שכל ורגש (היחס ביניהם)

ברכות פרק ט׳ פסקה ס״ד

וכשהדרישה וההזדמנות לעזר לזולתו באה במדתה הראויה לה, היא גורמת קישור נפשי וחוזק לאגודת הקיבוץ האנושי, כי גם הקורת רוח שיקבל כל אדם ישר בהיותו מוצא מקום לעשות חסד ולהשתתף בצערו של חבירו, היא אחת מהדברים שמגדילים את קשר האהבה והיחש בחיי החברה, ממש באותה מדה, שההעמסה היתירה שיחפוץ האיש אשר אין לו רגשי כבוד אנושיים, רוצה להעמיס משאו על זולתו בלא אונס גדול מצדו, מביאה ליחש שאינו הגון ולמשטמה. ע"כ ראוי להתנהג בכל מצב ממצבי האדם במדה של הגבלה מדעית ויושר לב.

ברכות פרק ט׳ פסקה פ״ה

צורת הדיבור מבטאת רגשנות ושכלתנות

יש הבדל בטבע הדיבור ההגיוני, בענין הבלטת הרעיון, אם יבא בסוף המאמר או בראשו, לפי ערך הפעולה הנפשית הפנימית על ענין הדיבור. כי יש דיבור היוצא מצד ההתרגשות של הציור הפנימי, שהאדם הוא כמו נפעל להוציא דברו באיזה מבטא. הדיבור הזה הוא כמתפרץ לצאת החוצה, גם שלא בהסכמת הרצון החפשי של האדם במילואה, והוא כעין הכרח. מזה באה ראשית נטיית הדיבור בראשית התפתחות הדיבור באדם בקטנותו, ואז יהי' עיקר פעולת הדיבור בחזקה בראשית המבטא, ככל דבר טבעי המתפרץ שהכח בטבעו הולך וחלש, ע"כ בראשית המאמר יהי' כל כח הדברי ובסופו יחלש כחו. לא כן הדיבור היותר מעולה, הבא לא בתור רגש של התפעלות והתפרצות הרוח ע"פ טבעו כ"א בתור משפט בחירי של השכל, הרוצה בהתישבות דעתו לבטא את ציוריו הפנימיים כדי למוסרם לזולתו, הוא יסדר רעיוניו בבנין הגיוני ועיקר כח המאמר יראה בסופו. ואולי בתכונה פנימית כזאת מתחלקות ג"כ תכונות השפות, שיש מהם שרובי מבטאיהן הם מלעיל ויש מהן שהם מלרע. והדבר נראה, שהשפות הבנויות ביותר לפי מוצאן ע"פ תכונה שכלית הגיונית יהיו רוב מילותיהן מלרע, כדרך מתינות ההגיון שכחו הולך וחזק וניכר יותר בכל עזו בסופו. והמיוסדות מצד רגש החיים הטבעיים והמית הרוח המתפרץ הן ע"פ רוב מלעיל. ע"כ לשה"ק שהיא ודאי שפה שכלית בעקרה, נכונה למשאי קודש והגיוני לב, שקולם הולך וחזק ותמציתם נראית יותר בסופו של ענין, רוב המלות הנה מלרע, זולת ע"פ הכרחים מיוחדים בדרכי המבטא בארחות יסודי דקדוק השפה, וכן הלשונות הקרובות לה בתכונותיהן. מובן הדבר שמה שיש בטבע הדיבור בפועל יש ג"כ בטבע המדמה, בהבלטת ציורי החלומות כשמתיחסים לדיבורים. ע"כ יש שני פנים לדבר. אם נצייר את כח המדמה בלקחו את המאמר למבטא לו ע"פ ערך של התרגשות הטבעית והתפרצות הרוח, אז יהי' כל כחו ברישיה. ואם נציירו לערך ענין ההגיוני שבדיבור יהי' כל כחו בסופו, ורמוז במתן תורה "ויהי קול השופר הולך וחזק מאד", כדרשת חז"ל שהי' הקול מתחזק כל שהולך ונמשך, לא כבשר ודם שקולו כוהה ומתחלש. ע"כ הי' מקום לשני המשפטים, מרישיה או מסיפיה, בחכמת הנפש המיוחדת לפתרון החלומות.

