רוחניות

מהדורא בתרא – פרק ראשון פסקה י״א

...היום הוא היסוד להשתלמות האדם בחומר ורוח. בו יתפשטו החושים למרחוק, לחוש את העולם החיצון, לבנות על פיהם את בניני השכל המעשי והעיוני, שממנו תוצאות למעשה האדם ושכלול המציאות. וכשאנו מעריכים את היום בתור סבה עקרית למציאות הלילה, והלילה כתולדתו וצילו ביחש הזוגי, הננו קרובים יותר לחוש את הלילה בערך שכלי, המצייר את מושג הזמן לפי טבע חלוקתו ההגיונית, שהם שלשת החלקים עבר הוה ועתיד, שעל פיהם יהיה הלילה בן שלש משמרות ועומד לעומת היום האחד כפי המציאות הטבעית.

סדר זרעים פסקה ט׳

השואף להתעלות ברוחניות ומתמסר לכך, יזכה לסייעתא דשמיא מעל כוחותיו הגשמיים והרוחניים

יסוד המושכלות בשרשם הוא משפט החושים, שעל החושים, כשהם נכונים, יבנה האדם את בניני מושכלותיו. ע"כ זה שמשפטיו מעוותים במזיד ע"פ כח השוחד, אין צורך לו להיות מואר באור חושים בריאים, מאחר שאינו משתמש בהם ע"פ אורח משפט אמת. ע"כ ראוי הוא שיהיו עיניו כהות, ויהי' עיקול משפטו תולדה מוכרחת תחת אשר היתה לו ברשעו תולדה בחירית. ומזה נלמד למדה טובה המרובה, שהנוטה מבחירתו לדרכי צדק ומשרים, שמזדמנות לידו סיבות להיטיב יותר מאשר ביכולתו מראש, "צדק צדק תרדוף" בכפל, אם תרדף הצדק שבידך, תרדף ג"כ את הצדק היותר נשגב, שהוא כעת נעלה מכחותיו הגשמיים והרוחניים, כי הבא לטהר מסייעין אותו, ואדם מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה.

סדר זרעים פסקה י׳

יסוד הטומאה וטהרה בתורה הוא רק ביחש המקדש, והנלוה אליו כאכילת תרומה לעובדי ד' במקדש הכהנים, ואכילת מעשר בעיר הקודש, המקודשת בקדושת מקדש ד' אשר בקרבה. וכל הדברים הרבים המסתעפים מעקרי שמירת הטהרה, באו להשריש עמוק עמוק, כאשר ראוי לדבר שהוא נשמת האומה וחיי הרוח של כל האנושיות כולה באחרית הימים, שיהי' הר בית ד' בראש ההרים בית תפילה גם לכל העמים.

סדר זרעים פסקה כ׳

ההכרה של היתרון, שיש בו באדם עצמו חלק הכהונה שבו, הצד השכלי, שצריך שייקר בעיניו מאד, צריך בכ"ז עמו שמירה יתירה מההפרזה השכיחה שעלולה לעור עיני האדם להפילו במוקש הגאוה, ולהכשירו לבלי ראות לנפשו חובה. וזה יבא מיתרון אהבת עצמו יותר מן המדה, שתבא מעירובי נטיות בלתי מתוקנות המתערבות ג"כ עם הנטיות הטובות. ע"כ צריך זהירות יתירה בזה, יותר ממה שצריך בהיותו עסוק בנטיה של מעשה המורה לו להכיר את היתרון הנמצא בזולתו, כמתנות כהונה וכיו"ב. ע"כ במע"ש ביחוד נחוצה ההערה שלא להפרישו בטומאה, ועם זה להיות מטהר ג"כ הרעיון והדעה, בהיותו עסוק לברר לעצמו המקום הראוי לו בתור אוכל מעשר לפני ד', דהיינו הכרת יתרון הנפש המשכלת שבו, שמצדה הוא ראוי להיות ניזון משולחן גבוה, שיהי' באורח טהרה, ענות צדק ונקיות דעת. ע"כ נתפרשה בזה ההקפדה ביחוד, הא אם הפרישו בטומאה א"י להתודות.

סדר זרעים פסקה ל״א

עוצמה רוחנית מתוך שגרת חיי קודש שיונקים את כוחם ממקור עיר הקודש והמקדש

וזה הוא יחשם של ישראל אל המרכז האלהי, תל תלפיות, ירושלים עיר הקודש, שאמנם הרחוקים מביאים גרוגרות וצמוקים, המורים ג"כ על כח הקיום הנפלא שיש בההשפעה הרחוקה, שאם גם כח הלח של החיים נעלם, הם חיים באמת. עתה כשנעשו קרובים אל הר ד', שב כח החיים המורגש להתחבר אל כח הקיום, וזה ע"י השפעה היוצאת מהמרכז, מלבן של ישראל אל הכלל כולו. שלחו לפניהם, להורות שהם צריכים להיות מושפעים מהודה של ירושלים, ולא רק הם הנותנים להמרכז את ערכו כ"א גם שואבים ממקורו מקור מים חיים, ועטרו את בכוריהם, שמה בהר הקודש יפוח כח החיים, להיות מורגש וממלא בפועל את כל לב ונפש. ועל העז, הקיום האדיר של הרחוקים, המה, הנטישות המעשיות, תילי תילים של הלכות שחיי עולם קבועים בהם, "אהבת עולם אהבתיך, ע"כ משכתיך חסד", משך החסד ההולך ומתרחב במה שרצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות, "ד' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר", על העז ההוא חופה ההדר, "על כל כבוד חופה", "גילת ורנן כבוד הלבנון ניתן לה". "שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר ד' ורפאתיו", הרחוק שהי' קרוב גם בריחוקו, וכשנעשה קרוב בפועל, כאשר בא עד מקום בית חייהם ולבן של ישראל, אז יגלה הוד החיים המלאים הדרת קודש, "כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך. כי טוב חסדך מחיים שפתי ישבחונך. כמו חלב ודשן תשבע נפשי, ושפתי רננות יהלל פי", שלחו לפניהם להאציל עליהם הדר החיים מעיר עז לנו, ועטרו את בכוריהם, גם הרחוקים הנזקקים לגרוגרות וצמוקים, נעטרו בפרי חמד מלאים לשד חיי נועם.

סדר זרעים פסקה ל״ג

והנה במערכה זאת עלינו להשמר מטעות, שיוכלו קלי עולם לטעות, שהאהבה הכללית אך בזאת תהי' נכונה, בהסירה את ערך המדרגות שבעם, ולא יוכר איש פחות לפני איש מעלה וחכם לב לפני כסיל אדם. ובאמת זאת הדעה היא המהרסת את כל גדרות עולם, ותשוב לפוקה ומכשול לקטני בנ"א, שיזנחו ע"י פריקת עול כזאת את עצת חכמים וקדושי עליון, בין בדורותיהם בין בדורות שלפניהם, ומזה תפוג ג"כ תורה ויראת ד' הטהורה. ע"כ הזהירות של מניעת ההשויה של קטן לגדול וחילוק המעלות, היא מאד נחוצה במעמד של הגברת הרוח של התאחדות כללית כהבאת הביכורים, למען יהיו הקטנים נשמעים לגדולים, והכרת החופש האמיתי, שהיא שמירת המשטר הכללי, תבא רק ע"י ההכרה היותר ברורה בערך של כל יחיד וכל כתה בין הכלל.

