רוחניות וגשמיות (היחס ביניהן)

ברכות פרק ט׳ פסקה קל״ז

...ואחת מהמהפכות היותר מורגשות היא הבאה מרעידת הארץ, שאמנם יש שתעשה רושם קטן, אבל לפעמים תגדיל לעשות ותשאיר רושם עמוק בעקרה חלק גדול מהחברה האנושית, ועוקרת ענפים רבים רוחניים וגשמיים. ובודאי לפי הנהוג אחרי מהפכה נוראה כזאת תבא ירידה כללית בחברה האנושית, ירידה חמרית הגוררת אחריה ג"כ ירידות מוסריות. כי ע"פ הנוהג כל מקום שכבר התישבו בנ"א בסדר ובנימוס, כבר כבשו להם חלקים רבים מארחות הטוב והחיים. א"כ כשהתעודה הגדולה הכללית מחייבת עקירת חלק רשום מהאנושיות, יש כאן שתי ירידות, חומרית ורוחנית, לכלל האדם אשר על פני האדמה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קמ״א

השפעת הרוחניות על הגשמיות

כלפי הסבות הטבעיות המתחקרות בזה, שכבר אמרו רבנן הבנת הדבר בבעיטת הרקיע, המכונה בכלל עולם החיצוני בערך אל עצם הכדור הארצי, שבו תמצא הסבה הגלויה אל הרעידה. אמנם זהו דבר ברור, שאי אפשר שיצאו אל הפועל הסבות הטבעיות כ"א כשיהיו הסבות השכליות המתאימות אל ההשגחה הכללית נכונות לזה. ע"כ עיקר הדבר תלוי רק במעמד הסבות הרוחניות השכליות, שהן נתלות הרבה מאד במעמד המוסרי האנושי. והסבות השכליות יש להן יחושים אל הסבות הטבעיות כולם, להיות מזדמנות כפי הראוי למערכתם. וכבר ביאר הר"מ ז"ל במו"נ שיתוף רגל אל סיבה, כלומר עיקר דחיקות הסבות המחוללות מהפכה נוראה כזאת, אין ליחשה אל דרכים קבועים בטבע המת, שלא יתכן בהם השינוי מצד יחש החיים השכל והמוסר, אלא שהדברים תלויים בסבות העקריות שיש להן יחש אל מעמד השכל והמוסר ועל פיהם הן משתנות בפעולתן. והסבות העליונות הרוחניות שמתחת כסא הכבוד של ההנהגה האלהית השכלית, הנה נפגשות בשלשלת הבריאה לפעול על ההתועדות של הסבות השפלות שמוכנות בכחן מאז מעולם, אבל קשורות עם תנאים רבים שהם עולים שמים ויורדים תהומות.

ברכות פרק ט׳ פסקה קמ״ח

מהענינים הטבעיים יש מקום ללימוד בענינים המוסריים. כשם שהתנועה השוקטה התדירית היא יסוד המציאות ומקור החיים והיא מתמדת ואין בה שביתה במציאות, וכשיזדמנו על דרכה מכשולים ומעכבים, הוא אות וחסרון בכח החיים שראוי להעבירו, כן התנועה המהירה ביותר המרעשת אין לה קיום, וכעבור השעה תשקוט ולא תוסיף כח. ואם יזדמן איזה המשך לה הוא רק מפני שכבר הופסקה, אלא שבאו איזה סיבות חדשות לחזור ולעוררה, באופן שאין לבטוח על התמדתה, כיון שצריכה תמיד למקרים חדשים להעירה. ברוח האדם יש ג"כ מצב תנועה מסודרת, ומה שנוגע לכלל עם ד', ההליכה בדרכי ד' לחזק תורה ומצוה, לקומם כל הרוס בחיי הפרט והכלל, כשהולכת התנועה לאטה בדרך שכבשוה גדולי הדורות מאז מקדם, היא מתמדת ומצלחת ויש לה אחרית ותקוה, שתחליף כח ותביא את הכלל כולו אל תכליתו בחשבון ודעת. אבל כשיתעורר זעפא, לעקור נטוע ולבלע בבת אחת כל התיקונים שבעולם, היא לא תתקיים.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ג