ברכות פרק ט׳ פסקה קי״ב

החיים של ההרגש שהם הבסיס לחיי השכל נמצאם מוגדרים בחמש תכונות כוללות: צער, עונג, מנוחה, הפסק ההרגשה כדי שתהי' מורגשת יותר בהתחדשה, נמצאת ההפסקה היא ג"כ אחת ממכשירי החיים, החמש המשלים הוא הדמיון המביא את ההרגשות לעומק הנפש וממלא את כל הריקנות שבחיי הרגש, במלאותו המון התרגשות בתוך עמקי חדרי הנפש הדקים, כדרך שהלב מכניס בכחו בצירוף הריאה את הדם לכל עורקי הגוף והגידים הדקים. ראוי אמנם להבחין את ערך כל אלה ההרגשות שהחיים יהיו מלאים ענין רק לפי מדתן, בין ערכן האמיתי ובין ערכן הנחלש, מצד מיעוט כח שיש בחיים שלנו. והנה הצער מתגלה בכל עזו באמת רק בערך ההריסה המוסרית, שעצם תכונת הצער בנפש נועדה בעיקרה לזאת המטרה של ההשלמה של החלק היותר גבוה שבחיים, שהוא סידור החיים באורח הטוב והצדק האמיתי שהוא הצדק האלהי. מקום ששם מתגלה לעצם הנפש המרגשת את הרגש האכזרי שפועלת עליה ההשקפה האמתית של אבדן הטוב היותר נחמד, האוצר היותר יקר שבכל אוצר החיים, שם רק שם מתגלה כח הצער בכל כחו. ואש, שהוא ערך ציורינו במעלת הצער, הוא רק כעין צל ודוגמא לערך הצער המגיע מהכליון המוסרי, אחד מס' בגיהנם. העונג אמנם מקומו המתראה בכל יקרתו יתכן רק במקום העונג הלאומי. כשהכלל כולו מתענג על רב טוב, אז ראוי לחוש העונג להתפתח באמת. העונג הלאומי נוכל לצייר במן, כצפיחית בדבש ולשד השמן שהי' יורד לכלל אומתנו, דבש אחד מס' במן. למעלה מרגש העונג הוא רגש המנוחה, העונג בחיוב יתגלה בכל הדרו במערכה הלאומית אבל כל זמן שכלל המציאות עוד לא נשלם לגמרי, אין לבעל נפש עדינה עדיין מנוחה שלמה. שבת אמנם הוא יום מנוחה, אבל בשלימותו א"א להתעדן על רגש המנוחה כ"א בעוה"ב, בעת שלימות כל היקום כולו שהיא למעלה אפילו מההשלמה האנושית, ואין צריך לומר שהיא עליונה ורחוקה ביותר במדרגתה מההשלמה הלאומית המתבודדת אף שהם תוצאותיהם. שינה, הפסק ההרגשה, המביאה להיות ההרגשה עצמה מושלמת ובריאה, מקומה הוא בחילוף הכח העקרי, שישיני עפר בהתנערם לחיים חדשים, חיים המתאימים את הרוח עם החומר ברב הוד ותפארת רק לפי ערך עומק החיים וצהלתם, לפיהם הנהו נערך ההפסק העמוק של המיתה החומרית ושביתת ההרגשים הגופניים. הדמיון אמנם הוא משלים את רגשי חיינו, מתגלה בחלום בכחו העצמי, אבל יקרת הכח המדמה לא יתראה בהיותו עוסק לבדו בכחו המוגבל, כ"א בהיותו מלא כח מעצם קדושת השכל העליון. והיא באמת מעלת הנבואה, שהשכל משתלם בכל חקו והכח הדמיוני הוא אסור לו ונאמן בעבודתו, לפי רוממות החופש השכלי המלא אור החיים באור פני מלך חיים. ע"כ החלום, בתור כח מופשט להגביל את כח המדמה לבדו חוץ משארי כחות הנפשיים, אינו כ"א מעין אחד מס' בנבואה, שתהי' נחלת ד' לעם ד' ביום חבוש ד' את שבר עמו. כלי נשבר הוא הדמיון בהיותו עזוב מהשכל מורהו, אבל בהיותו בתור ציר אמונים לצייר הגיון השכל הטהור, מה נשגב הוא ודבריו אז חיים וקיימים. ודי לנו הוכחה כי בחיבור השכל השלם עם כח המדמה שנשלם גם הוא, בחר ד' להיות נושא הוד התעודה האנושית בעולם ע"י גילוי שפע נבואתו, כאשר האריך לבאר בזה הרמב"ם במו"נ, וכתוב מלא הוא "וביד הנביאים אדמה".