סדר זרעים פסקה ל״ו

התכלית הרוחנית של העולם ושל עם ישראל. ההבדל בין התכלית של עם ישראל לתכלית עמים אחרים. היחס בין דת ולאום בעם ישראל ובאומות העולם

באשר יסוד הבאת הביכורים הראה בפועל את ההתאחדות לתכלית הכללית שמתקבצת ע"י כל פרט ופרט מפרטי האומה, בעבודתם היותר פרטית שהיא עבודת האדמה, והנה צריך שיתרשם לפי ענין הקדושה המיוחדת לישראל, שיהיה חותם ההתאחדות התכלית הרוחנית והתעודה הנפלאה של ישראל. ע"כ אחרי המעלה של ההתאחדות שבאה בהכנתם להתקרב לירושלים, שהוא מקום הקיבוץ הלאומי "ששם עלו שבטים", "עיר שחוברה לה יחדו", עוד צריך לסמן מעלה יותר עליונה שהיא העליה להר הבית ששם מתגלה התכלית הרוחנית. אמנם התכלית הרוחנית, שהיא מביאה להתאחדות הכללית, אפשר לציירה בתור אמצעי אל חיי הפרט או שהיא לעצמה תכלית נשגבה. וההבדל הוא, שאם היא תכלית לעצמה ראויה [היא] להעשות בגופו של כל יחיד מיחידי הכלל, תחת אשר [אם היא] (ה)אמצעי להתאחדות, די לה שתהיה נפעלת אפי' ע"י שליח, רק שימצא באוצר הכלל. ע"כ בבא ההכנה היותר מבוררת, בואם להר הבית מקום היעוד הרוחני, הר ד', שם אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו, להורות שהתכונה הרוחנית בישראל אינה תלויה באיזה דבר ומשמשת ליסוד הקיבוץ, כאשר אפשר הדבר בין רוחניותן של אוה"ע, ביחוד עובדות ע"ז, שכל תוכנן הי' רק שע"י התכונה הרוחנית יהי' מעמד להקיבוץ הלאומי גם מצדו הרוחני, שיש להאנושי[ו]ת עליו דרישה חזקה. לא כן תורת ד' אמת, שהיא לעצמה בתעודתה ועומק הצדק והגיון האמת שבה, [היא] התעודה היותר נעלה גם מצד כל פרט. ע"כ אין כאן מקום להיות הדבר רק נפעל, כי הדבר שהוא עיקר המגמה האנושית צריך שיהיה לנחלה לכ"א בפני עצמו, ועצם החיים אי אפשר לעשותם ע"י שליח. והנה זאת היא שעומדת לישראל להיות עם עולם לפני ד', "כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה עומדים לפני [...] כן יעמוד זרעכם ושמכם". מפני שכל האומות שיש להן תעודה גם לרוחניותן, שהיא איזה דבר אמצעי, ע"כ תחול עליהן זקנה, ובבא תור ההתרוממות היותר עליונה, כבר שמשו את אשר עליהן להכין והן מתחילות לרדת. אמנם בישראל, שיסוד התעודה שלהם היא התעודה בעצמה, דעת אלהים אמת ושלום עולמים, שהחיים עצמם יבאו עי"ז למטרתם, א"כ אין להם ירידה וזקנה, "כי כימי העץ ימי עמי ומעשה ידיהם יבלו בחירי". ע"כ לעומת שאצל שאר אומות יתכן להיות שבהגיען לתכלית רוממותן ישמחו אויביהן, שידעו ע"פ חק עליית וירידת העמים שכבר קרוב קצן לבא, כי (ש)כבר מלאו תעודתן האמצעית, לא כן אנחנו, בני אל חי, תעודתנו היא לעצמה תכליתית, ע"כ דברו הלויים בשיר "ארוממך ד' כי דליתני ולא שמחת אויבי לי".

סדר זרעים פסקה מ׳

הענין הראשי להתכללות הכלל מכחות הפרטיים שהתגלה במילואו ע"י הביכורים, הקיף את כל צדדי ההתאחדות, עד שלא הניח ג"כ את הנחת הכבוד ויתרון המעלה, שהי' מקום ליחידים באומה להניח לעצמם לפי ערכם ברשות עצמם. וגם אותו החופש יניחו מידם באהבה כשיראו שבחק הכלל יביא לתוצאות לא טובות. ישנם ענינים כאלה שהם נעשים בדין תורה ע"פ מטבע קבועה, והנה כיון שהמטבע נקבעה כבר, שולל מיחידים התגלות לבבם ע"פ ערכם והשקפתם הפרטית. אמנם כ"ז שלא הזיק הדבר אל הכלל כולו, טוב הוא שכל יחיד מצויין, ימלא את הנהגתו בעניניו הרוחניים ע"פ מדתו לעצמו. אמנם כיון שבערך הכלל, מאין מטבע שוה ומסויימת, ירד הרוח ויבא למצב מורה ועזוב, צריכה [ה]מטבע להיתקן, וכיון שנתקנה, הכל חייבים לעבוד עבודת הכלל, גם אלה היחידים, שלא הוצרכו לזה מצד עצמם. למשל התפילה, לפי המצויינים, בעלי רגש ודעה, יותר הי' לבבם קרוב להתמלא רגשי קודש, אם היו מתפללים כמו קודם תקנת הנוסח, כ"א כפי רוח בינתו ורגשי לבבו. אמנם למען הכלל, שמבלעדי התפילה הקבועה, הי' יסוד התפילה נעזב לגמרי, והוצרך הדבר לבא לידי תיקון מטבע כוללת, ועכשיו שנתקנה, חלילה ליחיד לפרוש מן הציבור. ואם תעלה על לבבו מחשבה, שצמצום המטבע עושק ממנו הרחבת הרגשת לבבו ע"פ רוחו, עליו להשכיל כי עבודתנו לצורך הכלל, היא כוללת ג"כ, כמו כל התנדבות, גם את שאר רוחנו, אע"פ שהיא הגדולה שבנדבות לאיש אשר רוח בו. ויפה נתגלה לימוד זה כאן בביכורים, שכ"ז שלא בא הדבר למדה זו, שמי שאינו יודע לקרות, ימנע מהבאה בשביל שירצה לדמות עצמו להיודע, הי' נכון חילוק המדות, ובודאי קורת רוח היא לבעל לב רגש שקורא בעצמו ומוציא אל הפועל רגשותיו הסוערים באהבת ד' ועזו, בדיבור פה. אמנם כיון שנמנעו מלהביא, כבר יש צורך בענין מרכזי אע"פ שמצמצם את הרעיון והרגש קצת, אצל היודע, הנה תגדל שמחתו השכלית בידעו שבמה שהוא מחסר התגלות לבבו ברגש, הוא עובד את עבודת הכלל, ע"י שגם בעלי המעלה הנמוכה יבאו ויביאו ביכוריהם. התקינו שיהיו מקרין את מי שהוא יודע ואת מי שאינו יודע, והיתה ההשואה הזאת אב להרבה דברים מוגדרים, שכל חכם לב הי' מצד עצמו יכול ללכת באורח יותר רחבה ע"פ מדתו הפרטית, אבל זאת היא הצדקה היותר נעלה ומדת הקדושה היותר רוממה שחייבים ראשי העם להתנדב בצמצום רוחני לפעמים לטובת הכלל הגדול, ובהשכילם את הטוב היוצא מכח אחדות הכלל, הם עומדים כבר בצמצומם על יסוד רחב, המרהיב את הלב הטוב של החכם הרואה את הנולד וחפץ בשלום עם ד' הגוי כולו. "שאלו שלום ירושלים ישליו אוהביך", "למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך. למען בית ד' אלהינו אבקשה טוב לך".

שבת פרק א׳ פסקה ו׳

הדרך לברר מה להדגיש בעבודת ה' כדי להתקדם מבחינה רוחנית

...אמנם הוא סבר זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד, כאשר בכלל פרטי עניני תורה יש כלל מונח: לעולם ילמד אדם ממה שלבו חפץ, כי הנטיה הפנימית תנחה את האדם בדרך המשרים, וכיון שנטיתו לזה החלק נמשכת, היא אות שאותו החלק יהי' נאות יותר להיות לו לעזר רוחני לפי מצב נפשו. כן הוא ג"כ בענין התורה והתפילה, השפיטה השכלית לא תוכל כ"כ לתן גבולות כמה צריך האדם להיות מתפרנס פרנסתו הרוחנית מעמקי התורה ותנובת השכל, וכמה הוא צריך לצרף עמו תבלין של הרגש. ע"כ גם בזה הנטיה הפנימית תנחה את הישר שבאדם בדרך ישרה.

