האדם מורגל מצד חומריותו ליחס הצלחתו רק בהנאה, ומהו קורא הנאה, רק הדבר הקרוב אל עצמו ואל בשרו בתועלתו הגסה הפרטית. ומזה יצא משפט מעוקל להיות סר מדרך הטובה והולך אחר שרירות לבו. אבל כאשר יבוא האדם חשבון צדק ויתבונן על אמתת מושג ההנאה, ימצא שגם עצם ההנאה אינה מה שמציב לו לפי דמיונו הגס, שהוא רק מה שתביא [הנאה] רק לפרטיותו, שהוא מציירה בציור של הבליעה לתוכיותו, להכניס אליו כסף וזהב וסגולות ולפטם גופו וכיו"ב. כי באמת ההנאה אינה מיוסדת כלל על ההכנסה לתוך גבולו ופנימיותו, כ"א על חקים אחרים לגמרי. הראיה היא פשוטה וחושית, הרי יש דברים הנכנסים לתוך הגוף ואינם מהנים, ויש דברים שאינם מובלעים בו ומהנים, א"כ ההנאה מיוסדת רק על חקים אחרים. א"כ ינסה האדם עצמו להיות נהנה מהטוב והצדק, מהשכל וההשגה, אז ינצחו אלה ההנאות הרוחניות את ההנאות הגסות המגושמות, ויהי' שש לעשות צדק ושמח להגות בדברי תורה וחכמה, כשיעמוד על מהותו של עונג האמיתי, ומזה יהיו לו תוצאות להגביר כחו למעלה למשכיל ללכת באור ד'.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ב

החיים של ההרגש שהם הבסיס לחיי השכל נמצאם מוגדרים בחמש תכונות כוללות: ...הפסק ההרגשה כדי שתהי' מורגשת יותר בהתחדשה, נמצאת ההפסקה היא ג"כ אחת ממכשירי החיים...ראוי אמנם להבחין את ערך כל אלה ההרגשות שהחיים יהיו מלאים ענין רק לפי מדתן, בין ערכן האמיתי ובין ערכן הנחלש, מצד מיעוט כח שיש בחיים שלנו...שינה, הפסק ההרגשה, המביאה להיות ההרגשה עצמה מושלמת ובריאה, מקומה הוא בחילוף הכח העקרי, שישיני עפר בהתנערם לחיים חדשים, חיים המתאימים את הרוח עם החומר ברב הוד ותפארת רק לפי ערך עומק החיים וצהלתם, לפיהם הנהו נערך ההפסק העמוק של המיתה החומרית ושביתת ההרגשים הגופניים.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ג

...רק בידיעת ד' השלמה יבאו בנ"א לתעודתם הרוחנית וגם למטרתם הגשמית. כי יוטבו עי"ז המדות והשלום יתרבה בעולם, והאהבה הטהורה ותגבורת ההשכלה הצרופה תוסיף פרי קודש הלולים.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ח

האדם ג"כ נוצר בתעודה שיוכל להיות חי לעולם בגוף ונשמה, הגופניות והרוחניות צריכות להיות מחזקות זא"ז. אמנם חטא והשחית דרכו, ע"כ לא יוכל להיות עוד בא לידי השלמת תיקונו, כ"ז שיעמוד הגוף בצביונו ותכונתו שבה נקלט ג"כ רושם עמוק של ההפסד וחסרון ההשלמה. ע"כ רק ע"י התמותה, ההרקבה הפיזור והניפוץ, רק אח"כ יתרומם כח החיים הכללי לקבץ את הנפוצות, ולבנות הגויה הנשמה, מורכבת מחלקים הראויים כעת לקבל האורה וההשלמה האמתית והנצחית, להיות רב אונים להשוות את הכחות הגופניים היותר איתנים עם הכחות הנפשיים היותר עדינים ונעלים במשקל אחד ומטרה אחת.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״כ