ההשקפה היותר ברורה על תעודת המציאות בכללה היא התעודה המוסרית, כי מציאות נפשות יקרות, פועלות צדקות ועז, היא המציאות היותר מפוארה ונשגבה בעולם. כי מה בצע בכל שכלול הגזרה והבניה העולמית, בכל היכלי תפארה ושכיות החמדה, בכל מלאכת חרש וחושב ובכל פלאי שפוני טמוני כחות הטבע שנשימם לתשמישי האדם, אם החיים בעצמם לא יהיו חיי צדק מלאים אורה, חכמת אלהים ושלות צדיקים. ע"כ באשר כל דבר וענין מהנהגות המציאות נתכוין בשביל תעודות שונות, תחתיות שניות ושלישיות ורבות כהנה, ראוי לנו לחשב את המעולה שבתעודות, את החפץ שיש בהמה לשכלול הכח המוסרי שבאדם. וכאשר אנו רואים בעינינו שרבים המה בנ"א, שקשיות לבם וגאותם השובבה תפריע פרעות במוסרם, ואם ירך לבבם יהיו יותר מוכשרים לנטיעות המוסר, המביאות לכל מעשה טוב ומדה הגונה שיכנסו בלבבם, ואנו מוצאים שרבים המה האנשים שהרעמים יחרידו אותם ברב או במעט, ע"כ חלילה לנו מתת את הפגישה המוסרית עם החק הטבעי לדבר מקרי, ביחוד באשר אנו מוצאים לו תכלית נעלה. כי אין אנו יכולים כלל לשער עד היכן הדבר מגיע, וכמה גדול הוא החלק שרוך הלב הבא ע"י ההתרגשות של הרעמים פועל על ההכנה המוסרית, אשר תגמר באין ספק רק עם הלימוד וההאזנה. אבל הסבה המכשרת את הלב והאוזן לשמע ולהקשיב ולהפרד מעט משרירות לב היותר קשה, היא הרכת הלב הבאה ע"י המקרים החיצוניים המחרידים את האדם, והרעמים הם אחד מהם [מ]היותר קבועים ומיוסדים. וגם כאן אנו פוגשים שווי ערכין בין ההפעלות הטבעיות אל הרשמים המוסריים, כי גם (ל)ענין הפעולה החומרית של הרעמים, היא להכשיר את הארץ להוצאת כחותיה בזרעים וצמחים, כעין הכשר הרוחני שבנפשות.

ברכות פרק ט׳ פסקה קס״ה

האיכות והכמות הנה שתי מעלות מיוחדות. ומצטיין חדקל במעלת האיכות במימיו, ופרת במעלת הכמות ריבויו, נהרא דמכיפיה מברך. והמים פועלים בתכונתם על האקלימא, כי לפי טוב המים יוטבו המזונות, הצמחים וכל פרי, ויהיו לפיהם טובי בשר כל החי הגדל שם. ע"כ האדם המתפרנס מכל אלה ירכש לו תכונות נפשיות יקרות לפי כח זכות מזגו, וכח הנפש תלוי הרבה במעמד הגוף ובריאותו. והנה למדנו מזה עד כמה עלינו להשכיל אל השכלול הגשמי ג"כ, כי ממנו תוצאות לכל השכלול הרוחני. וחריפות בני מחוזא המכוונת ג"כ למדת האיכות במושכלות, נגד שהבקיאות היא ע"פ הכמות, תלויה במזג המתוקן שגורמים בכל, התוצאות של האקלימא, מיא דדגלת. ובזה יקח לו האדם עין טובה על פני כל עסק וענין, כי כל ברא ד' למענהו.

ברכות פרק ט׳ פסקה קס״ט

התועלת הבאה מהגדלת כח העם ע"י יושר לב המלוכה, תוצאות טובות יש מזה לתכלית הרוחניות, כי יגבר העם בכחו העצמי בדעת ומדות טובות ותורה ועבודת ד', ע"י הכרתו את חופשו ושאר רוחו, ובגשמיות שמחת החופש ומיעוט העול של בשר ודם. ע"כ לתכלית הרוחניות אפשר הדבר בקירוב להתנהג ע"פ ניסים שהם ממינם, ולתכלית הגשמיות, שיותר נכונו להם ארחות הטבע, י"ל דתוך ארבעים יום הוה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ע

בהתחלת ההתרקמות פועלים הרבה הרעיון והציור על ניתוח האברים וכחות הנפש. ע"כ גם התפילה היא קרובה להיות הפועל היותר מועיל מאחר שיש ע"ז מבוא טבעי, שבכלל שורש התפילה הוא, ע"פ עצה עמוקה של החכמה העליונה, בהפעלת הרעיון על המציאות, שמחוברים לזה תנאים גדולים בארחות הצדק ודרכי המוסר והעבודה של המתפלל.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״פ

האדם הוא יצור אורגני, דבקים וקשורים המה כחות גופו זב"ז וכחות נפשו זע"ז, ושניהם יחד בקשר אמיץ, ומי הוא האדם שיוכל להתפאר ולומר שיודע הוא את כל כחות הגוף והנפש, ויחושם ג"כ אל העולם הכללי.