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״א

...גם אחרי שכבר אימץ לו את המקבלים והם קרובים להשפעתו התדירית, צריך תמיד האור המופשט לצאת בדרך קרובה אל הרגש הטבעי האנושי, כדי שיהי' קרוב אל פעולות הטובות הבאות מצד הרגשי ולא יהי' מופשט ושכלי יותר מדאי. אע"פ שהרגש והנטיה הטבעית היא מעובה קצת וקודרת לגבי אור השכל המופשט, מ"מ דוקא זה הוא יתרונו. וכן נאמר במ"ת "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך". וכבר כ' הר"מ ז"ל במו"נ שהיה המחזה בפועל כך לזאת הכונה הנפלאה, כי ההכרה הפנימית המתנשאת מכל שפה ודיבור, היא תסול לה ארחות שכליות מופשטות ובהירות דוקא ע"י הציורים הבאים באורח הקרוב להרגש הלב ונטית הטבע הנפשי באורח צדק תם ויושר. ע"כ צריך שיהי' הברק מורכב ג"כ מחלקים מקלישים קצת את בהירותו, אבל ברקא חיורתא קשיא הוא, וצריך רחמים מרובים והצלחה גדולה איך להיות מודרך על ידו בעולם המעשה, שלא יהיו מושפעיו חלילה ממי שהציצו ונפגעו. כי רק בהתלבש אור החכמה בלבוש ההרגש הזך, אז יעצר המשכיל כח להכיר ממנה את התוך המתיחש לחיי הצדק ותורת האדם, להשכיל ולהיטיב בדרכי ד' ישרים, ויזכה לאחרית ותקוה ללכת באורח צדיקים ומסילת ישרים סלולה. עוד יש צד של זהירות בהשפעת הלימודים הפנימיים והמושכלים בתורה ובמוסר, בהשקפה ברורה על המציאות הגשמית והרוחנית, והשימוש בפועל בכל הפרטים המתיחשים לגבול חיי האדם, בגופו בנפשו ושכלו, שיש בכל הדרכה לימודית צד החיוב וצד השלילה. והנה בתארי האלהות השלילה בם עיקרית מצד ההשכלה הטהורה, אבל בלימודי המוסר וההכרה השלמה הקרובה לפועל מעשי, צריך לעולם צד החיוב להתגבר על צד השלילה. כי מגדרי החיוב תצא תורה מעשית הנותנת לאדם דרך טובה והגונה, מה שא"כ בההשכלה השלילית אם ימלא מוחו מושגים צרופים, עוד לבו ריק ונפשו חסרה. וכבר הי' לחז"ל ציור השלילה בצבע הירוק, באמרם: קו ירוק המקיף את כל העולם כולו, היינו שלילת המציאות שהיא מגדרת את עצם המציאות. וכבר הרבו חזון ע"ז גדולי חכמי לב, שנאמר משום זה בפורענות "ונהפכו כל פנים לירקון", ע"כ ברקא ירוקתא הוא ג"כ קשיא. אלא שהברק הראוי הוא המתמיד ומעורר כפעם בפעם, וממוזג בבהירותו ע"י חלקים קרובים לאודם ושחרות, מצבעים המקבצים את הראות ומסגלים את הברק להיות לשימוש של אורה מעשית בפועל ובחיוב. אמנם כשם שההברקה צריכה לתנאים של זהירות, כן גם ההסתרה והעביבה צריכה ג"כ לתנאים מוכרחים, שאם ישתמש בהם האדם רק ע"פ ההרגשה הטבעית לבדה בקיצוניותה, יוכל לבא לידי הלבשה חשוכה מאד, שלא תוציא כלל אל הפועל את המכוון בההברקה. והנה השכל והרגש רכשו להם רוחות בציור המושכל של המציאות. יחש דעת אלהים מצד הרגש הפנימי זהו מכוון עם יתר דברים רבים עקריים וגדולים, בדברי חכמים בשם שכינה. שכינה במערב אמרו חז"ל, ע"כ יש לדעת, קצת, יחש לצד מערב אל התפילה. הרגש הפנימי יתגבר באדם ע"פ טבעו, בהתבודדו בעולמו הפרטי, הפנימי, בחדרי נפשו, "על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי", "נפשי אויתיך בלילה", ע"כ במערב, מקום הערב השמש והצד המיוחס לסיבוב הלילה, בהנתק האדם מהמון תשואות של העולם החיצוני המנסר ביום כקול המונה של רומי וכחרש המנסר בארזים, יאספו רגשותיו אל תוכיותו ויתעמק בעולם הרגש ושפיכת שיח. הרגש אמנם יוקח למעטה לאור החכמה והדעת, אבל צריך שלא יהי' נוטה אל הקיצוניות, שלא יהיו העננים סלקן בקרן מערבית, הקצה של המערב, כ"א במדה משוערת ע"פ השכל, ו"מסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה". אבל יותר מזה ילוה הפסד אם הענינים מקדירי האור ומלבישיו, יבאו מצד ההתגברות היתירה אל הדרישה במופלא, כדברי הרמב"ם שההתאמצות לזון מהאור היותר מופלא או במחזות היותר קטנים ודקים, שאינם נתפסים במאור עיניו של אדם, מקדירים את האור השכלי עד שגם מה שהוא בחק השגתו יאבד ממנו ואורו יוקדר. ע"כ הענני דאתיין מקרן דרומית, מהקיצוניות של ההתחכמות והתפלספות היתירה, עליהם לא נוכל לומר סלקן. כי אינם עולים בטבעם, כטבע הרגש, להסתיר את ברק האור מעט, ואם יוסיף בנטיה אל הקצה יעלה בטבעו אל גבול הבלתי ראוי. אבל הענני דמקרן דרומית אינם סלקן, לא עולים המה ע"פ טבעם, ולא זהו רוחם, כ"א אתיין, בדרך גורם של ההתאמצות הגדולה לעלות לסבב ירידה, וההעפלה להציץ באור, לסבב החשכה. זאת ההחשכה היא קשיא טובא וצריכה רחמים. גם בזאת יהיה זריז, המשכיל המלמד את העם דעת, שלא יהיו הציורים ההרגשיים שמהם תוקח תורת המוסר וכשרון המעשה, "נובלות חכמה של מעלה, תורה", באים באופנים סותרים אלו את אלו. כי אם בהשכלה מופשטת יבאו משפטים סותרים, אז זאת היא עבודת השכל להעמיק ולישב דבר, לא כן עבודת הרגש, היא צריכה להיות אורח סלולה וסולת מנופה. עמל המחשבה ופקפוק הסתירות לא יוסיפו כ"א מכשול לב והמעדה מדרך הישרה. ע"כ חלילה שיהיו ענני דסלקן חדא לאפי חבירתה במצב מלחמה, סתירה וניגוד. גם כלול בזה שלא להרכיב המון ציורים אלו על אלו, למען הרחיב את הרגש. והמשל לזה בתוה"ק, הנה התירה תורתנו השלמה לדבר בעניני השגת השם יתעלה בתוארים גשמיים, וכבר השכילו זאת ג"כ חכמים קדמונים בדורות הקודמים למתן תורה. אמנם המה הרחיקו ללכת, שהוסיפו על התרת התוארים בדיבור, שהם מוכנים להיות מתעלים למדעים ברורים וליסודות מאוששים בתורת המוסר הזכה הקדושה והנצחית של תורת ישראל, גם את ההיתר של הפעולות, בעשיית פסילים, אלילים וצלמים, לגשם את זכר האלהות. ומזה יצאה אימה חשכה ומארה לעולם, עד שהפיצה תורתנו הקדושה ברוחה הקדים, את כל צלמי בלהות הללו. וכ"ז בא מכח תרתי ענני דסלקן חדא לאפי חבירתה, שכולל מצב הניגוד גם מצד ההרכבה וההפרדה, אלה כולהו קשיין.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ז