אמנם המיוחדים שבדור השקולים ככל הדור, וכוללים בקרבם כל מעלות הרוח וכל ההשקפות השונות, ויודעים הם לערכן יחד במערכה, הם יודעים ג"כ שעם כל הקפתם הכללית והפרטית את כל ההשקפות הפרטיות שהן אפשריות להמצא בחללה של האנושיות שמתבקשות במקור ישראל, עכ"ז אם הם אנשים שהם משותפים גם בחיי הזמן של הכלל והפרטים, יכירו כי המילוי האמיתי של כל האור הזה לא ימצא בשום אופן ביחידים. כי לא רק הדיעות וההבנה של ההרגשות השונות ימלאו את חללה של המציאות להיות נשלמת באור החיים, כ"א גם ההרגשות של החיים בפועל, הנמצאות בכ"א מבני אדם ע"פ מעמדו וחוג חייו שא"א כלל להתכנס במק"א. אמנם לפעמים ימצא חכם שכ"כ הפליג עצמו ללכת בדרכי העיון והתדבק באור חיי השכל, עד שמוצא כל הוד החיים רק בעשרם של ציורי ההבנה של המון תמורותיהם, ובמצאו אותם במקור החכמה דבר אין לו עוד עם החיים החומריים בפועל, כי לא יקחנו לבבו כ"א להודע את האור, את ההרגשה הנפשית וההבנה של הידיעה, שתהיה עשירה בכל הון הכללי. מי שעלה למעלה כזאת, באמת דבר אין לו עם החיים הגשמיים, ונפשו שואפת להחלץ מבית חומרה להתענג על אור העליון, כ"ז שמצב הגופים החומריים הוא עכ"פ גורם לאיזה דחק נגד התעופפות המושכלות היותר נהדרים ורחבים. ע"כ ר"פ ור"ה בריה דר"י, עם היותם חכמים כלליים במלא המובן היותר רחב, הכוללים באמת את כל המדעים וחליפי הגוונים של ההכרות היותר שלמות ונהדרות האפשריות להמצא בס' ריבוון דישראל, אמנם לא יכלו למצא את כל עומק המובן של ברכת חכם הרזים בעצמם, באשר הכירו בהיות להם יחש עם חיי הזמן ג"כ, כי עוד יש מילוי ומקום של חיים פרטיים, במקרי החיים המתחלקים לניצוצות רבים בהחלקם בגופים רבים מלאים ענין רב. ע"כ היו אנשי מעשה שהיו מוצאים חפץ עם עסקי העולם. אבל ר'"ח בריה דר"א שמצא את העושר הרוחני של היחידים השלמים הללו מלא ענין, כאילו מצא בפועל ס' ריבוון דישראל, עד שבירך "חכם הרזים" עליהם, העיד על עצמו שאינו מוצא עוד חפץ בחיים החומריים, והחליפות הבאות לרגלי המקריים הגופיים לא יקחו את לבו מצד מציאותן כ"א מצד ידיעתן, ואותם כבר מצא שלמים עליונים כאלה, מצפים בכל חמדה לאור העליון בצאתם ממסגר הגופות וכל היחש שלהם והתגברות התשוקה של תעופת הנפש לאור האלהי, שכבר הרגישה צרות מקום בחוגה הגופני, בהעיר לבבה ע"י מאמר השלמים חכימת כולי האי, יותר מהמדה הראויה למצא מקום בחיי החומר, יהבו בי' עינייהו, שעם זה השתלם בהשלמת עיונים היותר נעלים שאפשר הי' עוד לו לקלוט מעומק הפגישה, ושוב לא הי' לו ענין עם החיים הפרטיים, ושכיב מיתת נשיקה, והלקיחה אחרי כבוד, שבע חיים והולך מחיל אל חיל.

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ג

אחדות העולם הרוחני והעולם הגשמי

ההשקפות השכליות האמתיות לעצמן, מוצאות הן מקומן בכל ציורי המציאות, בין הנמצאים בין המוסכמים, כי גם עולם הרעיונות והציורים הולך במסיבותיו לכונן עולם מלא ע"פ עצת ד' שלעד תקום. הכח המוציא אל הפועל את ההויות הטבעיות, המורגשות והשכליות, בכח החיבור והציבור, ההכללה והעירוב של הכחות והפזורות, הרבים שבמציאות, בהשתתפו אל הכחות האדירים, שכ"א לעצמו הוא במדה רבה וגבורה וגדושה, יותר ממשא החיים במקום שהם מתרכזים, כצינה של כימה וכחמתו של כסיל, שבפני כ"א בפ"ע אין העולם יכול להתקיים. ע"כ יבוא אופן ההוצאה אל הפועל יצורים וחיים במדה ובמשקל, ע"י כח כזה שיש בו את תכונת ההשבחה וההשבתה, להגביל את הכחות הסוערים העוברים גבול, ועי"ז יתגלמו בצורתן הראויה והרצויה לבנין העולם והחיים. הכח של אמירת "די", הגבלת סערת הפעולה, יהי' נכון להסתמן בשפלות ידים ונמיכות ערך. אמנם, מצירוף של נמיכות הערך ושפלות הידים והעדר הסתערות הכחות הפועלים, רק בזה יייבנו ויתכוננו החיים. ההוראה להמושג המופשט הזה מעצמים המצויירים בציור הסכמתי בצבאות השמים, הוא זנב טלה, באשר הטלה הוא המסמן שפלות הכח, "כרחל לפני גוזזיה נאלמה", חוסר ההסתערות והמיית החיים שבין בע"ח. והקצה האחרון של כח השביתה והעדר הפעולה, הפסק כח הפועל כדי שעל ידו יבאו הכחות הסוערים להיות מצומצמים בערכם, הוא זנב של טלה.