שבת פרק א׳ פסקה י״ד

ההטבה ברוחניות היא עיקר ההטבה האלוקית

הכרת טובה היא העמוד המוסרי היותר גדול ונשגב, שכשיתפתח כל צרכו בלבות בני אדם יהי' עוזר מאד אל התיקון הכללי. כי אנו רואין שגם עכשיו שלב בנ"א מלא הוללות, וטמטום הלב מכח סדרי החיים הגרועים מתגבר מאד, מ"מ במה שהרגש האנושי מגיע להכרת טובה, הוא פועל להכשיר את הנפש להביע במה שיכול את הרגשה העדינה הזאת, במאמר ובפועל...אמנם לכשתתגדל האנושיות והכחות המוסריים יתפתחו יפה, עד שיהיה ראוי להכניס בלב, באורח ישר וטבעי, גם רעיונות היותר גדולים ואדירים, יופיע כח ההכרה הזאת באור גדול, עד שתשפיע רב כחה על כל עלילות האנושיות הכוללות והפרטיות, וכ"כ תהי' פועלת בחזקת ידה עד שתעורר בחיל את הלבבות לדעת את ד', להכיר כי הוא הוא המטיב באמת, ולהכיר ג"כ את הדרכים שבהם נוכל להביע רחשי הכרתנו את טובותיו הנשאות. וכשיעמוד האדם על ראש פסגת ההכרה איך שתיקון המציאות בכללה, בגשמותה ורוחניותה, הוא הדבר היותר ראוי להיות כיתד לתלות עליו רגשי הכרת טובתנו, ירדוף כל המין האנושי לתקן את הכלל כולו בכל מעיניו. והפעולות שמיוסדות בכח הרגש הטבעי האנושי, מצד כח השכל וכח הרגש השירי להביע בהן רחשי תודתנו בהכרת טובת אל עליון עלינו, תגדל עליהן התשוקה בדעה והשכל באין ערוך לתוקפה, אז יקבצו גוים יחד וממלכות לעבוד את ד' בצמאון אדיר ונפש שוקקה...ופירשה התורה בכונת קדושת השבת שהיא להשריש כח ידיעת היחש של הכרת הטובה היותר עליונה, שראוי באמת שתהיה נובעת מצד הטובות הרוחניות, שעמהן ראויים להיות החיים מוכרים לטובה רבה ונשגבה. אבל החיים מבלעדי צד הקדושה שבהם, יחשבו רק למשא, אם שיבור לו האדם תענוגים מדומים כדי להעביר השממון שבחיים, אינם כ"א להצילו מרעת שחיתות החיים, אבל לא יוכלו להחשב לטובה מוחלטת. אמנם החיים עם קדושתם, החיים שהאדם יתרומם עמהם לתענוגים שהם מכובדים, גם נצחיים, למעשים שהם עומדים לעד וראויים להיות נחשקים מצד השכל והיושר הטהור, הם באמת טובה עליונה ואדירה, ולהכיר כח טובה זו בהוצאת ההכרה אל הפועל, יהי' האדם נזקק בשמחת לב לדרך עז במעשה הקדושה והצדק. ע"כ באה השבת שהיא זכר למעשה בראשית, העד שד' פעל את כל המעשים, מוכתר בכתר קדושה רבה, להורות שאמנם כח הכרת הטובה האלהית יצא אל הפועל רק עם הכרת טובת הקדושה שבחיים, והדעת שהיא מתנת ד', לדעת כי אני ד' מקדשכם, יצרתי אתכם בתכונה (וחנן) [וחננתי] אתכם באמצעים מביאי הקדושה, שעל ידם תביאו את החיים לתעודה כזאת שיהיו באמת הטובה היותר עליונה, עד שעל ידם ימשך האדם להביע הכרת טובתו בכל הדרכים היותר רחבים מרב טוב ושמחה נשגבה.

שבת פרק א׳ פסקה י״ז

הארת הרגש המחזקת את הקדושה על פי הסברת גדולי הדור. הזהירות מהגיוני הלב של פריצים שמחללים את כבוד המושגים הרוחניים

...והנה כלל הדבר הוא לחזק את הכחות הגופניים בעידון של רוממות וקדושה ולהאיר את עיני השכל בדיעות אמתיות ומזהירות, דומה הוא לשאיף ליה משחא המעדן את הגוף ומבריאו, ומלי ליה כוחלא המאיר את העינים ומזככן. והנה בדורות הראשונים שהיו הדעות צלולות ומאשרים מתעים לא נמצאו, הי' מספיק שמירת גופי תורה שבשבת, וההוראות המחזקות את קדושת הגוף ואור הנפש היו באות מהארת השכל והרגש שנלוה עם הפעולות ע"פ הסברת גדולי הדור. אמנם כאשר באו פריצים ויחללו את כבוד המושגים הרוחניים, ועל חשבון הרעיונות הרוחניים התחילו לזלזל במעשים שהם עמודו ויסודו של עולם, ושרק על ידם ובזהירותם יבאו לתעודת השבת העליונה ותעודת ההצלחה של התורה כולה בכללה, אלה הם המכשפים המכחישים כח פמליא של מעלה, שנטלו הדרה של תורה במעשיה וחללו את קדושתה. א"כ בהרחבת הרעיונות והגיוני הלב שהם במקום משחא וכוחלא יהפכו את הכונה לרעה, לזלזל במעשים שהם יסוד החיים, וחיישינן לכשפים, שאיף ליה מאותו המין, מהמין של ההגבלה התורית שהם המעשים של האבות מלאכות ותולדותיהם שמן התורה, לחזק את ההכרה בעם כולו מרוממות קדושת ערך השבת היו צריכים לבא הוספת השבותים, גזירות חכמים בטלטול ורשויות דרבנן, להגדיל את הכרת השבת וקדושתה, שעל המעשים לא יוכלו טופלי שקר להוציאם לתרבות רעה כאשר עשו בכשופיהם על הרעיונות והמושגים הרוחניים.