קשר שכלי, נימוסי, או טבעי, בין שני נושאים הוא ברית. והנה המדעים האלהיים וההשגות הגדולות שהם ראויים להיות תעודה לאדם, מתוך שהם נערכים בערך כזה שיתאימו להאחז בדרכי המוסר, ומושגי היושר והעבודה האלהית, שראוי שתתפס אותה הנפש האנושית, הוא זכירת הברית, שראוי עליה לברך. וכאשר המבול היה על הארץ, לרגלי ההתמוטטות המוסרית היותר רעה, ועיקר הרעה היא הרעה המעשית. הרעה המעשית היא נכונה להתפרץ תמיד, אם לא תהיה לה הגנה נאותה, כל זמן שיהיו מושגי השכל הטהור בלתי מיוחסים כלל אל ההישרה המעשית האנושית, וטהרת רגשי הלב, אין מעמד בטוח ליצר לב האדם, שלא ימעדו אשוריו כ"כ, עד שיהי' עוד הפעם ראוי להמחות חלילה מן הארץ. אמנם ביצירה אנושית חזקה ורבת אונים, יש שיהי' השכל הטהור לבדו מספיק להנחות את האדם בדרך אורה, והשגת האמת גם בלא תלבושת של הרחבת הרגש והגעגועים המוסריים, תוכל לנהל באורח ישרה איש גדול כח לב. ונראה שזאת היתה תעודת האדם קודם המבול, שהיה אמיץ מאד, וכגופו כן נפשו וכחות שכלו, היו כבירי כח. אמנם כיון שהשחית דרכו, כבר הי' צריך מאד שתהיה לו מערכה מקשרת את הדעה הגבוהה ומושגי האמתיות הטהורה, אל ההנהגה הקבועה בדרך ישרה לכל דרכי החיים. וע"ז הי' הצורך בברית הקשת, להזריח האור בענן, "ונראתה הקשת בענן" והיתה לאות ברית.

ברכות פרק ט׳ פסקה קנ״ח

יחש האמת הטהורה אל המערכות הטעונות אל יסוד הרגש הוא זכירת הברית. והכונניות המונחות ביצירת הרגש, שכשיתפתח ע"פ מדתו יהיה תמיד מתאים אל התכונה הרוממה של הדיעות הטהורות, היא האמונה בברית, שראוי לברך "ונאמן בבריתו". הברית הזו כשמתישבת יפה ברגשות טהורים פנימיים, גורמת היא ג"כ להוציא מקירות לבבו פעולות של מצוה, של חובה ושל רשות, הגונות לתעודתן, והן [כ]ערך המאמרים היוצאים החוצה מקרב לב ההוגה דיעות.

ברכות פרק ט׳ פסקה ק״ס

ההסתכלות במעשי הטבע כפי שהם, מבלעדי השינויים שחוללו בהם ידי האדם לשכללם, תועיל למלאות את הלב רגשי קודש ואהבת ד'. אמנם למעלה מהרגשות הכלליים יש הדעת, שהיא מלמדת אור תורה לעשות את הצדק והטוב. ערך הרגש אל הדעת הוא ערך התפילה אל התורה, שהראשונה חיי שעה בעוד שהאחרונה היא חיי עולם. ע"כ ההסתכלות במעשה האדם ע"פ בינה יתירה שנתן וחנן אותו, אדון כל המעשים, לשכלל את כל היצור, היא מעוררת לא לבד את הרגש כ"א את הדעה והמעשה הטוב. ע"כ אין לצמצם את כל תבואת הטוב ההוא רק במושג שיוכל להיות מובלט בברכה. "לך דומיה תהילה", וכל הברכות כולן הן עובר לעשיה, והתכלית המתעלה היא הכשרון והטוב בפועל.

ברכות פרק ט׳ פסקה קס״ו

ראוי לאדם שלא יחליף הרגש בשכל, כ"א כל אחד מאלה צריך לפעול ע"פ תכונתו. תכונת הרגש, צריך להיות אדם חי ומתרגש כפי השעה שההתרגשות באה, אלא שצריך שיפעול עליו הרגש לטובה, להטבת הלב ולקרבת אלהים, שהיא הטובה היותר עליונה, אבל לא להרגש להתעסק בחשבונות רחוקים, כי אין לו כ"א מקומו ושעתו. ואם יבא האדם להתעמר ברגשו ולנהוג בו מנהג השכל בחשבונות רבים, יאבד חלק גדול מאושר חייו הרוחני והחומרי. ע"כ באשר מקורן של הברכות הוא הרגש הזך והטהור, צריך לכוין הדברים לשעתם מבלי הבט אל הנולד והעתיד, שדבר זה מסור לכח החכמה, שהיא צריכה להיות אצל האדם ע"פ דרכה, זמן תורה לחוד וזמן תפילה לחוד.