ברכות פרק ט׳ פסקה קצ״ד

ע"פ התכונה המתגלה לעינינו במדרגת היצורים, אנו רואים שכל יצור שהוא עומד במעלה יותר עליונה במדרגת היצירה מתכנס כח החיים שלו ביותר למרכז אחד. ע"כ הוא נח לקבל הפסד ממי שהוא במדרגה נמוכה ממנו, עד שהדבר מתגלה בבע"ח הפחותים מאד שאפילו תנתחם לנתחים לא תקח מהם את כח החיים שלהם. וממילא מובן שבמי שעומד ברום מעלת היצירה היותר רמה, שהוא האדם, שענין המרכזיות ביחס לכח החיים שלו עומד בערך מדוייק מאד. והנה מה שיש שייכות להתעלות הבריאה אל המרכזיות, הוא מכוון אל הסדר הנאמר בתורה, שכל המאוחר ביצירה בבע"ח הוא יותר נחשב וחזק בכח החיים שלו. ובאשר האדם הוא אחרון ליצורים, הוא מתרכז בכח החיים יותר מכולם. כי הנקודה היסודית של קיבוץ המרכז תהי' משוכללת כשכבר קדמו לה כחותיה הפרטיים. ע"כ מתוך שהוא אחור למעשה בראשית הוא קדם לפורענות. ויש בזה לימוד ג"כ לענין מהותו הרוחנית של האדם, שתכליתו היא שיהיו כחות נפשו כולם מתרכזים למטרה אחת יחידה ועליונה. וענין המרכזיות הוא בו יסוד קיומו והוייתו, ובהפסד כח המרכז הרוחני ממנו ע"י יצר מחשבות לבו הרע, שאינו פונה עוד לתכלית מיוחדת להשכיל ולהיטיב כ"א לכל אשר תפנה רוח תאות חיי השעה, אע"פ שאצל שאר החיים יש זכות קיום גם במצב חיים כזה, אצל האדם אין לו זכות לחיים בהפרד נפשו לגמרי מתעודת התרכזותו, כי בהיותו אחור למע"ב, נוצר לתעודה זו שאפילו כל היצורים ירומם בימים העתידים לאחדם למטרה אחת, וכ"ז יצא רק בלכתו בדרך הישרה המתאחדת.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״י

...ע"כ לא יתכן למצא עקבות הרע בתוכיותו של האדם כ"א בחיצוניות מצבו ובמקריו המתחלפים לבקרים, וכן מתחלפת עמהם ג"כ הנטיה להרע ולצאת מדרך הישרה. ע"כ העצה העקרית היא בהטבת מצבו המוסרי של האדם, להטיב מצביו החיצוניים, לחברו בחברה הוגנת, לדאוג לפרנסתו שתהיה מצויה לו בנחת ובכבוד, ולא תעבירהו עניותו על דעתו ועל דעת קונו, והרבה כאלה מקרים חיצוניים שהם יפעלו להיטיב את תכונתו המוסרית ויעשוהו להולך משרים. יש אמנם גם השקפה הפכית, החושבת שאם היה עצם טבעו של אדם ישר, לא היו המקרים מספיקים כלל לשחתו, וכבר יש בכל מקרה אופנים שיוכל האדם להשכיל על ידו שכל טוב ומוסר הגון, אלא שהדבר תלוי לפי תכונתו הקבועה הפנימית.