שבת פרק א׳ פסקה י״ח

כשם שצריך לתן מקום לפיתוח הרגש של הכרת טובה, מפני שהוא כשישתלם כל צרכו יביא את הטובה היותר שלמה בעולם, שעם הדעת שתתגדל עד שלכל האנושיות יהי' מבורר מהו החפץ העליון בעולמו, שהוא תיקון ושכלול כל הברואים כולם בחומרם ורוחם, בשכלם ומוסריותם, בכלל ובפרט, יניע בחזקה רגש הכרת הטובה החזק מאד את גלגל החיים של כל המעשים היותר טובים ויותר קדושים ומביאים טובה לעולם, ויסיר כל תקלה וכל פגע מדרך האדם הכללי והפרטי...והנה בטובת התורה, שהושפעה בעולם כדי לתן מקום לטובות היותר עליונות שיוכלו לחול, שנתנה ע"י אדון הנביאים, נמשכה הטובה הפנימית בכח הטובה החיצונה. הטובה הפנימית תבא כשהתכלית העליונה הפנימית של התורה ומצותיה תתמלא בעולם, וזה אמנם יבא ע"י הרחבת התורה בחיצוניותה, בדקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, המביאים להשריש כח התורה יפה בלבבות, ומראים לדעת את ערכה האלהי. כי רק לתורה עליונה אלהית נאה הדקדוק הנמרץ, וההרחבה היותר שלמה בכל סעיפי סעיפיה היותר מתרחבים ורחוקים. ההשלמה הפנימית גדולת וקדושת הנפש של אדון הנביאים ע"ה, יחש יש לה עם תכלית התורה ומצותיה הפנימיות שיהיו נגמרות בבא זמן התעודה המכוונת להגלות, בכלות התקופה של ילדות האדם מעשיה ותביא עמה תקופת הגדלות, כי תמלא הארץ דעה את ד' כמים מכסים על ים. אמנם ההשפעה החיצונית של התורה הלא גם היא במחוגה אלהית מתוארת, וביחש של אדון הנביאים בפעולתו היא דומה לקירון עור פניו, שהוא אמנם בא לפי צורך הרושם החיצוני שצריכה היתה ההשפעה האלהית שעל ידו נהיתה לעשות על המקבלים ונהנים מזיוו. ההשפעה החיצונה תכשיר את הפרטים היטיב, כשם שהמעשים הם פרטיים לערך הדיעות הכלליות שעליהן נוסדו. ע"כ נאה לטובה זו שתהי' ניתנת בלא הודעת המקבל, להרשים כח אהבת הטוב בכח ההנהגה האלהית העומדת להורות לאדם דרך ד' ללכת באורחותיו. אע"פ שכח אהבת הטוב מצד עצמו אי אפשר להתפשט באדם כ"א כפי מדתו, והיא דלה וקלת ערך לעומת הכח שהכרת הטובה תתן שהיא מסמכת את האדם לחפץ צורו, שהיא הטובה העליונה שאין לה מצרים, מ"מ היא צריכה לשמש בתור הכנה להשלמה היותר עליונה. ע"כ, רבי עקיבא שדרש על כל קוץ וקוץ תלי תילים של הלכות, ציירו חז"ל בפרק הקומץ רבה על משרע"ה הלך וישב בסוף שמנה שורות ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו, כיון שהגיע לדבר אחד א"ל תלמידיו רבי מנין לך, אמר להם הלכה למשה מסיני, נתישבה דעתו. כי התורה העידה "ומשה לא ידע כי קרן עור פניו", ויותר ממה שהיה אפשר להכניס בכח הגילוי החיצוני מפרטי התורה והרחבתה החיצונית ע"י המדות המופלאות ויתר דרכי הלימוד, הוכן ע"פ החכמה העליונה להרחבתה של תורה בחיצוניותה, שרק עי"ז יבא המאור הפנימי לתעודתו, כי בזה תצא קדושתן של ישראל אל הפועל ויעשו מוכשרים אל אוצר הטוב הכללי העתיד לבא מגנזיה של תורה. אמנם כשהוציאו רבי עקיבא אל הפועל, היא מלתא דעבידא לאיגלויי, שהכל נסמך על הכללים והמגמות העקריות של כללי תורה ותכלית מצותיה. ומצד פנימיות התכלית הכללית העולה מכל הפרטים יחד, היא נסמכת להלכה למשה מסיני באמת ותמים. שעומק התכלית הכללית של תורת ד' תמימה, לא יוכל איש אחר זולתי אדון הנביאים להגיע אליו. והנה השבת גם בו נמצא צדדיו החיצונים וערכו העקרי הפנימי. אמנם גם לפי מצב החיים בעת ההוה, שהקודש והחול, הרע והטוב משתמשים בערבוביא, יש תכלית גדולה לשבת שהיא מורגשת, שהרי גם היודעים את החיים וערכם מצד צורתם בעת ההוה לא יוכלו לאמר אחרת. כי התעלות הרוחניות דרושה עכ"פ להיות ממוזגת בחיים ולוקחת חלק הגון, אם שלא יוכלו להשיג איך שתכלית החיים היא שיהיו כולם קודש, מפני שלא ידעו, שכבר קדם יוצר-כל לקדשנו ואנו קדושים בעצם. ומעלת הקדושה, שהיא רק כמוסה בנו, צריכה לצאת אל הפועל בכל תקפה ולהתפשט על כל החיים כולם, עד שיבא יום המנוחה שכולו שבת, כולו קודש. אבל שצריך האדם להקצות חלק מחייו לקדושה ולאצילות, לחמדת הטוב והכרת הכבוד האמיתי של החכמה העליונה, בדעת ד', על זה לא יסתפק כל איש ישר מעצם טבעו. א"כ גם קדושת השבת עבידא לאיגלויי בערכה החיצוני ופעולתה על העם. וכפי מדתה החיצונית היא מתיחסת באמת לאותן הטובות שאין צריך להודיע ממתנתן, כדי שתקח חלק ג"כ אהבת הטוב מבלעדי רגש הכרת הטובה, שהיא יותר נשגבה ועליונה. אמנם מתן שכרה, איך שהיא תוביל אל ההשלמה העליונה להרים את החיים מערכם של עכשיו, ולא לנחל רק חלק של קדושה בחיים, כ"א לקדשם כולם, דבר זה לא עבידא לאיגלויי משכל האדם ורגשו, כ"א מאת ד' היא שהיתה לנו בחיבה יתירה להודיענו כי הוא מקדשנו. ולפי ערך ההשלמה היותר רוממה ראוי שתפעל על הרגש בכח הכרת הטובה שראוי למתנה, שצריך הנותן להודיע את המקבל ממנה, מפני שלא יכול כח נפש האדם לכלכל את כל אור האוצר הטוב שיש בההשלמה העליונה של המציאות, עד שיהי' אפשר לומר שבאהבת הטוב יבא אל התעודה, כ"א בהחשק לרדוף אחרי חפץ ד' בעולמו, שהוא כולל את כל הטוב. וזה בא אמנם בהיות מושפע לטובה הרגש של הכרת טובה, שכשיבואר כראוי יניע בחזק יד את כלל הברואים ופרטיהם לעשות הטוב היותר שלם, "אחרי ד' ילכו כאריה ישאג, כי הוא ישאג ויחרדו בנים מים", וזהו מתן שכרה דלא עבידא לאיגלויי, שע"ז נאמר "לדעת כי אני ד' מקדשכם".

שבת פרק א׳ פסקה ל״ד

כמו בגשמיות, כך גם עליה רוחנית שאינה טבעית ומותאמת לרמת האדם עלולה לגרום קלקול. מי שטבע נפשו נתקדש, לא יגרמו בו היתרונות הרוחניים כ"א טוב ושלימות, מפני שכל יתרונו הוא לו יתרון טבעי שווה לטבע נפשו

נאה לכבד אדם גדול ומצויין בעגלא תילתא. כי הנה ישנם יתרונות טבעיים ויתרונות מלאכותיים, למשל בבע"ח יתרון הטבעי מצד התולדה במזג טוב ומוטעם בריא ומבריא, ויתרון מלאכותי ע"י פיטום או שאר שינויים מלאכותיים. ההבדל שביניהם הוא כי יתרון היתרון הטבעי על המלאכותי הוא, שהטבעי לא יעשה ע"י יתרונו חסרון בענין אחר, כי בריאות גוררת בריאות, ויתרון טבעי בפרט אחד עקרי גורר אחריו עוד מעלות טובות וק"ו שלא יביא שום חסרון, מה שא"כ יתרון מלאכותי, אם שישיג את תכליתו להביא את היתרון שאליו כיונו עוסקיו, מ"מ כיון שהתעמר אדם עם הטבע להגביר כחו חוץ לתכונתו התולדותית, מוכרח הדבר שאותו היתרון יביא חסרון במקום אחר. הדשנות שע"י הפיטום, יפסיד את אומץ החי וכחו הבריא וכיו"ב. וכן הדבר ג"כ ביתרונות הרוחניים של בנ"א, "ועשית עליו זר זהב" אמרו חז"ל: זכה נעשית לו זר לא זכה נעשית זרה לו. מי שטבע נפשו נתקדש, לא יגרמו בו היתרונות הרוחניים כ"א טוב ושלימות, מפני שכל יתרונו הוא לו יתרון טבעי שוה לטבע נפשו. אמנם מי שנפשו לא נתעלתה למדריגות הרמות בעצם, אע"פ שקנה יתרונות רוחניים מחכמה ותורה ועוד מעלות כהמה, הן דומות כיתרון מלאכותי, שלא ימלט שלא יסבבו איזה חסרון במק"א בתכונותיו במדותיו וכיו"ב. ע"כ להורות על יקרת האיש השלם, שהחכמה היראה והדעת יעטרוהו עטרה הולמת וטבעית אשר לו יאתה, נאה לכבדו בעגלא תילתא שיתרונו הגורם טעמו הטוב, הוא לא יתרון מלאכותי ע"י ענין זר לטבעו השלם שבצדדים אחרים יוכל להוליד קלקול, כ"א יתרון טבעי שלם שהוא אך טוב. ומה נעימים דברי הכתוב בפרשת אשת חיל, שרמזה הר"מ ז"ל במו"נ, על שלמות החומר הטוב המסייע בטבעו להשלמת הנפש החכמה במעלותיה, באמרו "גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה".