ברכות פרק ט׳ פסקה קס״ז

התפילה אע"פ שיסודה הוא ברגש, מ"מ צריך שתהי' מושפעת ג"כ מהדעת וההגיון כפי אותה המדה שהרגש צריך אליהם.

ברכות פרק ט׳ פסקה קפ״ג

הברכות צריכות להיות טבועות במטבע של הרגש הזמני שמרגשת הנפש לפי טעמה וחושה בה, ע"כ בהכרח ישתנו בין הטוב ובין הרע. אמנם הדעה השלמה עולה עליהם במשפט ובחשבון, לקבולינהו בשמחה.

ברכות פרק ט׳ פסקה קצ״א

הרגש, כח המצייר והמדמה בעל הטעם והחן, והשכל החודר ומשקיף במשפט וחשבון, לשניהם יש מערכה שלמה. האדם הוא מורכב משירה הנובעת מעומק כח המצייר והרגש, והשקפה שכלית הנובעת ממקור המשפט. והנה האיש והאשה מחולקים בזה בתכונות נפשותיהם, האיש מיוחד להיות גובר בשכלו ע"פ הרגש והטעם הציורי, האשה בנויה בכוחות נפשה להיות מבונה בלב רגש וטוב טעם, במשפט כל הכחות שכשהם מתערבים יחד הם מעכבים זע"ז ומונעים כ"א השלמת זולתו. אמנם כאשר כ"א יצא בפני עצמו לפעל הגמור כאילו הי' לו תחום בפ"ע יצא כל כח כלול בהדרו, ולמקום שימושו יהי' עתיד להשפיע טובה שלמה. ע"כ ביצירת הנפשות שלפיהן יצטיירו הגופות ג"כ, דו פרצופין ברא הקב"ה. למען יהי' כח הרגש מלא ומוקף בכל צדדיו בלא שום הפרעה מהתרחבות השכל והמשפט, וכח השכלי ג"כ יהי' בכל חזקו עלול להשתלם בלא שום מניעה מכח הרגש. ובזה עלתה היצירה במעלה נישאה, שבהתחברות השנים ימצא ערך נאה ומתוקן ועולם מלא כל טוב, בין לשימוש השכל בין לשימוש הטעם והרגש.

ברכות פרק ט׳ פסקה קצ״ב

כח הרגש המיוחד לאשה, הדבר מסופק בערך מעלתו בתכונות הנפש, אם הוא תוצאה רק מכח השכל [ש]בהיותו נחלש ממעלתו אז יפעל ע"פ סדרי הרגש והטעם, או שהוא מכונה עצמית עומדת לפעול במעלתה המיוחדת, ומה שהיא עשירה בכחות רבים אינם משיורי כח השכל, כ"א רכושה העצמי. הצד הראשון הוא למ"ד זנב, והשני למ"ד פרצוף.

ברכות פרק ט׳ פסקה קצ״ג

הרגש הוא ערך אחור לגבי השכל שהוא הפנים, הקדם. וכ"ז הוא בהיותו מוכר בתור תכונה שלמה משמשת לעצמה, ולא בתור כח נחלש של השכל. וכאשר קרבת אלהים במעשים ועבודה לאדם אפשר ליסד רק ע"פ תכונת הרגש, שהוא ג"כ יציר כפיו של יוצר כל, והקבלת האדם את קונו לפי ערכו בטעם הרגש היא העבודה הרצויה שהרבה פינות התורה נוסדו עליה, נאמר בהשגת אדון הנביאים, "וראית את אחורי ופני לא יראו". [אלא למ"ד זנב מאי "אחור וקדם צרתני"] אמנם [אם] תהי' יצירת הנפש המיוחדת לכח האשה הפיוטית והציור המכונן ברגש, רק נובלות ותולדה נחלשת מרום השכל, אין לתאר את היצירה האנושית מצד השכל והרגש בשם אחור וקדם, כ"א יצירה אחת שלמה בעלת מעלות עליונות ומעלות שפלות, כערך ראש ורגלים. אמנם האחור והקדם עומדים במערכה אחת וכ"א שלם בכחו העצמי.

ברכות פרק ט׳ פסקה קצ״ו

מיעוט הדמות של הנקבה המתיחדת בכח הרגש המתגבר על השכל והמשפט, אף אם נאמר שתכונת השלמת הרגש איננה שיעור קומה לעצמה ואינה באה כ"א מקץ ושיור של השכל בהחלשו, ע"כ אין ראוי לומר שזאת היצירה היא יצירת פרצוף בפ"ע. אמנם הכי יש להכחיש שדברים גדולים ופעולות רבות יצאו לטובת האנושות, החמרית והרוחנית, ע"י מציאות הרגש והשלמתו. ואפילו אם נאמר שאיננו דבר לעצמו כ"א התחלשות השכל, אבל החכמה העליונה בחרה זאת [ה]התחלשות לשימושה, בעבור אותן הטובות הרבות שהרגש הער והמתפעל מסבב אותן, ע"כ ע"פ העצה העליונה, המחשבה העליונה, שנים הם. הרגש עם כל מציאותו [הוא] רק ממציאות כח השכל שנתמעטה בהירותו ויהי לכח מדמה ומצייר, אבל הלא גדולות עשה ועושה בארץ, לטובת ההשתלמות הרוחנית והחומרית. ע"כ המחשבה העליונה תקציע לו מקום מיוחד, כיצירה שלמה של מערכה גדולת ערך. אמנם מציאותו הפעלית של הרגש לא הוצרכה למדה זו של יצירת מערכת לבדה, מאחר שדי לה בהקלשה מועטת של מאור השכל, וכשהוא מושפע במדה המצומצמת על הנפש האנושית, יצא הרגש לכל דרכיו, שהוא לנחלה מיוחדת להאשה של המין האנושי, האם, בעלת תורת האם, הקוראה לעזר המוסר את הטעם ואת החן הטוב, ע"כ בסוף לא נברא אלא אחד.