ברכות פרק ט׳ פסקה רכ״ה

מצד [מצב האדם בהוה] אהבת עצמו ואהבת הכלל כולו, הם כסותרות זא"ז. כשיהי' אדם קובע עצמו לאהבת עצמו, תהי' אהבת הכלל רחוקה מכליותיו, וכשיתגבר באהבת הכלל, תהי' אהבת עצמו בטלה אצלו. אמנם ראוי הוא שיהי' האדם חש טעם אהבת עצמו בכל תקפו, ועם כל עומק הרגשתו באהבת עצמו יהי' מבטל אהבתו הפרטית לצורך ותכלית אהבת הכלל, אז יצא האור האמיתי בצדקת האדם, שממנה תוצאות גדולות למעשה הטוב ודרך ד'. והנה מדת האהבה לעצמו במדה גדושה מצינו אצל אחאב לפי מצב רשעו, וביותר עובדא דנבות, שמלך, שבמשפט יעמיד ארץ, יעות משפט בעדי שקר, כדי להפיק אהבתו הפרטית לעצמו להיות לו גן ירק. לעומת זה ביטול אהבת עצמו עד קצה האחרון ונתונה לאהבת הכלל, מצינו בר"ח ב"ד המסתפק בקב חרובין מע"ש לע"ש וכל העולם כולו ניזון בזכותו. הרי שהיתה נפשו עורגת לזה שיטיב ד' לכל העולם עד בלי די, והוא לא יחוש להנות מכל טובו של עולם. והנה כל ערך בפ"ע הוא רק חצי המציאות, והמציאות השלמה היא שתהי' אהבת עצמו בלבו של אדם גדולה, כי מצד עצמה אין חסרון באהבת עצמו כ"א אדרבא מעלה גדולה היא. אלא שכל זמן שאין העולם בשלימותו עלינו להרחיקה, מפני שבכל מקום שתבא, תהי' גוררת עמה אהבה זו עול, הבא לרגלי דחיית אהבת זולתו ואהבת הכלל, מאהבת עצמו. אבל אם יצוייר שעם האהבה היותר גדולה לעצמו תבא יחד ג"כ אהבת הכלל היותר אדירה, אז ודאי היא טובה וישרה, ע"כ העולם נברא בשביל ב' הענינים. אהבת עצמו, מדת אחאב, היא חלק בלתי רע מצד עצמה, והיא ראויה לענין עוה"ז ותיקוניו, אלא שצריכה להלות עמה אותה אהבת הכלל הטהורה, מדת רבי חנינא בן דוסא, שיכולה ליסד את הרוחניות היותר עדינה ונשגבה, העוה"ב. וכשיתקבצו שתיהן אל מקום אחד, אז יהי' שכלול עניני עוה"ז ושכלול עניני עוה"ב באים עד מרום מעלתם. והענינים הגשמיים עם הענינים הרוחניים שניהם יפרחו ברב תפארת, ויהיו לתועלת גדולה זמנית ונצחית אל הכלל והפרט. ובכלל אין אהבת החומריות מצד עצמה שום חסרון כ"א מעלה גדולה לישובו של עולם ותיקונו, והחסרון האחד הוא מפני שע"פ רוב לבו של אדם אינו רחב לקבל בכל שלימות ותוקף שתי האהבות, אהבת החומריות ואהבת הרוחניות בכל שלימותן. אבל המעלה האמיתית היא שישתלם האדם כ"כ, עד שתהי' בו אהבת החומריות ונטיה רבה לישובו של עולם גדולה כ"כ, כמו שתצוייר להיות באיש אשר לא יתערב בו שום אהבה רוחנית המונעתו מהתמכרות לאהבת החומריות, ע"כ יהיו מעשיו גדולים בעניני החומריות ותיקוני העולם, ויהיה כ"כ איש נאצל, קדוש אלהים ועובד ברב קדושה לשם השם ית', עד שתהיה פנייתו לצד הרוחניות גדולה כ"כ, עד שתתראה לפנינו כאילו הוא איש שאין לו דבר עם החומריות. ולערך זאת השלימות, שנגיע אליה בחסד עליון לעתיד, היא תכונת בריאת העולם שתשתלם ע"י האדם בהשלמה גמורה, בין מצד גשמיותה בין מצד רוחניותה. כי באמת ישנם הרבה דברים שמצד עצמם הם מעלות ויתרונות, ואנו רגילים להרחיקם בתור רעות וחסרונות. והדבר בא לא מצד עצמם כ"א מפני שהורגלנו לראות איך שהמעלות ההן דוחקות ודוחות את המעלות הגדולות מהן בערך גדול. ע"כ עלינו להשתדל שלא יהיה המצב הזה מתמיד, להיות תמיד יוצאים בקשרי מלחמה, לדחות מעלות ויתרונות, יהיו בערכם גדולים או קטנים, רק להרחיב כ"כ כשרוננו, גבורת נפשנו וטהרת לבבנו, עד שכל מעלה תתן עז לחבירתה, החכמה והיראה, הגבורה והענוה, הכשרון לכל עסקי העולם בין בהרגל בין בלימודיות, והדבקות והאהבה האלהית וההליכה בדרך ד' כתורה וכמצוה, כולם יחד צריכים להיות בחוברת אחת בנו. ולא די ש[לא] יתנגדו אחד לזולתו כ"א יגבירו כ"א כח זולתו, וכל מעלה תתגלה בכל הודה כאילו לא [היה] לה שום דבר דוחק ולוקח מקומה. וכן הנטיות הגשמיות והרוחניות, כשתתגלה הנטיה לענינים של תיקוני החומריות בתוקף גדול כ"כ, כערך הראוי להתגלות אצל איש שאין לו כל מושג רוחני כאחאב, האיש המגושם, שלא היה לו אפשר לצייר ברצונו שלימות רוחנית, מפני רוב התמכרו אל החומריות כאשר אנו רואים ממעשיו, ועם זה תהי' כ"כ חזקה הנטיה הרוחנית לתורה ולעבודה ולכל מדה קדושה כר' חנינא בן דוסא, שלא הי' לו דבר וענין בעסקי החומר. לעת מעמד של שלום גדול כזה בין הגשמיות והרוחניות וכל התלוי בהן, הוא תיקונו של עולם והאופן הראוי לצאת אל הפועל כל חפץ השי"ת בעולמו, שישמח ד' במעשיו, שהוא ית' הוא אל עליון קונה שמים וארץ.

ברכות פרק ט׳ פסקה רל״ח

הימין מתיחש יחוס של ערך ורושם אל הענינים הרוחניים מול הענינים הגשמיים שראוי להכירם בתור חלושים מהם, כערך ימין אל השמאל. להכיר שחזקו של עולם וקיומו תלוי ביותר בצורתו הרוחנית, בערך חכמתם של הבריות ויתרונם הרוחני, לא בכחם הבשרי המגושם.

ברכות פרק ט׳ פסקה רל״ט

פיו של אדם שהוא משמש כאחד לענינים הרוחניים הנעלים של הדיבור ולענינים הגשמיים של האכילה, מורה שעניני החומריות לא נוצרו להיות עומדים לבוז, כ"א להתעלות בערך מכובד באופן שיהיו ראויים להשתמש בכלי אחד עם הרוחניות והמעלות האמתיות. ע"כ הימין הקרובה לפה היא ראויה להכבד מהמנע כפי האפשרי משימוש המורה על פחיתות צד החומרי של האדם. כי על ידי פעולות ההולכות לימין, לצד השכל והמעלה אף שגשמיות הן, יתעלה על ידן האדם אל מצב הכבוד וההתנשאות מכל דופי ובושת.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״מ