שבת פרק א׳ פסקה ל״ז

אף שתכלית התורה היא לקלוע את המטרה בכל יחיד ויחיד, מ"מ הלא התורה היא כללית ומשקפת היא על הכלל הגדול. ע"כ חלילה ליחיד לפרץ גדריה או להעביר הגבלותיה וזמניה, אף אם לפי ערכו ומצבו הפרטי ימצא שהפעולה הרוחנית המכוונת היתה עליו פועלת באופן יותר הגון באופן אחר או זמן אחר, כי אין ליחיד לתבוע צרכי נטיותיו הפרטיות במקום שדרכי התורה קבועים ע"פ היסוד הכללי שאיננו משתנה ע"פ פרטים ממנו, ולשם כך נועדה עבודת ה' הפרטית

כלל המצות וחיובי התורה, ביחוד בדברים שבין אדם למקום, תכליתם היא לפעול על כל יחיד ג"כ את פעולתם הרצויה, לקרבת ד' ולקדושת המעשים המדות והדיעות, ועם זה להגביל את החיים בתכונתם הרצויה שלא להכביד יותר מדאי על האדם בהכבדות מוסריות, כמו שביאר הר"מ במו"נ בשלישי בשיווי של התורה עם הטבע. אמנם אף שהתכלית היא לקלוע את המטרה בכל יחיד ויחיד, מ"מ הלא התורה היא כללית ומשקפת היא על הכלל הגדול. ע"כ חלילה ליחיד לפרץ גדריה או להעביר הגבלותיה וזמניה, אף אם לפי ערכו ומצבו הפרטי ימצא שהפעולה הרוחנית המכוונת היתה עליו פועלת באופן יותר הגון באופן אחר או זמן אחר, כי אין ליחיד לתבוע צרכי נטיותיו הפרטיות במקום שדרכי התורה קבועים ע"פ היסוד הכללי שאיננו משתנה ע"פ פרטים ממנו. אמנם כדי להתאים עכ"פ צרכי כל יחיד הרוחניים שהם עכ"פ משתנים הרבה, אל הענינים הכלליים שתוליכנו בהם התורה, ישנה עבודת ד' הפרטית, שפרשת נדרים ונזירות היא כללה. וכן מסתעף מהם הלכות פרטיות שכל אדם יוכל להנהיג עצמו ע"פ דרכי קדושה וחסידות הנאותים לו, למלא את אשר לא יוכל למלא נפשו מהענינים הכלליים, מצד השינוי הפרטי שיש בעצמותו הפרטית, ומזה באות תעניות יחיד. וכיון שכל עיקר מציאותן הוא רק להתאים את הענינים הפרטיים של צרכי היחיד אל הענינים הכלליים התוריים, הם אות נאמן כי הענינים הכלליים הם חזקים עומדים לעולם בקיומם, וחלילה לשלח בהם יד ע"פ רגשי לבב יחיד או יחידים. ע"כ לעומת הקביעות והבצרון שיש בחיובי הציבור בכל תוקף ועז, צריך להמצא בענינים היחידים הללו, כל הרוך וההתמשכות לפי מצב היחיד ופרטי עניניו בכל האפשר, כי רק אז ישמשו את תעודתם להשלים את צרכי היחיד אל צרכי הכלל מבלי לגעת בענינים הכלליים, ע"כ תעניתו היחידית, לוה אדם ופורע, אם איננה מתאימה באותו יום לתכונתו המוסרית או החומרית. כי זהו משפט העבודה היחידית שתהי' ראויה ועומדת לקבל כל שינוי כפי מצב נושאה, לעומת העבודה הכללית שהיא עומדת למעלה מכל הענינים הפרטיים, ואיננה משתנה מכח שום שינוי ומקרה פרטי.

שבת פרק א׳ פסקה ל״ח

האדם הבריא בגופו ובנפשו, שהולך בדרך ישרה ולא עיות דרכיו ולא טמטם רגשותיו ע"י חשבונות רבים, מוכן הוא להרגיש בכל דבר העומד מצד החכמה העליונה, להרגיש על ידו במה שנוגע להטבת דרכיו בסורם מעט מדרך הנכונה, גם ברושם דק וקל. את היא מדרכי החכמה העליונה, שלפי מצב נפילה רוחנית באדם כן יבעתוהו חלומותיו. עונג השבת באכילה ושתיה נכבד הוא מאד, כל זמן שיוכל האדם לרומם את כחותיו הטובים הרוחניים לרגלי התחזקות הכוחות הגופניים. שלות צדיקים הפנימית היא מחוברת תמיד עם תם דרכם וטהרת לבבם, ובסור אדם מדרכי ישרים תסור ממנו שלותו הפנימית