ברכות פרק ט׳ פסקה קצ״ז

יחסי שכל ורגש. בדברים רבים עלינו לסמוך על האינטואיציה הבריאה שלנו. הרגש יכול לשמש כמצפן רוחני רק אצל בעלי מדרגות עליונות

הבנין הנפשי של הרגש אם נחזיקו בתור יצור שלם עומד לעצמו, אז יש ערך גדול כשנדע שכ"כ השתלם בתכונתו, עד שדי לו במציאותו לכל פרטיו, ואינו צריך לחבר את עניניו דוקא להוציאם מחק השכל, אם שהוא צריך להתחבר אל השכל בהוצאת משפטיו לפי חוקו, אבל אינו צריך להיות דורש מן השכל את סדרי חוקותיו, כי מה שהרגש והטעם השלם מחייב, כך הוא ראוי לפי מדתו. סגירת בשר תחתנה ביצירה הגופית, הוראה יש בה, על בלתי השאיר מקום לומר שעוד אין ליצירה ההרגשית, נחלת האשה, זכות קיום לעצמה כ"א בערך טפל גמור אל השכל השופט בחשבון. אמנם מה שהוא צריך לימוד, אם נבין את הרגש בתור יצירה עצמית מכוננת בכחותיה כמו השכל לכל דרכיו, שהיה עולה על הדעת ששימוש השכל עכ"פ יהי' בו צורך ותקנה לעילוי הרגש. למדנו מזה שאין הדבר כן, כ"א "ויסגור בשר תחתנה", עד שלא ניכר בפועל כי משום לוקחה. כי ישנם דברים רבים שאם לא נזוז מבלעדי השכל, ונקיף בשאלות את הרגש, יהי' מזה הפסד גדול לההנהגה הישרה. אמנם למ"ד זנב, שכל מציאות הרגש בא רק מצד התחלשות השכל, היש עוד צורך ללמדנו שעירוב השכל על כל דרכי הרגש הוא דבר מפסיד. שהרי כיון שיש ברגש צורך לעולם, והוא אינו נמצא כ"א מחולשת השכל וקהיתו, אלא שזאת היא השלמות האלהית הרצויה, שהתקנה השלמה האנושית באה על ידו, אבל כלום צריך הדבר להודיענו שאין צורך בשימוש משפט מחקר ושכל הוגה ושוקל בעניני הרגש. שהרי אם תגבר על פנה של הרגש את השכל המוכן לשפיטה חשבונית, תאבד כל הונו של הרגש. אמנם אם הדבר הוא פשוט למ"ד זנב על פרטי הרגש, אבל היחש הכללי של הרגש אל השכל היה מקום לטעון שראוי עכ"פ לחפש עקבותיו. ובאמת גם זה הוא טעות, כי החכמה העליונה גזרה שיהיה הרגש מבונה לעצמו, עד שאפילו כלליו יבנה ג"כ לעצמו, אלא שבהיותו כבר מבונה כל צרכו, ישוב להתחבר עם השכל למצא על כל דבר וענין ממנו טעם שכלי ומקורי, אבל שכלולו והרחבתו צריך שיהי' ממנו עצמו, לא נצרכה אלא למקום חתך, גם זה נסגר בשר תחתנה, שאפילו הכללות של הויית הרגש מתכונת השכל ג"כ לא יושקף כ"כ לשכל האנושי הבוחן ובודק. ואמנם הדבר נעלה מכל ספק, כי כל תוצאות הרגש כשהולכות בדרך ישרה ע"פ הרגש הטהור של הנפש הטהורה שלא השחיתה דרכה, שהיא תורה, דעת ד', וחן ושכל טוב. "פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה", והדברים מגיעים בשאלת טעמי מצות שהרחיבו בזה גדולי עולם.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״א

הרגש צריך לעולם בשרשו להכנע תחת השכל ולהתהלך אחריו בהכרעתו. אף שלא ניתן לנו להכיר התכונה השכלית שיש בהרגש, אבל זאת ידענו שיסודו ובנינו הוא ע"פ השתכללות החכמה, והרי הרגש צריך לעולם למעצור שכלי. ע"כ לא יהלך אדם אחורי אשה, כי הרגש צריך שמירה והקף גדרים, שיסוד כל אלה הוא בהיות השכל עומד בראש ההנהגה.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״ב

ההמשכה אחר הרגש באין פנות אל השכל והראוי מצד התורה, סוף שתגרום לשבש גם את כל דרכי שימוש הרגש עצמו, וק"ו שתאבד הונה של תורה וכל הדרכה שכלית. ע"כ אף שיגרום הרגש לבכר את האשה בהילוך, ואולי ביותר במקום כבד ומסוכן, עכ"ז לא כאן המקום של ההליכה בעקבות הרגש, ובאין מעצור לו מצד השכל הוא מוציא את האדם מן העולם.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״ה