יתרון הימין על השמאל הוא נערך ג"כ לעומת יתרון כח פועל על כח מקבל פעולה, יתרון צורה על החומר. האדם הוא פועל ונפעל, עיקר יתרונו הוא מצד היותו פועל, לא מצד היותו נפעל. הצדיקים לבם ברשותם והם פועלים, הרשעים הם ברשות לבן והן נפעלים. ע"כ יתרון צד הפועל על צד הנפעל ראוי שירשם באדם בכל דרכיו, ביותר בהנטיות המוכרחות למצב הבהמי, שהוא מצד הנפעל שבו, שיתעודד להתרומם אל צד הפועל שבו, הצד הימני שהוא הפועל, פועלת לזאת ג"כ אותה היד בהפעולה התורית של קשירת התפילין, וצד השמאל הוא הנפעל, מקבל הפעולה כערך החומר אל הצורה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ב

שתי רמות של יחסי רוח וחומר. תרומתה הנצחית של החומריות לרוחניות

יש [אדם] שעומד במצב מוסרי כזה, שדרכיו החומריים עומדים באורח ישרה בתור הכנה לדברים הרוחניים, והמעלה הזאת של התאחדות החומריות היא השנויה בלשון "קרובה לפה". אמנם המעלה היותר שלמה היא שתהי' כ"כ ישרה נפשו של אדם, עד שכל דרכיו הם מכובדים לעצמם, החומריות והקדושה השכלית הן לא לבד דבקות יחש שכוני, כ"א ג"כ מעורבות [ב]התחברות מזגית, למעלה זו יש יתרון לא מצד הקרבה לפה כ"א מצד שאוכל בה. אמנם עוד יש יתרון יותר גדול בפעולות החומריות, שמצד זה ראויים לכבוד חלקי הגוף, להכיר יתרונם בנטיתם המעולה אל צד המעלה, שהרי לא רק לזמנו ודורו של אדם ישאירו הכחות הגשמיים את הפעולות הרוחניות, כ"א לדורות לעד ולעולם. וראוי שיחקק יתרון הימין על השמאל, כערך יתרון ההוה והדור שהוא עומד בקרבו כשהוא נערך לבדו, לעומת כל הטוב שאפשר להשפיע על העתיד והדורות הבאים, שבאופן מוחש פשוט יתגלה בכתיבה של דברי תורה חכמה ודעת ומוסר השכל, וה"ה לכל המעשים הקיימים וקבועים לדורות. לאלה ב' מערכות הפעולות ראוי לחלק את יחס הימין מול השמאל, ולתן יתרון לימין למען יתעורר האדם לתן יתרון אל הדברים הטובים שראוי לו לעבוד בשביל הכלל בתור נחלת עולמים, יותר ממה שהוא יכול לעבוד בגללו בתור ההוה העובר ובלתי מתקיים, מפעולות קטנות [באות] תוצאות גדולות.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ג

...הפגעים שהאדם מצדו מכשיר עצמו להיפגע מהם, לולא הכשר הכח הדמיוני אין המזיקין, שהם לפי תכונתם רק דמיונות, פועלות בתכונה מזקת בציור נפשי חזק, עד שפועל ג"כ על הגוף ומקריו, זה ההכשר בא רק בעקב ההתחלשות השכלית. אבל בגבורת השכל אין הדמיון פועל להרע, ע"כ אין הכחות, שהם נמצאים בערך מיוחס להפסדים הדמיונים, פועלים עליו.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ד

הפסק השכל המכשיר את הנפש ואת הגוף גם יחד לקבל השפעות דמיוניות, יביא ג"כ לפעמים היזק גופני לפי ערך קישור הגשמיות ברוחניות. החבורה האנושית איך שתהי', תזכיר לאדם כמעט את הערך האנושי והחברותי ותהי' סעד להרמת רוחו וערכו בעיני הבוחן. אור היום ושאון החיים המלאים ענין ע"פ כל הכונניות שכוננה החברה האנושית בשאר רוחה העולה למעלה, ג"כ יהיו לעוזרים להסך על האדם מנפילה דמיונית אודות ערכו של האדם, לרגלי התאחזו בצד הכיעור והגסות שבו. כי כשם שברום מעלתו של אדם בעת ששכלו יגביר חיילים, תהיה ההתכנסות בעולמו הפנימי ע"י בדידות ועזר שקיטת הלילה, לעזר להרים פעמיו במעלות רמות וציורי קודש. כן בחשכת הנפש, ובנפול רוח הטהור והזך של האדם, המחגרהו שמחות וגיל מצד השלימות האלהית הקרובה לו, יוסיפו אלה השתים, הבדידה וההשקטה הלילית להכביד אנחתו ולהגביר יאושו הרוחני. א"כ זה המקום המכוער, שכ"כ התגלמה בו הפחיתות האנושית ובהמותה, שאפילו הוו עיילי ביה תרי, שהיה יחש להם חברותי, וביממא, הוו מתזקי, במה זה התרומם והתחזק כ"כ כוחם הנפשי דר' אמי ור' אסי, עד אשר המחזה המגועל שהי' בו כח להאפיל רוח כל איש, לא פעל עליהם מאומה לגרע מהוד רוחם המקודש, אין זה כ"א באשר השלימים הללו כ"כ גברו להתחזק בשכלם הטהור ובמעלות האנושיות הרמות, עד אשר לא פעל מאומה המצב הבהמי המוכרח האנושי, לגרע מהם מציורי הוד הקבועים כבר בנפשותם המלאה אורה. הצניעות והבושה תהיה תמיד רק כאשר יכיר האדם שהמעמד הבהמי אינו לפי מדתו, אבל כשימצא האדם עצמו כולו עומד על תכונה שפלה, למה יצניע ולמה יתבייש. אמנם להשלים הידיעה הנכונה לא יצא האדם ידי חובתו רק בצניעות לבדה, הצניעות תרשים רק בלבו של אדם שהוא ראוי לגדולות, לעלות ולא לרדת, למרות חומריותו ובהמותו הגופנית. אבל עוד לא ידע שאמנם בעת שהחומריות ונטיותיה שולטות עליו, אז ראוי לו לצמצם חוג פעולותיו, ביחוד הרוחניות, לא יתן אז מהלך לכחו הדברי, כי מה יהיו ההסכמות שיעלו על לבו בעת ההשפלה האנושית, הלא רק לעזור לרדת לרוח הבהמה, ויותר הדבר מסוכן כשנלוה צד רוחני אל הנטיות השפלות. ע"כ עם צניעותא צריכה להיות נלוה גם שתיקותא, אז עומד האדם בתמותו, וכח הבהמה שבו לא יחריד מנוחתו השכלית במאומה, וכמעט סר ההכרח הטבעי, הנה הוא עולה כאשר יאתה לאיש בעל נפש ורוח טהרה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ז