האדם הבריא בגופו ובנפשו, שהולך בדרך ישרה ולא עיות דרכיו ולא טמטם רגשותיו ע"י חשבונות רבים, מוכן הוא להרגיש בכל דבר העומד מצד החכמה העליונה, להרגיש על ידו במה שנוגע להטבת דרכיו בסורם מעט מדרך הנכונה, גם ברושם דק וקל. והנה החלומות הם ביחש המעמד המוסרי של האדם, מה שהוא הטעם והנטיה למצב החומרי. האדם שטבעו שלם ירגיש נטיה לדברים שמבריאים את גופו, וכמו נטיה מתנגדת לדברים שיוכלו לגרם לו היזק גופני. אם יבא איזה דבר לתוך הקנה, יתקומם השיעול לעומתו לגרשו טרם השתרש להזיק. וכמוהו רבים מדרכי החסד שאנו רואים ביצירה הגופנית, שהוכנו דרכי ההרגשה להשמר מכל נזק בהתחלתו. ואם ישים האדם לב להדבר המורגש לו ינצל מההיזק, ואם יקשה לבבו וילך מנגד לטבעו הפנימי, ואל ההזהרה הסידורית בפנימיותו לא יטה אוזן, אז תגדל הרעה, עד שיהי' נצרך לאמצעיים גדולים וקשים להנצל ולהעזר מהרעה שכבר השתרשה בקרבו, תחת אשר בשומו אל לב בעוד היתה זאת הרעה בראשית צמיחתה, הי' יכול על נקלה להשמר ממנה. והנה ראשית כל נפילה מוסרית מתרקמת במצב הנפש פנימה במחשבה ורגשי לב. ע"כ כאשר יפול האדם במצבו הפנימי ממדרגה שהי' עומד עלי', ויהי' נוטה יותר אל דרך הבהמות והחומריות הגסה ע"פ פנימיות מצב נפשו, שבהשתרש דיעות כאלה בצאתן ממדריגות רגשי לב והרהורים למצב הסכמות מעשיות, יביאוהו למעשים רעים והשחתות גדולות. זאת היא מדרכי החכמה העליונה, שלפי מצב נפילה רוחנית באדם כן יבעתוהו חלומותיו. ובהיותו זריז לחפש דרכיו ולתקן ולקומם מיד את נפילתו, העומדת רק בתור נטיה והכנה, הנה קלע אל המטרה שאליה נוסדו טבע החלומות ביצירה בכלל. ע"כ באשר ע"פ רוב הנטיות הרעות יבאו באדם ע"פ הטייתו ביותר מן המדה אל נטיותיו החומריות, בתאוות גופניות והנלוות עליהן מהמדות הרעות הבאות לרגלן, כעס גאוה קנאה וכיו"ב, ע"כ בשומו אל לב למצב נפשו פנימה, ובמצאו את תוכן החלום שהוא מתאים אל תכונתו וקלקולה, הנה החכם ימהר להסיר הנטיה הבלתי נכונה, בהקדישו היום ההוא לתענית להגביר כחו הנפשי הנוטה לטוב ולקדושה, אז יכלו ויאבדו אותם הרשמים הפנימיים שגרמו את מחזה החלום המחריד, ותשוב לו שלות צדיקים במילואה. יפה תענית לחלום כאש לנעורת, כי הנטיה הרעה בעודה חלושה, היא מתבטלת תיכף בהריחה ריח ההתגברות הרוחנית ולא ישאר לה זכר. אמנם כ"ז הוא כאשר ימהר האדם להכריע את הצד הטוב, עד שלא הספיקו עדיין המעשים שבפועל להתרקם לפי דרך הנטיה השפלה שהתחילה להתחולל בנפשו הפנימית. אבל כאשר ימים יעבורו, וע"פ הנטיה שכבר מצאה לה מקום בנפש יעברו ארחות חיים בפועל, אז תתחזק ע"י פעולות ממשיות, ומדות יוצאות בצורתן הרעה אל הפועל. אז אין הדבר בטוח שיספיק משקל של תענית יומי להכריע את הכף, לישר את הנטיה. כי בהשתרש הדבר צריך חיפוש יותר נמרץ ובחינה יותר חודרת, אם כבר הושרשה הנטיה ללא צדק לחפצים כוזבים ודמיונים מתעים מקרב נפשו. ע"כ רק בו ביום ההבטחה חזקה ששוב תשוב השלוה הנפשית ועמה תוצאותיה הטובות ע"י התענית הבאה לרגלי החלום המורגש. והנה השבת באה לרומם את הקדושה הכללית והפרטית, "קודש היא לכם". עונג השבת באכילה ושתיה נכבד הוא מאד, כל זמן שיוכל האדם לרומם את כחותיו הטובים הרוחניים לרגלי התחזקות הכוחות הגופניים. אמנם החלום המבעית בא לאות כי אין שלום פנימי באדם, כי נטייתו החומרית הבהמית התגברה עליו עד שקרוב הדבר שתמשכהו ברשתה ויפול גם במעשים רעים, ע"כ אין העידון החיצוני מוסיף לו אז ברכה, כי מה בצע שיתענג בשעה הקטנה של האוכל והמשתה, אם בקרבו תסתער סערת לב מאבדן השמחה הרוחנית הטהורה הממלאת תמיד לבותיהם של צדיקים וישרי דרך. ע"כ העונג האמיתי ישוב לו במלאו [את] נפשו בדבר אשר היא מרגשת בו חסרונה, בחיים שקטים ועידון פנימי, בהישירו משקל דרכי חייו ושומו גבול לכוחות נפשו, שיצעדו בטח דרכם בדרך החיים והטוב ולא יניח להנטיות החומריות, שכבר בא האות שהרחיבו את צעדיהן יותר מהראוי, להתחזק עוד יותר ע"י הגסות שיעיב עליהם התענוג החומרי של מאכלים ערבים ומעדנים, שעלולים להמשיך ביותר את האדם אל נטיה לחיים גסים בהמיים, בעת שמצב נפשו עומד בהתרגשות, ואין שמחת לבבו עמו מפני ביעתותי לילה. ע"כ טוב לו שימשך ידו מזה, ויתעדן בעונג פנימי הבנוי ע"פ הנטיה היותר פנימית שבנפש, שהוא עונג אמיתי, שרוחו יתחזק על ידו ונפשו תחגור עז ובטחון, ושמחה בד' הטוב וישר המורה חטאים בדרך, ע"כ א"ר יוסף ואפילו בשבת. ובכלל הננו למדים שעניני החלומות עיקר הוראתם הוא מפני שבהיותם מרעישים ומבהילים הוא אות על מצב הנפש שאינה בתומתה. כי שלות צדיקים הפנימית היא מחוברת תמיד עם תם דרכם וטהרת לבבם, ובסור אדם מדרכי ישרים תסור ממנו שלותו הפנימית. אמנם יוכל למלא ריקניותו ע"י סערת החיים החיצוניים, בשחוק עליזים ומשתה שמנים, או ישכח את מצבו הפנימי ע"י טרדות החיים ועמלם. אבל בחלום חזיון לילה, שהחיים החיצונים לא יפעלו על האדם ברב רגשם, יתעוררו כחות הנפש ודמיונותיה לפי ערך המצב הראוי לה מצד חייה הפנימיים. ע"כ צדיק ההולך בתומו ככפיר יבטח, ואם ישכב לא יפחד ולא ידע רע, ורשעים תיסרם רעתם ומפחד בלילות יבוהלו.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ג

...והנה שני דרכים ישנם למקרי צרה שיפעלו על לב האדם להטיב דרכו. הדרך האחד הפשוט, כי מצרתו יתעורר רגשו לשוב אל ד' ועי"ז יתחזקו כחותיו הרוחניים ויתיצב על דרך טוב. ולפעמים יעלה האדם ע"י יסוריו למעלה יותר עליונה, שלא ישתמש בהם מצד הפעלתם על הרגש לצעוק ולהתחנן להעזר מצרתו, כ"א יזככו את דיעותיו להבין ולהשכיל כי ראוי לאדם לשא נפשו אל ד', טוב יחיל ודומם, לדעת ולהשכיל כי לא אשר יראה אדם בעיני בשר את הטוב זהו טוב לו, כ"א גם הרעות המדומות בהן יש טובה צפונה, וזה יעורר לב האדם לבא למעלה זו שלא לחפוץ כ"א שיעשה חפץ ד' בעולמו. וזאת היא מעלת החסידים הבוטחים בשם ד' באמת שלא יבקשו דבר, כי הנם בטוחים שחפץ עליון ינהגם לטוב להם, ואף אם יתיסרו ביסורים וחלאים ידעו כי גם בזה טובה נמצאת, להם בפרט ולמציאות בכלל.

שבת פרק א׳ פסקה מ״ה

...אמנם ר' יוסי אומר, שראוי להתעלות יותר לאהבת הכלל מצד עצמו, מצד תכונת האומה רוחניותה ופעולתה הכללית ועצמותה הנמצאת רק בכללה, זהו מקור האהבה הראויה לבעל נפש גדולה. ומתוך הכלל תתפשט על הפרטים, מפני שבטובתם של הפרטים מתאדר הכלל, כמו שבריאות האברים לפרטיהם תאשר בריאות האדם כולו. ע"כ יאמר המקום ירחם עליך בתוך חולי ישראל.