מושג עם הארץ הוא אדם ישר הולך רק אחרי רגשות לבבו ולא התרומם ללכת כפי התעודה השכלית, כמו כח נעלם שמתאים את התכונות אל השיטות שנוסדו עליהם, ינהיג את האנשים ממין זה לתן יתרון והקדמה לאשה. כי באמת בעניני הרגש והטעם כבר נתן הקב"ה בינה יתירה לאשה יותר מלאיש. אמנם לא זה הוא גמר מעלת האדם, כי הוא צריך שיתעלה עד למדה זו ששכלו יישר לפניו את כל ארחותיו. וכשיעלה לזאת המעלה, בהכרח יהיה האיש הנושא עליו יתרון כח השופט והשכל, המנהיג ההולך בראש, ולזאת יסכים עם המציאות השכלית ג"כ החק המוסרי הנאות, להיות נוהג בפועל לפי מדתו של אדם וטבע נפשו, בחיים הישרים הראויים להיות מבונים על יסודות ראויים נשמרים מכל פגע ומכשול לב.

ברכות פרק ט׳ פסקה ר״ו

להקדים ולבכר את ערך השכל על הרגש, ימצא האיש הישראלי בנפשו לא רק בהשתלמו במעלות רמות בשכליות התורה, כי גם פשטה של השכל התורי כשמתחבר אל ההדרכה הישרה של הלב הטהור האנושי כבר ירגיש שאין העזרה השלמה נמצאת בהליכה אחר הרגש לבדו וצריך להמליך את השכל, עד שאפילו המוסר שהי' קבוע במשפחת אברהם, שנתגלה בבני ביתו ובנמשכים אחר דרכיו, כבר הכה שורש הגדול הזה פרי, והיה זה חק ישר טבעי מתאים לתכונה הפנימית, ללכת אחרי האיש ולא לפני האיש. וההיפך לא יוכל להרגיש כ"א איש נעור וריק מכל מדע תורית, שיוכל לחשוב לתומו כי כ"כ פשוטות הנה דרכי החיים, וכ"כ נקל הוא לישרם באורח משרים, עד שמספיק הרגש לבדו להיות המנהיג הראשי, ובזאת ההסכמה ימצא את עצמו תמיד נטפל אל האשה והולך אחריה.

ברכות פרק ט׳ פסקה רי״ב

הנטיה המתגלה בתור רצון של הסכמת השכל הוא הנראה ברגש המתעורר לפי המוחש בלב.

ברכות פרק ט׳ פסקה רמ״א

ההכשר לקבל רושם [של] התרגשות מצד ההשכלה, הוא היתרון של החומריות. והימין בהיותה קרובה יותר לקבלת השפעה מתכונות השכליות, ניכר הדבר בה בהתנודדה ע"י ההתרגשות של חפץ הוראת מראה טעמי תורה, והוא לעדה שהיא קרובה יותר אל חוג השכל והקדושה וראויה לכבוד.

ברכות פרק ט׳ פסקה ע"ר

...והדברים מתבררים יותר כשנשים אל לב, שכמו שבאדם הפרטי יתראו לעינינו תכונות הרגשיות ותכונות שכליות. התכונות של הרגש כשהן מתנהגות כראוי במשרים, הן מכריעות את האדם לכף זכות למעשים טובים ולמדות טובות, אע"פ שאינו בא לידי חשבון ודעת מפני מה הוא עושה את המעשים הטובים ההם ומה תכליתם, ואינו יורד לעומק הדברים במה יקראו אלה המעשים בשם טובים, מהכרה שכלית. אבל הרגש הישר הטבעי יורהו דרכו ללכת במשרים, "תומת ישרים תנחם". מ"מ צריך שיהי' נמצא גם העילוי השכלי שיעלה האדם ממעלת הרגש אל מעלת הדעת והחשבון, שידע מבלעדי רוח השירה והפיוט גם ברוח שכל ומשפט, למה הוא עושה את הטוב, והתוכן שעבורו הטוב נכלל בשם הטוב. ואם לא הי' במציאות מקום להמשפט השכלי לברר את היושר והצדק הנמצא במשפט הרגש, אז לא הי' אפשר כלל לקרא את הרגש ההוא בשם היושר והצדק שאנו קוראים לו. אלא מפני שעומק החכמה והמשפט החד הוא חותך ג"כ בטעמים נכונים את הצדק שיש בכל הדרכים הטובים של נטיית הרגש הטוב, ע"כ אנו מכבדים מאד גם את הנטיה בעצמה גם אם לא באה אל מעלתה מצד החכמה, מפני שעכ"פ הטוב ההוא הוא טוב מקורי שנוהג בחכמה. וכאשר הננו מוצאים הדבר בפרטיות בהדרכה האנושית, בכל דרכי חייו, מובן שהנהו נמצא גם בכלל ההנהגה הכללית, ובמקור של הצדק האנושי, שאף אם מפני החשבון של הטוב המסודר שיגיע אל הכלל ממעשים טובים, כשנצרף עמו את נחיצות התכנית הלאומית של כלל ישראל, נמצא כבר די השב לנימוקים של רגשי יושר על כל ארחות המוסר, וכל דרכי התורה, באשר בהם חיינו והיא שעושה אותנו לעם, והיא המרוממת את כללינו לעד לשם ולתהלה ולתפארת, אף אם החשבון של ההשארה והחיים הפרטים הנצחיים לא יהיו ידועים כ"כ. אבל כ"ז אינו כ"א מצד הרגש והנטיה הטבעית, שהאדם נמשך אחרי היושר והטוב כשמטהר את נפשו. וכל דבר הגורם הצלחה נצחית לדורות רבים הבאים וכל דבר שמקיים ומחזק ומגדיל את ערך עמו הפרטי בחומר וברוח, הוא נכון למצא בחושו שיש חובה קדושה ונטיה מוסרית שיכנס בעולם של כל המעשים המסתעפים מכל אלה. אבל כשיבא החשבון לעלות על הרגש, ולשאול מה הוא המשפט והצדק השכלי שיהי' איש עובד ימיו הקצובים עלי ארץ, למען יהי' נמשך טוב ליוצאי חלציו ולדורות גם של זרים שבאים אחריו, והוא לא ידע ג"כ לחוש את הטוב אשר עשה. אמת הדבר כי המשפט השכלי יחייב ג"כ שלא נאה לאדם להעמיד את מרכז הנטיה לטובה רק את עצמיותו, אבל צדק נכון הוא מאד להיות מתאוה לחוש ולראות את הטוב אשר הוא עושה במערכת הכלל. ואם אין עולם אלא אחד, אף שנצבור משפטים כלליים לכל דרכי התורה מצד הכללות והלאומיות, לא ימצאו לרוות רק את צמאון הרגש, ולא לשכך את תביעת המשפט והחכמה, שגם הרגש ראוי להיות נדון על פיה. ע"כ בעת שהנטיות הטבעיות התחילו להתמוטט בפעולתן הטובה ע"י סכסוכי דברים וסיבוך דיעות, ראו חכמים ז"ל להודיע לכל את הנודע בסוד ד' ליראיו, "מן העולם ועד העולם", למען דעת כי גם למעלה מן הרגש הישר יש חשבון נעלה שהצדק הפרטי מתמלא בו. ואם שטוב הוא הרגש ללמדנו, שהתשוקה היותר מפוארה היא הטוב הכללי, אבל צדק ג"כ החשבון בתביעתו, שהמשפט המוסרי הוא מחייב שהעובד הפועל טוב יאריך ויתקיים, לראות ולהתענג על ד', לשמח בראותו שהצטרף בטוב הכללי, "למען יזמרך כבוד ולא ידום, ד' אלהי לעולם אודך".