לעולם צריך האדם ברדתו למצב בהמיותו, בין מצד ההכרח הטבעי בין מצד סבה אחרת, שזו שע"י הכרח הטבעי ראוי ללמד על הכלל כולו, שאף שהוא נמצא כעת במצב הבהמות אבל הד קול האנושיות הרמה צריך שתגיע לאזניו, ואז הוא ניצול מהמזיקין, הפגעים הדמיוניים, שהם אבות כל נזק, בין בציור בין בפועל, כאשר ביארנו...ע"כ לא רק הד קול ממצב האנושיות די לו, כ"א חלון אורה צריך לפתח לו, שלעולם תזרח לפניו התכלית המעולה של ההנהגה השלמה של אדם המעלה. והפעולות הקדושות, שממצב אנושיותו הרוממה, צריכות כ"כ לפעול עליו גם בעת הירידה, עד שהרעיון המלא עז וגדולת נפש (מעולם) לעולם לא יהי' בפועל זז ממנו, גם בעתות הירידות החומריות. הסייג להירידה המוסרית שלא תבא, הוא חיי המשפחה הטהורה, ע"כ המשל נמרץ ורושם הגון מאד, שחלון האורה שע"י קדושת חיי המשפחה מופיע בפועל על ציור הירידה האפשרית לבא מצדו השפל של האדם, מצדו הבהמי. והיד השלוחה מצוהר האורה, המעשים הטובים הנובעים ומסתעפים ממנו, הם שולטים על רעיון האדם והלך רוחו בעת הירידה הבהמית, עד שתמיד יפנה רק למעלה להשכיל ולהיטיב. ומה שדי לאיש פרטי בהערה קלה, צריך איש המעלה הכללי להרחיב קדושתו עד מעלת אכילת חולין בטהרה לכל מעלותיהם, טהרת חולין, טהרת תרומה, טהרת הקודש וטהרת חטאת. כל אלה חלונות הנה מלאים אורה, מאור החכמה וההישרה האלהית שתשגב ישע, "לא יעזוב את חסידיו לעולם נשמרו".

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״ח

הדרך המפולשת למידות ותכונות טובות, היא בהיות האדם פונה אל עסקים ראויים לו מצד צורתו האנושית, שמה תתעורר מדת הצניעות בעוזה, מפני שהיא אחת מהמידות הרמות הראויות להמצא בחק איש בעל מעלה ושאר רוח. אמנם במקום שמתנגשות הרוחניות עם הגשמיות השפלה, שמה הוא האורח הצר שהצניעות תצר צעדיה מעבור בה, והוא היה צנוע גם בארחותיו.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״נ

האדם ראוי לו לציין בעצמו התרוממות שלו על הטבע. מצב בעלי החיים הטבעיים הוא בשכיבה על הארץ, לרבוץ בעת המנוחה כי הם המה תוצאות ותולדות הארץ. האדם אמנם אין ראוי לו למצא מנוחה שלמה בהיותו כולו נמצא סמוך ומקורב מאד לארץ, למען יתעורר שראוי לו להתרומם על טבע הארציות שלו ע"כ ראוי לו להתרומם ממנה במצב השכיבה המורה על המנוחה, נוסף על חק הטבעי מצד מבנה גוף האדם שיש בזה, שבאמת מתאחדים תמיד התכ[ו]ניות, אלה שבאות מצד התכונה הטבעית ואלה שבאות מצד המוסריות.