שבת פרק א׳ פסקה נ״ט

לפי הערך של גדולת הפעולה הצריכה לבא ע"י הפתרון האמיתי כשיתגלה בעולם, כן צריך שיגדל כח הזעזוע של חסרון הידיעה, וכן הדבר נוהג בשאלות הכלליות הנוגעות לכלל המין האנושי ומוסריותו, דיעותיו והגיוניו, הנוגעות בארחות חייו הגשמיים והרוחניים

...כדי שתעורר הפליאה את כח החושב ורגשות הלב באופן מלא, כדי שיהיו הכל מוכנים לקבל הרושם הטוב של ההבנה השלמה כשתבא אחר הפליאה, כדוגמת "מים קרים על נפש עיפה", שהצמאון הקדום מכין את ההתקבלות הטבעית. ע"כ צריך שתהי' הפליאה הולכת בכל תוקפה ומשרטת שרט גדול בנפשות רבות. וכשתפעול בכל תוקף לזעזע את המון כחות הנפש, אז, רק אז, תתקבל בכל כח האמת הברורה כשתבא לפתור את השאלה המסובכה. וזה הדין נוהג בכל השאלות הגדולות שלפי ערך גדלן, ולפי הערך של גדולת הפעולה הצריכה לבא ע"י הפתרון האמיתי כשיתגלה בעולם, כן צריך שיגדל כח הזעזוע של חסרון הידיעה, של המבוכה הנוראה לפני התגלות מאור האמת. וכן הדבר נוהג בשאלות הכלליות הנוגעות לכלל המין האנושי ומוסריותו, דיעותיו והגיוניו, הנוגעות בארחות חייו הגשמיים והרוחניים. וכן הדבר נהוג ג"כ במקרה פרטי, שג"כ אינו יוצא מהסדר הכללי מפני שהוא נוטל בו את מקומו הראוי לו.

שבת פרק א׳ פסקה ס׳

אליהו הנביא, שהוא היה המוכן שעל ידו תתפשט ההכרה כמה סעיפי סעיפים של דקדוקי תורה פועלים על כל ארחות החיים המוסריים והשכליים ונפעלים מהם. על ת"ח שעלול לקלקל נאמר "ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה", והכוונה לפנים הרוחניות

....ע"כ אליהו ז"ל, שהוא הוא המוכן לחבר תמיד אור כללה של תורת ד' עם כל הסעיפים והפרטים היותר רחוקים, הוא העתיד להיות בכחו מפתח את הסתומות של פרטי תורה כמורגל בחז"ל לאו אליהו אמרינהו, והוא בעצמו הורה לעבור ע"ד תורה במקום שהיה צריך לחזק כללה של תורה להוציא מעם רב הקריאה של "ד' הוא האלהים", הוא היה המוכן שעל ידו תתפשט ההכרה כמה סעיפי סעיפים של דקדוקי תורה פועלים על כל ארחות החיים המוסריים והשכליים ונפעלים מהם, הוא הי' ראוי להכיר את השרשים המושחתים העלולים לבא על ידה של הנהגה [גרועה] בסעיף כזה מדיני התורה עד היכן הם מגיעים, ולו נאה לאמר ע"ז ברוך המקום שהרגו שלא נשא פנים לתורה, הפנים השכליים, הפנים של חשיבות ושל רוממות ערך, לא היתה אצלו התורה כ"א ההדרכה הטבעית, וכיבד את הגבלותיה יותר מהגבלותיה של תורה, שהרי התורה אמרה ואל אשה בנדת טומאתה, לא בנדתה לבדה כ"א בצירוף הטומאה. הטומאה היא מושג רוחני שרק התורה תוכל להגבילו ע"פ עצת עליון, לא ע"פ ארחות החוש הטבעי הפשוט. וההגבלה הזאת היא נעלה מכל הגבלה טבעית, ואין הטבעית כ"א טפילה לה ובטלה אליה, בתור אחורי כל כלי המתבטל לערך גופו ותוכו ופנימיותו של הכלי, כן ההגבלה הטבעית היא ג"כ נכללת (היא) בתוך המון ההשלמות הגדולות הנכללות בתורה לטובת האנושיות והמציאות בכללה, אבל הפנים עצמם הם בתורה גנוזים. ע"כ ההבדל שבין טמא לטהור ע"פ ארחות התורה צריך שיקח את המעמד היותר גדול בחיים, וממילא תוכלל בה ההדרכה הטבעית, כי "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום".

שבת פרק א׳ פסקה ס״ב

אהבת ה' תורתו ועמו נובעת בראשיתה מצד הטבע החומרי והרוחני, מצד נטות הנפש בקדושתה ע"פ תולדתה למקום גזעה ומעון אור חייה שם ד' אדון הברית. האמצעים שעומדים להגן על הכח הרוחני שלא ישחת ולא יעלה חלודה

יד ד' נטויה על עם קרובו להחיותנו ולהקימנו לפניו לעם, על כן הוכנו סיבות גדולות בסדרי התולדה שהן הן גורמות לחזק את קיומנו. והנה הדבר פשוט שקיומן של ישראל בכלל תלוי הוא לפי רוב אהבה שתמצא בקרב כל אחד מעם ד' לתורת ד' אשר בקרבנו, לשם ד' אלקי ישראל ולעמו בכלל. והנה האהבה נובעת בראשיתה מצד הטבע החומרי והרוחני, מצד נטות הנפש בקדושתה ע"פ תולדתה למקום גזעה ומעון אור חייה שם ד' אדון הברית, והשכל והיושר מסעדים אותה בהראותם כמה ראויה היא האהבה להמצא בכל פרט מפרטי האומה אל הכלל כולו ואל תוה"ק שהיא תורת כלל עם ד', שהיחיד הוא עצם מעצמיו…והאמצעיים שעומדים להגן על הכח הרוחני שלא ישחת ולא יעלה חלודה, כבר פעלה ההשגחה האלהית באדם בכלל לצורך שמירת הפרטים, במה שגזרה החכמה העליונה שתהי' לידת הבנים בעצב, בחבלי לידה יסורין נוראים וסכנות גדולות, כדי לרומם ע"י קושי ההשגה של קנין הילד את האהבה הטבעית בלב האם במעלה יותר עליונה האפשרית, באופן שתהי' ראויה לסבול עליה את כל טורח הטיפול של גידול העולל המוטל על האם, מה שרגש האהבה הטבעית והמוסרית לבדו לא הי' מתעורר מבלעדי החבלים המעוררים אותם. כן הדבר באומה הישראלית.

שבת פרק א׳ פסקה ס״ו

העוצמה הרוחנית הנדרשת לפעולה גדולה בערכה

...והנה לעשות דבר גדול הדורש התאמצות רבה, צריך שיחלץ האיש הפועל בכל כחות הטוב שלו, בין אותם שהם קנויים לו מטבע עצמו ובחירתו, בין אותם שקבועים בו ע"פ מזגו ותולדתו מצד הוריו. ע"כ בידענו שגם אביו הי' רשום בתורה וגדול בישראל, ודאי גם ממנו ירש דברים רבים ונטיות לטובה, ואת כל רכושו הרוחני הי' צריך לקחת עמו בההתאזרות לפעולה הזאת הגדולה בערכה והצריכה כחות גדולים שכליים ומדותיים, הסכם חזק וחפץ כביר להיטיב לדורות הבאים, להעריך יפה את ערך הפעולה בעתיד כמו שיבואר, ע"כ ראוי להזכר בשמו ושם אביו לטוב, וחנניה בן חזקיה שמו.