ברכות פרק ט׳ פסקה שי״ג

יסוד הנוי הוא הכיוון והיחש שבין החלקים, ותחת אשר האדם הרואה לעינים יסתפק ביחש נערך ומשוער בין חלקים חיצוניים הנראים למראה עיניו, החכמה האלהית תיסד התפארת הכללית, דהיינו חוקי חיים שיהיו מועילים לסדר הנהגה שלמה ומשוערת בין כל כחות הנפשיים האנושיים, בין השכל והרגש, בין הגשם והרוח, בין העבר ההוה והעתיד, בין הפרט אל הכלל, בין ההכרות הבאות מחובות האדם לרעהו לההכרות הבאות מיחש האלקים לברואיו, הכל בערך משוער, שהוא הפאר האמיתי, זה א"א להשקל בכל נימוס שכלי שבעולם, שא"א שלא יעבור באיזה פרט את הנקודה הרצויה, כ"א מאת אדון כל המעשים, שהכל גלוי וצפוי לפניו, הוא מסדר את הערכין של חסד ואמת ומשפט וצדקה, עז וגבורה, רחמים ונקמה כל אחת במידתו. וכיון שהחלק החי שבעולם מתנהג בתפארת, כיון שנפש האדם מיוסדת על ערכיה הראויים לה, היא כבר ראויה לפעול פעולות רבות על התפארת החיצונית, בכל מקום אשר תפנה תשכיל. ע"כ התפארת היסודית היא מתן תורה.

ברכות פרק ט׳ פסקה של״ט

והנה ממה שאמר "היום הזה נהיית לעם" למדנו על חביבות ההרגשה שמתגלה בלב שגם הוא צריך לתורה, ומצד זה צריך הדבר חידוש בכל יום, שיוכל לעמוד בלא חידוש עצם הידיעה היבשה. אבל ההרגשה שבהתגלות הלב צריכה להתחדש לפעמים ופרקים תכופים, והיתה מצות ק"ש לאות על צורך חידוש הרגש בכל עונה, כד' החינוך, ע"ד פעולת כל ק"ש לקיים רגשי הקדושה מעונה אחת של ק"ש לחבירתה. והרגש הזה הוא כעין מכון ובית קיבול לכל המערכה השכלית שתפעול על האדם. ע"כ בערב אחד שלא קרא, שמתבטלת ההרגשה הגלויה בלב, אע"פ שהיא רק תולדה נמוכה לגבי הקנינים השכליים המוסכמים, מ"מ הרתוק של האדם אל כל הטוב והמאור שבתורה מתבטל בביטול חום הלב של הרגש, והוא צריך חידוש. וכמו שיש כח חידוש רגש בפרט זה של ק"ש בחק היחיד, כן מוכנים רגשי קודש באוצר הכלל, שמתחדשים מעומקה של תורה ע"פ כל הדורות וכל הזמנים, לערכם, ומעירים רוח חיים חדשה בלבן של ישראל, להתגלות החיבה של תורה בהרגשת הלב המוחשית, עודף על המוסכם באמונה ודעת שכלית.