ברכות פרק ט׳ פסקה רנ״ג

שיחת חולין של תלמידי חכמים

הדינר זהב, מטבע קטנה וחשובה כוללת הרבה מטבעות קטנות, כן היו דבריו במילי דעלמא כוללים הוראות רבות ושונות, שכ"א מהן היא לימודית ראויה להשתמש בה בתועלת הרוחנית והחומרית. התאמת השיחות הפשוטות עם דברים גדולים של תועלת, היא יוצאת מנפש זכה משקפת את היחש שיש בין כל דבר קטן ופשוט אל הנשגב והרם. ע"כ ישמח תמיד בכל אשר יעסוק, כי כל דבר ושיחה, וכל עסק נשפל, לא ימנעהו מהשאת מחשבתו אל קדושת גדולת המחשבה, [הוראה] שמתאמת עם כל החיים הפשוטים עם עסקיהם ושיחתם. ע"כ הי' תמיד גברא בדיחא, "ישמח לב מבקשי ד' ".

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ח

מכלל קדושת המקדש, היא שבעמדו שם יהי' כולו מסור לעבודת הקודש עבודה שכלית, וימצא עצמו בלתי מוכשר אז לעבודת צרכי הגוף. ע"כ חויב חליצת המנעל במקום הקודש, שהמנעל עושה את האדם מוכשר לעבוד עבודת חול לכל צרכיו. ע"כ מברכין "שעשה לי כל צרכי" בדסיים מסאניה. ואם צריכה הוראה ההרחקה מצרכי החומר, אע"פ שבעצמותם אין בהם גנאי, ק"ו שצריך להורות התרחקותו אז מכל דבר כיעור, בין כיעור הסכמי, בין טבעי, בין מוסרי, שהרקיקה תורה עליהם.

ברכות פרק ט׳ פסקה רס״ט

כשם שיש יופי שכלי ויופי חושי, וצריך שיהי' העיקר היופי השכלי, דהיינו הצדקה והמשרים, מעשים טובים ומדות טובות, והיופי החושי צריך שיהי' טפל לו, אמנם הטפל הוא ג"כ משמש הגון ויפה, ע"כ "זה אלי ואנוהו" - התנאה לפניו במצות, הידור מצוה עד שליש, "הוד והדר לפניו, עז ותפארת במקדשו", כן הכיעור הפנימי השכלי, הוא העיקר ממה שראוי להתרחק. אמנם ריחוק הכיעור החיצוני י"ל ג"כ ערך ומביא לתכונת הרחקת הכיעור השכלי הפנימי. ע"כ כאשר הרקיקה שתאסר מצד הרעיון של ק"ו ממנעל, יש בה הערה להרחקת הכיעור הפנימי, בא להוסיף שגם עצם הכיעור החיצוני יש לו מקום הגון וראוי להרחיקו מצד התכונה השלמה האנושית, חוץ להערה שבה וגרמתה בערך סימבולי. ומזה נבין שיש ערך עצמי גם להיופי החיצוני בתור משמש נכון לתעודת הטוב הכללי כשיוכר מקומו הראוי לו, - ולא נאמר "שקר החן והבל היופי" כ"א לעומת היציאה הדמיונית מסדר השכלי והצדק האמיתי שגורם לקלי עולם, שאינם מתבוננים כ"א בצד חיצוני של כל ענין, - עד שגם הענינים הנימוסיים המוסכמים בחוקי היופי והכיעור גם המה יש להם ערך נכבד, "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם".