שבת פרק א׳ פסקה ס״ט

להכין כחות רוחניים באופן המספיק לגלות נוראה ומרה צריך הכנה רבה ועצומה. ע"כ בעוד מועד, בעוד הקדושה השלמה עמהם, בעוד המקדש קיים והמרכז הרוחני על מכונו, לבצר המעמד הרוחני באופן המספיק לדרך הארוכה והאפלה של הגלות החל הזה (הרב מסיים את הפיסקה במשפט שנראה קשה תחבירית, ואולי כוונתו במילים "הגלות החל הזה" לרמוז לפירוש המובא באבן עזרא ור' יוסף כספי בעובדיה א, כ, ש"החל" מלשון התחלה, וכוונת הרב היא ש"החל לבצר", דהיינו שהגלות החלה בביצור המעמד הרוחני לקראתה)

בכלל הי' מצב ישראל בימי בית שני ביחוד מכוון בתור הכנה ואיזור כח לימי הגלות הגדולה והארוכה. שלהכין כחות רוחניים באופן המספיק לגלות נוראה ומרה כמוה, צריך הכנה רבה ועצומה, וצריך ג"כ שבימי ההכנה יהי' כח האומה שלם למען תוכל להשתמש בכחותיה הגדולים להכין חיל לימי הרעה הנוראים. אמנם כשהאומה בשלותה הגמורה א"א שיכנס יפה הרושם אפילו בלב הגדולים לדאוג להכין הכנות לימי גלות וחורבן. ע"כ מאת ד' היתה זאת, כי במשך זמן גדול עד שלא חרב הבית, שהיתה האומה מחומשת בכל כחותיה הגשמיים והרוחניים פשטה המלכות על ישראל. וכבר הי' צפוי לכל יודעי בינה במושג חושי שמעמדם איננו כ"א מעמד עראי שעומד להרס וגלות. ע"כ בעוד מועד, בעוד הקדושה השלמה עמהם, בעוד המקדש קיים והמרכז הרוחני על מכונו, לבצר המעמד הרוחני באופן המספיק לדרך הארוכה והאפלה של הגלות החל הזה.

שבת פרק א׳ פסקה ע׳

כשהאומה עומדת במצב איתן ורואה היא בעיניה אושרה הרוחני, אז אינה צריכה להגדלת כח החיבה להראות את הצדדים הגרועים הנמצאים באומות העולם. השפעת הגלות על רוח העם

כשהאומה עומדת במצב איתן ורואה היא בעיניה אושרה הרוחני, מה טובו אוהליה ומה יפו ונעמו יתרונותיה, אור חכמת אלהים המאיר בה ושרי קודש המתהלכים בתוכה הם לעיניה לאות ולמופת על מעלתה, ומקדש הקודש עומד על מכונו ברב כבוד וקדושת עליון גלויה, אז אינה צריכה להגדלת כח החיבה מצד פרטי בניה לה בכללה להראות את הצדדים הגרועים הנמצאים באומות העולם עובדי ע"ז, למען יגדל ערך עמם בעיניהם. אמנם בתור הכנה אל הגלות המרה, שכל חמודותינו הלכו בה תמס, וצלמות ולא סדרים נראה בבית ישראל פנימה, אנשי חסד נמעטו ושחו וגדולי תורה ודעת אלהים נצערו, אז אנו צריכים בהכרח לשא עין על החסרונות והפחיתות הנמצאים באומות העולם, ולהשכיל מתוך זה את ערך הסגולה הישראלית שגם עם כל אסונם גלותם ונדודם, שכל אלה הם משפילים את רוח העם, מ"מ הם עומדים לנס במוסרם הטוב בקדושת ד' אשר עליהם, ובסגולות נפשם הפנימית. הציור של היפך המעלה והקדושה יצוייר בטומאה, ע"כ בעוד מועד גזרו טומאה על ארץ העמים למען יושלם הציור של חבתן של ישראל בהשקיפם על הצד הגרוע, הטומאה השולטת בארץ העמים, התבל והזימה, הרצח והגסות ויתר הדברים הבהמיים שבהם יושבי ארץ העמים שקועים, מה שלעומתם תוכר היטב חבתן של ישראל בכל עת גם בטלטולם וגלותם.

שבת פרק א׳ פסקה ע״א

צריך שישמר תמיד כח המשקל, שנגד גודל הציור של יראת העונש יהי' ג"כ כח השמחה והעז מתנחומות אל בצד הטוב מצוייר יפה, וזה דווקא כשהכח הרוחני של האומה בשלימותו. אם יגדל כח ציור יראת העונש יותר מזו המדה שיוכל לצייר כח האהבה ושמחת הנפש מתנחומים רוחניים הנובעים מהמוסר הטהור, אז לא יתן כח רגש פחדים כזה להעמיד את האדם בדרך סלולה של עשות הישר והטוב. ארבעים שנה עד שלא חרב הבית כבר לא הי' כח הקדושה ועז הרוחניות שלם

יראת העונש בחיי היחיד ובחיי הכלל היא תופסת מקום גדול בחינוך הטוב ליחיד ולציבור. אמנם צריך שישמר תמיד כח המשקל, שנגד גודל הציור של יראת העונש יהי' ג"כ כח השמחה והעז מתנחומות אל בצד הטוב מצוייר יפה. שאם יגדל כח ציור יראת העונש יותר מזו המדה שיוכל לצייר כח האהבה ושמחת הנפש מתנחומים רוחניים הנובעים מהמוסר הטהור, אז לא יתן כח רגש פחדים כזה להעמיד את האדם בדרך סלולה של עשות הישר והטוב בעיני אלהים ואדם, כ"א ירעיש את כחותיו ולא יוכל לחזק מעמד נפשו כראוי, ומכש"כ שלא יוכל להתנשא אל המדות העליונות הבאות מאהבת ד' ויתר דרכי הקדושה. ע"כ כאשר כח המשפט היותר נמרץ, שהוא כח דיני נפשות, אמנם יפה כחו לרשום רשימות של יראת העונש בלבבות, אבל צריך עם זה שיהי' כח הרוחני של האומה בשלימותו, עד שכפי מדת גודל אותו הציור תוכל ג"כ להמשיך עליה ציורי חדות ד' וצהלת נפש של שמחה ואהבת ד'. אבל משירדה האומה פלאים, וארבעים שנה עד שלא חרב הבית שכבר לא הי' כח הקדושה ועז הרוחניות שלם, ראו שיותר מהמדה הוא לפי זה הציור החי של דיני נפשות בפועל. אמנם צריכה היתה האומה לדעת ולהרגיל עצמה ג"כ בעוד ששמשה לא שקעה לגמרי, לפלס דרך ישרה גם מבלעדי היראה המורגשת של העונש הנמרץ של דיני נפשות. וכפי האפשרי היתה מזה נטיה להרגל של יראת ד' עצמית, הצריכה ביותר להתגבר בלב כל יחיד לעת אשר דלל מצב האומה בכלל, ואין נגיד ואין שר. ע"כ הי' נחוץ ההרגל המתמיד איזה משך זמן להמשיך חיי התורה ע"י דרכי נועם וחבלי אהבה בסור מהם אותו הכח של יראת העונש, ארבעים שנה עד שלא חרב הבית…אמנם בהימים שכבר מצב האומה החל להיות מתמוטט, הרקבון והרפיון נראו בפרקיה, ועוד היא צפויה אז לפירוד יותר גדול, לדלדול נורא ואיום, למצב של גלות, שאמתת הציור המאחד הלאומי הוא בלתי אפשרי להצטייר כלל מצד חסרון המכשירים את ההרגשה הזאת המורגשים אז, דיני נפשות יצויירו לדיני קנסות, ובהצטייר דיני נפשות לדיני קנסות רב מאד הרעש שעושה בנפש, אשר יצלח להגביר את המוסר והצדק רק בהיות לעומתו הכח הרוחני שלם בתכלית. וזה אינו אפשרי כ"א בהיות המצב הכללי ראוי שיהיו כל הקדושות הכלליות עומדות על כנן, וב"ד הגדול יושב במקום אשר בו בחר ד'. אמנם במיעוט הכח האדיר הזה גלתה סנהדרין, שלא דנו דיני קנסות, דיני קנסות ס"ד, וכי כ"כ ראוי הרושם של עסקי ממון לעשות על הנפשות הישראליות המצוינות בנדיבות "בת נדיב", בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, אלא שלא דנו דיני נפשות, שהם היו אז בתוכנם דומים לדיני קנסות, מצד חסרון ההרגשה הטבעית הכללית, ומצד מיעוט הצביון שהיתה עתידה להיות לוקה בו מצד מצב הגלות שעמד אחר כותליה.