ברכות פרק ט׳ פסקה רע״א

סדרי החיים הרוחניים משפיעים על סדרי החיים הגשמיים

...דבר ידוע הוא ששאלת פועלים ועובדים, היא שאלה שאם תתנהג בלא סדרי יושר תהי' מהסבות היותר חזקות של הירוס השלום האנושי. ויותר ג"כ עלולה להטעות את האנשים שהם דלים בשכל ובמדות רמות ונאצלות, שאימתי תעמוד להם הצלה להרימם משפלותם? בבעטם בכל תורה וחק, ובמאסם ג"כ עול מלכות שמים. אשר באמת רק להותם יועילו כל אלה, כי מבלעדי דעת אלהים האמתית, הנקלטת בלבבות רק ע"י הכשר כל סדרי עבודת ד', לפי פרטיה הרבים והשונים, תרבה השערוריה בעולם ויד התקיפים לעולם תהי' על העליונה, ע"י אמצעים של חמס ושד ופריצת כל גדרי מוסר ומשרים. ומי יהיו הסובלים עול קשה של אדונים קשים, שאין לרוחם מעצור ושתאותם וגאותם לא תדע שבעה? רק אלה עניי עם הנכשלים בדרך החיים ע"י חלישותם הרוחנית והגשמית. ע"כ רק בזאת יתוקן זה החלק הרשום של [ה]שלום האנושי, ע"י הרבות יראת ד' ודעת אלהים בעולם, אז לא יתנהגו האדונים, שיהיו יראי ד' ומוזהרים על ההליכה בדרכי ד' ומכירים את חובת הצדק בהכרה שלמה פנימית, עם פועליהם ושכיריהם כ"א באהבה וחבה יתירה. והפועלים מצדם ישיבו אהבה אל אדוניהם, באשר גם הם באמונה יעשו כיד יראת ד' הטובה עליהם, והיא תגן בעד עריצות וגזל משפט משני הצדדים. הנה לפנינו חלק רשום של התועלת של שאלת שלום בשם. "והנה בועז בא מבית לחם", נשיא ישראל ובעל בעמיו לא התיחס עם הקוצרים, הפועלים הפשוטים, כאיש רם ונעלה ביחש אל שפל ובזוי, אשר לא יפנה אליו כ"א בגזרת מושל, לומר: עצלים ונרפים, הוסיפו לעבוד בחריצות. וזה הי' ראוי להמצא אצל עריצי גויים אשר לא ידעו את ד'. אמנם בעז אמר לקוצרים: "ד' עמכם", שם ד' הנקרא עליו, ודעת דרכיו שהי' חפץ, היא הביאתו לידי המדה המפוארה הזאת לומר באהבה לקוצרים "ד' עמכם". והם חיו כ"כ באהבה עמו, כ"כ מצאו את עצמם מאושרים, עד שאמרו לו "יברכך ד' ", כי ידעו כי בתוספת ברכתו להם שלו' וברכה. החלק האחר של השלום הוא השלום הלאומי, אשר יוכל איש לתאר כי יתכן שלו' לאומי להיות מתקיים גם מבלעדי דעת את ד', כ"א באמצעות החבה הלאומית המוטבעת בלבו של אדם בטבעו. אמנם זהו דבר שאינו מתקיים, כי מבלעדי דעת ד' ישפל איש, וגם המתעורר ע"פ רגשו הפנימי לעבוד עבודת עמו, יוכל להמשך בתגרת יד תאות ורוחות רעות, אשר יעשו שינויים נמרצים ברוחו, עד שיעזוב את עמו ודגלם. גם עצם ההנהגה הלאומית, כשאור ד' הוא נר לרגלה, היא מתהלכת במשרים. ע"כ גם להשלום הלאומי נחוץ הדבר שיהי' נקרא ונשאל בשם, שנאמר "ד' עמך גבור החיל", כשיתלוה עם גבורתך אומץ שם ד', היא ערובה נכונה שגבורתך תהי' מתקיימת, באשר יש לה תקוה נצחית ורבת אונים, שתוכל לעמוד בפני כל המעקשים והמעצורים. מה שא"כ נטיות אחרות, יוכלו להשתבר ולהכנע תחת יד עצומים מהן, המושלים יותר ברוח האדם. כי הממשלה היותר אדירה באדם, שאין ציור לאחרת להתעלות עליה, איננה כ"א אחת, יראת ד' ודעת אלהים באמת. עוד חלק רשום נמצא המכשיר את השלום ומקיימו, אהבת השלום הבא באומה ע"י שיווי המנהגים הנוגעים ליסודות של דיעות אמתיות והמסתעפים מהם. בזה צריך שיהי' שם ד' נקרא, כי כיון שידענו שכל מצות התורה, הכוללות את כלל האומה בדרכי החיים שלהם, מצות ד' היא, הוא מטביע עמוק בקרבינו את הזהירות בשמירתן, והרצון לקבל עולן, וממילא יוצאת התועלת של האחוה הלאומית באופן נעלה ונשגב. וכיון שאגד הלאומי קיים וחזק, נובעות ממנו הרבה תקנות גדולות שהם עמודים להצלחה גדולה לכלל האומה. מצד ערך השלום של הכנסיה, יש ערך גדול גם לכל מנהגים מוסכמים, מנהג ישראל תורה, ומזה תבא ג"כ הגדלת החיוב של שמירת המרכז הרוחני, כחומר דברי סופרים. ובכלל קדושת כל המצות ופרטי ההלכות המעשיות חובתם מתכפלת בשביל שהם המה אשיות הכלליות לאחות כלל הכנסיה. ומזה הטעם תצא פעולתם של אלה הפרטים המעשיים וההנהגות הטובות הכלליות, רק כאשר יזדקנו הרבה באומה ויכבשו להם דרך כבושה בלב בניה, שאז תוכר החבה היתירה לאלה המעשים מכלל האומה, וממילא יהי' בכח שיווי מעשים כאלה, להרבות אחוה ואהבת אמת בלב כל הפרטים הנכנסים אל הכלל ע"י השיוויים הללו. אמנם אימתי יהיו הדברים הללו מתקיימים באופן המעולה? כשהם משותפים בשם שמים. ע"כ, לבד כל דיני התורה המעשיים שהם מן התורה, גם כל מילי דרבנן, וכל מנהגי ישראל הקבועים ומיוסדים ע"פ התורה, הם חתומים בחותם שם ד', וכדברי הזוהר: עובדין בכנסת ישראל תליין. כי יסוד המעשים הוא אחדות הכנסיה ברוחניותה וגשמיותה, עבור התעודות רמות הערך שיש לה, ועבור מציאותה היותר שלמה ונעלה. "ואל תבוז כי זקנה אמך", כי הזקנה הזאת היא המביאה את השיווי העמוק שפועל פעולת השלום הנהדר. והזקנה הזאת נחתמה בנו בחותם שם ד', ע"י שמירת חוקיו ומצותיו אשר צונו, "למען הקים אותך היום לו לעם והוא יהי' לך לאלהים". הרי לנו שלשת גדרי השלום האקונומי, הפועלים, הפוליטי, "ד' עמך גבור החיל", והדתי "אל תבוז כי זקנה אמך", בשם ד'.